ט' באב השנה יהיה שונה. כשנקרא במוצאי שבת את מגילת איכה, נשים לב שכאשר היא מבכה את סבל תושבי ירושלים תחת המצור הבבלי היא מתמקדת דווקא בסבלם של הילדים. הילדים הרעבים.

"שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ הָעֲטוּפִים בְּרָעָב", זועק פרק ב'. "דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ", בוכה פרק ד', ומוסיף, "בַּצָּמָא עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם". מעבר לחורבן העיר והמקדש, מקוננת המגילה על התינוקות המורעבים, על הילדים הגוועים ברעב. איכה מציירת בפנינו את תמונת העוללים המבקשים לחם כדי להדגיש שהזוועה במלוא שטניותה מתגלמת דווקא בגוויעתם של החלשים והתמימים.

ט' באב השנה יהיה שונה. תמונות הפעוטות השלדיים שהופיעו בשערי העיתונות הבינלאומית מסמנות שלב חדש בתולדות מדינת ישראל, העם היהודי ואף היהדות עצמה. הוויכוח המלומד על תוקף ההאשמה בג'נוסייד יימשך, אבל התודעה הבינלאומית כבר נצרבה: ישראל הרעיבה ילדים למוות, מוות מיותר שהיה יכול להימנע באופן פשוט.

זהו החורבן שיוצא כעת מירושלים והופך, כשהוא מקיף את חדרי החדשות ושערי העיתונים של העולם, שוב לחורבן ירושלים. וכפי שהחורבן שמתואר באיכה היה בעוונותינו, בגלל חטאנו הגרועים מחטאי סדום ("וַיִּגְדַּל עֲוֺן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם", פרק ד), כך גם החורבן הזה. איש לא הכריח אותנו להרעיב את תושבי הרצועה. ממשלת ישראל החליטה על כך בעצמה, הפקודה ירדה וצבא ההגנה לישראל ביצע.

אנחנו חיים בטרגדיה. טרגדיה של העם הפלסטיני, טרגדיה של העם היהודי. לא רק אנחנו כבר איננו ולא נהיה כשהיינו, אלא היהדות כולה משתנה, מתעוותת. לא "תקופה של נס" ולא התגלות התוכנית האלוהית לפנינו, אלא אנטי-התגלות, החשכה עצמית, הסתר פנים שלנו מפני האנושיות. הפניית העורף להומניזם הבסיסי, לערך חיי אדם, ואימוץ, במלל ולעיתים גם במעש, מוסר ברברי של מלחמת שמד וניפוץ עוללים על סלע.

כולנו שם. בכל יום אנחנו נדרשים לוותר על עוד קצת מהאנושיות שלנו כדי שנוכל להמשיך לחיות חיים "רגילים" בעוד עשרות קילומטר מאיתנו אנשים מהלכים ריקי עיניים, מזי רעב, מופצצים ונהרגים במאות מדי שבוע, מאבדים צלם אנוש בהידחקות המונית לפני אבוסי חלוקת מזון. בכל יום אנחנו נדרשים לשכנע את עצמנו שאין ברירה, שהם התחילו, שאם חמאס היה נכנע, שככה זה מלחמה.

בכל יום אנחנו מאבדים את עצמנו ומותירים לילדינו מורשת איומה של פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. בכל יום אנחנו מולידים מתוכנו בבכי יהדות חדשה ורעה, לא עוד קורבן חף מפשע ולא עוד למדנות משכילה ולא עוד חלוצה סוציאליסטית ולא עוד אומת טפטפות והייטק, אלא דת-מדינה אלימה, אכזרית ורצחנית. הנה חזיון ביעותים: במאה העשרים ואחת היהדות מתחרה באסלאם הפונדמנטליסטי על תואר העיוות המונותאיסטי הבכיר.

באופן אירוני, אם נתניהו יצליח בקרוב לכונן דיקטטורה זה יקל על החשבון העתידי. זה לא אנחנו, נאמר, הרי היינו תחת שלטון רודני, הרי מפגינים נעצרו, הופשטו, הוכו. הרי שומרי הסף נרמסו, הרי האופוזיציה דוכאה. נצטרך בעתיד גם שעיר לעזאזל, ולמזלנו יש כבר מי שעושה הכל כדי למלא את התפקיד. זה לא אנחנו, נאמר, זה החרד"ל והכהניסטים, הם אלה שלא איפשרו לנתניהו לסיים המלחמה, הם אלה שדרשו הרעבה. בעתיד יתברר שכולם היו נגד הפסקת הסיוע ההומניטרי לבד מסמוטריץ' ובן גביר.

כולנו פה. כולנו רואים ושומעים וממשיכים. כולנו, בכל יום, מוותרים על עוד קצת מעצמנו. כולנו מספרים לעצמנו שזה עוד מעט נגמר, כשבכל יום זה נמשך. כולנו חושבים שגרוע מזה לא יהיה, כשכל יום גרוע מקודמו. כולנו רואים איך בכל יום מדינת ישראל שוקעת, וכולנו שוקעים איתה.

האנושות תזכור, ההיסטוריה תרשום ותעיד, אלוהים ידע וישפוט. לא נחמוק. כל רגע שאנחנו לא מתגייסים כדי לשים לזה סוף יעמוד לגנותנו במשפט הדורות. לא נחמוק. טראמפ יילך, נתניהו יילך, אבל צלם אלוהים שבאדם יישאר, המוסר האנושי הבסיסי יישאר, ואנחנו נימדד מולם.

במוצאי שבת יתחיל ט' באב, והשנה הוא יהיה שונה. נתאבל בו גם על עולליהם העטופים רעב, על הפעוטות שביקשו לחם ולא היה להוריהם מה לתת להם. נתאבל בו גם על החורבן הנוכחי. על חורבנם וחורבננו. לא חרבה ירושלים אלא מפני כיבוש, גירוש, התיישבות.

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

על רקע התמיכה שלי בחיסול תוכנית הגרעין של איראן ואף מיטוט המשטר האיראני רבים מחבריי שואלים אותי בזמן האחרון: תומר, התחרפנת?

ובכן הרשו לי להסביר.

האינסטינקט הבסיסי של השמאל ביחסו למלחמה ולהנהגה שמובילה למלחמה הוא חשד. סיפורי גבורה וחישול לאומי במערכת האש והעופרת אינם החומר שממנו עשויים החלומות שלנו. אנחנו יודעים, היסטורית, שמי שמרוויח ממלחמות זו אליטה קטנה של יצרני נשק ומצביאים עטורי תהילה ומי שמשלם את המחיר הם ההמונים. אנחנו יודעים שפעמים רבות מלחמה משמשת לא לשחרור אלא לביצור כוח באופן אנטי-דמוקרטי, ואנחנו מאמינים, אידיאולוגית, שחיי אדם הם חסרי תחליף ושתמיד עדיף הסכם על מערכה אלימה. בצדק.

בד בבד, השמאל גם חשדן לגבי מסגרות דתיות, ודאי מהסוג הפנאטי והפונדמנטליסטי. דוֹגמה דתית ועקרונות אמוניים אינם על פי רוב מעצבים את חיינו. התבונה היא סמכות גבוהה יותר מהמסורת והממסד הדתי מוכר לנו – גם אישית כישראלים – כדכאני, ודאי כלפי נשים, מיניות לא-הטרוסקסואלית ו"כופרים". אנחנו יודעים שדת קנאית מובילה לדיכוי הפרט והכלל, וכשהיא מנסה להגשים חזונות משיחיים גם לאסונות בקנה מידה לאומי. וגם כל זה – בצדק.

במלחמה מול איראן שני היסודות האידיאולוגיים האלה מתנגשים. מצד אחד, מלחמה יזומה על ידי ישראל, שבמקרה גם מונהגת על ידי ממשלה שכבר כשלה כמעט בכל תחום וקנה מידה אפשרי. מצד שני, המלחמה היא כנגד אויב דתי פונדמנטליסטי שגם מדבר, כבר עשורים, על השמדת מדינת ישראל.

המצב הזה, על פי מה שאני רואה סביבי, מוביל לקרע פנימי בחלקים שונים של השמאל, כאשר חלק תומכים במערכה מול איראן, גם אם בהיסוס, ואילו חלק אחר מתנגד לה ורואה בה עוד מלחמת שולל שמטרתה מתמצית בשימור שלטונו של נתניהו.

בעוד אין לי שום אמון במניעיו של נתניהו, אני לא יכול לראות במערכה מול איראן מלחמת שולל, וזאת מפני שלמרות שאני אדם דתי בעצמי, אני לוקח מאוד ברצינות את היסוד השני שמניתי לעיל: החשד כלפי מסגרות דתיות פונדמנטליסטיות. נדמה לי שמי שמבטל את חשיבותה של המערכה מול איראן בסופו של דבר פשוט לא לוקח את החשד הזה ברצינות.

ואולי הוא דווקא לוקח אותו ברצינות כשמדובר ביהודים אורתודוקסים פונדמנטליסטים או בנוצרים אוונגליסטים פונדמנטליסטים, אבל לא לוקח אותו ברצינות כשמדובר במוסלמים שיעים פומדמנטליסטים. בכך הוא מפגין יסוד נוסף של השמאל (כמובן בהכללה גסה), והוא הנטייה לביקורת עצמית חריפה, כלומר הנטייה למצוא אשמה קודם כל אצלנו, ורק אחרי זה בצד השני (מה שבא לידי ביטוי בשמאל הרדיקלי כיום בשנאה ממשית כלפי המערב המודרני (אצל הימין נמצאת כמובן המגמה ההפוכה: אנחנו טהורים, הם רשעים)).

כדי לנסות להסביר לאותם חברים למה איראן באמת מסוכנת לישראל, הבא נערוך ניסוי מחשבתי קטן. דמיינו את המציאות הבדיונית הבאה:

אומה עתיקה של תשעים מיליון איש, בעלת תרבות עשירה ומסורת דתית מסועפת, מונהגת על ידי הרב דוב ליאור. אתם יודעים, זה שתמך באלימות המחתרת היהודית בשנות השמונים, שהציע שיש לפסוק על רבין דין מוסר, שקבע שמותר לשנוא שמאלנים, שנשים לא אמורות להצביע בבחירות, שאלימות הנוער היא בגלל קריירת האמהות, שאין להעסיק או להשכיר דירות לערבים, שחטיפת שלושת הנערים היא בגלל חוקים אנטי-דתיים, שיש "לנקות" את הארץ מערבים, שסובלנות ללהט"בים היא אחת הסיבות לטרור ושתומך בכפייה דתית על חילונים בכל מקום שאפשר – הוא איש הדת השולט במדינה כמנהיג העליון.

לצידו, מפקד משמרות המהפכה, בצלאל סמוטריץ'. שר הביטחון: הרב יגאל לווינשטיין. שר החינוך: עמיחי אליהו. שר המשפטים: הרב אלי סדן. מפקד הבסיג': איתמר בן גביר. השרה לזהות שיעית: אורית סטרוק. השרה למעמד האישה: מאי גולן. שר התקשורת: שלמה קרעי. וכו'.

איך תיראה מדינה כזאת? כמו איראן: נחשלת, מפגרת, רודנית, ענייה, אלימה, מסוכסכת, אנטי-ליברלית, אנטי-להט"בית, מצמצמת זכויות נשים, כאשר רוב האזרחים סולדים אם לא ממש שונאים את השלטון, עם חינוך דתי, בלי תקשורת חופשית, בלי חשמל סדיר, בלי עתיד, בלי תקווה ועם הגירה שלילית של משכילים ובעלי אמצעים.

עכשיו תארו לכם שהשלטון הזה שונא במיוחד עם אחר, סתם דוגמא: הפלסטינים. כבר עשורים שהמדינה הזאת מאיימת להחריב את המדינה הפלסטינית, לגרום לתושביה להגר או למות, הכל מתוך שנאה איומה ורצון לממש נבואות דתיות עתיקות שמדברות על הכחדתם וכו'.

דמיינתם? עכשיו מה אתם חושבים יהיה גורלם של אותם פלסטינים אם לשלטון הזה יהיה מספיק כוח לעשות להם מה שהוא רוצה? האם למישהו יש ספק שלו חשב המנהיג העליון דוב ליאור שיש לו הזדמנות לחסל את כל הפלסטינים הוא לא היה לוחץ על הכפתור? ומה יהיה גורלם של הפלסטינים הממשיים כאן אם סמוטריץ' הממשי יהיה ראש הממשלה? דומני שהתשובה ברורה.

עכשיו נחזור לאיראן הממשית, לח'אמנאי וכו'. מה אתם חושבים היה קורה אילו למשטר הפונדמנטליסטי השיעי באיראן היה נשק גרעיני? או מה היה קורה אם היתה לו יכולת להמטיר בבת אחת לא מאות אלא אלפי טילים בליסטים על ישראל? מי שסבור שסמוטריץ' מסוגל להורות על ג'נוסייד (ואני סבור כך), חייב להאמין שמקבילו השיעי מסוגל להורות על ג'נוסייד.

הפשע האקדמי הכי גדול הוא לומר על שתי תופעות תרבותיות שהן אותו דבר. אז כן, ברור שיש הבדלים. אלה מסורות שונות ולכל אחת יסודות חברתיים, היסטוריים ותיאולוגיים שונים ודרכי הבעה שונות. אבל זה אותו ז'אנר דתי, שפועל על פי אותו הגיון פנימי. זו אותה תופעה דתית מודרנית שמתנגדת למודרנה. זה אותו הטיפוס שדוגל בפרשנות צרה למסורת, באמונה דוגמטית וקיצונית, בראיה היסטורית מונוליתית, שחושב שכל האמת אצלו ושמוכן להפעיל אלימות כדי להגשים אותה.

כפי שאפשר להבין למה פונדמנטליסטים יהודים רוצים – באמת רוצים ופועלים לטובת – מדינת הלכה, הקמת בית מקדש ומחיית עמלק, כפי שאפשר להבין למה פונדמנטליסטים נוצרים באמת רוצים לאסור הפלות, מלחמת גוג ומגוג וביאתו השניה של ישו, כך לא אמור להיות קשה להבין שפונדמנטליסטים מוסלמים באמת וברצינות לגמרי רוצים מלחמת קודש ג'יהאדיסטית ו"מוות לישראל" – ופועלים לטובת הענין.

לכן, אגב, יש אפס התנגדויות באירופה למלחמה הזאת. אירופה, שלא ידועה בחיבוב יתר של המבצעים הצבאיים של ישראל, שרק לפני שבועיים הטילה סנקציות על סמוטריץ' ובן גביר, פחות או יותר הפריחה לנו נשיקה ואיחלה לנו בהצלחה. אם תבדקו את הודעת ה-7G מלפני שבוע תראו שיש שם הכל חוץ מאמוג'י לב. קנצלר גרמניה אפילו אמר את המילים המפורשות: ישראל עושה את העבודה המלוכלכת עבור כולנו. כי כולם יודעים שאיראן גרעינית היא סכנה איומה לעולם כולו. כי כולם מתעבים פונדמנטליזם דתי.

אני לא יודע מה יהיה בסופה של המלחמה הזאת. אני לא יודע אם היא מנוהלת כפי שצריך. אני לא יודע אם כניסת ארה"ב למערכה תאריך או תקצר אותה. אני לא יודע אם נצליח להניע תהליך שבסופו מיטוט השלטון במדינה (מעריך שכן). אני לא יודע אם נתניהו יצליח להתעלות על עצמו ולא לגרור את המערכה הזאת מסיבות פוליטיות קטנות ולטובתו האישית. בנוסף אני חרד מאוד ממה שקורה עכשיו בעזה וביו"ש תחת ערפל המלחמה וממה שנראה כהמשך הפקרת החטופים, צמצום נוסף, פושע ומרושע, של השטחים ההומניטרים בעזה והרחבת הטיהור האתני של קהילות ברצועה ובגדה.

אני כן יודע שאף אחד לא המציא את האיום האיראני, שהשלטון האיראני הוא דתי פונדמנטליסטי קנאי והיה והינו מסוכן באמת לישראל ולעצם קיומה, ושהוא היה מנסה, לו רק חשב לשניה שיצליח, להשמיד אותנו על זקננו, הורינו, טפנו ועוללנו ולהפוך את כולנו בלחיצת כפתור לאפר נשורת גרעינית. בהצלחה לחיל האוויר, למיירטים, לכולנו.

בין ה-16 ל-19 לאוגוסט 1982 דנה האסיפה הכללית של האו"ם בפעולותיה הצבאיות של ישראל בלבנון, במסגרת מה שישראל כינתה אז מבצע שלום הגליל. נציגי 23 מדינות, ביניהן ניקרגואה, צ'כוסלובקיה, מרוקו, פולין, סרי לאנקה וברה"מ קבעו שמה שהתנהלות ישראל בבירות שקולה לג'נוסייד, וחלקן דרשו להטיל עליה סנקציות.

ב-16 לדצמבר של אותה שנה, אחרי טבח סברה ושתילה, קבעה האסיפה הכללית כולה באופן רשמי שרצח הפלסטינים במחנות הפליטים הוא ג'נוסייד, ומדינות שונות טענו שמדובר בהוצאה לפועל של מדיניות ישראלית מכוונת. האשמת ישראל בג'נוסייד, אולי תופתעו לשמוע, חזרה על עצמה גם במבצע צוק איתן ב-2014, הפעם מפי ארגוני זכויות אדם שונים.

במבט לאחור האשמות אלה נראות כאנקדוטות היסטוריות מגוחכות, אולם הן שופכות אור על המתרחש כנגד עינינו בימים אלה. האשמת ישראל ברצח עם אינה דבר חדש, וכיום, כמו אז, מדובר בראש ובראשונה לא בהערכה מלומדת של העובדות אלא בכלי פוליטי, בקמפיין רב שנים להשחרת שמה של ישראל.

המטרה, עבור רבים, אינה לבחון את המעשים או המדיניות של ישראל, אלא לשלול את הלגיטימיות של עצם קיומה. באמצעות הגינוי החריף ביותר האפשרי, על ידי הכתמתה בפשע הגרוע ביותר שיכולה לבצע מדינה, ישראל הופכת לישות פוליטית חסרת תקנה, מוקאת ממשפחת העמים ומגורשת מהשיח הלגיטימי. יותר מהצלת חיים של פלסטינים המטרה היא להרוג את המדינה היהודית.

ההאשמה ברצח עם היא גם צורה מתונה של הכחשת שואה, הן מבחינת הרידוד של כל מלחמה ל"ג'נוסייד", מה שרומז שלא קרה, לכאורה, שום דבר יוצא דופן ליהודים, לארמנים או לטוטסי; והן מבחינת ההנאה המיוחדת ששואבים המאשימים בהכפשת היהודים דווקא, בהפיכת הקורבן האולטימטיבי לנבל האולטימטיבי, בהצבת "תיקו" לעגני בין היהודים לנאצים, שמשווה בלוח התוצאות האוניברסלי את העוול שנעשה לראשונים לזה שנעשה כעת לפלסטינים, מעין "תיקון היסטורי" במהופך שהופך את כולם לאותו סוג של מסכנים ושמבטל לעתיד כל טענה יהודית על קורבנות.

זה בתורו קשור גם לחוסר הנכונות של חלקים מהשמאל הרדיקלי לקבל כל סוג של קורבנות יהודית בזמן הזה. שהרי אם, ביקום המוסרי הפוסט-קולוניאלי והזהותני, הקורבן נושא תמיד תביעה אינהרנטית לצידקתו, יש לשלול את מהיהודים כל סממן קורבני. פשוט לא ייתכן מצב מסובך ומבולבל שבו היהודים הם גם קורבנות וגם מקרבנים. כ"לבנים" ו"קולוניאליסטים" הם חייבים להיות התוקפנים בלבד, לעולם לא הנפגעים. כך מתקבלת עלילת דם עכשווית, מכופלת, בה היהודים בד בבד מואשמים בפשע הכי חמור והיותם קורבנות לפשע הכי חמור נמחקת.

לדאבון הלב את התרגיל המנטלי הזה יש שמנסים גם לבצע במהופך. עבור חלקנו, העובדה שהיהודים סבלו סבל בל יתואר, אם בשואה ואם ב-7.10, מחסנת אותם מפני האפשרות להיות פושעי מלחמה, או פשוט מכפרת מראש על כל פשע שאי פעם יעשו. כמו מכפישי ישראל, גם עבור חלק ממגיני ישראל היהודים לא יכולים להיות קורבנות וגם מקרבנים. אם עבור הראשונים היהודים הם רק תוקפנים, עבור האחרונים היהודים הם רק נפגעים.

אלא שלצערנו הרב אנחנו כיום גם תוקפנים. בסופו של דבר הבעיה הגדולה שלנו אינה עם האנטישמים או עם המבקשים לערער על זכות קיומה של ישראל. הבעיה הגדולה שלנו היא עם מה שמתרחש כעת, בפועל, בעזה. בכל שם שלא נקרא לזה, התמשכות המלחמה, הרבה אחרי שהושגו רוב מטרותיה, מכניסה את פעולות ישראל כלפי האוכלוסייה העזתית למסלול שלילי מאוד, ואף אפל. ישראל מתעקשת להחזיק מעל שני מיליון איש במחנות אוהלים, בצפיפות איומה וללא אמצעים המספקים רמה סבירה של קיום, ובלי אופק כלשהו לסיום.

במסיבת העיתונאים שהעניק נתניהו ערב תחילת עדותו במשפטו (9.12) הוא הודה, אולי לראשונה, שלא נכנס מספיק סיוע הומניטרי לאוכלוסייה ברצועה. הוא דיבר על "חמולות" שאמורות לספק את הציוד ונכשלות בכך, ואמר שישראל מחפשת דרך "לעשות זאת בצורה שלמה".

הפנייה של ראש הממשלה לכישלון ה"חמולות" מעידה על התהום המוסרי ששקענו לתוכה. מי שאחראי לספק את צרכיה של אוכלוסייה בשטח מלחמה הוא הכוח הכובש, שבמקרה הזה הוא מדינת ישראל. האחריות היא עלינו, ומראש היה ברור לכל בר דעת ש"חמולות" אינן יכולות, וספק אם רוצות, לספק שירותים סבירים לאוכלוסייה אזרחית.מדינת ישראל נכשלת בטיפול באוכלוסיית הרצועה מפני שהיא לא מוכנה לנסח לעצמה מה היא רוצה בעזה. תסריט "היום שאחרי" פשוט לא נידון, ואנחנו נגררים למלחמה חסרת תכלית. כחלק ממצב זה ישראל מסרבת להחיל ממשל צבאי מלא על הרצועה ולקחת לידה את האחריות על אספקת המזון, וזאת משום הקוצר בכוח אדם, העלות העצומה שהליך כזה ידרוש, ומפני שהחיילים הראשונים שייהרגו ממטען בדרך לאספקת המשלוח היומי בפאתי חאן יונס יקימו על הממשלה את הציבור.

 מאידך, ישראל גם מסרבת להכניס לרצועה כוח רב-לאומי ערבי ו/או את הרשות הפלסטינית, ובכך להתחיל את שיקום הרצועה והעברתה לשלטון שאינו חמאס, זאת משום שמהלך כזה יפרק את הקואליציה. הקצוות הפונדמנטליסטים בממשלה עדיין חולמים על התנחלות בה ולא מוכנים לסיים את המלחמה, ונתניהו חלש מדי וחסר מצפון מספיק כדי לעמוד מולם.

בתווך תקועים שני מיליון איש, כמחציתם ילדים. החורף כבר כאן, ושיאו לפנינו. לאנשים אלה אין מספיק מים, אין מספיק אוכל, אין מספיק רופאים ותרופות ואין מספיק אמצעי חימום. סביר להניח שהמבוגרים ביותר והצעירים ביותר מהם – דווקא אלה שברור שלא קשורים לזוועות החמאס – בסכנת מוות ממשית מקור וממחלות. גם האחרים יסבלו מחולי, נכויות שונות וטראומה עמוקה הרבה אחרי שיוכלו לנסות לשקם את חייהם. נתניהו מאריך את המלחמה שלא לצורך. בדרך הוא גורם למשבר הומניטרי עצום, וסבל חסר תקדים של מיליונים. אפשר וצריך לדחות בבוז את ההאשמות בג'נוסייד, שאינם אלא עוד חוליה בשרשרת דיבתית ארוכה ומלוכלכת. מנגד צריך גם לדאוג מאוד ממה שקורה תחת אחריותנו למיליונים. על הממשלה לספק באופן מיידי סיוע הומניטרי מספק לאוכלוסייה העזתית. זאת אחריותה. זאת אחריותנו.

הרבה אחרי שההאשמה בג'נוסייד תיראה כמו עוד אנקדוטה היסטורית, מה שבפועל מתחולל בעזה ירדוף אותנו. המשבר ההומניטרי בעזה הוא יצירה שלנו, אותם מיליונים סובלים תחת אחריותנו, ואנחנו נישא את האפלה המוסרית שהמצב הזה מטביע אותנו בתוכה עוד שנים רבות. אימהות לא מצליחות להאכיל את ילדיהם, תינוקות רועדים מקור, ואנחנו מדברים על "חמולות". זה קורה עכשיו, ואנחנו לא עושים מספיק כדי לסייע.

היום שאחרי יגיע, יום אחד. יהיה סוף למלחמה הזאת, ועזה תתחיל להשתקם. אנחנו נצטרך אז לשקם את מה שיישאר מהמצפון שלנו, מהמסורת היהודית, ומדמותה של מדינת ישראל.

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

המלחמה הגיעה למשבר הליברליזם בדיוק בזמן. מדינות המערב, שגלשו מתוך שובע לסלסולים בארוקיים של דקדוקי מוסר ולצרכנות דקדנטית, ניצבות פתאום – שוב – אל מול איום מזויין מאת דיקטטור. אהדתו של טראמפ, כמו גם של טראמפיסטים כטאקר קרלסון או סטיב בנון, לפוטין, נראית כעת מטורללת בברור, כמו גם התחכמויות ה"קיצונים משני הצדדים" של תנועות שמאל כמק"י. אלימות מחדדת ערכים, לטוב ולרע.

פוטין לא מציע אידיאולוגיה שונה מזו המערבית. הוא לא מציע אידיאולוגיה כלל. הוא לא פשיסט או בולשביק. הניצחון הליברלי לא מאפשר לו לנסח תפיסה אידיאולוגית שונה. זה אינו "פוסטמודרניזם", אלא היפר-מודרניזם שבא לידי ביטוי כקפיטליזם שועט ואינדיבידואליזם מוקצן. בשיאה הציעה המאה העשרים תפיסות עולם בהן האינדיבידואל נדרש לראות עצמו נטוע באופן בלתי נמנע במכלול, בין אם אתני-לאומי ובין אם מעמדי. כעת זה לא עולה על הדעת. הפרט הוא המהות.

במובן הזה אם יש כאן חזרה לפרק היסטורי קודם זוהי שיבה לימי מלחמת העולם הראשונה, לא השניה. פוטין מציע לעמו כבוד לאומי, רגש לאומני, ותו לא. העצמת הפרט, לא שיעבודו. המשך האגוצנטריות בדרכים אחרות. פוטין אף לא מבטיח שיפור כלכלי מפני שברור שרוסיה, שכלכלתה גם כך שבירה, תקרוס כלכלית מהסנקציות המערביות.

מן הצד השני, המערב נדרש להקרבה. אם עד כה העולם הדמוקרטי לא התערב בענייניהן הפנימיים של אוטוקרטיות והמשיך לשמור על קשרי מסחר, כעת אנו בדרך לעולם אחר. התוקפנות של רוסיה מאלצת את המערב להגביל את קשריו הכלכליים איתה. ניתן לראות שבבחירת הצדדים המהירה אוטוקרטיות אחרות כמו טורקיה או הונגריה מעדיפות את המערב. האינטרסים שלהם כלכליים כמובן, אבל בדיוק ההפרדה החדה בין הכלכלה לתפיסת העולם היא זו שמאותגרת כאן.

כשיטה כלכלית, הקפיטליזם מזמן ניצח. אולם אם עד כה רודנויות כסין או רוסיה הצליחו לקחת את החלק הזה, הכלכלי, של הליברליזם תוך דחיית החלקים האחרים – חירויות הפרט, שוויון לפני החוק – הפלישה לאוקראינה מקלקלת להן. גם לאירופה ולארה"ב, שכן כולם נהנו (כלכלית) מהסידור הקודם. השיטה – התעלמות מדיכוי אוכלוסיות תוך מסחר נמרץ – עבדה, והבורסה עלתה. אם הגוש הדמוקרטי וספיחיו יתייצב בברור כנגד רוסיה וספיחיה, השיטה תיתקע.

פירושו של עולם דו-קוטבי הוא עולם שבו תהליך הגלובליזציה, שהגיע לשיאו לפני מגפת הקורונה, ואשר איפשר מעבר של סחורות, אנשים והון באופן חסר תקדים בהיקפו ומהירותו, סופג פגיעה משמעותית. מסחר ימשיך כמובן, אבל הרשת הגלובלית תתחלק לאיזורי השפעה, אולי רוסיה-סין מול ארה"ב-אירופה, אולי מעגלים קטנים יותר. חומרת הפגיעה בשוק הגלובלי תהיה תלויה בנכונות להקרבה של המערב, מפני שרוסיה וסין תשמחנה להמשיך כרגיל.

כרגע נראה שהמערב מוכן להקריב לא מעט, ללא ספק מתוך הכרה פתאומית באיום הרוסי הממשי. אולם לחץ מתגבר מצד המגזר העסקי, ולא פחות מכך מצד ממשלות דמוקרטיות שחוששות ממיתון, צפוי לעלות ולבקש את סיום הסנקציות מוקדם ככל האפשר, ובוודאי את עצירת העמקתן. הרבה תלוי במידת הברוטליות של הכיבוש הרוסי באוקראינה, אולם הדילמה שניצבת בפני הדמוקרטיות המערביות מתבהרת במהירות.

אותה דילמה תהיה תמונת מראה של זו של הגוש האוטוקרטי, לאמור: האם ניתן לקבל שוב מצב בו רק חלק אחד של הסדר הליברלי – הקפיטליזם – משותף לכל השחקנים על המגרש, או שמא אין ברירה אלא לדרוש (ברמות שונות של תקיפות ויעילות) גם את העניין הקטנטן ההוא בדבר זכויות אדם. האם הן, כמו האוטוקרטיות, מבקשות לאפשר לכסף לזרום גם כאשר חלקו משמש לדיכוי אוכלוסיות שונות, או שמא האיום הצבאי שמסתתר מאחורי אותו דיכוי דורש שידוד ערכים שיאלץ את הדמוקרטיות לאמץ איפוק מסחרי.

אפשר גם לתאר זאת כך: בימים אלה נכתב טקסטבוק להתמודדות כלכלית עם מדינות אנטי-דמוקרטיות תוקפניות. אם הוא יצלח, אם המערב יראה נכונות לסבול כלכלית על מנת להרתיע תוקפנות, בעתיד יהיו מי שיבקשו ליישם את אותם צעדי חרם וניתוק כלכלי כנגד מדינות אנטי-דמוקרטיות נוספות. חבילת הליברליזם שמדינה מאמצת תתבקש להיות שלמה יותר. התפתחות כזאת תציב אתגר מתעצם למדינת ישראל, השקועה זה חמישים וחמש שנה בשליטה צבאית על מיליוני בני אדם. ברם משמעותה רחבה הרבה יותר: היא תעצב מחדש את הסדר הליברלי.

:

—

פורסם היום במדור הדעות של הארץ

לי המבצע הנוכחי בעזה נראה ומרגיש כמו ניסיון אחרון לאשר לעצמנו את את עובדת הישרדותנו. את עצם חיינו. ראשית הרצון העצום, שהוא כמעט ערגה, "לנצח". אליו נלווים העיוורון למחיר שמשלם הצד שני, הנכונות להקריב הכל כדי שצה"ל ייראה טוב (את שגרת החיים בדרום, את האתיקה העיתונאית, את האמת, את המוסר), הזעם המטורף על כל מי שחושב ומעיז לומר אחרת, והתפילה, והמתח העצום, ש"זה סוף סוף יילך לנו", שהפעם "נצליח".

כשאני בוחן את תגובותי, כמו גם תגובות האנשים שסביבי, למבצע בדרום, הולכת ושוקעת בי ביתר שאת ההכרה שהעם הזה כולו סובל מסינדרום פוסט-טראומטי. כי מה שהולך כאן מבחינה נפשית הוא הרבה יותר ממבצע מקומי נגד ארגון טרור. מבחינה נפשית יש הרגשה של ארמגדון, של מלחמת יום הדין, של מלחמה על עתיד העולם בין בני-האור לבני-החושך.

עופר שלח, מהפרשנים הבודדים שעושים רושם של בני-אדם, כתב אתמול:

אני מסתכל בטלוויזיה בתמונות החיילים, הלוחמים עכשיו בעזה. אני שומע את המילואימניקים המתכוננים לפעולה. פניהם אינם שונים מהפנים שהיו לנו אז: צעירים, רוצים לעמוד במבחן, מסתירים את הפחד מאחורי גאוות יחידה. אבל הרטוריקה שמלווה את "עופרת יצוקה", מבתי זייתון ועד לדפי העיתון, אחרת לגמרי: היא מתייחסת לאויב באופן אישי לחלוטין. יש בה צדקנות, הצדקה מוחלטת של כל מה שאנחנו עושים בשם ההגנה על עצמנו, לפעמים – בעיקר בצד האזרחי – כמעט היסטריה.

כן: היסטריה זאת המילה. יש כאן טירוף שכולל פחד עצום מהפסד, כלומר מעוד מערכה שמסתיימת לא בניצחון "מזהיר" (כמו זו הקודמת בלבנון), ויש כאן ששון-קרב של עיניים דלוקות מתאוות השמדה, ויש כאן לב שמרקד בקרבנו על כך שהנה, סוף כל סוף ואחת ולתמיד – הראנו להם.

ונראה לי ברור שהתשוקה "להראות להם" היא יותר מכל התשוקה להראות לנו, להוכיח לעצמנו שאנחנו חזקים, שלא נושמד, שלא נאבד, ש"לעולם לא עוד", ש"עם ישראל חי". לכן גם המבצע המוגבל הזה מכונה כבר מתחילתו "מלחמה" – כי כל כך חשוב לנו לנצח בעוד אחת כזאת, כמו פעם, כשקרקסנו לבדנו את "כל צבאות ערב". כך שגם אם מדובר בצבא החזק במזרח התיכון שפועל נגד ארגון טרור המצוייד באופן הבסיסי ביותר, לא נוותר לרגע על התפיחה על השכם או על החזה, נסחט כל טיפת מיץ מהלימון הזה כדי להזין בו את האגו החבול שלנו, ולשכך איתו את חרדת הקיום ההיא.

ואולי לכן גם מתנדבים תושבי הדרום בחדווה רבה כל כך לשמש בשר תותחים כל עוד (ורק כל עוד) הצבא "עובד". כי מה שחשוב יותר מכל איננו שגרת החיים או איכותם, גם לא הדיוקן מוסרי שלהם, אלא הוודאות שהם ימשכו. מה שחשוב הוא לא לסלק את הרקטות, אלא את תחושת חוסר הביטחון באשר למידת שרידותנו. מה שחשוב הוא שנדע שאנחנו חזקים יותר מהם.

כי מה שרודף אותנו, אפשר להעריך, הוא אותו ניסיון נחוש שאכן כיוון להשמיד ולאבד את העם הזה באירופה לפני שבעים שנה, כשאכן הוא היה חלש ופגיע. השואה – מילה שהפכה לאינסטנסיה מטאפיזית – נושפת בעורפנו כל הזמן, ואנחנו חייבים כל הזמן להמשיך לברוח ממנה. המנוסה הזאת מתישה, ומכאן הרצון הבאמת אותנטי של רבים להגיע לשלום, או לפחות לשלווה, להגיע סוף סוף למנוחה ולנחלה.

אבל המנוסה הזאת היא גם חלק מאיתנו, וכדרכם של שינויים כאלה גם זה כרוך באבדן זהות, מעבר לכך שהוא מלווה בכל החששות המובנים מאליהם. ואם היה סיכוי לעשות זאת, זה היה אולי אי שם לפני יותר מעשור, עם רבין, ואחריו עם פרס, כאשר רוב רובו של העם היה באמת מוכן לחלק את הארץ. האם זה היה מביא שלום? זו שאלה אחרת. אבל הנכונות היתה שם, הנכונות לנסות להרפות מהעבר, להסתכל הלאה אל העתיד, להיות נדיבים, להתפשר. אבל אז באו פיגועי ההתאבדות ואותו רצון קיפל את עצמו כמו צב מפוחד והתבצר מאחורי שריון קשקשים.

מאז הדברים הלכו והתדרדרו, בשני הצדדים כמובן. ועל כל הקצנה שלהם, אנחנו נקצין מצדנו, ולהפך. כמו קופים שאוחזים במזון שבמלכודת, לא נרפה מדרך הכוח, אפילו במחיר מותנו. אנחנו פשוט מפוחדים מכדי להרפות. ודרך הכוח טובה מאוד בלשכפל את עצמה, בעיקר כשגם לצד השני יש את הטראומות שלו, ואת המצוקות שלו בהווה כמובן. וכך אנחנו מחליפים את הפתח בחמאס, ואת החמאס אולי נחליף באל-קאידה או אירן, ופחדינו הגדולים ביותר אכן יתגשמו, ומולנו אכן יעמדו אויבים שרוצים רק להשמיד אותנו, כך שנוכל אנחנו לנסות להשמיד אותם. נמחה את זכר עמלק מעל פני האדמה. הכל כדי שסוף סוף, כך או כך, יתקיים מצב בו אין בעולם אף אחד שרוצה להשמיד אותנו.

למצב הזה אנחנו מייחלים יותר מכל. בגלל אותה הטראומה. כי אם זה לא העניין, למה שלא נדבר עם החמאס? למה לא להגיע איתם, ישירות, להסכם הפסקת אש? האם לא חיינו לצד מדינות אויב בעבר? האם מצריים של נאצר לא התיימרה למחות את ישראל מעל למפה? האם לא חתמנו איתה על הסכמי הפסקת אש? אבל כיום, אולי בגלל רצף הכשלונות מאז ששת-הימים, אולי בגלל אובדן צדקת הדרך, אנחנו לא מוכנים. לא בגלל הסכנה, אלא בגלל שמרתיחה אותנו המחשבה שישב לידנו מישהו שאומר בגלוי שהוא רוצה להשמיד אותנו. זה מה שמפריע לנו. מה שאנחנו פשוט לא מסוגלים לסבול. זה, לפחות, מה שאני רואה בי עצמי, ומה שנדמה לי שאני רואה סביבי. המבצע הזה על כן הוא לא על "הבאת שקט לדרום", ואפילו לא על מחיקת הטראומה של מלחמת לבנון השניה. הוא בסך הכל עוד ניסיון להתמודד עם חרדת הקיום שלנו.

 

[אני רוצה להמליץ מאוד מאוד לקרוא את מכתבה של נעמיקה ציון, תושבת שדרות. הטקסט שלעיל עלה גם באתר הסנגהה]