הנה הלינק לקטע הראשון, והנה הלינק לשישי.

15/3/01
אני ברכבת בדרך לבומביי והכל אלוהים. 24 שעות של נסיעה לעיר החטאים הצבעונית, חמקתי מארונדהטי [חבֶרה הודית] בעור-שיני ועכשיו אור-עיני מלא כל העולם כולו וממלא אותי בזהר. בראש מתנגן "Boogie Wonderland" ואכן הכל הכל בוגי וונדרלנד, ארץ-פלא נפלאה וזורחת כאשר אני יושב בניחותא במרכז הקרון, רגליים על הספסל ממול. בטן מלאה במני טובין שהודו מציעה לי, כיס ריק מכסף קטן לאחר תרומות לקבצנים, הרגשה כללית טובה מאוד ובגלל זה גם הרגשה של הכרת תודה, ובאופן כללי הכל סבבי-בבי.
אילו מרחבים מביטים בי מהחלונות. עוד ועוד שדות ועצים וחורשות והרים ועוד ועוד ועוד. לא יאומן. והכל צבוע באלוהים כי כל הרכבת היא איברו של הקב"ה, לִינְגָם [איבר-המין של שיוה] עצום שדוהר קדימה בכוח לא-יתואר – או שלא, העולם דוהר לתוכינו ואנחנו חלל וריק ענק שמקבל ומקבל ומכיל ומכיל ועותף הכל ושמח על המתנות שנופלות נופלות נופלות בחיקו וכולו מתמלא ואינו מתמלא – מחקה לזרע הפורענות שיכניסו להריון ויוליד את המשיח – אך למה להוליד והוא כבר כאן, מכסה הכל בזיו קסום? או שההריון יוליד את שיוה הנהדר שבריקוד אקסטטי יביא את עולם התופעות לקיצו ויתחיל את ממלכת גן-עדן חסרת הצורה, הנירגונית ["נִירְגוּנָה" – בסנסקריט, המציאות האלוהית חסרת הצורה], במקום העולם הסוּגוּני [ההפך], הטבוע הזה. זה זה זה זה זה זה זה זה זה!!!!!!!

הנה הלינק לקטע הראשון, והנה הלינק לחמישי.

21/2/01
אני מרגיש טוב וזה כל כך נהדר. איזה כיף: הראש צלול, יש אנרגיה, אפילו תיאבון, ממש נפלא. זה אחרי שבוע וקצת שהייתי חולה [אחרי הטבילה בגנגס]: קודם וירוס ואחרי זה זיהום בריאה. אני עדיין על אנטיביוטיקה. אבל להרגיש טוב זה פשוט נהדר.
 
[למעשה אחרי שטבלתי בגנגס במהא-קומבמלה תפסתי איזה וירוס שהחליש אותי והתפתח לדלקת ריאות. במשך שבועיים הייתי כל בוקר הולך לבית חולים קרוב כדי לקבל זריקות אנטיביוטיקה עד שזה עבר.]
 
25/2/01
זה לא יאומן איזה כיף זה החיים האלה! אני יושב ברציף 5 בתחנת הרכבת של ורנסי, מחכה ל"פוּרְוָה אקספרס" שתיקח אותי לדלהי. אני על הספסל, לידי התיק הגדול, עלי התיק הקטן החשוב מכל, לצידי עוד תיק קטן עם קצת עוגיות וממרח בוטנים. לידי יושבים שלושה הודים בערך בגילי (נראים זקנים יותר אבל אחד אמר לי כרגע שהוא בן 23). אחד מהם הוא בעל דוכן צ'אי, עוגיות, מים, לחם-עם-חביתה. יש לי עוד שעה לחכות וזה פשוט כיף לחכות. כיף להיות. כיף.
רציתי ממתק והצימאון לממתק היה עצמו מתוק כל כך שממנו רוויתי דיי.
 
27/2/01
בהשראת קירקגור: חלון הנפש נפתח פנימה. על כן לא יואילו כל הדחיפות וכל המאמצים – הוא לא יפתח כל עוד מנסים. צריך לזוז הצידה ולתת לו מקום, אז, בחסד, הוא סובב על צירו, נפתח, ורוח מחייה, רוח קודש, נושבת פנימה.
 
1/3/01
תאוות הנדודים של דורינו: כולנו גדלנו תוך צפייה ב"הלב" המצוייר בו מרקו הנודד (עם התיק הקטן ממנו הוא מוציא כיכר לחם עגולה). הוא "רוצה אל אימא". גם אנחנו.
 
[סילחו לי על הקלישאיות. כתבתי את זה הרי לעצמי… : ) ]
 
3/3/01
אני באתי לעולם לא כדי לפעול, אלא כדי להתפעל.

הנה הלינק לקטע הראשון, והנה הלינק לרביעי.

6/2/01
כתבתי מכתב נוסף יפה לדוד, והיום E-mail לכולם.
יש לי תכנון פיצוצי למחר ואני כל כך גאה בו (אבוי!) שאכתבהו:
אני נוסע לטבילת הירח-המלא במהא-קומב-מלה. אבל אני לא לוקח כלום. את חגורת הכסף אדביק באזולירבנד תחת המיטה [במלון]. אקח רק שמיכה ומברשת ומשחת שיניים, וכסף. בבוקר אקום, אבדוק תוצאות הבחירות באינטרנט, אודיע על התכנית להורים, ואסע לאָלְלָהָבָּד [שלידה הכינוס]. אחזור, בשאיפה, מחרתיים.
 
8/2/01
אילו הרפתקאות, אילו ניסים ונפלאות. אני מותש לגמרי. חזרתי מאללהבד.
יצאתי שלשום בבוקר אחרי שליחת המכתב לדוד ואזהרת ההורים. האוטובוס לשם היה איטי אך חביב. כשהגעתי נדהמתי: משני צדי הגשר הנכנס לאללהבד, הגשר על הגנגס, מחנות אהלים ככל שהעין רואה. מדהים. מהמם. אוהלים על גבי אוהלים מסודרים בריבועים על גדות הנהר וגם על איים שבתוכו (עונה יבשה). גם מקדשים שבנו במיוחד וגשרים קטנים ששמו. מדהים ומרגש. כמות אנשים שלא תאמן. ירדתי אחרי הגשר ותפסתי ריקשה ל"סקטור 8", איפה שהרֶיְינְבּואֹו [קהילה נודדת של היפּים מערביים] היו. הדרך לשם (גם ברגל) היתה נפלאה. עוד ועוד מחנות מאוהלים וגם פחונים-גליליים וחנויות של תשמישי קדושה וחתיפים ושירותים ציבוריים. מדהים. הגעתי לבסוף לריינבואו והתישבתי במדורה של סָאדוּאים ["סָאדו" – נזיר הינדי נודד. שם היו כמה מערביים כאלה]. אחרי שעמום של חצי שעה הלכתי לעשות מדיטציה מול השקיעה, על הצוק שמשקיף גם על כל המחנות האחרים (הרינבואו הכי רחוק). מדהים. אחרי איזה שעה מדיטציה (מאז הריטריט הרגליים התרגלו פחות לכאוב) נהייתי רעב, שכן אכלתי רק שתי מנות אִידְלִי [קציצות מקמח אורז וקתניות] בבוקר (נהדרות). לא ידעתי איך אוכלים שם וראיתי כפר קרוב, או שמא פרבר רחוק של אללהבד. הלכתי לשם ושאלתי אם יש מה לאכול. סימנו לי להמתין. אמרתי, יאללה, אני רוצה מסעדה! סימנו לי להמתין. תוך 10 דקות פרצו למקום איזה 20 איש, פרסו שמיכות על הריצפה ועליהן עלי בננה ועליהן את כל הכפר, ואותי. מסתבר שבשל החג המקדש מחלק אוכל (פּוּרִי [פיתות מתוגנות ורותב קתניות]) לכולם. איזה כיף, הגעתי בדיוק בזמן. פיצצו אותי בתוספות. אחרי זה חזרתי לריינבוו. שם התכוננו לארוחת ערב. מסתבר שכולם אוכלים ביחד. איזו אווירה נחמדה – אם כי מעט דביקה לטעמי. אז אכלתי סלט במעגל עם כולם וויתרתי על האורז. אחרי זה הלכתי לישון, אבל התעוררתי ב- 2:30 מהקור, בהיותי בחוץ עם שמיכה אחת בלבד. לא נורא. ב- 4:00 ירדתי חזרה למחנה. הלכתי איזה 5 ק"מ לגָאת [מקום הטבילה] המרכזית. מדהים! המוני הודים רוחצים בנהר בחמש בבוקר! הזריחה – מדהימה. פשוט הייתי בהלם כל הזמן, לא מעכל את סדר הגודל של האירוע שאני נמצא בו. עשיתי קצת מדיטציה בתוך ההמון (אנשים חשבו שאני קדוש ונגעו לי ברגליים) ואחרי זה ירדתי לרחוץ בגנגס (היה כבר 10:00). איזה כיף. טיהור. משם עוד אודיסאה עד שהגעתי לאוטובוס לורנסי בעזרתו של הודי ממש נחמד (לזכור לשלוח לו וויסקי), שהיה צפוף ומחניק ובעמידה. אבל אני עדיין המום מהיום הזה. בהחלט אחד המרגשים בחיי. ולא גנבו לי את חגורת הכסף. איזה כיף. האם יש השגחה פרטית?
 
[ביום בו הייתי במפגש הנהרות הגנגס, הימונה והסרסוואטי, היו שם עוד 12 מיליון אנשים. זאת מתוך 70 מיליון שהיו באירוע כולו, ה"מהא-קומבמלה", שמתרחש פעם ב- 12 שנה. נסעתי לשם מורנאסי, מרחק 4 שעות אוטובוס, טבלתי בגנגס כאשר ילד הודי שומר לי על הכסף (שהיה לי לאוטובוס חזרה) תמורת חלק מאותו כסף (דילמה מעניינת בשבילו) ובקושי מצאתי אוטובוס חזרה לוראנסי, מכיוון שכל המיליונים גם רצו לחזור כבר, באקסודוס המוני של עולי רגל שטבלו והיטהרו ורוצים לברוח מהחום והצפיפות האדירה.]

הנה הלינק לקטע הראשון, והנה הלינק לשלישי.

5/2/01
עבר הקורס, חלפה הריטריט, ואני (בתוך הגולה) יושב וכותב מזיכרון מה היה [בקורס עצמו אסור לכתוב].
 
ביום הראשון התלהבתי מאוד. הרגשתי פְּרִיבְלִיגְ'ד להיות בריטריט. להשתתף בעשרים יום מרוכזים של עבודת השם יחד עם עוד אנשים ש(לפחות חלקם) מרגישים כמוני. איזו התרגשות! כל היום (1/15) התארגנתי והתארגנתי וטיילתי לי במקדש המָאהָאבוֹדְהִי [המקדש המרכזי בעיירה בּוֹדְה-גָאיָה, המקום בו הבודהה הגיע לנירוונה לפני כ- 2500 שנה] בערב התחילה הריטריט.

היום השני התחיל עם מדיטציה, ואחר כך עוד מדיטציות כל היום, והתרגשות וצפייה. המדיטציות הראשונות, כמובן, היו מפוזרות מאוד [הכוונה למצב ההכרה], ומלוות בדאגה באשר למצב הקיבה. עם זאת, היתה שמחה גדולה.

ביום השלישי הלכתי לראות את הרופאה (ההומאופתית, פֶּגי) והיא נתנה לי כדורי שום ואלקטרוליטים. ביום הזה גם התחילו כאבים ברגליים, בגלל השעות של הישיבה במדיטציה.

ביום הרביעי הכאבים הוחרפו מאוד. זה היה היום הקשה ביותר מבחינת הכאבים. הייתי צריך למתוח את הרגליים כמעט כל רבע שעה.

מהיום החמישי ועד סוף הריטריט תנועת המעיים שלי היתה הטובה ביותר, נראה לי, מאז גיל 8. גם נרגעו מעט הכאבים, והמדיטציה היתה צלולה יותר, אם כי שום דבר שכדאי לכתוב עליו.

ביום השישי התחיל להיות קצת נמאס-לי. עמדו לפני עוד 14 יום וזה נראה לי קצת מוגזם. המדיטציה [בישיבה] לכל היותר חביבה, [במדיטציה] בהליכה נמאס לי להתרכז ברגליים ורציתי לראות [בשורש ר.א.ה. על הטיותיו אני משתמש לתיאור כניסה או המצאות בתוך חוויה של ראיה דתית, צלולה ובהירה, חסרת מרכז, של המציאות] אבל אמרו לי להמשיך להתרכז בהן, ובאופן כללי הרגשתי שמספיק.

היום השביעי היה דומה.

היום השמיני היה היום המלא האחרון של הריטריט של השמונה ימים. המדיטציה חביבה, אבל נמאס לי והיה לי רצון גדול לגמור עם העסק כבר מחר, ולוותר על ה- 12 יום ריטריט.

היום התשיעי היה יום מוזר בגלל חילופי האנשים וכו'. היתה שמחה שסוף-סוף אפשר לדבר (ובעיקר להתבדח – זה היה חסר לי!) אבל גם, שוב, רצון לעזוב ולא להשאר. לא עזבתי. גם לא יצאתי מהמנזר [בו התקיימו הקורסים] (חוץ מכדי להתקשר לסבתא ולקנות עוגיות מעבר לכביש) כדי לא לשבור, בכל זאת, את דרגת הריכוז שהייתי בה. התחילה הריטריט השנייה.

ביום העשירי – רגיעה יוצאת מהכלל. המדיטציה טובה מאוד (צלולה וברורה) ואני מעודד מההתחלה הטובה של הריטריט השניה.

ביום האחד-עשרה שוב מדיטציה בת-זונה. המוח ריק ממחשבות וה- Awareness מזהה כל דבר שנכנס ל- Mind. אני רואה ללא רואה ושומע ללא שומע בצורה צלולה ונהדרת. פשוט נהנה מהמדיטציה והבעיה היחידה שמתרידה אותי היא חוסר קטן בשעות שינה שנובע מכך שאני מתעורר כמעט כל לילה מהתקפות האסתמה האיומות של שכני המזוקן למזרון הקש.  אני חושב לעבור מקום [שינה], אבל יודע שהבעיה אינה בו אלא בי, שאני בוחר להתעורר, למעשה, ושאם אעבור ואשן טוב תצוץ בעיה אחרת, שכן בשבילי אולי תמיד חייב להיות בכל גן-עדן נחש.

ביום השנים-עשר ממש הרגשה שאני קרוב לפצח את סודות ההכרה. כלומר, אין לי יותר מה לעשות בתחומי הריכוז והמיקוד, ההכרה במצב מצויין, רספטיבי ועירני, ואני פשוט מחכה ש"טבע הדברים" יתגלה לי. אבל הוא לא מתגלה.

ביום השלושה-עשר יאוש. מה עוד נותר לי לעשות? למה אלוהים לא מגלה לי שאין אני? למה הוא לא מגלה לי שאני והוא חד הננו? עוד שבע ימים של ישיבה נהדרת במדיטציה? אין לי כוח לזה.

ביום ה- 14 שוב הרגשה שקרובים מאוד, ואני שמח על ההזדמנות הנהדרת: עוד ששה ימים של מדיטציה צלולה ואולי השם יבחר לגלות לי את פניו, ולא רק את אחוריו (שאני רואה אותם, ושומע, כמעט כל הזמן אז).

ביום ה- 15 שוב יאוש.

היום ה- 16 אני מבין, תוך רפלקסיה על ההתעוררות אותו לילה מהאסתמה של השכן, שיש משהו לפני ה- Awareness, אפילו לפני ההכרה! כי היה משהו לפני שהייתי ער שראה אותי מתעורר! ויש גם משהו לפני זה. הגב של כל הדברים. הקרקע ממנה הכל עולה ופורח. אני מברך את השכן ואת האסתמה ואותי על שנשארתי לישון באותו מקום. אותו היום אני עובר מקום שינה כי כבר נמאס לי להיות עייף בערבים.

ביום ה- 17 אני עירני ונמרץ ומבין שאני לא ה- Awareness! אני לא האור שיודע. הוא פועל לבד! זה מעודד אותי מאוד. אני גם נכנס למין מצב שבו הכל טוב ולא צריך לשנות שום דבר, שאורך כמה דקות.

ביום ה- 18 שבת מכל מלאכתו. אני נכנס למצב הנ"ל ביתר שאת, ולאורך זמן. הכל טוב, הכל כמו שצריך, העולם הוא בדיוק כך, אין מה לעשות, הכל כמו שהוא, בקושי יש אני. אני חושב שהגעתי להארה ומבלה את היום הזה והבא ממש באי עשייה. אני לא הולך, אבל בא למדיטציית הישיבה. אין לי שום תחושת ציפייה, אין שעמום, כל רגע הוא רגע קסום ומושלם בפני עצמו, הווה תמידי ומתמשך, אין מה לעשות. הנה ציטוט מפתק שכתבתי לעצמי:
"הכל בסדר. הכל אחד, או לפחות מקושר היטב. אין ראש, העולם מרוכז סביב הבטן. הכל טוב. הכל בזמן. הכל במקום. המוח משתולל: מתלהב, מכחיש, מאיים, מזהיר – אין לו שום חשיבות או משקל. הדברים זורמים אבל בלי קצב. הכל עכשיו. נמשך כבר לתוך היום ה- 18 [בעצם 19], בקושי ישן."
הלכתי לישון מוקדם (זה מיד אחרי שזה התחיל) כי הייתי עייף לאללה. מה שקרה הוא שה- Awareness שלי לא היתה מאפשרת לי ללכת לישון: כל פעם שהמוח היה מתחיל להרדם היא היתה גוררת אותו חזרה לעירנות. אז ישנתי חרא ממש. אל החוויה הזאת [הנ"ל] נכנסתי, באופן מעניין ומוזר, כמעט מרצון: אמרתי לעצמי: בא נבדוק שוב את המצב ה"בסדרי" שבו היינו אתמול. בא נראה שבאמת הכל בסדר. והנה באמת כן. אלא שזה נמשך והעמיק ממש. אז חשבתי שיש הארה (ממש לא היה כמעט אני) ופשוט הלכתי לישון, מוותר על מדיטצית הערב.

ביום ה- 19 זה המשיך כמו גדול, אבל כבר התחיל להיות ברור לי שזו לא הארה. היה פחד שזה ייגמר, והאני חזר למקומו השטני. היתה אכזבה, אך היתה הבנה שגם זה (האכזבה) בסדר. היתה ראייה כל הזמן, נהדרת.

ביום ה- 20, היום המלא האחרון של הקורס, חזרתי למדוט במרץ ובצלילות ולשאול את עצמי שוב ושוב "מי אני?", ללא תשובה. כבר היה לי חוסר רציני בשעות שינה, אבל הייתי עירני למרות זאת. אותו ערב כבר הייתי עייף מאוד. למרות זאת נשארתי עד למדיטציה האחרונה. במדיטציה הזו הבנתי שאין סובל, רק סבל. הרגליים החלו לכאוב והמחשבה עלתה: "האם אפשר לסבול את זה, או שנשנה תנוחה?" עלתה: "מי יש לו לסבול את זה?" והובן שיש רק סבל, ללא סובל שסובל אותו. השתוממות גדולה, ריקנות, הבנה מיד שכל הדברים חסרי ממש ואין להם מהות (הבנה שלא נשארה הרבה זמן) אבל עייפות גדולה ורצון לישון, למרות האינטואיציה שזה הזמן להשאר ער ולחקור את הגילוי החדש. הלכתי לישון ומאז ההבנות הללו נחלשו.

שוב ישנתי מעט מאוד (ה- Awareness גם מעירה אותי באמצע הלילה כשהיא מבחינה פתאום שאני חולם) וביום האחרון הייתי מותש. זה היה אתמול. לא הצלחתי לישון בצהריים כבר בבית-המלון, למרות העיפות הרבה. לקראת ערב הצלחתי לישון שעה והתעוררתי כדי ללכת למסיבה קטנה לרגל סיום הקורס. בלילה של אתמול הצלחתי לישון שש שעות, אחרי שבמקום לנסות לברוח מה- Awareness דווקא נעזרתי בה כדי לגרש מחשבות ולהתרכז בנשימה. כך נרדמתי והתעוררתי ב- 5 בבוקר, שזה מצויין בהשוואה לימים האחרונים. ההרגשה שהכל בסדר עדיין כאן כשאני נזכר שכך הם הדברים. הכל מושלם ופשוט כל כך.
 
לפנָי: E-mail אינטנסיבי, מכתב לדוד [חבר מירושלים], החלטה מתי לנסוע לורנסי/קוּמְבְּ-מֶלָה [אותו כינוס עולי רגל הינדי ענק המתרחש פעם בשתים-עשרה שנה וסוחף אליו עשרות מיליונים]

הנה הלינק לקטע הראשון, והנה הלינק לשני.

 

6/1/01
היום הוא היום הראשון בו אני מרגיש כי ממש עבדתי את השם. בבוקר נסעתי עם רוזה לרופא [בחורה שהיתה במלון בו שהיתי, וחלתה], לראות מה יש לה. עזרתי לה לקנות תרופות ודאגתי שתחזור למלון בבטחה. אחרי שחזרנו בשלום (כנראה לא מלריה אלא וירוס קיבתי) נסעתי לסָרָנָאת' [המקום בו הבודהה נשא את דרשתו הראשונה]. להכנס למתחם הסְטוּפָּה [מעין טליסמן בודהיסטי ענק מאבן] הגדולה עלה 5$ (בני-זונות!) אז לא נכנסתי. במקום זה (אגב נסעתי לשם בריקשת-אפניים, מה שהפך את כל הנסיעה לניסיון למדיטציה) הלכתי אל הסטופה הקטנה יותר, ההרוסה. שם היה נהדר: תמורת קצת בקשיש לקח אותי הארכיאולוג שעבד שם אל תוך המגדל המרכזי. עליתי בו (אחרי שהסתובבתי פעם אחת סביב הסטופה, בכיוון השעון כמובן [כמנהג הבודהיסטים]) עד למעלה ושם – שם עשיתי מדיטציה נהדרת (בישיבה) על הגג, במרכז הסטופה. את הדרך למטה, שהייתי חייב לעשות נגד כיוון השעון (כי כך המדרגות והשביל) עשיתי אחורה. הרגשתי דביל ולמרות זאת עשיתי! אחרי זה ביקרתי בעוד מקדש בודהיסטי ותרמתי 100 רופי [כעשר שקל] באקט של נדיבות-יתר, אחרי שהתרשמתי עמוקות מהדרשה הראשונה של הבודהה, שחקוקה במקום.

כל הזמן השתחוותי לבודהות ונישקתי מקומות קדושים. חזרתי לכאן [העיר ורנסי] ועשיתי שוב מדיטציה, אחרי שהקרבתי קטורת לשיוה (עשן הקטורת עלה ישר למעלה). כל היום היתה הרגשת קדושה נחמדה – לא רצינית מדי, לא מעיקה ודאי, נחמדה. אני חושב שכל העניין קשור לכך שהיום יום שבת. אתמול בערב קניתי שני נרות וקידשתי עליהם, והרי החלטתי שבימי שבת אני לא כותב [את הרומן], מה שבכלל איפשר את הנסיעה "מבזבזת הזמן" לסרנאת'. יופי-טופי, המשך בדרך זו!

14/1
מה שמעניין עם הכיפה [בהודו חבשתי כיפה לראשונה בחיי] היא המהירות שבה שוכחים שהיא שם. בבוקר, כשקמים, רואים אותה מונחת על הכיסא, ונזכרים שאנחנו צריכים להיות דתיים. שמים אותה רוב-רושם ומרגישים מוכנים להיות במודעות. תוך דקות שוכחים ואפילו במשך הימים (לבד מהיום הראשון, אולי) לא מרגישים שהיא ממש שם. מתי שוב? כשנשכבים אחורה לקרוא או לנמנם. פתאום היא קיימת שם בין הראש למשענת. אבל אז אין כוח לקום ולהיות מודעים, מצטערים על כל הזמן ששכחנו ועוברים לקרוא.

 
מה שמעניין עם הקורס מדיטציה [שני קורסי ויפאסנה, אחד של שמונה ימים ואחד של 12, שהחלטתי לקיים בצמוד, שכן הם נערכו באותו מקום ובדיוק הייתי לפניהם] הוא דווקא החשש מהפגישה עם אנשים דומים, שגם מודטים וגם יודעים פילוסופיה מזרחית וגם עובדים את אלוהים. מדהים כמה האגו קטן ומושתן. ומושטן. אז משכנעים את עצמנו שבכל זאת אנחנו הכי מודטים והכי יודעים והכי קרובים לאלוהים. יופי.