כשרואים את שיתוף הפעולה בין אותם פרוטסטנטים פונדמנטליסטים אמריקאים ליהודים קיצוניים כמו ח"כ בני אלון, האם לא ברור יותר מתמיד שפנאטי כל העולם דומים דמיון מבהיל? מבחוץ, לכאורה, דעותיהם רחוקות כמזרח ממערב, אבל מתחת לפני השטח, אני בטוח, מלחשת ביניהם הערכה עמוקה, חיבה אפילו, למי שמוכן כמוהם לבסס את כל חייו, ובלהט, על אמונות חסרות שחר. את מי אם כן ישנאו אותם מאותגרים רציונלית? כמובן: את אחיהם הם, המשולהבים מעט פחות.

אני שב וכותב על בטאון הימין הדתי "נקודה" (כתבתי עליו בעיקר כאן, ועוד קצת כאן, וכאן), כי בגליון האחרון (פברואר) פורסמו כמה וכמה מאמרים שמלמדים על הלך רוח עצבני במיוחד בקרב הציבור המשיחי הקיצוני, ולמעשה לדעתי מניחים את היסודות לפוטש אלים (כן: הפיכה צבאית) שיבוא מכיוונם. מתוך זווית ראייה שפעמים רבות ניתקל בה אצל המדוכאים והבלתי-רציונלים, כזו הרואה את יריביהם כערוכים במעין רשת קונספירטיבית אחת גדולה ועל כן שולטים-למרות-שברור-שטועים-והעם-כבר-מזמן-לא-איתם, כותבים כמה מהם נגד ממשלת ישראל כאילו היא שלטון זר ורודני. שימו לב:

—

נתחיל עם בעז העצני, תושב קריית ארבע, שאמנם לא חובש כיפה, אבל ברור לו ש"המדינה הפסיקה להיות דמוקרטית. המשחק הפוליטי הפך להיות מכור בידי אליטה דקיקה שנרקבה והושחתה בממדים מבהילים, ואחיזתה המוחלטת במוקדי הכוח החדירה יאוש מאפשרות לתיקונה." הבעיה היא כמובן ש"הרוב החילוני שבוי בידי התקשורת". הוא ממשיך ומכנה את הממשלה "הכת השלטת" כמה פעמים, ושואל "האם ניתן להיות חייל או קצין בצה"ל, ולהימנע מלהשתתף בפעולות פוליטיות אנטי יהודיות שמבצע הצבע בפקודת הכת?" ולמרות שהוא דווקא בעד להתגייס, ברור שכמעט כל פקודה של צבא הנשלט על ידי כת היא בלתי חוקית בעליל.

הרב יהודה יפרח, ר"מ במכינה הקדם צבאית אלישע שבצופית ובמדרשת שובה בעפרה, טוען ש"המפה הפוליטית השתנתה: במקום החלוקה המקובלת בין ימין לשמאל נוצרה חלוקה חדשה בין היהודים לישראלים. המונח "ישראלים" כולל את האליטות שבשדה התרבותי והתקשורתי, ואת רובם המוחלט של הפוליטיקאים בשלוש המפלגות הגדולות, הליכוד, העבודה וקדימה." מבינים למה אי אפשר בעצם להחליף את השלטון? מבינים למה השלטון הוא בעצם לא לגיטימי?

לד"ר יצחק קליין, ראש "המרכז המדיני לישראל", ברור ש"כבר היום רוב הציבור בישראל מאמין ברמה החשובה ביותר […] בבורא ובאמיתות המורשת היהודית […] הבעיה היא שהאליטה השלטת, על חוקיה ובתי המשפט שלה, מעבירה את המסר שהדת היא לכל היותר עניין של הפרט [……] התרבות החילונית המודרנית מובילה את ישראל לאבדון, ואי אפשר להמשיך לסבול את שלטונה." מבינים? העם איתנו, רק החוקים ובתי המשפט נגדנו.

לאיתי אליצור, חוקר במכון המקדש (איזה יופי של תואר, הא?), הכל ברור, והוא אף ממשיל משל נאה: "האם מוסרי לכפות את האמונה בה' על אחרים? אני תמה על עצם השאלה. נניח שאתה נוסע במכונית שדוהרת במלוא המהירות, ואתה יודע בוודאות שבסוף הכביש פעורה תהום. היית שם וראית. אבל כל נוסעי המכונית מלבדך מאמינים בלב שלם שאין שום תהום בסוף הכביש. יש עמם כמה פרופסורים שאף כתבו על כך תזות באקדמיה והוכיחו זאת. אין לך שום יכולת להוכיח שהצדק עמך. האם אתה מתלבט בשאלה המוסרית האם אתה רשאי לעצור את המכונית בכוח ולכפות את דעתך? אם לדעתך יש הבדל בין מקרה זה לבין השאלה האם אני רשאי להשיב בכוח את כל העם בתשובה, כנראה האמונה שלך בך שהעולם נברא על ידי הקדוש ברוך הוא, ושייך לו, היא פחותה מהאמונה שלך שבקצה הכביש יש תהום. אתה לא באמת מאמין בקדוש ברוך הוא."
הוא 'היה שם וראה', מבינים? יש לו גישה להורוסקופ של הקב"ה. הוא יודע מה ריבונו יעשה. וכמובן: כל מי שלא מסכים איתו מיד נחשד בחוסר אמונה. רק הוא מאמין באמת.

ואיך אפשר בלי יהודה עציון, טרוריסט בעבר ועורך ספרים בהווה: "במדינה הזאת, בצורתה ובתרבותה – גם אם כל כולה גן עדן, אין פרץ וצווחה – פסול היה בה המשטר המנוכר לתורתנו, עומד להחלפה (אם לא מיד אז בעתיד), כי עצם ניכורו עושהו זר, גוזל כסא דוד." הוא כותב, אגב, מאוד יפה, עציון. והוא מצפה לבן דוד, כלומר למלך.

על כך גם כותבים ניר מנוסי ואהרן אריאל לביא: "אנחנו רוצים לפתוח מחדש את נושא החזון המדיני היהודי […] מבין האפשרויות השונות המוצעות בהקשר זה, יותר מכל אנחנו אוהבים את החזון התורני של המלוכה." נהדר. אגב, גם בכנסת יש לנו מלוכני: ח"כ אריה אלדד רוצה מלך, כלומר הוא אנטי-דמוקרט מוצהר, וקשה לי להבין למה מאפשרים לו לחתור תחת הדמוקרטיה מתוך הפרלמנט.

—

אני חושב שהדברים ברורים: קבוצה קטנה בימין המשיחי רואה בממשלת ישראל שלטון בלתי-לגיטימי. או שהממשלה היא כת רודנית בלתי-דמוקרטית, או שדווקא היותה דמוקרטית היא הבעיה, כי הם בכלל מפנטזים על מלך. מצד אחד מתלוננים על שלטון שמושל בניגוד לדעת העם, מצד שני לא איכפת לכפות את העם לקבל עול מצוות שהוא אינו רוצה. זה בסדר, אל תחפשו כאן הגיון: השכל הישר, צלם אלוהים על פי הרמב"ם, נכפף כאן מזמן אל מול האמונה. (ונכון, אלה אנשים שונים שלא כולם חושבים אותו דבר על כל דבר, אבל מול עיניהם מטרה יחידה, ובליבם יוקדת שנאה זהה)

והנה התחזית אפשרית – ניחוש פרוע אך לדעתי בהחלט לא מופרך – לבאות: תמיד אמרו לנו שבישראל לא תיתכן הפיכה צבאית כי הצבא שלנו הוא באמת צבא העם וכולנו אחים וכו'. זה נכון רק אם אנחנו מקבלים את ההנחה שאחים אוהבים אחד את השני ולא אמורים לכפות אחד על השני את רצונם, והאחים הללו לא אוהבים אותנו ולא חושבים ככה. הבעיה היא שהם מעטים מדי, בעיקר בדרגות הגבוהות של צה"ל. אבל זה לא יהיה המצב בעוד כחמש-עשרה שנה.

עוד אוכלוסייה שמתרבה בקצב גדול הם הפלסטינים. עכשיו חישבו מה יקרה בעוד חמש-עשרה שנה לערך, כאשר הפלסטינאים יזכו לרוב בין הירדן לים. מה אם עד אז עדיין לא תהיה מדינה פלסטינית, ומה יקרה אם הפלסטינאים יפנו לאו"ם בבקשה לאלץ את ישראל לכונן דמוקרטיה כללית, כלומר מדינת כל אזרחיה, כולל כל תושבי השטחים, ומה יקרה אם האו"ם ינסה לעשות את זה (כי עד אז לכולם כבר ימאס לגמרי מאיתנו), ויאלץ אותנו להסכים באיום של סנקציות למיניהן, סטייל דרום-אפריקה.

מכיוון שהכלכלה היא הדבר הכי חשוב לרוב הפוליטיקאים היום, הם יכנעו. אבל מכיוון שזה למעשה יהיה סופו של חלום המדינה היהודית, אותם יהודים משיחיים לא יתנו לזה להתרחש. איזה תואם אפי איתם מסונדרם-ירושלמית יבצע פוטש: יתפוס את השליטה בצבא בעזרת עוד כמה חובשי כיפה שימלאו את המטכ"ל וכמובן גם כמה לאומנים חילונים סטייל בעז העצני – שאר לובשי המדים יהיו המומים מדי מכדי להגיב בנחישות, הן מפני הפחד הקמאי מ"מלחמת אחים", והן מפני שבעומק ליבם גם הם לא ממש בעד מדינת כל אזרחיה. עם הצבא חיילי ה' ישלטו במדינה, וודאי כבר ימצאו את התירוץ הדרשני שיזדקקו כדי להכתיר את מנהיגם "משיח בן יוסף".

מה שיקרה אז הוא ניסיון לטיהור אתני (כלומר טבח המוני) של גבולות הארץ מפלסטינים. אחרי שיגמרו איתם יפנו אלינו, ויפעלו לכינון מדינת הלכה. אבל ארצות ערב כמובן לא ישארו אדישות ויכריזו מלחמה. העולם המערבי, מאידך, יהסס לעזור לנו (כזכור, עד אז ימאס לכולם מאיתנו), וכך יבוא חורבן בית שלישי, שכמו שני קודמיו יתרחש בגלל פנאטים משיחיים.

—

ולמשיחיים: כבר היינו בסרט הזה, והוא לא נגמר ב"הם חיו באושר ועושר". ר' עקיבא המהולל האמין (בכל לבו, אני בטוח) שבר כוכבא הוא המשיח וגרר את העם למרידה קטסטרופלית באימפריה הרומית, שהסתיימה במאות אלפי הרוגים ובהרס הישוב היהודי בארץ. לצערי אני חייב להעז ולהחזיק אחרי רבי יוחנן בן תורתא: יעלו עשבים בלחייכם, חוששני, ועדיין לא בא בן דוד.

[בתזמון נאה מונה שלשום עוזי סילבר בגליון האנגלי של "הארץ" רשימה מרשימה של משיחי שקר שהטעו יהודים והביאו לאסונות לאורך הדורות]

לאחרונה אני קורא הרבה על משיחיות ואסכטולוגיה (פתאום רוצים ממני הרצאות) והגעתי לתובנה מסויימת (מישהו בטח אמר את זה קודם) על מהותה של האסכטולוגיה, היא תורת הקִיצִים: למעשה מדובר בצורה נוספת של תיאודיציה.

עץ הזמן של יואכים מפיורה: מהבריאה, דרך עידן האב, עידן הבן, ועידן רוח הקודש, ועד לקץ הימים. תמונה אסכטולוגית קלאסית.

כשחושבים על זה זה די ברור: כדי להתמודד עם הבעיה הכאובה והבלתי מובנת של אמונה באל טוב ומושלם מתוך עולם מלא סבל ורוע אפשר לעשות שלושה דברים: או להכחיש את הסבל שבעולם (אפשר לומר שזה מה שעושה האדוויטה), או להכחיש שאלוהים הוא מושלם (שזה מה שעושה קבלת האר"י, ובקיצוניות יתר, הגנוזיס), או להודות שהעולם אינו מושלם כעת, אבל לתת דד-ליין שעד שנגיע אליו האל המושלם ישלים את עולמו. זה מה שעושה רוב המערב.

הפתרון השלישי הזה הוא האסכטולוגיה, או האפוקליפיטיקה, או הכליאסטיקה, או המליניאריזם, או המשיחיות (תראו כמה שמות לתחביב המערבי הזה): אנחנו מבינים בצער שעכשיו רע, אבל נושאים עינינו אל העתיד, בו הטוב האבסולוטי מצופה ואף מובטח. אלוהים משתמש בזמן כתירוץ למלאכת הבריאה הבלתי מושלמת. למעשה טובו המוחלט וכל-יכולתו של האל ניתנים לו כהלוואה על ידינו, אותה הוא אמור לפרוע כאשר הוא יוכיח את עצמו בפועל.

האסכטולוגיה היא מהמאפיינים החזקים ביותר של המערב, וניתן לראות אותה מתפתחת ומשתכללת מאז המקרא ועד בן-לאדן. היא אחד הפיתוחים היהודיים המקוריים, אם כי אני לא בטוח שגאווה צריך להרגיש בקשר לזה. תנועות משיחיות ידועות בנכונותן להקריב ערכים רבים, ועוד יותר בני אדם, עבור המטרה (שלעולם אינה מתגשמת כמובן), ובאופן כללי שאיפות משיחיות, מבר-כוכבא ועד לנין, מביאות לקטסטרופות הגדולות ביותר.

ברוך הסורי

היום קראתי טקסט יפיפה שמהווה לדעתי את תמצית האסכטולוגיה כתיאודיציה. הוא לקוח מספר ברוך הסורי, חזון אפוקליפטי שנכתב אחרי חורבן בית שני. הנה הקטע (כ"ג, י"ג-י"ז. תרגום מארמית של יעקב ליכט, בתוך "משיחיות ואסכטולוגיה", הוצאת מרכז זלמן שזר):

[…] כי אילו היו אלה החיים בלבד של כאן לכל אדם, לא היה דבר מר מזה. כי מה יועיל חיל שהפך לחולשה, או מזון לשובע שהפך לרעב, או יופי שהפך לכיעור? כי בכל עת משתנה טבעם של בני האדם. שהרי מה שהיינו בעבר, עכשיו אין אנו עוד. ומה שאנו עכשיו, לאחר מכן לא נישאר. לפיכך אלמלא עתידה היתה אחרית לכל, לשוא היתה ראשיתם.

מה אומר לנו כאן אותו פסאודו-ברוך (לכאורה הכותב הוא ברוך בן-נריה)? הוא מודה בפשטות: אם אין תכלית ואחרית מושלמת לחיים אלו, הרי שעדיף ולא היתה להם ראשית. ולמה? כי בחיים הכל משתנה כל הזמן, בעיקר אנחנו עצמנו. החוזק הופך לחולשה, הבטן נהיית שוב רעבה, היופי נהיה כיעור. אם אלה החיים בלבד, אין מר מזה, דברי ברוך.

ומעניין, שמתוך אותה נקודת מוצא, הגיע כשש מאות שנה לפני הכותב הבודהה למסקנות שונות לחלוטין. גם הוא הבין שהשינוי פושה בכל, שזיקנה וחולי הם מעבר לפינה, אבל התובנה הזאת מיקדה את עיניו בתוכי-תוכו, ולא הביאה לנשיאתן אל העתיד. הוא לא ציפה לישועה כללית, ארצית, בקץ הזמן, אלא לשחרור אישי, פנימי, עוד בחייו. והנה נקודת ציון מודגשת להבדל שבין מזרח למערב.

השנה נפגשתי על בסיס די קבוע עם בחור נחמד, חב"דניק לשעבר. הוא היה נער כאשר כל הבלגן המשיחי בחב"ד התנפח למימדים מטורללים (שנות השמונים, ראשית התשעים), וראיינתי אותו על מאורעות אותם ימים טרופים בחצרו של הרבי מליובאוויטש (לבחירתכם: ז"ל, זצוק"ל, או אם אתם חזק חזק בקטע: שליט"א). בין לבין הוא סיפר לי על הפירוש התיאולוגי שניתן למאורעות, והגענו לדבר על הראייה התיאולוגית הכללית של חב"ד. מה אומר לכם? התאהבתי. כזה יופי לא רואים כל יום. אני רוצה להביא איזו סכמה תיאולוגית חב"דית כאן, נדבך תיאולוגי חלקי, שכן בניגוד להסברים, שיפים יותר ככל שהם יותר פשוטים, מערכות תיאולוגיות הן לא רק מעניינות יותר, אלא גם יפות יותר ככל שהן יותר מורכבות.

כבר כתבתי על איך העולם נברא ומהי משימתנו לחיים אלו על פי קבלת האר"י: העלאת הניצוצות שתקועים בקליפות (אחרי שבירת הכלים הקטסטרופלית) והשלמת תיקון עולם במהרה בימנו (קראו שוב לרקע רחב יותר על הכתוב להלן). כל זה בעצם "קבלה לוריאנית 101", ולכן הפעם ניגש אל הפיתוח החב"די של העניין, כלומר התאמת הפרדיגמה הזאת לאירועים ההיסטורים שהתרחשו לחסידות ובחסידות, שזה אומר בעצם הפיכתם לאירועים מטא-היסטורים, היסטֶריים ומשיחיים. כעת, אם כן, אני מציג אותה לפניכם, את הנאווה בתיאולוגיות, הבתולה לבית חב"ד, הלא היא מרת משיחיות עכשיו נֵרה יאיר.

הקרב האחרון

בסוף המאה השבע-עשרה הקרב על הבריאה כבר מגיע לקראת סופו. רוב הניצוצות כבר התבררו, האר"י כבר גילה את סודות היקום, ונראה שאוטוטו משיח בא ואפשר לדפוק כרטיס ולהתקפל. ברגעים האחרונים של הגלות, בעיקבתא דמשיחא, הטובים (זה אנחנו) מוציאים את נשק יום הדין שלהם: הבעל שם טוב. כלומר ממציאים, בעצם, את החסידות. הרעים (הקליפות, הסטרא אחרא, הם) נלחצים לאללה, ומבינים שהם חייבים לחסל את המיזם החדש הזה, או שטיק טק גומרים עם תיקון עולם ולהם לא נשארים ניצוצות אור למצוץ מהם חיוּת. הסטרא אחרא (להלן: ס"א) מחליט לפגוע בכוחות האור במקום שזה הכי כואב, כלומר בחסידות. ולא סתם, אלא בחסידות הכי גבוהה, שהיא על פי חב"ד כמובן חב"ד, שאמורה להפיץ את תורת הגאולה בין כל בני ישראל, כדי שכולם ישתתפו במלאכת העלאת הניצוצות האחרונים. והס"א לא יפגע סתם בחסידות, אלא בראש החסידות, הלא הוא רבי שניאור זלמן מלאדי הגדול (באמת גדול).

אבל איך? איך אפשר בכלל להתקרב אל יהודי קדוש כזה? הלא הוא כולו עשוי זוהַר אלוקי קורן ששורף מרחוק כל חטא שרק מנסה להתקרב אליו! ברור לכן שלסתם בהמה, או לאיזה לא-יהודי אין בכלל סיכוי להגיע עד אליו ולפגוע בו. רק יהודים יכולים להתקרב, כי להם יש ניצוץ קדושה. מזל שבעולמו של הקב"ה ישנם גם יהודים רעים. יהודים אלו, שנשבו על ידי הס"א (בדומה לשביית הניצוצות על ידי הקליפות – שימו לב להקבלה בין המיקרוקוסמוס למקרוקוסמוס כל הזמן), מכונים "מתנגדים", שכן הם מתנגדים לחסידים הטובים. הם הנשק העיקרי של הקליפות ימ"ש. ומי עומד בראשם? הגאון מוילנה, שחשב שהחסידות היא חזרה לשבתאות והטיל עליה חרם (את זה שוכחים לו היום, אגב, מפאת כבודו). אז בתפיסת חב"ד נחשב שהוא נתפס כמובן על ידי הסטרא אחרא.

בכל אופן, אז המתנגדים מלשינים לשלטונות הצאר על רש"ז ומעלילים עליו איזה משהו, והוא אכן נשלח לכלא הרוסי. ומי חוקר אותו בכלא? גויים? מה פתאום! הם לא יכולים להתקרב, עוד לא הבנתם? בכלא חוקרים אותו עוד זן של יהודים משומדים: משכילים, שפרקו עול מצוות לא עלינו. בקיצור, בלגן בלגן, ונראה שתכנית הגאולה נקטעת ממש לפני סופה.

אך, אם לא שמתם לב, לא אלמן ישראל, ובאירוע שהוא נס גלוי וברור משוחרר האדמו"ר הזקן ונשלח חזרה לחסידותו להמשיך את מלאכת הגאולה ב"ה. חג יום שיחרורו, י"ט בכסלו, נחגג עד היום בחסידות בהדר ובפאר, הוא נקרא "חג הגאולה" ונחשב "ראש השנה לחסידות".

עוברות כמה עשרות שנים, ותהליך הגאולה שוב קופץ מדרגה: הרש"ב, האדמו"ר החמישי, מקים ב- 1897 את ישיבת "תומכי תמימים" בליובאוויטש (אוקראינה). זו סיירת מטכ"ל של עולם הישיבות, ושם הוא הולך להכשיר את "חיילי בית דוד" שיביאו את משיח בן דוד. ע"פ המיתולוגיה החב"דית כשהאדמו"ר הרש"ב הקים את תומכי תמימים היתה לו עליית נשמה והוא בחר אישית את הנשמות של "התמימים"- תלמידי ישיבות תומכי תמימים לדורותיהם – עוד בהיותן בשמיים, לפני שירדו לקבל גוף. התמימים הם נשמות גבוהות שנבחרו בקפידה (על שום איכותן וטהורתן) ע"י הרבי הרש"ב כחייליו שיסייעו לו בקרב המכריע והאחרון נגד הקליפות לבירורן הסופי ולהבאת הגאולה.

ר' יוסף יצחק שניאורסון, הוא הריי"ץ, הבן של הרש"ב והאדמו"ר השישי של חב"ד, מרחיב את הישיבה, והס"א שוב פעם נלחצים. משיח בפתח! הס"א משתולל והריי"ץ נזרק לכלא הבולשביקי. איך? מי? מה? כמובן: יהודים שוב הלשינו עליו. ולא רק זה: חוקר אותו בכלא חסיד חב"ד שהתפקר! כלומר כדי שהס"א יצליח לתפוס את אדמו"ר חסידות חב"ד הקדושה כל כך קרוב לגאולה הוא היה חייב משת"פ חב"די ממש, בשר מבשרה של הקדוּשה!!! נשמה גבוהה שנבחרה להיות חב"דניקית!!! אחרת איפה הס"א ואיפה חב"ד. אז הפעם, בגלל שאנחנו עוד יותר קרובים כבר לגאולה (במהרה בימינו), היתה צריכה להתרחש עליית מדרגה ונשק חדש ומשופר מצד הס"א נשלף. גם הפעם האדמו"ר משוחרר לבסוף וגם הפעם המאורע, עוד "חג גאולה", נחגג כל שנה בחסידות ונחשב מדרגה נוספת בדרך לגאולה השלמה.

יחי אדוננו וגו'

והנה הגענו לשנת 1987, בה נחשפה פרשה שהסעירה את כל חסידות חב"ד. זוהי פרשת גניבת הספרים, "פרשת הספרים" כפי שהיא ידועה בהיסטוריוגרפיה החב"דית, שקיבלה, כמובן, כרגיל, כמצופה וכפי שמיד נראה, נופך מאוד מיתי-מטאפיזי. מה שקרה הוא שיום אחד בשנה זו גילו שחסרים ספרים בספרייה של החסידות. בדיקה קצרה העלתה שבערי גורארי, הבן של האחות של הרבי מליובאוויטש, כלומר אחיינו של הרבי, היה לוקח ספרים מהספרייה, כל מני ספרים עתיקים ופריטי יודאיקה, ומוכר אותם למרבה במחיר. היתה שערוריה שלמה, והעניין הגיע לבית המשפט האמריקאי.

למה זה קרה? או. צריך להבין שהמדובר בשלבים האחרונים של הגאולה. עיקבתא דמשיחא. הריי"ץ, האדמו"ר השישי, אמר שכל מה שנשאר לפני הגאולה הוא רק לצחצח את הכפתורים (של החליפה), וזהו, מוכנים לגאולה שלמה. הרבי מליובאוויטש מעלה את המתח המשיחי: הכפתורים כבר צוחצחו. הסיפור גמור. משיח עכשיו. בקיצור, הסטרא אחרא בפאניקה מוחלטת – הרי היא לא יכולה להרשות שמשיח יבוא, כי זה סופה הוודאי. מה היא עושה?

כפי שראינו, לשלוח איזה גוי שיחבל בגאולה אי אפשר. לשלוח יהודי חילוני – בשלב כזה זה גם כבר לא ילך. אפילו יהודי דתי, שומר מצוות אבל ליטאי, "מתנגד" מה שנקרא, לא יספיק הפעם. הפעם צריך ללכת על כל הקופה: הס"א שובה נשמה ממש, אבל ממש ממש, אבל ממש ממש ממש גבוהה. הוא מצליח להשתלט על הנכד של האדמו"ר הקודם! בערי גורארי, שבעצם הרי יכול היה תיאורטית להיות האדמו"ר (הוא נכדו של האדמו"ר הריי"צ, שאביו היה יכול להיות האדמו"ר השביעי במקום הלויבאוויטשער, ואז הוא היה יכול להיות האדמו"ר השמיני, וכידוע כיום אין אדמו"ר שמיני ודי לחכימא ברמיזא), והאדמו"ר, רבותי, זה לא סתם, אלא, על פי דברי הרבי מליובאוויטש עצמו בדרשתו הראשונה כשהתמנה לאדמו"ר, ההתגלות ממש של עצמות הקב"ה, אור אינסוף בעולם! אז אותו שבה הס"א, והופך אותו למְעכב גאולה. רק ניצוץ קדושה שכזה, כאשר הוא שבוי במצולות קליפות, יכול עוד לעצור את הגאולה הממשמשת ובאה.

בחב"ד התרוצצו אז סיפורים על כך שסידור-התפילה של הבעל שם-טוב בעצמו נגנב על ידי בערי מהספרייה של חב"ד ונמכר לוותיקן, כלומר סידור התפילה שבו עשה הגנרל הראשון של קרב ההבקעה הסופי, הבעש"ט, איחודים ותיקונים להבאת המשיח, נמצא בוותיקן, והמשמעות התיאולוגית-מטאפיזית צריכה להיות ברורה: שיא הקדושה שבוייה בידי מוקד הס"א!!! איזה בלגן.

במשפט טען בערי שהספרים שייכים לסבו ובתור נכד חלק מהם שלו. הרבי טען שהם שייכים לחסידות ולא לסב. כל זמן המשפט הרבי היה ממש בוכה בהתוודעויות על כל העניין וכפי הנראה זה ממש נגע לו "בעצמות הנפש", כמו שאומרים בחסידות. וברור: הרי כל הגאולה תלויה בניצחון ובהתגברות על הטריק המלוכלך הזה של הס"א!

אבל סוף טוב הכל טוב: המשפט נגמר ונגזר לטובתו של הרבי מליובאוויטש והחסידות. הדבר פורש כמובן בצורה הכי מיתית שאפשר: הובן שערכאות עכו"ם הכירו בצדק של חב"ד, כלומר, בעצם, במשיחיותו של הרבי, ואין סימן מובהק מזה, כידוע, לגאולה קרובה, שכן כפי שהנביאים כבר ניבאו, כאשר המשיח יגיע גם הגויים יכירו באלוהי היהודים וכו'.

הסאגה נמשכה עוד כמה שנים עד שהליובאוויטשער נפטר (אלא אם אתם מאמינים שהוא לא נפטר, ולכן בשבילכם הסאגה נמשכת) והתברר שלא גאולה ולא נעלי-שבת. אבל מה שחשוב לי להראות הוא את אותה דרך בה אירועים היסטוריים משולבים במערכת התיאולוגית ללא שום בעיה, ואף משמשים כדלק לאש ההסבר המטאפיזי. המיתולוגיה רק מתפתחת, רק משתכללת מכל בעיה שמתעוררת, וזה מה שיפה. כאילו להסבר יש חיים משלו, והוא גדל מסביב לכל תקלה כמו שעץ צומח ומחבק עמוד שניצב בדרכו. ברגע שאנחנו לא כפופים לעקרונות רציונליים של צורך בראיות סבירות או התעקשות לא לסתור את עצמנו, אנחנו יוצרים לעצמנו סיפורים כדי להסביר בהם את עולמנו כיד הדמיון הטובה עלינו (בעצם כולנו עושים את זה, והשאלה היא רק באיזה מימדים וכמה אנחנו מודעים לזה). ושימו לב: ההסברים האלה יפים, כלומר הם מורכבים ומתוחכמים. אף אחד לא אומר: טוב, נכון שזה קרה אבל זה רצון השם וזהו ובמופלא ממך אל תחקור וכו'. לא. חוקרים במופלא. עונים על שאלות. פותרים בעיות. ויוצרים תיאולוגיה מורכבת ומעניינת, שלדעתי יש בעקרונות ממנה היא בנויה הרבה חוכמה.

כל כריסט צריך אנטי-כריסט

עוד משהו לקינוח: הרב ש"ך ז"ל, מנהיג הליטאים עד לפני כמה שנים, קבע כידוע שחב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות. חב"ד בתמורה הגדירו אותו כראש הסתרא אחרא. מובן למה: כי הוא המונע העיקרי בדרכה של חב"ד להפוך את כל היהודים לחסידים ולהביא את הגאולה. ולמה? כי הוא יהודי, כלומר הוא מבפנים, אבל הוא מתנגד להם בחריפות. מה שמוכיח כמובן שנשמתו נשבתה על ידי הס"א.

בחב"ד אפילו מספרים שבראשית שנות השישים הגיש הרב ש"ך את מועמדותו להיות ראש ישיבת תומכי תמימים המרכזית בכפר חב"ד, אך הוא לא התקבל. ילדי "צבאות השם", ילדים חב"דיים עד גיל 13, אף הרהיבו עוז והמציאו שיר על הרב ש"ך שמושר במנגינה של "ואמרתם כה לחי ר' שמעון בר-יוחאי" בשיר שמסודר לפי הא"ב, הבית האחרון שמתחיל באות ת' נשמע כך:

תומכי תמימים הקדושה
ש"ך רצה להיות ראשה
והועף בחרפה
בגלל חוסר ידיעה
[והפזמון – בהגיה אשכנזית:]
ואמרתם מות לגוי
לייזר שך ימח שמוי

מזעזע, לא? אין שנאה כשנאה אחים, כפי ששמעתי את אחמד טיבי אומר בקשר לבלגן בעזה. הרעיון, בכל אופן, שוב דומה: הרב ש"ך היה עשוי להיות הראש ישיבה של "חיילי בית דוד" המרכזית בארץ הקודש, כלומר בעמדה בכירה מאוד בתהליך הגאולה. בגלל יוהרה ופגיעה אישית הוא נשבה בידי הס"א. בחב"ד, אגב, מדברים הרבה על ביטול האני, האמונה שיש אני (אגו) אף היא אשליה שמקורה בס"א. כאשר הרב שך לא התקבל להיות ראש הישיבה של חייל בית דוד, האני שלו הרים ראש (דבר הבא לידי ביטוי בכך שנפגע) וכך הוא למעשה נשבה ע"י הס"א ומאוחר יותר הפך למנהיגה ("הצד האפל של הכוח" הוא כידוע שביל מהיר מאוד לעוצמה).

אגב, מה עוד מראה לנו את זה? ששמו הפרטי מנחם. בדיוק כמו שמו הפרטי של הרבי (מנחם מנדל שניאורסון) מליובאוויטש. כלומר "זה כנגד זה עשה ה'", היינו כפי שיש כוחות חושך מול כוחות אור, ראש מחנה השחור מתדמה לראש מחנה האור, בניסיון להאבק בו. כלומר לא האפיפיור הנוצרי הוא ראש הבד-גייז, ואפילו לא ראש הממשלה החילוני: יהודי דתי, שומר מצוות, שמתנגד לחב"ד, הוא ראש הנחש. יפיפה.

וחב"ד לא לבד בכל הקטע הזה של תליית ראשות הס"א באויבך היהודי. כבר עשה זאת ר' חיים ויטאל, שחשב שר' יעקב אבולעפיה, רב העיר דמשק אי שם במאה השש-עשרה, שליגלג על יומרותיו המשיחיות של רח"ו. אז רח"ו בתמורה גרס שהוא ראש הס"א, ומזהה אותו כ"נחש", אלא מה?

וגם ר' נחמן מברסלב, בעניין. יריבו של ר"נ היה ר' אריה לייב "הסבא משפולה" שהוביל והנהיג את הרדיפה של ר' נחמן וחסידותו הצעירה. ומה אמר עליו ר"נ? כמובן, שהוא "הזקן שבסטרא אחרא" ושהוא "אבי אבות הטומאה". אכן, ידיה הטמאות של הסטרא אחרא לא נחות לרגע.

ככה זה, ואין להתפלא על כך. כל גיבור צריך נמסיס, ארכי-אויב, ולו רק כדי להבליט, אם לא ממש להגדיר, את יחודו – הרי איך נדע שאתה המשיח, אם לא הסטרא אחרא בכבודה ובעצמה תרדוף אותך? לכן אלוהים זקוק לשטן, הרבי מליובאוויטש זקוק לרב ש"ך, החסידים זקוקים למתנגדים, החרדים זקוקים להומואים, שרלוק הולמס זקוק למוריארטי, לוק סקייווקר זקוק לדארת' ויידר, ניאו זקוק לסוכן סמית, סיינפלד זקוק לניומן, האנרכיסטים זקוקים לגדר, מתנגדי הגלובליזציה זקוקים לועידת הג'י-8, בוש זקוק לאחמדיניג'אד, היטלר זקוק ליהודים, היהודים זקוקים לעמלק, דון קישוט זקוק לטחנות-הרוח — כל כריסט זקוק לאנטי-כריסט.

 

[לבד מזה אני סבור שיש להפסיק את רצח העם בדרפור]

באמת שרציתי לכתוב משהו על מושג "הקדושה" היום, אבל אירועי השעה לא מאפשרים: רבני הציונות הדתית, עליהם כתבתי רק לפני כמה ימים, מיהרו לממש בעצמם את קריאתם לעלות להר הבית, ועלו. בעקבות זאת מאמר המערכת של "הארץ" היום מכנה את פועלם "פרובוקציה באיצטלה דתית", ואילו העיתונות החרדית קוראת לזה בפשטות: עבודת אלילים.

במאמר של יאיר אטינגר היום ב"הארץ" נכתב ש"בביטאון החרדי-ליטאי 'יתד נאמן' מגנים את הרבנים הבכירים כ'עובדי אלילים', 'רפורמים', 'סוחרים במצוות התורה' וכמובן כ'ד"לים', התואר המלגלג השמור לדתיים לאומיים." במאמר נוסף ב"יתד נאמן" נכתב (שוב, על פי "הארץ") ש"הסוגדים לעגל הציוני מוכנים לכופף הכל למען עגל זה גם אם הם נותרו אחרונים שעוד סוגדים לו"; "את הר הבית, מקום בית מקדשנו, הם מבקשים לחלל ולטמא מתוך אותה אמונה של סגידת ההבל של הגאולה הציונית כאילו בעליית יהודים למקום המקדש תתקרב הגאולה"

כפי שכתבתי, קיים איסור הלכתי ליהודים לעלות על הר הבית שכן מקומו המדוייק של קודש הקודשים אינו ברור ויש חשש שהעולים יגיעו אליו ויטמאו אותו. האיסור הזה נשמר בקפידה על ידי החרדים ועד לא מזמן גם על ידי הרוב המכריע של רבני הציונות הדתית. לא עוד: הלהט הלאומי-משיחי גבר על הציווי ההלכתי והעלייה הותרה.

מה שקורא כאן ברור: מאז הפינוי של חבל עזה, שבשביל הימנים המשיחיים היתה בראש ובראשונה אירוע תיאולוגי בעל משמעויות מרחיקות לכת, הציונות הדתית כולה עוברת זעזועים, נשברת לכתות ופלגים קטנים יותר ויותר, ומתוך התוהו ובוהו עולה ומתממש דווקא החשש הגדול שליווה את התנועה הזאת מראשיתה: שהמשיחיות שלה תקח אותה באותו נטיב הרה אסון אליו נעה לפנים השבתאות, כלומר העדפת המבנה התיאולוגי-מיסטי על הציווי ההלכתי.

כידוע, בימי משיח השקר שבתאי צבי נטען שאין יותר איסורים הלכתיים ושמכיוון שימות המשיח הגיעו יש לחגוג ולהתהולל. והם אכן חגגו: ש"צ היה אומר בחדווה את שם השם בקול רם, מאמיניו שמחו בתשעה באב וכולם ביחד התבסמו באורגיות רבות משתתפים.

כפי שכתבתי כאן, התיאולוגיה בה מחזיקים כמעט כל תלמידי הרבנים קוק היא כזו שרואה בשליטה על ארץ ישראל הפיזית את קירוב הגאולה. עוד ועוד שטחים פירושו של דבר שהווה נצבע יותר ויותר בגוון המוזהב של ימות המשיח. ומכיוון שאנחנו כל כך רוצים שהפעם אכן יתגשם החלום כולו במהרה בימינו, הכנסנו (כלומר, הרב קוק הכניס) אל תוך המיתוס היפה הזה גם איסור חמור על הקדוש ברוך הוא לחזור בו: הגאולה הזאת, כך הם בטוחים, נעה במסלול חד סטרי ואין ממנה נסיגה.

אבל מה לעשות שבעינינו אנחנו רואים שדווקא יש ויש נסיגה? קודם מסיני, אח"כ מלבנון ולאחרונה מחבל עזה? מה לעשות שהעובדות תופחות על פנינו, כמו על פני כל תיאולוגיה משיחית (עד כה), בפעימות קצובות וחסרות רחמים של פטיש על ראשו הנכנע של מסמר? מה לעשות שהתיאולוגיה שלנו הולכת והופכת למחוררת יותר מרובע דחייה בבירות אחרי הפצצת שטיח של חיל האוויר?

החלום ושברו, הדיסוננס ואיחויו

מה לעשות? לעשות. לאון פסטינגר, הפסיכולוג שהגה את תיאוריית "הדיסוננס הקוגניטיבי" הבחין בדיוק בכך: כאשר העובדות בשטח אין עולות בקנה אחד עם האמונות שבלב, מתבצע על פי רוב שיכתוב מהיר של המציאות – כלומר אנחנו לא מוותרים על האמונות היקרות שלנו, אלא מסבירים איך המציאות בכל זאת מתאימה להן. דוגמא לכך נתתי במאמר על ההבדל הטרגי בין הרב קוק האב לבנו, בו סיפרתי איך אחרי כיבוש העיר קוניטרה בגולן במלחמת יום כיפור שמח ועלץ הרצי"ה קוק וראה בכך צעד נוסף לקראת הגאולה. אחרי כמה חודשים, כאשר הגבול הושב לקודמו (כלומר לזה של מלחמת ששת הימים) וקוניטרה נמסרה חזרה לסורים, קבע הרצי"ה באוזני חסידיו כי "למרות הכל אין נסיגה", ש"קוניטרה היתה ותהיה בידינו לעולם", ואין עיניים אנושיות מבחינות בכך משום ש"האידיאה שתכיר בה בגלוי ותציגה בפומבי עוד צריכה להתברר". בקיצור: הכחשת המציאות באופן ברור ומביך.

אבל זה לא מספיק. פסטינגר הבחין שהשקר הקטן ששיקרנו לעצמנו כאשר עיוותנו את תפיסת המציאות שלנו כדי לשמור על האמונות היקרות לנו עדיין מציק לנו מאוד, והוא הראה שקבוצות שעוברות משבר אמוני שכזה לא מסתפקות בכיזוב פשוט של המציאות והמשך החיים בסרט, אלא מתעקשות גם לצאת ולעשות: קבוצות כאלה על פי רוב תתחלנה בפעילות מיסיונרית הולכת וגוברת.

דבר כזה אפשר לראות גם אצל הדתיים לאומיים היום, אבל בקטן: יש אכן פעילות מיסיונרית דמויית דוכני הנחת התפילין של חב"ד. אבל רוב הפעילות לובשת צורות אחרות: דיונים תיאולוגיים על השבר ופשרו, ניסיונות רה-אירגון של הממסד, ומהלכים שונים המכוונים לערער על המצב החדש בשטח ("העלייה לחומש", בית המריבה בחברון), וגם הרבה פעילות שלובשת אופי סוציאלי של עזרה לזולת (העני, החלש), שהיא כמובן מבורכת מאוד.

צריך להבין שלכל פעילות כזאת יש גם משמעות תיאולוגית, ואין זה פשוט כלל לבצע מעבר מהשקפת עולם ממוקדת כיבוש והתיישבות, לכזו המבקשת לצאת מתוך החממה התוך-משיחית אל עבר החברה הכללית, אם בניסיון להחזירה בתשובה ואם בניסיון לעזור לנחשלים בתוכה.

אבל כמובן שיש כאלה, ורבים, שהמשבר האמוני רק תורם להקצנת המומנט המשיחי שבעולמם. לצערי הרב, רבים מהחשובים והמרכזיים שברבני הציונות הדתית בחרו במהלך הזה, וכופפו, בקריאה לעלות להר הבית, את ההלכה בפני האידיולוגיה המשיחית שלהם. מסתבר אם כן שהפינוי מעזה הוביל את ציונות הדתית המשיחית לתהליך מהיר של טירלול סיבובי, שבו עם תנופת שופרו של משיח עפים לכל עבר רסיסי הלכה. וכן: בדיוק לזה קוראים שבתאות.

ודבר מעצבן אחרון: אני דווקא כן חושב שהר הבית קדוש. אבל אני לא תופס קדושה באותה צורה שתופסים אותה חבורת הרבנים שעלו לשם. אכתוב על כך כשיהיה קצת זמן, ב"ה.

נספח:

והנה, הפלא ופלא, מן הצד השני מואשם הרב טל, שישיבתו פונתה מגוש קטיף, על ידי מזכ"ל בני עקיבא לשעבר ד"ר אמנון שפירא, בשבתאות, לא פחות. זאת לאחר שביום העצמאות הורה האחרון לתלמידיו לא לחגוג ולא להניף את דגל ישראל – כלומר הוא דווקא נסוג מזיהוי המדינה כקדושה וכאתחלתא דגאולה, זאת בעקבות פינויו מביתו בחבל עזה. ירעם נתניהו באנרג'י מדווח ששפירא טען ש""תלמידי הרב טל חובשים בכוונה כיפות סרוגות, כדי להתחפש וללכוד ברשת את הנוער הציוני-דתי", ולכן מדובר ב"שקר וחטא נגד התורה, שציוותה: 'מדבר שקר תרחק'. כך נהגו גם שבתי צבי וחסידיו, שעברו בזדון על מצוות התורה בכדי לשומרה, כביכול. מכאן, שהרב טל הוא שבתי צבי מודרני, רחמנא לצלן, והלוואי שיחזור בתשובה שלימה בהקדם." – עכשיו רק חסר שטל יאשים את החרדים בשבתאות ונשלים סיבוב שלם של כפירה בעיקר ועבודה זרה.

[גם העולם לא חדל מלהשתגע: אתמול שודרה ב- BBC כתבת תחקיר על הסיינטולוגיה – אפשר לצפות בה כאן; אם אתם רואים את הרשימה הזאת לא כהלכה זה בגלל שאתם משתמשים בפיירפוקס. משום מה תיבות פנימיות לא עוברות אליו טוב. לבד מזה אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדרפור]

1. מסתבר שהכנסייה מסוגלת להשתנות: אחרי יותר מ- 1500 שנה של אמונה בלימבו, הכנסייה הקתולית עושה קולות של סתאאאאאם: במסמך שציפו לו זמן רב מודיעה "הועדה הבינלאומית לתיאולוגיה" שלכנסייה בעצם אין דוגמה פורמלית בנושא הלימבו, ולכן אפשר לוותר על האינסטאנציה המטאפיזית הזו.

הלימבו נועד מראשיתו לענות על צורך שהתעורר עם קבלת הדוגמה בדבר החטא הקדמון: כידוע, על פי הכנסייה הקתולית כולנו נולדים בחטא משום שאדם וחווה לא צייתו לצוויו של אלוהים ואכלו מעץ הדעת (כן, עונש קולקטיבי. לא פייר? איפה הייתם כשנברא היקום?). עד הופעתו של ישו בעולם לא היתה בעצם אפשרות לגאול את עצמנו מהחטא הזה, ורק עם צליבתו של בן האלוהים, קימתו לתחייה וקבלתנו אנו את האמונה בכל זה אנחנו נחלצים מהברוך. בראשיתן היו הכתות הנוצריות מטבילות כל מצטרף חדש לשורותיהן וכך מכניסות אותו אל תוך קהילת הנגאלים, וכשהדת התמסדה הורידו יותר ויותר את גיל ההטבלה (נדמה לי שתחילה זה היה בבר מצווה) כי פחדו שצעירים ימותו ללא כניסה תחת כנפי הכנסייה וכך לא יהנו מהמחילה מהחטא. לכן כיום מטבילה הכנסייה תינוקות בני יומם.

שתי בעיות התעוררו כתוצאה מהאמונה הזאת: ראשית, מה עם כל האנשים הצדיקים שחיו לפני שישו הגיע? מה עם אברהם אבינו, משה רבנו, ואריסטו (הפילוסוף החביב על הכנסייה)? האם הולכים לגיהנום רק כי הם חיו לפני שישו מצא לנכון להתגשם בגוף על פני האדמה, להיצלב ולקום לתחייה? שנית, מה עם תינוקות שמתים ללא הטבלה (למשל, תינוקות של יהודים)? הרי הם רק תינוקות! האם מגיע להם גיהנום רק על סמך החטא הקדמון, אפילו אם לא הספיקו עוד לחטוא חטא כלשהו משל עצמם (זיכרו שאין גלגול נשמות בנצרות)?

כדי לפתור את שתי הבעיות האלו המציאו אבות הכנסייה, בראשם אוגוסטינוס, את הלימבו. הלימבו הוא מקום ניטרלי כזה, לא גן עדן ולא גיהנום, אליו הולכים נשמות מי שחי חיים למופת או שלא הספיק לחיות כמעט כלל, ומאידך לא הפך לחבר רשמי בכנסייה. ולשם הלכו הנשמות האלו ב- 1500 שנה האחרונות.

כנראה שהבעיה שהתעוררה עם כל העניין (חוץ מזה שבעיניים מודרניות זה נראה קצת מופרך) היא שבמקומות רבים בהם הכנסייה עדיין מנסה לעשות נפשות (בעיקר אפריקה), קשה לומר למשפחות שמצטרפות שהתינוקות שהם לא הספיקו להטביל ומתו, לא זכו להגיע לגן עדן. מזל שיש עכשיו אפיפיור שהוא בעצמו מומחה לתיאולוגיה, והחליט להזיז עניינים.

עם זאת, הכנסייה מדגישה שזה שאין לימבו לא אומר בהכרח שהתינוקות (או משה רבנו וכו') נמצאים בגן עדן, רק ש"ישנם יסודות תיאולוגיים וליטורגיים רציניים לתקווה שתינוקות שלא עברו הטבלה ומתו, ינצלו ויהנו מזיו השכינה."

מה שבעצם מדהים בכל הסיפור הזה הוא המשמעות התיאולוגית שלו, כי זה בעצם מטיל איזשהו צל של ספק על כל הטענה הנוצרית שמי שלא בכנסייה נידון לגיהנום – נוצר כאן סדק ראשון באופי האבסולוטיסטי, הדרקוני, השובניסטי שקיים בנצרות משום הטענה שרק דרך ישו אפשר להגאל. וזה לא רע.

2. ואפרופו ישו, מאמר מעניין מאוד של פרופ' ישראל קנוהל (שיש לי את העונג הרב ללמוד מפיו בימים אלו) התפרסם אתמול ב"תרבות וספרות" ושופך אור על האמונה הנוצרית בדבר מותו וקימתו לתחייה של המשיח. מסתבר שעל פי טקסט שנמצא האמונה במשיח שמת וקם לתחייה היתה קיימת ביהדות בשלהי המאה הראשונה לפנה"ס, עוד לפני הדוגמא החיה שנתן ישו. אותו רעיון הוא גם הבסיס לאמונה היהודית במשיח בן יוסף.

בקצרה, האמונה במשיח בן יוסף אומרת שלפני שיבוא משיח בן דוד ויגמור עניין, תהיה מלחמה ענקית ("גוג ומגוג") שבה ימות משיח אחר, בן יוסף. הוא ינהיג את כוחות האור (זה אנחנו, כן?) ועל סף הניצחון יהרג. אחריו יבוא בן דוד וימלוך על ממלכת ישראל הגדולה לנצח נצחי נצחים. הרעיון הזה נזכר לראשונה בתלמוד (ראו לינק למאמר, שם קנוהל מדבר על זה), ואחרי זה זכה לפיתוחים נרחבים בקבלה לזרמיה.

אם זה נכון, הרי שהכת הנוצרית הקטנה אימצה את הרעיון הזה כדי להתמודד עם המשבר שפקד אותה במות עליה נביאה, ואולי – אם נעז להעלות על דעתנו (נעז, נעז!) – ישו תיכנן את מותו מראש, כדי שיהיה תואם לאותו רעיון של משיח הרוג (הוא אהב לעשות דברים שתאמו לנבואות קדומות).

אם כך, מסתבר שמאותו עץ גינאולוגי צמחו (באופן אבולוציוני-מימטי – ראו תרשים מפואר שהכנתי בעצמי) שני רעיונות על תפקידו ותפקודו של המשיח: הראשון, הנוצרי, על מותו ותחייתו, והשני, התלמודי-תָנָאי (שאולי כבר הכיר את זה הנוצרי) על משיח מוקדם, משיח פג, שמת בקרב ומוחלף על ידי המשיח האולטימטיבי.

3. ואפרופו אבולוציה ומימטיקה, הרי הרצאה של ריצ'רד דוקינס, אולי האנטיתאיסט הכי פנאט, אבל אולי גם הכי חכם, בעולם. כאן הוא מדבר על ספרו האחרון The God Delusion, שכבר חודשים בראש טבלת רבי המכר בארה"ב. עד שראיתי את הסרט הזה (האמת, רק את עשר הדקות הראשונות בינתיים) לא ממש חיבבתי את האיש. אבל שורו הביטו וראו: מדובר בגבר מרשים. ולא פחות חשוב: הוא יודע לכתוב, לעזאזל. אני ממליץ לשמוע אותו קורא מספרו את השורות הבאות (לכו לסביבות 8:30 דקות – אם הטלוויזיה לא עובדת הנה הלינק):

The God of the Old Testament is arguably the most unpleasant character in all fiction: jealous and proud of it; a petty, unjust, unforgiving control freak; a vindictive, bloodthirsty ethnic cleanser; a misogynistic, homophobic, racist, infanticidal, genocidal, filicidal, pestilential, megalomaniacal, sadomasochistic, capriciously malevolent bully.

אוי, יש משהו בדבריו, לא? הוא באמת לא הכי נחמד בעולם, ה' צבאות…

אבל חשוב לי להבהיר משהו: ייתכן שנוצר איזה רושם שאני בז לדת האורתודוקסית או המסורתית. זה לא המצב. יש לי הרבה כבוד והערכה לדת הממוסדת, וביתר תוקף ליהדות. לכונן מערכת דתית-חברתית זה לא עניין פשוט (בלשון המעטה), והוא מלווה תמיד בהרבה שגיאות ובעיקר בהרבה פשרות. יחד עם זאת אני חושב שיש ביהדות מוסדות ורעיונות מאוד מאוד עמוקים וחכמים. כמובן, יש גם הרבה מאוד מאוד מה לשפר ולשנות, ויש הרבה מקום לביקורת, וכמובן גם לצחוק.