מדיטציה

אין נביא מלבדי אברהם אבולעפיה, ואמנון גרוס הוא שליחו

ככל שאני יוצא ונכנס אצל מורים רוחניים, כתות וזרמים, מני גורואים ומעוננים, סדנאות וקורסים, הוגי דעות וסופרים, אני לא יכול שלא להגיע למסקנה שרוחניות אמיתית נמצאת, על פי רוב, רק בשוליים. לא תמיד, אבל איכשהו מרגע שאור הזרקורים שוטף אותך, אתה במקרה הטוב קופא במקומך, ובמקרה הרע הופך לאגומאניק. התהילה משתקת, והכוח משחית. עבודה רצינית, מעמיקה, מתפתחת, חיה, נמצאת לרוב אצל הנחבאים אל הכלים. ולא פחות, זה גם עניין של אותנטיות. חוסר בזיוף. המגאפון מעוות את הקול – קשה מאוד לא לזייף בדיבור אל מול קהל. גם לי זה קורה, אני בטוח, עם כל פוסט נוסף בבלוג הזה.

בדיוק ביום שהעלתי את הרשימה על גפני והרקבון בתוך התנועה האינטגרלית, נסעתי לבית-שמש לביקור אצל אמנון גרוס. ההבדל בין גרוס לאינטגרלים גדול לא פחות מהמרחק בין בית-שמש לקליפורניה. בעוד בכנס התנועה מתענגים האינטגרלים מטפיחה הדדית על השכם והרצאות המחמיאות לתיאוריה המבריקה שלהם, יושב לו גרוס, חסיד ברסלב ותיק וחייכן, בבית דירות בבית-שמש, בתוך ממ"ד שהוסב לחדר עבודה עמוס ספרים, ומפענח צילומי כתבי יד של ר' אברהם אבולעפיה מתוך דבקות עצומה – כנראה תרתי משמע – וללא כל מימון או תמיכה.

אין ספק שגרוס כבר קנה את מקומו בדברי הימים של תולדות ישראל. במשך כעשרים שנה הוא מהדיר ומביא לדפוס את ספריו של אבולעפיה, שמאז שנכתבו במאה ה-13 לא נשמרו אלא בכתבי יד. מכאן שלאחר שסיים להוציא לאור את כל הספרים שהשתמרו כך, שנים אלה הן הראשונות אי פעם שבהן כתבי אבולעפיה מופצים בצורה חופשית וזמינה. כל זאת כאמור אחרי עבודת נמלים של התחקות אחר נוסחים שונים בכתבי יד נעלמים ופיענוח רסיסי אותיות ומילים.

חלק מהעמוד הראשון בכתב היד של ספר "שומר מצווה" לאבולעפיה

פילוסוף, מקובל, נביא

ר' אברהם אבולעפיה, מהגדולים והמשפיעים שבמקובלים, היה נביא נודד. הוא פיתח שיטה (או כמה שיטות) מדיטטיבית של כתיבה + דיבור + נשימה + תנועות ראש סביב שמות האל (בעיקר שם בן ע"ב אותיות) שבעזרתה התיימר לשנות את תודעתו ותודעת תלמידיו ולהביא אותם לכדי נבואה, לא פחות, שהיא לדעתו מטרת החיים. הנה כמה משפטים שמכילים את עיקרי תורתו – שתי הפסקאות הראשונות מציירות את תמונת העולם ותורת הנבואה שלו, שתי האחרונות קצת מהפרקטיקה שהוא מלמד:

הנביא בעת שהשיג הדיבור הנבואי הנשפע מהשם י"ת ב"ה וב"ש [= יתעלה ברוך הוא וברוך שמו] באמצעות השכל הפועל באדם עפ"י צירוף האותיות הנחשבות בלבבות (חיי העולם הבא, ה')

הם כולם נביאים שמתחילין לאור באור החיים ומשם מתעלים מאור לאור, מתוך משא ומתן של מחשבותיהם המורכבות והמתוקות מן השיתוף והמתקרבות מתוך ריבוי הזכות אל הייחוס, עד שוב דיבורם הפנימי דבוק אל דבור שהוא מעין כל הדבור ומתעלים עוד מדבור אל דבור עד שהדבור האנושי הפנימי כח בעצמו ומכין עצמו לקבל דבור אלוהי בין מצד הדיבור בעצמו, ואלה הם הנביאים באמת במשפט וצדקה. (וזאת ליהודה, כ"א)

בשעה שתרצה להזכיר את השם הנכבד הזה החקוק למעלה בנקודו, קשט עצמך והתבודד במקום מיוחד, שלא ישמע קולך לזולתך, וטהר לבך ונפשך מכל מחשבות העולם הזה, וחשוב שבאותה שעה תפרד נפשך מגופך ותמות מן העולם הזה ותחיה לעולם הבא, אשר הוא מקור החיים הנמצאים המפוזרים בכל חי, והוא השכל שהוא מקור כל חכמה ובינה ודעת, והוא בדמות מלך מלכים אשר הכל יראים ממנו יראה גדולה מאד. (אור השכל, ק"ד)

והנה נודע בקבלה נבואית אלוהית תוריית שבעת שהחכם המשכיל מצרפם תשפע עליו רוח הקודש. וזה לך האות בעיונך באותיות הקדושות האלה באמת ובאמונה ובצרפם אותם מה שבראש עם הסוף והסוף עם הראש, ראשם עם תוך והתוך עם ראש, והסוף עם התוך והתוך עם הסוף. וכן תעיין כולו לפי זה הדרך יגלגל כל אותיותיו פנים ואחור בניגונים רבים. ויתחיל בנחת וימהר עוד וירגיל עצמו עד שיהיה בקיא מאוד בחילופי הצירופים זה בזה. וצריך לו ג"כ שיהיה בקיא מאוד בסתרי תורה ובחכמה כדי שיכיר מה שיבוא לו בגלגלי הצירוף ויתעורר לבו בחושבו הציור השכלי האלוהי הנבואי. ובתחילה ממה שיעלה לו מן הצירוף בהתבודדותו תתחדש עליו פחד ורעדה ויעמדו שערות ראשו ויזדעזעו אבריו, אח"כ אם יזכה תעבור עליו רוח אלוהים חיים ונחה עליו רוח יהוה רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' [ישעיהו י, ב]. וידמה לו כאלו משחו כל גופו מראשו ועד רגליו בשמן המשחה ויהיה משיח ה' ושלוחו ויקרא מלאך האלהי"ם ויכונה שמו כשם רבו והוא שד"י כינוהו מטטרו"ן שר הפנים (חיי העולם הבא, ט"ז-י"ז)

אבולעפיה מדבר על "השכל הפועל", וזאת משום שהוא מחזיק בראיית העולם הניאו-אריסטוטלית הימי-ביניימית בה היקום בנוי כמערכת של כדורים (תחילה רוחניים ולאחר מכן חומריים) הולכים וקטנים שמרכזם המשותף הוא הארץ, ושהגדול בהם הוא האלוהים (ראו איורים). העולם, אם כן, בנוי כמו בצל שקליפתו היא האל ומרכזו האדם. מהאל נובע שפע שיורד במורד אותם כדורים ולמעשה מקיים ומניע את העולם כולו. השפע הזה נמצא גם על הארץ, סביבנו תמיד, כתוצאה מפעולתו של "השכל הפועל", שהוא הכדור הרוחני התחתון. הנביאים הם אלה שמצליחים "להיפתח" אל אותו שפע, והנבואה היא זרימתו של אותו שפע דרכם, בצורה ויזואלית או ורבלית.

כפי שניתן להבין מדבריו של אבולעפיה, השפע האלוהי אמנם זורם מטה, אבל ניתן גם ניתן לשחות נגד הזרם, מעלה. הנביא שנפתח אל השפע של השכל הפועל יכול להגיע עד "השכל הראשון העליון", שהוא האלוהים. אבל איך? על ידי מלמול צירופי אותיות של שמות האל, בצורה שאבולעפיה מלמד. שימו לב שבסופו של התהליך האדם הופך לא רק לנביא, אלא אפילו מכונה "שמו כשם רבו והוא שד"י כינוהו מטטרו"ן שר הפנים". זה לא מעט.

תמונת העולם שאבולעפיה מחזיק בה, שהיא בעצם ערבוב של תורותיהם של אריסטו ואפלטון, היתה רווחת בקרב פילוסופים מוסלמים, אבל אבולעפיה למד אותה ממורה הנבוכים לרמב"ם. את האובססיה לצירופי אותיות הוא קיבל מספר יצירה. צירופי האותיות הם המאפשרים לנו על פיו לכוון את שכלנו אל השפע האלוהי. כאשר אנחנו קולטים שפע זה הוא יוצא מאיתנו בצורה של מילים, דהיינו נבואות ממש. ככל שאנחנו מתמקצעים בהתנבאות אנחנו יכולים לעלות במעלה הסולם הרוחני, עד לפסגתו, כלומר עד איחוד מלא עם "השכל העליון". כפי שכותב משה אידל,

בשיטה זו הפכו כמה מושגים, שהפילוסופים הערבים והיהודייים השתמשו בהם כדי לתאר את המציאות, לנושא של התנסות אישית, באמצעות טכניקה שהותאמה למטרה זו. (החוויה המיסטית אצל אברהם אבולעפיה, עמ' 15)

הפרקטיקה המדיטטיבית של השימוש בצירופי האותיות כולל לרוב, כאמור, כתיבה, דיבור ומחשבה של השם בן ע"ב אותיות, שנוצר מפירוק והרכבה של שלושת הפסוקים משמות י"ד, יט-כא, בני 72 אותיות כל אחד (ראו לינק לעיל), יחד עם נשימות ותנועות ראש. משהו באמת מורכב וקשה ושדורש תרגול רב רק כדי לעשות כמו שצריך. ישבתי עם אמנון גרוס שעתיים רק על זה, והוא חידש לי רבות (אם כי אני כנראה אמשיך עם הויפאסנה).

היקום כמערכת של כדורים קונצנטריים, רוחניים וחומריים. מתוך Robert Fludd, Utriusque cosmi maioris scilicet et minoris metaphysica atque technica historia, 1617

מקובל?

ואולי שמתם לב למשהו חשוד במקצת בקבלה הזאת של אבולעפיה, והוא שהיא בכלל בכלל לא דומה לקבלה שאנחנו מכירים, עם הספירות והזיווגים והעלאת הניצוצות (ושימו לב גם שאלוהים אצל אבולעפיה הוא שכל, בעוד שבקבלה הנפוצה הוא ביסודו רצון, ואכמ"ל).

נכון: אבולעפיה שיחק משחק שונה לחלוטין. הוא לא הרהר במשמעות המצוות ויחסן לספירות המטאפיזיות, אלא תרגל פרקטיקה מיסטית על מנת להגיע לנבואה. ולא שהוא לא ידע על המקובלים האחרים בני זמנו. וכך כותב אבולעפיה אל מי שדבק בקבלת הספירות ולא מבין מה הוא רוצה ממנו:

כל מי שיש בידו שום קבלה מידיעת השם ורוצה להשלים שכלו עמה ולהוציא קבלתו מכח מקובל אל כח מושכל צריך שלא תתבהל נפשו על מה שיראה בספר זה. ואם תתפעם רוח קבלתו יקרא אל יוסף פותר החלומות, או אל דניאל אשר הוא מימינו ויפתור לו חלומותיו. ולא תהיה נפשו עגומה עליו, בראותו דברים עמוקים בתחלת מחשבה. ואם לא ימצא פותר ומתיר קשרים ייגע עד שיבין כוונתי, שאני יודע שאם הוא בעל שכל ועצם מוחו זך ועיין והסתכל בשום דרך מכל הדרכים האמתיים, ישיג דעתי וישמח בה מאד.

ואם לא ישיג דעתי על ידינה כפי רצונו ולא כפי דעתו המקובלת אצלו, אלא כפי האמת אם יוכל. ולא ישא פנים לקבלתו אם היא בלתי מושכלת כדי שיקשה על קבלתו המושכלת המקובלת מן השם ומן משה. אבל ימחול על כבוד קבלתו המותחלת וידחנה מפני קבלתינו המושכלת. ויחשוב שקבלתו היא היתה אתמול קבלתי גם כן, טרם הולד בליבי עיני השכל. והוא הזמן אשר בו לא ראיתי אור, ואם הוא בהיר בשחקים החשקים בשם. ואולם בראותי אור באור השכל, דלגתי בו מעניין שפל אל עניין נכבד. (אור השכל, ס"ט)

אבולעפיה מסרטט כאן היררכיה ברורה, בה יש קבלה "מקובלת" (שבמקומות אחרים הוא קורא לה בפירוש "קבלת הספירות"), שהיא תיאורטית, "בכוח", ויש קבלה "מושכלת" ("קבלה נבואית" בלשונו), שהיא קבלה שנגלית בבירור על פי "אור השכל", היא מעשית, "בפועל", אפשר גם לבדוק את אמיתותה (על ידי הפרקטיקה שהוא מציע כמובן), והיא עליונה על הקודמת (היה זה אידל, שהדוקטורט שלו עסק באבולעפיה, שלראשונה הבחין במחקר בין שתי שיטות הקבלה השונות האלה). לא קשה לנחש מה היתה תגובתם של המקובלים האחרים למקרא דברים אלה. בוספו של דבר נקלע אבולעפיה לסכסוך עם הרשב"א, מגדולי חכמי ספרד, והוא למעשה דאג להחרמתו – ומכאן הסיבה לאי-הדפסת כתביו עד ימינו.

אבולעפיה חשב שהוא נביא, ואולי אפילו חשב שיביא את הגאולה (במידה וילמד את כל העולם להפוך גם הם לנביאים), והוא אפילו ניסה להגיע אל האפיפיור כדי להראות לו את האור. יחד עם זה קריאה בספריו מגלה אדם חכם, מודע לעצמו, שאולי מאוהב יתר על המידה בכל מני גימטראות אבל רחוק מרחק רב מלהיות חוזה-הוזה כגון שבתי צבי. למעשה, בטח גם נורמלי יותר מהאר"י. הוא רציונלי מאוד (בספר 'אוצר עדן גנוז' הוא מקדיש פרק שלם להסברת התפתחות הדתות השונות בצורה נטורליסטית לחלוטין) וכאמור מציע שיטה, מבחינתו פרגמטית ויעילה, להשגת מטרת החיים, שהיא הנבואה. במידה זו הוא אולי יותר פילוסוף ימ-בינימי ממקובל, ואולי הדבר שמסמן אותו בכל זאת כמקובל הוא הדגש הרב שהוא נותן לשמות האל (העבריים), שניכר שהוא מחזיק שיש בהם קדושה וכוח מיוחד.

Robert Fludd, Utriusque cosmi maioris scilicet et minoris metaphysica atque technica historia, 1617

חזרה לגרוס

על ידי הדפסת הספרים, שגם הועתקו בדיוק רב מכתבי היד (כך על פי אידל) אמנון גרוס עשה שירות עצום לתרבות היהודית, שלא לומר לרוחנית היהודית. כיום ניתן למצוא את הספרים בחנויות לספרי קודש, דבר שאינו מובן מאליו כמובן (החרם וכו'), והם נמכרים גם באינטרנט. אבל אם יש באפשרותכם להגיע לבית-שמש, גרוס ישמח למכור לכם אותם בעצמו, וכך גם תוכלו לתמוך בפרוייקט החשוב שלו. בכלל, אם יש כאן איזשהו פטרון נדבן, עמותה אחראית, ועדת פרס ישראל – מישהו שיכול לתת תמיכה, אני בטוח שהיא תהיה ראויה ומועילה. אגב לגרוס יש בלוג בו הוא כותב על זויות שונות בתורתו של אבולעפיה ואף מציע רבים מהספרים להורדה כ-pdf, והוא גם נותן מדי פעם שיעורים והרצאות. ובעיקר, מדובר באדם טוב.

מבט מעלה, לא פנימה

אני רוצה לסיים במה שהתחלתי. ליוויתי את גרוס גם קצת בענייניו השונים בבית-שמש. עיר רחבת היקף, בבנייה מואצת, מתאכלסת במרץ, לא יפה במיוחד. נסענו ברחובות העיר, ביקרנו בבית מלאכה לתפילין, ראינו ילדים משחקים ומדברים יידיש, ואני לא יכול להשתחרר מהרושם המתוק שכל זה השאיר עלי. יש שם איזו שפלות, איזו ענווה. משהו כל כך נקי (בין כל הלכלוך ברחובות). מרחק שנות אור מוילבר וחבריו. טוב, אז אני לא רוצה לעשות אידיאליזציה מהחברה החרדית ככלל או מבית-שמש בפרט, ואם מישהו לא קרא את גליון "ארץ אחרת" המצויין שהוקדש לכפייה החרדית בעיר (מאי-יוני 2009), שיקרא. אבל יש שם משהו, משהו ביראה כלפי מעלה.

כי אם יש משהו שאי אפשר להתחמק מלהרגיש מכיוונם של האינטגרלים הוא חזיון האלהת האדם. האדם האינטגרלי כמואר, כחופשי, כעליון, ככל יודע, כ"פסגת האבולוציה", כ"א ל ו ה ו ת  ה מ ו ד ע ת  ל ע צ מ ה"… והרי מהר מאוד זה הופך להאלהת האגו, היחיד המבין ולא התובנה עצמה, שהיא תמיד אימפרסונלית. ושוב, אני עצמי לא מאמין באלוהות כאיזו דמות שמימית, ואני כן חושב שצריך לחקור את עצמנו ולהבין וכו' וכו'; ושוב, אני לא בעד לגדל ילדים כך שלא יהיו יכולים להשתלב מבחינה ערכית במרחב הציבורי הליברלי-דמוקרטי, וכן בעד חברה פתוחה, חופשית, משכילה, מודרנית וכו' וכו'. אבל… יש שם משהו, אין להכחיש.

"מדיטציה יהודית" בקיבוץ חנתון

בסוף שנות השבעים, בהתוועדות פומבית, פנה הרבי מליובאוויטש לבכירי רבניו ושליחיו בנוגע לנושא בוער שההתייחסות אליו לא היתה יכולה עוד להידחות. שקט מילא את החדר כאשר סיפר הרבי שעל פי דיווחים שקיבל מכיוונים שונים, יהודים בכל רחבי ארה"ב מתעניינים מאוד בתרגול רוחני חדש-ישן, ופוקדים באלפיהם את אתרי לימודו. רבים מהם מקדישים עצמם באדיקות לקיומו, וחלקם אפילו הופכים למורים, ועושים לו נפשות. היהודים הללו, הסתבר, עסקו ברוחניות, אבל לאו דווקא ברוחניות יהודית: הם עשו מדיטציה.

שנות השבעים היו אכן הזמן בו שטף את ארה"ב גל של חיבה עזה למדיטציה: ביקורם של חברי להקת הביטלס, בשיא תהילתם, אצל המהארישי מהש יוגי בהודו ב-1967 סיפק לתנועת המדיטציה הטרנסצאנדנטלית שהוא עמד בראשה יחסי ציבור בקנה מידה פסיכודליים, ובמחצית אותו עשור למדו במרכזים של התנועה בארה"ב לא פחות ממאות אלפי אמריקאים כל שנה. מורי זן יפנים שהגיעו לארה"ב כבר לפני כן נהנו גם הם מהעניין הגובר ברוחניות מזרחית, ובין תלמידיהם היה ניתן עתה למצוא גם אמריקאים מהשורה, ולא רק משוררי ביט. אגודות ליוגה שילבו בהוראתם גם התבוננות פנימית וב-1975 נוסד במסטצ'וסטס מה שעתיד להיות אחד המרכזים המשמעותיים והידועים של מדיטציה בודהיסטית בארה"ב, ה- Insight Meditation Society. המייסדים, ג'ק קורנפילד, ג'וזף גולדשטין, ושרון זלצברג, הם היום ממורי המדיטציה החשובים ביותר בארה"ב, ושלושתם יהודים כמובן.

הרבי מליובאוויטש היה מושכנע שלכל זה דרושה תשובה הלכתית הולמת, והוא ציווה על תלמידיו לספק לציבור הצמא לכך לימודי מידטציה יהודית. קשה למצוא "מבצע" של הרבי שלא צלח, אבל מקריאתו זו לא יצא דבר בעל משמעות. היחיד שהצליח לפתח כבר אז אלטרנטיבה יהודית לפרקטיקות המדיטטיביות המזרחיות ששבו את לבותיהם של היהודים האמריקאים היה מי שנפרד מהרבי מספר שנים לפני כן: הרב זלמן שחטר-שלומי, שהיה שליח חב"ד עד שפרש (ושמא גורש) מהחסידות על רקע חילוקי דעות באשר ליחס הראוי לתרבות המודרנית ולדתות אחרות. הרב הקים כבר ב-1962 את "בני אור", תנועה שמתחילתה שמה דגש על העמקה רוחנית ברוח החסידות, ובמשך העשורים הבאים העמיד תלמידים רבים והיווה את הקול הדומיננטי בתנועת ה- Jewish Renewal.

הרב זלמן שחטר-שלומי פוגש את הדלאי לאמה

הרב זלמן שילב כבר מתחילת דרכו תפילות רוויות כוונה, סיפורים חסידיים וזמני "התבודדות", ומשם רק הרחיב את פעילותו וכלל בתוכה גם תובנות מהפסיכולוגיה המודרנית, כמו גם שיטות רוחניות מהסופיזם ומדתות המזרח. אך רק בתחילת שנות השמונים, עם הפרסום לו זכו ספריו של הרב אריה קפלן, נמלאה הכותרת "מדיטציה יהודית" תוכן ממשי. הרב קפלן ניסה לשחזר בספריו טכניקות מדיטטיביות של מקובלים גדולים, מרבי יוסף ג'יקטילה, דרך האר"י ועד ר' נחמן מברסלב, ובכך לאפשר ליהודים המעוניינים בכך מדיטציה שאינה רק כשרה, אלא גם בעל ייחוס מכובד.

ספריו עוררו עניין, והולידו ספרים נוספים, שלו ושל אחרים. אולם גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה, וממילא אין די בקריאה כדי ללמוד מדיטציה. קורסי המדיטציה היהודית הראשונים התרחשו כפי הנראה רק באמצע שנות התשעים, במרכז "אלת חיים" שייסדו הרב הרקונסטרוקטיבי ג'ף רוֹת' (Jeff Roth) ואשתו הרבה ג'ואנה כ"ץ. את הקורסים הנחו הרב מיילס קרסן (שהוסמך על ידי הרב זלמן שחטר-שלומי) וסילביה בורשטיין (יהודיה דתיה ואחת המורות המפורסמות למדיטציה בודהיסטית בארה"ב), שניהם מלומדים מאוד במסורות הרוחניות המזרחיות. הרב רות', שעזר להם אז, הוא היום מורה בפני עצמו למה שהוא מכנה "מדיטציה יהודית", ובתחילת חודש אדר התארח לראשונה בישראל והוביל, יחד עם אשתו, קורס במדיטציה יהודית. הדבר התרחש בקיבוץ הקטן חנתון שנמצא בגליל התחתון, קיבוץ שלו סיפור בפני עצמו.

חנתון בהתחדשות

קיבוץ חנתון נמצא על רכס קטן שמשקיף על הנוף המקסים של בקעת בית נטופה. הקיבוץ נוסד ב-1983 על ידי קבוצת משפחות מהתנועה הקונסרבטיבית, רובם עולים חדשים מארה"ב, ובכך היה לקיבוץ הראשון והיחיד של התנועה. על אף רוח החלוציות והיוזמה החיובית הקיבוץ נקלע לקשיים כלכליים ולבסוף פשט את הרגל, כאשר רוב חבריו המקוריים עוזבים אותו. אולם כיום הקיבוץ נמצא בתהליך מואץ של התחדשות: לפני כחצי שנה הצטרפה אליו קבוצה של עשר משפחות בהובלת מי שכעת הוא רב הקיבוץ, הרב יואב אנדי. תוך זמן קצת הצטרפו חמש משפחות נוספות, וכעת המקום שוב שוקק חיים. החזון המוצהר הוא לבנות "קהילה יוזמת ופלורליסטית המושתתת על חינוך, מסורת, צדק חברתי, ציונות ואקולוגיה", והכוונה היא להתרחב עד שנת 2012 לכדי שמונים משפחות. 

הרב אנדי מספר: "הגענו בקיץ הזה כדי לחדש את הקהילה במקום, ובאמת לא רק בשביל לחיות במקום נעים עם נוף יפה, אלא כדי לעסוק בעצם בחינוך: בחינוך לפלורליזם, בחינוך ליהדות. הגענו כדי ליצור קהילה שיכולה להיות מודל נוסף של חיים יהודיים בחברה הישראלית של הזמן הזה. הכוונה שלנו היא ליצור מודל שלא נקלע לחלוקה הרגילה של חילוני-דתי, אלא שמציג את המגוון והעושר היהודי בצורה פתוחה ואותנטית, כ'אמת מארץ תצמח'. אנחנו קשורים כמובן לתנועה המסורתית, כמו התושבים המקוריים של הקיבוץ, אבל זה קשר אחד, ולא היחיד. זה לא מושב משותף של חילונים ודתיים, אלא מקום שרואה כשליחות את העבודה לקראת יצירת זהות יהודית-ישראלית יותר עשירה. המטרה שלנו היא להיות קול בשיח הישראלי שמתהווה בימינו."

אחד המוקדים בהם החזון מתחיל להתממש הוא המרכז החינוכי של הקיבוץ. בעבר היה המרכז מקור ההכנסה העיקרי של הקיבוץ, ואילו כיום הוא מנוהל כעמותה רשומה. על פי שירה טיילור-גורה, רכזת פיתוח המשאבים של המרכז, המקום כבר משמש כמעין בית-ספר שדה שמשלב לינה והעברת סמינרי לימוד שמשלבים סיורים באתרי האזור (ציפורי, אושה, בית שערים). אולם התוכניות לעתיד גדולות בהרבה: "הכוונה," אומרת טיילור-גורה, "היא להקים במקום את המרכז הרוחני היהודי הראשון והיחיד כיום בארץ", דהיינו מרכז המכוון להעניק לאורחיו הן סימינרים של לימוד מקורות ואירוח לחגי ישראל, הן סדנאות ללימוד על תחנות שונות ב"מעגל החיים היהודי" (בר מצווה, חתונה וכו'), והן מרחב בו יאורגנו ויוצעו קורסים שונים שניתן לכלול תחת תנועת ה- Jewish Renewal האמריקאית, כלומר קורסי תפילה מיוחדים, סדנאות על אקולוגיה וחברה מהזווית היהודית, וכן, קורסים של מדיטציה יהודית.

המרכז החינוכי-רוחני בחנתון

להוסיף מים חמים

הקורס שהתקיים במקום לאחרונה, למרות שכמעט לא פורסם, משך אליו כחמישים איש. אל הרב רות' ורעייתו הצטרף גם הרב ג'יימס ג'ייקובסון-מייזלס ממכון פרדס ללימודי יהדות בירושלים, וביחד הם ניצחו על סדר יום שכלל תפילות יחד ולחוד, ניגונים שזומרו לפסוקים נבחרים, ומדיטציה, כלומר התבוננות מודעת בגוף ובתודעה, בישיבה ובהליכה ברחבי המדשאות של המרכז החינוכי. התגובות בסופו של הקורס היו חמות מאוד, ואחת המשתתפות אף אמרה שאחרי התנסות מעוררת השראה במדיטציה בודהיסטית, הקורס מאפשר לה להישאר יהודיה בלי לוותר על המימד הרוחני שגילתה בתרגול המדיטטיבי.

הרב ג'ף רות'

הרב ג'ף רות' גדל במדינת אורגון בארה"ב. בגיל 29 נחשף ללימוד הרוחני של הרב זלמן שחטר-שלומי, ובאותו רגע, על פי דבריו, חייו השתנו לעד. הוא נרשם ללימודי רבנות במכללה הרקונסטרוקציוניסטית בפילדלפיה והחליט להקדיש את חייו ללימוד והפצת החוכמה הרוחנית אותה גילה. הוא למד תחת מורים רבים, יהודים ושאינם, וכיום הוא אחד ממורי המדיטציה היהודית הבולטים בארה"ב. לאחרונה יצא ספרו הראשון: "Jewish Meditation Practices for Everyday Life". פגשתי אותו בקיבוץ חנתון לאחר הקורס שהעביר.

איך התחלת להתעניין ברוחניות?
כשגדלתי התעניינתי מאוד ביהדות ובמסורת הנבואית שלה, באופן שבו היא קוראת לתיקון עולם. הנביאים מדריכים אותנו באשר לדרך החיים שלנו, הם מדגישים את הדאגה שצריכה להיות לנו לחלשים בחברה. נקשרתי לחלק הזה ביהדות דרך עבודותיו של הרב ארתור ווסקה (Arthur Waskow) בארה"ב שערך פעילות פוליטית מגוונת. כשהתקרבתי קצת יותר ליהדות פגשתי את הרב זלמן שחטר-שלומי, והוא זה שבאמת הציג בפני את היהדות כתרגול רוחני. דרכו התחלתי לתפוס את היהדות כדרך אל האלוהי, אל הנוכחות האלוהית. משהו שהוא לא רק מילים.

אם יהודי רוצה להתקרב לאלוהיו, למה שלא פשוט יתחיל לשמור מצוות?
אענה לך בדוגמא. הרב זלמן רצה ללמד אותנו על תפילה, והתרגולת הרוחנית המרכזית שהוא לימד אותנו כיוונה להפיכתה של התפילה למשמעותית ובעלת עוצמה. רבים מאיתנו כבר הכירו את הסידור, ידעו את המילים, הקפידו על המצווה לשאת תפילות במועדן. אבל לא די בשמירת המצווה הזאת על מנת להפוך את התפילה למשמעותית במובן של פתיחת הלב לחוויה של הנוכחות האלוהית. כשפגשתי את זלמן כבר הכרתי את התפילות והתפללתי, והתפילה בבית הכנסת היתה נחמדה, אבל למילים לא היתה כל משמעות עבורי. הבנתי אותן כמובן, אבל לא הן לא נגעו בי בצורה עמוקה. הרב זלמן לימד אותנו עשרות טכניקות שבעזרתן עבדנו עם התפילות והשתמשנו בשיטות שונות כדי להתפלל, והטכניקות האלו החיו את המילים שעל הדף.

אתה מתכוון לזה שהן הפכו את התפילה למשהו בעל עוצמה חוויתית?
כן. הרב זלמן היה משתמש במטאפורה, על פיה המילים בסידור הן כמו אבקת מרק שיובש בהקפאה. כך הן שרדו מאות רבות של שנים. אבל הרי אי אפשר לגשת ולאכול אבקת מרק. אתה חייב להוסיף מים חמים. וזה מה שלימד אותנו הרב זלמן: איך להוסיף את המים החמים.

ומה היו המים החמים?
המים החמים היו באופן בסיסי הכנסת המילים פנימה, ואמירתן כאילו הן נובעות מתוך לבך אתה, ולא כאילו הן מילים של מישהו אחר שאתה פשוט קורא. הוא עשה את זה על ידי אותן טכניקות שהוא פיתח. הוא קרא לזה "תפילולוגיה" (davenology). מדע התפילה. הוא למשל מחלק אותנו לזוגות, ומבקש שנתבונן במלים, ואז ניתן אותן למישהו אחר, אבל לא על ידי כך שנחזור עליהן כפשוטן, אלא נאמר לאותו אדם איך הן השפיעו עלינו, מה הן עשו לנו. ואותו אדם היה קורא את השורה הבאה של התפילה, ונותן לך את המילים שם, על פי מה שהן עוררו בו.

זו, אם כן, "מדיטציה יהודית"?
צריך ראשית להשיב על השאלה, באיזו נקודה הופכת תפילה למדיטציה. הרב זלמן היה לפעמים קורא לתרגיל שציינתי "מדיטציה בזוגות", כלומר תרגול של מדיטציה עם אדם נוסף, שבו אתה מתקשר עם הזולת, אבל אתה מתקשר את אותו מקום פנימי עמוק שבו אתה נוגע, ועצם הדיאלוג עם הזולת גם לוקח אותך ואותו למקום עמוק יותר. רבות מהשיטות שהוא לימד היו למעשה אינטראקטיביות, כלומר שניים, שלושה או יותר אנשים שהיו מתפללים במשותף. אבל הייתי אומר שהדגש שם היה יותר על תפילה מאשר על מדיטציה.

אז מדיטציה כתרגול עצמאי למדת ממורים אחרים…
כן. המורה הראשונה שלי היתה סילביה בורשטיין. הזמנתי אותה למרכז המדיטציה שייסדתי עם אשתי כדי שתלמד בו. ישבתי עם מורים נוספים רבים, אולי שלושים, כולם מזרמים שונים בתוך העולם הבודהיסטי, אם כי כולם לבד מאחד מערביים. כשהתחלנו להוביל קורסים במדיטציה יהודית הדבר היה חדש לגמרי. כלומר, אנשים כתבו ספרים על מדיטציה יהודית, אבל אף אחד לא ערך קורס שלם, בן כמה ימים, או אפילו לימד באופן אישי. אנחנו התחלנו עם זה באמצע שנות התשעים. במהלך עשרים השנים האחרונות יותר ויותר יהודים מתרגלים עוד ועוד פרקטיקות תחת הכותרת "מדיטציה יהודית", חלקן עם שורשים עמוקים במסורת היהודית, וחלקן לא ממש.

גם אתם משלבים יהדות ובודהיזם, לא?
כשהתחלנו לערוך קורסים של מדיטציה יהודית איש לא עשה זאת. יצרנו מבנה של קורס בשתיקה, שחשבנו שישקף גישה יהודית אותנטית למדיטציה, ובד בבד רצינו שאותם קורסים יהיו בעלי עוצמה ובעלי משמעות למשתתפיהם, ולכן השתמשנו במסורת החיה שכולנו התנסנו בה: כולנו ישבו בקורסי מדיטציה בודהיסטית, וכולנו חווינו את העוצמה שבזה. הרגשנו שהמשימה שעומדת לפנינו היא יצירת קורס מדיטציה שיהיה נאמן לערכים יהודיים, תוך שימוש בחוכמה הקיימת והמוכחת.

אבל לא רק המבנה של הקורס דומה לזה של הקורסים הבודהיסטים. גם שיטות המדיטציה שאתם מלמדים דומות לשיטות מדיטציה בודהיסטיות. 
אני מאמין, מהניסיון שלי, שמה שאני למדתי ומה שהמורים היהודיים האחרים שאני עובד איתם למדו הוא מדע כללי ובסיסי שחוקר את טבע התודעה ואת דרכי פעולתה, ואחת היא אם מדובר בתודעה בודהיסטית או תודעה יהודית. למעשה המושגים הבודהיסטים שלמדנו היו כאלה שחולצו מההקשר הדתי שלהם והפכו מבחינתי לתורות בסיסיות בנוגע לטבעה של התודעה. אותן תורות הובאו בעיקר, אגב, על ידי יהודים שנכנסו אל העולם הבודהיסטי לפנינו וחזרו כדי ללמד. הם לימדו צורת תרגול שהופשטה למעשה ממטען תרבותי זר. הם לימדו את העקרונות ההכרחיים לתשומת לב.

מהי לדעתך החשיבות בחקירת טבעה של התודעה?
אני חושב שעבור חיים בריאים חשוב מאוד להבין מה קורה בחיי הנפש שלנו, אני חושב שזה טיפול חיוני למצבנו הרגיל, שמפגין כמויות גדולות של חמדנות ותאווה, ושנוטה מאוד להיות שלילי וביקורתי. כפי שאנחנו רואים בעולם, תודעתם הרגילה של האנשים גורמת להרבה מאוד סבל. כל דת, וכל תרבות אמורה לדעתי לחקור מה הן הבעיות שבנפש האנושית שמובילות לכל כך הרבה עשייה שלילית, אלימה וחמדנית. כדי שנוכל ליצור עולם טוב יותר – דבר שאני מאמין שהוא אחד הערכים העליונים ביהדות – כדאי להשתמש בטכניקות האלה.

יחד עם זאת, הטכניקות הללו אינן רק שיטות פסיכולוגיות שאמורות להביא לרפואת הנפש. אתה הרי חושב שהן גם יכולות להכניס אדם תחת כנפי השכינה, ליצור מגע בינו ובין האלוהות.
נכון. עבורי המוקד המרכזי שנותן לתרגול הזה אופי יהודי הוא שעל גבי השיטות שמביאות ליתר מודעות, אנחנו מכוונים גם לאותה מטרה שכיוונו אליה המיסטיקנים היהודיים מאז ומעולם, והיא הבאתנו לחוויה בלתי-אמצעית של הנוכחות האלוהית. במילים פשוטות, אנחנו מתמקדים באלוהים, וזה בהחלט שונה מהמיקוד בעולם הבודהיסטי. הגישה שם איננה תאיסטית כלל. זה ההבדל הגדול ביותר אני חושב.

וזה מה שהופך את המדיטציה הזו למדיטציה יהודית לדעתך.
בין השאר. זה מה שמכניס את כל התרגול להקשר של מגע עם האלוהות, שניתן לכנות אותו "דבקות", בכל רגע ובכל פעולה. ישנם הבדלים נוספים, אבל זהו ההבדל הגדול ביותר לדעתי בין מדיטציה בודהיסטית למדיטציה שאנחנו מלמדים.

האלוהות שאתה מלמד איך הקשור עמה קשר היא אלוהות אימננטית מאוד. היא שונה לחלוטין מהאל שאנחנו מכירים מהמקרא.
כשפגשתי לראשונה את זלמן, הלימוד הראשון שהוא לימד אותנו, היה מפי הבעש"ט, והוא שהכל הוא האלוהות ואין דבר מלבד האלוהות. זו תפיסה שהתפתחה החל מזמן פרסום הזוהר. בהיותנו חיים בעולם בתר-זוהרי, יש לנו לימוד כזה, שהכל הוא האלוהות. כמובן, זה לא שולל שקיים גם מימד טרנסצנדנטי לאל, שעליו אי אפשר לומר דבר…

ולמרבה המזל, על פי לימודך על האל האימננטי יאנחנו יכולים לא רק לומר משהו, אלא גם לדעת אותו בצורה חוויתית.
כן, אני חושב כך. לכן השלב הבא במדיטציה היהודתית שאני מלמד היא תורה נוספת של הבעש"ט, שבמקרה חופפת לתורה בודהיסטית שמצביעה על הדברים שכדאי לשים אליהם לב: משה רבנו אומר "אנוכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא". הבעש"ט מורה שמשמעות הפסוק היא ש"אנוכי", הוא מה שעומד ביניכם ובין האל. 'אנוכי' היא תחושת העצמי, תחושה שיש כאן 'אנוכי' שיש לו קיום נפרד, זה מה שמבדיל בינך ובין האל.

לוז המדיטציה היהודית בדרך שאני מלמד אותה הוא שימוש בשתיקה ובטכניקות של המדיטציה כדי לחקור בצורה עמוקה מהו טבעו של העצמי. מאיפה הוא מגיע? מהם מרכיביו? הבעש"ט לא אומר שאין עצמי, אלא רק שתחושת העצמי מבדילה בינינו לבין האל, שעד כמה שהאדם כלוא ב'מוחין דקטנות', בתודעה המצומצמת של 'אני ושלי', כך הוא לא מרגיש קשור לדבר מלבד לעצמו – לא לאנשים אחרים ולא לאלוהים. למרות שלמדתי מיסטיקה יהודית לפני שלמדתי מדיטציה יהודית, לא מצאתי דרך טובה יותר להתמודד עם בעיית תחושת העצמי שעומדת כמכשול בדרכנו להרגיש אחדות מאלו שאנחנו מלמדים, כלומר תשומת לב למה שמתרחש בתודעה.

נראה שיש התעוררות משמעותית של רוחניות יהודית בארה"ב. איך אתה רואה את התופעה הזו?
ההתעוררות קיימת, ואני חושב שהיא בגדילה. היא עדיין קטנה יחסית, למרות שכמה מהדברים המוצלחים שנולדו בתנועת ההתחדשות היהודית כבר אומצו על ידי התנועות האחרות, ולכן יש להתחדשות הזאת השפעה גדולה יותר מאשר סך חבריה. במעגלים האלה יש ניסיון רציני של התמרה בת זמננו לרוחניות יהודית. כאשר יהודים שמעורבים בהתחדשות הזו הולכים לבית הכנסת הם מרגישים שהחוויה היא משהו בעל עוצמה מעבר למגע הקהילתי בלבד. ורוב האנשים האלה מגיעים מבתי כנסת שבהם התפילה לא היתה עבורם משמעותית בצורה הזו. הם היו הולכים לשם ומשתעממים, ולא מוצאים בתפילה שום דבר שרלוונטי לחייהם.

לסיום שאלה קשה: האם לדעתך ההתחדשות היהודית הזו תיצור צורה חדשה, אולי רוחנית יותר, של יהדות, או שמא אנשים פשוט הופכים "רוחניים", כלומר פשוט נהיים "מחפשים רוחניים" אוניברסלים, ללא זהות יהודית דווקא.
אני חושב ששני הדברים מתרחשים. אני חושב שיש אנשים שמשתמשים בתרגולות הללו כתרגול הרוחני המרכזי שלהם, הלוז של הדתיות שלהם, ועבור אחרים זו תוספת משמעותית שהם משלבים בצורה מוצלחת בחיים יהודיים רחבים הרבה יותר, שמכסים את כל התחומים שחיים יהודיים בדרך כלל עוסקים בהם. ומהנסיון שלי, האנשים שמתרגלים את השיטות האלה מגלים ששאר המנהגים היהודיים שהם שומרים עליהם, אפילו אם הם עשו אותם לפני כן, מועצמים מאוד. הם מוצאים מחוייבות חדשה ותחושה של משמעות עמוקה יותר בכל הרבדים של היהדות שלהם. כי התרגול הזה מלמד אותנו כיצד לשים לב וכיצד למלא את הפעולות שלנו בחיים. כאשר אתה ניגש לדבר מה בתשומת לב ערה הכל חי יותר. לכן אני חושב שיש לשיטות האלה השפעה אדירה לשני הכיוונים.

אחד הדברים שאני מדגיש, שכל הקורס למעשה בנוי סביבו, הוא המדרש מפרקי אבות שתחילתו "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים". אלו שלושת עמודי התווך של הלימוד שלנו: אנחנו מלמדים איך שהתורה, כלומר החוכמה שאתה מפתח על ידי התרגול, פותחת את הלב שלנו, ומאפשרת את עבודת הלב; לא רק כלפי שמיים, אלא כלפי הזולת. כל זה כמובן מוביל לאפשרות לפעול בעולם מתוך חמלה גדולה, וזוהי גמילות חסדים. אני באמת חושב שאנשים שמתרגלים איתנו יוצאים מכאן יהודים טובים יותר ובני אדם טובים יותר. אנשים חכמים יותר ומתחשבים יותר. אני חושב שיש לזה השפעה על העולם, ואין צורך להזכיר עד כמה יהודי זה. 

בקעת בית נטופה

נספח: המדיטציה מבחינה הלכתית

 

לסוגיית כשרותה של המדיטציה מבחינה הלכתית נדרשו רבנים באופן טבעי החל מתחילת העניין בה, כלומר משנות השבעים. בשנת תשל"ז דיבר הרב עובדיה יוסף ברדיו כנגד "תורת המדיטציה של כת 'הגורו'", והתכוון כנראה למדיטציה הטרנסאנדנטלית. באותה שנה קבע גם הרצי"ה קוק שאף ככלי "לחיזוק הגוף ושמירתו" יש צורך באישור אישי מיוחד על ידי רופאים על מנת לתרגל מדיטציה. גם הרב חיים דוד הלוי יצא (בשנת תשמ"ב) נגד המדיטציה הטרנסאנדנטלית, וקבע שאף ש"עצם הטכניקה אינה אסורה" מומלץ להימנע מהשימוש בה.

בשנת תשמ"ה פרסם הרב שלמה אבינר מאמר ב"תחומין" תחת הכותרת "הסתייעות במדיטציה ובטכניקות דומות" בו הוא קובע כי "עניינים רוחניים מוסריים וחינוכיים אנו יונקים ממקור דבר ה' אשר לישראל, ולא ממקורות זרים שמבלבלים ומטמאים את השכל והרוח, הנפש והגוף של אדם מישראל", ושיש להמנע מ"תרגילים של ריכוז מחשבתי ריקניים כחזרה על מילה טיפשית ממקור אלילי כמו במדיטציה הטרנסאנדנטלית", ולהעדיף על פניה את ריכוז המחשבה ב"שמע".

דברים אלה על המדיטציה מנקודת מבט הלכתית הופיעו כבר בתשנ"ח במאמר ב"תחומין", שנכתב על ידי הרב ד"ר נתן אופיר. הרב אופיר, שהוא כנראה המומחה הגדול ביותר למדיטציה יהודית לסוגיה בארץ, קיבל הסמכה לרבנות מהרבנות הראשית לישראל ודוקטוראט מהאוניברסיטה העברית בירושלים שם שימש כרב האוניברסיטה משנת 1982 עד 1998. הוא למד מדיטציה בצורה שיטתית בשנות ה-70 והתחיל ללמד מדיטציה יהודית בשנת 1994 במסגרת עבודתו בהר הצופים. בתגובה של הרב אופיר שנצמדה לכתבה שפורסמה ב"מקור ראשון" (איילת קדם, דיוקן, י"ב שבט תשס"ב) על חוקר החסידות יואב אלשטיין שגילה את הבודהיזם הוא התייחס לצדדים החיוביים שבמדיטציה:

דומה שככל שיגדל מספרם של היהודים השבים ממנזרים ומאשרמים בטיבט או מטיפוסים בהרי ההימלאיה כשהם מלאי התפעלות מחוויות רוחניות, אי אפשר עוד להסתפק בפסילה על הסף. נצטרך לתת את הדעת לעצם התופעה ולדחפים ולמאווים שבשורשה. […] אסתכן ואומר שעצם ההתלהבות והרצינות בחיפוש הרוחני מעודדת, בחושפן את הצימאון הסמוי בנשמה היהודית. תופעות כאלה עשויות לדרבן לקראת מציאת מענה תורני הולם אשר לא יסתבך בבעיות הלכתיות ולא ייכשל בעבודה זרה של סינקרטיזם.

הרב אופיר השתתף בקורס המדיטציה של רות', ואומר היום ש

יש עוצמה רבה בשתיקה במשך 8 ימים, וזה יוצר מקום להרבה כוונה בתפילה, הקשבה לשירת הבריאה והתחברות לריבונו של עולם. ג'ף וג'ואנה רעייתו קיבלו הסמכה מתנועת היהדות הרקונסטרוקטיבית (שייסד מרדכי קפלן). הם הושפעו רבות הן מתנועת הפמיניזם היהודי והן מתורת ר' זלמן שכטר שלומי אותו הם רואים כרבם הרוחני. הם מתרגלים מיינדפולנס שמקורו ב-Theravada, שהוא זרם של הבודהיזם, אך עשו לכך הסבה יהודית מעשית.  לשאלתך, יהודים שומרי הלכה יתקשו לקבל את מכלול החידושים כגון התפילות המעורבות עם אמירת קדיש יתום וקדושה ושינויי נוסח פמיניסטיים ליטורגיים.

[פורסם (ללא הנספח) במוסף "שבת" של "מקור ראשון", 26.3.10]

ליטורגיה באשרם, ועוד

התכוונתי להעלות פוסט מעין זה כבר מזמן, אבל משום מה העניין נדחה. אני מביא כאן כמה סרטונים קצרים שמתארים חלק מהמחזור הליטורגי באשרם.

דקלום הודות

בכל בוקר וערב הוֶדות מדוקלמות על ידי ברהמינים בסמאדהי (כלומר מאוזוליאום) של רמאנה מהרשי. למעשה אלו קטעים נבחרים מהודות, ובאירועים מיוחדים (חגים וכו') נוספים קטעים שונים והדקלום נהיה ארוך יותר (בדרך כלל המחזור אורך קצת יותר מחצי שעה). שימו לב לכמה דברים באירוע שצילמתי: ראשית, אנשים מקיפים את העניין כולו עם כיוון השעון. נחשב כבוד למוקף וקארמה טובה למקיף. שנית, אני מנסה בשלב כלשהו לעשות תקריב על הברהמינים, מפני שבדיוק בפעם שצילמתי היו שם ברהמינים ויישנווטים, כלומר מהזרם של האל וישנו, ואילו המקדש והאשרם כולו משוייך לאל שיווה (רמאנה עצמו נחשב על ידי חסידים מסויימים להתגלמות של אחד מבניו של שיווה). איך זה? לא יודע. כמובן שהודות שייכות לכולם, אבל תמיד ראיתי רק ברהמינים שייויסטים מדקלמים אותם באשרם. האם היו חסרים כמה כהנים להשלמת מניין? כאמור, אין לי מושג, וכל ניסיון לקבל הסבר מהמקומיים הסתיים בתשובות ההודיות ההן שכאילו מסבירות אבל למעשה לא אומרות כלום. שלישית, שימו לב לקראת סוף הסרטון ל"פרחי-הכהונה" שסובבים סביב המעמד אף הם. מדובר בילדים, בני 8 עד 12 להערכתי, שלומדים בביה"ס הפרטי של האשרם ויהיו דור העתיד של הכהנים של המקדשים בו.

משיחת הלינגם

את הלינגם (אותו צלם פאלי של צורתו הבלתי נתפסת של האל שיווה) שעל קברו של רמאנה מושחים במיני נוזלים, כפי שעושים לצלמים בדרך כלל כאן. זו הצורה בה עובדים אותם. בסרטון הזה הברהמים מושח אותו במים, או אולי במי-חמאה – אני לא בטוח. בסרטון הבא הוא מושח אותו בלימון:

בל נופתע יותר מדי מצורה זו של ליטורגיה. הנה מה שיעקב אבינו עושה כאשר הוא מגלה נוכחות אלוהית בבית אל:

וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה: אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ, מַצֵּבָה; וַיִּצֹק שֶׁמֶן, עַל-רֹאשָׁהּ. וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, בֵּית-אֵל (בראשית כ"ח, ט"ז-י"ט)

כלומר יציקת שמן על ראש האבן שעליה נגלה אליו ה' היא התגובה הטבעית של יעקב. בהודו, באופן מפתיע, יש הכל אבל זיתים אין. אז יוצקים דברים אחרים. כך עובדים את האל המתגלה בעולם.

טקס ארטי

ראו כאן

גירי פרדקשינה

את ארונצ'לה, ההר הקדוש, נהוג להקיף. כאמור, זה עושה לו כבוד ועושה לנו טוב. מדובר ב- 13 ק"מ, ויש לבצע את ההקפה יחפים. ובליל ירח מלא, פעמיים כי טוב. הנה סרטון בו מצולמים המקיפים (אלפים, לעיתים רבבות, מגיעים כל חודש) בירח המלא של יולי:

ברכה מגנש

במקדש הגדול עומד פיל, שמגלם את גנש, האל בעל ראש הפיל, בנו של שיווה. נותנים לפיל מטבע או פרי, והוא טופח קלות על ראש הנותן, וכך מברכו.

תמונות

נשים מודטות – סדרה:

 

 

 

 

 

התמונות צולמו כולן בסמאדהי של רמאנה, ובגלל החושך, והזום, והרצון לא להשתמש בפלאש, יצאו קצת מטושטשות. אבל נראה לי שעדיף ככה. וגם ככה, האם יש דבר יותר יפה מזה בעולם כולו?

 

תמונה אחרונה, המאפיינת את המקום:

בשלט כתוב: Ashrams, Sri Ashtal Lingams, Temple and Schools are ahead

 

[תיקון והתנצלות: כתבתי איפשהו, אני לא זוכר היכן, שראיתי במוזיאון הקטן של האשרם את אוסף הפייפים של רמאנה, ולכן הוא היה מעשן. אבל חזרתי למוזיאון ולא מצאתי את האוסף. מסתבר שדמיינתי אותו איכשהו (למרות שאני יכול להישבע שראיתי אותו). בירור עם דיויד גודמן שם סוף לעניין: רמאנה לא עישן. הוא כן לעס פאן. סביבו עישנו גם חשיש, אבל הוא לא עישן, לא סיגריות ולא סמים. סליחה על הבלבול.]

מדיטציה על פי הרמב"ם

אני מפרסם כאן ספר שכתבתי, חיבור פרשני-דרשני לפרק נ"א בחלק השלישי של מורה נבוכים של הרמב"ם. בפרק זה, אשר הרמב"ם עצמו אומר שהוא החשוב שבפרקי ספרו, מלמד הרמב"ם את קוראיו איך להגיע לנבואה. החיבור הזה, שמיועד לקהל הרחב, עוקב מקרוב אחרי הטקסט, תוך "קריאה צמודה" המלווה בפרשנות. מתוך כך אני מנסה לחשוף פן שהוצנע, אם לא ממש הושתק, באישיותו ובהגותו של הרמב"ם: הפן הדתי-רוחני שבה.

התעלמות מן הצד המיסטי של הרמב"ם היא נחלת הדורות האחרונים בלבד, בעוד שכאשר פורסם מורה נבוכים לראשונה, מיסטיקנים גדולים כמייסטר אקהרט, המקובל אברהם אבולעפיה ואף בנו של הרמב"ם עצמו, הרב אברהם בן הרמב"ם, סברו כמובן מאליו שהוא ספר הדרכה רוחנית, המיועד להוביל את הקורא הנבון אל המגע הישיר, אם לא האחדות ממש, עם האלוהים. כמובן שעם רוח הזמן האנטי-דתית של המאה ה-19 והרצון של המשכילים היהודיים להראות ש"גם לנו יש" פילוסוף רציונליסט טהור, הואלם צד זה באישיותו של הרמב"ם. גם היום לא מוקדשת תשומת לב רבה לנטיותיו המיסטיות של הרמב"ם, למרות שנשמעים יותר ויותר קולות, גם מקרב האקדמיה, שמצביעים על פן חשוב זה, אולי החשוב מכל, בהגותו.

החיבור הזה אינו אקדמי. מטרתו הראשונית אינה מחקר הטקסט הרמב"מי, אלא הבנתה של דרך רוחנית אפשרית שעולה מתוכו. פרק נ"א של החלק השלישי של "מורה נבוכים" אמנם משמש לי כבסיס, אך אני מביא גם דברים ממקורות אחרים של הרמב"ם, וכמו כן מדבריהם של אפלטון, הבודהה ואף רומאן רולאן כאשר אני רואה צורך בכך. בסיומו של החיבור מצורף נספח ארוך ובו הסבר על אופן פעולתה של המדיטציה ככלי רוחני.

שתי הערות אחרונות: א. כדי לשמור את הספר כ-pdf (כדי לראות יותר טוב או להדפיס) יש ללחוץ בסרגל העליון של מסך הספר על "More" ואז על "Save Document". ב. הספר הזה ניתן חינם. יחד עם זאת, מחברו מתפרנס בדוחק. המעוניינים לתרום סכום סמלי (נאמר, 30 שקלים) או אחר כאות תודה, מוזמנים לשלוח את תרומתם אל: תומר פרסיקו, וינגייט 4, קריית אתא, 28056. תודה.

Meditation according to the Rambam

ליברמן והמסורת היהודית, ועוד מני טובין

1. אנשיל פפר כתב אתמול ב"הארץ" מאמר מעניין מאוד על תפיסת יחסי הדת והמדינה של ליברמן. פפר מצביע על כך ש

ישראל ביתנו חרתה על דגלה לא רק את הצהרת הנאמנות כתנאי לאזרחות, אלא גם את חוק ברית הזוגיות, שעשוי להיות הסדק הראשון בשליטתו הבלעדית של הממסד הדתי בנישואים וגירושים בישראל. המפלגה דוחפת גם לרפורמה מקיפה בגיור, שתפקיע מידי דייני בתי הדין הרבניים את מפתחות הכניסה לעולם היהודי.

ומאידך שם לב שמצע המפלגה מגלה שישראל ביתנו "מתנגדת בנחרצות להפרדת הדת מהמדינה […] הייחודיות של העם היהודי היא שאין הפרדה בין דת למדינה." איך זה משתלב? פפר לוקח את תפיסת העולם הכוחנית-רודנית של ליברמן, מוסיף קמצוץ פאשיזם, ומגיע למסקנה ש

בחזון של ליברמן, המדינה היא הריבון היחיד, וגם הרבנים כפופים לה, כך שלא יכול להיות ניתוק בין דת למדינה. ליברמן הוא הפוליטיקאי הראשון שמצהיר שעל המדינה להיות דתית, אבל לא הרבנים יקבעו מה זה אומר. מהצעותיו בתחומי הגיור והנישואים עולה בבירור שהוא מצפה מהרבנים להתגמש ולוותר על עקרונותיהם בהתאם לצורכי המדינה והחברה. בעיני רוחו הוא רואה מערכת יחסים בין השלטון לרבנות, הדומה מאוד ליחסים שבין הקרמלין של ולדימיר פוטין והכנסייה הרוסית האורתודוקסית. ראשי הכנסייה זוכים לכבוד רב כמשמרי המורשת הלאומית, אך מצופה מהם לשרת את המדינה, ולא שהמדינה תשרת אותם.

אלכסנדר דוגין

מעניין מאוד, לא? ולדעתי יכול מאוד להיות שהוא צודק. אבל ייתכן שיש עוד כמה פרטים שנמצאים בתמונה. בגיליון "תכלת" האחרון התפרסם מאמר מרתק של יגאל ליברנט על "חוזה האימפריה הרוסית החדשה" (הנה הוא כולו באתר החדש של כתב העת). במאמר כותב ליברנט על אחד אלכסנדר דוגין, אדם המקורב מאוד למעגלי השלטון בקרמלין, ועל התיאוריה ה – אני חייב לומר – די מטורללת שלו על הסדר העולמי. על פי ליברנט דוגין רואה ברוסיה

כוח אירואסיאתי עולה, שמוצאו בחיבור הסלאבי־תורכי. הזהות הרוסית, כך הוא גורס, נובעת מן השילוב בין היסודות הצפוניים־נורדיים לאלו המזרחיים – בין ה"לבנים", בעלי האוריינטציה הסמכותנית, ל"צהובים", בעלי המורשת האזוטרית.  […] מול רוסיה ניצב כוח אחר, קוטבי לה, הדורש את רעתה – "אטלנטיקה", הברית האנגלוסקסית, שבראשה עומדת ארצות־הברית.

דוגין סבור כי היריבות בין השתיים מבוססת על ניגוד טבעי: רוסיה האירואסיאתית היא ישות יבשתית ("טֶלוּלוֹקְרטית" בז'רגון של שמיט ודוגין), ואילו אטלנטיקה היא אימפריה ימית ("טָאלָסוֹקְרטית") בעקבות תיאורטיקנים גיאופוליטיים אחרים טוען דוגין כי המאבק המתמשך בין ציוויליזציות יבשתיות לימיות מניע למעשה את ההיסטוריה העולמית. העימות הוא מהותי: אימפריות יבשתיות מכבדות בדרך כלל שוני וגיוון תרבותי, ואילו מעצמות ימיות שואפות להטיל את מרותן על סביבתן באמצעות כפיית הומוגניות פוליטית, כלכלית ותרבותית.

האם אפשר להאמין שככה מדבר אינטלקטואל רוסי רב השפעה? כבר עדיפה הגות פוסטמודרנית צרפתית במירעתה על הקשקושים המיתו-פוליטיים הילדותיים האלה. אבל מה שבאמת מעניין אצל דוגין הוא הקשר שלו לדת. על פי ליברנט דוגין רואה ברציונליות, בדמוקרטיה ובמודרנה בכללה כוחות טמאים המבקשים כולם לחלל את ה"טרדיציה", כלומר את המסורת. בעקבות רנה גנון הוא רואה במסורת את הגביע הקדוש הנושא את כל הנשגב באדם, ובכוחות המערערים עליה את כלי הנשק של כוחות האופל, המובילים את העולם לחורבן. הנה:

העידן המודרני מגלם בעיני גנון את ניצחונם של האלמנטים הנחותים על אלה הנעלים. הרנסנס, הרפורמציה, הנאורות, המהפכה הצרפתית, עידן המטריאליזם והקפיטליזם, הקומוניזם הרוסי – כל אלה, אליבא דגנון, אינם אלא נקודות ציון בהשתלטות כוחות האופל על העולם. המודרניות, ובעיקר המהפכה המדעית והתפתחות האינדיבידואליזם, מבשרים על תור החורבן, הקאלי־יוּגָה, שבו מתנתקת האנושות באופן סופי מן הסדר האלוהי הבראשיתי.

ואכן, על פי ליברנט

דוגין רואה עצמו כטרדיציונליסט מובהק, אף שהוא מנסה להעניק להשקפה זו צביון "רוסי יותר". ברוח זו, הוא קורא להשבת ההירארכיה האריסטוקרטית שאפיינה את הסדר הימי־ביניימי בחסותה של הדת. עיקר הביקורת שהוא מותח כיום על גנון סובבת סביב הטענה שהוגה הדעות הצרפתי מיהר להתייאש מן הנצרות בכללה, אף שהזרם האורתודוקסי שמר על אופיו האזוטרי ועל זיקתו ל"טרדיציה" הקדומה, בניגוד לקתוליות ולפרוטסטנטיות שאיבדו את דרכן.

נניח לזה שהטרדיציונליזם של דוגין הוא כפי הנראה יותר מן הפה אל החוץ (יש לי ספק גדול אם הוא מתמיד ללכת לכנסייה, וקל וחומר מקפיד (למשל) לתת צדקה ולא לאכול בשר בזמן ה- Lent – גנון, לשם השוואה, הלך עד הסוף והתאסלם מפני שחשב שהנצרות איבדה את הקשר למסורת). מה שמעניין אותנו הוא הרי הקשר לליברמן, שכן אחרי כל זה צריך לשאול: האם גם ליברמן רואה עצמו כטרדיצינליסט? כי אם תפיסתו את המסורת היהודית נובעת לא מהתרפקות נוסטלגית על פכים של יידישקייט, ולא מקבלת עול מצוות הר כגיגית, כדאי לברר האם ייתכן שהוא רואה במסורת בראש ובראשונה כלי ריאקציוני כנגד הקדמה ורעיונותיה הליברליים המסוכנים. האם ליברמן בעד ה"ג'ואויש טרדישן" כי היא תאפשר לו לנהל את המדינה והעם טוב יותר, כלומר למסמס את הדמוקרטיה מהר יותר?

(בשולי הדברים, הנה דוגין על הקבלה הלוריאנית ככוח מסורתי יהודי שמנוגד ליהדות הרבנית, והנה תשובתו של בועז הוס לדבריו. הכל באתר Kheper המעניין.)

2. בתחנת הרכבת ארלוזרוב (כלומר סבידור / מרכז / צפון / מסוף 2000) מצאתי ערימה גיליונות מוסף "הבית שלנו" של עיתון "המודיע" מוצעים לכל דיכפין. מהר לקחתי אחד מהם ובעודי ממתין לרכבת קראתי את העמוד הראשון, תחת הכותרת "מקרא ולמעשה לפרשת השבוע" מאת ח. קוריץ. המאמר נפתח בסיפור הבא, שכל כך מצא חן בעיני עד שהנה אני מביאו לפניכם:

וככה נגמר הסיפור. בלי טוויסט, בלי שורת מחץ, בלי תפנית מפתיעה. מה הפואנטה? ככה: האדמו"ר הק' בעל שפע חיים מקלויזנברג הקפיד מאוד על שמירת השבת. זהו. למקרה שלא ידעתם. האם האנטי-קלימקס הזה מכוון? או שמא מדובר בתרבות שלא רגילה – או זקוקה – לקלימקס בסוף סיפור? האם יש כאן סימן למעין ענווה אומנותית, כלומר בסף גירוי נמוך במיוחד משום חוסר החשיפה לתרבות הפופ; או אולי עדות לתרבות שאין לה בעצם אומנות, ועל כן גם סיפורים בעלי סוף תפל משביעים את צרכיה?

3. העניין האידיוטי סביב המערכון של ליאור שליין על מריה וישו, כולל הקריאה לאפיפיור לא לבקר בארץ בגללו(!) וההתנצלות של אולמרט על הסיפור, רק מראים שוב עד כמה הנשק העיקרי של אנשי הממסד הדתי הוא העלבון. זה בעצם מה שהם יודעים הכי טוב לעשות, ואחרי שמסעות צלב יצאו מזמן מהאופנה, זה מה שנשאר להם כיום כדי לכפות את דעותיהם על הזולת.

4. שריד מהבחירות: יום לפני פתיחת הקלפיות פורסם באתר החרדי לדעת שהרב עובדיה יוסף פסק שמי שנמצא בשבעה יכול לצאת מביתו (כרגיל, או לפחות עד לפסיקתו, דבר שהיה בניגוד להלכה) כדי להצביע: "מצווה גדולה שהאבלים בתוך שבעה ילכו לבחור ש"ס ביום הבחירות לעילוי נשמת הנפטרים ז"ל" – כלומר לא רק מותר, אלא אף רצוי ביותר, שכן הצבעה (רק עבור ש"ס כמובן) מסייעת לעילוי נשמת הקרוב המת! האין זה יפה, שכבוד הרב אינו מתבייש להצטנע, וברוב ענוותו מוכן ללמוד על דרכי הכניסה לעולם הבא מהכנסייה הקתולית? כך יוצא שהצבעה עבור ש"ס אינה אלא מסחר באינדולגנציות סטייל ישראל במאה העשרים ואחת.

5. ישעיהו ליבוביץ' מסכם בשלושים שניות את ענייין המשיח:

 

6. למי שאנגלית לא קשה לו, ג'יי מיכאלסון, שכותב רבות על מיסטיקה יהודית, מתאר כאן את חוויותיו המיסטיות בריטריט של ג'האנות. מדובר בעדות מרתקת שמהווה יומן רוחני מהמעלה הראשונה, קצר אמנם, אבל עמוס כל טוב.

7. באוניברסיטת בר אילן תיפתח תוכנית ללימודי מזרח אסיה. ד"ר שלומי מועלם, שמרכז את המסלול לתואר שני, אומר ש"ביהדות הדתית יש מגמה של התחרדות והסתגרות, אבל יש גם מגמה אחרת שמחפשת את החיבור לתרבויות אחרות. התרבות המשמעותית שמולה התרבות היהודית מתגבשת היום היא הבודהיזם. זו האלטרנטיווה הרוחנית העיקרית היום". חד וחלק.

8. אסף פדרמן כתב רשימה מעניינת על זרם האמיש והשפעת תרגומי כתבי קודש על דתות שונות – התרגום כמובן הוא תמיד סימן למהפכה, והצטפדות הנוסח המתורגם (עד שגם אותו כבר לא מבינים – ע"ע קדיש) היא סימן לשמרנות. עד התרגום הבא.

9. ג'ון דה ריטר, מורה רוחני מפורסם ושנוי במחלוקת, מגיע לארץ. אני לא מכיר אותו, ומקווה להגיע ולשמוע אותו, אבל הרושם שיש לי עליו עד כה הוא בפירוש לא טוב. אם אצליח לפנות זמן ולראותו, אכתוב יותר.

10. מי זה שהמליץ לי על האתר הבא: buddhisttorrents שמקבץ ספרים ודיסקים על בודהיזם להורדה? כי אני חייב לו תודה. לפני כמה ימים, למשל, הבלוג הציע את הספר Buddhist Thought: A Complete Introduction to the Indian Tradition של Paul Williams, שהוא כפי הנראה ספר מעולה להבנת ההגות הבודהיסטית. ובכלל, כדאי להיות מנוי על הרסס של הבלוג הזה.

11. לרב ד"ר נתן אופיר יש אתר חדש המוקדש למדיטציה יהודית. קראתי ממאמריו על הנושא, ופגשתי ודיברתי איתו, ועלי הוא עשה רושם של אדם טוב וידען, שמלמד עיבוד של טכניקות מדיטטיביות שתורגלו על ידי מיסטיקנים יהודיים למיניהם (כלומר לא מדובר ב"ויפאסנה יהודית" שחביבה עלי).