דוק של פרודיה ליווה את דברי עו"ד בומבך כשביקש לרוקן את מגילת העצמאות מתוקף. מעין תחושת תדהמה מרירה-מצחיקה שמקורה בקביעות שמדויקות עובדתית אבל מופרכות בכל רמה אחרת.
דבריו על "37 אנשים שלא נבחרו מעולם" אבל חתמו על מגילת העצמאות ממחישים את האבסורד שנוצר מהתפיסה הפופוליסטית של הממשלה הנוכחית, ויותר מכך – את חוסר ההבנה שלה באשר למקורות הסמכות בדמוקרטיה.
הנה העניין: מדינות לא מוקמות בבחירות שוות וחופשיות. הן מוקמות במלחמות, או תוך איחוד של נסיכויות, או תוך חלוקה של אימפריות, או תוך החלטות בינלאומיות, או בכל מיני דרכים, אבל לפני שיש מדינה אין אזרחים וממילא אין מי שיצביע.
אלא שהימין הפופוליסטי חייב בחירות, מפני שהוא עורך רדוקציה של הדמוקרטיה כולה לבחירות, או לרצון הרוב. למעשה נדמה שכל תפיסתו הפוליטית נשענת על הפורמליזם הצר שרואה בבחירות ורק בבחירות מקור סמכות, וברוב ורק ברוב את הזרוע המבצעת של "רצון העם" שיכולה לעשות בו כרצונה.
הגישה הזאת מובילה למסקנות אבסורדיות כמו ריקונה של מגילת העצמאות מערך, ואליה גם אפשר להוסיף את החלטת האו"ם של כ"ט בנובמבר, שהרי גם היא נקבעה על ידי אנשים שלא נבחרו, או הצהרת בלפור, וכיוצא באלה. כולן חסרות תוקף. גם החוקה האמריקאית אושרה בבחירות רק על ידי גברים לבנים, אז אולי אין לה סמכות לגבי נשים ושחורים.
אבל מה לעשות, במציאות ממש, בשונה מהתיאוריות המשפטיות של הפופוליסטים, הדברים פועלים אחרת. יש מוסדות שפועלים מתוקף סמכות גם אם הם לא נבחרו. יש ערך להיסטוריה, למסורת, לתקדים, ולהסכמה מובלעת של אזרחים שנכונים לבנות ולהיבנות ולמות על מדינה שהם אוהבים ונאמנים לה, גם אם הם לא הביעו את אהבתם או את נאמנותם זו דווקא בשלשול פתק לקלפי.
יש עוד דרכים להעניק סמכות. אחת הדרכים היא כאמור עצם ההתכנסות יחד על מנת לכונן מוסדות ציבוריים ופוליטיים, כלומר מדינה. תפיסה ליברלית בסיסית מתנה את הנכונות להתכנסות הזאת ולכינון המדינה בהבטחת זכויותיהם של האזרחים לעתיד. בני אדם לא יתקבצו יחד על מנת לתת את הכוח לשלטון לאמלל אותם.
סביר להניח שאותם יהודים שהתכנסו יחד בפלשתינה המנדטורית עשו זאת לא רק מתוך פליטות נטולת ברירה או אהבת הארץ, אלא גם מתוך תקווה לכונן כאן מדינה דמוקרטית. מובן שהתפיסה שלהם של מה הדבר כולל בדיוק היתה מגוונת, אבל קשה להניח שהרוב לא ביקשו בחירות שוות וחופשיות ושמירה על זכויות היסוד שלהם.
במקרה, כלומר ממש לא במקרה, זה בדיוק מה שמובטח לאותם אזרחים במגילת העצמאות, ואפשר בהחלט להניח את נכונותם להיאבק על קיום המדינה בהבטחה שאחרי שהיא תקום הם לא ישועבדו לשלטון שינהג בהם בשרירותיות.
כל אדם בעל רגישות היסטורית מינימלית יודע שיש ערך למוסדות חברתיים שהזמן עצמו קידש. למגילת העצמאות עומדות 75 שנה של הערכה משותפת של דורות של ישראלים, ישראלים שלא דחו אותה, אלא אדרבה – אימצו אותה אל לבם וכוננו סביבה אתוס משותף. זו האצלת סמכות שאינה נופלת מתמיכה במפלגה פלונית.
כל זה אינו אומר שמגילת העצמאות היא חוקה, אולם זה ודאי מספיק כדי לדחות תפיסות על פיה מדובר בהצהרה חסרת כל תוקף. למוסדות חברתיים יש תוקף מעצם התקבלותם על ידי ציבור רחב. למעשה במקביל לצד הפורמלי של העמידה בתנאי החוק והבחירה הדמוקרטית, כל מוסד חברתי חייב גם להתקבל על ידי הציבור כדי להנות מלגיטימציה. והרי כל קיומה של הממשלה הזאת נשען רק על הצד הפורמלי ("64 מנדטים!!!"), תוך חוסר הבנה מוחלט שזה אינו מספיק אם אין מאחוריו לגיטימציה ציבורית.
רצונה של הממשלה הנוכחית לערער כל מוסד שאינו סר למרותה הביאו אותה לפסילת מגילת העצמאות כמסמך מכונן. בהמשך למאבקה בבית המשפט העליון היא חותרת תחת אחד האתוסים האחרונים המשותפים שלנו, אחד המוסדות החברתיים שעדיין מוחזקים כמקודשים על ידי רוב הישראלים, שעדיין מכוננים את היחד הישראלי.
אין דבר הזר ליהדות מזלזול בחיבור שהפך לנכס תרבות ואין דבר המנוכר יותר לישראליות מזלזול במגילת העצמאות.
פורסם במדור הדעות של הארץ
לולאת האל 
