בדיוק לפני שבוע היינו עדים לאירוע דרמטי בתולדות היהדות, אירוע שמירב השפעתו עוד לפנינו. בתיאום לא מכוון אבל בעל ניחוח של השגחה הוסמכו שמונה נשים יהודיות אורתודוקסיות לרבות. כלומר קיבלו הסמכה רבנית. הן אינן הראשונות – ב-2009 הוסמכה הרבה האורתודוקסית הראשונה, שרה הורוביץ, על ידי הרב אבי וייס, שספג בעקבות כך ביקורת קשה מסביבתו. מאז הוא לא הסמיך עוד "רבות", אלא הגה עבור בוגרות המוסדות שלו את הכינוי מהר"ת, ראשי תיבות של מנהיגה הלכתית רוחנית תורנית.
גם הפעם וייס הוא אחד המסמיכים: הוא מסמיך שש מתוך הרבות, ורשמית גם הן מוסמכות כמהר"ת, אולם כל השש הודיעו שהן תישאנה את התואר "רבה", והרב וייס כנראה שלם עם זה. בין שש הנשים גם שלוש ישראליות: ד"ר ענת שרבט, יפה אפשטיין ואביטל אנגלברג (ויש עוד בוגרות בדרך). תוכנית ההסמכה השנייה נערכה בבית המדרש הר־אל בירושלים, והיא ניתנת על ידי הרב פרופ' דניאל שפרבר והרב הרצל הפטר. שתי הרבות החדשות הן רחל ברקוביץ' וד"ר מיש המר־קסוי, והן מוסמכות יחד עם שני רבנים גברים.
בנוסף לכל זה, כפי שמדווח יאיר אטינגר בכתבה מצויינת על ההתפתחויות הללו, במדרשה התורנית לנשים לינדנבאום בירושלים לומדת עוד קבוצה של נשים לקראת "היתר הוראה" בענייני הלכה, זאת מטעם הרב שלמה ריסקין (שעל מעמדו כרב ההתנחלות אפרת מאיימת הרבנות הראשית לאחרונה). כל אלה מצטרפים לגל משמעותי שמבשר תקופה חדשה בתולדות האורתודוקסיה היהודית: שבעים שנה אחרי התנועה הרפורמית ושלושים שנה אחרי הקונסרבטיבית, גם האורתודוקסיה מסמיכה רבות.
אורתודוקסיה רבה
אולם כאן גם ההבדל בין התנועות: בעוד עבור הרפורמים והקונסרבטיבים ההחלטה התקבלה במוסדות הגבוהים של התנועות וחלה באופן מיידי על כל זרועותיהן, לאורתודוקסיה אין מוסדות כאלה, ולא רק זאת אלא שהיא מחולקת לזרמים נבדלים ולפעמים שונים מאוד. מה הקשר, מבחינת תפיסת העולם, בין חב"ד לבין הקיבוץ הדתי? ובינו לבין סאטמר? ובינם לבין מעגלי החוזרים בתשובה בחסידות ברסלב? ובינם לבין ישיבות הקו של הרב טאו? מבחינת תפיסת העולם אין כמעט קשר.
הגיוון הזה, לדעתי, רחוק מאוד מלסמן חולשה. להפך. תנועה דתית (או פילוסופית, פוליטית וכו') חיה היא תנועה דתית שיש בה ריבוי קולות, מאבקים פנימיים וממילא גם זרמים שונים. דווקא התנועות הלא-אורתודוקסיות צריכות לשאול את עצמן למה אין תחת חסותן זרמים שונים, נבדלים מעט או לחלוטין באופיים, שהמאבקים הפנימיים ביניהם מולידים התפתחות והפרייה. שאלה רצינית מאוד.
לעניינינו, נראה לי מובן שעלייתן של רבות אורתודוקסיות מסמנת פיצול נוסף בתוך האורתודוקסיה, אלא שהפעם מדובר לא בהיווצרותו של זרם נוסף, אלא בשבירת המושג עצמו. האורתודוקסיה עצמה לא תוכל להתקיים אלא, בשלב ראשון, בתוספת כינויים מסייגים ("אורתודוקסיה פתוחה", "אורתודוקסיה נאמנה", "אורתודוקסיה מסורתית", "אורתודוקסיה ליברלית" וכו') שיבדילו בין חלקיה שמקבלים את סמכותן ההלכתית של הרבות, לבין אלו שלא. בהמשך, כאשר עצם קיומן של רבות יהיה מובן מאליו ופסיקותיהן השונות והחדשניות יהפכו לקו החזית החדש, ייתכן שנראה פיצול עמוק הרבה יותר, ולידתם של שני זרמים שונים לחלוטין. כמו בעבר כך גם בעתיד: ההלכה השונה היא שתוליד זרמים שונים.
אולם כבר עכשיו יש המפקפקים ב"אורתודוקסיות" של אותן רבות ואף של מסמיכיהן. שימוש בתואר "רב" דומה מהבחינה הזאת לקיום המחיצה במניינים שיוויוניים (או שוויוניים יותר). גם שם הצטמצמותה ההולכת וגוברת של המחיצה מעלה שאלות על האורתודוקסיות של המניין, או במילים אחרות המחיצה משמשת גם כקו תיחום בין קונסרבטיבים לאורתודוקסים.
עד כה אורתודוקסים ליברלים היו יכולים לומר שהמבדיל ביניהם לקונסרבטיבים הוא שלפוסקות ההלכה שלהם הם אינם קוראים "רבות". עבור חלקם התקופה התמימה הזאת נגמרה. יהיה מאיר עיניים לעקוב אילו אירועים אורתודוקסים יהיו סגורים בפני הרבות החדשות – בשבועות למדנו (1, 2, 3, 4) שארגון הרבנים צהר אינו מוכן לחלוק במה עם רבנים רפורמים וקונסרבטיבים. האם יהיה מוכן לדיאלוג פומבי עם רבה אורתודוקסית? יהיה מעניין.
והנה מוקד נוסף של מתיחות: כבר היום יש בינינו נשים אורתודוקסיות לא מעטות שבקיאות מאוד בהלכה, מלמדות הלכה ואף פוסקות הלכה, אבל אינן מכונות "רבות". ביניהן אפשר למנות את מלכה פיוטרקובסקי, מיכל טיקוצ'ינסקי, חנה הנקין, חנה גודינגר, רחלי שפרכר פרנקל, נועה לאו ועוד. ארגון הרבנים בית הלל מונה בין שורותיו נשים לא מעטות המכנות עצמן רבניות ומשתתפות בפסיקות הלכתיות, ביניהן אורה קראוס, אוריה מבורך, איילת ליבזון, אריאלה ביגמן, דבורה עברון, חנה פרידמן, חנה השקס, מלכה בינה ועוד רבות.
נשאלת השאלה: למה יגרע חלקן? מדוע הן "רבניות" או "נשות הלכה" אבל לא "רבות"? הרי תלמודן ההלכתי לא פחוּת, וסמכותן הקהילתית לעיתים גדולה יותר מאותן רבות חדשות. האם מי מהן תתחיל לכנות את עצמה רבה? או שמא תהיה התעקשות דווקאית על הבדלה בין "נשות הלכה" ל"רבות", כאשר הראשונות מבקשות להפגין יותר מסורתיות ופחות חדשנות? כאן נוצר עוד מוקש של מתח פנימי, ויהיה מעניין לעקוב אחר ההתפתחויות.
דבר הרבה
לרגל המאורע ביקשתי מהרבה אביטל אנגלברג להענות לראיון עבור הבלוג. אנגלברג חוזרת לישראל ותעסוק בהוראה בתיכון הרטמן לבנות בירושלים ובמדרשת עין־פרת, ומעבר לכך תמשיך להיות פעילה בישראל בענייני יהדות והלכה.
אביטל, שלום.
לפני שנתחיל, אני רוצה לפתוח ברעיון שלדעתי נותן רקע לבחירה שלי, ולכל שאלותיך בכלל:
הרב שרלו, בספר שלו שנתקלתי בראשית הדרך ומלווה אותי מאז, 'בין משכן לעגל', מדבר על העובדה שכל שינוי/דבר חדש בעולם יכול להיות משכן- הדרך לגאולה ולתיקון עולם, או יכול להיות עגל- עבודה זרה. וכמו שהמשכן והעגל- יש ביניהם דמיון גדול (בפסוקים המתארים אותם, במעורבות של אהרון הכהן בעשיה, ואולי אפילו, כדברי האבן עזרא, בתאור של רצון העם לעבוד את ה'- בשניהם)
עכשיו השאלה הגדולה היא איך לדעת אם מה שאנו יוצרים כרגע הוא משכן או עגל. אולי שנים אחרי, במבט לאחור, אפשר לומר מהו משכן ומהו עגל, אבל תוך כדי, קשה מאד לדעת.
בתחילת דרכה- גם את החסידות יש שראו בתור עגל, למרות שבדיעבד- פריחתה הצילה והיתה למשכן. גם את את מורה נבוכים לרמב"ם בתחילה שרפו. ומהצד השני- את שבתאי צבי קיבלו בידיים פתוחות ובתקווה לגאולה. והציונות- יש שיגידו שעד היום לא ברור אם היא משכן או עגל.
מה שאני מבקשת לטעון זה שאי אפשר לדעת במאת האחוזים אם אנחנו כיום מתקנות עולם או עושות ההיפך. אבל – אחד הכלים להתמודדות עם הבחירות בחיינו הוא כוונת הלב והמחשבה מתוך רצון כנה ואמיתי לא רק לתקון עולם, אלא – לתקון עולם במלכות שדי. ולהשתדל לעשות הכל – דרך הפריזמה הזו. דרך נסיון כנה להרבות טוב בעולם. אז – אני מקווה ופועלת בכל ליבי לבנות משכן, ולתקן עולם במלעות שדי.
ועכשיו אפשר להתחיל.
אז אני רוצה להתחיל דווקא בשאלה כללית מאוד: למה בכלל ללמוד הלכה בזמננו? האם המסגרת הדתית הזאת עדיין רלוונטית?
מבחינתי כאדם דתי זו מערכת החוקים שבתוכה אני פועלת. פעם כשהיו אומרים לי שיש מימד אנושי בהלכה הייתי נעלבת בשמה. היום כשאומרים לי שיש מימד אנושי בהלכה אני שמחה משום שזה המימד שהופך את ההלכה לרלוונטית – בזכות המימד האנושי בה אנחנו חיים איתה, בתוכה. לכן זו מערכת ששורדת כל כך הרבה זמן. עכשיו, זה הבסיס לעולם הדתי שלי. אני רוצה להיות בעולם הדתי מכל הלב ובאמונה אמיתית, ואלה הכלים שאני צריכה, וממילא הכלים שאני צריכה ללמוד. ללמוד הלכה זו הדרך מבחינתי לפסוע בעולם הדתי ולקחת בו חלק מלא.
ייתכן שאין מניעה הלכתית בהסמכת רבות, ועם זאת אנחנו יודעים שלא היו מעולם רבות בעולם היהודי המסורתי. האם אין כאן התאמה לערכים מודרניים, שבעצם באה על חשבון המסורת?
אני חושבת שלהרבה מהשאלות ששאלת יש בסיס אחד, והוא ההבנה של עולם ההלכה. המושג הלכה, על פי אחת ההגדרות האהובות עלי, פירושו תורה פוגשת מציאות. עולם התורה פוגש מציאות וצריך להענות אליה. עולם התורה פירושו כל מה שהיה עד אותו הרגע מבחינה תורנית. המציאות – המציאות מזמנת כל הזמן התמודדויות חדשות. שצריך להענות או להתמודד איתן. למשל: הגדרת החשמל, פיתוחים רפואיים שהצריכו תשובות הלכתיות אחרות, וכו'.
אם כך תופסים את העולם ההלכתי, אז בעצם אין שום חידוש בחידושים בעולם ההלכתי – זה המבנה של העולם הזה, ולכן, כשהחת"ם סופר טבע את 'חדש אסור מין התורה' – הוא עצמו חידש. בעולם ההלכה יש את הכלים הדרושים לו להגיב למה שקורה בעולם. אולי לאט, אולי בזהירות – אבל זה מהותו של העולם ההלכתי.
אמנם, זה נכון שכיום יש לנו בעיתיות בהקשר זה. יש שיקראו לזה 'משבר הסמכות'. אם פעם היתה קבוצה מצומצמת של תלמידי חכמים שבידם היה הידע, ויחסית היה קל להכריע (בתי המדרש של חכמים במשנה ובגמרא, הכרעה בסנהדרין, וגם על הסנהדרין היו חולקים, ושאלות מתי בדיוק היתה ואם היתה באמת), כיום, שאין איזו מועצה עליונה המקובלת על כולם, ורבנים רבים, גם אם הם חושבים ששינוי מסוים או התפתחות הלכתית היא נכונה, חוששים שאין להם את הכתפיים הרחבות לעשות שינוי זה.
כשאין הסכמה כללית קשה מאד להוביל שינויים גדולים. וכשיש כל כך הרבה תלמידים חכמים ויודעי תורה בעולם, אז להגיע להסכמה זה לא דבר פשוט, בטח ובטח שכיום (וגם זה לא דבר חדש) השאלה גם את מי אני סופר. גם אם נרצה להקים תיאורטית סנהדרין- מי יקח בה חלק? האם אכליל את אנשי העולם החרדי בסנהדרין שלי? האם הם יכלילו אותי (גם אם הייתי רב ציוני דתי גבר…)?
ומשום כך- הכרעות גדולות נעשות קשות הרבה יותר. ובעצם – גורם לכך שעולם ההלכה שלנו כבר הרבה זמן משתנה – אך בעיקר לחומרא. ההכרעה לא להכריע – היא עצמה התפתחות. כי כפי שתיארתי, עולם ההלכה הוא עולם שנדרש יום יום להכריע במפגש של מציאות והלכה. ואם הוא לא מכריע או לא מגיב למציאות, עצם הדבר הוא הכרעה.
כמו כן, איך שאני רואה את העולם ההלכתי, כל חומרא היא קולא מהצד השני וכן להיפך.
ולכן כשרוצים להחמיר בצניעות, או בכל הסבר אחר למה לא מתאים שנשים יתפקדו בפועל כרב, אז בעצם גם נוהגים פה בקולא. בהתעלמות הזאת מקלים פה בכבוד הציבור, וב-ואהבת לרעך כמוך.
אז נכון, הסמכת נשים זה דבר חדשני בעולם האורתודוכסי, אבל חדשות לבקרים דברים מתחדשים בעולם שלנו, והעולם ההלכתי צריך להתמודד איתם, כי זה בדיוק מהותו של העולם ההלכתי, מה שעושה את הדת שלנו לדת חיה אלו הכלים ההלכתיים שמהותם היא ההתמודדות. ואמנם נשים זה לא דבר חדש בעולם, אבל העובדה היא שמעמד האישה השתנה מהותית בשנים האחרונות. כמו כל שינוי, יש לזה השלכות הלכתיות לטעמי.
בהמשך לשאלה הקודמת, אחד המאפיינים של העולם האורתודוקסי הוא שהוא שמרני. האם התקדמות שכזאת אינה משנה את אופיו, ובעצם מערערת את מהותו הפנימית, את זהותו? אם כן, מה הופך את הערעור הזה למשתלם בעינייך? או שמא זאת כלל לא בעיה מבחינתך?
אתחיל בנימה אישית. לפני שנים, כשהתחלתי במסלול הזה, כל הזמן שאלו אותי: אבל למה להילחם? מה הסיכוי? למה לא ללכת להיות רבה קונסרבטיבית, איפה שכבר אפשר בלי להילחם. ואני עניתי: אני רוצה לעשות לביתי.
מאותה סיבה שלא נשארתי בניו-יורק, שם בקלות יכולתי להיות רב של קהילה, שיחסית זו הבחירה ה'קלה' – לעשות בדיוק את התפקיד שלשמו למדתי כל כך הרבה שנים, בחרתי לחזור לארץ, כי אני רוצה לתקן את העולם שלי, שאני מאמינה בו.
העולם האורתודוכסי גם מתקדם. אולי הוא מגדיר את ההתקדמות על ידי אוצר מילים שונה, אולי הוא יתקדם או יגיב לאט, אבל שוב, מהותה של ההלכה זה התמודדות עם המציאות. גם ובעיקר: זו המסורת של ההלכה. ולכן, לדעתי, זו המציאות גם של העולם האורתודוכסי. אולי זה מורכב. אולי קל לנו, לעולם האורתודוכסי להגיב לשינוי בהחמרות וב'שב ואל תעשה עדיף' בגלל החשש שאין לנו כתפיים רחבות מספיק, אבל גם ההכרעה של העמידה במקום היא הכרעה הלכתית, של מפגש עם מציאות.
העולם האורתודוכסית הוא שמרן, אבל גם הכרעה זו, של לבחור בצד השמרן, זו הכרעה אל מול מציאות. ההתקדמות אולי משנה את העולם האורתודוכסי, אבל היא הכרחית לעולם ההלכתי. ברור שהסתגלות זו על עולם ההלכה עלולה לזעזע תפסיה מסוימת של העולם האורתודוכסי. או כמו ששואלים הרבה, אז מה ההבדל ביניכם לרפורמים? מה שהם עושים עכשיו – אתם תעשו עוד שבע שנים וכו'. ועל זה אני עונה: גם לקצב יש חשיבות. להליכה הזהירה. על אף שלפעמים אנחנו חסרי סבלנות. אבל עדיין, יכול להיות שמה שמתאים היום, לא היה מתאים לפני עשרים שלושים שנה.
ואם אחזור לשאלתך – אנחנו זקוקים לתהליך. תהליך הדרגתי, שבודק את מה הגבולות שלנו, מה אנחנו יכולים לקבל בשלב זה. היה צריך הליך ארוך של לימוד של נשים, משרה שנירר ועד היום, של התקדמות ולקיחת מקום בעולם הלימוד. כיום, שיש נשים הלומדות ומלמדות תורה בתחומים שונים, אז נוצר הצורך והמקום לנשים לרכוש גם את עולם הידע ההלכתי, ורצון לקחת בו חלק פעיל. יש עוד מה ללמוד, תמיד יש לאן להתקדם, אבל יש דרך הדרגתית, שהשאלה הגדולה היא: באיזה קצב להתקדם.
לבד מההישג הפמיניסטי והשוויון המגדרי, האם לדעתך יש ערך נוסף לרבות נשים?
כן.
אני מבינה זאת מתוך עולם בית המדרש של חכמים, ובשיח ההלכתי הכולל גם את דעות היחיד, גם את הדעות שלא התקבלו להלכה, כדי שיהיה לנו את הראיה הכוללת על הסוגיא. הרצון והחשיבות של שילוב כלל הדעות בשיח הוא חיוני בעיני. בין אם הן מתקבלות להלכה ובין אם לא – אנו רוצים להראות בכל דיון הלכתי מנעד של דעות והסתכלויות על הסוגיא. גם אם בסופו של דבר יש להכריע, יש רצון להראות את הפנים השונות, כדי שיהיה לנו מראה עמוק ומקיף של הסוגיא, מכל צדדיה.
כך אני רואה גם את לימוד התורה והכנסת פנים שונות בסוגיא. אני חושבת שלעיתים לעולם הנשי תהיה הסתכלות שונה על סוגיות שונות. המושג של 'שבעים פנים' מבחינתי מצביע על החשיבות של לראות מכמה שיותר זוויות סוגיא, להקיף אותה, ואז לפסוק. לא בהכרח צריך לפסוק כמו כל הזוויות, גם אי אפשר, אבל – הזוויות השונות מקיפות ומעמיקות את ההבנה של הדבר. ולכן מבחינתי, כמה שיותר זוויות שונות תהיינה לנו, כך נזכה ביכולת לפסוק בצורה המקיפה והטובה ביותר.
לא תמיד לנשים תהיה זוית ראיה אחרת ושונה. או יותר מדויק – לא לכל אשה הדוברת הלכה יהיה את אותה ההסתכלות – ואנו כבר רואות זאת, עם הנשים שכיום כבר פועלות בתחום, אבל ה'עוד קולות' הללו הן חיוניים בעיני, להרחבת והעמקת השיח ההלכתי.
רב אינו רק פוסק הלכה, אלא גם מנהיג ציבור, מחנך, מנהיג תפילה. מה עם פעולות שאסורות לנשים על פי ההלכה? נאמר שיש לנו קהילה שמנהיגה אותה רבה. האם היא לא תוכל להיות עדה בחתונה? לומר קדיש בתפילה? להשלים מניין?
נכון שנשים אורתודוכסיות לא יכולות לקחת חלק בכלל הפעילות הדתית בבית הכנסת. אך יש ערך למה שהן כן יכולות לעשות. הנהגת קהילה וחינוך הם מבחינתי תפקידים חשובים ומשמעותיים. אז נכון שמלבד מחלק מהתפילות במנייניים המשתפים אשה אינה יכולה להוביל תפילה, אבל היא יכולה לתפוס תפקיד משמעותי בבית הכנסת ללא זה. יש מספיק רבנים שאינם משמשים כחזנים.
העובדה שנשים פסולות לעדות ולא נספרות למניין היא אחד הדברים הקשים לי אישית. ללא ספק זה אחד האתגרים, ומרתק בעיני מה עוד יקרה בהמשך, אבל כרגע המחשבה היא לחשוב יצירתית, ולקחת חלק משמעותי במה שאפשר.
ברור לך שחלקים גדולים מהציבור שומר המצוות האורתודוקסי לא יקבלו אותך ואת עמיתותייך, ולמעשה הדבר ייצור קו גבול שיחלק את אותו ציבור. איך את תופסת את התהליך הזה?
זוהי לא המחלוקת היחידה בעולם האורתודוכסי. יש בינינו מחלוקות אידאולוגיות רבות. אך שוב – הן מרחיבות את השיח. אני מברכת מחלוקות לשם שמיים. הן מייצרות דיבור. 'אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה'. כאשר אנו מאפשרים את הדיון ואת המחלוקות, אנו מייצרים חברה מעמיקה יותר. גם אם לא אצליח לשכנע את המתנגדים, והם אולי לא יצליחו לשכנע אותי, אם נקיים דיון אמיתי שני הצדדים ירוויחו. נאתגר אחד את השני, נגרום למחשבה, וניצור דיבור שהוא משמעותי. כך נוכל להגיע למשכן. ויכול להיות שהוא יהיה בנוי בצורה שונה.
בהמשך לשאלה הקודמת, מזה שלושים שנה נקודת מחלוקת ונבדלות בין הזרם האורתודוקסי לזרם הקונסרבטיבי היתה הסמכת נשים. האם אין כאן בעצם אמירה של התקרבות לקונסרבטיבים? אולי אתם בכלל קונסרבטיבים? אם כן, מה דעתך על זה? אם לא, מה מבדיל ביניכם, והאם חשוב לך לשמור על הנבדלות?
המשותף לעולם שלי ולעולם הקונסרבטיבי הוא ששניהם משתמשים בכלים הלכתיים, אפילו אותם כלים הלכתיים. הרב עובדיה והרב גולינקין – ארגז הכלים שלהם הוא מאד דומה. ולעיתים העולם השמרני הקונסרבטיבי די נושק לעולם האורתודוכסי הפלורליסטי – זה נכון, מכיוון שכולנו עובדים על מנעד של העולם ההלכתי. עכשיו השאלה רק איפה עובר הגבול, שלעיתים הוא דק מאד. יש חלקים בעולם הקונסרבטיבי שרחוקים ממני מאד, ויש חלקים, בעיקר הקצה השמרני, שאני יכולה לראות בו דמיון וערכים משותפים.
מה עוד נותר לנשים להשיג מבחינה היחס והקשר להלכה ולאורתודוקסיה? מה החזון שלך?
אני יכולה לדבר על איך אני רואה את אחרית הימים, אבל לכרגע זה לא יועיל. כי יותר חשוב מההישגים, זה הדרך בה הם יעשו. דרך הדרגתית, המגיבה למציאות ופועלת לפיה. אני מקווה שנשים ישתלבו יותר בשיח ההלכתי ובמרחב הציבורי הדתי, ואני יכולה לאחל לעצמנו ולקוות, שדברים יפעלו בקצב הנכון, על מנת שהשינויים הללו יתקבלו כברכה.
לולאת האל 