"ניר בן ארצי אינו תלמיד חכם אלא עם הארץ, עד עצם היום הזה. כמו כן, אינו המשיח, ואינו מבשר המשיח, ואינו בעל רוח הקודש." כך פתח הרב שלמה אבינר את "גילוי הדעת" הראשון שלו בעניין אחד הטוענים האחרונים לכתר המשיחיות, הרב (שאינו רב) ניר בן ארצי שליט"א. ברשימות הבאות מוסיף אבינר ומבהיר ש"אין מדובר בתלמיד קטן שלא הגיע להוראה, אלא בעם הארץ גמור שלא למד מאומה", וש"לצערנו כת משיח השקר ניר בן-ארצי הינם הוזים" – אבל כל זה לא מפריע לן-ארצי להמשיך ולמשוך מאות חסידים, ולאסוף סכומים עצומים בתרומות. הגאולה, כידוע, היא מוצר שמוכר היטב.

לא חידוש גדול הוא שהרעיון המשיחי, שיכול להיות בעל ערך כשאיפה אסימפטוטית אל שלמות בלתי מושגת או כמתיחה נפשית לקראת תיקון עולם, מתעוות שוב ושוב לכדי גרוטסקה ילדותית, כאשר לאורך אלפיים שנות קמו שוב ושוב יהודים שונים, דווקא בעלי כוונות טובות בדרך כלל, שטענו שהם הם אכן המשיח ושהגיע סוף סוף זמן גאולתנו. מבר-כוכבא, ועד חיים ויטאל, משלמה מולכו ועד שבתאי צבי, מישוע מנצרת ועד מנחם מנדל שניאורסון, כולם הרגישו שהקב"ה בחר דווקא בהם (מעניין!) להביא את קץ ההיסטוריה, וכולם עד אחד טעו. אפס אחוזי ההצלחה של עשרות משיחים בעבר לא מונעים כמובן מאחרים לקום חדשים לבקרים.

ובכן, למי שלא ידע, הפעם קוראים למשיח ניר בן-ארצי, ועד שהוא מתגלה (אוטוטו ב"ה) הוא מנהיגה של "כת משיחית" קטנה (כדבריו של הרב אבינר). אה, כן, ולמרבה הפלא הוא אכן עם הארץ מוחלט. בן-ארצי, בן חמישים וקצת, נולד ומתגורר במושב הדרומי תלמים. הוא כנראה לא סיים תיכון, ועבד למחייתו תקופת מה כקבלן משנה לעבודות עפר. אז (1991) התגלה כבעל כוחות: מסתבר שידע לא לעלות על קווי מתח וצינורות מים, ועתידו כטרקטוריסט נראה מובטח. אלא שאחר כך היו שנתיים שבהן סבל מקולות ומראות שגרמו לו לחשוב שהוא משתגע.

אולי עם קשר לכך החל ללמוד "רפואה אלטרנטיבית" אצל שרה ידין, מטפלת חילונית שפיתחה שיטה משלה, ואחר כך החל לקבל "מטופלים" בחדר האחורי של חנות מוצרי הטבע של אחיו באשקלון. ברבות הימים פגש את הרב שמואל שוקרון, וכנתן העזתי לשבתאי צבי משח אותו שוקרון ליעודו האלוהי, ארגן לו את החיים והפך אותו למה שהוא היום. היום, כאמור, הוא "רב", וחסידיו טוענים שיש לו קשר ישיר עם העולמות העליונים, והוא יכול "להוריד" תשובות על שאלות בתהליך שלמעשה לא שונה במאומה ממה שמכונה תקשור. חסידיו אינם טוענים בפומבי, אבל די בטוחים ביניהם, שהוא גם המשיח. ובן-ארצי גם מוכן לספק להם רמזים שאכן כך.

עם הארץ או צינור נקי?

הכל התחיל כאשר בשנת 1997 הכריז הרב שמואל טל, בבית הכנסת שבנווה דקלים, שעד אז היה בקשר מסויים עם בן-ארצי והתפעל מכוחות הריפוי שלו, שהוא מנתק את קשריו עמו בגלל שבן-ארצי טען שמהשמיים אמרו לו שהוא המשיח. לרב טל משום מה היה ברור שהמשיח חייב להיות תלמיד חכם, ומכיוון שבן-ארצי רחוק מכך, ניתן היה לחשוד שההשראה שזכה לה באה לאו דווקא מרוח הקודש. בתגובה הרב שוקרון, יד ימינו של בן-ארצי כאמור, השיב שבן-ארצי נבחר דווקא כי הוא כולו תמימות, צינור נקי דרכו יכול לפעול הקב"ה בעולמו.

באותה עת התחיל בן-ארצי לשאת דברים מדי שישי בבוקר בתלמים, ולנסוע לעצרות שונות שאורגנו למענו ברחבי הארץ. הוא דיבר על הגאולה הקרובה ועל התשועות שיזוכה בהן עם ישראל בזכות הכוחות שייתן הקב"ה למשיחו. הוא אמר שבימות המשיח התורה והמצוות ישתנו, מכיוון שהטומאה תוכחד כליל. כשנה אחר כך כבר נוסדה עמותת "תלמי גאולת עם ישראל", שבן-ארצי בראשה, אשר מקבלת תרומות (והרבה) על פי חוק ואשר הקימה 21 בתי-מדרש ברחבי הארץ (שבשמותיהם משולב השם "ניר"). את המימון לפעילותו מקבל בן-ארצי בעיקר מאנשי עסקים עשירים, ביניהם רעיה שטראוס (מבעלות שטראוס-עלית).

בשנים הבאות המתח המשיחי בקהילה הלך וגאה. כדי להיות מוכנים בכל רגע לקבל פני משיח התבקשו החברים ללבוש חולצה לבנה בכל עת, או להחזיק חולצה לבנה בתיק צמוד למקרה שתשמע אזעקת אמת. לקראת פסח תשנ"ט, ב- 24 במרץ 1999 הופיעה על צגי הסלולרים והביפרים של החברים הודעה על כך שהמשיח מגיע מיד. כולם עברו ללבן וידוע כי מספר אנשים קנו כבשים כדי להקריבם בבית המקדש שכמובן צפוי היה להיבנות במהרה. אבל המשיח, למרות שטלפן, לא בא.

מתוך התדהמה של האין-משיח מיהרו בן-ארצי והרב שוקרון לציין שרק הקב"ה קובע מתי באמת יבוא הגואל ולכן אין לדעת וודאי שאין להאשים אף אחד בהטעייה, אבל בשלב זה מספר חברים בכת נקלעו למשבר נפשי. כמה מהמתנגדים לבן-ארצי יצרו איתם קשר וגבו מהם עדויות, שהוצגו בפני רבנים חשובים. אלה (כמו הרב יוסף קאפח והרב אליהו בקשי דורון) מיהרו לגנות את פעילותו של בן-ארצי.

הגינויים החריפים ביותר נשמעו מהרב שלמה אבינר, שאז החל להפיץ את "גילויי דעת" בהם הוא קובע שבן-ארצי אינו המשיח, אינו ניחן ברוח הקודש, שכוחותיו באים מתוך "מיומנות פסיכולוגית או נוכלות מכוונת או מין רוח טומאה", שהוא "עם הארץ", שנבואותיו הן "הבל", שאין להתייעץ איתו ושיש להתרחק ממנו ומעוזריו. גילויי הדעת הללו, 36 במספר, קובצו ויצאו לאור בספר של הרב אבינר "בין אור לחושך: בין חכמים אמיתיים לאדמו"רים מזוייפים" (אם כי תוך השמטת שמו של בן-ארצי).

שיאו של המאבק בבן-ארצי הגיע ב- 22 לפברואר 2000. אז, בהכרעת בית דין רבני, על פי תביעה של הרב אבינר, נפסק שעל בן-ארצי אסור להכריז שהוא המשיח, או שמתגלה לו ידע מהשמיים, או לתת דיאגנוזות רפואיות (שהרי הוא היה בראשיתו הילר), או לחרוץ גורלות בענייני זוגיות (כפי שנהג), ואף שיורה לקרוביו שהוא אינו המשיח. פסק הדין לא עשה רושם מיוחד על חברי תנועתו של בן ארצי. אם לא די בכך, הרי שמאז הספיק בן-ארצי לפלוט כמה נבואות נפל, כמו זו על כך שלא יתבצע הפינוי המתוכנן מגוש קטיף, או שאחרי שרון לא יהיה עוד ראש ממשלה, אלא המשיח יעלה לשלטון. למרות כל זאת לא תצליחו למצוא חסיד של בן-ארצי שמוכן לומר שרבו אינו המשיח.

המשיח כמתקשר והילר

אבל איזה סוג של משיח הוא בן-ארצי? זו לדעתי הנקודה המעניינת ביותר בסיפור, כי ההתעוררות המשיחיות סביב בן-ארצי קשורה קשר הדוק לנטיות ניו-אייג'יות שחודרות כמובן גם לחברה הדתית-לאומית. מצד חסידיו של בן-ארצי, העמדת עם הארץ בעל כוחות מאגיים ויכולת "תקשור" בראש תקוותיהם המשיחיות, ולמעשה בראש ההיררכיה היהודית כולה, כמוה כנתינת סטירה מצלצלת למנהיגות הנוכחית, והמקובלת, של ציבור זה. כפי שכותב בפירוש הרב אבינר: "אכן הצרה הגדולה שמתפעלים מאדם המגלה נסתרות במקום להתפעל מתלמיד חכם אמיתי […] אין לך רמיסת כבוד התורה גדול מזה".

במקום לקחת על עצמם תלמיד חכם, הכתירו על עצמם חסידיו של בן-ארצי מכשף, אדם שהוא כולו "יודע נסתרות" וכלל לא יודע תורה. תלמידיו של בן-ארצי מתגאים בכך שהוא "נקי" מלימודים רבים, ובשבילם זהו סימן לענוותנותו. הם משווים אותו למשה, שלא למד תורה אלא קיבל אותה הישר מן השמים (על פי הרב אבינר הם אף טוענים שהוא גדול ממשה).

בין עושי-ניסים ובין הממסד הדתי היה תמיד מתח, אבל בשונה, למשל, מהצדיקים החסידיים שהיו דואגים לצרכייהם ה"ארציים" ביותר של צאן מרעיתם, אבל שיחד עם זה היו תלמידי-חכמים גדולים, בן-ארצי מסתפק בניפנוף בכוחותיו המאגיים ובתקשוריו עם השמיים. בכך חורגת תנועתו של בן-ארצי מהזרם המסורתי של היהדות בימינו, וממקמת את עצמה על הגבול עם הרוחניות המבוזרת והבלתי-ממוסדת. ניתן אף לומר שבן-ארצי מתגלם כסימפטום מובהק של הזרם האנטי-אינטלקטואלי של הניו-אייג' (שאכן קשור בעבותות לרפואת-אליל ולתקשורים), וממילא מבחינת חסידיו הערצתו מהווה קריאת תיגר על המנהיגות הרבנית הסטנדרטית.

גם מצידו של בן-ארצי עצמו הגאולה צבועה בגווני "העידן החדש", כאשר המאזין לדרשותיו יכול להבין שימות המשיח יכללו בראש ובראשונה את השקטת בעיותיו של הפרט (אם כי יש לציין שדגם כזה של גאולה יכול גם להופיע בצורות שונות בתקופות פרה-מודרניות). לבד מהבטחות של שלום ושלווה, וכנראה בהמשך ישיר לקריירה שלו כהילר, מנבא בן-ארצי שלעתיד לבוא יפתרו בעיקר בעיותיו ברפואיות של היהודי. הנה ציטוט מדבריו (שימו לב גם לצורת הביטוי):

לא צריך חכם גדול להבין, לא צריך להיות הרבה חוכמה להבין, לא צריך הרבה שכל להבין שמשיח מתגלה בקרוב, בגאולה קרובה. לא צריך להבין, לא צריך להיות כלכלן להבין שהעולם לא יכול להתקדם ככה. כולם מצביעים על מלחמה, בכל העולמות, בכל העולם, בכל הארצות. […] בעם ישראל, ללא יוצא מן הכלל, בכל עם ישראל, כולם טרודים במחשבה, כולם מהרהרים במחשבות, כולם קשה להם ובוכים, והקב"ה ממשיך, אולי עוד כמה זמן, זמן קצר, כמה זמן הקב"ה ועם ישראל יכול לסבול? כמה זמן אפשר לסבול ולחנוק ולחנוק ולחנוק? אין בהם עוד הרבה כוח. […] אבל הקב"ה לדעתי יודע בדיוק מה זה גאולה, וכמה שזה נחוץ לעם ישראל, וכמה זה טוב לעולם כולו, וכמה האדם יקום נקי בגוף: לא דפיקות לב ולא בעיות ברגליים ולא בעיות בראש ולא כאב ראש. לא יהיה כאב ראש, לא יהיו ייסורים. אין בתי חולים. נכים יעמדו על הרגליים יציב. לא יהיו נכים, הכל יהיה טוב. יהיה עולם חדש.

התפרקותו של החזון המשיחי הלאומי

ניר בן-ארצי, אם כן, מצליח כמעט את הבלתי אפשרי, ומרדד את הרעיון המשיחי לכדי רפואת-אליל. הגאולה מאבדת כמעט כליל את הקשרה הלאומי (מבחינת גורל העם ומבחינת גורל הארץ), ומקבלת את משמעותה בעיקר כתרופת פלא לחוליים שונים של הפרט. בן-ארצי אכן מרבה להתפלל לגאולת כל העם, אבל דואג תמיד להדגיש את רפואת הפרטים ורווחתם.

מכיוון שהוא עצמו ידוע כמרפא על-טבעי, חזון משיחי שכזה נותן רמז מסויים למועמדותו לתפקיד הגואל, והעובדה שמאות חסידים שמחים לשמוע על גאולה שכזאת מדגימה לא רק חדירת הלכי-רוח ניו-אייג'יים אל שורות חובשי הכיפות הסרוגות, אלא גם את התפרקותו המסויימת של החזון המשיחי הלאומי בקרב ציבור זה (ואפשר לערוך ספקולציות על משקלן של המשא ומתן המדיני בעשורים האחרונים ושל הפינוי מגוש-קטיף ביצירתה או חיזוקה של מגמה זו).

אחרי ההתקפות החריפות על תנועתו ועליו, ואחרי שתחזיותיו כשלו בזו אחר זו, הוריד בן-ארצי פרופיל. בשנים האחרונות הוא בעיקר מבצר את מעמדו ועושה לכתו. מכיוון שהמתח המשיחי הוא הדבק שמשאיר את חסידיו סביבו (הצפייה החיובית, וכן הפחד מירידה שאולה, שהוא דואג ללבות בקרב צאן מרעיתו), אפשר לשער שזה רק עניין של זמן לפני שתאריך חדש לגאולה ייקבע, והמאמינים שוב ילבשו לבן. יש לקוות שהפעם התירוצים לכישלון יוכנו מראש.

בכתיבה נעזרתי רבות, בפן העובדתי ובפן הרעיוני, במחקר שנכתב על ידי איתן כלפה כתזה באונ' העברית בהנחיית פרופ' יורם בילו, תחת הכותרת תנועת "תלמי גאולת עם ישראל": כריזמה אישית, מנגנונים פסיכולוגים והקשר הסוציו-תרבותי ופוליטי בקהילה משיחית בישראל. ציטוט דבריו של בן-ארצי הוא מעבודה זו.

עדכון 19.3.09: בן-ארצי טוען שנחטף, הכת בקריסה

[עלה באתר מעריב. הוספתי לרשימה הקודמת סרטון מצויין שהפנה אותי אליו אחד הרצל, ובו ג'ון סטיוארט צוחק על הצביעות של הרפובליקאים, אז אפשר לחזור לשם או פשוט להקליק כאן.]

[עדכון: כשכבתי את הרשימה הזאת השתמשתי במילה "כת" כדי לתאר את בני ברוך. אני חושב היום שזו טעות, ומסתייג מהשימוש במונח הזה. בני ברוך הם תנועה דתית חדשה בעלת מאפיינים שונים, שחלקם כיתתיים.]

מי שעקב אחרי הרשימות שלי לאחרונה שם לב שדובר בהן, בשוליהן התחתונים ושלא כרגיל, על עורכי דין ותביעות דיבה. מה שקרה הוא ש"בני ברוך" שלחו אלי לפני כשבועיים מכתב מאיים מידי פירמת עורכי דינם, ותבעו, בלשון די גסה אגב, שאוריד את המאמר שכתבתי עליהם למעריב, ואת הרשימה שכתבתי לבלוג הזה, תוך 24 שעות, שאם לא כן הם יאחזו "בכל האמצעים המשפטיים העומדים לרשותם, בכלל זה […] תביעה כספית לבית משפט".

אחרי התייעצות קצרה עם עורך דין, בה הובהר לי שלא עברתי על שום חוק ושללייטמנים אין שום קייס, החלטתי לא להיכנע לבריונות הזאת, ולא להוריד את החומרים.

אשתף אתכם בשיקולי: מחד, זה שאין להם קייס לא אומר שהם לא יכולים לזכות בו. כבר היו כמובן דברים מעולם. עוד דבר מעניין שגיליתי, הוא שגם אם הם לא זוכים, לעיתים קרובות החזרת הוצאות המשפט לא מכסה את הוצאות המשפט, כלומר הנתבע הזכאי מוציא מכיסו כמה אלפי שקלים למרות שהוכח שלא עשה שום דבר רע! ואני, את החסכונות שלי שומר לנסיעות להודו.

מאידך, הרי מדובר באמת בחוצפה, בטקטיקה של ארגון שיש לו יותר מדי כסף ופחות מדי כבוד לחופש הביטוי, וחוש הצדק שלי זקף את ראשו החצוף. ולא רק זה: כמעט דגדג לי באצבעות שהם יתבעו, רק בשביל סיבוב הראיונות בכל אמצעי התקשורת בהם הייתי מגלה לכולם שלייטמן בכלל לא רב, שה'הסכמות' שקיבל על ספריו נשללו מהם מיד אחרי שמי שנתנן הבין עם מי יש לו עסק, ושבינתיים הספקתי לדבר עם כמה אנשים שנפגעו מפעולות הכת ושסיפוריהם מעמידים באור מאוד לא חיובי את כל הקרקס הקבלי שמתחולל שם. ובכלל, היה נחמד אם הם היו מצטיירים קבל עם ועדה כארגון חשוך ומסואב שמנסה להשתיק חוקר צעיר ויפה-תואר… וזה עוד בכלל בלי לקחת בחשבון שרוב הסיכויים הם שהם יפסידו במשפט ודברי יקבלו גושפנקא רשמית.

אבל הם לא תבעו, וטוב שכך. מלחמות היו מאז ומעולם דבר שנמנעתי ממנו. וכפי שאמרה לי ידידה חכמה, למאבקים יש נטייה לגרום לכל צד להישטף בתכונותיו של הצד השני, ולא ממש בא לי להתחיל להדמות ללייטמנים. אבל פטור בלא כלום, ללא מאמר הסיכום שהובטח, אי אפשר.

אתחלתא דגאולה

ואתחיל דווקא בכמה מילים חיוביות. ראשית, חשוב לי לומר שלייטמן לדעתי אינו אדם רע. אני לא מכיר אותו בכלל, אבל נראה לי שלא רק שהוא לא מתכוון להזיק, אלא שאני גם די בטוח, שהוא די בטוח, שהוא מציל את העולם. זה כמובן לא נכון, ויש אנשים שהוא בהחלט מזיק להם, אבל כוונות זה דבר חשוב. עוד אומר, שאני חושב שלייטמן אינו קוטל קנים רוחני. כלומר אני מעריך, על סמך מה שקראתי ממנו, שהוא בהחלט מבין דבר או שניים, ולא רק ברמה התיאורטית. זה כמובן לא אומר שכדאי להיות תלמיד שלו. אני בהחלט חושב שלא כדאי. מכיוון שהוא בכל זאת לא מבין כמה דברים חשובים.

ומה הוא לא מבין? הוא בעיקר לא מבין שטענות לאמת אבסולוטית, שיומרה לדעת "את התשובה", ואת התשובה היחידה, הן תמיד טעות. אין תשובה יחידה. אין דרך יחידה. ויומרות כאלה גורמות לאנשים לאבד את שיקול דעתם בנוגע לחייהם, ולחיי אחרים. כי כשיודעים הכל, איזה מקום יכול להיות למי שחולק עליך? למה בכלל להקשיב, ולמה להתחשב באחרים? גישה כזאת היא מתכון בטוח למנטליות עדרית וכיתתית, וכמובן לפנאטיות. היא השביל הצר לחוסר ביקורתיות, לאמונה תפלה, ולחשיבה סגורה ומצומצמת. ההפך הגמור מהאמת שהיא מתיימרת להביא.

"חוסר ודאות הוא דבר לא-נוח", אמר וולטיר, "אבל ודאות היא אבסורד". וכמה שאנחנו אוהבים ודאות. וכמה שאנחנו אוהבים אנשים שמבטיחים לנו ודאות. וכמה קל לנו לוותר על החובה שלנו להיות ביקורתיים, וכמה קל לנו לוותר על החופש שלנו.

ימות המשיח כחזון טוטליטארי

לפני מספר חודשים יצא בכתב העת "קבלה" מאמר אקדמי מצויין של יונתן מאיר (שחוקר את קבלת המאה העשרים), הדן בין השאר בקבלה הניו-אייג'ית. במאמר מביא מאיר ציטוטים מטקסט שהוא משער שהיה אמור להיות פנימי.

בטקסט, הנקרא "הערבות", פורש לייטמן משנה מדוקדקת על חשיבותה של "הקבוצה" בחייו של המחפש הרוחני. בחשיבות בחיי קהילה אין כל חדש, אבל נדמה לי שהקיצוניות אליה לייטמן מביא צורך זה היא המעוררת חוסר-נוחות. לייטמן למעשה מבקש מהחבר בקבוצתו לוותר על כל מחשבה עצמאית. הנה:

האדם צריך ללכת לפי דעת החברה. עליו להבין שאין לו שכל, שהוא עצמו טועה במאות האחוזים, ועליו לקבל את דעת החברה, מה שנקרא ללכת למעלה מדעתו […] לכן אין לאדם שום פעולה לפעול חוץ מבחירת החברה. (המקור)

כלומר ללכת למעלה מהדעת פירושו לשעבד את עצמך לקולקטיב. בציטוט אחר לייטמן קורא במפורש למה שהוא עושה שטיפת מוח. לדעתו זה ממש כדאי:

[כדאי] להצטרף לחברה, ולדרוש ממנה שתעשה לו שטיפת מוח כמו שעושה חברת פרסום בכל מסע פרסום למוצר כלשהו: כדאי לו לשלם עליו עכשיו ולהגיע אליו עכשיו, כי אחרת הוא יעלה ביוקר וביסורים רבים. […] איך האדם מגיע להבנה שיש לבקש שטיפת מוח במקום מכות? לא הולכים מתוך רצון. האדם לא יכול לבחור רעיון הזה, מפני שהוא מופשט ויפה ויש בו התרוממות מעל דרגת אנוש. אלא הוא בוחר אותו מפני שרע לו. (המקור)

כלומר מפני שרע לו אדם מגיע לקבוצה של לייטמן, והיא נוטלת לו את החופש שכנראה עשה לו רק רע. ממילא לא יכול היה אחרת, שהרי על פי לייטמן "לא מסוגל אדם לתקשר עם הבורא אלא דרך הקבוצה" (שם, עמ' 238). זה דווקא מעניין על רקע דבריו של לייטמן בהם הוא אוסר על צירופם של הומוסקסואלים לקבוצות תחת לימודו. על פי דבריו הומוסקסואלים דווקא צריכים, ופתאום הם גם יכולים, להתפתח מחוץ לקבוצה.

בספר אחר, "מבט לקבלה", עובר לייטמן לאיומים: "מוטב שנשמע בקול הנביאים והמקובלים עד לדורנו זה, ונקיים את המלצותיהם כלפינו, אחרת בהחלט נביא על עצמנו שואה עולמית" (217). לייטמן מתייחס אל דבריו במלוא הרצינות, ואפשר להבין זאת אם נתפוס את החזון שהוא מתכנן לכולנו: בספר אחר הוא מתאר חברה שהיא כולה נתונה לשלטון המקובלים:

מקובלים בעלי השגה יימצאו בראש כל הוועדות ובכל ערוצי הכוח בחברה, והם יקבעו מיהם ממשיכי הדרך. לא תהיה אפשרות לערער על החלטותיהם או להחליפם. המושג 'דעת הרוב' לא יהיה רלוונטי בחברה זו במובנו הפשוט. אדם המבין את חשיבות ההכנעה כלפי הנהגת המקובלים והמוכן להיכנע לה כמו אל הכוח העליון, הוא הראוי להתקבל לחברת הדור האחרון. המצטרפים לחברה זו ירצו שהמקובלים ינהיגו אותם בדומה לעם השולח את משה לדבר עם ה' בעבורו. (המקור)

מה שעולה מכאן (תקנו אותי אם אני טועה) הוא שבחזונו של לייטמן האידיאל הוא חברה דיקטטורית, טוטליטרית, ברודנות בלעדית של המקובלים. ולמי שלא הבין, חוזר לייטמן על עיקרי הדברים שתי פסקאות אחר כך:

אם כן, כל ייחודה ותועלתה של חברת הדור האחרון יהיה בכך, שקבוצת מנהיגים מקובלים תראה לכל האחרים כיצד לפסוע בדרך התיקון. […] תפקידם של האחרים הוא לשמור בקפדנות ככל שניתן על הכללים שיגדירו בעלי ההשגה. בכך הם יהיו כעפר לרגלי הצדיקים וידבקו בהם. בעשותו כן יחזור כל אדם לשורש נשמתו, והאנושות כולה – כגוף אחד שבין חלקיו אין הפרש כלשהו – תתחבר אל הבורא. (שם)

כגוף אחד. כולנו. עם נשמה אחת. לנצח. ככתוב: ריזיסטנס איז פיוּטָייל, יוּ וויל בּי אָסימילֵייטֵד. זהו, אם כן, חזון אחרית הימים של "בני ברוך". רגרסיה של האנושות לרמה של כוורת-דבורים או קן-נמלים, ללא שונות, ייחוד, גיוון או אוטונומיה, צבא אחיד וממושמע של מקובלי-צעצוע המתפלשים לרגלי הצדיקים.

גם אם נתעלם מחלום הבלהות של אנושות רובוטית המונהגת בידי עריצי-קבלה, הרי שלא צריך להיות ג'ון סטיוארט מיל כדי להבין שדיכוי המחשבה החופשית וחוסר היכולת לחפש את האמת בחירות ובפתיחות הם האנטיתזה המוחלטת לכל עבודה רוחנית אמיתית. כנגד כל הציטוטים לעיל, ולהבדיל אי אילו הבדלות חשובות ועמוקות, אביא ציטוט יחיד מפי הראי"ה קוק, מהמקובלים הבאמת גדולים של המאה העשרים:

אור אלוהים אינו מתגלה כי אם בחופש המחשבה. רק תאוות בזויות, המביאות מורך הלב בנפש האדוקים בהן, יעשקו את חופש המחשבה מלבו של אדם. (הראי"ה קוק, "פנקס ה'", קבצים מכת"י קדשו)

חבלי משיח

"בני ברוך" כיום, עד כמה שידוע לי, היא הכת הגדולה בישראל. המעגל הפנימי של חסידיה מונה כנראה יותר ממאתיים איש, שמקיימים סדר יום אדוק וקפדני. רובם בארץ, אבל יש גם בחו"ל לא מעט מרכזים וחסידים מסורים. למתעניינים הרי כתבה של סימה בורקובסקי שמשרטטת חלק מהתמונה הפנים-כיתתית. לעדות אישית מדאיגה אפשר גם לגשת לכאן.

החדשות המעודדות הן שעל פי רוב כתות בסדר גודל של "בני ברוך" לא מחזיקות מעמד זמן רב. החיים מורכבים מדי בשביל לאנוס אותם לסד צר של רעיונות או מנהגים. ככל שמספר החברים בכת עולה, כן חייבים לעלות מאמצי השליטה של העומדים בראש. בדרך כלל (אם כי לא תמיד: הסיינטולוגיה תוכיח) זה נגמר בפיצוץ: פילוג פנימי ופיצול, או תביעה גדולה כנגד הכת (שעוצרת את גדילתה, אך מאחדת אותה). אולי במקרה זה שניהם יתרחשו, אם ירצה השם.

במקרים המעטים שהכת מצליחה לגדול היא ממילא לא יכולה להמשיך להיות כת – כלומר היא חייבת להרפות מהדרישות הקפדניות, ולאפשר גם לחבריה "הפנימיים" דרגות שונות של מחוייבות. אין מה לעשות: ככל שמשמינים צריך לשחרר ולעלות לאורך נקבי החגורה; בשלב מסויים החגורה כבר בכלל לא יכולה לעלות עלינו: אז פשוט פותחים כפתור ומשחררים. בשלב זה הכת הופכת לעוד זרם דתי.

אני לא מכיר את "בני ברוך" מקרוב, ולכן אני יכול רק לנחש, אבל נראה לי ש"בני ברוך" כרגע קרובה לשיא כוחה. הם יגדלו עוד קצת, אבל לדעתי תוך שנה-שנתיים העניינים יתקעו, ואז יתחילו להתפורר. ולא רק מחיכוכים פנימיים: כמו בעלי-חיים מסויימים, "בני ברוך" הגיעו לנקודה בה הם מתחילים להיות גדולים מדי כדי להיחשב "חמודים". בקרוב יתחילו לבדוק להם את השיניים. ויש מה לבדוק. כתבת תחקיר גדולה בעיתון גדול יכולה לסמן את השינוי ביחס הציבורי אליהם, ולדעתי זה רק עניין של זמן עד שזה יקרה. אז ללייטמנים יהיו דברים הרבה יותר גדולים לדאוג מהם מאשר הבלוג שלי.

[כאמור, בהכנת הרשימה נעזרתי במאמרו של יונתן מאיר "גילוי וגילוי בהסתר: על 'ממשיכי' הרי"ל אשלג, ההתנגדות להם והפצת ספרות הסוד", קבלה, 16, תשס"ז]

כתות אובדניות, מה שנקרא בלע"ז Doomsday Cults (יש אפילו ערך בויקיפדיה), הן תופעה נוצרית בעיקרה. מדובר בארגונים סגורים מבחינה חברתית בעלי השקפת עולם אפוקליפטית (הם או מזהירים מפני הקץ או מעוניינים להחישו), שבדרך כלל מסיימים את חייהם הארציים בהתאבדות קולקטיבית, עם או בלי הניסיון להרוג גם כמה שיותר אחרים.

זו גם תופעה מאוד אמריקאית. כמה סיבות לכך: ראשית, כאמור, האפוקליפסה היא תחביב נוצרי. סוף העולם כמלחמת הטוב ברע, גוג ומגוג, בני האור מול בני החושך – הוא רעיון שאמנם צמח ביהדות (ספר דניאל, כתות מדבר יהודה), אבל נוכס חיש מהר על ידי הנוצרים, ובידיהם פותח ונופח למימדים מפלצתיים. הזרם המרכזי של היהדות התעניין במאות הראשונות לספירה בגאולה פוליטית-חברתית בעיקר (מלך בן דוד, בניין המקדש), וחזונות על סוף העולם as we know it לא ממש העסיקו את חכמינו ז"ל. את חכמיהם כן. בארה"ב נקבצו ובאו להן כידוע מגוון עשיר של זרמים פרוטסטנטים, וביניהם גם מלניאריסטים למיניהם, כלומר מחשבי קיצין, ומכאן הכתות דנן.

אבל נדמה לי שיש כאן עוד משהו, והוא קשור לקפיטליזם. זה רק ניחוש, אבל נראה לי שיש משהו בצורה שבה הכלכלה החופשית מפרקת את הקהילתיות ומבזרת את החברה, שמעודד, כמו יזמות כלכלית, גם יזמות דתית, וכמו הניסיון לתת לעצמנו תשובה פיננסית בעצמנו לעצמנו, גם ניסיון לתת לעצמנו תשובה תיאולוגית בעצמנו לעצמנו. ארה"ב כמדינה קפיטליסטית מאוד היא קרקע פוריה לצמיחתם של גידולים כאלה. וכמובן שיש עוד מגוון גורמים ותנאים נסיבתיים וכו'.

הכת האובדנית המפורסמת ביותר שאינה אמריקאית היא אותה קבוצה יפאנית (מדינה שהקפיטליזם בה מחורפן לגמרי כידוע) שהחדירה גז רעיל לרכבת התחתית שם ב- 1995. שמה היה תחילה (1984) Aum Shinrikyo, אבל יותר מאוחר (1995) שונה ל"אלף" – היינו האות הראשונה של האלפבית העברי. לבד מבודהיזם והינדואיזם, הקבוצה הושפעה גם מנצרות, וניבאה את סוף העולם ממלחמת עולם שלישית ושואה גרעינית. אחרי ההתקפה שלהם (שהרגה 12 איש אבל שיכולה היתה להרוג הרבה הרבה יותר), שלא ברור מה היו מניעיה, הם או נעצרו או התפזרו, אבל כיום ממשיכיהם עדיין קיימים (מתוקף חוק חופש הדת ביפן) ומאמינים בשילוב, הפלא ופלא, של דת ומדע. לפני כחצי שנה גם שמענו על כת אובדנית רוסית – זה היה רק עניין של זמן אחרי נפילת הקומוניזם.

אבל אין כמו הכתות האמריקאיות, באמת. היה לנו את "מקדש העם" של הכומר הפנטקוסטלי ג'ים ג'ונס, אשר בחלקת האלוהים הקטנה שלו בגוניה, ב- 1978, הוא הביא את קבוצתו למה שכנראה היה ההתאבדות הקולקטיבית הגדולה בהיסטוריה (909 איש – ראו על כך רשימה מיוחדת שלי); היה לנו את הטבח בחוות וואקו, טקסס, שם, ב- 1993, נורו ונשרפו למוות 82 מחסידיו של דיויד קורש (כולל הוא עצמו), שייחס לעצמו תפקיד משיחי; והיה לנו את קבוצת "שער גן עדן", שהאמינה שכדי שחייזרים יוכלו להציל אותם מחורבן העולם עליהם להתאבד, וכך אכן עשו, כל ה-39, ב- 26 למרץ 1997 (עליהם כתבתי כאן); והיו עוד כל מני כתות קטנות שלא מימשו את פוטנציאל האובדניוּת שלהן.

המשותף לכל הכתות הללו הוא הציפייה העצבנית לסוף העולם. ומשום מה (ואולי לא כל כך קשה להבין למה) אותם חישובי קיצין רק מקרבים את הקץ הקולקטיבי של הקבוצה (למרבה הצער של רשויות החוק, שכל מה שנשאר להן בדרך כלל היא המלאכה המלבבת של פינוי הגופות). העניין הוא שבקבוצות קטנות, שבדרך כלל מונהגות על ידי מנהיג יחידי, אין את האיזונים והבלמים שקיימים בדתות ממוסדות, שמרסנים את היצר המשיחי-ניהיליסטי. כי דת ממוסדת בסופו של דבר היא תמיד ארגון אחראי (במובן שעניינה הוא קיום החברה והעולם). כת סגורה יכולה להשיל מעל עצמה אחריות, להפריח נבואות חורבן, ואף להסיק שמפני שזמנו הגיע, עדיף להקדים התאבדות המונית למכה.

—

ואחרי כל ההקדמה הזאת ניגש לשאלתנו: האם סוף כל סוף מוסדה תחת אפינו גם אצלנו בארץ הקודש כת אובדנית לתפארת העם והאומה? תשובתי היא שייתכן מאוד שכן, ואני מתכוון כמובן לתנועת "בני-ברוך", שאודותיה כבר כתבתי פה ושם. אלא שככל שהעמקתי חקור גיליתי את מימדי הזוועה התיאולוגית שבה מדובר, שכן לייטמן ותלמידיו, מסתבר, מנבאים חורבן גדול ומלחמה נוראה. שימו לב לקטעים הבאים מתוך ראיון עם לייטמן שפורסם ב"וסטי" (כלומר ברוסית במקור – את הדברים הללו הם לא מפרסמים לקהל דובר העברית) ב-4.11.2000:

כיום כבר לא נותר לנו זמן. המדינה על סף השמדה. בעידן הנאור של המאה העשרים ואחת, מסרבים שוב [כלומר פעם נוספת, אחרי מאורעות השואה. על פי לייטמן השואה התרחשה מפני שיהודים סרבו לעסוק בקבלה ולהפיץ את אורה –ת.פ.] יהודים, בכל העולם, לראות ולשמוע, גם כאשר אסון חדש עומד בפתח: "המזרח התיכון החדש". (עמ' 3)

אפילו עכשיו, לאחר השואה, לאחר מה שהבורא עשה לנו, ולאחר שהוא החזיר אותנו לאדמתנו, במקום בו נותנים לנו הזדמנות אחרונה לבנות את בית-המקדש השלישי, אנחנו מנסים לסטות מהמשימות שלנו […] היום, כבר לא תהיינה יותר "גלויות", אבל הלחץ ילך ויגבר, עד שנקבל על עצמנו את משימתנו (עמ' 4-5)

החולמים על השלום המזוייף, שיתקן את רצון העם לחיים בארצנו, בזה שהם חילקו נשק לאויבינו, הם נושאים באחריות לדם שנשפך בשבועות האחרונים. השלום האמיתי הוא תוצאה של תיקון רוחני. […] לצורך כך אנחנו זקוקים לא רק לעוצמה צבאית, אלא גם לתחיית הכוח הרוחני, שהושמד לחלוטין על ידי "תהליך השלום". האלטרנטיבה לזה היא הכחדה של ישראל ומוות נוראי. אנחנו צריכים להבהיר לכל העולם שאנחנו נשארים על האדמה הזאת ובונים כאן את בית המקדש השלישי עבור כל האנושות. […] אם לא נשתמש עכשיו באפשרות הזאת, עלול להיות מאוחר מדי. (עמ' 6)

לא פעם שמעתי בחו"ל טענות של גויים, שחשים בברור את משימתנו ושואלים: "למה אתם לא בונים את בית המקדש השלישי? למה אתם לא לומדים את החוקים העליונים, ולא מוסרים את ידיעותיכם לכל העולם?" אלו שאלות לגיטימיות שנשאלות על ידי האנשים הרבים שמבינים את משימתנו, ואת הקשר בינינו לבין כל אומות העולם. (עמ' 9)

בהחזירנו חלקים מארץ ישראל, אנו פועלים בצורה אנטי רוחנית, ומבצעים מעשה המנוגד לטבע העליון, אני מתכוון לפי טבע העולמות הרוחניים. (עמ' 13)

הכוחות המיוחדים של המקובלים היו מכוונים רק לתיקון העם שלנו. אומות העולם יכולים להתחיל להיכנס תחת השפעת כוחות אלו רק אחרינו. בכדי להציל היום את עם ישראל לא מספיקים כוחות המקובלים והסבל שלנו. יש הכרח לתמיכת כולם. […] אם לא ירצו לקבל את הידע הזה, המשמעות היא, שלא יוכלו לתמוך בנו המקובלים, וזה אומר שנפספס את האפשרות להציל את ישראל. (עמ' 19)

לא קשה להבחין, אני מקווה, ברטוריקה האפוקליפטית המובהקת: העם והמדינה בסכנת השמדה, רק אנחנו מסוגלים להצילם, אם לא יקשיבו לנו ויעשו מה שאנחנו אומרים הכל ילך קיבינימט. כת אפוקליפטית לעילא ולעילא. לצערי גם מדובר בעוד דוגמא עצובה ליהודים שלוקחים את התיאולוגיה היהודית לכיוון מיתי, קיצוני, אי-רציונלי ובמובן מסויים פונדמנטליסטי. או במילים אחרות, מחורפן.

אז האם אני צופה התאבדות קולקטיבית בקרוב? חד משמעית לא. ולמה? ראשית, ישנו הבדל גדול בין תנועתו של לייטמן לאלה המוזכרות מעלה. לייטמן הוא יהודי, והיהדות, בניגוד לנצרות (בעיקר הקיצונית), מקדשת את העולם הזה. העולם הזה, על החיים בו, חשובים בעיני היהודים. המטרה היא תקון עולם, לא הבריחה ממנו לעדן. לכן התאבדות, כמו גם תוקפנות אנארכית, היא חסרת כל מובן במסגרת ההגיון הפנימי של התיאולוגית היהודית. לכן אני מדגיש שוב: אני לא רואה כרגע שום סיכוי שקבוצתו של לייטמן תעשה משהו אלים לעצמם או לאחרים (לבד מאלימות סמבולית פנים-כיתתית שגרתית, דהיינו דיכוי, הפחדה וכו').

מה שכן, הייתי מתחיל לפחד כאשר יופיע (אם יופיע) לראשונה תאריך כלשהו, כלומר כאשר הקץ העתידי יתגבש לכדי מועד ספציפי, קבוע. כאן מתחילה הסכנה האמיתית. תאריך שכזה, אם יהיה (ואולי לייטמן חכם מדי בשביל לספק אותו) יגביר ציפיות וילהיב בצורה חסרת תקדים, וצפיות גדולות והתלהבות רבה הם נמרים שלא פשוט לרכב עליהם בבטחה. אבל עד שדבר כזה יקרה (אם יקרה) נראה לי שנחזה רק בהגברה מתמדת של המאמצים המיסיונריים, הן בצורה של מאמצי הפעילים לעשות נפשות ברחובות, והן על ידי לייטמן עצמו, שינסה להשתחל לכמה שיותר תכניות טלוויזיה ועיתונים.

[אחרי המאמר הקודם שלי על "בני ברוך", הם איימו לתבוע אותי לדין (וכמובן לא עשו זאת כי אין להם על מה, והשפלה פומבית בבית המשפט זה לא משהו שקבוצה שאמורה להנהיג את העם היהודי – ואת העולם כולו – ששה אליו). בנוגע למאמר השני שהובטח (שאיננו הרשימה הזאת, כלומר הסאגה צפוייה להימשך), התגלעו חילוקי דעות ביני לבין העורכת שלי במעריב (שאותה, אגב, אני אוהב אהבת נפש). בקצרה, היא לא מוכנה לפרסם אותו, ואני לא הצלחתי להבין ממנה למה. משום שאני לא מוכן לסבול צנזורה תחילה איימתי בהתפטרות, ולאחר מכן אכן התפטרתי, ולאחר מכן שוכנעתי לחזור בי, תוך שהגענו לפשרה מסויימת שאני לא יכול להכנס לפרטיה. כך או כך אתם, קוראי היקרים, תקבלו הכל, השבח לאינטרנט ולאלוהי הבלוגיאדה.]

1. כידוע, הדת הממוסדת בכלל, והאמונה באלוהים בפרט, סופגות לאחרונה התקפות חריפות מכל מני צדדים, כאשר את צבאות הכופרים דוברי האנגלית מובילים ארבעה אנטי-תאיסטים משולהבים, שכל אחד מהם כתב ספר רב-מכר נגד הדת וכקבוצה הם נקראים "ארבעת הפרשים" (על שם ארבעת הפרשים של האפוקליפסה מפרק 6, ספר חזון יוחנן בברית החדשה). מדובר בריצ'רד דוקינס, דניאל דנט, כריסטופר היצ'ינס וסם האריס.

בסוף 2007 ישבו הארבעה לשיחה בת שעתיים, שיחה שאת השעה הראשונה ממנה ניתן לראות בטלוויזיה שלהלן. יחד הם מדברים על מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור, ומיותר לציין שהם ממש לא נזהרים בכבוד קונם: הם מתלוננים על הגאוותנות של המאמינים; על כך שהם חושבים שכל האמת אצלם; ומצד שני על רגישות-היתר שלהם ונטייתם להיעלב מכל דבר שאומרים על דתם – דבר שרק מדגיש את חוסר הביטחון שלהם באמונתם; הם צוחקים על הלולאתיות של הטיעונים הדתיים (למשל: אם אתה מאמין ללא הוכחות זה טוב, וזו עצמה הוכחה שזה נכון); מדגישים את ההבדל בין דת למדע; טוענים שהרבה מאוד דתיים בעצמם לא מאמינים במה שהם אומרים שהם מאמינים ובוודאי לא נוהגים כאילו הם אכן מאמינים, ועוד כהנה וכהנה.

השעה השנייה (שניתן למצוא כאן) פחות מעניינת לטעמי, ובעיקר מלאה בתהייה (הקצת טיפשית) שלהם על כך שלאנשים רבים אין כל קושי לחיות עם סתירה בין העובדות שהם מכירים בהם לאמונה שלהם. אבל לקראת האמצע סם האריס מעלה את השאלה האם באמת אפשר או בכלל כדאי לוותר על כל מימד של קדושה בחיים, ובסופו של דבר הם כולם מסכימים שפליאה מהקיום היא דבר חיובי, ושאפילו לא היו רוצים "לראות את כל הכנסיות ריקות", משום המימד האסתטי והחברתי שבדת. היצ'ינס (כן, דווקא היצ'נס) מסכם ואומר ש"אם ניתן יהיה למצוא דרך להבדיל בין הנומינוזי לאמונה התפלה נעשה משהו חשוב מאוד ברמה התרבותית". וזה נכון.

עם כל הבוטות, ולפעמים השטחיות, שלהם, בסך הכל אני חושב שארבעתם עושים לא פחות מאשר עבודת קודש. גם אם לא נודה ש"שורש האמונה הוא שורש המרי" (והוא כן), הרי שממילא חשוב מאוד להעמיק את השיח הדתי, וחשוב מאוד להבהיר מהו בגדר אמונה (וייתכן שאמונה תפלה) ומהו אכן אותו מימד קדוש של הקיום, שלא תלוי בכל אמונה. בסך הכל הארבעה האלה מעלים סוגיות חשובות על סדר היום, וגורמים לאנשים לשקול שנית את הנחותיהם הבסיסיות, וזה תמיד טוב. ואם הם יצליחו לזעזע קצת את הממסד הנוצרי (או היהודי) האורתודוקסי – עוד יותר טוב.

2. מי שלוקח את העמדה ההפוכה בדיוק כלפי הדת הוא טוני בלייר (שכזכור התקתל לא מזמן), שאחרי שהתייאש מנסיונותיו לפתור את הסכסוך במזרח התיכון, עבר למפעל אוטופי לא פחות: הוא הקים לאחרונה עמותה בשם Tony Blair Faith Foundation, שבאמצעותה הוא מנסה לקדם… מה בעצם? אמונה? לא, הנה: "… מטרתה לקדם כבוד והבנה לגבי דתות העולם הגדולות, ולהראות כיצד אמונה היא כוח רב עוצמה המיטיב עם העולם המודרני".

טוב… מה שאולי לא מפתיע הוא שהפרוייקט הזה של בלייר, כמו בלייר עצמו, רווי סתירות. הרי כולנו יודעים שאמונה דתית היא גם, ובצורה מובהקת, כוח רב עוצמה המרע עם העולם המודרני. בלייר עצמו מודה שאמונה יכולה לעודד בוּרוּת, פחד ואיבה. הוא אומר שאמונה עדיפה על הומניזם חילוני, אבל מודה שאינו יכול להוכיח את זה, וכן מודה שניתן להיות מוסרי גם ללא דת. ובל נשכח שכאשר היה ראש ממשלה תמך בהפלות ובשימוש באמצעי מניעה, נושא שהכנסייה הקתולית מגנה בחירפון נפש.

אין ספק שבלייר הוא היום הנוצרי המאמין הכי קוּל, ובהשפעתו ברמה העולמית הוא מתחרה בגו'רג' בוש ובאפפייור. מכיוון שכנראה יש לו יותר תאי מוח ריאלים ורציונלים משניהם גם יחד, הוא דמות מעניינת וחשובה, ויהיה מעניין לעקוב ולראות איך לאן יכוון אותו האל הטוב.

3. כעזר לעמדתו של בלייר ניתן לקחת את רבבות הנזירים הבודהיסטים הבורמזים, שמסייעים לעמם להשתקם מהציקלון הקטסטרופלי שפגע במדינה הענייה הזאת. מאמר של הניו-יורק טיימס.

4. "התנועה הרוחנית, שצמחה מן השטח, היא אולי התנועה הגדולה ביותר שנכנסה לזירה הדתית / רוחנית מאז הרפורמציה", ועוד כמה קביעות מעניינות, כמו גם נתונים שמראים עד כמה הניו-אייג' לסוגיו ומיניו נפוץ ומשפיע אפשר למצוא במאמר מקיף של פיליפ וקסלר, פרופסור לסוציולוגיה וחוקר ידוע של תנועת ההתעוררות הרוחנית. המאמר הופיע לראשונה לפני כשנתיים ב"ארץ אחרת", וכעת הוא ברשת מטעם ynet, מלא כל טוב ומעניין.

5. מה יש במנטליות הרוסית שמאז ומעולם היה רגיש כל כך לכל סוג של ספיריטואליזם ודתיות כיתתית? אני לא בטוח, אבל הניחוש שלי הוא שהקריעה שבין הכנסייה הקתולית ליוונית אורתודוקסית (רשמית במאה ה- 11) היוותה את הבסיס שממנו היתה יכולה המיסטיקה הסלאבית להמריא, כאשר באירופה הקתולים היו הרבה פחות סובלניים לגילויים של אלוהות מתפרצת. המהפכה הפרוטסטנטית קברה סופית את הרוחניות באירופה, ואילו מעבר להרים הקווקזים המשיכו אנשים לגלות עולמות נסתרים בנחת.

שנות הקומוניזם הדחיקו בכוח כל סימן לרוחניות או כיתתיות (או שמא ניתבו את היצרים הללו לפולחן המפלגה), וכעת הכל מתפרץ החוצה כמו בורשט שפג תוקפו. רוסיה מלאה באלפי(!) כתות ומשיחים, שעיקר עיסוקם הוא גביית כספים מחסידיהם. הנה מאמר מהנה ומעניין מאוד על הכתות האפוקליפטיות שפורחות עכשיו ברוסיה: "הישועים הרבים של כתות סוף-העולם הרוסיות".

6. במקרה עליתי על אתר הבית של נדב שנרב. ד"ר שנרב הוא מרצה וחוקר במחלקה לפיזיקה באונ' בר אילן, ולדעתי אחד ההוגים האורתודוקסים המעניינים כיום. הוא מפרסם מאמרים פה ושם, וגישתו הרציונלית ונטולת-האפולוגטיקה, בשילוב עם החוש הביקורתי החד שלו והידע הרב שהוא מחזיק, וכן עם העובדה שהוא לא רב או מנהיג קהילה, מאפשרת לו לכתוב בצורה מרתקת ומאתגרת. הנה דף המאמרים שלו, וגשו גם ל"קישורים", בשביל עוד כמה חיבורים מעניינים שלו.

7. מוסף הארץ בסוף השבוע שעבר ניסה להתחרות ב"חיים אחרים", והביא שתי כתבות ניו-אייג'יות למהדרין. האחת על טרי לוי, מכשפה מודרנית שסיפור הגילוי העצמי שלה מעניין מאוד, והשנייה על אמני מוזיקת הניו-אייג' דווה פרמל ומיטן, שביקרו בארץ, ועל סצנת ניגוני הניו-אייג' באופן כללי.

8. גם ברשימות היו כמה רשימות ראויות לציון: אסף פדרמן על הקשר, או חוסר הקשר, בין פסיכולוגיה ומדע לבודהיזם ואביב טטרסקי ברשימה מתוקה ועמוקה על הדרך מהאחד אל הריבוי ומי שרוצה קצת ארס, הנה דרור פויר במאמר ממש זועם ולא ממש מנומק נגד האמונה באלוהים.

9. לי עצמי היו שתי כתבות באתר מעריב שלא העלתי לכאן: האחת על התמיכה שמעניקה המדיטציה לאנשים שחולים במחלות קשות, בהתגברות על כאב ואף על המחלה עצמה. והשנייה, שעלתה היום, היא ראיון עם ד"ר רון מרגולין, שעומד בראש מסלול לימודים חדש באונ' תל-אביב המוקדש ל"דתות זמננו" – היינו ניו-אייג' ופונדמנטליזם.

10. כתבה על יוגה למתקדמים מהניו-יורק טיימס.

11. סוזן בלקמור על הסכנה שבממים ותמים וכל מני דברים שכמו גנים רק משתכפלים ללא כל מחשבה או התחשבות בתוצאות השתכפלותם. הרצאת וידאו מעניינת ששלח אלי אורי כהן. ומי שתוהה איך כל זה קשור לרוחְניות, שיקליק כאן.

12. אני מאוד נלהב מבחירתו של ברק חוסיין אובמה למועמד הדמוקרטים לנשיאות ארה"ב. לבד מההתרגשות מהתקדים ההיסטורי (שהוא נהדר נהדר נהדר) וההערכה לאזרחים האמריקאים שבחרו בו, אני גם מתרשם לאללה מהבחור עצמו, עד כדי כך שמתעורר בי חשד שמשהו כאן לא לגמרי כשר. לא יודע, הוא כאילו טו גוד טו בי טרו.

כבר סיפרתי שיש כאלה שרואים באובמה את האנטיכריסט, אבל יש גם יש כאלה שרואים בו את ההפך הגמור. אופרה ווינפרי מזמן ציינה שבשאיפה להתפתחות כללית הוא "המנהיג המפותח" ("evolved leader") שיצעיד אותנו קדימה, ושהוא אכן "האחד"; דיפאק צ'ופרה כבר קבע שאובמה "יודע את עצמו לעומק, בכנות ובאותנטיות" ושאם הוא יזכה בבית הלבן זו תהיה "קפיצה קוונטית בתודעה האמריקאית". והנה כתב של הסאן-פרנסיסקו כרוניקל שמעלה השערה שמא אובמה הוא "יוצר-אור" מואר. הנה דבריו:

Many spiritually advanced people I know (not coweringly religious, mind you, but deeply spiritual) identify Obama as a Lightworker, that rare kind of attuned being who has the ability to lead us not merely to new foreign policies or health care plans or whatnot, but who can actually help usher in a new way of being on the planet, of relating and connecting and engaging with this bizarre earthly experiment.

והוא לא לבד. ראו הבלוג הבא שנקרא בתמימות "Is Barack Obama the Messiah?" ואוסף שלל עדויות (כגון ציטטות של אנשים שונים על אובמה, כמו אלו שלעיל) לכך שאכן כן. נו, אז מי אמר שדת ופוליטיקה לא הולכים ביחד?

13. ביום ב' הבא אני אדבר על הקשר בין האינטרנט לניו-אייג' בכנס השנתי של חוקרי העידן-החדש. הכינוס כולו הוא מ9:45 עד 17:00, באוניברסיטה העברית, הר-הצופים, בניין רבין, חדר 2001, וידברו שם גם אנשים טובים כמו פרופ' יעקב רז וכרמל ויסמן. פתוח לקהל, אבל תביאו משהו צמחוני לאכול.

לפני יותר מחודש דיווחתי כאן על הדלפתם, לראשונה במלואם, של הסודות התיאולוגים של הסיינטולוגיה (הנה הקובץ הענק). מדובר במיתוס המכונן של הכת הדוחה הזאת, שמספר על המקור לכל צרות העולם, ועל הדרך לפתרונן. לתקציר ראו את הסרטון המבדר הזה מ"סאותפארק" שבו הכל מוסבר במהירות.

הסיינטולוגים מכחישים שבסיפור המטורלל הזה הם אכן מאמינים, והדברים נחשפים במלוא גיחוכם רק למי שאחרי שנים רבות (וכספים רבים עוד יותר) מגיע לדרגות הגבוהות של ההיררכיה הפנים כיתתית. בשלב זה הוא שטוף מוח לחלוטין, וממילא לא נעים לו להודות שהוא בזבז כמה עשורים מחייו על שטויות במיץ עגבניות-חלל. בכל זאת, כמה סיינטולוגים גילו אומץ ופרשו כאשר ניסו להאכיל אותם את הבובע-מאייסעס הללו, וכך אנחנו יודעים עליהן. או כך ידענו, עד לפרסום הדברים בוויקיליקס, אתר ההדלפות העולמי המצליח.

כשירות לציבור אני מביא כאן את הדברים, כפי שפוענחו על ידי ידידה (לינדסי סיטרמן, שיודעת לקרוא אנגלית בכתב מחובר, לבד כמה מילים לא מובנות שסימנן כאן [?]) מתוך כתב ידו של ל. רון האברד, כפי שתוכלו למצוא בעמודים 236-238 של הקובץ (הקליקו כאן לצילום העמוד הראשון). הנה הדברים ואחריהם הסבר קצר:

Data (1)
"The head of the galactic confederation (76 planets around larger stars visible from here) (Founded 95,000,000 years ago) very [?]) Solved overpopulation (250 billion or so per planet – 178 billion on average) by mass implanting. He caused people to be brought to Teegeeack (Earth) and put an H bomb on the principle volcanoes ([?] 2) and then the Pacific area ones were taken in boxes to Hawaii and the Atlantic area was in Las Palmas and there "packaged."
His name was Xeno. He used renegades. Various misleading data by means of circuits etc'. was placed [?] implants. When through with his crime, loyal officers (to the people) captured him after 6 years of battle and put him in an electronic mountain trap where he still is. "They" are gone. The place has since been a desert.

Data (part) -2-
The length and brutality of it all was such that the Confederation never recovered. The implant is calculated to kill (by pneumonia etc') anyone who attempts to sour it. This liability has been dispersed with by my tech' development.
One can FREE WHEEL through the implant and die unless it is approached as precisely outlined. The "free wheel" (auto running on and on) lasts too long denies sleep etc'. and he dies. So be careful to do only incidents 1 & 2 as given and not plow around and tried to complete one [?] at a time. In December 67 I knew somebody had to take the plunge. I did and emerged very knocked out

[?] Data (3)
But alive. Probably the only one ever to do so in 75,000,000 years. I have all the data now but only that given here is needful.
One's body is a mass of individual [?]stuck to oneself or to the body.
One has to clean them off by running Incident One then Incident Two. It's a long job, requiring care, politeness and good auditing.
You are running beings. They respond like any preclear. Some large, some small.
Thetans believed they were me. This is the primary error.
Good luck.
# # #

מה יש לנו כאן? אז ככה:

פסקה א' (עמ' 236): מטאפיזיקה, גנאולוגיה, תיאולוגיה: כל הסיפור על זינו ראש הקונפדרציה הגלקטית ועל הפתרון המקורי שלו לפיצוץ האוכלוסין (זאת כמובן היתה הבעיה בחדשות כשהאברד כתב את הדברים הללו. גם עקבות גילוי פיצוח האטום די ברורות בכתיבתו). זה מסביר לנו איך בני האדם נולדו דפוקים: כי נכנסו בהם נשמות של חייזרים מתים שזינו הביא לכדוה"א.

פסקה ב' (עמ' 237): סוטריולוגיה: איך ניתן להתגבר על כל הבלגן. מאבק פנים נפשי לשחרר את עצמנו מאותן נשמות זרות, שהאברד עצמו גילה וערך בדצמבר 1967 ולראשונה, כך הוא מגלה בעמוד הבא, מזה 75 מיליון שנה, ועתה, כגואל העולם, הוא מציע לכל.

פסקה ג' (עמ' 238): פסיכולוגיה: על פי האברד אנחנו כלואים בתוך גופנו יחד עם מקבץ לא סימפטי של נשמות חייזרים שעשו אותו ביתן. אנחנו משחררים את עצמנו מהן על ידי תהליך ארוך שכולל "דאגה, נימוס ואודיטינג", היינו אותה פרקטיקה טיפולית שהאברד המציא, ושעולה המון כסף. אבל יש כאן ניצוץ של הבנה עמוקה: "Thetans believed they were me. This is the primary error." השגיאה המרכזית שלנו, אומר האברד, היא שאנחנו מאמינים שאותן נשמות הן אנחנו. כלומר, בתרגום לשפה נקייה ממטאפיזיקה, שאנחנו מאמינים שהתכונות הרעות והרגשות הרעים שלנו הם אנחנו. וזה נכון: הם אכן אינם אנחנו. הייתי מוסיף שגם תכונות טובות ורגשות טובים אינם אנחנו. ובכלל, שום דבר מלבד הכוליות עצמה אינו אנחנו (כלומר או הכל אנחנו, או לא-כלום אנחנו). והייתי גם מוסיף שהדרך לגלות את זה לא עוברת בהכרח (או בכלל) באלפי טיפולי אודיטינג. אבל זה כבר סיפור אחר. יפה לראות שהאברד אכן עלה כאן על העניין המרכזי: מה שאנחנו חושבים שהוא אנחנו אינו אנחנו.

אם לא תמצאו את הרשימה הזאת בעתיד סימן שהסיינטולוגים איימו עלי או משהו כזה. אבל אם הם איימו עלי זה סימן שהסיינטולוגים מודים שזה אמיתי, כלומר שהאברד כתב את השטויות הללו.

תצלום של לפייט רון האברד. הסיינטולוגים חושבים שהוא הישות החשובה ביותר בגלקסיה. לדעתי הוא שרלטן סוג ג'. הנה סרט על האברד שנעשה לפני עשור על ידי ערוץ 4 הבריטי, בו הוא מתואר כנוכל ממולח, כריזמטי מאוד, בעל דמיון עשיר, מומחה להיפנוזה, תאו בצע ורודף נשים, מאניה דפרסיבי ופרנואיד עצבני שחשב שאפילו התאבדותו של בנו היא התקפה אישית עליו.

[חג עצמאות שמח. אורן צור ביקש ממני שאכתוב רשימה על אפקט "מילים שיוצרות מציאות" שבמצוות "ביטול החמץ", ובכלל על תפיסת השפה (העברית) כבוראת עולמות. וכך עשיתי. הנה היא בבלוגו. אופרה ווינפרי ואקהרט טולה סיימו את הקורס המקוון שלהם (כתבתי על זה כאן). צפיתי בהתחלה ובסוף של השיעור העשירי ושמחתי מאוד: טולה מדבר לעניין, ללא מטאפיזיקה מיותרת וכמעט חף מהפרזות ניו-אייג'יות, וזה יופי יופי שכל כך הרבה אנשם רואים את זה. הנה לינק לכל השידורים שהיו (אולי צריך להירשם בחינם). והנה יהודה ליבס בביקורת על ספרו החדש של בועז הוס על ספר הזוהר. לא אהיה ליד מחשב כל הסופ"ש אז לא אוכל לענות למיילים ותגובות.]