כפי שהכריז מעל גלי אתרו ואף כתב באתר מעריב, הנביא האינטרנטי עידו הרטוגזון פתח במסע בחירות אינטנסיבי. כלומר, מסע פנימי אינטנסיבי. של בחירות. אינטנסיביות. המדובר במסעה של מפלגת ג.א.ל., שקוראת לנו לבחור בדברים החשובים באמת, ולשם כך אף מכנסת מגוון בחירות טובות באתר מיוחד, בו יוכל הגולש האינטנסיבי להצביע על בחירתו, ובקליק אחד גם לממש אותה.

והנה נפל בחלקי כבוד גדול, כאשר התבקשתי על ידי עידו לתרום כמה תרגילי תודעה אהובים עלי למאמץ הגאולתי, וכמובן שנעתרתי בשמחה רבה. כך עלה היום בבוקר פוסט קצר ובו פירוט קצרצר של שלוש טכניקות מדיטטיביות שאני ממליץ עליהן בחום. מדיטציות ממוקדות שמחברות אותנו היטב אל עצמנו, אל ההווה, ואל האמת (ואין בין שלושת אלה הבדל מהותי). לעיונכם ותרגולכם, ומי ייתן ואכן נגאל ונשתלם.

1. לפני כשבועיים, מרביעי עד מוצ"ש ה- 13-16/8, הייתי שותף להנחיה בסדנת "ויפאסנה יהודית". הסדנה היא פרי יוזמה של ד"ר רוחמה וייס, המלמדת תלמוד כבר שנים רבות, ועד לא מזמן עורכת סדרת "יהדות כאן ועכשיו" של הוצאת ידיעות אחרונות. יחד איתה הנחתה את הסדנה גם הרב נעמה קליין, סגנית הדיקן בהיברו יוניון קולג', ואנוכי, ואת הכל ניהלה מבחינה אדמיניסטרטיבית ביד רמה שרונה יקותיאל. בעוד רוחמה היתה על לימוד התלמוד עצמו, ונעמה על התפילות והניגונים, אני, כויפאסנאי ותיק, הנחתי את ישיבות הויפאסנה.

כל העניין התקיים בתוך המתחם היפיפה והמרשים של מנזר האחיות / נוטרה דאם דה ציון בעין כרם, שמשמש גם כמעין גסט-האוס בסיסי לכל מני צליינים וסתם אורחים, ואין ספק שנוף הרי ירושליים, השקט שבמקום והיופי הפשוט של השבילים והגנים שבו עודדו שתיקה והתבוננות. גם האוכל הצמחוני היה טעים למדי, מעשה ידי הנזירות (הכשר וותיקן).

אז לבד מזה שהיה מאוד מוצלח, לא מעט בזכות קבוצת האנשים (מעט פחות מעשרים) הנהדרים שנרשמו; ולבד מזה שרוחמה וייס עצמה, שלא ממש הכרתי לפני זה, היא מורה לתלמוד בחסד עליון, וירטואוזית אמיתית שמצליחה לקרב גם את מי שלראשונה שוזף עיניו בדף תלמוד אל מילותיו, צליליו וטעמיו של הטקסט הרבני העתיק, ושהצליחה לעורר סקרנות, השראה ואהבה בנפשותינו כולנו; ולבד מזה שהתפילות עם נעמה הרוו את הסדנה בניגונים מעוררי נפשות – אני בעצם רוצה לספר לכם על החיבור המפתיע מאוד שגילינו בין לימוד תלמוד למדיטציה הבודהיסטית.

קורסי "מדיטצייה יהודית" (מה שזה לא יהיה) כבר היו ועד ודאי יהיו (ולו רק מפני החוסר האקוטי בתרגולת מדיטטיבית ביהדות האקזוטרית, והדרישה הנוכחית להעמקה נפשית ומנטלית, שקשה לה לבוא לידי סיפוק אך ורק מקיום מצוות – כל הנושא הזה גדול ומעניין, ולמעשה אני שוקל לכתוב עליו דוקטורט), אבל זו היתה סדנה ראשונה שניסתה לשלב מדיטצייה בודהיסטית למהדרין מחד, עם לימוד תלמוד יהודי למהדרין מאידך.

ובאמת שלא ציפיתי ליותר מדי: חשבתי שאני אתן את הישיבות שלי, רוחמה תנצח על הלימוד בשאר (ורוב) הזמן, והפעילויות השונות יחיו זו לצד זו בשלום. אבל הרבה יותר מזה קרה. מהר מאוד התברר לנו שהשפעת הויפאסנה זולגת אל תוך פרקי התלמוד, והשקט שהתעבה בנפשותינו בישיבות המדיטציה אינו יכול שלא להשפיע גם על זמני הלימוד. פשוט: כשאנחנו שקטים יותר אנחנו גם פתוחים הרבה יותר לקליטה אמיתית של תכנים מבחוץ, אנחנו יותר קשובים, יותר סקרנים, וזוכים למגע קרוב ואינטימי יותר עם הטקסט. למילים יש יותר מקום להדהד בראש נקי, והחיות שבהן נחשפת ביתר קלות.

אני רחוק מלהיות תלמיד חכם תלמודי, והניסיון שלי בלימוד מסכתות מתמצא פחות או יותר בשנתיים בבית מדרש "חברותא" באונ' העברית (עשר שעות שבועיות) ומגוון שיעורים שונים בנושא בשנתיים שלמדתי במכון הרטמן המצויין בירושלים (שלושה ימים בשבוע). יחד עם זאת, חשוב לי לומר שחוויה של לימוד של הטקסט התלמודי כמו שהיתה לי בסדנה מעולם לא חוויתי. גם בזכות הנחייתה המצויינת של רוחמה וייס, אבל גם בזכות המדיטציה: איכשהו המילים היו נגישות יותר, והמגע איתן קרוב יותר.

כמובן, ורוחמה אף הדגישה זאת, אופנים שונים של לימוד תלמוד היו ידועים ונהוגים ביהדות לדורותיה, וחכמים לא מעטים חשבו שלימוד גמרא אמור להיות יותר משינון ופרשנות, עם או בלי פלפולים בריסקאיים. אלא שהיום הישיבות (החרדיות בעיקר) מתעלמות לגמרי מהמצב הנפשי של הלומד בבואו ללמוד, ומתרכזות רק בידע שהוא אמור לשנן, או בשיטה שהשינון אמור להכלל במסגרתה (וגם זה תוך דגש על התפלפלות עקרה – ראו למשל מאמרו של שלמה טיקוצ'ינסקי, "לכודים ב'עיון'", בגליון 41 של "ארץ אחרת").

הרמב"ם כבר הדגיש (במשנה תורה, הלכות יסודות התורה, פרק ד' הלכה י"ג) את חוסר הערך הדתי בלימוד תלמוד כשלעצמו (ערכו רק ב"יישוב דעתו של אדם"), וציטט את הנאמר במסכת סוכה (כח.) על ההיררכיה בין הפלפולים התלמודיים למיסטיקה: "דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא". אולי הוא הגזים קצת, אבל אני בטוח שעטיפת הלימוד בהתבוננות פנימית שקטה מסייעת מאוד להעניק לו ערך רוחני. רוחמה ניסחה את זה בפשטות: "ככה צריך ללמוד תורה".

2. אורן זריף, רופא אליל מצליח בעל כריזמה של מוכר חמוצים, התארח אצל לונדון וקירשנבאום כדי לנסות להסביר למה הוא מבקש מהמועסקים שלו, מעל שלושים איש, להוסיף את השם "זריף" לשמם (ממש, בתעודת הזהות). קירשנבאום מיד אמר שהוא תחילה חשב שזו כמובן עלילה שפלה של עיתונאי רע לב, אלא שמסתבר שזריף מודה בעניין. כשהתבקש להסביר החל זריף לפלוט נאום שנראה מוכן מראש, בו, תוך אינטונציות ומניירות של סוכן נדל"ן שחולם להיות חבר מרכז ליכוד, הוא הסביר שאמנם "בן תמותה רגיל" לא מבין את זה, אבל מי שבקיא בשיטת "הפסיכוקנזיס, התת-מודע, כניסה לתוך התדר" (זהו השגר הפסאודו-רוחני פרי חלציו של זריף) יכול להגיע למסקנה ש"השם זריף הוא שם עם ערך, עם אנרגטיקה מאוד מאוד חזקה", והיות והוא דואג לעובדיו, מן ההכרח המוסרי שהוא יכפה עליהם להכניס את שמו לשמם.

אחר כך לונדון מבקש ממנו הסברים לשיטתו, והוא מתחיל לפלוט בליל של פתפותי ניו-אייג' ("עין שלישית", "רמה אנרגטית"). אז לונדון שואל מה זה רמה אנרגטית, וזריף מסביר ש "רמה אנרגטית זה רמה אנרגטית" ועוד כהנה וכהנה פנינים ומאורות. מי שרוצה באמת להבין על מה מדובר חייב לראות את זה בעצמו – ממש quack בפעולה – הנה הלינק לתכנית כולה (הראיון החל מהדקה ה- 50), והנה הראיון עצמו.

האמת היא שאחר כך זריף קצת מצליח להסביר את עצמו, או לפחות נדמה לי שהרקע שלי בנושאים אלו איפשר לי לברור בבליל הני-אייג'יזמים ולהבין אותו. אם אני לא טועה בתוך כל הממבו-ג'מבו הפלצו-רוחני שלו הוא בעצם טוען שהוא מסוגל לחדור בכוח חשיבתו למוחו של אדם ולשנות לו את דפוסי החשיבה (אם הוא רק היה מוותר על ה"אנרגיות" ועל ה"תדרים" הכל היה יותר ברור). אז האם אני מאמין שדבר כזה אפשרי? בגדול, תוך סייגים שונים, (אל תהרגו אותי) כן. האם אני מאמין שזריף מסוגל לו? לא הייתי פוסל אפשרות כזאת לחלוטין. מה שכן, על פי התנהגותו וצורת דיבורו, אני מפקפק בכך מאוד.

מוסיפה לפקפוקי עובדת הבאתם, על ידי זריף, של קבוצת "הילרים" בפיקודו לאולפן. "הילרים" אלה היו אמורים לשדר "אנרגיות" אל מוחותיהם של ל&ק, ולשנות את דפוסי מחשבותיהם כך שהם יחוסו על זריף מרואיינם, ולא יעשו לו את החיים קשים. התוצאה: כישלון רבתי. כשזריף נשאל אודות חבורת בני-הנביאים שלו הוא הודה שהוא הביא אותם כי הוא נמנע מלהתראיין אצל לונדון כי "כבד עלי, קשה לי, לא יודע להסביר למה". לונדון מיהר להסביר לו בדיוק למה: "אני אגיד לך למה: כי אני לא קונה את הקשקושים שלך! אני חושב שאתה נוכל!" ואז גם הציע לו לנסות לדחוק בכוח מחשבתו את זמן החדשות הלאה כדי שלא יאלצו להפסיק לדבר. בקיצור, זריף מדבר כמו סוחר סוסים, והסחורה שהוא הביא לאולפן התגלתה בשידור חי כקבוצה של חמורים.

מיד אחרי הראיון עם זריף קיבל לונדון שיחת איום, והגיש תלונה במשטרה. קראו על כך כאן. אני אהבתי את הפסקה הבאה בכתבה הזו של רותי זינגר-חרותי:

יש לציין כי זריף טען לפני הראיון, כי ינסה "לשבש" את הלך מחשבתו של לונדון, ואף הצטייד בשורת תומכים "הילרים" שעמדו בכניסה ל"בית הוורד" בגבעתיים, שם שוכנים אולפני ערוץ 10, ושידרו "אנרגיות" כדי לסייע לזריף בראיון.

למי שתוהה: "בית הורד" הוא מקום אמיתי.

3. החיים משתנים: החל מהשבוע הבא אתחיל ללמד תנ"ך ו"תרבות ישראל" ארבעה ימים בשבוע בחטיבת הביניים של ביה"ס הריאלי בחיפה (שאני חייב לומר שמההיכרות השטחית שלי איתו בינתיים עושה רושם של מוסד מופלא, לא פחות). אין ספק שהיקף ותכיפות הכתיבה שלי בבלוג (ובכלל) יסבלו מזה. אתכם הסליחה, ותאמינו לי, לי זה כואב יותר.

אחת המילים הניו-אייג'יות השנואות עלי ביותר היא "אנרגיות", מילה שמשתמשים בה כדי להסביר הכל, ועל כן אי אפשר בעצם להסביר איתה דבר. למעשה נראה לי שאפשר לומר שהמילה הזאת מציינת יותר זיקה סובייקטיבית מאשר מציאות אובייקטיבית, ועל כן כאשר מישהו מספר לך ש"בקבר רבי נחמן באומן יש אנרגיות סוף-סופיות-סופניות" אתה יכול להבין מזה שהיתה לאותו אדם חוויה יוצאת דופן באותו קבר, לא יותר. המילה האובר-פופולרית ואובר-משומשת הזאת מהווה אם כן כמקבילה בתחום הרוחְניוּת למילים כמו "קָרִיא" בתחום הספרותי או "ראוי" בתחום החברתי: מילים שמציגות עצמן כאילו הן מצביעות על תכונה מסויימת של האובייקט, אך למעשה אינן אומרות דבר לבד מזה שיש לדובר עמדה סובייקטיבית חיובית כלפי אותו העניין.

אני מנחש שראשיתה של המילה "אנרגיות" היה בניסיון לקבץ תחת שם אחד מני כוחות המוזכרים בתורות הרוחניות המזרחיות: "צ'י" של הסינים, "פראנה" ו"שאקטי" של ההודים – מני זרמים פוטנטיים שנמצאים הן מחוץ והן בתוך הגוף, ואשר זרימתם הנכונה והמאוזנת מבטיחה בריאות (ולעיתים אף הארה). את הכוחות הללו לא ניתן בעצם למדוד במכשירים (האם מישהו מכיר מחקר רציני על זה?), ועל כן הם הופכים בעל כורחם לתיאוריות מטאפיזיות יותר מאשר מציאות מוחשית, ובסופו של דבר אנחנו משתמשים בהם, תחת השם הקיבוצי "אנרגיות", כדי לדבר בצורה מטאפורית על כל חוויה רוחנית מגניבה שהיתה לנו (למשל כאן).

ולא שאני לא מאמין בקיומם של כוחות שכאלה. דווקא מאמין. אלא שאני חושב שעקירתם מהקונטקסט המקורי שלהם (כלומר אותן תורות מזרחיות) והכנסתם תחת אותה כותרת כללית (שהיא מעין תיאולוגיה-בשקל של הניו-אייג') עושה להם עוול. אבל לא על זה אני רוצה לכתוב, אלא על מקרה שקרה לי, ושבעקבותיו אני קצת יותר מאמין באותן "אנרגיות" שזורמות בגוף מאשר הייתי לפניו.

—

זה קרה בטיולי השלישי להודו, כשהייתי בטירוונאמאלאי עיר הקודש, בתקופה שנחשבת "העונה" במקום, כלומר דצמבר-ינואר, אז באים מורים ומחפשים מכל העולם ובכל יום אתה יכול לבחור לעצמך אל מי ללכת כדי לשמוע קצת דברי תורה (כתבתי על זה אז כאן). על פי היומן שכתבתי אז זה קרה ב- 28.12.05. הלכתי בבוקר לסאטסאנג ("מפגש עם האמת") עם מוג'י, מורה בריטי ממוצא ג'מייקני שלימד שם (אח"כ ראיינתי אותו). את מוג'י חיבבתי, אבל הוא היה קצת יותר מדי רגשני, פחות מדי מדוייק בדבריו לטעמי. הוא גם קידם את שיטת החקירה העצמית של רמאנה מהארישי ("מי אני?"), שהיא חביבה אבל אני מעולם לא הבנתי מה כל כך גאוני בה. אבל המפגשים איתו היו נעימים והוא עצמו מרשים מכמה בחינות.

כל זמן השיחה שהוא נתן ישבתי לידו (הגעתי מוקדם ותפסתי מקום) במדיטציה, במצב תודעתי די מכונס לתוך עצמו, יציב ושקט, ונוגע בתחושת החיוּת הבסיסית של הגוף וההכרה. אחרי השיחה והמענה לשאלות מהקהל, מוג'י תמיד היה מחבק את כל מי שרצה, וכולם רצו. כך תיארתי את זה בהקדמה לראיון שלעיל:

עיקר המפגש עם מוג'י מתקיים דווקא אז, אחרי הסאטסנג, כאשר אחד אחד היו האנשים קמים מתוך הקהל, ניגשים אל המורה הישוב עדיין על כסאו, ומקבלים ממנו חיבוק אמיץ, שלרוב לווה גם במילים מלטפות וטפיחות מרגיעות על הגב. אז אפשר היה לראות מה גודלו של האירוע עבור הקהל שהגיע: גברים ונשים מתייפחים, מתרפקים בדמעות על כתפו של המורה, נשטפים על ידי קתרסיס של התרגשות והתפרקות ומסרבים כמעט להיפרד מהמגע המנחם שלו. ומוג'י, הוא נשאר שם שעה ארוכה עד שכולם מסופקים – לפחות עד ליום שלאחר מכן [אז יש עוד סאטסאנג]. אם אתם בדרך לסאטסאנג עם מוג'י, אל תשכחו את הממחטות.

אחרי שזמן הדיבורים נגמר, אם כן, בהיותי קרוב למוג'י, קמתי (כמעט מתוך המדיטציה) ראשון וניגשתי לחבקו. ואז זה קרה: אחרי חיבוק של שנייה או שתיים הרגשתי זרם של… אנרגיה (סליחה) עולה במעלה יד ימין שלי, מכף היד שמאחורי גבו של מוג'י ועד לכתף, ואז לראש. הדבר הבא שאני זוכר הוא שמצאתי את עצמי בחיקו, מתעורר מעילפון. הייתי out כחמש-עשרה שניות, כך סיפרו לי, וכשהתעוררתי הייתי בדיסאוריינטציה מוחלטת: תחילה לא ידעתי איפה אני, אחרי שהבנתי איפה רציתי לבקש סליחה, אבל לא הצלחתי לדבר אנגלית – יצאו לי רק מילים בעברית! אחרי עוד כמה שניות הכל חזר אלי, הרגשתי מאוד לא נעים (אף שמוג'י צחק על כל העניין בביטול) וזחלתי לפינה להתאושש.

זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שהתעלפתי, והאחרונה עד כה. למחרת אמרה לי אחת התלמידות הותיקות של מוג'י שאנשים לפעמים מתעלפים כשהם מחבקים אותו, אבל רק בטירוונאמאלאי, בגלל האנרגיות (נו מה?) הרציניות שיש במקום. התוצאות: יד ימין המשיכה לכאוב כשבועיים אחרי המקרה. מבחינה תודעתית לא הרגשתי שום שינוי (אדרבא: מיד אחרי שהתעוררתי מהעילפון הרגשתי דווקא שהאגו מנסה לבסס את עצמו מחדש ביתר עוז, כאילו שהוא נבהל מאותן חמש-עשרה שניות בהן הוא היה מנוטרל לחלוטין). במפגשים הבאים עם מוג'י חיבקתי אותו ולא קרה שום דבר יוצא דופן. ככל הידוע לי באותו "עונה" רק אני התעלפתי אצל מוג'י.

אז מה? האם למישהו יש הסבר למקרה הזה? אני פוסל מראש עניין של התרגשות, כי זה היה אולי החיבוק השביעי או השמיני שלי עם מוג'י, ובכלל: לא במיוחד התלהבתי ממנו, למרות שחיבבתי אותו מאוד. לבד מזה, התרגשות לא נעה במעלה יד ימין אל הראש. חשבתי אולי על חשמל סטטי, אבל האם זה הגיוני שחשמל סטטי גורם לשוק שכזה? ולמה רק לי זה קרה, ורק באותה הפעם? אני פשוט לא יודע, והייתי שמח (באמת) אם מישהו היה יכול לחשוב על הסבר "טבעי" לעניין. כרגע נראה לי שסביר להניח שאנרגיות, כן, כן, אנרגיות כלשהן שנמצאות בגוף, הגיעו אצלי, או אצל מוג'י, או אצל שנינו לסף מסויים של טעינה, או עוצמה, או משהו, ושכשהתחבקנו הן השתחררו, נעו בצורה של זרם במעלה ידי ועילפו אותי כשהגיעו לראש. היד, כאמור, כאבה גם הרבה אחרי זה. הראש לא: אחרי שעה של התאוששות הוא שוב התחיל לנסות להבין הכל.

סתם

—

[אני אומר לכם, משהו קרה לאחרונה לממסד הרבני החרדי, לפחות לחלק מגווניו ושלוחותיו. הוא מרגיש על הסוס וכמו קוזאק שיכור הוא מצליף בכל מי שעומד בדרכו. תראו מה זה: בית הדין הרבני הגדול בי"ם קבע כי אלפי גיורים שנעשו בעשור האחרון תחת מערך הגיור של הרב דרוקמן (מטעם המדינה!) אינם תקפים, כי הוא גילה איזה גיורת שהפסיקה לשמור מצוות. זה אומר קודם כל שמבחינתם היהדות של אלפי אנשים שעברו תהליך ארוך ומתיש של גיור אורתודוקסי "מבוטלת", אבל מה שזה בעצם אומר זה שהחרדים אומרים למזרוחניקים (הכיפות-הסרוגות) שהם מזלזלים בהם ובדתיותם. וזה גם בעצם אומר שלרבנים החרדיים (האלו לפחות) לא איכפת מיצירת אנרכיה במערך הגיור. וזה בעצם אומר שהם שמים קצוץ על הציבור, על הקהילתיות, אולי אפילו על העם. וזה בעצם אומר שהם מנהיגים של כת קטנה וחשוכה.]

"חוויתי במדיטציה עונג שהוא כמו מאה אורגזמות בבת אחת. בקושי הצלחתי להחזיק את עצמי. מדדו את גלי המוח שלי באותו זמן וגילו שהם דומים לאלו של חולה אפילפסיה." – לאמה אולה נידהל

כן, זה די ברור: לאמה אולה נידהל הוא הלאמה הכי מגניב שתפגשו. למעשה הוא כל כך מגניב עד שהוא נוטה להיות מאגניב, וזה קצת מעיק. יושב לפניך אדם בן 66, חסון, חתיך, שרירי, אופנוע, בנג'י, צניחה-חופשית, לבוש ג'ינס וטי-שירט (לא, לא קר לו), יורה את מילותיו על קהל, מרסס אותו בתורת הבודהה. למי ששומע אותו אין שום ספק שאין לו שום ספק שהוא צודק, שהוא יודע מה טוב בשבילו ומה טוב בשביל העולם ובעיקר מה טוב בשבילנו: נידאל הוא דרשן נוצרי עם טקסט בודהיסטי, ומראהו והמבטא הדני שבפיו הופכים אותו למעין שווארצנגר של הדהרמה – הוא כל כך מלא חמלה עד שהוא חייב לדחוף אותה בכוח אל תוך אוזנינו. The Compassionizer.

אבל הוא שופע כריזמה, וההרצאה שלו (מוצ"ש שעבר במוזיאון טיקוטין בחיפה) היא קונצרט. נידאל קופץ אסוציאטיבית מנושא לנושא, מצטט סוטרה, מחקר מדעי, כותרת עיתון, חוזר לאמרותיו של הבודהה, ולא שוכח תוך כדי גם ללכלך קצת על האיסלאם. כן, בזה הוא מפורסם: הוא חושב שהדת המוסלמית היא סכנה גדולה לעולם והוא לא מסתיר את זה. אולי הוא אפילו עושה מאמץ לא להסתיר את זה: זה תמיד נכנס איכשהו, גם כשהוא מדבר על נושאים אחרים. הנה:

בטיבט היו כל כך הרבה בעיות. הפוליטיקה כמו שדה מוקשים. החברה שם היתה ימי ביניימית, כמו האיסלאם היום. מערכת החינוך היתה אליטיסטית, השיטה הפוליטית היתה פיאודלית. אנחנו לא רוצים את כל זה. אנחנו כן רוצים את אותם אנשים שישבו שנים בהרים ושמרו את המורשת הבודהיסטית שהיתה בהודו לפני שהאיסלאם החריב אותה.

נידאל נגוע בשטחיות דמגוגית, בעיקר בכל הנוגע לדתות המערביות ולמדע. מאידך מרענן לשמוע בודהיסט שלא מרגיש מחוייב להכנס לקלישאת "המואר" שמדבר בלחש ושכל תנועותיו מודעות עד כדי שיתוק. על רדידותו בנושאים אחרים הוא מפצה בבהירות וברהיטות שבהן הוא מעביר את מהותה של תורת הבודהה:

מכיוון שאנחנו חיים בעולם בו אנחנו לא מקבלים את כל מה שאנחנו רוצים או נמנעים מכל מה שאנחנו לא רוצים, אנחנו שואלים את עצמנו למה. הדתות המונותאיסטיות מציגות תמונה דואליסטית בה האל הטוב ניצב מול השטן. זה טוב לדרמה. זה יוצר אומנות נפלאה. קיטוב משמעותי בתרבות, מתח. אבל זה די מזיק לפילוסופיה ולמחשבה בהירה. כי משהו רע לגמרי לא יכול להתקיים. הוא היה הורס את עצמו, כי מה שאנחנו מוציאים מאיתנו אנחנו מקבלים חזרה.

אז למה אנשים סובלים? לא בגלל השטן. בגלל טיפשות. בוּרוּת. ואיזה סוג של בורות? בנוגע לטבע המיינד. זה הגורם לכל הסבל בעולם. חוסר היכולת של המיינד להבין שהסובייקט, האובייקט והפעולה הם צדדים שונים של אותו דבר.

מהי הבעיה? הבעיה היא שמה שמתבונן דרך העניים שלנו חושב "אני", ומה שאנחנו רואים הופך ל"אתה" או "העולם". זו אשלייה והיא סיבת הצרות שלנו. זה נכון וברור שהגוף, הרגשות וכמות הכסף שלנו שונים. על זה אין ויכוח. אבל כל אלה גם משתנים כל הזמן. אפילו הגוף שלנו הוא אוסף של מולקולות שמשתנה כל רגע. וכמובן שהמחשבות והרגשות שלנו משתנות כל שנייה. בוודאי אצל מי שלא עושה מדיטציה, שאצלו זה ממש דיסנילנד.

הדבר היחיד שמתמיד הוא החלל שמאפשר את כל הדברים, והמודעות שמכירה בהם. זה זהה אצל כולנו. הראי זהה, התמונות שבו והאבק עליו שונים. עומק האוקיינוס זהה, הגלים שונים.

המחשבה "אני" היא אשלייה ואיננה מבוססת בשום דבר קונקרטי. כל אחד מאיתנו הוא הכרה עירומה, פתוחה יותר או פחות. ההבנה שזה נכון היא שחרור. האשלייה שיש "אני" מביאה כעס, קנאה, חמדנות וגאווה.

את הדברים שלו מטיח נידאל בקהל כמו מכונת יריה. הוא מרביץ בקהל דהרמה ללא רחם, מצטט את הבודהה במהירות האור וניכר שהמתרגם לעברית נדרש למאמץ רב כדי לעמוד בקצב שלו. אחרי נגיעה בבודהיזם הוא ממשיך בתיאור סכמאטי של דתות העולם. הנה מדעי הדתות על פי לאמה אולה נידאל:

כולנו מכירים את הדתות המונותאיסטיות שהכריחו אנשים להתגייס לשורותיהן. ואנחנו גם רואים מה קורה איתן היום: היהודים עם פרסי הנובל, הנוצרים עם פעולות הצדקה החברתית, והמוסלמים… עם מה שהם עושים. הדתות המזרחיות לא חושבות שכולם צריכים לחשוב כמוהן. הן חושבות שאם אנשים אוכלים דברים שונים ולובשים דברים שונים אז הגיוני שהם גם יחשבו דברים שונים על העולם ועל החיים. הבודהיזם חושב שלשכנע אדם להאמין במה שלא מתאים לו הוא טיפשות.

בכלל, הבודהיזם לא רוצה שתאמינו בדבר. המטרה שלו היא לא שתעבדו את האלוהים אלא שתשפרו את עצמכם ותעשו את עצמכם מושלמים. בדתות המערביות יש אנשים שמאמינים באלוהים, והם אף פעם לא הופכים לאל שהם עובדים. בדתות המזרח אנשים מתנסים בדרך הרוחנית ובסופו של דבר כן הופכים לאידיאל שלהם. כולנו זהים לבודהה, רק שלא מדטנו מספיק. ההינדואיזם הוא אולי 60% דת של התנסות, הטאואיזם יותר, והבודהיזם הוא 100% דת של התנסות.

זה פשוט לא נכון, ויעידו מאות מיליוני מדליקי-קטורת ועובדי-צלמים בודהיסטים, אבל מבחינה עקרונית יש בדבריו אמת. מכאן צולל הלאמה לעומקי האזוטריקה של הבודהיזם הטיבטי:

היוגים ההינדים, שרוצים לפתח כוח רצון, עובדים על הצ'אקרות והנקודה העליונה שלהם היא ארבע אצבעות מאחורי קו השיער. הבודהיסטים מעוניינים לחוות את התודעה כאור בהיר בן אל-מוות, והמדיטציה שלנו היא על הנקודה העליונה בקודקוד, שמונה אצבעות אחרי קו השיער, ומשם במורד הגוף עד 4 אצבעות מתחת לטבור, דרך חמשת מרכזי האנרגיה של הגוף, שמהם יוצאים שבעים ושתיים אלף רצועות אנרגיה.

נידאל מספר שעל ידי מנטרות אפשר לשנות ולנתב את אותן אנרגיות. הוא טוען למשל, שאם תאמרו "פֵּיי" פעם אחת תגרשו מחשבות מיותרות, ואם תאמרו את ההברה הזאת כמה פעמים רצוף תיפטרו מנוירוזות. מכאן הוא עובר לקוסמולוגיה הטיבטית:

העולם כולו הוא חלום קולקטיבי: התשוקה יוצרת את כל מה שחם, הכעס את כל מה שרטוב, הקנאה את כל מה שזז.

טוב, אני מתאר לעצמי שיש אנשים שמאמינים בזה. הבעיה היא שהלאמה הנכבד מתעקש שדבריו הוכחו מדעית. הוא אומר למשל:

על פי הבודהיזם מושב ההכרה הוא בלב, וזה הוכח מדעית היום מפני שתועדו מקרים רבים של אנשים שהושתל להם לב והם שינו בעקבות זאת את אישיותם.

באמת? מישהו שמע על זה? אבל נידאל ממשיך בשיעור המדע, ועובר להרצות בלהט על פיזיקה מודרנית. בלבי לחשתי, don't go there man!, ואכן באשר יגורתי בא: הלאמה אולי מבין הרבה באוזוטריקה טיבטית, אבל כמה עובדות בסיסיות בפיזיקה עוד יש לו ללמוד. לתשומת לבו: זה לא נכון שהמדע הראה שהאטומים מורכבים מריק, והקביעה שרק עכשיו אנחנו קולטים את האור של המפץ הגדול שגויה בכל כך הרבה רמות שאין לי שום כוח (או מקום) להיכנס לזה. לא נורא, נחזור לדבורים על בודהיזם ודתות אחרות:

הבודהיזם מתחיל עם אחריות עצומה. אם אנחנו חושבים שמישהו אחר אחראי לסבל שלנו (הממשלה, האלוהים, אבא ואמא), אז יש הרבה דתות שאנחנו יכולים להאמין בהן. אבל בבודהיזם אנחנו מובילים את חיינו בעצמנו למען כולם. כי אנחנו יצרנו את המצב שבו אנחנו נמצאים ואנחנו נצא ממנו בעצמנו.

משה נתן עשר דיברות שכולם היו חייבים לקיים, אבל הבודהה, שמתייחס אל התלמידים שלו כמו אל מבוגרים, נתן עשר עצות. העצות הללו קשורות למעשי הגוף, הדיבור והתודעה. עם הגוף שלנו מציע הבודהה שנגן על אחרים ולא נהרוג אותם, שניתן להם את מה שהם צריכים ולא נגנוב מהם. נקודה נוספת בה מדריך אותנו הבודהה היא שימוש מודע בגוף כדי לגרום לבני זוגנו לאושר. נכון שבבודהיזם יש נזירים, אבל השלב הגבוה ביותר כולל יחסי מין שבהם הנקבה היא חלל ריק והזכר הוא עונג עילאי, וזה שיאו של הבודהיזם!

הייתי מציע שיספר את זה להוד נזירותו הדלאי לאמה. אבל לאמה אולה נידאל לא ממש מתרגש ממעמדו של הדלאי לאמה. הוא חולק עליו במחלוקת הקרמפה הידועה, ויש לי הרגשה שהוא לא יהסס לומר שהאסכולה שלו, הקגיו, עמוקה מזו של ראש הבודהיזם הטיבטי, הגלוג.

אבל שלא יהיה ספק: לאמה אולה הוא אדם מרשים. הוא דיבר נון-סטופ במשך שלוש שעות, הסביר בבהירות לא שכיחה את עקרונות היסוד של הבודהיזם, הרצה ברצף ובמהירות, וזאת תוך כדי שהוא כל הזמן מחייך וקורץ למכרים בקהל. בקיצור, הבנאדם היי בנטורל. אני, בכל אופן, יצאתי מהאולם טעון בעזוז.

מילה אחרונה על האירוע: הערב כולו אורגן בצורה מעוררת הערכה, החל מן האולם המפואר ועד למיקרופוני ה"מדונה" שהוצמדו ללאמה ולמתרגמו. האולם היה מלא מפה לפה, וחלק גדול מהקהל היה עולים ישנים ממדינות ברה"מ לשעבר. גם בעמותה שארגנה את ביקורו של נידאל בארץ, דרך היהלום, מספרים מרשימים של דוברי רוסית, ונראה לי שמישהו חייב לבדוק פעם את תפקידם המכריע של העולים הללו, שבאים מתרבות שהעיסוק בנסתר היה תמיד מקובל בה, על סצנת הניו-אייג' המקומית – לבד מהבודהיזם הטיבטי, הם מהווים גם חלק לא מבוטל בדור החדש של תנועת הרה קרישנה, ואין צורך לומר ש"בני ברוך" לא היתה קמה ללא תרומתם. מעולה לעולה רוחנו עולה?

[עלה באנרג'י. הנה דוגמית מכבוד הלאמה: סרטון בו אולה נידאל מסביר על מדיטציה]

השבוע השתתפתי בניסוי שבודק שינויים קוגניטיבים שחלים, או לא חלים, במוחו של אדם שתרגל מדיטציה במשך שנים. הניסוי נערך באוניברסיטת בר אילן, על ידי דוקטורנטית בשם אביבה ברקוביץ'-אוחנה. כותרת המחקר שלה היא "הפיכת החוויה הטרנסנדנטלית להוויה" (באנגלית זה נשמע אפילו יותר טוב: "Transforming Transcendence into Trait"), והיא מנסה לתרגם שינויים בדפוסי ההתנהגות של מודטים לנתונים בעלי גושפנקא מדעית.

כמובן שמחקרים על ההשפעה של המדיטציה (לסוגיה השונים והמשונים) על המוח הם שום דבר חדש, ומאז שקיים ציוד יחסית זול שמסוגל לעקוב אחרי שינויים אלקטרומגנטיים במוח (כלומר בערך החל משנות השבעים) רבים וטובים כבר בדקו את העניין, והגיעו אכן למסקנה שיש במדיטציה כדי להשפיע באופן ניכר על תנודותיהם של כל מני גלי מוח. המדיטציה מאפשרת רגיעה של המוח, כמעט ברמה של שינה, יחד עם שמירה על ערנות, כלומר ערות, מאוד גבוהה. אבל ברקוביץ'-אוחנה הולכת צעד אחד קדימה ובודקת לא את ההשפעה המיידית של המדיטציה, אלא מה השפעותיה לטווח ארוך. או במילים אחרות, איך נראית הארה בתוך הסינפסות.

כנראה שעוד אכתוב על כל זה למישהו, איפשהו, ולכן לא אאריך בתיאור הניסוי עצמו. בכלל, מעניין הרבה יותר לדעתי לתת את הדעת על אותה יומרה שמנסה למצוא את אלוהים (רק) בין הנוירונים (יומרה שאני לא חושב שברקוביץ'-אוחנה שותפה לה), והרשו לי להשתמש בתמונה שלי עטור כתר אלקטרודות כמקפצה ויזואלית לרשימה קצרה על כך. לי אישית אין בעיה מיוחדת עם המחקרים הללו: אני ממילא לא שותף לתקווה בדבר קיומנו כולנו כנשמות בנות אלמוות, ואם יתגלה שההכרה אינה אלא אטומים חומריים, ובכלל זה כמובן כל חוויה, מיסטית או פרוזאית, שמתעוררת בה, לא אזעק "אלי אלי למה עזבתני".

כי בשבילי עדיין יהיה אלוהים קיים. ונוכח. החומר עבורי הוא פן אחד מני רבים של אותה מציאות אחת מופלאה, מציאות אחת שלה פנים רבות, חלקם אלוהיים בגלוי, חלקם רק בהסתר. בעקבות שפינוזה (אם יותר לי להתלות באילן גבוה ויפה נוף) אני מוכן לראות את החומר כ"אופן" שבו המציאות נחשפת בפני, אופן אחד מני רבים. בכלל, הקיום עצמו, העובדה שישנה הוויה, הוא הפלא הגדול בעיני, והרצון שלי לעשות טוב ראייה נאה לקיומו של טוּב אינהרנטי בחיים.

ולכן אולי השתמשתי לא נכון במילים לפני שתי פסקאות: הביטוי הנבזי "אינה אלא", הוא תמיד מקורם של חיכוכים בין מאמינים, רומנטיקנים, אקולטיסטים, אידיאליסטים, ספיריטואליסטים, אתיקנים וסופרנטורליסטים למיניהם, לבין מטריאליסטים (לא "למיניהם" – אלה באים רק בסוג משעמם אחד). האחרונים תמיד מנסים להרשים בדיבורים על כך שמציאות X כלשהי (האהבה, ההכרה, האתיקה, השירה, האמונה, האסתטיקה, הכרת התודה, החוויה החושית, האינטואיציה, הנאמנות, החברות, הפילוסופיה, התשוקה, הארוטיקה, החמלה, החיים עצמם) אינה אלא אטומים שמתנגשים האחד בשני.

ותמיד נדמה שיש להכרזה הזאת איזה כוח שדוחף אותה, איזה משקל, איזה מהות מאגית רבת עוצמה. לא? כי – וואו! – הצליחו סוף סוף לפצח את התעלומה, הלא כן? כי – שומו שמיים! – מה שחשבנו אותו נשגב אינו אלא עפר ואפר! כי – הי, חבר'ה, אתם לא מאמינים! – אפשר סוף כל סוף להפסיק להאמין בשטויות ולהתחיל להשתולל! כי – כיפאק היי! – הפעם באמת באמת גילינו שאין שום משמעות לכלום!!! …ואוי, איזה עול ירד מעל כתפינו, וכמה טוב לזרוק מעלינו את האחריות וחובת-החקירה, את המחויבות והסבלנות, את הקריאה להתבוננות ולהתפלאות שדורש מאיתנו עולם בעל פנימיות.

ה"אינו אלא" הזה, הוא ממזר. הוא אחד מהילדים הלא חוקיים של השפה, כאלה שיופיים החיצוני מטעה אותנו לחשוב שיש להם אבא ואמא מוכרים, כלומר שהם באים מאיזו מסורת הגותית נודעת ושיש בהם איזשהו דיוק או תוקף. כתבתי כבר: לומר שההכרה "אינה אלא" אטומים דומה לקביעה שסימפוניה "אינה אלא" כתמי דיו שחורים על ניר לבן, או תנועות ידיים מהירות של אנשים, האוחזים בשערות סוס מתוחות, על גבי קופסאות עץ חלולות. כן: זאת אמת. אבל זה רחוק מאוד מאוד מלהיות כל האמת. כי סימפוניה היא כמובן הרבה הרבה יותר מזה (אני מתכוון, אגב, לאלו הקלאסיות ממש. עד כמה שאני מבין המוסיקה הקלאסית המודרנית אינה הרבה יותר מזה).

אז מה סוד הכוח המשכר של ה"אינו אלא"? לשמחתי הרבה גיאורג וילהלם פרידריך היגל, בלשון הזהב שלו, כבר כתב על זה מזמן (1806):

כאשר הפורמליזם של פילוסופיית-הטבע [בימינו, הפוזיטיביזם המטריאליסטי] מלמד, למשל, שהשכל הוא החשמל, או שבעל חיים הוא החנקן, או שהוא זהה לדרום, לצפון וכו'; כשהוא מציג את הדבר בעירומו, כמו כאן, או מתובל בשלל מונחים, הרי [אדם] חסר ניסיון עשוי לצלול לתוך תדהמה רבת-פלא למול עוצמה כזו [… אנשים] חסרי ניסיון עשויים לרכוש כאן יראת-כבוד לאיזו גאונות עמוקה. הם ישמחו על טיבן הנהיר של קביעות אלה, הממירות את המושג המופשט בתחליף הניתן להסתכלות, וכך עושות אותו נעים יותר; ובלבם יתברכו על קרבת הרוח הרמוזה והנסתרת שבינם לבין פעילות מזהירה אשר כזאת.

את החוכמה בתעלול הזה אפשר ללמוד מהר כשם שקל להשתמש בו; אבל כשחוזרים עליו בהיותו כבר מוכר וידוע, הריהו בלתי-נסבל כמו שחוזרים על תכסיס-כייסים שסודו נתגלה. מכשירו של פורמליזם חדגוני זה אינו קשה יותר לתפעול מאשר לוח-צבע של צייר, שעליו מונחים שני צבעים בלבד, למשל אדום וירוק, שאחד מהם משמש לצבוע תמונה היסטורית והשני צובע תמונות נוף. קשה להחליט מה גדול יותר: הקלות, שבה מצפים בממרח צבעים כזה את כל מה שמצוי בשמיים ובארץ ומתחת לארץ, או יוהרת השווא בדבר ערכו המעולה של אמצעי זה החובק-כל; כל אחת מאלה תומכת ברעותה. (ג.ו.פ. היגל, הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח, תרגם ירמיהו יובל, עמ' 152-153. ההדגשה שלי)

הנה, אם כן, כל הקסם: החלפת המופשט במוחשי והרגשה של "פתרנו את התעלומה". נו, אז ה"תעלול" הזה היה "מוכר וידוע" כבר בתחילת המאה התשע-עשרה. ומשום מה הוא לא נמאס על אותם מטריאליסטים אדוקים. וגם אם נמאס, אין כנראה ברירה: כל מאמין צריך פסוק קדוש לסמוך עליו את אמונתו.