מעבר לאומללות, לעצב, לאבל על מה שהיה יכול להיות וכבר לא יהיה, ניצב חוסר האונים: התחושה המחרידה שאנחנו נלקחים בעל כורחנו למקום שאנחנו לא רוצים להיות בו. כמו בחלום רע, אנחנו במושב הנוסע של אוטובוס ללא בלמים, וגבולות המדינה הם חלונותיו הסגורים.

"ההליך יצא לדרך והכול ייוודע לך בבוא הזמן", אומר אחד הזרים שמגיעים לעצור את ק' בספר "המשפט" של קפקא (מגרמנית: אילנה המרמן), ומצייר בדייקנות את חוסר האונים של האזרח אל מול מנגנוני המדינה. "נחטפנו", זועקים המפגינים בבגין ומול בית הנשיא, ומביעים את אותה המצוקה.

חוסר האונים שעומד כבסיס למצבנו הנוכחי מציב אותנו אל מול כוחה העצום של המדינה. אנחנו נתקלים בכוח הזה כשאנחנו מתגייסים או מתבשרים על ביקורת של מס הכנסה, אבל בזמן הזה הקווים מתחדדים והסכנה לאבד את כל מה שיקר לנו ברורה ומיידית. כאילו הפכנו מאזרחים לנתינים, אנחנו עומדים פעורי עיניים אל מול החלטות השלטון. כמאמינים בידיו של אל קנא, אנחנו חסרי יכולת להשפיע ואף חסרי ידע על מה שעוד צפוי.

במאמרו "הרהורים על הטרגדיה" משנת 1829, הצביע בנז'מן קונסטן על התמורה העמוקה שחלה בתודעה האנושית עם הכניסה לעידן המודרני. קונסטן מסביר שאין עוד היגיון בכתיבת טרגדיות המציבות את האדם אל מול כוחות הגורל או האלים — אלה כבר לא מעסיקים אותנו, ובכל אופן אינם הישויות שבאמת מאיימות עלינו. את מקומם תפסו כוחות אחרים, מוחשיים הרבה יותר ומחרידים לא פחות:

הסדר החברתי, פעולת החברה על הפרט בשלבים ובזמנים שונים, רשת המוסדות והקונבנציות שעוטפת אותנו מלידה ואינה מרפה עד מותנו — אלה הכוחות הטרגיים שעלינו לדעת להפעיל. הם המקבילה המדויקת של הגורל אצל הקדמונים. משקלם כולל את כל מה שהיה בלתי־מנוצח ודכאני בגורל… הציבור שלנו יופעל באופן עמוק יותר ממאבקו של הפרט אל מול הסדר החברתי ששודד או לוכד אותו מאשר על ידי אדיפוס שנרדף על ידי הגורל או אורסטס הנתון בידי אלות הנקם.

קונסטן (1767–1830), הוגה שווייצרי־צרפתי ומהראשונים שהתהדרו בתואר "ליברל", הבין שמשהו יסודי השתנה בתודעת האדם. המעבר אל המודרנה ותהליך החילון הפרידו אותנו מתפיסת העולם שעל־פיה כל גרגיר חול וכל עלה עשב הם חלק מתוכנית אלוהית כוללת, שכולנו כמוהם שזורים בסדר הוליסטי ונענים לכוחות גדולים מאיתנו. עם זאת, עלייתה של מדינת הלאום הביורוקרטית הציבה מוסדות אחרים, גדולים ומאיימים לא פחות, שאנחנו נתונים למרותם.

מה שהפחיד את מחברי הטרגדיות היווניות היתה ידו של הגורל, של המוירות (Moirai), האלות שקבעו לכל אדם את מהלך חייו ואת רגע מותו. הרומאים חששו מפורטונה (Fortuna), אלת המזל והגורל, והעבריים הקדומים חששו כמובן מאלוהים. מה שמפחיד אותנו הוא מנגנוני האכיפה והביורוקרטיה של המדינה. בין גלגלי השיניים שלהם, לא של אלות הגורל, אנחנו עלולים להיטחן.

ואכן, יצירות דרמה גדולות בעת הזאת עומדות לא על זעם האלים אלא על המתח שבין הפרט לשלטון. למן "מיכאל קולהאס" של קלייסט דרך "המשפט" של קפקא ועד "מעגל הגיר הקווקזי" של ברכט, אנו עדים לחיכוך הבלתי נמנע בין הפרט למערך הפוליטי־חברתי, ללא צורך בהתייחסות לכוחות עליונים. לא תיאולוגיה, אלא פוליטיקה. לא גורל, אלא ממשל. מה שמניע אותנו אינו הקשר עם האל, אלא הקשר עם המשטר, ואנחנו חוששים יותר ממעצר שרירותי מאשר משיפוטו של הקב"ה ביום כיפור.

אל מול כוחם של האלים הציעו לנו הדתות מנגנוני הגנה: נוסחי תפילה, אמצעי טהרה, טקסי כפרה. אחד החידושים הגדולים של המונותאיזם לעומת הדתות הפגאניות היה האפשרות לכרות ברית עם האל, שמכוננת הֶסְדר הפועל לא רק לטובת מלך מלכי המלכים אלא גם לטובת האדם. האל הבטיח סדר וביטחון, לא רק ניצול או הפגנות כוח שרירותיות.

באופן דומה, אל מול הכוח העצום של המדינה קמו תפיסות פוליטיות שונות שביקשו להגן על האזרח. החשיבה הליברלית (שקונסטן היה מהוגיה המרכזיים) דרשה גם היא לכרות הסכם מול השלטון — אמנה חברתית — שיגביל את כוחו. משטר ליברלי לא יכול לפלוש לכמה ממדים חשובים בחיינו — קניין, ביטוי, תנועה, מצפון וכו'. במדינה ליברלית זכויות אדם ואזרח נשמרות, ואנו מוגנים, לפחות בנוגע אליהן, מידו החזקה וזרועו הנטויה של השלטון.

הרעיון הדמוקרטי ביקש אף ללכת מעבר לכך ולהפוך את סדר הדברים: להעניק לאזרחים כוח על הממשלה; ברצותם יוכלו להפילה ולהחליפה. כעת המשטר הוא שצריך לחשוש משיפוטם של האזרחים, באופן שקלייסט וקפקא בקושי היו יכולים לדמיין — שלא לדבר על אברהם אבינו. אמנם לא נרצה להיפגש עם מס הכנסה, אולם החיים בדמוקרטיה ליברלית כמוהם כחיים תחת אל רחום וחנון: אנו מוגנים כל עוד אנו עושים את המינימום הנדרש.

מה שעברנו בשנתיים האחרונות היה ריסוק הדרגתי של כל הנחות המוצא והמנגנונים הללו. תחילה ביקשה הממשלה לפגוע במרחב הליברלי, ולסרס את ההגנה היחידה שיש לאזרחי ישראל מפני ממשלתם: בית המשפט העליון. לאחר פרוץ המלחמה — כתוצאה ממחדל קולוסאלי של אותה ממשלה — התמקד המשטר בעיקר בשמירה על עצמו. בהמשך טיפח המשטר את הבייס על חשבון כלל האזרחים, ושלח את בנינו ובנותינו לחזית תוך סירוב מתמשך להציג אסטרטגיה ברורה או להבהיר לאן פנינו מועדות. כעת אנחנו נתונים לירי רקטות וטילים, ומונהגים על ידי ממשלה שבה פרחח כאיתמר בן גביר מוגדר כשר לביטחון לאומי.

במקביל, סקרים מתחילת המלחמה מראים שאותה ממשלה נשענת על מיעוט מאזרחי המדינה ושראשיה סובלים מחוסר אמון בסיסי. ממשלה שהתמיכה בה חלקית וקטנה מעצימה את תחושת החטיפה של האזרחים. הוסיפו לזה את ההתכחשות לאחריות, את הזלזול במקצוענות ובמומחיות, את חוסר הנכונות לתיקון דרכיה, ותקבלו אוכלוסייה המרגישה שהיא שבויה בידי אל זועם, קפריזי ומסוכן.

הישראלים שבורחים כעת לחו"ל עושים זאת מתוך תחושה זו של חוסר אונים. במערכת פוליטית תקינה ניתן לסבול ממשל שמנוגד לתפיסת עולמנו מתוך אמון שהוא משרת את כלל האזרחים, ושבכל מקרה ניתן להחליפו. במדינה ממוצעת גם אין אויבים צמאי דם מעבר לגבול שינצלו שלטון מושחת וחסר־כישורים כדי להרוג באזרחיו. הפוליטיקה השבורה של ישראל מציגה את ההפך הגמור: אנו נתונים לממשלה שמקדמת פוליטיקה מגזרית מובהקת, שמטפלת במשבר הגדול ביותר בתולדותינו ללא אסטרטגיה, ושמסכנת את חיינו בכך שהיא נכשלת, כבר מעל שנה, בהחזרת הביטחון לערינו.

נקלענו לטרגדיה מודרנית, אם כי לא בלתי נפוצה. אזרחי רוסיה, ונצואלה וגם סוריה שכנתנו מכירים את הסיפור מקרוב. כעת אנחנו הניצבים של אותו מחזה, שבו משטר אגוצנטרי לוקח אוכלוסייה לעבר חורבן. "אל בן תמותה", קרא תומס הובס למדינה. אצלנו אותו אל מפר את הברית הבסיסית בינו ובין האזרחים, ובעיוורונו סבור לא רק שהם אמורים לשתוק ולהמשיך לתת בו אמון, אלא גם להמשיך להעלות לו עולות. ממונותאיזם עברנו לפגאניות, ואין לדעת מה יחליט המולך מחר. למרד באל־מדינה מתעלל שכזה קוראים מהפכה. לתהליך של חילון קוראים הגירה.

נתיניו של אדיפוס לקו במגפה מפני שחיו תחת מלך חוטא. רק עזיבתו הצילה אותם, ולמזלם הוא ידע לקחת אחריות וללכת כשהבין מה עולל. אזרחי ישראל סובלים מממשלה חסרת אחריות, שיודעת היטב מה עוללה אולם רק מגבירה את אחיזתה בשלטון. אם זה נראה כמו מאבק מול ענק זועם זה לא במקרה. כך נראית עלילת פורענות הגורל בעידננו.

—

פורסם במוסף הארץ

במאמרו "הרהורים על הטרגדיה" משנת 1829, מתעקש ההוגה בנז'מן קונסטן כי אין יותר היגיון בכתיבת מחזות על עיוורונו של הגורל או טרגדיות על הקושי להתמודד עמו. מה שעבד עבור היוונים איננו עובד יותר. תחת זאת, הוא מציע למחזאים להציב את הגיבור מול "המדינה ומעשֵי החברה". קונסטן (1767–1830), הוגה פוליטי שוויצרי־צרפתי ומהראשונים שהתהדרו בתואר "ליברל", טוען ש"הסדר החברתי, האופן שבו החברה משפיעה על הפרט […] – אלו הם הכוחות הטרגיים שעלינו לדעת לתמרן. הם המקבילה של הפטליזם אצל הקדמונים".

קונסטן הבין שמשהו יסודי השתנה, יסודי הרבה יותר מחוסר האמונה של בני זמנו באלות הגורל. עם כניסתנו לעידן המודרני, הפכנו לאינדיבידואלים. חדלנו לראות את עצמנו כחלק מסֶדר הוליסטי, משרשרת ארוכה של הוויה הנמתחת מהשמיים אל השאול ומכפיפה אותנו לסדר קבוע מראש, שאליו היה נכון והכרחי להתאים עצמנו. כיום מרכז חיינו הוא האוטונומיה שלנו, והאיום על האוטונומיה הזו לא מגיע מהאלים אלא מהממשלה ומבתי המשפט. המדינה מחזיקה כעת בכוח שהיה פעם נחלתם של זאוס או של אלוהי אברהם, יצחק ויעקב.

הדרמה המודרנית מתממשת בדרך החתחתים הכרוכה בחיים תחת שלטון. למן מידה כנגד מידה של שייקספיר ועד למשפט של קפקא, אנו עדים לחיכוך הבלתי נמנע בין הפרט למערך הפוליטי־חברתי. וכשם שליבה של האמנות פועם פוליטיקה ולא תיאולוגיה, כך גם ליבה של הדת.

היכן הלב של הנצרות

היכן נמצא ליבה של הנצרות? תמיכתם המאסיבית של אוונגליסטים בדונלד טראמפ עוררה ספקות לגבי מידת מסירותם לעקרונותיהם המוצהרים. הפורעים שהסתערו על הקפיטול ב-6 בינואר 2021, אחזו בלא מעט צלבים ובפוסטרים של ישו חובש כובע של תנועת MAGA. לאחר שהצליח לחדור לתוך הקפיטול, ג'ייקוב אנתוני צ'נסלי, המכונה "השאמאן של QAnon", הוביל תפילה מעל דוכן הסנאט, והודה לאלוהים שאִפשר לו ולשותפיו "לשלוח לכל הרודנים, הקומוניסטים והגלובליסטים את המסר שזו האומה שלנו, ולא שלהם". אחרים שרו: "טראמפ הוא הנשיא, ישו הוא המלך", במעין שעטנז של דת ופוליטיקה שבמסגרתו התואר "בן האלוהים" נוטה יותר לכיוון המלוכני מאשר לזה השמיימי. כרזת בחירות אחת הכריזה: "ישו 2020".

ללא ספק, מדובר כאן בלאומנות נוצרית. דת ופוליטיקה שוביניסטית שזורות פה זו בזו, אולם ראוי לשים לב כי בתווך, מקומה של המסורת הדתית הצטמצם מאוד. למעשה, הנצרות המסורתית, עקרונות האמונה, האתיקה, הטקסים והמנהגים נדחקו כולם למושב האחורי באוטובוס קמפיין הבחירות הזה, אם בכלל נמצא להם מקום. ניכר חוסר רצון עמוק לאפשר לאמונות ולאיסורים המסורתיים להוות מכשול בדרך לפוליטיקה הרצויה, והמיזם כולו אינו קשור עוד בפולחן. נכון, שם האל ממשיך להישמע, אולם הוא כבר לא מעלה על הדעת דמות אב טרנסצנדנטלית כל־‏יודעת, אלא מנהיג פוליטי־מפלגתי.

זוהי שבטיות, אבל היא לא נובעת מחוסר אמונה או לחילופין מבורוּת. ההליכה לכנסייה איננה ממתנת אותה, היא מעצימה אותה. לפי נתוני Pew Forum שנאספו בחודשים שלפני הבחירות בארצות הברית ב-2016, 77 אחוז מהאוונגליסטים הלבנים שהולכים לכנסייה לפחות פעם בחודש, אמרו שהם יצביעו עבור טראמפ. מבין אלו שנוהגים ללכת לכנסייה מדי שבוע, 78 אחוז אמרו שיצביעו עבורו. ורק 67 אחוז מאלה שנוהגים ללכת לכנסייה פחות מפעם בחודש אמרו שהם יצביעו עבור טראמפ.

בספרם Taking America Back for God ("לוקחים את אמריקה בחזרה למען האל") אנדרו ווייטהד וסמואל פרי מציגים נתונים נוספים הממחישים כי "אותם האמריקאים שדוגלים בצורה הנחרצת ביותר באמונות לאומניות נוצריות נוטים גם להיות הדתיים ביותר, כפי שניתן למדוד מפעילויות כמו הליכה לכנסייה, תפילה וקריאת כתבי הקודש". הם גם מסיקים ש"הנצרות של הלאומנים הנוצרים היא יותר מאשר דת גרידא… היא אתנית ופוליטית כשם שהיא דתית".

אם הנצרות של הברית החדשה היא דת אוניברסלית, הרחוקה מהשבטיות, הרי שהדת שמתעצמת כיום מבכרת את הפוליטיקה על פני כתבי הקודש. בהתייחסו לטראמפיזם כַביטוי המרכזי של הלאומנות הנוצרית, מגיע הסוציולוג פיליפ גורסקי למסקנה דומה וקובע ש"הטראמפיזם הוא, בין היתר, גרסה מחולנת של הלאומנות הנוצרית הלבנה, וכי התומכים האוונגליסטים הנלהבים ביותר של טראמפ הם למעשה יותר לאומנים מאשר נוצרים"

[המשך המאמר באתר תלם. המאמר קיים גם באנגלית, באתר כתב העת Nexus]

 

דוק של פרודיה ליווה את דברי עו"ד בומבך כשביקש לרוקן את מגילת העצמאות מתוקף. מעין תחושת תדהמה מרירה-מצחיקה שמקורה בקביעות שמדויקות עובדתית אבל מופרכות בכל רמה אחרת.

דבריו על "37 אנשים שלא נבחרו מעולם" אבל חתמו על מגילת העצמאות ממחישים את האבסורד שנוצר מהתפיסה הפופוליסטית של הממשלה הנוכחית, ויותר מכך – את חוסר ההבנה שלה באשר למקורות הסמכות בדמוקרטיה.

הנה העניין: מדינות לא מוקמות בבחירות שוות וחופשיות. הן מוקמות במלחמות, או תוך איחוד של נסיכויות, או תוך חלוקה של אימפריות, או תוך החלטות בינלאומיות, או בכל מיני דרכים, אבל לפני שיש מדינה אין אזרחים וממילא אין מי שיצביע.

אלא שהימין הפופוליסטי חייב בחירות, מפני שהוא עורך רדוקציה של הדמוקרטיה כולה לבחירות, או לרצון הרוב. למעשה נדמה שכל תפיסתו הפוליטית נשענת על הפורמליזם הצר שרואה בבחירות ורק בבחירות מקור סמכות, וברוב ורק ברוב את הזרוע המבצעת של "רצון העם" שיכולה לעשות בו כרצונה.

הגישה הזאת מובילה למסקנות אבסורדיות כמו ריקונה של מגילת העצמאות מערך, ואליה גם אפשר להוסיף את החלטת האו"ם של כ"ט בנובמבר, שהרי גם היא נקבעה על ידי אנשים שלא נבחרו, או הצהרת בלפור, וכיוצא באלה. כולן חסרות תוקף. גם החוקה האמריקאית אושרה בבחירות רק על ידי גברים לבנים, אז אולי אין לה סמכות לגבי נשים ושחורים.

אבל מה לעשות, במציאות ממש, בשונה מהתיאוריות המשפטיות של הפופוליסטים, הדברים פועלים אחרת. יש מוסדות שפועלים מתוקף סמכות גם אם הם לא נבחרו. יש ערך להיסטוריה, למסורת, לתקדים, ולהסכמה מובלעת של אזרחים שנכונים לבנות ולהיבנות ולמות על מדינה שהם אוהבים ונאמנים לה, גם אם הם לא הביעו את אהבתם או את נאמנותם זו דווקא בשלשול פתק לקלפי.

יש עוד דרכים להעניק סמכות. אחת הדרכים היא כאמור עצם ההתכנסות יחד על מנת לכונן מוסדות ציבוריים ופוליטיים, כלומר מדינה. תפיסה ליברלית בסיסית מתנה את הנכונות להתכנסות הזאת ולכינון המדינה בהבטחת זכויותיהם של האזרחים לעתיד. בני אדם לא יתקבצו יחד על מנת לתת את הכוח לשלטון לאמלל אותם.

סביר להניח שאותם יהודים שהתכנסו יחד בפלשתינה המנדטורית עשו זאת לא רק מתוך פליטות נטולת ברירה או אהבת הארץ, אלא גם מתוך תקווה לכונן כאן מדינה דמוקרטית. מובן שהתפיסה שלהם של מה הדבר כולל בדיוק היתה מגוונת, אבל קשה להניח שהרוב לא ביקשו בחירות שוות וחופשיות ושמירה על זכויות היסוד שלהם.

במקרה, כלומר ממש לא במקרה, זה בדיוק מה שמובטח לאותם אזרחים במגילת העצמאות, ואפשר בהחלט להניח את נכונותם להיאבק על קיום המדינה בהבטחה שאחרי שהיא תקום הם לא ישועבדו לשלטון שינהג בהם בשרירותיות.

כל אדם בעל רגישות היסטורית מינימלית יודע שיש ערך למוסדות חברתיים שהזמן עצמו קידש. למגילת העצמאות עומדות 75 שנה של הערכה משותפת של דורות של ישראלים, ישראלים שלא דחו אותה, אלא אדרבה – אימצו אותה אל לבם וכוננו סביבה אתוס משותף. זו האצלת סמכות שאינה נופלת מתמיכה במפלגה פלונית.

כל זה אינו אומר שמגילת העצמאות היא חוקה, אולם זה ודאי מספיק כדי לדחות תפיסות על פיה מדובר בהצהרה חסרת כל תוקף. למוסדות חברתיים יש תוקף מעצם התקבלותם על ידי ציבור רחב. למעשה במקביל לצד הפורמלי של העמידה בתנאי החוק והבחירה הדמוקרטית, כל מוסד חברתי חייב גם להתקבל על ידי הציבור כדי להנות מלגיטימציה. והרי כל קיומה של הממשלה הזאת נשען רק על הצד הפורמלי ("64 מנדטים!!!"), תוך חוסר הבנה מוחלט שזה אינו מספיק אם אין מאחוריו לגיטימציה ציבורית.

רצונה של הממשלה הנוכחית לערער כל מוסד שאינו סר למרותה הביאו אותה לפסילת מגילת העצמאות כמסמך מכונן. בהמשך למאבקה בבית המשפט העליון היא חותרת תחת אחד האתוסים האחרונים המשותפים שלנו, אחד המוסדות החברתיים שעדיין מוחזקים כמקודשים על ידי רוב הישראלים, שעדיין מכוננים את היחד הישראלי.

אין דבר הזר ליהדות מזלזול בחיבור שהפך לנכס תרבות ואין דבר המנוכר יותר לישראליות מזלזול במגילת העצמאות.

פורסם במדור הדעות של הארץ

נכתב עם ד”ר אבי שילון

"מעולם לא הינו חופשיים כפי שהיינו תחת הכיבוש הנאצי", כתב ז'אן-פול סארטר בדצמבר 1944, שלושה חודשים בלבד לאחר שפריס שוחררה. סארטר התכוון לכך שרק בתנאים של סכנה ודחק בני אדם הופכים ממוקדים בשאלות החשובות באמת, ביסודות הקיומיים של החיים, בשאלת החירות עצמה. רק אז הם באמת חופשיים. בדבריו היתה טמונה גם ביקורת – גם תחת המשטר הנורא מכל, קבע סארטר, האדם הוא סך כל הכרעותיו: הוא יכול להתנגד, להשלים, לחפש פתרון או להתייאש.

ואומנם, הצד חיובי במשבר הפוליטי הנוכחי טמון באופן שהוא מחדד את יכולתינו לבחור בעצמנו את הברירות שעומדות לפנינו. רבים מאיתנו שמעולם לא טרחו לעסוק במשמעות הקיום החופשי במדינה, טרודים בחשיבותה של הפרדת רשויות, ואחרים שמעולם לא הפגינו, החליטו לעמוד על זכויותיהם. בכך הופכים ישראלים רבים לאזרחים במלוא מובן המילה, ואי אפשר שלא לשמוח על כך.

האינטנסיביות של הימים האלה כופה עלינו עיסוק בעקרונות היסוד של הפוליטיקה המודרנית. כך, מול ההתעקשות בימין הביביסטי על פן אחד בדמוקרטיה, שלטון הרוב, שמתוכו נגזר רצונם בהסרת כל מגבלה על נבחרי הציבור, עלינו להתמקד בעקרונות היסוד של התפיסה הליברלית בדמוקרטיה, בשאלת החירות עצמה. דרך אחת להרהר בכך היא חזרה למסמכי היסוד של מדינת ישראל.

במגילת העצמאות, כידוע, מובטח שישראל תושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל ותקיים שויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין. הסימן המובהק להסתייגותם של חברי הקואליציה הנוכחית מהתפיסה הליברלית המובהקת הזו נעוץ בסירובם לחוקק את מגילת העצמאות כחוק יסוד.

אולם כדי ללמוד עד כמה התרחק הליכוד בימינו ממקורותיו הליברליים הבסיסיים כדאי לשוב למסמך אחר, שאף הוא נכתב בימי הבראשית של ישראל: החוקה שהציעה תנועת החרות בראשות מנחם בגין למדינת ישראל. את החוקה ניסח יוחנן בדר, יד ימינו של מנחם בגין, והיא משקפת את האופן שבו שאף הימין הציוני המקורי לעצב את המדינה.

החוקה שניסח בדר (כאן ב-pdf) היא מלאכת מחשבת של לאומיות ליברלית. בהשראת כתבי ז׳בוטינסקי, המסמך נפתח בהכרזת האמיתות הנצחיות על כך שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים, ומתוך כך הם חולקים חירויות וזכויות שוות. החוקה של 'חרות' נועדה, כך נאמר, להיות "חומת מגן לזכויות האדם והאזרח", ולהקפיד על הפרדת רשויות, שהוא התנאי ל"ממשל צדק".

בדר, כמו בגין, לא היה מוכן להתפשר על ארץ ישראל השלמה. ישראל נועדה לפי המסמך להתקיים על פני שתי גדות הירדן, אולם הוא הכיר במציאות שנוצרה אחרי 48׳ ופסק שיש לקבוע גם את גבולותיה "הזמניים" של המדינה בחוק.

החוקה מלאה בכל טוב. היא אוסרת אפליה "מטעמי גזע, צבע-עור, דת, לשון, מין או מטעמי מוצא לאומי, חברתי או עדתי", וניכרת בה התפיסה הז'בוטינסקאית של שוויון מלא לאזרחי ישראל הערבים. היא אוסרת "הפצת רגשי בוז או שנאה" מטעמי לאום, גזע וכו', וקבעת שלאדם יש זכות לא רק לחיים, לכבוד, לחופש ולביטחון, אלא גם "להכרה באישיותו". בדר קרא לאסור עונש מוות ועינויים במדינה – וכשבגין התמנה כראש ממשלה הוא אסר על השב״כ לנקוט עינויים – והביע התנגדות לכפייה דתית מכל סוג.

החוקה המוצעת אף ביקשה לאפשר נישואים אזרחיים, ועמדה על כך שישראל תקלוט כל אדם הנרדף פוליטית במדינתו. גם את הסעיף הזה יישם בגין כשהורה עם כניסתו למשרד ראש הממשלה לאחר המהפך של 77׳ לקלוט מאות פליטים מוויאטנם. החוקה אף קובעת זכות בסיסית למזון, מלבוש, רפואה, כלומר תנאים סוציאליים בסיסים המגיעים לכל אזרח, ואף זכות ל"תנאי עבודה צודקים". החוקה גם מבהירה שכל חוק שיחוקק במנוגד לה יהיה חסר תוקף. כלומר, בית המשפט יכול לבטלו. העובדה שמרכיבים כה רבים ברשימה לעיל ייחשבו על ידי הפופוליסטים היום ל"טרלול פרוגרסיבי" ממחישה עד כמה הם התרחקו מיסודות הליברליזם.

סעיף 33 מעמיק בשאלת החירות. הוא קובע כי "זכאי אדם להתנגד בפועל לדיכוי ועריצות… חיללה הרשות את זכויות האדם והאזרח, וגם הערובות החוקתיות חדלו למעשה מלהיות למגן לו – יהא המרד לזכות ולחובה לעם ולכל חלק בקרב העם".

מה שבדר – שהיה מהרוויזיוניסטים שפעלו למען מינויו של בגין כמפקד האצ״ל ותמכו בהכרזת המרד שלו בשלטון הבריטי – קובע כאן הוא לא רק צורת השלטון, אלא גם את התנאים המצדיקים את קיומו של השלטון. כמורד לשעבר, הוא קובע כי שלטון שאינו מגן על זכויות אזרחיו, או שאינו מקפיד על הערובות החוקתיות שמגנות על אותן זכויות, אינו לגיטימי.

בדר, חשוב להבין, לא היה מהרדיקלים ב״חרות״. להיפך: הוא התבקש על ידי בגין לנסח חוקה ליברלית לנוכח העובדה שהיה פלג ב״חרות״, שהלל קוק היה חברים בו, שהציע חוקה קיצונית יותר, שבכלל נטלה מישראל את משמעותה כמדינה יהודית. את חוקתו בדר ביסס בדר על הלאומיות-הליברלית הקלאסית של מייסד התנועה הרוויזיוניסטית, זאב ז׳בוטינסקי, שראה בשמירת זכויות האדם והאזרח היא התנאי הבסיסי לקיומו של שלטון צודק. למעשה, דווקא הימין הציוני היה ליברלי יותר במקורו מהשמאל הציוני שהאמין בקולקטיביזם, ולכן כתב ז׳בוטינסקי ״בראשית ברא אלוהים את היחיד״.

נתניהו, שאמר לאחרונה בראיון לפודקאסט של לקס פרידמן, כי הוא ״דמוקרט מהמאה ה-19״, ריפרר בדיוק לעמדות ז׳בוטינסקי שאפיינו בהמשך את בגין. אבל בפועל, משיקולים שלו, הוא פועל באופן מפורש נגד דרכם.

בסעיף 59.2. קובע בדר כי "מדינת ישראל היא רפובליקה ריבונית, עצמאית, דמוקרטית, המיוסדת על הצדק החברתי". למרבה האירוניה, מה שהמחאה הנוכחית מבקשת לעשות הוא להקפיד בדיוק על המאפיינים שהימין הציוני המקורי ביקש להשיג בישראל.

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

הציונות הדתית מעסיקה את תושבי ישראל באופן כמעט אובססיבי ואני חושב שבצדק. גם מבלי לדבר על כך שפרוייקט הדגל שלה, מפעל ההתנחלויות, שינה באופן עמוק את מדינת ישראל וייתכן שגזר כליה על הציונות, הרי שאין עוד ציבור בישראל שנושא בתוכו מתחים פנימיים כמו הציונות הדתית. המתח בין מסורת וקידמה, בין דת וחילוניות, ביין השטעטל ומדינת הלאום, בין פטריארכליות ופמיניזם, בין הומניזם לגזענות – כל אלה מוצאים בה את ביטויים הקיצוני ביותר במרחב היהודי של ימינו. בנוסף, מדובר בציבור אידיאולוגי מאוד, “ערכי” ומחוייב, דבר משמעותי ולא נפוץ בחברה המערבית כיום.

כל אלה הופכים את הציונות הדתית למרתקת ואת אנשיה לחלוצים במובנים רבים ושונים. שכן הציונות הדתית מגלמת את אחד הניסיונות הנועזים ביותר למודרניזציה של היהדות. שלא כמו הציונות החילונית, היא לא מחליפה בפשטות (יחסית) את המסורת בלאומיות; שלא כמו החרדיות, היא לא נסוגה אל הגטו המוגן; שלא כמו היהדות הרפורמית, היא לא מבקשת להתאים את המסורת למודרנה; שלא כמו היהדות הסוציאליסטית, היא לא מחלנת את החזון המשיחי לכדי בשורה מטריאליסטית אוניברסלית. היא רוצה להיות גם וגם וגם וגם, והתעוזה והיומרה ראויות להערכה – ומסקרנות מאוד.

יאיר אטינגר (ג"נ: חבר וקולגה) כתב ספר נאה שפורש תמונה מעודכנת על מצב הציונות הדתית כיום. 'פרומים: המחלוקות שמפצלות את הציונות הדתית' (הוצאת דביר) נוגע בכל: התרסקות סמכות הרבנים; הסמכת נשים לדיינות/רבנות/מהר"תות; מניינים (כמעט) שוויונייים; קבלת הלהט"ב הדתיים; שינויים במודרן-אורתודוקס בארה"ב; גיוס בנות; עלייה להר הבית ומשיחיות מקדשית; הפנייה כנגד הרבנות הראשית (בנישואין, כשרות, מקוואות); ותופעת הבית היהודי-הימין החדש, כלומר המלכת דתיים-לייט (בנט) או חילונים (שקד) על המפלגה הציונית דתית.

הספר עשיר בפרטים, מלא בניתוחים מלומדים וכתוב מתוך נקודת מבט ביקורתית אך אוהדת. הוא מביא גם ראיונות מעניינים עם פרופ' תמר רוס ועם הרב יעקב מדן, ומצליח כאמור לתת פנורמה רחבה של המתחולל בציבור הסרוג כיום. אם הייתי מוסיף משהו, זה היה פרק על ההתלהבות מה"שמרנות" האמריקאית ואיתה מהליברטריאניות (וחוסר הנאמנות בשני המקרים לעקרונות המקור).

הדתיים החדשים

הספר שלח אותי מיד בדיוק עשרים שנה אחורה, לספר אחר. הייתי סטודנט לתואר ראשון כשיצא הספר 'הדתיים החדשים' של יאיר שלג.* בספר תיאר שלג את ראשית הפרימה של הסרוגים, כלומר את תחילת המהלך בו הם יצאו מגבולות המגזר, פיזית ותודעתית. שימו לב לפסקת הפתיחה של הפרק "הדתי-לאומי החדש":

בשנים האחרונות ניתן לראות ברחבי הארץ, בעיקר בערים הגדולות, זן חדש של צעירים דתיים, צעירים שהפנימו יסודות מובהקים של תרבות פנאי חילונית באופן שלא היה מקובל בקרב צעירים דתיים: הם הולכים עם חבריהם החילונים לפאבים […] לומדים קולנוע וטלוויזיה ; חוזרים לשחייה מעורבת ולריקודים מעורבים – תופעות שנדמה שכמעט נדחקו לגמרי מסדר יומה של החברה הדתית – ונראים בגלוי כשהם מתחבקים עם בנות זוגם, לעתים הם אף יוצאים עם חברות חילוניות.

ישמור. אותנו. השם. שלג מספר גם על הקמת 'צהר', על אינטלקטואלים צעירים שקוראים תיגר על המוסכמות (יואב שורק), על ניצני נאו-חסידות (הרב שג"ר), על תחילת סמכות הלכה נשית (אז בענייני נידה), על המוטיבציה להתגייס לקרבי, וגם באופן מוזר על "התמתנות פוליטית" (לכאורה בעקבות חשבון נפש אחרי רצח רבין).

ללא ספק התהליכים הללו הלכו והתגברו בעשרים השנים האחרונות (חוץ מההתמתנות הפוליטית כמובן), וספרו של אטינגר מביא תמונת מצב מעודכנת על כל אלה ועוד. אצל אטינגר הליכה לפאבים היא כבר מובנת מאליה, הנאו-חסידות כבשה את הציונות הדתית, הציונות הדתית כבשה את התקשורת, ןההתגייסות לקרבי אומצה גם על ידי נערות דתיות.

מיאיר עד יאיר, אפשר לומר שהראשון זיהה את תחילת השינויים, והאחרון מראה כיצד השינויים הללו התגברו וכעת מחלקים את הציונות הדתית לציבורים שונים. על פי אטינגר הציונות הדתית מופרטת ומפוצלת, אבל לא לשני מחנות ברורים, אלא למגוון רחב של מעגלים ונטיות. מצב זה מונע מהפיצול להיראות בברור, אולם השברים הפנימיים משמעותיים. אטינגר משרטט אותם בפני הקורא.

הספר יציג לישראלים חילונים, שבדרך כלל מביטים בציונות הדתית כמקשה אחת (אם היה לי שקל על כל פעם שהייתי צריך להתעקש שיש הבדל עצום בין בנט סמוטריץ') את פלגי הפלגים שבתוך הציבור הזה. הוא יציג בפני סרוגים מראה, כמו גם מפה שתתן להם הזדמנות למקם את עצמם במרחב המגזרי.

שתי נקודות של ביקורת

על שתי נקודות הייתי מותח ביקורת באשר לספר. ראשית, מחלוקת עובדתית. אטינגר כותב בפרק הסיכום כי גם הסרוגים הפרוגרסיבים ביותר מעוניינים בשינויים אולם "בלי לשבור את מסגרת ההלכה". או שוב, כותב כי "הציבור ה'פתוח'" מעוניין "ליישב את הדת העתיקה עם העולם המשתנה […] אף שאיפתה תיעצר במוקדם או במאוחר בקיר ההלכה" (עמ' 250).

אני חייב לומר שלדעתי זה פשוט לא נכון. אני כבר לא מדבר על שמיעת שירת נשים, עליה להר הבית או לימוד גמרא לנשים, שהקייס ההלכתי נגדם מוצק אבל הפך זה מכבר לאות מתה. אני מדבר על מי שמסמס בשבת, לא שומר נגיעה, או לא מתפלל שלוש פעמים ביום – ומדובר במספרים לא קטנים. עבור כל אלה ההלכה בהחלט אינה קיר. יותר נכון לומר שהם מציגים ציונות דתית פוסט-אורתודוקסית (מונח שטבע עיתונאי וחוקר נהדר… אחד, יאיר אטינגר).

וכאן אנחנו מגיעים לנקודת הביקורת השניה שלי על הספר. אטינגר מציג תמונה עשירה ומלומדת, אבל לא נותן לנו מסגרת שתאפשר לנו לתלות אותה ולהעריך אותה כמכלול. יש פירוט מרשים של התהליכים, אבל אין מיסגור תיאורטי שמסביר למה הציונות הדתית עוברת את התהליכים הללו. ההפרטה, ההתגוונות, אבדן הסמכות הרבנית, היחס המרוכך להלכה – מאיפה כל אלה נובעים? במילים אחרות, למה הציונות הדתית מתחלנת?

הנה דעתי (שניסחתי כבר פה ושם): הציונות הדתית כיום מחליפה את זהותה ההלכתית בזהות לאומית. תאמרו "היא תמיד היתה לאומית!", ואומר שכעת היא מבכרת את היסוד הלאומי בזהותה על היסוד ההלכתי, עד כדי כך שהלאומיות מהווה עבורה את יסוד הזהות העיקרי, ואילו ההלכה הופכת לעניין פחות משמעותי, ולפעמים (למשל אצל בנט) לפולקלור אופציונלי שבסופו של דבר די מיותר – אלא אם אפשר להשתמש בו כדי לסמל משהו לאומי.

זה וקרה משום שהלאומיות מאפשרת זהות קהילתית ונראטיב מגדיר ללא דרישות ממשיות מהפרט. אדרבה, בגרסתה הדמוקרטית והקפיטליסטית היא אף מעודדת אינדיבידואליזציה. חברו את זה עם אידיאלים מערביים, שכולנו שותפים להם, כאוטונומיה ואותנטיות, כלומר עם ציבור שכבר הפנים את הסובייקטיביות המערבית לאשורה, ותקבלו את מה שתואר לעיל.

לסרוגים רבים ההלכה פשוט לא כל כך חשובה. חשובה להם הזהות המגזרית והמסגרת הקהילתית – אבל את זה מספקת להם לאומיות ימנית, שדורשת מהם הרבה פחות מההלכה. ואכן, כפי שמצאו תמר הרמן ושותפיה במחקר** שניהלו לפני כמה שנים, "ימניות מדינית־ביטחונית" משותפת כבסיס זהות ליותר מהמגדירים עצמם "ציונים דתיים" מאשר הקפדה הלכתית. זה עיקר זהותם.

במילים אחרות, הניסיון להלחים יחד לאומיות והלכתיות, שהתחיל הרב ריינס והמשיך (אחרת) הרב קוק, עבד לא רע כל עוד הציונות הדתית היתה מיעוט מתגונן, בוודאי כל עוד היא נשאה נראטיב משיחי חי ואקטיבי. ברגע שגדלה, התעצמה, ומצד שני התברגנה ואיבדה (באופן טראומטי) את תקוותיה המשיחיות, היסוד הלאומי הופך למקור של זהות מתחרה להלכתי, ותכופות גובר עליה.

אפשר לראות את זה באופן מובהק בכל סיפור העליה להר הבית. מעשה שהיה מוקצה ונאסר הלכתית אפילו על ידי הרב צבי יהודה קוק הפך לנפוץ ומוסכם בציונות הדתית. כפי שמצטט אותי אטינגר בספר בהקשר זה, המוטיבציה של העולים אינה פולחנית, אלא לאומית. הם רוצים – ואומרים בפירוש – שמטרתם חיזוק הריבונות על ההר, לא קיום מצווה. הלאומיות מחליפה את ההלכה.

אגב, החרד"ל מרגישים את זה היטב, נחרדים, ובתגובה מושכים בכל הכוח חזרה אל ההלכה (כולל בסיפור הר הבית). בשילוב עם לאומנות, הומופוביה, מיזוגניה וגזענות, התוצאה, מהרב טאו ועד בצלאל סמוטריץ', היא מנטליות ספרטנית של מסדר דתי, שיכולה לעורר השראה בקרב שאר הסרוגים, אבל בפועל מתאימה למיעוט זעיר.

הרב מדן על מלאכת האיזון

נחזור לספר: על העושר והיקף המפורט כבר דיברנו. אביא לסיום ציטוט מפי הרב מדן, שהוא גם נהדר בפני עצמו וגם מבטא היטב את המקום הרגיש והמרתק שהציונות הדתית נמצאת בו. מדן מדבר על הדילמה בין שני ערכים סותרים: מצד אחד הנאמנות להלכה, ומצד שני ההכרה הברורה שנשים שוות לגברים בערכן. מדן עומד בדיוק בנקודה שבין שני אלה, ומנסה שוב ושוב לאזן ביניהם.

ואין תשובה אחת. "אם יש כאן ניסיון להכריע את ההתמודדות בין המסורת היהודית לדורותיה לבין הערך החשוב בעיניי מאוד של שוויון האישה", אומר מדן, "אם יש כאן הכרעה חד משמעית, מבחינתי זה דבר שהוא מעבר לקו" – כלומר פסול. הכרעה ברורה לכל צד שהוא היא תבוסה. ניצחון הוא החזקת שתי הקצוות יחד.

מלאכת האיזון הזו, הסירוב לשבור לקצה הזה או לזה, גוזלת כוח וזמן, ויכולה להיתפס מבחוץ כמפגינה עמדה קיומית מגמגמת, לא החלטית, בלתי אותנטית. אבל היא מהיסודות החשובים של הציונות הדתית מתחילתה. המתח בין תורה ומדע, תורה ועבודה, עבר ועתיד, הוא מתח שקשה להחזיק, אבל כמו כל מתח הוא גם מקור ליצירתיות והתפתחות. הספר של אטינגר מניח שתי אצבעות על נקודת הדופק של היצירתיות וההתפתחות הזו ברגע הנוכחי.

:

—

* על הספר של שלג כתבתי באותו זמן ביקורת למקומון חיפה 'כלבו'. הייתי כותב ביקורות ספרים על המחשב, מעתיק אותה לפלופי דיסק, ותופס אוטובוס למשרדי העיתון בעיר התחתית, שם הייתי מגיש את הדיסק ולפעמים מקבל ספר או שניים שהגיעו למערכת. אם אני לא טועה העורך שלי היה ארז אשרוב. מי שרוצה לקרוא את הביקורת שלי מאז, כאן קובץ פידיאף של הטקסט. אנא גלו רחמים, מדובר בטקסט קדום. כפי שתוכלו לראות, הייתי מעט נחרץ מדי במסקנותיי.

**תמר הרמן, גלעד בארי, אלה הלר, חנן כהן, יובל לבל, חנן מוזס, קלמן נוימן, דתיים? לאומיים! המחנה הדתי-לאומי בישראל 2014, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, 2015