בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, ובכל דור ודור מצילנו הקב"ה מידם ומיד המשיחיות חסרת-הפשרות שלהם, אם כי בדרך כלל המחיר יקר. אחרי מרד החשמונאים נגד היוונים שפרץ ב- 167 לפסה"נ והסתיים בריקבון דתי, שחיתות שלטונית וכיבוש רומאי, ואחרי המרד הגדול נגד הרומאים שהתחיל בשנת 66 למניינם והסתיים בחורבן ירושלים והבית השני, ואחרי מרד בר כוכבא הקטסטרופאלי (132-135) בו נהרגו קרוב לחצי מיליון יהודים ואשר הביא, למעשה, לקיצו של הישוב היהודי בארץ ישראל ותחילת הגלות בת שנות אלפיים, התגבש (כנראה סביב המאות השלישית-רביעית) מנגנון הגנה הלכתי שנועד למנוע מיהודים נמרצים שחושבים שדווקא הם אלו שיושיעו את העם או העולם מלהביא נזק נוסף. "שלוש השבועות" הן שלושה איסורים המופיעים במדרש ובתלמוד ועניינם כדלקמן: 1) "שלא יעלו ישראל בחומה" (כלומר שלא יעלו בהמוניהם, לא"י) 2) "שלא ימרדו באומות העולם" 3) "שלא ידחקו את הקץ" (כלומר שלא ינסו "להכריח" את הקב"ה להביא את הגאולה).

גם אם לא היה זה המחסום היחיד בפני יהודים שמבקשים לעלות לישראל (או למרוד בגויים), הרי שהוא משמש כאילוסטרציה יפה לרוח הפאסיבית שאפיינה את היהודים עד להשכלה ולמאה התשע-עשרה, רוח אותה אנו מוצאים גם כיום בין החרדים. על כן מובן למה כאשר כינס הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל ב- 1897 כמעט שלא נראו בו יהודים שומרי מצוות. התחייה הלאומית הציונית היתה (מבחינה אידיולוגית ופרסונלית) כפירה מוחלטת בדת היהודית – הניסיון לרכוב על גל "אביב העמים" ולייסד מדינה נורמלית, חילונית ומתקדמת לעם היהודי. האורתודוקסיה באותה תקופה ראתה בעליה לארץ או מעשה כפירה של אפיקורסים, או, מצד שומרי מצוות, חוצפה כלפי שמיים וניסיון "לדחוק את הקץ". מתוך הבנתן של שלוש השבועות היה ברור לרבנים כי יש לחכות למשיח שיגיע ללא שום פעילות יזומה מצידנו.

כאשר הקים הרב ריינס ב- 1902 את תנועת "המזרחי" הוא הדגיש שעל אף שהוא חותר, כיהודי שומר מצוות, לעליה המונית וישוב א"י, הוא אינו רואה בכך פעילות משיחית או ניסיון לדחיקת הקץ: ההתיישבות בא"י חשובה כתנאי לבריאות לאומית, ומפני שחשב שבארצות הניכר היהודים תמיד יהיו נרדפים. על כן גם תמך, יחד עם חבריו מתנועת "המזרחי", בתכנית אוגנדה. כדבריהם: "העם חביב עלינו יותר מן הארץ". לא כך הרב קוק. גם הוא תמך בעליה לא"י, אבל אצלו, מראשיתה התפרשה התנועה הציונית כמפעל משיחי המדנדן את פעמוני הגאולה.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק נולד בלטביה באלול 1865. אחרי הלימוד ב"חדר", הוא המשיך לישיבת וולוז'ין המפורסמת, ועד מהרה הוכתר כעילוי. במקביל ללימוד גמרה התעניין גם בקבלה ואף בפילוסופיה כללית. כבר בשנת 1891 פירסם מאמר על "תעודת ישראל ולאומיותו", שבו ביטא דעתו לראשונה על אפשרות של ציונות דתית. בשנת 1904 התמנה לרבה של קהילת יפו, ובשנת 1919, אחרי שחזר מאירופה, בה גלה כל מלחמת העולם הראשונה, לישראל המנדטורית, התמנה לרבה של ירושלים. באותה שנה הקים את ישיבת "מרכז הרב" שכיום הינה הלב הפועם של ממשיכי דרכו, אך אז התקימה בפריפריה של לימודי ההלכה. הוא פעל להקמתה של רבנות ראשית, וב- 1921 זו הוקמה והראי"ה התמנה לרב הראשי הראשון לישראל. ב- 1935 נפטר.
בחייו לא חשש הראי"ה לבטא גלויות את דעותיו המקוריות, וכך, על אף שהיו לו מעריצים רבים גם בין גדולי העליה השניה (ברנר, גורדון) היו לו גם לא מעט בני פלוגתא, בעיקר מקרב החרדים שסלדו מקרבתו, האידיולוגית והחברתית, לחילונים.

הראי"ה קוק לא היה איש הלכה בלבד, לא רק איש של כתיבה לירית יפיפיה, ואף לא רק איש של חזון ומעשה. הרב קוק היה, אולי יותר מכל, הוגה דתי, ומיסטיקן. מתוך כתביו עולה דמותו רבת הפנים והעומקים של אדם המחפש להגשים את היעוד העליון ביותר של חייו, מחפש לא רק לעבוד את אלוהיו בכל לבו, אלא כמה שיותר להתקרב אליו, כמה שיותר להיות עמו – "מקום מנוחתנו הוא רק באלוהים" כתב. כאדם שהמגע הבלתי-אמצעי עם המציאות האלוהית היה במרכז מעיניו, כתב הרב לא מעט על דרכו של האדם אל אלוהיו, על המכשלות וההטעיות העומדות בדרכו, ועל התוצאה האידיאלית ביותר של דרך זו. דבריו נבעו, כמובן, מראיית העולם הכללית שלו, שהיתה נטועה בעולם ההלכה היהודי, ובקבלה, והושפעה מהתורות הפילוסופיות הפופולריות של זמנו.

כנפשו של האיש, החופשיה תמיד, המתעלה במעופה, בגבהי חזונותיה וחזיונותיה, כך גם תורתו, הכוללת כל, המתפרשת על פני אופקים והנוגעת בפרטי-פרטים, נדמה שרחבה מדי מחד, וערטילאית מדי מאידך, מכדי להיות נשזרת לדוגמת דוקטרינה מסודרת. בכל זאת, אנסה במאמר קצר זה לסקור את הפן התיאולוגי של הרב קוק, ובזה אך ורק את הקשור לארץ ישראל, העליה אליה ותפקידם של אלו בתכנית הגאולה האלוהית. לצערי איני יכול לתת תמונה שלמה לא על האיש, לא על פועלו, ולא על הגותו.

אחדות בעלת ריבוי

הראי"ה היה כאמור מיסטיקן גדול, וככזה תפס, מתוך עמדה קיומית, חוויתית ואינטימית מאוד, את המציאות כמכלול אחד ויחיד, אשר גם התפרטותו לכדי ריבוי אינה מבטלת את אחדותו האבסולוטית. אך יש לשים לב לבל נטעה: הראי"ה תופס את היקום תפיסה פנאנתאיסטית, כלומר כמוכל כולו בתוך האל האחד. העולם, על פרטיו, הוא למעשה האלוהים, אך בדיוק משום כך הוא אינו אשליה: אף פרט ודבר אינו מתבטל בעולם בראייתו של הרב קוק. אדרבא, יש חשיבות רבה לפרטים, כמו גם, כמובן, להלכה ולמצוות: "…האחדות האלוהית, בתאר אחדותה, היא מתעלה על ציור האחדות הרגילה, והיא באמת מתעלה על האחדות באותה המידה שהיא מתעלה על הריבוי, ואותו העושר של הריבוי לעולם נמצא בקרבה בצורה יותר מבהיקה באין סוף".

באחדות אלוהית זו נשמרים ההבדלים בין הדברים, ועל כן על אף שרובד מסויים הכל אלוהי והכל טוב, ברובד אחר, אמיתי גם הוא, נשמרים ומחויבים כל הבדלים וההפרדות: בין קדושה לטומאה, בין א"י לגולה, בין ישראל לגויים.

ואף על פי כן, אם העולם כולו הוא פעולתו של הקב"ה (ודוק: לא סמל לפעולתו כמקובל בקבלה הקלאסית, פעולתו ממש!), ודאי הוא שכל המתרחש הוא רצונו. אם כך, ואם מול עינינו אנו רואים תנועה ציונית גדולה קמה ופועלת, יוזמת ואף מבצעת, הרי ברור כי אף אם המבצעים עצמם הם אפיקורסים מוחלטים, הרי שיד ה' היא זו, וברור כי האלוהים מניע, סופסוף, את גלגלי הגאולה.

מתוך תפיסה זו חייב היה הראי"ה להסביר את העליה לא"י בראשית המאה העשרים כרצונו ופעולתו של האל. החילונים מלאי הלהט הסוציאליסטי היו בעיניו כמקיימים, אף אם מבלי שום דעת, את מצוותו של הקב"ה שהחליט שהגיע זמן הגאולה. על כן ניתן גם להתעלם מ"שלוש השבועות" ולעודד עליה לארץ הקודש.

הארץ והקודש

"ארץ הקודש" הוא אולי הביטוי הרווח ביותר בכתבי הרב קוק. אין זה קודש כקטגוריה הלכתית בלבד, אלא קודש אימננטי, מוחשי. חשוב להבין: ברור כי על פי היהדות א"י קדושה, אבל ניתן להבין קדושה זו כהיבט הלכתי גרידא, כלומר כדרגה אינסטרומנטלית המחייבת קיום מצוות מסויימות המיוחדות לארץ (כפי שאכן ראה זאת הרב נפתלי צבי ברלין, רבו של הראי"ה בישיבת וולוז'ין). אצל הראי"ה קוק הקדושה של הארץ היא מציאות אונטולוגית: איכות קיומית, ממשית, המובנת בתוך רגבי האדמה עצמם  ומייחדת את פיסת הקרקע הזו משאר חלקות האדמה ברחבי תבל. על כן גם האויר בא"י מזרז פריחה ספונטנית של הארה רוחנית ואף נבואה ביהודי אשר נושם אותו. לכן ישובה ובניינה של א"י מעלים את היקום כולו במדרגות של קדושה, שהרי היא "יסוד תיקון עולם כולו". משום כך רק בא"י ההרמוניה בין הגוף לנשמה מתקיימת במלואה, שכן כאשר עפר הארץ הקדוש מתמזג עם נשמות האנשים הקדושות, מתקיימת אחדות הניגודים, המביאה לשלמות רוחנית וחומרית. ומפני כל זאת אך ורק בא"י יכולה האומה הישראלית למצוא את נשמתה האמיתית. זו ארץ ישראל בעיניו של הרב קוק.

הקשר בין עם ישראל לבין ארץ ישראל הוא טבעי במובן הפשוט של המילה: הוא ביולוגי, אורגני, סימביוטי ממש. האחד לא יכול מבלי השניה ורק עם איחודם יש לשניים חיים אמיתיים. אך איחודם לא מבטיח רק חיים, אלא גאולה, ועצם העובדה שיהודים החלו לעלות לא"י, מראה בברור כי הגאולה הסופית, הקמת בית שלישי ואחרון, החלה: "כבר הקיץ הקץ – ביאה שלישית הוחלה."

עם ישראל שב לארץ ישראל – זו עובדה. אבל מה עם תורת ישראל? "ישראל בעמים, ארץ ישראל בארצות, תורת ישראל בתורות ובאמונות כולן, הנם שלושה מרכזים שאוצרות חיים ואורות עולמים גנוזים בהם להיות מזינים את כל העולם כולו, מעלים ומקדשים אותו" המשולש הנצחי, זה ברור, הוא עם ישראל, המקיים את תורת ישראל, בארץ ישראל. הבעיה, ומי כרב קוק היה מודע לה, היתה שאף אם הגיע עם ישראל לארץ ישראל, הרי שרובו המכריע בהחלט לא מקיים תורת ישראל.

בזכות המבט של הראי"ה קוק, החובק-כל בזרועות של קבלה (תרתי משמע) ומעלה-כל במעלות של קדושה מתאפשרת ראיית פעולותיהם של חילונים גמורים, כאשר הם תורמים למימוש שני הקודקודים האחרים של המשולש (בהגירה לא"י ובכיבושה) חלק אותנטי ואינטגרלי מתורת ישראל. "אחת מהתעודות של התגלות רזי תורה בעולם היא להשקיף גם על החול מתוך האספקלריא של הקודש, לדעת שאין באמת חול מוחלט בעולם". הראי"ה היה אופטימיסט מושבע ודטרמיניסט נלהב: הוא לא יכול היה לדמיין את ההיסטוריה כמתקדמת לשום מקום לבד מן הגאולה השלמה, במהרה בימיו. מאידך, וגם בזו גדולתו של הראי"ה, ראייתו הוְרודה של הרב לא מנעה ממנו להבחין הבחן היטב בגוונים שונים בתוך הוָרוד: הוא לא ויתר על התביעה מפורקי העול לחזור בתשובה – המרידה הכרחית לשעתה, אולם ברור היה לו כי קרוב היום בו יווכחו החילונים בטעותם ויעשו תשובה שלמה.

תיאולוגיה של החולין

הקוקיזם, כפי שמכנה זאת גדעון ארן בעבודת הדוקטורט שלו על גוש אמונים, חותר ל"קידוש החול". הוא תיאולוגיה של החולין, ועל כן הוא טוטאלי. הוא מחזיר לדת היהודית את תפקידה המקורי כשליטה הבלעדית בחייו של היהודי. לא עוד מערכת של חוקים לדקדוקי מזון ויחסי זוגיות, אלא תורה כוללת, מדינית, עולמית, קוסמית, המכילה את הכל ומסבירה את הכל. אין דבר חיצוני ליהדות ואין דבר המנוגד לה. אין ביקום אף חפץ או רעיון שקיים במנותק מהיהדות ואין דבר שלא משתלב בתכניתה האלוהית. גם פעולות שנדמה שהן בכיוון הלא נכון, למעשה מועילות וטובות – מכיוון שהכל הוא רצון השם, זה פשוט לא יכול להיות אחרת. על כן גם החילונים פורקי העול עושים את רצון השם, אף אם אינם יודעים זאת: הכפירה אינה מוכחשת, אך היא מוכלת באמת הגבוהה יותר. כותב ארן:

תורת הראי"ה היא מקור נוסחת הפלא שמציע הקוקיזם: קבליזציה של הלאומיות הישראלית [כלומר, המפעל הלאומי נתפס ככלי משחק במערכה הקבלית – ת.פ.], ובעקבותיה, ריטואליזציה של האקטיביזם הפוליטי [כלומר, בניית ישובים וקביעת עובדות מדיניות נתפסות כמצווה דתית – ת.פ.], שמאפשרים להביא את הציונות לקצה מסקניותה, ובו בזמן גם לפרקה ממעשיותה ולשחררה מאחריותה [אין צורך לדאוג לעתיד שכן אנו 'יודעים' שזו תחילת הגאולה והכל יבוא על מקומו בשלום – ת.פ.]

הציפיה הבלתי נפסקת לגאולה עכשיו גם משחררת את המאמינים מניסיון אמיתי להתעסק עם העולם המשתנה, מניסיון אמיתי לתת תשובות הלכתיות לבעיות המודרנה – למה לנסות להתאים את ההלכה הגלותית לחיי עם במדינתו, כאשר ברור שתוך זמן קצר תבוא הגאולה?

קל לראות כי עמדה זו מובילה בקלות להתנשאות, ליומרה לדעת מה רוצה הזולת יותר טוב ממנו עצמו, ולמעשה להכחשת האוטונומיה והערך של כל דעה ופעולה שלא מוכנה לכפוף ראשה בפני התיאולוגיה הזו. אך משקלה של ביקורת זו אינו רב, שכן קשה למצוא תיאולוגיה מעניינת שלא מחזיקה בעמדה דומה. הבעיה העיקרית היא שונה, והיא שעל אף שהראי"ה גילה הערכה רבה לאנשי העלייה השנייה, לאידיאלים שהנחו אותם ולפועלם, הרי גם הוא בסופו של דבר ניבא שהבנים הסוררים יחזרו למוטב, כלומר שתהיה חזרה המונית בתשובה (אם לא יתעוררו מעצמם, הרי אויר ארץ הקודש יעורר אותם). והנה, לא רק שלא חזרו החילונים בתשובה, לא רק שלא התעוררו, אלא אף גדל מספרם, וחמור מכך: את אותם אידיאלים נשגבים שהנחו אותם בעבר (סוציאליזם, חלוציות, תרבות עברית) זנחו, וכיום עיקר מעינייהם בעשיית כסף והשתדלות אובססיבית להדמות לאמריקה.

על כן בעוד הראי"ה יכול היה לראות בכל המתרחש את רצון האל, גם בתוקף היותו מיסטיקן ענק וגם בתוקף כך שלמזלו המאורעות בזמנו היו חיוביים בכל הקשור לעם ישראל (איננו יודעים כיצד היה הרב מסביר את השואה שפקדה את עמו שנים מעטות אחרי שנפטר), המאמינים שהלכו בדרכו לא היו מסוגלים לקבל בהכנעה את כל המתרחש כרצון השם. כפי שמנתח גדעון ארן:

שנים רבות לאחר שנחתמה, במציאות שונה בתכלית, כשנקלטת ומתפשטת תורת הרב, ולא בלי קשר לכך, היא מתגלה למאמיניה כבלתי ניתנת למימוש, בין השאר מפני שהם נתבעים לקבל את המציאות המתסכלת כמות שהיא, אף להללה, ולהשאר סבילים. או אז מתרחש 'שברון המיסטיקה'. דווקא מתוכו ינועו 'בני הרב' לפרוץ מגדריהם האורתודוקסיים ולהתערב בתחום החברתי מדיני. יסוד האקטיביזם התנועתי של גוש אמונים הוא במישנה הדתית של הראי"ה; ליתר דיוק, בקשיי הגשמתה.

מלאכת ההתאמה של התיאולוגיה הקוקיסטית למציאות המשתנה נפלה על כתפיו של בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה קוק. הוא אשר הכניס בקוקיזם את האלמנט האקטיביסטי הקנאי, כאשר שלח את מאמיניו להתנחל על כל גבעה כבושה. כדבריו: "הדת שלנו אימפריליסטית. אנו האימפריליסטים של היהדות". על כך בעמוד הבא.

מלחמות קודש הן הנוראיות שבמלחמות. אם כבר מלחמה, תמיד כדאי לערוך אותה מסיבות אגואיסטיות, ילדותיות: אדמה, משאבים, נשים. רק לא כדי להביא את מלכות האלוהים על פני הארץ, שכן כוונה טהורה, על-אנושית שכזו מבשרת בהכרח אכזריות מבעיטה וחוסר-אנושיות גמורים: השמדה מוחלטת, טוטלית, "מחייה מעל פני האדמה" של עם, כולל שחיתת צאנו, שריפת יבוליו והמלחת בארותיו. דווקא הכוונות הנאצלות ביותר מביאות לתוצאות הבזויות ביותר, ולא בכדי: האחיזה ברעיונות כאלו היא תמיד חסרת-פשרות, פנאטית, מטורפת. הקונקרטיזציה של האידיאל לכדי מעשה, מימושו הטוטלי של הנשגב בארצי היא התנועה הנפשית הקוסמת והמפתה ביותר. השטן מומחה בעטיפת מילותיו בדבש, והניסיון להביא גן-עדן עלי אדמות הוא תמיד הפיתוי שמציע הנחש.

שעה שהרב ריינס, מי שב- 1902 הקים את תנועת "המזרחי", כלומר התנועה הציונית של יהודים שומרי מצוות, הכריז לבל תהיה טעות כי "אין בזה קורטוב של העניין מהגאולה", כבר היה בן 11 מי שלימים יהיה הרב צבי יהודה קוק (הרצי"ה), ולדורות יטען תוכן חדש, משיחי וגאולתי לעילא, בתנועה הציונית ובעיקר בלבבות חלק מבניה חובשי הכיפות הסרוגות.

אחרי מותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הרא"יה – ראו עמוד קודם), ב- 1935, נשאר חלל גדול, שעד היום לא נתמלא. ענקי רוח כמוהו, מסתבר, אינם יחידים בדורם, אלא גם בדורות שאחריהם. אף הרצי"ה הודה ללא היסוס בנחיתותו לפני אביו. עד לאמצע שנות החמישים, אפילו אחרי שנתמנה לראש ישיבת "מרכז הרב", סמכותו של הרצי"ה לא היתה רבה. לא רק שלא היה ידוע בין המוני ישראל, אף בעולם הישיבות נטו לבטל את ערכו (גם משום ציוניותו המובהקת).

מהאב אל הבן, ללא רוח הקודש

ההבדלים בין האב לבן גדולים. האב איש אשכולות שאחז בזה וגם מזה לא הניח ידו. הבן אינו בקיא כמוהו בפילוסופיה של זמנו ויש אומרים שאף לא במקורות היהדות. האב הרבה לכתוב והוציא תחת ידיו כרכים שלמים. הבן פרסם קבצי-שיחות. האב, רוחו גבוהה אין קץ, הוא מתעלה ומעפיל וממרומי השגתו חושף מערכת אמונית, מיסטית ותיאולוגית מרשימה בעומקה כמו במורכבותה. הבן מנסה להתאים מערכת זו למתרחש מול עיניו. האב חדשן. הבן – פרשן. ובעיקר: האב מיסטיקן, הבן חסר את רוח הקודש.

כמיסטיקן ראה הראי"ה את המציאות כולה כתנועה אלוהית אחת, ועל כן פירש אותה כרצונו הצרוף של האל (לאמור, אם יהודים פורקים עול מצוות ועולים לארץ, הרי זה רצון השם וחלק מתכניתו). הרצי"ה אינו רואה את המציאות באספקלריא כזו. העולם הוא בשבילו נחות לאל וחיצוני לו: האל פועל בעולם, אך פעולות העולם אינן האל. על כן במקום פירוש אורגני ויצירתי לתורתו של אביו, פירוש אשר היה ממשיך לנסוק על רוח תנופתה האדירה, כל שנותר הוא ניסיון מכאני להתאים את חזונו של הראי"ה למציאות הגחמנית. אצל הראי"ה עלתה מעל לכל הנטייה המיסטית; אצל הרצי"ה – הנטייה המשיחית. יאמרו תלמידיו: כך זה חייב להיות, בעוד האב הוא הרוח, הבן נמצא כדי לחבר אותה אל החומר, ובזו חשיבותו הקריטית.

כאשר היה על הבן להמשיך את תורתו של אביו, הוא נדרש למעשה לפרשה בהתאם לנסיבות שנוצרו, השונות מאוד מאלו שבהן חי הראי"ה. מאז שהלך האב לעולמו (1935) הרי התחוללה השואה הנוראה, ומאידך הוקמה והתבססה מדינת ישראל – זו שאמורה להוות את מימושה של התכנית המשיחית כפי שראה אותה אביו. אלא שהמציאות באופיה היא עקשנית וסרבנית, והיא לרוב אינה נאותה לסדר את עצמה בדיוק כפי שאנחנו מבקשים ממנה: בניגוד לפרוגרמה הגאולתית, אף לאחר הקמת המדינה לא נראה כי החילונים חוזרים בתשובה. הראי"ה צפה מדינת שלום, בה אפילו פשע אין – גם תחזיות אלו אינן מתגשמות. החברה הישראלית אינה אור לגויים לא בתורה ולא בדרך ארץ, והגרוע מכל: חלקים נכבדים מארץ הקודש, חלקי אבות, אינם, באותן שנים, בריבונות המדינה. משימתו של הרצי"ה, על כן, קשה עד כדי בלתי אפשרית. לא פלא שהוא, כמו ישבתו "מרכז הרב", כמעט אינם משמיעים קולם, וכמעט אין שומעים עליהם (בשנות השישים המוקדמות תלמידי "מרכז הרב" מכלים את זמנם בהפגנות נגד מיסיון שפעל בירושלים ונגד העלאת "מתיאוס פסיון" בביניני האומה).
התפנית התחוללה, כמובן, אחרי מלחמת "ששת הימים".

החיה השמימית ששמה ישראל

במאי 67', לפני המלחמה, בתקופת "ההמתנה" המתוחה, בהתכנסות לרגל יום העצמאות הי"ט למדינה, נשא הרצי"ה דרשה שלימים תהולל ותתקדש, תשונן ותלמד בע"פ, היא "מזמור י"ט" הידוע. במהלכו סיפר איך שבור היה דווקא ביום כ"ט בנובמבר, עת החליט האו"ם על חלוקת הארץ וההמונים בישראל פצחו בריקודים ואילו הוא היה כואב את כאבה של הארץ המחולקת. לפתע פרץ הרב בקריאה גדולה וזעק: "כן, איפה חברון שלנו – האנחנו שוכחים את זה?! והיכן שכם שלנו, ויריחו שלנו, איה – הנשכחן?! וכל עבר הירדן – שלנו הוא, כל רגב ורגב, כל ד' אמות, כל חבל ארץ וכברת אדמה השייכים לארץ ה' – הבידינו לוותר אפילו על מילימטר אחד מהן?!" והנה, שבועות ספורים אחרי כן כבר היו כל המקומות האלו תחת שלטון ישראלי. לתלמידים לא נותר אלא להבין זאת כנבואה שנתקיימה. "מזמור י"ט" נתן לתלמידי הרצי"ה מובן דתי למאורעות הדרמטיים שהתחוללו בארץ.

קוקיסטים כחנן פורת והרב לוינגר תיארו את שעבר עליהם במלחמה כהארה רוחנית. אם את כל המדינה שטפה אופוריה משכרת, הרי שב"מרכז הרב" האופוריה הזו נחוותה כהתגלות דתית אפוקליפטית. הרצי"ה הכריז כי ברור לגמרי ש"הקיץ הקץ" ובישיבה היה מובן כי שלב חדש בתכנית הגאולה, שלב מכריע וסופי, נפתח. הנה קטע מדהים ממנשר שיצא מ"מרכז הרב" מיד אחרי המלחמה: "ידע כל התבל הנאור, עם כל חכמותיו, עם כל המודרניות שלו, עם כל ספקותיו, עם כל שיקועו החומרי, עם כל מסותיו הניסיוניות, עם כל חופש דעותיו, שאכן אחת היא האמת העומדת לעד, ואמת זו חקוקה היא במצחה של החיה השמימית המתהלכת על הארץ בתבנית ששמה ישראל."

הרצי"ה חזר והדגיש כמעט בכל הזדמנות ש"לימדונו חז"ל ששקולה מצוות יישוב הארץ כנגד כל המצוות שבתורה". כבר באותו "מזמור י"ט" המפורסם, עוד לפני "ששת הימים", אמר:

[…]עלינו לעשות את המצווה המוטלת עלינו בכוח הזה – כיבושה של הארץ. לא כולם מקיימים את המצווה בייחוד הכוונה האמיתית […] אבל בסופו של דבר מתקיימת המצווה. זוהי מצווה, מצוותם של כלל ישראל ומוטלת על כולנו, ומשום כך, כל השייך אליה, כל כלי הנשק למיניהם, מתוצרתנו ומתוצרתם של גויים, כל מה ששייך ליום הזה של קימום מלכות ישראל – הכל הוא קודש!

ברור מכאן למה כיבוש יהודה ושומרון היווה זריקת מרץ אדירה לאידיולוגיה שלו: בפעם הראשונה אפשר היה לקיים את מצוות ישוב הארץ בתוספת מידת "קידוש השם" של נטילת סיכון: גם להתנחל בלב אוכלוסיה עויינת (אם כי בשנים ההן, כנועה ביותר), גם להפריח מקומות היסטוריים וקדושים, וגם לרשת את תפקיד החלוצים שבנו את המדינה, אותם חלוצים שהעריץ הראי"ה.

עניין אלוהי

אלא שלא רק כיבוש שטחי א"י היה חשוב לרצי"ה, אלא גם, ובעיקר, ריבונות המדינה. "אין הגאולה אלא ריבונות; ממשלה של העם במלוא רוחב ארצו". הוא תיעב כניעה בפני לחצים פוליטיים של מדינות העולם או האו"ם. ההתנחלויות, כשם שהן באות לגאול את האדמה, הן באות גם כדי להפגין אדנות וסמכות שלטונית. לכן גם היה חשוב לראשוני המתנחלים לקבל, אף אם בדיעבד, רשות מהמדינה להתיישב. ההתנחלויות הראשונות עלו תוך משא ומתן עם הממשלות השונות (תחת גולדה, רבין, בגין), גם אם הוא הוקדם ביצירת "עובדות בשטח". מכיוון שעל פי הרצי"ה "מדינת ישראל היא עניין אלוהי", הכבוד כלפי המלכות הוא מקסימלי: "ראש ממשלה בישראל הוא בשבילי מלאך אלוקים" – כך אמר על גולדה מאיר.

בהיותו של הצבא נדבך חשוב בריבונות, הרצי"ה העריץ את צה"ל. השילוב של יהדות וצבא קסם בעיניו והיווה בשבילו סמל מובהק ליציאה מהגלות. מלחמות ישראל הן מלחמות מצווה, גנרלים זוכים לכבוד רב (פעם כינה את שרון "אריק מלך ישראל"), וכלי נשק ומדים הם קדושים: "כל רובה שנוסף לצבא ישראל מהווה עוד שלב רוחני ממש, עוד מדרגה בגאולה, כמו האדרת התורה והגדלתה בריבוי ישיבות"; "קדושת מדי הצבא בישראל היא קדושה עצמית מקורית, זו קדושת כל מכשירי המצווה". הוא היה יוצא בשצף כנגד אלו המקללים היום חיילים (ושוטרים, ושרים): "כשם שהמחרף את צבא ישראל הוא כמחרף מערכות אלוהים חיים, כך המחרף מלכות ישראל הוא כמחרף מלכות השם". הצבא אהוב על הרצי"ה כל כך, עד כי אולי היה רוצה שרק צבא יהיה: "כל עם ישראל הוא בבחינת צבא אחד גדול מאוחד ומיוחד". איזה יופי.

משבר אמוני-תיאולוגי

כעת ניתן גם להעריך את גודל המשבר המתחולל אצל נושאי התיאולוגיה הזו כיום, כאשר הם נקרעים בין נאמנותם למדינה ולצבאה לבין נאמנותם לארץ – שתי שבועות אמונים אשר עבורם הן בעלות ערך דתי עליון. לנוכח הקריאות לסירוב פקודה ואף לניתוק מהמדינה, ברור כי אצל חלקם הנאמנות לארץ גוברת, גם אם תוך ייסורים, על זו למדינה.

הלאומיות הישראלית, אם כן, מקבלת מעמד ערכי עליון, והמדינה הריבונית הולכת ונתפסת כפן העיקרי, אם לא היחיד שבו מתגלים פעמי המשיח. היחס בין המדינה, הממשלה והצבא לחבלי ארץ כאלו ואחרים מקבל מימדים של עומק דתי אינסופי, וכל תזוזה של חטיבה או אבן-גבול נקראת ומתפרשת כאילו היא פסוק בתנ"ך. המבנה המדיני-חברתי נטען בקדושה והיה להתגלות אצבע-אלוהים על פני הארץ. זו משיחיות ללא משיח, והצפייה אינה מתמקדת באדם כלשהו, אלא בתהליך ההיסטורי (פוליטי-מדיני) עצמו. במידת החפיפה בין שטחה של מדינת ישראל לזה של ארץ ישראל נמצא המתח הדתי ומתבקשת ההוכחה להשגחה העליונה.

עולם ומלואו של רוחניות יהודית ויצירתיות דתית מצטמצם, אם כן, לנקודה אחת פשוטה וארצית: כמה דונם נמצאים תחת שליטת מדינת ישראל. כך, על ידי רדוקציה של הגאולה היהודית לריבונות ואדמה, אפשר גם לפרש פעילות חילונית, כהקמת בית וסלילת כביש, כמצווה. הרצי"ה התעסק הרבה יותר ביחסי חוץ וביטחון של המדינה מאשר בדיני טומאה וטהרה. כך ראוי לדעתו, שכן כבר קבע הראי"ה כי "הקודש שבחול, שירד עד לידי החולין הגמורים, הוא יותר נשגב וקדוש מהקודש שבקודש". מתוך ביתו ברחוב עובדיה בירושלים היה הרב שולח הנחיות למאמיניו החרוצים, והם היו מגשימים את חזונותיו על גבעות יהודה ושומרון ומישורי עזה. אמר אז חנן פורת: "רחוב עובדיה מספר 30 זהו מרכז כל העולם. שם מקור המתח החשמלי שמניע את המכונה שקרויה גוש אמונים באמצעותה יוארו ישראל והאנושות כולה."

גאולת ישראל היא גאולת העולם כולו, ואצל הקוקיסטים דבר זה מתבטא, כמובן, בכיבוש והתנחלויות. כאשר הופיע פקפוק בחכמה שבהתנחלויות דרש הרב לוינגר: "בויתור לערבים ולגויי עולם, בהפסקת ההתנחלויות ובנסיגה מהשטחים, נגרום לרעת שכנינו. שכן, לא רק שלא ישופר מצבם החומרי, אלא שתחול התדרדרות רוחנית שתמנע מהם להבין את עליונות עמנו ולהכיר בקדושתו. כך, במו ידינו, נבלום את גאולתם." מתוך התיאולוגיה הזו, גם אם לא רק מתוכה, נולד גוש אמונים, ואת אחריתה אנו רואים בימינו.

תנופת ההתישבות החלה במלוא עוזה רק אחרי מלחמת "יום הכיפורים". כרגיל, אחרי אירוע משברי, שנתפס בעיניים דתיות, המצפות לגאולה, כשבר אמוני, אחרי דיסוננס קוגניטיבי, באה הפריצה קדימה במשנה מרץ. מתוך הטראומה של "יום הכיפורים" זינק גוש אמונים לזרוע את הרי שומרון ויהודה בישובים יהודיים. מתוך השבר באה התגובה הנחושה, כאילו כדי להוכיח שבוא תבוא הגאולה, שאין המאמין נרתע מהמבחן האמוני שמציב בפניו האל.

עם זאת, משברים שבים ופוקדים את התיאולוגיה הקוקיסטית. השלום עם מצריים, שכלל את החזרת סיני, היה מכה קשה. כפי שראינו, כבר אצל הראי"ה הקשר בין עם ישראל לבין ארץ ישראל הוא מהותי כמו שהוא אורגני. אצל הרצי"ה תורה זו תופסת, כמובן, משנה תוקף: כשם שעם ישראל הוא אחד, כך גם הארץ, אין היא יכולה לתפקד ללא כל אבריה, כלומר ללא כל השטחים שגופה מורכב מהם. החזרת שטח כמוה כקטיעת איבר, על כן דבר זה לא יעלה על הדעת. על כן הקב"ה לא ייתן לזה להתרחש.

לא ברור מה יותר: תיאו-פאשיזם, או תיאו-פטישיזם

ב- 1977 כתב הרצי"ה: "חיוב מוחלט על כל יהודי, הנאמן, לישראל, לעמוד במסירות-נפש שלימה וגמורה, נגד זה רשע-כסל של ניוון-הבגידה הטיפשי המגועל והמבולבל של הפקרת מה-שהוא של ארץ-חיינו והוצאתה מידינו אל רשות נכרים". לפני פינוי סיני עצמו הוא התנבא, כמו רבנים רבים, בהם גדולים ובכירים, כי על אף כל החלטות הממשלה וההכנות, הפינוי עצמו לעולם לא יתרחש: "בבנין האלוקי שלנו, המקיף וחובק זרועות עולם ועולמים, אין מציאות ואחיזה לנסיגה". הרב לא ראה את הפינוי, שכן הוא נפטר שבועות מספר לפניו. אך האמונה לא נשברה כאשר נתבדתה. גם אחרי המשבר הזה בא גל של עשייה, ופליטי סיני רבים הופנו להתיישב בהתנחלויות שברצועת עזה – שהיום מיועדות לעקירה.

בימים הגדולים של תנופת ההתנחלויות אמר חנן פורת: "גוש אמונים הוא הכמיהה להתגלות אלוהים בָּיש". יש להבין אמירה עמוקה זו: גוש אמונים מגלם את הפרקטיקה הפולחנית של התיאולוגיה הקוקיסטית. הריטואלים המהותיים ביותר אינם תפילות אלא התנחלויות. עבודת אדמה היא עיקר עבודת השם ו"גאולת האדמה" מחליפה את גאולת הנשמה.

אפשר לומר שהתאולוגיה הקוקיסטית, במודע או שלא במודע, חוזרת אל הדת היהודית של ימי המקדש: אם אחרי חורבן בית שני החליפו תפילות את הקרבת הקרבנות, כעת, עם בנייתו של הבית השלישי, מחליפות התנחלויות את התפילות. בניית ההתנחלויות שקולה לעבודת המקדש, שכן כאשר קידש הרצי"ה את הממשלה ואת הצבא, הפכה המדינה לדגם המקדש עצמו. אם ראש הממשלה הוא "מלאך אלוקים" וצבאו קדוש, יתכן והעבודה שהם עושים היא היא מלאכת המקדש. הסבטקסט הקוקיסטי מגלה לנו כי ראש הממשלה הוא הכהן הגדול, חייליו כהנים, והמתנחלים הם הלויים, העוזרים להם במלאכת הקודש. על כן כיבוש האדמה ובניין המדינה הם תפעול בית-המקדש עצמו, וכאשר קיים מקדש, אין בעצם צורך בכל תוצרי שנות הגלות היהודית. למצער מעמד תפעולו מקבל דגש ובכורה על פני כל מצווה אחרת. ההלכה לא מתבטלת – להפך, השמירה עליה קשוחה ומדוקדקת – אך מבוטל בה יסוד חשוב מאוד: ההתפתחות והשינוי שהיו מנת חלקה כל שנות הגלות.

במשיחיות הקוקיסטית אין אמנם סכנה של ערעור ההלכה (כפי שהיה, להבדיל, במשיחיות השבתאית) אך ישנה סכנה אחרת: התאבנותה של ההלכה. אין התחשבות במציאות החדשה שהיהדות נתונה בה (מציאות של עם במדינתו המודרנית) דווקא משום התפיסה של זו כמציאות על סף גאולה, ומשום ההכרה (או תת-ההכרה) שהמדינה כולה היא הבית השלישי. כך נפתר משבר הפגישה של היהדות הגלותית עם המדינה המודרנית: על ידי הכלתה של האחרונה בתיאולוגיה של הראשונה (בניגוד לדרך החרדית שבה המדינה היא חול מוחלט ואף טומאה, דרך המובילה לניתוק ולהסתגרות), וכל זאת ממילא באופן זמני וארעי, שהרי "ביאה שלישית החלה" והגאולה תבוא במהרה.

ימיו הגדולים של מפעל ההתנחלויות בשטחי יו"ש מאחוריו. אין זה מפני שגוש אמונים כבר לא קיים כישות חיה: דווקא ההתמסדות וההתברגנות של המתנחלים מלמדים על ההצלחה הפנומנלית לה זכו. הבעיה היא שלעולם כולו נמאס מהאפרטהייד האנטי-דמוקרטי, האנטי-אנושי שמתרחש בשטחים הכבושים. רצונו של הרצי"ה ביהדות אימפריאליסטית עלה בתוהו: עידן האימפריאליזם מת – זה פשוט לא הולך במאה ה- 21, ו"הגויים" לא יתנו לזה להמשיך. לשון אחר: הקב"ה לבדד ישכון, ובמשיחיים לא יתחשב. עקירת גוש קטיף הינה השלב הראשון בחזרתה של מדינת ישראל לגבולות מצומצמים, נורמליים, הן מבחינת אחיזתה בקרקע, והן מבחינת מעמדה המטאפיזי. "העניין האלוהי" הולך וצר.

מתוך המשבר הדתי העמוק הזה יכולה לקום דתיות יהודית חדשה, נועזת, קלה ונשגבת. הסיכויים שהיא תקום לא מעטים: ציבור המכיל בתוכו אדיקות כה רבה מחד, וחיות ואומץ מאידך לא קמל – הוא פורץ לעצמו דרך חדשה. למעשה, אין לו ברירה אחרת. מי ייתן ותהיה זו דתיות של מלאות רוחנית. כדברי הראי"ה: "גבורה מיוחדת היא גבורתם של ישראל, גבורה המצטיינת לא בכיבושים שמכבשים את האחרים, מכניעים אותם או מאבדים אותם, אלא גבורה שבעקרה היא קשורה בכיבוש שהאדם כובש את עצמו, גבורת הנשמה האלוהית, הרוח האצילי של האדם" (עולת ראיה, א', ע"ה).

אחד מהמגזרים היחידים בארצנו הקטנה (ולמעשה בעולם המערבי כולו) שעדיין עוסקים בלהט בוער (כראוי) וברצינות תהומית (פחות ראוי) בתיאולוגיה ואידיאולוגיה דתית הוא הציבור הדתי-לאומי, על גווניו וזרמי-זרמיו השונים והמעניינים (מקביל לו בארה"ב הציבור הפרוטסטנטי הפונדמנטליסטי, עליו כתבתי מעט כאן). אחת הבמות היחידות והרציניות ביותר עליה מתקיימים הדיונים האלו, או יותר נכון נערכים הקרבות האידאים הללו הוא הירחון "נקודה".

"נקודה" היה מיום היווסדו (1979) במה מכובדת להשקפותיה של הציונות הדתית, שחילוקי הדעות בתוכה יפתיעו מאוד את מי שרואה בכל חובש כיפה פנאט בפוטנציה. הירחון נחשב לרציני ומעמיק, וריבוי הקולות בו ביצר את חשיבותו כמגבר הראשי לכל קול קורא במדבר ולדיונים מטא-הלכתיים רבים. אני עשיתי מנוי לפני קצת פחות משנתיים, כשכבר היה ברור שההתנתקות בדרך. רציתי לראות את התיאולוגיה הציונית-משיחית בנקודה המעניינת ביותר שלה: במשבר.

כתבתי מעט על הרבנים קוק והמשיחיות התיאו-פאשיסטית שצמחה מהם לפני ההתנתקות, בצמד מאמרים שאני מאוד אוהב וממליץ עליהם למי שמתעניין. הם התפרסמו באנרג'י, ועכשיו העלתי אותם לפורמט של הבלוג. על ההבדל המיסטי-תיאולוגי בין השניים כתבתי ב"הארץ".

זה לא חדש שעם ההתנתקות נכנס הציבור הדתי לאומי (לפחות החלק הקוקניקי שבו, שמאז שנות השבעים הלך וגדל וכיום מהווה למעשה את רובו) למשבר תיאולוגי רציני. על פי התיאולוגיה המשיחית שנובעת מתוך הפרשנות לתורותיהם של הרבנים קוק (האב והבן) הגאולה השלישית, זו שאנחנו ממש בעיצומה, שונה מהשתיים הקודמות (בית ראשון ושני) בכך שמזו הפעם אין כל דרך חזרה, ולא תהיה עוד גלות. ההתקדמות, גם אם איטית לעיתים, מובילה בהכרח לגאולה שלמה תחת משיח בן דוד. הקב"ה, מסתבר, על ידי כך שהרשה לעמו לחזור לארצו, הכניס את עצמו (אולי בלי דעת) לרחוב חד סטרי וחל עליו איסור מוחלט לבצע פניית פרסה: פנינו אל השמש העולה ובפחות מגאולה שלמה (קומפלט עם בית מקדש שלישי וחידוש הכהונה, מדינת ההלכה והסנהדרין כבר בפנים, הכל כולל הכל) לא נסתפק.

העניין נעשה בעייתי עוד יותר כאשר ההתקדמות אל האופק המשיחי נמדדת המונחים של דונם אדמה: כמה מטר מעוקב של ארץ ישראל הקדושה הצלחנו לכבוש ומכמה נאלצנו להיפרד. מכאן ברור שעקירת גוש קטיף והפרידה מחבל הארץ הזה משמעותה למעשה נסיגה בגאולה, דבר שכאמור פשוט לא אפשרי בעידננו. בקיצור: בלגן תיאולוגי שלם, שמאלץ את החרד"לניקים ושותפיהם, שכמובן על אמונתם הבוערת לא מוכנים לוותר גם תמורת פגישה אינטימית עם ההווה, לערוך התפתלויות פרשניות מרשימות עד מגוחכות וקריאות חדשות במקרא בתלמוד ובכתבי הרב קוק שמנסות למצוא (בצורה רטרוספקטיבית כמובן) ראיות חדשות דווקא להתפתחויות הלא צפויות שהמציאות הממזרית הכניסה את עצמה לתוכן.

לאחרונה חלו מספר שינויי פרסונל ב"נקודה": שלמה בן צבי מאפרת רכש אותו, ומינה לפני שנה וחצי את מוטי קרפל לעורכו. השניים כפי הנראה נוטים למשיחיות לאומית ודחקו את רגליהם של אחרים שמנויים על ימניוּת פשוטה. כך אורי אורבך, שהיה חבר מערכת מזה עשרים שנה, כבר איננו חבר בה, וחיותה דויטש, עורכת המשנה המוכשרת, פוטרה לאחרונה (על כך רועי שרון באנרג'י, ואסף כרמל ב"הארץ"). כאמור, בינתיים לעניות דעתי (וכפי שאפשר לראות מהציטוטים שהבאתי) העיתון כן מביא גם דעות שמאתגרות את השקפת עולמו (בגבולות הנסבל, כמובן), ואני יכול רק לקוות שכך גם ימשיך.

ואיפה נערכים תרגילים אקרובטיים אלה של פרשנות ושיפוץ-פרשנות? נכון: ב"נקודה". ולכן כל כך מעניין לקרוא בימים אלה את הירחון המצויין הזה. נכון, כדי למלא את הלחיים התפלפלויות תיאולוגיות עסיסיות וקריאות הבאות ממעמקים יש לצלוח לפעמים דפים שלמים של צדקנות (אוי, כמה שהם צודקים הדתיים הלאומיים האלה! הם פשוט כל הזמן כל הזמן צודקים, ולא ברור איך בכלל יש להם זמן למשהו אחר), טפיחה עצמית על השכם (גם בזה הם טובים מאוד) והתבכיינות על זה ש"העם" מסיבה לא ברורה פשוט "לא מבין" (אותם, את ההיסטוריה, את אלוהים), אבל ראשית, זה שווה את זה. שנית, אני חייב לומר בכנות שהירחון מביא גם דעות שאינן קונצנזואליות בין ציבור קוראיו, ועושה זאת בתדירות נאה. ושלישית, שוב: אין (כמעט) מקום אחר למצוא היום תיאולוגיה יהודית חיה, חדה, אותנטית ואינטנסיבית.

לדוגמא, בגליון האחרון (פברואר) מתפרסם ראיון מרתק עם פרופ' רעיה אפשטיין. אפשטיין, שעלתה לארץ מברה"מ לשעבר, היא ד"ר לפילוסופיה. לדעתה הבולשביזם שמת במולדתה הרים את ראשו המכוער דווקא כאן בארצנו, אלא שכאן הוא התחפש לליברליזם וההומניזם של השמאל, משל היה זאב רודני בעור של כבש דמוקרטי (הנה מאמר שלה ב"נתיב" על דת ומדינה). היא טוענת ש"השמאל השולט במדינה בפועל מתחילת קיומה ועד ימינו הוא בפירוש דתי במובן של דת חילונית, כהגדרתו של ההיסטוריון יעקב טלמון, במובן של דת המשיחיות החילונית האוניברסלית" – כלומר במקביל אך בשונה מהמשיחיות היהודית אורתודוקסית (ציונית) השמאל גם כן משיחי, אלא שהמשיחיות שלו היא כזו של אידיאלים מערביים ולא יהודיים אותנטיים. אלו מועדים לכישלון:

אם תשאל אותי מה דעתי על סיבת הכישלון של הליברליזם האירופי, אגיד לך משהו שאולי יפתיע. אני חושבת שהליברליזם נכשל כיוון שהוא לא אותנטי לתרבות המערבית ששורשיה בנצרות. יתרה מזאת, לדעתי האלמנטים החזקים ביותר שבליברליזם הקלאסי באו דווקא מהיהדות. כיצד באו – איני יודעת, אבל איכשהו הם באו.

ברור: כל מה שטוב בעולם הוא מהיהדות, וכל מה שרע הוא מנסיון כושל של הגויים לחקות את היהדות. היופי שבתפיסה הזאת הוא הפשטות שבה: לא צריך באמת לחשוב יותר מדי על התפתחויות היסטוריות מורכבות, על זרמים של אידאות ואידיאולוגיות, על רבדי עומק של משמעות ועל יחסי גומלין בין תרבויות. מספיק שנדע שאנחנו טובים והם רעים. כל השאר הוא הערות שוליים לאקסיומה המרכזית הזאת. ואיך קרה מה שקרה? לא יודעים, אבל איכשהו זה קרה. הנה עוד ציטוט מפי פרופ' אפשטיין:

…האקטיביזם היהודי, שמקורו בהלכה, בדרישה ההלכתית לא רק להאמין אלא לקיים, לממש, לישם – מול גישה מופשטת של הנצרות, שבה קיימת הפרדה חדה בין עולם האמונה לעולם המעשה, כמו שזה בא לידי ביטוי דווקא ברפורמציה. […] מרקס […] בא מתוך האסכולה ההגליינית, אך מתח ביקורת חריפה עליה בשל אופיה העיוני, כלומר המופשט, הלא פעיל, הלא אקטיבי. הוא טען שעד כה הפילוסופים רק פירשו את העולם, בעוד שהמטרה האמיתית היא לשנותו [… הבעיה היא ש]האקטיביזם היהודי שפועל תחת ציווי ההלכה נועד לתקן את העולם. האקטיביזם היהודי שפועל נגד ציוויי ההלכה, ושמבטא מרד בתורה ובקדוש ברוך הוא, מחריב את העולם.

כלומר הבעיה עם המארקסיזם היא שלמרות שאת האקטיביזם המשיחי שבו הוא לוקח מהיהדות (שזה איפשהו נכון, כי בכל זאת הרעיון המשיחי הוא יהודי במקורו) מפני שהוא לא כפוף להלכה הוא מביא לאסון. שוב דוגמא לכך שדרך פילטר האמונות אפשר לראות רק מציאות מעוותת: וכי האקטיביזם המשיחי של בית חשמונאי היה מוצלח במיוחד? והאקטיביזם המשיחי של המרד בשנת 66 היה מוצלח? והאקטיביזם המשיחי של מרד בר כוכבא (בתמיכתו המלאה של ר' עקיבא) היה מוצלח? חורבן אחרי חורבן אחרי ריקבון וסיאוב, והכל הלכתי לעילא ולעילא. אבל המארקסיזם נכשל בגלל שלא היה כפוף להלכה. רייט.

החזיונות התיאולוגיים האלה, הפרשנויות הפוליטיות שנתלות בבדלי מטאפיזיקה, ההפיכה של ההיסטוריה כולה למעין מיתוס ענק של מלחמת בני אור יהודה בבני חשכת הגויים – אותי דברים כאלה נורא מעניינים. זה מעין אגדות למבוגרים, ומה שמדהים הוא שיש אנשים שבונים את כל חייהם סביבן. הרבה מאוד מימין האורתודוקסי בכלל לא מתבוננים במציאות, אלא, כפי שכותב הרב מיכאל אברהם במאמר אחר בגליון, מתבוננים דרך המציאות, "כאילו היא שקופה, ומתייחסים בעיקר לספרה המטאפיזית – או ליתר דיוק לספקולציות שלנו אודותיה – שעומדת מאחוריה ומניעה אותה" (אמירת דברים אלו, והדפסתם, ראויה כמובן להערכה רבה). התקווה ל"משיח עכשיו" (כצעקת החב"דניקים) היא שמנחה את ראייתם, והם אינם רואים דבר מלבדה. אלא שלציפייה למשיח יש דינמיקה אסימפטוטית הדומה להליכה לקראת האופק: ההליכה אולי חשובה, אבל המטרה בשלמותה לעולם אינה מושגת: כל צעד שלנו מקדם אותנו, אבל גם מרחיק את האופק.

אבל לא רק מגדלים פורחים באויר של מיתוס ומטאפיזיקה מעמידה פרופ' אפשטיין לפנינו. יש לה גם כמה תובנות רציניות ביותר. למשל, היא טוענת שסירוב פקודה המוני לא היה בקרב חובשי כיפות בהתנתקות בגלל ש"סירוב פקודה […] לא יכול להצליח בציונות הדתית". למה?

סירוב פקודה הוא עניין מוסרי, עניין של אחריות מוסרית של אדם כלפי עצמו וכלפי דרכו, עניין של אדם  כיחיד בעל יכולת שיפוט מוסרית אישית. אם אתה תמיד כמו כולם ולעולם לא כמו עצמך, אם אתה יחידה סטטיסטית ותו לא, אם אתה לא יודע לחשוב לבד ואף לא רוצה לחשוב לבד, אם אתה מחונך כרובוט ולא מנסה לחנך את עצמך להיות בן חורין – אתה לעולם לא תהיה מסוגל לסרב פקודה – כל פקודה שהיא.

דברים כדרבנות אם אי פעם היו כאלה: אפשטיין מאשימה את החינוך האורתודוקסי החד-גוני, ואולי אף חד-ערכי, בכך שחיילים חובשי כיפה לא מסוגלים לחשוב בכוחות עצמם ולהכריע הכרעות מוסריות. בכך שתוצריו של אותו חינוך הם למעשה רובוטים מקיימי פקודות, או מצוות (ולאסונם הרי מצווה היא פשוט עוד פקודה ולהפך).

אנחנו רואים כאן יהודיה מאמינה, משכילה מאוד, שיוצאת בדברים קשים נגד הזרם המרכזי של הקוקיזם הלאומי-משיחי בניסיון להניח מסילות אלטרנטיביות, תוך כדי נסיעה, לרכבת תיאולוגית שכבר איבדה כמה מקרונותיה ובקרוב מאוד ייתכן שתרד לגמרי מהפסים. כך גם בנוגע להשקפתה הכללית על תהליך הגאולה:

אכן מובטח לנו, אבל היה חורבן בית ראשון ושני, ושואה. נכון, זה נשאר מובטח, אי פעם זה יהיה, אבל להגיד עכשיו זה מובטח [כמו אותם קוקניקים נלהבים – ת.פ.], ולא לבדוק, ולא לשאול, ולא להתמודד ולא לראות את הדברים כפי שהם, זו בריחה מהמציאות, זה סנוור עצמי, זה הפיכת עצמנו לרובוטים, לכלי בידי ההיסטוריה הדטרמיניסטית ההגליינית, לברגים, לעבדים. זו דרך לאסון, אסון נורא ואיום.

אכן.

מגילת סתרים: חזונו המשיחי הסודי של ר' נחמן מברסלב, מאת צבי מרק, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007, 253 עמודים.

גם אם לא נזכה לראות את משיח צדקנו עוד בימינו, לפחות בדבר אחד התקופה הנוכחית עומדת ומקיימת הבטחות נושנות של נבואות אסכטולוגיות: בעת הזו סוף סוף נגלים כל הסודות. אין קושי להבחין בכך ש"סודות הקבלה" לא נאמנים כיום לשמם, ולא קשה למצוא מנות מ"מעשה מרכבה", שבעבר הוגבל לימודו ליחידים המבינים מדעתם, פרוסות לפני כל, מעורטלות, באינטרנט. "היום אין סודות" – כך אכן הסביר חסיד ברסלב בעל מעמד לד"ר צבי מרק את הסכמתו לשתף איתו פעולה, ולחשוף בפניו את מה שעד היום היה הסוד השמור ביותר של חסידות ברסלב. אותו הסוד, "מגילת סתרים" שנמסרה מפי ר' נחמן שנים ספורות לפני שנפטר, עוסק, בהתאמה, בביאת המשיח: זהו למעשה חזון הגאולה של הצדיק הגדול.

"מגילת סתרים" נשמרה בקנאות במשך מאתיים שנה על ידי החסידים, ועל פי המסורת רק אדם אחד בדור היה ראשי לדעת את תוכנה, כמו גם את המפתח לפירוש הצופן בו היא נכתבה. חישובי קיצין היו תמיד עסק נפיץ, ותחזיות על אשר יתרחש באחרית הימים הם מהחומרים הטעונים ביותר במסורת היהודית. לא קשה להבין על כן מדוע המגילה נשמרה בסוד, דורות על גבי דורות, אפילו מפני רוב חסידי ברסלב עצמם. אבל דווקא ההיגיון המשיחי הוא גם זה המאפשר, אם לא ממש מחייב, את פרסומה במועד הנכון. והמועד הזה הגיע: ד"ר צבי מרק, חוקר חסידות וספרות עברית שמרצה באוניברסיטת בר-אילן וחבר כחוקר במכון שלום הרטמן, פירסם ופירש אותה בספרו החדש.

ר' נחמן מברסלב, מדמויות העמוקות ורבות הפנים של המסורת היהודית ואחד הוירטואוזים הגדולים ביותר של פרשנותה, נולד בשנת תקל"ב (1772) כנין של הבעל שם טוב הגדול, מייסד תנועת החסידות. כבר מתחילת דרכו, וכפי הנראה, כך טוען מרק, בעקבות התנסויות מיסטיות בעלות עוצמה מכוננת, הוא היה מודע לייחודו, וכאשר אסף סביבו חסידים הכריז בפניהם לא פעם שהוא "פלא גדול" וש"חידוש כמוני עדין לא היה בעולם". בעיני רוחו היה לא רק צדיק הדור, אלא צדיק כל הדורות כולם, שביכולתו לתקן תיקונים שלא תוקנו מעולם ולפרוץ דרכים חדשות לתשובה. למעשה, ר' נחמן אף ניבא שלעתיד לבוא יהיה כל העולם כולו חסידי ברסלב.

ליומרתו האוניברסליסטית, שבאה לידי ביטוי גם בחזונו המשיחי, היה חלק מרכזי באיבה שהוא עורר עליו לא רק מ'משכילים' ו'מתנגדים', אלא גם, ואפילו בעיקר, מצדיקים חסידיים בסביבתו. ברור לחלוטין שקשה מאוד לקבל חסידות שכנה, אשר צדיקהּ מכריז שבבוא היום יעברו אל שורותיה חסידי שכנו. מסיבות אלו ואחרות היתה, אם כן, חסידות ברסלב נרדפת ומנודה מתחילת דרכה, ומספר חסידיה תמיד היה מצומצם. זו עוד סיבה שבגינה ראו לנכון בעלי הסמכות בחסידות לשמור את המגילה, ותורות אחרות, כסוד: אין טעם לפרסם ברבים דבר שיעורר לכל היותר לעג ובוז.

אלא שבעשורים האחרונים התרחש תהליך חסר תקדים: חסידות ברסלב התחילה לצמוח ולפרוח. לפתע פתאום החסידים הולכים ומתרבים, מעגליהם מתרחבים, והחסידות עצמה מתחדשת ומתגוונת: חוזרים בתשובה מצטרפים לשורותיה, זרמים נבדלים נוצרים בקרבה, ואלו מצידם מתהדרים ברבנים משלהם, מנהגים שונים (המפורסם שבאלו הוא המזמור על "נ נח נחמ וגו'" של פלג הננחים) ואפילו הוצאות ספרים פרטיות. גם היחס אל החסידות על ידי מי שמחוץ לה השתנה מאוד: ר' נחמן עצמו, האיש ויצירתו, זוכים לעניין רב, והעוינות כלפיי החסידות פינתה את מקומה לחיבה, ואפילו כבוד על ידי ציבורים מסויימים – דוגמא נאה לכך הם הביקורים בקברו של הרב באומן בראש השנה, בהם שותפים רבים שאינם חסידי ברסלב כלל, או אף שאינם שומרי מצוות.

ההתפתחויות הללו שינו מבחינה עקרונית את היחס של חסידי ברסלב אל החומר האזוטרי שלהם. אלו מרגישים שתורות שלפנים הוסתרו מתוך, ניתן לומר, חוסר עניין לציבור, תוכלנה כעת להתקבל ביתר קלות ואף אהדה. לדברי מרק, האווירה הזו היא שהקלה עליו את ההשגה והחשיפה של 'מגילת סתרים', אותה קיבל מחסידי ברסלב עצמם, ושאותה הוא פורש לפנינו בספרו ומבאר את הכתוב בה.

הטקסט למעשה מורכב משתי שיחות נפרדות שנשא רבי נחמן באזני חסידיו הקרובים. אלו שמעו את הדברים המרעישים ומיהרו להעתיקם אל הכתוב, אבל גם להצפינם על ידי שימוש בראשי תיבות ונוטריקונים. מרק שקד על פענוח הצופן, ובמלאכת נמלים של בילוש והצלבת מידע עלה תחת ידו להציג בפני הקורא כמעט את כל הכתוב במגילה, תוך ביאור מעמיק, חוזר ונשנה של רעיונותיה המרכזיים, משמעותם והקונטקסט מתוכם הם נאמרו.

ומתוך הצופן עולה ומתבררת תמונה שאכן ראויה לימות המשיח: כל עמי העולם כולם מתקבצים ובאים אל ירושלים, מקום מושבו של המשיח, לומדים ממנו תורות סוד, שומעים מפיו ניגונים חדשים ומופלאים, נרפאים ממחלות שונות על ידי רפואתו הנדירה ומתמוגגים בחינו הרב. מכיוון שבמגילה, שכתובה בצורה מאוד מרוכזת, מתגשם למעשה האידיאל הברסלבי, מובן שמה שאנחנו מוצאים בה הוא למעשה תמצית מזוקקת של תורתה של החסידות הזו. לא צריך להפתיע אותנו, על כן, שדמותו של המשיח בנויה למעשה בצלמו של ר' נחמן. מאידך, עובדות אלו מביאות איתן כמה וכמה רעיונות מפתיעים, החורגים מקווי המתאר של רוב החזונות המשיחיים.

ראשית, אולי נתפלא לראות שלשם כינונה השלם של מלכות המשיח אנחנו לא נזקקים למלחמת גוג ומגוג מקדימה. במגילה אין שום קצה רמז לאפוקליפסה שאמורה להקדים את הגאולה, והעולם החדש בפירוש אינו נבנה בה על הריסותיו של הישן. דבר זה מתאפשר משום כוחו המיוחד של המשיח הברסלבי: הוא מסוגל לעורר בלבותיהן של הבריות געגועים וכיסופים אליו ואל מוצא פיו. האנושות למעשה מתאהבת במשיח.

וכאן נמצאת ההפתעה השנייה: הגאולה של המשיח הברסלבי היא אוניברסלית, גלובלית. בית המקדש אינו מוזכר בה כלל (!) ואף ארץ ישראל הפיזית משמשת, כאילו כמובן מאליו, רק כמקום. את מקומם של הסמלים ההיסטוריים, המסורתיים, המיתיים העצומים האלו תופס המשיח עצמו, כצדיק אבסולוטי ואולטימטיבי, בטרנספורמציה אדירה שמרק מכנה אותה "המרה חריפה ומרחיקת לכת של המקום הקדוש באדם הקדוש". לא רק זאת: המשיח עצמו, שכצדיק מגשר את הפער בין חסידיו לאל, מתרכז בתחילת עבודתו אמנם בישראל, אך ככל שיותר ויותר מלכים ועמים נמשכים אליו ואל בשורתו הוא פותח את ידיו לחבוק את כולם. גויים רבים פונים אליו, והם נענים ברצון ובאהבה, ולמעשה ניתן לראות שמשלב מסויים עיקר פעילותו הגואלת היא מול העולם הרחב!

ובפעילותו זו, שכוללת כמובן תפילה ולימוד תורות (למעשה מדובר ב"הקדמות של חכמה", כלומר הרבדים הראשוניים ביותר של התבונה, שייתכן וקודמים אף לשיח המילולי), תופסת המוזיקה מקום מרכזי. המשיח מתואר כבקיא מאוד בתורת המוסיקה, והוא מלחין מנגינות ואפילו ממציא כלי נגינה חדשים. דבר זה, כמו גם תחומי פעילותו האחרים של המשיח, משקפים כאמור בברור את תורותיו של ר' נחמן עצמו, שאת המקום הגבוה ביותר, הדתי ביותר, נתן לא לשכל אלא לרגש, ולאמונה.

המגילה, אם כן, היא אספקלריה המאפשרת הצצה כבר עכשיו אל העתיד לבוא, אל העולם הגאול. המשיח, שיוכתר אז לקיסר, ימלוך בעודו צעיר – למעשה בעודו ילד. את התפקיד הרם ייעד כנראה ר' נחמן לבנו שנולד לו, שלמה אפרים, אבל זה חלה בשחפת, מת, וכפי הנראה גם הדביק את ר' נחמן עצמו ובכך קצב באופן טרגי את ימיו. במקום להוריש לבנו עתיד מזהיר היה זה הבן שרושש את עתידו של האב, אך יחד עם זאת לא הצליח לפגוע ביעודו המשיחי, שכן ר' נחמן, שהשלים עם פטירתו מהעולם, עדיין ראה בתורותיו מעין מבשר רעיוני לבואו של המושיע: כחצי שנה לפני פטירתו הוא ניבא ש"מיין פייערל וואט טלואין בין משיח וועט קומין" (האש שלי תוקד עד ביאת המשיח), כלומר תורתו של ר' נחמן היא היא הגחל הלוחש את סוד המשיח והמשמר את אור הגאולה עד שיפרוץ ויפוץ בבוא העת.

וייתכן, כך מרגישים חסידי ברסלב, שבאה העת: בשנת תקס"ו, מיד אחרי מות בנו וכנראה כשכבר ידע שימיו קצרים, בישר ר' נחמן שהגאולה תעוקב לפחות במאה שנה. מאוחר יותר הוסיף רבי נתן מנמירוב, תלמידו הקרוב ביותר, עוד מאה שנים של ציפייה. חישוב פשוט מראה שתוקף העיקוב פקע בשנת תשס"ו, כלומר בשנה שעברה. מכאן שזוהי עת רצון, שעון החול האסכטולוגי רוקן את עצמו וכל גרגירי החול הפכו לאין. גם זו, כאמור, סיבה לנכונות החסידים לפרסם את סודם, פרסום שבתורו מפיץ כמובן עוד ועוד את תורתו של ר' נחמן. כך, במעגל קסום של היזון חוזר, נמצאת נבואה שכאשר היא מתגשמת היא גם עוזרת בעצם כך להגשים עוד את עצמה, וחשיפת סתרי המגילה תורמת מני ובי לקירוב הגאולה.

[המאמר התפרסם היום במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". והנה ראיון קצר שערכתי עם ד"ר צבי מרק]

לינק (למטה) לראיון שערכתי עם ד"ר צבי מרק לרגל צאת ספרו החדש "מגילת סתרים: חזונו המשיחי הסודי של רבי נחמן מברסלב" (הוצאת אוניברסיטת בר-אילן). הספר חושף לראשונה את 'מגילת סתרים', הסוד השמור ביותר בחסידות ברסלב: תורתו של ר' נחמן על הצפוי בימות המשיח.

בני ציפר כתב לא מזמן על הקסם שביומנו האישי של ר' חיים ויטאל, ואני מיהרתי לשים ידי על הספר, "ספר החזיונות", שיצא לפני כשנה במהדורה יפיפיה על ידי מכון בן צבי (ההדיר והוסיף מבוא – שלמדתי ממנו רבות – והערות משה פיירשטיין). מתוך היומן קל לראות כי הרב חיים ויטאל (1542-1620) היה טוען נוסף למשיחיות, כמו רבים לפניו ואחריו, וכמוהם בדיוק גם הוא לא הגשים את החלום שלחשה לו גאוותו. וזה אכן, כך נראה לי, הסיפור כולו, כפי שמיד יתברר.

קשה להפריז בחשיבותו של ר' חיים ויטאל (להלן: רח"ו) בתהליך התפתחות הקבלה. לא רק שהיה תלמידו הישיר של האר"י הקדוש מצפת, הוא גם כתב את תורתו (האר"י מיעט לכתוב), והגירסה שלו לקבלה של האר"י היא למעשה הגירסה שהתקבלה בקרב רוב רובם של המקובלים עד ימינו.

קשה גם להפריז בחשיבותו של הרעיון המשיחי, ללא ספק אחד התרומות הגדולות של הדת היהודית לעולם, שכן בעוד תרבויות אחרות תפסו את הזמן כמחזוריות מעגלית שמובילה שוב ושוב אל אותו המקום, או תהליך עקבי של הידרדרות והתרחקות מתור-זהב ארכאי, ראתה היהדות בהיסטוריה אפשרות להתגלות אלוהית וזירה לשכלול ולהתעלות של המציאות, עד לגאולה השלמה.

הגאולה ביהדות בעיקרה אינה פרטית אלא כללית, של האומה והאנושות כולה, והשיחרור שמדובר בו אינו הפרידה מהגוף והעלייה של הנשמה לגן עדן (כמו בנצרות, ברובה), או הבקעה של ההכרה האינדבידואלית מתוך האשליות שנתפסה בהן (רוחניות הינדית ובודהיסטית), אלא התנערות מעול "שעבוד מלכויות" וכינון מחודש של מלכות בית דוד הקונקרטית, כאן, על האדמה המקודשת של ארץ ישראל הממשית.

קל לראות איך הרעיון הזה חדר, כמו וירוס מנטלי, אל ההכרה הקולקטיבית של המערב, וכיצד תנועות משיחיות רבות, ממסעות-הצלב ועד המרקסיזם, ינקו ממנו את ניצוץ החיים שלהן. דוגמאות אלה מועילות גם לצורך הבנת הדיאלקטיקה הממזרית החפונה בלבו של הרעיון המשיחי: תנועה שאמורה תמיד לשחרר את האדם ולשפר את העולם, מביאה על פי רוב לשעבודו המוגבר והאלים, ולניוון, אם לא לחורבן כללי.

משיחים היו תמיד. כלומר משיחי שקר, שכן עד לימינו אף לא משיח אחד הצליח לממש את מה שהבטיח. המפורסמים מבין אלו שהצמיחה היהדות הם כמובן ישוע מנצרת, בר-כוכבא ושבתאי צבי, אבל גם בימינו לא חסרים טוענים לכתר, מהיהודי המסורתי ועד לניו-אייג'י המגוחך. המשותף לכל אלו היא האמונה הבלתי מתפשרת שהאמת, וכל האמת, נמצאת אצלם בכיס, וזאת למרות כל העדויות המוחשיות המצביעות כנגדם, ולמרות שהם ודאי מודעים ויודעים על מקרים רבים בהם אחרים חשבו בדיוק כמוהם והוכחו מאוחר יותר כשוטים, תמימים או אפילו, חלילה, שרלטנים.

"ספר החזיונות", כאמור, הוא יומן אישי של טוען נוסף לכתר, ואם שאיפתו של רח"ו אינה, כאמור, מקורית, הרי שכתיבתו אותה ביומן דווקא כן. יהודים מעטים מאוד כתבו יומן אישי, ועוד פחות יומן המתעד את חוויותיהם הרוחניות והמיסטיות – איכשהו זה לא ז'אנר שיהודים התחברו אליו (בעבר). רח"ו הוא ללא ספק הראשון שניהל יומן שכזה, ומיומנו אפשר לקבל איזו תחושה של האדם שמאחורי הרעיונות. ואפשר גם למצוא שם בבירור את שאיפותיו המשיחיות, שאיפות שבמרכזן עומד הוא עצמו.

כדאי להבין את הרקע להתעוררות המשיחית שלו: ר' חיים ויטאל אמנם נולד חמישים שנה אחריו, אבל גירוש ספרד (1492) היה ברקע לפעילותו ולשאיפותיו. עומק הטראומה שהגירוש הותיר בקרב היהודים היה אדיר, ודווקא מהמצוקה הגדולה הזאת עלו ופרחו תקוות משיחיות גדולות לא פחות (כן כן: כשטוב מאוד זה סימן לבואו הקרוב של המשיח, וכשרע מאוד זה סימן לבואו הקרוב של המשיח – הגיון תיאולוגי דווקא יש בזה: הרי מצב קיצוני הוא תמיד נקודה של מפנה, או שבירה).

ראשית המאה השש-עשרה היתה מלאה במשיחים, ואפשר לציין לדוגמא את שלמה מולכו שניסה להגיע אל האפיפיור כדי לגייר אותו ולבסוף עלה על המוקד (ב- 1532). באותה תקופה גם גדלה מאוד בקרב היהודים תפוצתם של גילויים מפי כל מני שליחים שמימיים ומלאכים ("תקשורים", כפי שהיינו קוראים להם כיום), יותר מאשר בכל תקופה לפני כן, ועל כל אחד להחליט האם לפרש עובדה זו כראייה לכך שכאשר רע לנו אנחנו מוצאים את אלוהים יותר כי אנחנו מחפשים אותו יותר, או מוצאים אותו יותר משום שאנחנו מדמיינים אותו יותר.

האר"י הגיע לצפת ממצריים בשנת ש"ל (1570), בהיותו בן 36. כעבור שנתיים הוא נפטר (כתוצאה ממגפה), אבל בזמן הקצר הזה הוא פיתח תורה קבלית שגדלה להיות לזרם המרכזי של הקבלה כולה, ולמעשה הנהיג מהפכה בתפיסה הקבלית: הוא הסביר במונחים מטאפיזיים-מיתיים איך האל המושלם ברא את העולם הפגום, וכמובן נתן מרשם לתיקונו של העולם ולהבאתו לשלמות נצחית. (כתבתי על זה כאן).

רח"ו נולד בצפת, ולמד בישיבות השונות של העיר. בשנות העשרים של חיייו עסק באזוטריקה ואף הקדיש שנתיים ללימוד אלכימיה (הוא מאוד התחרט על זה מאוחר יותר). אחר כך למד אצל אחד מגדולי המקובלים, רבי משה קורדוברו, שהיה החשוב שבמקובלי צפת עד שהגיע האר"י. משמת קורדוברו והגיע האר"י, נעשה רח"ו תלמידו המרכזי.

אבל כאמור, לא עברו שנתיים וגם האר"י נפטר. אחרי מותו של המורה הגדול החתים רח"ו את שאר תלמידיו על מסמך בו הם מכירים ברח"ו כפרשן המוסמך של תורת האר"י וכמעט כולם גם העבירו אליו את כל החומר הכתוב שנשאר להם מהשיעורים שהעביר האר"י. רח"ו, שכתב ספרים רבים על הקבלה הלוריאנית, הפך לאחת הדמויות המרכזיות בשדה הקבלי.

אבל הוא הרגיש עצמו כדמות גדולה אפילו יותר. שנת של"ה היתה, על פי תחזיות שונות, אמורה להיות שנת הגאולה, ולקראתה קיבץ סביבו רח"ו שנים-עשר מתלמידיו, כנראה כהכנה לכך שהוא יתגלה כמשיח והם יהיו שליחיו (לאו דווקא סממן נוצרי – הרי גם ישוע עשה זאת לזכר 12 שבטי ישראל). כאשר זה לא קרה התפרקה הקבוצה ורח"ו מצא עצמו לבד. הוא נדד לירושלים ואחר כך לדמשק – בשתי הערים ניסה ללמד תורה ולהחזיר את ההמונים בתשובה – בשתי המשימות לא צלח.

מהיומן של רח"ו עולה דמות של אדם חכם, בעל דמיון מפותח, שבצעירותו הרבה להשתובב: הוא כותב שהחטאים שמורו הגדול ייעץ לו להיגמל מהם הם שפיכת זרע לבטלה, גאווה וליצנות. מזה האחרון הצליח רח"ו ללא ספק להיגמל: שנותיו אחרי מות האר"י היו אפופות בדיכאון הולך ומעמיק. רח"ו, שהפך למורה לקבלה בזכות עצמו וכאמור נדד ללמד תורה בירושלים ובדמשק, הרגיש שהאנשים סביבו לא מכירים בערכו ולא נותנים לו מספיק כבוד. דבר זה תיסכל אותו מאוד.

למעשה, כאמור, הרגיש רבי חיים ויטאל שהוא מועמד טוב מאוד להיות המשיח בכבודו ובעצמו: על פי היומן שלו רוח קדושה הודיעה לחבריו שתיקון העולם תלוי רק בו, ושעליו להשיב את כל היהודים בתשובה (הוא אכן ניסה לעשות זאת, ללא הצלחה רבה). רח"ו גם מפרט ביומנו דברים שאמר לו האר"י, על פיהם "הייתי יכול להשיג יותר מן המלאכים מצד גודל ערך נשמתי ושביאת נשמתי לעולם היתה לצורך גדול בעולם ושלא היה בידו ורשותו לבאר יותר מזה […] ושאם היה מגלה לי העניין שהייתי כמעט פורח באויר מרוב שמחה על העניין". למרות ההבטחות הרבות, רח"ו לא מימש את הגורל שהרגיש שהוא ראוי לו, ואפשר ממש לסרטט תהליך בו ככל שעוברות השנים הוא שוקע בדיכאון הולך וגובר.

בהנחה שהדברים שרח"ו כותב ביומנו הם אמת, איך ייתכן שהבטחותיו של האר"י הקדוש לא התגשמו? האם יכול להיות שהאר"י טעה כשראה ברח"ו את מי שיחזיר את העם בתשובה? ואולי המשיחיות של רח"ו היתה פוטנציאלית בלבד, והיתה מתממשת לו הדור שלו היה ראוי לה, דבר שכנראה לא קרה? רח"ו עצמו מנסה לענות על שאלות אלו ביומנו: בגיל 69, כאשר הוא מדבר עם קבוצת שדים, הוא מקבל מסר מהאר"י שאכן "באת לעולם כדי להשיב את העם בתשובה". הוא שואל אז דרכם את מורו האם "נתבטלו כל הדברים שהבטיחני בחייו" והאר"י משיב ש"עדיין כל הדברים ההם עומדים כבהתחלה, אבל התרשלותי [כלומר התרשלותו של רח"ו] מונעת קיומם".

אבל מה היתה יכולה להיות התרשלותו של רבי חיים ויטאל? מה היה הפגם שמנע ממנו לממש את שליחותו האדירה? מכיוון שהיה זקן ומדוכדך, כנראה שהחטא היחיד שנותר לו לתיקון, מהשלושה שהאר"י הורה לו לתקנם, היה חטא הגאווה. אבל איך זה שלא הצליח, לכאורה, לתקן את גאוותו כל השנים האלה? הייתכן שבאופן אירוני דווקא ההבטחות הגדולות שקיבל מהאר"י על גובהה של נשמתו הגבירו אצלו את העוון הזה? האם יכול להיות שהוא לא יכול היה לממש את שליחותו המשיחית מכיוון שהיה גאה מדי, ושהיה גאה מדי מכיוון שניסה כל חייו לממש את שליחותו המשיחית?

בונוס לקוראים – הוראות מפי האר"י מתי יש להשתטח על קברי צדיקים:

רח"ו כותב שהאר"י "גם צוה אותי […] שאם אלך להשתטח על קברי צדיקים יהיה בערב ראש חודש או בט"ו לחודש [כלומר בירח מלא], כי אז יש יותר הכנה מכל שאר הימים, ושלא אלך לא בשבת ולא בי"ט [ביום טוב, כלומר חג] ולא בר"ח [ראש חודש], כי אז נפשותיהם עולות למעלה ואינן מושגות על הקבר."

[עודכן 15.1.07: המאמר עלה גם באנרג'י]