1. הגליון האחרון של המגזין המהולל שמוציא אנדרו כהן, EnlightenNext, שהגיע לתיבת הדואר שלי לפני כמה ימים צפן בחובו הפתעה: פרסומת בגודל עמוד, באנגלית כמובן, ללימוד "קורסים בקבלה" מפי מיכאל לייטמן. "בני ברוך", אם כן, מנסים להתרחב לארה"ב, ואם נגלוש ללשון מאפיונרים, הרי שמדובר בטריטוריה המובהקת של "המרכז לקבלה" (הרב ברג, מדונה ושות').

לי כזכור היה חיכוך מסוים עם כת קבלת-הפופ הזאת, כאשר כתבתי עליה בהארץ, באתר מעריב, וכאן בבלוג, דבר שזיכה אותי באיום לתביעת דיבה, שלא התממש גם כשלא נסוגתי מאף מילה שאמרתי. באותה רשימה אחרונה סיכמתי את האירוע ונתתי ניחוש: שבני ברוך קרובים לשיא כוחם, ושהם יתחילו להתפורר, או לחילופין יהפכו למשהו שקרוב יותר לתנועה דתית מן המניין (כלומר לכל הפחות ללא ההנהגה ההיררכית-רודנית של לייטמן). האם טעיתי? האם ארה"ב תתמסר כשפחה חרופה ותלגום מלוא הלוע מהמשקה-קל-בטעם-קבלה של לייטמן? האם לייטמן יצליח להמשיך ולדכא כל מתיחות פנימית? ימים יגידו.

בכל מקרה, המודעה מבטיחה לימוד של קבלה "אותנטית", גילוי מטרת החיים וחוויה של "הארה ייחודית". לייטמן, אגב, מקבל כאן את התואר (תנשמו עמוק): The world's foremost Kabbalist Rav Michael Laitman PHD. אז ראשית, לגבי היומרה כבר תהיתי איפשהו: האם רשב"י, האר"י או הבעש"ט אי פעם הכריזו על עצמם בפומבי כמקובלים הבכירים בעולם? עוד מצחיק בעיני התואר Rav. ודוק: לא Rabbi, שזה סתם, אה… רב. אלא Rav, שדוברי אנגלית יכולים לטעות ולחשוב שזה איזשהו תואר רוחני רם דרג. ושני דברים נוספים מעלים חיוך בנוגע לזה: אחד, שלייטמן בכלל לא רב, לא משנה איך נבטא את המילה הזאת; ושניים, שאם הוא באמת מעוניין להביא גאולה לעולם, הרי שהוא צריך לתת קרדיט על התרגיל היחצ"ני הזה לRav ברג מ"המרכז לקבלה", שכבר שנים מכנה כך את עצמו. גם כאן, כאמור, הוא היה כבר קודם. 

2. נעה ידלין במאמר מצויין על הטרנד החדש של "המיליארדר הרוחני". כך ידלין:

אם בעבר שימשה המלה "רוחני" כדי לתאר את האדם המתרחק מהבלי העולם הזה, מן החומרי ומן הגשמי, בוחר על פניהם בנשגב, בעיוני, במופשט, ואף מוכן לשלם על כך מחיר – הרי שכעת הרוחני אינו אלא מי שבצד רדיפת בצע, רהבתנות ושחץ – כהגדרתו המצוינת של שוקי טאוסיג – עוסק גם במיני הבלים אסקפיסטיים ואמונות תפלות, ועושה זאת על פי רוב בצורה מופגנת, פטפטנית ואקסטרווגנטית.

"רוחני" היה "אנטי-חומרני" בעיקר בקונטקסט נוצרי, אבל נכון שהמילה אומצה כמעט תמיד על ידי פרטים שאתגרו את המובן-מאילו, לא רק ההגותי אלא גם התרבותי, החברתי, וכן: הכלכלי. היום, כפי שאומרת ידלין, בידי שרי אריסון ואילן בן דב, "רוחני" משמש כ"נדל"ן מילולי מניב" שמשדרג את מעמד הטייקון מסתם איש עשיר לישות בעלת עומק. ידלין ממשיכה:

אריסון ובן-דוב […] נמנים עם קומץ זעיר של בני מזל שיכולים להרשות לעצמם להתמסר לחיים שכולם רוח; ובכל זאת הם בוחרים יום-יום, שעה-שעה, להמשיך להשקיע את עיקר זמנם ומרצם בלעשות עוד כסף.

שוב, הדיכוטומיה בין רוח לכסף לא הכרחית, אבל יש מימד של צביעות בהשתטחות, בחליפות ספורט-אלגנט של גוצ'י, על קברי צדיקים שהסתגפו כל חייהם. מה שמביא אותנו לסיפור הבא:

3. הסיפור הזה כוסה בידיעות, בהארץ דה מרקר, במוספשבת של מעריב ובערוץ היהדות של אתר מעריב, ורק זה מספיק כדי להראות לנו עד כמה הניו-אייג' בכותרות כיום. אז מה העניין? בגרסת מעריב מדווח שלום ירושלמי מסילסטרה, בולגריה, שם פקדו בן דב, שועים אחרים וכמה סלבס את קברו של הרב אליעזר פאפו. כמובן שזה אמור לא רק לפתוח את הצ'אקרות (בסדר, לתת טעימה מזיו השכינה) אלא גם לעזור לעסקים.

אלא שהרב, בעל ה"פלא יועץ", היה ידוע בצניעותו, ונתי סוקר מביא במוסף הארץ ציטוט מספר אחר שלו, "יעלזו חסידים": "כל מעשיך," קובע הרב פאפו, "יהיו לשם שמיים. לא יהיה אדם אוכל וישן וכוונתו שיהיה בריא ושמן לעשוק בדברי העולם הזה, ולהיות רודף אחר הממון." כאן נכנס עניין הצביעות.

וגם כאן: ירושלמי מצטט את בן דב כאומר: "עשינו היום מעשה טוב. כמה הזדמנויות יש לנו לעשות מעשה טוב, לא לעשות רע, לנקות את הנפש ואת המחשבות?" על כך נעה ידלין היתה אומרת: כמה הזדמנויות שאתה רוצה. אתה מיליארדר.

אגב, דווקא בעיניין הזה שרי אריסון, שהזכרנו אותה באותה נשימה, הרבה יותר רצינית: היא לוקחת את הרוחניות שלה יותר ברצינות ומשקיעה הרבה יותר במתן צדקה, כלומר תרומות. בכל אופן, הנה המשך השיחה בין ירושלמי לבן דב. יש כאן ערבוביה ניו-אייג'ית שלמה, ובן דב אף מצליח לחדש בצורה מקורית מאוד את משמעותה של המילה הותיקה, "תיקון":

פעם אמרת שאתה זורבה בודהיסטי.
אני יהודי גאה שכל הזמן נושא תפילה. האדם הוא מכלול שלם, שלוקח משהו מכל דבר. אני נושא תפילות, מקבל ברכות. למילה יש ערך עליון בעיני. כולנו מתפללים וחושבים מה יהיה. מי שצריך בשביל זה שטריימל זה בסדר גמור, אבל לא בהכרח.
אתה ער לגל הרוחניות ששוטף את הארץ?
זה הבסיס של העם היהודי.
מה דעתך על שרי אריסון והמסרים שהיא מקבלת?
נפלא, אתה לא מקבל מסרים? אתה יכול לקרוא לזה גם אינטואיציה.
אריסון מתייחסת אל המסרים שהיא מקבלת כמו אל נבואות.
אפשר להסתכל על זה בצורה שונה. כל אחד חושב על העתיד. כל אחד מסתכל על זה בצורה אחרת.
איזה עתיד כלכלי אתה צופה לנו השנה?
בסדר גמור. אני ישבתי תקופה ארוכה עם הרבה מזומנים ביד. לא רציתי לעשות עסקה עד שלא תגיע הציפור עם עלה הזית. עכשיו יש תיקון.

4. מה שמביא אותנו לסיפור הבא: בסוף אוגוסט התפרסם ראיון בגלובס עם ניסים אמון, "זן מאסטר ישראלי", על עצותיו לאותו בן דב ממש – קנייתו את פרטנר, למשל, היא לדעתו של אמון תוצאה של אומץ אותו הוא פיתח על ידי תרגול רוחני תחת הנחייתו. על עצמו אומר אמון:

אני תופש את עצמי כבעל מקצוע בתחום המודעות. לא קדוש, לא גורו, לא שום דבר מיוחד. אני בסך הכול בעל מלאכה […] גם בתעשייה שלנו, שאני מכנה אותה: 'תעשיית המודעות', יש דירוג עולמי ואני שואף להתקדם לשם. אני עדיין רוצה לכתוב יותר ספרים, והיעד הבא שלי הוא לצאת עם התורה שלי לארה"ב […] בשנים האחרונות התעשייה הזו בזינוק, והיא הולכת לגדול אפילו בקצב גדול יותר בעולם המערבי."

אז הוא בעל מלאכה, עוסק בתעשייה, ושואף להתקדם בדירוג העולמי. שיהיה בכיף, וברוחנית עמוקה.

5. ראיון עם רוברט בלה, מהסוציולוגים של הדת הוותיקים והחשובים בעולם כיום. הוא מדבר על מגוון של נושאים, ומה שתפס את עיני היתה ההתיחסות שלו למימד הטקסי שבדת. בלה אומר שהמימד האמוני, התיאולוגי-תיאורטי-דוגמטי של הדתות הוא רק פן אחד שלהן, וממילא כזה שהתהווה רק באלפי השנים האחרונות. לפני זה דתות היו בעיקר מערכות של טקסים.

היום אנשים רבים, ובכללם המבקרים בחריפים ביותר של הדת כגון דוקינס, היצ'ינס וכו', חושבים שהדת היא תיאוריה או קבוצה של תיאוריות שהן פשוט שגויות. [… אבל] אני חושב שהטקס הוא היסוד הפנומנולוגי של כל דת. הטקס, כמובן, הוא חלק מחיינו. […] לכן הכחשת הדת כאילו מדובר בסט של תיאוריות מפספסת את הנקודה, מפני שאתה לא מבין על מה בכלל מדובר. […הטקס מנסה] לבטא את הדברים החשובים בחיים יחד, על ידי קבוצה.

וכדוגמא נותן המראיין, מרק יורגנסמאייר, סוציולוג של הדת בעצמו, דוגמא לכך שגם כאשר מותר ומקובל לגור יחד ולקיים יחסי מין ללא חתונה, אנשים רבים עדיין רוצים להתחתן, ואפילו הומוסקסואלים מרגישים שזו "זכותם" לקיים את הטקס הזה. לבד מזה בראיון גם על תהליכי החילון שעוברת החברה המערבית, ועל ארה"ב כאומה לא נוצרית, אלא דאיסטית – ישו לא ממש נחשב, רק אלוהים, וגם הוא כישות מופשטת.

6. שחר שילוח בבלוגה הראוי לציון כבר המליצה על הסרט הזה, ואף נימקה (ראו שם), ואני מוסיף משלי: כדאי לראות את Jesus Camp, סרט מצויין שעוקב אחרי קייטנה לילדים אוונגליסטים בארה"ב. הסרט לא רק מביא תמונות נדירות, אלא עשוי בחוכמה וברגישות, נותן לדברים לדבר בעד עצמם, ולמעשה מראה כמה אותם אוונגליסטים ה"מדברים בלשונות" הם חבורה די נחמדה והגונה של אנשים (לא שאני מסכים עם דרכם וכו').

ה"דיבור בלשונות" הוא באמת אחת הסוגיות המעניינות ביותר בסרט, לפחות בשבילי. מדובר בתרגולת רוחנית שנהוגה אצל האוונגליסטים הארד-קור (בעיקר פנטקוסטלים) ומתבססת על הפסוקים הבאים, שהם מעין הוראות אחרונות של ישו לשליחיו:

וְאֵלֶּה הָאֹתוֹת אֲשֶׁר יִלָּווּ אֶל־הַמַּאֲמִינִים יְגָרֲשׁוּ שֵׁדִים בִּשְׁמִי וּבִלְשֹׁנוֹת חֲדָשׁוֹת יְדַבֵּרוּ׃ נְחָשִׁים יִשְׂאוּ בִּידֵיהֶם וְיִשְׁתּוּ סַם־הַמָּוֶת וְלֹא יַזִּיקֵם עַל־חוֹלִים יָשִׂימוּ אֶת־יְדֵיהֶם וְיִיטַב לָהֶם׃ (מרקוס, 16, 17-18)

דיבור בלשונות תחילה היה דיבור בשפות שהאדם המדבר לא הכיר, אבל שאנשים זרים מבינים. שימושי אם אתה מיסיונר, לא? אבל מהר מאוד (עוד בתקופת השליחים) זה הפך למלמולי ג'יבריש שלכאורה מגיעים בהשראת רוח הקודש. אם אני לא טועה החל מדקה 8 אפשר לראות בסרט דוגמא לכך.

אז האם מדובר בחבורה של נוצרים הזויים? לפני שפוסקים משפט כדאי לדעת שעל פי סקרים שונים האוונגליסטים למיניהם הם כיום הזרם היחיד שמראה יציבות (כלומר שלא עוזבים אותו יותר אנשים מאשר מצטרפים אליו) או אף גדילה. איך זה? פשוט: האוונגליסטים מציעים דת שבמסגרתה עוברים חוויה רוחנית. בין אם דיבור בלשונות (נדיר) או חוויה של קונברסיה, של גילוי של קשר אישי עם ישו (תמיד), המאוויים העמוקים של המאמין לסיפוק רוחני (פנימי, נפשי) נענים. וזה, כידוע, מה שמחפשים היום. הנה, שוב, הסרט.

7. בית כנסת מתקופת בית שני התגלה באזור מגדל, ומה שמעניין ביותר בו היא אבן שעליה דמותה של מנורת המקדש. על פי הידיעה במעריב זוהי תמונת ה"מנורה הראשונה המתגלה בהקשר יהודי מימי בית שני"  – עד כה הדימוי המפורסם ביותר למנורה שהיה ברשותנו נמצא על שער טיטוס, ותיאר את המנורה כשלל של הרומאים.

שני דברים מעניינים כאן: ראשית, אם אכן המנורה הזאת פוסלה על ידי מישהו שראה במו עיניו את המנורה במקדש, כפי שנטען על ידי החוקרים, הרי שזה מטיל עוד ספק בציור המנורה על פי שיטת חב"ד, בה הקנים ישרים ועולים באלכסון (כך גם נראות החנוכיות שפעילי חב"ד מפזרים ברחבי הארץ בכל חנוכה). חב"ד בעניין הזה נלחמת ראש בראש, או ראש בקיר, מול כל העולם היהודי, בגלל שהרבי מליובאוויטש טען שכך אמורה להראות המנורה (על סמך ציור בכתב יד קדשו של הרמב"ם). זו לא ממש סוגיה הלכתית, אלא יותר מאבק יוקרה שבו הרבי, שהוא לאמונתם של החסידים נביא ומשיח, פשוט לא יכול לטעות.

לבד מזה, הביטו בתמונה: לבד מהמנורה היפה, מהם האייקונים האלה מעל ומתחת לפרח המרכזי? האם אלו לבבות? האם ייתכן שכבר אז השתמשו בדימוי המוכר כל כך היום כדי לתאר כך את המשאבה במרכז החזה? ואם כן, האם משמעותו היתה שבבית הכנסת ההוא הדגישו את האהבה? ואהבה למי? האם תפרו שם חולצות עם ההדפס I ♥ Ha'Shem?

8. ראיון בכלכליסט עם קארן ארמסטרונג, חוקרת הדתות המפורסמת (והקצת פשטנית), שאומרת:

אנחנו צריכים לתת למסורות קול עכשווי. לכל האמונות יש היסטוריה של שינוי והתפתחות. מאמינים תמיד מצאו פרשנויות חדשות בטקסטים שאולי אף לא עלו על דעתם של המחברים. הרבנים התלמודיים, למשל, עשו זאת היטב עם הפרשנות שלהם. אם מסורת מסוימת נכשלת בהתאמה שלה לימים העכשוויים, או חסרה יכולת להגיב באופן גמיש ויצירתי לטראומות של זמנה, היא תיכחד.

המראיין, איתי להט, מבשר ש:

הניסיון של ארמסטרונג עצמה לייצר מסגרת פרשנית לחמלה הוא כאמור אמנה בינלאומית, שאותה מקדם ארגון שהקימה לצורך העניין (charterforcompassion.com). […] בימים אלה שוקדים בארגון על הנוסח הסופי של האמנה; לכשיושלם, בתוך כמה חודשים, יחתמו עליה אלפי מנהיגים דתיים מכל העולם, ואז ייצא לדרך גם קמפיין בינלאומי ש"אפשר יהיה לראות בכל מקום על פני הגלובוס", לפי ארמסטרונג.

9. זה מיוני, אבל שווה לינק: גלגולו החדש לכאורה של לאמה יֶשֶה (אושיה רוחנית בולטת של הבודהיזם הטיבטי), נער ספרדי בשם היטה טורס, מאס בתפקיד שכפו עליו ופשט את גלימות הנזורה. אני זוכר ששמעתי עליו לפני 13 שנה כששהיתי במנזר טיבטי שייסד לאמה ישה: שמו הוזכר בעיניים בורקות, ותקוות גדולות נתלו בו. מסתבר שתינוקות מערביים יותר קשה לשכנע שהם גלגולי לאמות. טוב, אולי אחרי מרד הנעורים הוא יחליט שהוא בכל זאת לאמה ישה.

10. גם זה מיוני, אבל רק שיהיה מתועד: 54% בעד הכרת המדינה הרפורמים והקונסרבטיבים כזרמים יהודיים שווי מעמד. 44% בעד להכיר בגיורים שלהם.

11. אבי לבקוביץ מוצא כל מני אתרים מבדרים של מכשפים, ידעונים ומשיחים בעיני עצמם. הנה "יוסף חי – מאגיה והחזרת אהבה", והנה "קולו של משיח", שמנבא שאחרי אסונות שונים (פצצת אטום על תל-אביב ועוד) הגאולה תבוא ב- 2015. יש למה לחכות.

12. הספר החדש של דן בראון ("צופן דה וינצ'י" וכו') אמור לראות אור עוד יומיים, וכפי הנראה הוא מעליל עלילות על המסונים (הבונים החופשיים). אלה מצידם נכנסים לכוננות ספיגה, אם כי לדעתי לא משנה מה יהיה כתוב שם, זה יעשה להם רק טוב, בהיות התנועה שוקקת חיים בערך כמו כנסייה באירופה.

13. גיליתי בלוג מופלא של אשה חרדית שכותבת את תסכולי הוויתה בצורה מרגשת ביותר. למשל הפוסט הזה. הבלוג נקרא "חור בסדין". נודע לי עליו כי קיבלתי איזה קומוניקט לקראת סרט, "סוררת", שעשתה עליה ענת צרויה ושיוקרן בערוץ 8 ב- 17/10.

14. לסיום אני רוצה להמליץ בחום על ערבים שיתקיימו עם מורה הוויפאסאנה שינזן יאנג. שינזן הגיע לארץ מארה"ב כאורח של עמותת תובנה, שבחסותה הוא גם יערוך קורס (לפרטים). מדובר במורה רציני מאוד משלב ניסיון וידע עמוק בתרגול מדיטציה בודהיסטית עם חוד החנית של מדע המוח המודרני. הערבים יקראו: The Science of Enlightenment: Mindfulness for the Modern Mind". הראשון יתקיים ביום שלישי, 29 בספטמבר, 20:00, ברחוב עין סהרונים 3 במצפה רמון, והשני ביום רביעי, 30 בספטמבר, 19:45, בסטודיו PLAY לבונטין 7, תל אביב (מפה). הכניסה חופשית וכאמור מומלצת.

אני מביא כאן מסה שלי שפורסמה בגליון מאי-יולי 2009 של כתב העת "ארץ אחרת" בעריכת במבי שלג. הגליון עוסק בכפייה הדתית האלימה והפרטיזנית המונהגת על ידי חבורות של חרדים ברמת בית שמש, וכולל תחקיר על המצב שם וכן התייחסות לתופעה מהבחינה התיאורטית. החיבור שלי הוא גרסה מעובדת ומורחבת של הרשימה הזו, שנקראה "על "צניעות", חשיפה והפנמת איסורי החשק", והוא עוסק ב"צניעות" בציבור הדתי-לאומי, כהשתלטותו של המיתוס הקבלי-קוקניקי על המרחב ההלכתי-חברתי, ועוד.

1.

המיניות תופסת מקום מרכזי כל כך במיסטיקה היהודית, עד שוויתור עליה יהיה משול לתלישת השלד מתוך הגוף. מתוך ההנחה שהאדם הוא צלם אלוהים התפתחה ההכרה שהאל בנוי בצלמנו כדמותנו, ועל כן הוא חייב להתגשם במבנה מטאפיזי המקביל לזה הפיזי האנושי, ולהיות בעל איברי מין. ומכיוון שאלו הן נקודות האיחוד, מהבחינה הפשוטה ביותר, בין זכר ונקבה, ומכיוון שעל החזרתו של היקום אל אחדותו הקדומה מושתת רעיון התיקון, תופשים אותם איברי מין אלוהיים את מוקד ומרכז הבמה הקבלית, ואל הפעלתם וזיווגם השלם מכוונים המקובלים את מיטב מאמציהם.

סימון וייל כתבה אמנם שבקשה ממיסטיקן שלא ידמה את יחסיו עם האל לאהבה אנושית כמוה כבקשה מאמן לצייר ללא צבעים, אבל נראה שהעיסוק הקבלי ביחסיו המיניים של האל עם העולם חורג מכדי שימוש במטאפורות שאי אפשר להימנע מהן: התיאוסופיה הקבלית בנויה כולה על ההבנה שהאל משפיע את שפעו על העולם הנקבי באמצעות איבר מין זכרי – ספירת יסוד – וכי הוא עושה זאת בצורה של זיווג מקודש. כאשר אנחנו חוזרים, לפני תפילה או עשיית מצווה, על המשפט "לשם ייחוד קודשא בְּריך הוא ושכינתֵה", אנחנו מכוונים את עצמנו לסייע באחדות מערך הספירות: תשע העליונות עם זו התחתונה, השכינה. מתוך כך אנחנו יכולים להבין לא רק את התפישה הקבלית של יחסי המין המקודשים, אלא גם את תפישת היחסים בין המינים עבור המקובלים.

כפי שהדגיש חוקר הקבלה אליוט וולפסון, אין זה מקרה שהמימד הנקבי תופס ספירה אחת בלבד בעץ הספירות, וגם זו אינה אלא התחתונה ביותר. השכינה, היא ספירת מלכות, היא הארץ, ממתינה פסיבית לשפע הזכרי שיעניק לה חיות, וזה מגיע מלמעלה, מהשמים, מהאל, במורד שאר הספירות. אף שהנקבה נחוצה לאיחודו השלם של העולם האלוהי – שהרי צלם אלוהים המקורי, אדם הראשון, היה אנדרוגיני – אין הנקבה אלא מקבילה לעטרה שעל האיבר הזכרי: היא שלו, ואין הוא שלה. הוא חייה, והיא לו עיטור והשלמה. היא כנועה לו, והוא ימשול בה.

אין זה בלתי צפוי אפוא שכאשר השפה הקבלית תחדור ותכבוש שטחים בשיח ההלכתי, נהיה עדים להתייחסות לגליסטית גוברת והולכת אל שדה המיניות אצל האישה – התייחסות שנובעת מהחשיבות שמוקנית למיתוס הקבלי. באופן תיאורטי היתה האורתודוקסיה יכולה להציע מגוון של פתרונות לבעייתיות הבין-מינית שהיא רקחה לעצמה, אבל בפועל נראה שכיום מתגלם העניין בראש ובראשונה בהדגשה גוברת והולכת של אותה סגולה טובה שנעשתה לאיום: "צניעות". אין איש, טוען יוסף אחיטוב, ה"יכול להתעלם מנוכחותו המרשימה של המיתוס במרחבי השיח על הצניעות" ("צניעות בין מיתוס לאתוס", מתוך "עין טובה – דו שיח ופולמוס בתרבות ישראל", 1999, עמ' 230).

במה דברים אמורים? כידוע, נדרשת האישה שומרת המצוות להפנות את כל כבודה פנימה – הווה אומר, לכסות את גופה – ואם בחברה החרדית נקשר הדבר בעיקר להגנת הגבר מפני פיתויי יצרו הרע (שיגרום להשחתת זרעו הטוב), הרי שבקרב תלמידי הרב קוק מתווסף לאיסור מימד לאומי הנותן תוקף מועצם בהרבה לצו הכיסוי. כפי שכותב יוסף אחיטוב: "מיתוס 'הקדושה הישראלית' השרה הרחבה של נוהגי הצניעות הראויים בראש ובראשונה במה שקשור לצניעותה של האישה מעבר לגדרי ההלכה הפסוקה והמקובלת" (שם, עמ' 249).

אבל למה האישה היא זו שעל כתפיה מולבש עול מצוות הצניעות? אם נבין את חדירתו של המיתוס הקבלי אל תוך ההלכה הדבר יהיה ברור. אצל הרב שלמה אבינר, שהוא אולי קולה העיקרי של אובססיית הצניעות דהאידנא, הצניעות קשורה קשר בל יינתק עם "הישראליות". כלומר, עם המהות הלאומית של עם ישראל. בספרו "גן נעול: פרקי צניעות" הוא מסכם שיחות של רבו, הרב צבי יהודה קוק, וקובע ש"הצניעות שייכת למהות טבע היהדות" (שם, עמ' 18), שכן באיסורים אלה "מתברר ומשתכלל כל שיעור הקומה של בניין בית ישראל לעומת טומאת הגויים", שהרי "טהרה וצניעות הנם באופן מיוחד ההפך של הפריצות והחוצפה שבטומאת הגויים. בניגוד לה, התכונות והמידות הישראליות המיוחדות הן צניעות, עדינות וביישנות" (שם, עמ' 15). הטהרה היא הצניעות הישראלית, והצניעות היא טהרת הישראליות. הרב אבינר ממשיך ומשווה, על פי מסגרת ההיגיון הקבלית, את עולם האידיאות לגוף האדם, ומבחין שאם בגוף יש לכל חלק וחלק תפקיד וייחוד, הרי שכך גם באומה; ולכן, למרות האהבה בין חלק למשנהו, יש להיזהר בהלכות צניעות ולא לערבבם – בנים ובנות יחדיו – שכן כך ניתן "להגיע למצב של פגיעה באורגניזם הכלל-ישראלי" (עמ' 31).

לא רק מיסטיפיקציה של האתנוס והפיכתו לעצם מטאפיזי יש כאן, אלא גם ראייתו כישות נקבית הזקוקה להגנה מפני פריצות וטומאה. מהלך זה, שבו הלאום נתפש כרעיה, נראה מובן מאליו אם נזכור שיחסי העם ואלוהיו נתפשו כיחסי אישות כבר בתלמוד. מאידך גיסא, ניתן להניח כי האקסטרפולציה של תפישה זו לכדי מטאפיזיקה קבלית, וראיית "כנסת ישראל" כשכינה, כלומר כצד הנקבי, המצומצם, של האלוהות, היטו את הדגש ההלכתי בכל הנוגע לצניעות כלפי האיסורים החלים על האישה. מפני שאם הגבר הוא מיקרוקוסמוס איזומורפי של האלוהות, ואם כל קיום מצווה שלו "למטה" מחולל תנועות אלוהיות "למעלה", הרי שלאישה לא נותר אלא להיות בת דמותה של השכינה, כלומר של כנסת ישראל, ומכאן שכל פגיעה בתומתה או בטהרתה מהווה התקפה ישירה על האומה כולה. ככלל, כפי שהגבר אחראי על הזיווג הכשר של תשע הספירות העליונות, האישה היא בת דמותה המיקרוקוסמית של ספירת מלכות, ועל כן קיום ההלכה על ידה הוא המאפשר לשפע האלוהי להרוות את העולם הגשמי, תחומה של המלכות.

רמז לכך ניתן לקבל מציטוט שמביא אבינר בסוף ספרו מתוך "חוברת לצניעות ולטהרה בישראל" מאת הראי"ה קוק. שם פונה הרב הגדול אל בנות ישראל ומלין על ש"בתוך מערכה של חיים ירודים, חסרי בסיס נפשי, חדר המנהג הגרוע של התלבושת החדישה בפריצות שובבה […] וכנסת ישראל כולה סובלת מזה" – כלומר, לבוש מודרני של בנות ישראל מביא צער לכלל כנסת ישראל, ונותר רק לתהות אם ייתכן שהרב המקובל מתכוון אך ורק לצער הנגרם לאנשים בשר ודם, או ש"כנסת ישראל" היא אצלו ישות מיתית (כלומר, הוויה שלמה ונבדלת במציאות, שמנותקת במהותה מתנאים של מקום וזמן). אולי כדי להבהיר נקודה זו מוסיף הרב וקובע כי "כטהרת נשמתכן ככה יטהרו ארחות חייכן, והליכותיכן בתלבושת תהיינה הליכות עולמנו, עולמו של ישראל הפנימי, הנובעות ממעיין תורתנו הקדושה" (שם, עמ' 286). כאן נראה בעליל שהלכות הלבוש של בנות ישראל הן הקובעות את מהלך העולם הזה, שהוא לחילופין העולם הגשמי, ספירת מלכות הנקבית, והעולם הנסתר והקדוש של עם ישראל. והרב ממשיך: "גדרו, אחיות טהורות, את הפרצה הזאת והסירו את הנגע המודרני הזה מארצנו הקדושה […] ותתברכו בארך ימים וחיים טובים ורעננים, בדורות ישרים אשר יציצו לתפארה על הרי ישראל ויהודה". – הנגע המודרני הוא כקוץ בעינה של ישראל הקדושה, ישראל הברה והתמה, ישראל הבתולה, שהיא גם ארץ, גם קהילה, גם אומה וגם ספירה אלוהית נצחית. רק עם ביעור הנגע, רק עם תיקון השבר ומיתוק הדין, נתברך בימים טובים וילדים ישרים.

כל זה הוא מן ההכרח: במקום אחר קובע הרב כי "מידת הצניעות […] היא קיומו של העולם הרוחני והחומרי" ("מידות הראי"ה", תחת "צניעות"). איזו העצמה נשית! כמה כוח ניתן פתאום בידיה של האישה היהודית, שברצותה תתכסה ותשמור על כנסת ישראל, וברצותה תיחשף ותביא לחורבן העולם (ומסתבר שלא רק גברים מסוגלים לתיאורגיה). אלא שכמובן, במעין דיאלקטיקה צינית של אדנות ועבדות, הפקדת העוצמה הזאת בידי האישה משמשת לרב אבינר בראש ובראשונה כדי להכפיף אותה למרותו: הכוח המטאפיזי העצום של האישה מיתרגם על הארץ לשעבוד וחולשה.

ודאי: דקדוקי ה"צניעות" אינם אך ורק תוצאה של קבליזציה של ההלכה. הם גם תגובה למתירנות המודרנית והפוסט-מודרנית – תגובה שהחלה באירופה של המאה ה-19 והיא צפויה להימשך גם בעתיד. עם זאת, אין מדובר בשתי תנועות נפרדות, וגם חדירת השיח הקבלי אל דפי ההלכה היא חלק מהתגובה האורתודוקסית למודרנה: הא בהא תליא, והקבלה, שהתחילה במאה ה-13 כמענה למבוכת היהודים אל מול גילויה המחודש של הפילוסופיה היוונית והצורך בסיבה טובה להמשיך לקיים מצוות, משמשת כעת כשיח ריאקציונרי מנחם שעליו מתרפקים גם ובעיקר כאשר הנרטיבים האוניברסליסטיים מתפרקים והולכים.

בין אותם הנרטיבים נמצא גם זה הפמיניסטי, שמצוי כיום במשבר קשה, כשלא ברור אם כאשר בריטני ספירס חושפת את ערוותה לפפראצי מדובר באישה ש"עושה מה שהיא רוצה עם גופה", בקורבן מעורר רחמים של תרבות הצריכה הקפיטליסטית-שובניסטית, או אולי בכלל באקט סתמי של אדם העומד על סף משבר נוירוטי. מה שברור הוא שכשבריטני מתפשטת, הקהל הוא שנדרש לכסות את בושתה, כלומר לשקול כיצד, אם בכלל, להציג את האירוע. במילים אחרות, נראה שהגוף הנשי, שבמערב נחשף יותר ויותר כעניין יומיומי, מציב מצדו קודקס הלכתי חדש ומפורט החל דווקא על זה הגברי.

לא קשה להבחין בכך: עם כל גילוי נוסף של מתירנות נשית, מתגלה לנו גם טפח נוסף בחלקת האיסורים התקפים לגבי הגבר. בעוד שבעבר טפיחה על השכם, אחיזת המרפק או התחככות מקרית תוך כדי מעבר במסדרון לא נשאו כל מטען מיני (אכן, הם נחשבו פשוט לחסרי משמעות), הרי שהיום אפילו מבט עלול להחשב כהטרדה, וכל מילה לא נכונה היא הצעה מגונה. שוב, הא בהא תליא: ככל שהמיניות מוחצנת יותר, כך נידרש יותר לאיפוק ושליטה. כאשר המין הוא פוטנציאל תמידי וריאלי, יש לשמור פי כמה לא להפוך אותו לאקטואלי. בסופו של דבר נדרש הגבר לקבל על עצמו עול מצוות: לשמור על ידיו, על פיו, על עיניו. ואף סייגים שונים נדרשים ומאומצים: ישיבה משותפת במשרד רק עם דלת פתוחה, עבודה לילית משותפת רק בשלושה. ממש כללי ייחוד על פי ההלכה.

אך בשונה מההלכה, הרי שכאן מדובר בהיפוך ובהפנמה של האיסורים השונים: במקום שיחולו על חוץ האישה (מה מותר לה ללבוש, לאן מותר לה ללכת) הם חלים על פנים הגבר (מה מותר לו לחשוק, איך עליו להתנהג). במקום שייכפו מבחוץ ומלמעלה עליה, הם נובעים מבפנים ומלמטה אצלו. המערך ה"הלכתי" הזה נובע באופן ספונטני מתוך הנחות המוצא הליברליות, והגבר נדרש לממן לאישה את החופש לעשות כרצונה על ידי תשלום מכיסו במטבע של איפוק ושל כוונה נכונה.

הפנמת כללי ההתנהגות במקרה זה מעבירה, כראוי, את האחריות להתנהגותו של הגבר אליו, ולא תולה אותה במידת נראותו של גוף האישה (ובעצם, במידה שהאישה מאפשרת לגופה להיראות). אך יותר מכך: מדובר בנדבך נוסף במגמה כלל-אנושית, המופיעה בתחומים רבים, של הפנמת האחריות. לא עוד נסביר את התנהגותנו על פי מערך תיאולוגי-שמימי: במקום לראות בכל דבר ודבר ביטויים ארציים למבנים מטאפיזיים, נסביר את עצמנו, ואת התנהגותנו, באמצעות פנייה אל כוחות נפשיים.

אכן, כפי שטוען אחד הפילוסופים הפוליטיים והחברתיים הנודעים בעולם, צ'רלס טיילור, החברה המערבית עוברת במאות האחרונות את מה שהוא מכנה "הפנייה הסובייקטיבית העצומה של התרבות המודרנית". הפנייה הסובייקטיבית הזאת מציינת מעבר המוכר לנו היטב: מחיים הסובבים סביב מערכת היחסים שלנו עם העולם – התמקדות בתפקיד החברתי ובמגבלות שמוטלות על היחיד – אנו עוברים לעסוק בחוויותינו הפנימיות: טוב לי, רע לי, מתאים לי, מציק לי. בתפישת החיים הראשונה ניתן מקום מרכזי להתאמת היחיד לסדר החברתי ולחובותיו כנתין של המערכת הדתית, החברתית או המשפטית. בתפישת החיים השנייה בולט המרחב שמוקצה למאוויינו האישיים, לזכויותינו הנובעות מהיותנו פרטים חד-פעמיים, לשאיפתנו למימוש אישי ולחוויותינו הסובייקטיביות.

מה שקורה בפועל הוא שבדורות האחרונים מגלים אנשים שיש להם חיים פנימיים. המימד התוך-נפשי הולך ומתרחב, הדקויות והנימים של הסובייקטיביות שלנו תופסים נפח ועומק, ורבים חשים שמה שמצוי בראשם ובלבם חשוב לא פחות, ולעתים אף יותר, מהעולם על סדריו. מכאן מובן איך גם בשדה הדת באה הפנייה הסובייקטיבית לידי ביטוי עמוק, והמעבר הוא מדתות ממוסדות לחיפוש רוחני אישי. כך אנחנו עדים במחוזותינו לעיסוק מוגבר בשאלות של חוויה ונבואה, בגדילה חסרת תקדים של חסידויות "מתלהבות" כמו ברסלב, בעושר מתחדש של יצירה דתית (סרטים, שירה), וכמובן, בפריחתו של הניוּ אייג'.

3.

אבל גם לפני הניו אייג' הושפע המערב מהפנייה הסובייקטיבית. דוגמא נאה לכך היא דווקא מפעל הפסיכולוגיזציה שערכה תנועת החסידות למטאפיזיות הקבלית: את הערגה למשיח החליפה השאיפה לגאולה פנימית; תחת ספקולציות על מלאכים ושדים נוצרה הכוונה לתמימות ולתיקונים; במקום מיתוסים לוריאנים של צמצום ושבירה למדו טיפוח דבקות וכוונה; האבות חזרו להיות דמויות מופת, ולא עוד גילמו כוחות שמימיים בלבד, ובמקום שהיה בו מערך של ספירות ראו כעת רגשות ויצרים.

אלא שהחסידות הצטפדה ורוחה מתה. ההלכה, כמו גם הקבלה, חזרה כבתנועת מטוטלת להיות קודקס של חוקים (שמימיים או ארציים), ולא צוהר דרכו אפשר להבין ולשנות את לבנו. כך, בד בבד עם תנועות הנאורות וההשכלה וכתגובה מפוחדת להן, שבה הקבלה ושבתה את העולם היהודי-אורתודוקסי, וכך נוצרו בתוך העם היהודי שני כיוונים סותרים של התייחסות אל האישה: אצל המקובלים האישה היא התגלמות השכינה, ולכן עליה לצמצם את עצמה ולהתכסות, ואילו אצל ההומניסטים האישה היא התגלמות (נוספת) של האידיאל האנושי, וככזה באפשרותה להכריע בכל הנוגע לחייה מתוך בחינתם הרציונלית: ברצותה להתכסות תתכסה, וברצותה להתגלות תתגלה. על הגבר, כאמור, מוטלת החובה לאפשר לה כל זאת, ולהתאים את עצמו למצב החדש, לכל מצב חדש שייווצר. אצל היונקים מהקבלה האישה היא מרכיב – הכרחי אבל מצומצם – של האדם. אצל הליברלים היא ראשית כל אדם.

אך אותה מטוטלת ממשיכה לנוע: מדע הפסיכולוגיה, ופרויד כנביאו, הוא רק ביטוי אחד, מודע, לאותה "פנייה סובייקטיבית", לאותו מהלך כלל-אנושי שבו כוחות מטאפיזיים כמו "החוק", "הטבע", "הרוע" ו"האהבה" נעשים להיפעלויות ותנועות נפשיות. וכך, אל מול הדחף להחצין, לחלום, לברוא עולמות, ניצבת ההשקפה המכנה את תוצרי הדמיון בשמם, כלומר מבינה אותם כמרמזים על נטיות נפשיות יותר מאשר על תנועות קוסמיות. כי בסופו של דבר – או כך לפחות נראה בנקודת הזמן הזאת – ככל שהיא מתקדמת בכיבוש העולם מהבחינה המעשית, מבחינה רעיונית מוותרת האנושות על מרחבי היקום ומספרת לעצמה את סיפורה על ידי פנייה פנימה, אל תוככיה. כך מפלצות יער נתפשות כחרדות, שאיפה לחיי נצח כתאוות פרסום, ואהבת אמת היא הפרשת הורמונים.

אבל נראה שבעולם היהודי-אורתודוקסי החשיבה המיתית היא הכובשת שטחים בעשרות השנים האחרונות. אם בעבר ניצבו דמויות ענק (מהרמב"ם דרך חיים מוולוזי'ן ועד לרב סולובייצ'יק) שהתעקשו על דבקות ברציונלי, אם עד עתה העולם האורתודוקסי המודרני ראה את עצמו מחויב על פי רוב לדיון מושכל, הרי שכיום המיתוס הקבלי משתלט עליו ומאיים לסלק ממנו את התביעה לרציונליות. עולמם ההגותי של רבנים רבים אינו מורכב עוד מהלכה ומהגות, אלא מישויות מיתיות אגדתיות כמו "ישראל", "עשיו", "עמלק" ו"ערב רב", שמשמשות אותו להסביר כל מהלך חברתי או פוליטי. הדבקות איננה בעובדות, אלא במערכת היחסים השמימית שממנה הן לכאורה נובעות. וכך, את הפלסטינים לא רואים, אלא רק את הפלשתים; את ירושלים של מטה מחליפה – על פני האדמה! – זו של מעלה; ובמקום האישה ניצבת התגלמותה של הלאומיות הישראלית.

את הנקודה שבה פרץ המיתוס והתחיל לדחוק את רגלי ההיגיון ניתן אולי לקבוע במלחמת ששת הימים, וכדוגמה לחשיבה קבלית-מיתית מובהקת ניתן להביא קטע קצר ממנשר שיצא אז מישיבת מרכז הרב: "יֵדע כל התבל הנאור, עם כל חוכמותיו, עם כל המודרניות שלו, עם כל ספקותיו, עם כל שיקועו החומרי, עם כל מסותיו הניסיוניות, עם כל חופש דעותיו, שאכן אחת היא האמת העומדת לעד, ואמת זו חקוקה היא במצחה של החיה השמימית המתהלכת על הארץ בתבנית ששמה ישראל". העיקרון ברור: המציאות הנגלית לנו הנה אך ורק שיקוף, צל חיוור, של הישויות המטאפיזיות שממעל.

אך לא פשוט להיתפס במיתוס בימינו, דווקא על רקע אותה פנייה סובייקטיבית. קיפולו של המגדל המטאפיזי אל תוך המבנה הנפשי הוא למעשה מחויב המציאות בעידן שהולך ונעשה רציונלי. חובבי המיתוס חייבים אפוא לתרץ, לעצמם ולזולתם, את דבקותם בצורת מחשבה ארכאית, ומנגד עליהם לבטל את ערכה של הרציונליות.

המתקפה על הרציונליות, המנוהלת בידי אלה המנסים להצדיק את חיותם של המיתוסים, מגיעה אלינו בתנועת מלקחיים דו-ראשית. מצד אחד מתקיפים אותנו המיתוֹפִילים, שעדיין לא הצליחו להרפות ממסורת החשיבה הרציונלית המודרנית. הם מאוהבים במיתוס, אך קשה להם לפטור בלא כלום את בית אביהם הרציונלי. הם אלה המוצאים נחמה בכך שהם מבצעים "קפיצת אמונה", ותופשים את עצמם כאמיצים, שכן הצליחו "להתעלות מעל לשכל". עבורם האחיזה במיתוס פירושה שהצליחו להתעלות מעל הקטגוריות האנושיות הנחותות של ההיגיון הישר – נחותות פשוט מפני שהן מובנות.

עם אלה אין ממש יכולת להתווכח, שכן טיעונים הבאים בשם ההיגיון אינם תקפים עבורם. אך כל אדם שנוהג כך, כפי שכבר כתב הפילוסוף הגרמני הגדול גו"פ הֶגֶל, "רומס ברגליו את שורש האנושיות. שכן טבע האנושיות הוא לחתור לקראת הסכמה הדדית עם הזולת, ואין קיום לאנושיות אלא בתור שיתוף תודעות שנתגשם. ואילו האנטי-אנושי, החייתי, עומד על כך שבני אדם נשארים ברמה של הרגש ומסוגלים למגע הדדי רק באמצעותו" (מתוך "הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח", עמ' 183, תרגם: ירמיהו יובל).

הֶגֶל כתב על המעמידים את הרגש מעל לשכל, אבל באותה מידה האמונה היא עניין פרטי המכרסם כמעט בכל בסיס משותף של הבנה הדדית ואף של תקשורת. אותה אמונה שמעניקה לנו את היכולת "להתעלות מעל לשכל" גם פוערת תהום בינינו לבין הזולת, שכן אין לנו כל דרך לתקשר אותה למי שבמקרה אינו מחזיק בה. ולמה שיחזיק בה, אם אמונות כה רבות ניתן לפרנס? מגוון הציורים המנוגדים לשכל הוא הרי אינסופי, ואם ההתעלות מעל השכל היא המטרה, "האם עלי להאמין אם כך בכל אבסורד? ואם לא, למה דווקא באבסורד הזה?" – כך לפחות שואל זיגמונד פרויד בחיבורו על הדת ("עתידה של אשליה"). קפיצת האמונה, זאת ידע גם קירקגור, היא הפעולה הכי פרטית. מיתופילים אלה, אם כן, יעשו חיל בכך שיקימו עלינו כתות, סקציות ופקציות שונות ומשונות. ליותר מזה הם בלתי כשירים.

מהצד השני מתקדמים לעברנו אחיהם של אלה, שחובבים מיתוסים גם הם, אבל המצב הפוסט-מודרני כבר שטף מהם כל רגש של נאמנות להיגיון הבריא. אלה אוהבים להגדיר את הרציונליזם אך ורק כעוד "שיטה", אחת מני רבות, להבנה וניתוח של המציאות. הנחת המוצא שעומדת מאחורי תפישה זו היא שהרציונליות עצמה היא מערכת של טיעונים והיסקים שנשענת על הנחות יסוד שאי אפשר להוכיח או להפריך – בדיוק, טוענים הם, כמו האמונה.
מאמינים אלה גורסים אפוא שיש דמיון בין הרציונליות לדת, וכי מדובר למעשה במערכים נבדלים של הנחות יסוד (וטענות שנגזרות מהם) שאין למתבונן בהם מבחוץ כל יכולת להכריע א-פריורי מי מהם העדיף. על פי תפישה זו, כאשר אנחנו באים לבחור אם נהיה רציונליסטים או דתיים, הבחירה בכל אחד מאלה הגיונית (או אמונית) באותה מידה, ואין טיעון רציונלי (שנמצא לכאורה מחוץ למערך הרציונלי) שיכול להצדיק את בחירתנו במערך הרציונלי דווקא.

אלא שרציונליות אינה שיטה אלא צורת מחשבה. זוהי דרך מסוימת שבה המוח שלנו יכול לפעול ולהפיק מתוכו מסקנות. במילים אחרות, בבואנו לבחון טענה מסוימת אנחנו יכולים פשוט להתבסס על עובדות, להיות פתוחים לביקורת עצמית ולביקורת הבאה מבחוץ, להסיק מסקנות אך ורק על סמך עדויות מספקות, להתנגד למהותנות או לאטביזם או לחשיבה מאגית וכיוצא באלה, ואנחנו יכולים מנגד להאמין לכל סיפור שייקרה בדרכנו ובלבד שינחם או יאדיר את לבנו.

משום כך אין שום צורך "להאמין" ב"חוקי" הרציונליות, אלא פשוט להפעיל את השכל. ואכן, כפי שלא קשה לראות, הטיעון הזה עצמו, המשווה בין "השיטה הרציונלית" (או המדעית) לבין הדת, הוא עצמו טיעון רציונלי (שגוי). כלומר, הטוענים כך מבססים בעצמם את טיעונם על צורת המחשבה הרציונלית: הם אינם אומרים: "הדת עדיפה מהמדע, האמינו לנו" – הם משווים ביניהם. משווים ביניהם בצורה רציונלית. וההשוואה השקולה הזאת בין המיתוס להיגיון חושפת בפנינו את חולשתו של המיתוס בימינו: הכריעה בצלו היא תמיד מודעת.

4.

כי בשונה מאוד מבעבר, המיתולוגיה בימינו איננה עוד שקופה. סיפוריה אינם מהלכים עלינו קסם אמיתי: כבר אי אפשר להתבונן דרכה אל העולם – אנחנו לא יכולים להימנע מלראות את הלכלוכים על המסך – אלא אם הישרנו מבט ולפנים התבוננו בה. היא איבדה את כוחה ללכוד אותנו בלי משים, לפרש את חיינו בשבילנו בלי שנבין שכך היא אכן עושה. כיום הכל ידוע, הכל על השולחן: מי שבוחר במיתוס מודע לכך, וזקוק לתרץ זאת באמצעות ההיגיון. כך שגם אצל שוחרי הדרמה המיתולוגית, אהבתם אליה חייבת להיות מוסברת לעצמם בעזרת הרציונליות. כאמור, אם לא המיתוס עצמו הוא שעבר רציונליזציה, אז לפחות הסיבה לדבקותנו בו. יזעק ככל אשר יוכל ואף יתקע בשופרות – המיתוס עצמו עבר הפנמה.

הנה כי כן, הבנה מיתולוגית של המציאות היא בימינו בבירור בחירה, וכאשר בחירה זו שוללת את יכולתו של הזולת לבחור, היא חותרת תחת יסודותיה שלה. הבחירה במיתוס של "צניעות", שהוא מעין וריאציה פרוטסטנטית-פוריטנית על הנושא היהודי, מגוחכת פי כמה כאשר מדובר בדת שמושרשות בה מסורות שהן בלשון המעטה קדם-ויקטוריאניות: איך מתיישבת הדאגה לצניעותה של האישה עם המצווה לקיים בחתונה "חדר ייחוד"? האם צנוע הדבר לשלוח את החתן והכלה שזה עתה נישאו לתת תוקף לבריתם באמצעות ביאה, וזאת אל מול אורחי החתונה כולם? ומה צנוע בחיובה של אותה אישה להגיש לרב את תחתוניה כדי שיכריע אם הפרשותיה נחשבות נידה? לו אכן השמירה על צניעותה היתה עיקר, כי אז מצוות אלה היו מפורשות מחדש, מופשטות מצורתן הנוכחית.

זאב בעור של כבש, בכסות הדאגה המיסטית לעם ולגאולה, כהחצנה ריאקציונרית להבנתנו את עצמנו, ומתוך בחירה אך ללא הודאה בכך מוטל על האישה עולו של אלוהים, עולו של המשיח, עולם של הגברים. מעין אנטי-סובלימציה שהיא אכן גסה, שרץ שיטהרו אותו ק"נ ועוד ק"נ טעמים, ועדיין יבאיש מטומאה.

ההלכה מתפתחת. היא מתפתחת בכך שציווייה עוברים הפנמה, וזאת בחסות המרחב הליברלי. היא מתפתחת בכך שעל כל אדם בוגר לשלוט בעצמו, תוך נתינת מרחב מקסימלי לזולתו. היא מתפתחת בכך שאנו נדרשים כיום ליתר מודעות, ליתר תשומת לב, ליתר בחירה והכרעה. יהיו שיאמרו שזו היתה כוונתן המקורית של המצוות: לפתח בנו מודעות עצמית, ולהביא אותנו להתנהגות מוסרית, לחזק את הקשר שלנו עם עצמנו ועם ההוויה – לא על ידי כפייה, אלא מתוך נטיעת ההכרה שזו הדרך היחידה לדעת את החיים, להיות אדם.

פרק טז אות ג
ובא רבן שמעון בן גמליאל ורבי אליעזר הגדול ורבי אלעזר בן דמה ור' אליעזר בן שמוע ור' יוחנן בן דהבאי וחנניה בן חכינאי ויונתן בן עוזיאל ור' עקיבא ור' יהודה בן בבא באנו וישבנו לפניו והיו כל המון חבירים עומדין על רגליהן כי היו רואין כוביות של אש ולפידי אור שמפסיקין ביניהם ובינינו ור' נחוניא בן הקנה יושב ומסדר לפניהם את כל דברי מרכבה ירידה ועליה היאך יורד מי שיורד והיאך יעלה מי שיעלה:
פרק טז אות ד
וכיון שהיה אדם מבקש לירד למרכבה היה קורא אותו לסוריה שר הפנים ומשביעו מאה ושנים עשר פעמים בטוטרוסיאי יהוה שהיה נקרא טוטרסיאי צורטק טוטרכיאל טופגר אשרויליאי זבודיאל וזהרריאל טנדאל שוקד הוזיא דהיבורין ואדירירון יהוה אלהי ישראל:
פרק טז אות ה
שלא יוסיף על מאה ושנים עשר פעמים ולא יגרע מהם או מוסיף או גורע דמו בראשו אלא פיו יוצא שמות ואצבעות ידיו מאה ושנים עשר יספרו מיד יורד ושולט במרכבה:
פרק יז אות א
אמר רבי ישמעאל כך אמר ר' נחוניא בן הקנה בשבעה היכלות יושב טוטרסיאי יהוה אלהי ישראל חדר בתוך חדר ובפתח כל היכל והיכל שומרי הסף שמונה ארבעה מימין המשקוף וארבעה לשמאל המשקוף:
פרק יז אות ב
אלה שמותם של שומרי פתח היכל הראשון דהביאל וקשריאל גהוריאל ובזתיאל טופהיאל ודהריאל מתקיאל ושויאל ואית דאמרי שיביאל:
פרק יז אות ג
אלה שמותם של שומרי פתח היכל השני טגריאל ומתפיאל סרהיאל וערפיאל שהרריאל וסטריאל רגעיאל וסהיביאל:
פרק יז אות ד
אלה שמותם של שומרי הפתח היכל השלישי שבוריאל ורצוציאל שלמיאל סבליאל וזהזהיאל הדריאל ובזריאל:
פרק יז אות ה
אלה שמותם של שומרי פתח היכל הרביעי פחדיאל וגבורתיאל כזויאל ושכיניאל ושתקיאל וערביאל וכפיאל וענפיאל:
פרק יז אות ו
אלה שמותם של שומרי פתח החמישי תחיאל ועוזיאל גטיאל גטהיאל וסעפריאל גרפיאל וגריאל דריאל ופלטריאל:
פרק יז אות ז
אלה שמותם של שומרי פתח היכל הששי רומיאל וקצמיאל גהגהיאל וארסברסביאל עגרומיאל ופרציאל ומחקיאל ותופריאל:
פרק יז אות ח
ובפתח היכל השביעי זקופין ועומדין כל הגבורים עריצים עזים וקפוים נוראים ומבוהלים גבוהים מהרים ולטושים מגבעות קשתותם דרוכות והן בפנים חרבות לטושות והן בידיהם וברקים טורדין ויוצאין מגלגלי עיניהם וכוביות אש מחוטמם ולפידי גחלים מפיהם וכובעים ושריונות הן מעוטרין ורמחים וחניתות תלויות להם בזרועותם:
פרק יח אות א
סוסיהם סוסי חשך סוסי צלמות סוסי אפילה סוסי אש סוסי דם סוס ברד סוסי ברזל סוסי ערפל סוסים שרוכבים עליהם העומדים על אבוסי אש ומלאים גחלי רתמים ואוכלים גחלים מתוך אבוסיהם כשיעור ארבעים סאה בפה אחד לשיעור פה כל סוס וסוס שלשה כשיעור פתח מאבוסי של קיסריה:
פרק יח אות ב
ונהרי אש בצד אבוסיהם והיו שותים כל סוסיהם כשיעור אמת המים שיש בנחל קדרון שמוציאה ומחזקת כל מימי גשמים של ירושלים והיה שם ענן למעלה מראשם מזלף דם למעלה מראשם שלהם ושל סוסיהם וזהו סימן ומידה של שומרי פתח היכל השביעי וסוס כל פתח ופתח כל היכל והיכל:
פרק יח אות ג
והיו עולין כל בעלי יורדי המרכבה ואינם נזוקים אף שהיו רואים כל היכל זה ויורדים בשלום ובאים ועומדין ומעידין ראיה נוראה ומבוהלה ומה שאין בו בכל היכל של מלכי בשר ודם מברכין ומשבחין ומקלסין ומפארין ומרוממין ומהדרין ונותנין כבוד ותפארת וגדולה לטוטרוסיא יהוה אלהי ישראל ששמח ביורדי מרכבה והיה יושב ומצפה לכל אחד ואחד מישראל אימתי ירד בגאוה מופלאה ושררה משונה בגאוה של רוממה ושררה של זיהיון שמתרגשות לפני כסא הכבוד שלשה פעמים בכל יום במרום ומשנברא העולם ועד עכשיו לשבח:
פרק יח אות ד
מלך ישר מלך נאמן מלך אהוב מלך נחמד מלך סומך מלך עלוב מלך עניו מלך צדיק מלך חסיד מלך קדוש מלך טהור מלך ברוך מלך גאה מלך גבור מלך חנון מלך רחום מלך מלכי המלכים:

 

הסבר קצר: מה שאנחנו רואים לפנינו בקטע הקצר הזה הוא מהלך שלם הכולל כניסה בסוד "הירידה למרכבה" השמימית, תיאור הפרקטיקה המיסטית שיש לקיים (השבעת סוריה שר הפָנים 112 פעם באחד משמות האל), הסבר על המלאכים השומרים בכל רקיע, תיאור הכניסה להיכל השביעי, ראיית האל היושב על כס מלכותו, וכתגובה לכך השתפכות מילולית מצד המיסטיקן, המהלל את האל. הטקסט הזה, שנכלל תחת המטרייה של "ספרות המרכבה וההיכלות" – שמחזיקה לדעתי כמה מהחיבורים היפים ביותר בשפה העברית – נכתב בין המאה השלישית למאה השביעית לספירה, על ידי מיסטיקנים יהודים שלא לגמרי ברור לאילו חוגים הם השתייכו. נדמה לי שלקחתי אותו מכאן, כלומר מחלק מאתר שמחזיק עשרות חיבורים קבליים, ואם מישהו יודע למי הוא שייך אשמח אם יגלה לי.

אי אפשר לבנות את המלכות דקדושה, כל עוד איננו יודעים איך להיות "רעים" כלפי הזולת הראוי לכך, מצד הקדושה באמת. אך אי אפשר לדעת זאת מבלי להתעצם בתחילה, במדת השפלות של פנימיות המלכות, ליחס את הרע לעצמי והטוב לזולת (לקב"ה) – הרב יצחק גינזבורג

הרב גינזבורג הוא כפי הנראה אחד המקובלים העמוקים ביותר של זמננו. הוא נולד בקליוולנד ב- 1944, ובנעוריו החל תהליך של חזרה בתשובה. ב- 1965 עלה ארצה והחל ללמוד בישיבות, תחילה ב'קמיניץ' הליטאית בירושלים, ולאחר מכן עם חסידי סלונים וחב"ד (ובכלל זה מעט מפי הרבי מליובאוויטש עצמו, שהוא פוסל את אפשרות היותו המשיח). הוא נשיא ישיבת 'עוד יוסף חי' שעד לאינתיפאדה השנייה פעלה מתוך מתחם 'קבר יוסף' בשכם. כיום הוא גר בכפר חב"ד.

תורתו הקבלית, בהמשך למסורת החסידית אשר הוא בשר מבשרה, עומדת על הגעה למצבי תודעה לא שגרתיים, ואינה מסתפקת בחקירה תיאולוגית של מבנה האלוהות. אך שלא כמו רבים מבני החסידות, הוא אינו מסתפק בהשגה רוחנית, אלא מתעקש על שימת המוקד של החיים היהודיים בהבאת המשיח (כאדם ספציפי) ובנייתו הממשית של בית המקדש. הוא מעוניין להחליף את השלטון בישראל מדמוקרטיה לתיאוקרטיה מלוכנית, ולצורך כך מוכן לעודד (בתנאים מסויימים) ביצוע פעולות שחורגות מהחוק (הן של מדינת ישראל, והן של ההלכה).

כפי שמתומצת בציטוט שלעיל, גינזבורג מבקש שהפרט יצמח ויגדל מבחינה אישית-רוחנית על ידי קיום מצוות ומגוון של טכניקות מדיטטיביות (הכוללות התבוננות בשמות האל, צירופי אותיות וכו'), ובד בבד, כהשלמה וכפרי של עבודתו הרוחנית, יסייע לגדילתו של צמח דוד על ידי פעילות קונקרטית בעולם (כגון על ידי מסעות "נקמה" בשאינם יהודים, עליה להר הבית והקמת מני תנועות חוץ-פרלמנטריות בעלות אופי מהפכני). בכך הוא מציג – ומממש – מימד מסויים של תובנה נון-דואליסטית שחסר פעמים רבות ברוחניות של ימינו: הפנימי והחיצוני קשורים זה בזה, או יותר מכך: החלוקה הדיכוטומית לפנימי וחיצוני היא חסרת בסיס.

גינזבורג הוא גזען איום, שכל מי שאינו יהודי הוא עבורו תת-אדם. הוא כאמור גם אנטי-דמוקרט, ואף כזה שלא יפסול פעולות שיביאו לפירור הדמוקרטיה. אני לא יכול לראות את הדעות הללו שלו אלא כליקוי מאורות אקוטי ובעייתי ביותר, ואני כמובן חושב שבנקודות אלה הוא טועה טעות קשה, ומטעה את חסידיו הרבים. נראה שגם הוא סובל מאותו סינדרום בו אדם מסוגל להיות מפוקח ורציונלי ולדבוק בעובדות בכל נושא לבד מזה הקרוב ביותר ללבו, ועל כן שם הוא נופל להזיות מסוכנות ומסתרבל ללא מוצא במשוגות שונות ומשונות.

התכללות: באלוהים ובעולם

בספר "פונדמנטליזם יהודי והר הבית" של מוטי ענברי שיצא לא מזמן, מציג המחבר, בין תיאורים על יחסו של גינזבורג להר הבית, גם מעט מתורתו הקשור להתפתחות האישית של הפרט. הנה:

              (עמוד 171 בספר. הציטוט של גינזבורג מתוך "מלכות ישראל", ב', עמ' רע-רעא)
 
'ביטול' ו'התכללות' הם מושגים נפוצים במיסטיקה החב"דית. ביטול פירושו ההבטלות העצמית של הסובייקט (ולזו כמה רמות – ראו הרשימה על התיאולוגיה המיסטית של הרבי מליובאוויטש), והתכללות (בהקשר הזה) היא התוצאה של הביטול הזה, כלומר ההתערות של המיסטיקן בתוך המציאות האלוהית ("[…] שנמשך כולו ולא נשאר בו כלום אז הוא בלתי מרגיש את עצמו כלל וכלל […] זה גורם מרוצת הנפש ליכלל בעצמות אור אין סוף בתכלית ההתכללות" – קונטרס ההתפעלות, ר' דב בער). 

בחב"ד, בחוכמה ובעומק רב, מקפידים לעמוד על כך שהמציאות החומרית, העולם הזה ממש, אינם שונים כמובן מהאלוהות, ואדרבא שהאלוהות חפצה בקיומם ובהתגלותה בהם, כהם, כלומר חפצה בהבנתנו שהם עצמם אינם אלא היא תתברך. עבור גינזבורג על כן, כמו עבור הרבי מליובאוויטש, ההתכללות האמיתית לא יכולה להיות אל תוך מימד מוחלט, נצחי וחסר אפיונים של האלוהות, אלא רק על ידי הבנה שהעולם הזה על פרטיו וזמניו הוא האלוהות. וזה נון-דואליזם במיטבו. לכן התכללות עבורו איננה התמזגות אמורפית עם האור, אלא דווקא השתקעות שלמה – ומודעת – בעולם החומר (שהוא רוח).

עבור גינזבורג התכללות על כן היא דווקא העמקת הקשר בינינו ובין העולם, בינינו ובין פרטיו של העולם. בקונטרס "בקשו פני: על התשובה וההתבוננות" הוא כותב ש"הכוון המשותף של הפרטים, הוא ההתכללות, והמשותף בין כל היהודים הוא דרישת ה'" (ההדגשה במקור). הנה עוד ציטוט על ההתכללות שנערך מדבריו של גינזבורג (מכאן):

עבודת התיקון מורכבת משני ענינים:
א – שכלול – גילוי כל כוחו של כל פרט ופרט עד להתגלותם השלמה של כל הפרטים.
ב – התכללות – גילוי היחס שבין כל הפרטים כולם. כלומר, איך כל אחד וכולם ביחד – מגלים בתוך המציאות הנפרדת את האחדות השלמה. התכללות זאת היא התכללות אמיתית הבאה בסיום התפשטות הכלל לריבוי פרטיו דוקא – בסוד כלל ופרט וכלל. הכלל הראשון בבחינת נקודת אור כללית , הכלל השני – התכללות ריבוי פרטים יחד ביחוד שלם. ושוב, עולם העשיה הוא בבחינת התגלות פרטית – ברוחניות, בעולם העשיה הרוחנית – ובגשמיות, בעולם העשיה הגשמי – כאשר עולם העשיה הגשמי מלביש את סוף העשיה הרוחנית.
על ידי עבודתנו בקיום התורה והמצוות, אנו מקרבים את היעוד של גלוי השכלול והתיקון השלם – התכללות ויחוד אמיתי בעולם הזה התחתון דוקא. (ההדגשות שלי)

אם נחזור לקטע המצולם שלעיל, נראה שההתכללות הראשונה על פי גינזבורג היא תחילתו של המסע הרוחני, כאשר האדם פונה נגד עצמו, ומכפיף את רצונותיו האגואיסטים מפני מה שהוא יודע (שכלית, או על פי מה שקיבל במסורת) שהוא נכון וראוי יותר. כפי שכותב ענברי בספרו, בשלב זה האדם (כלומר הגבר היהודי, על פי גינזבורג) צריך להדחיק את האני שלו כדי לשמש את עמו נאמנה – הוא מתעלם מרצונותיו ומשמש כלי בידי האומה.

ההתכללות השניה מגיעה כאשר המלחמה הפנימית באדם נפסקת, שכן הוא מצליח 'להמתיק' את האגו שלו לגמרי, כלומר, על פי פרשנותי, לראות אותו נכוחה כחלק אינטגרלי בו ובמציאות, אבל לא כשליט בלעדי על גופו וכו'. האגו אינו מושמד – שהרי גם הוא אלוהי, כמו כל דבר ודבר במציאות – אבל הוא לכאורה נפתח, כלומר מפסיק להדמות לקפסולה סגורה של רצונות וצרכים, ונתפס כלא יותר מאשר מערבולת מקומית בזרם האלוהי השלם.

המימד הקהילתי של ההארה

את כל זה היה חשוב לי להביא מפני שאני חושב שגינזבורג עלה על משהו חשוב בהדגישו את המימד הקהילתי של ההארה הרוחנית. האדם ש"מגיע להמתקה גמורה של מציאותו האישית" כדבריו, למעשה משקף בתוכו את הכלל, את הקהילה שלו, את התרבות ממנה בא. לדעתי דבר זה אמור להיות מובן מאליו לכל מי שאמון על תפיסת השחרור הבודהיסטית. בשונה מזו ההינדואיסטית הקלאסית, אין מדובר כאן על גילוי הנשמה, "האני האמיתי" וכו', אלא על הגילוי שמה שחשבנו אותו כנשמה שלנו אינו אלא מארג של קשרים והקשרים תרבותיים בינינו לבין סביבתנו (על ההבדל בין תפיסת ההארה הבודהיסטית וההינדואיסטית).

השחרור מהאגו אינו נפילה אל תוך ריק מחשבתי או עשייתי (וגם אינו עליה אל מלאות אינסופית אמורפית), אלא דווקא ההפיכה לכלי ביטוי מושלם לתרבות שממנה אתה מגיע – כי מה שנותר ללא היומרה הפיקודית של האגו (שכוללת צימאון אובססיבי להכרה, תהילה, כוח וכו') הוא רק היותנו משבצת נוספת בתוך הרשת התרבותית בה אנו חיים – אנחנו מבינים היטב שאנחנו תא נוסף בתוך הרקמה האנושית החיה המקיפה אותנו, ואנחנו מבטאים את מקומנו בשלמות.

בשפה פשוטה: האגו גרם לנו לחשוב שאנחנו ישויות אוטונומיות הנבדלות מהסביבה. המתקת האגו פוקחת את עינינו להבנה שאנחנו חוּלִיוּת שארוגות אל תוך המרקם התרבותי שממנו נוצרנו. לא נפלנו על האדמה, אלא צמחנו מתוכה, לכן אנחנו ביטוי מושלם של העולם, ולא ישות זרה שמהלכת בתוכו. אנחנו לא אמורים לכבוש את העולם או לבנות עליו מגדל המגיע לשמיים, אלא לחיות בו ומתוכו ולשמור אותו חי ונושם ובריא ואוהב. הביטוי המלא שלנו, כתוצאה משחרור רוחני, אינו התנשאות על כל הסובב אותנו, אלא ההשתתפות איתו בכל רבדי חייו.

אני חושב שהן הבודהיזם והן היהדות הבינו את זה (היהדות ככלל אולי ברמה יותר אינטואיטיבית, הבודהה עצמו כתובנה ברורה), ועל כן שמו דגש כה גדול על המימד הקהילתי שבמסע הרוחני. היהדות ניסתה לכונן עם שיחתור במשותף לקראת שלמות רוחנית. הבודהיזם ניסה לעשות זאת עם קהילות מקומיות (ונזיריות) של סנגהה – אחים לדרך. שתיהן נכשלו בצורות שונות: בבודהיזם הדגש על הקהילתיות התמוסס, ונותרנו מחד עם מסורות דתיות של אלילות צבעונית, ומאידך עם רוחניות שהיא יותר שיטה מאשר חברה. ביהדות הדגש על העם נהיה במקום אמצעי מטרה, והפך להיות אובססיה פאשיסטית וגזענית, כמו אצל גינזבורג. 

 

[בכתיבה נעזרתי בעבודת הדוקטורט "מיסטיקה כרטוריקה משיחית בכתביו ופועלו של הרב יצחק גינזבורג" מאת יחיאל הררי, ובספר "פונדמנטליזם יהודי והר הבית" מאת מוטי ענברי. ראו כאן ניחוש שלי על הפיכה אפשרית מכיוונם של המלוכנים. ובדיוק בימים אלה התחיל לכתוב ניר מנוסי, תלמיד בכיר של גינזבורג, באתר מעריב על קבלה וחסידות. הטור שלו יחליף את הרשימות של "בני ברוך", וניתן להעריך כי הוא מהווה ניסיון מחודש של הפצת מעיינותיו של גינזבורג, למען החשת הגאולה.]

     המיניות תופסת מקום מרכזי כל כך במיסטיקה היהודית, עד שויתור עליה יהיה משול לתלישת השלד מתוך הגוף. מתוך ההנחה שהאדם הוא "צלם אלוהים", התפתחה ועלתה ההכרה שהאל בנוי בצלמנו כדמותנו, ועל כן חייב גם להתגשם במבנה מטאפיזי המקביל לזה הפיזי, האנושי, ובכך להיות בעל איברי מין. ומכיוון שאלו הם החיבור, מהבחינה הפשוטה ביותר, בין זכר ונקבה, ומכיוון שעל החזרתו של היקום אל אחדותו הפרמורדיאלית מושתת רעיון התיקון, תופסים אותם אברי מין אלוהיים את מוקד ומרכז הבמה הקבלית, ואל הפעלתם וזיווגם השלם מכוונים המקובלים את מיטב מאמציהם.

     סימון וייל אמנם כתבה שלבקש ממיסטיקן שלא ידמה את יחסיו עם האל לאהבה אנושית כמוה כבקשה מאמן לצייר – רק ללא צבעים, אולם נראה שהעיסוק הקבלי ביחסיו המיניים של האל עם העולם חורג מכדי שימוש מטאפורי הכרחי: המבנה התיאוסופי בנוי כולו על ההבנה שהאל משפיע את שפעו אל העולם הנקבי דרך איבר מין זכרי (ספירת יסוד), ובצורה של זיווג מקודש. כשאנחנו ממלמלים, לפני תפילה או מצווה, "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", אנחנו "מכוונים" את עצמנו לסייע באחדות מערך הספירות: תשע העליונות עם זו התחתונה, השכינה. אך מתוך כך אנחנו יכולים להבין לא רק את התפיסה הקבלית של יחסי המין המקודשים, אלא גם את תפיסת היחסים בין המינים עבור המקובלים.

     כפי שהדגיש במחקריו אליוט וולפסון, אין זה מקרה שמתוך עץ הספירות תופס המימד הנקבי (באופן מובהק) רק ספירה אחת, וגם זו אינה אלא התחתונה ביותר. השכינה, היא ספירת מלכות, היא הארץ, ממתינה פאסיבית לשפע הזכרי שיעניק לה חיות, וזה מגיע מלמעלה, מהשמיים, במורד שאר הספירות, מהאל. הנקבה, שאין כל ספק בנחיצותה לאיחוד השלם של העולם האלוהי (שהרי צלם אלוהים המקורי, האדם הראשון, הוא אנדרוגיני), מקבילה עם זאת לעטרה שעל האיבר הזכרי: היא שלו, ואין הוא שלה. הוא חייה, והיא לו עיטור והשלמה. היא כנועה לו, והוא ימשול בה.

 

     אין זה בלתי צפוי, אפוא, שכאשר השפה הקבלית תחדור ותשתלט על השיח ההלכתי, נהיה עדים להתייחסות לגליסטית גוברת והולכת אל שדה המיניות אצל האישה. בעוד שבאופן תיאורטי היתה האורתודוקסיה יכולה להציע מגוון "פתרונות" לבעייתיות הבין-מינית שהיא רקחה לעצמה, בפועל נראה שכיום מתגלם העניין בראש ובראשונה בהדגשה גוברת והולכת של אותה סגולה טובה שהפכה לאיום: "צניעות".

     כידוע, נדרשת האישה שומרת המצוות להפנות את כל כבודה פנימה, הווה כמובן אומר לכסות את גופה, ואם בחברה החרדית נקשר הדבר בעיקר להגנת הגבר מפני פיתויי יצרו הרע (שיגרום להשחתת זרעו הטוב), הרי שאצל התינוקות דבֵּי הרב קוק מתווסף לאיסור (כפי שהראה יוסף אחיטוב) מימד לאומי הנותן תוקף מועצם בהרבה לצוויי לכיסוי. שכן, כפי שכותב הרב שלמה אבינר, "מידת הצניעות […] שייכת לאופי הישראלי המיוחד", ועבירה על הלכותיה מובילה ל"פגיעה באורגניזם הכלל-ישראלי".

     לא רק מיסטיפיקציה של האתנוס והפיכתו לעצם מטאפיזי יש כאן, אלא גם ראייתו כישות נקבית הזקוקה להגנה מפני פריצות וטומאה. מהלך זה, בו הלאום נתפס כרעייה, נראה מובן מאליו אם נזכור שעוד הרבה לפני התפתחות הקבלה נתפסו יחסי העם ואלוהיו כיחסי אישות. מאידך גיסא, ניתן להניח שהאקסטרפולציה של תפיסה זו לכדי מטאפיזיקה קבלית, וראיית "כנסת ישראל" כשכינה, כלומר כצד הנקבי, המצומצם, של האלוהות, הטו את הדגש ההלכתי, בכל הנוגע לצניעות, כלפי האיסורים החלים על האשה. מפני שאם הגבר הוא מיקרוקוסמוס איזומורפי של האלוהות, ואם כל קיום מצווה שלו "למטה", מחולל תנועות אלוהיות ומתקן "למעלה", הרי שלאישה נותר להיות בת דמותה הזעירה של השכינה, כלומר של כנסת ישראל, ומכאן שכל פגיעה בתומתה או בטהרתה מהווה התקפה ישירה על האומה כולה.

 

     ודאי: דקדוקי ה"צניעות" אינם רק קבליזציה של ההלכה, אלא גם תגובה למתירנות המודרנית והפוסטמודרנית, תגובה שהחלה עוד באירופה של המאה התשע-עשרה, נמשכה במשנה תוקף מאז ועד ימינו, וצפויה עוד להוסיף ולהימשך. אין ספק בכך, אך אין מדובר גם בשתי תנועות נפרדות: חדירת השיח הקבלי אל בין דפי ההלכה גם היא חלק מהתגובה האורתודוקסית למודרנה: הא בהא תליא, והקבלה, שהתחילה במאה השלוש-עשרה כמענה למבוכת היהודים אל מול גילויה המחודש של הפילוסופיה היוונית והצורך בסיבה טובה להמשיך ולקיים מצוות, משמשת כעת כשיח ראקציונרי מנחם עליו מתרפקים גם ובעיקר כאשר הנראטיבים האוניברסליסטים מתפרקים והולכים.

     בין אותם הנראטיבים נמצא גם זה הפמיניסטי, שמצוי כיום במשבר קשה, כשלא ברור אם כאשר בריטני ספירס חושפת את ערוותה לפפראצי מדובר באשה ש"עושה מה שהיא רוצה עם גופה", או בקרבן מעורר רחמים של תרבות הצריכה הקפיטליסטית-שובניסטית (ואולי בכלל מדובר באקט סתמי של אדם על סף משבר נוירוטי). מה שברור הוא שכשבריטני מתפשטת, הקהל הוא שנדרש לכסות את בושתה, כלומר לשקול כיצד, אם בכלל, להציג את האירוע. במילים אחרות, נראה שהגוף הנשי, שבמערב נחשף יותר ויותר כעניין יומיומי, מציב מצידו קודקס הלכתי חדש ומפורט החל דווקא על זה הגברי.

     לא קשה להבחין בכך: עם כל גילוי נוסף של מתירנות נשית, מתגלה לנו גם טפח נוסף בחלקת האיסורים התקפים לגבי הגבר. בעוד שבעבר תפיחה על השכם, אחיזת המרפק או התחככות מקרית תוך כדי מעבר במסדרון לא נשאו כל מטען מיני (אכן, נחשבו פשוט לחסרי משמעות), הרי שהיום אפילו מבט יכול להיות הטרדה, וכל מילה לא נכונה היא הצעה מגונה. שוב, הא בהא תליא: ככל שהמיניות מוחצנת יותר, כך נידרש יותר לאיפוק ושליטה. כאשר המין הוא פוטנציאל תמידי וריאלי, יש לשמור פי כמה לא להפוך אותו לאקטואלי. בסופו של דבר נדרש הגבר לקבל על עצמו עול מצוות: לשמור על ידיו, על פיו, על עיניו. ואף סייגים שונים נדרשים ומאומצים: ישיבה משותפת במשרד רק עם דלת פתוחה, עבודה לילית משותפת רק בשלושה. ממש כללי יחוד על פי ההלכה.

     אך בשונה מההלכה, הרי שכאן מדובר בהיפוך והפנמה של האיסורים השונים: במקום שיחולו על חוץ האישה (מה מותר לה ללבוש, לאן מותר לה ללכת) הם חלים על פנים הגבר (מה מותר לו לחשוק, איך עליו להתנהג). במקום שייכפו מבחוץ ומלמעלה עליה, הם נובעים מבפנים ומלמטה אצלו. המערך "ההלכתי" הזה נובע באופן ספונטאני מתוך הנחות המוצא הליברליות, והגבר נדרש לממן לאשה את החופש לעשות כרצונה על ידי תשלום מכיסו במטבע של איפוק ושל כוונה נכונה.

 

     הפנמת כללי ההתנהגות כאן היא דבר חיובי כמובן, משום שהיא מעבירה, כראוי, את האחריות להתנהגותו של הגבר אליו ולא תולה אותה במידת נראותו של גוף האישה (ובעצם במידה בה היא מאפשרת לו להיראות). אך יותר מכך: מדובר בנדבך נוסף מתוך מגמה כלל-אנושית, המופיעה בתחומים רבים, של הפנמה ושל פסיכולוגיזציה. לא עוד נסביר את התנהגותנו על פי מערך תיאולוגי-שמימי: במקום לראות בכל דבר ועבר ביטויים ארציים למבנים מטאפיזיים, נסביר את עצמנו, ואת התנהגותנו, על ידי פניה אל כוחות פסיכולוגיים ונפשיים. דוגמא נאה לכך היא דווקא מפעל הפסיכולוגיזציה שערכה תנועת החסידות לקבלה: את הערגה התנאית-עד-שבתאית למשיח כמלך החליפה השאיפה לגאולה פנימית; תחת ספקולציות על מלאכים ושדים נוצרה הכוונה לתמימות ותיקונים; במקום מיתוסים לוריאנים של צמצום ושבירה למדו טיפוח דבקות וכוונה; האבות חזרו להיות דמויות מופת ולא עוד גילמו רק כוחות שמימיים, ובמקום שהיה בו מערך של ספירות ראו כעת רגשות ויצרים.

     אלא שהחסידות, כפי שהיה יכול להיות צפוי, הצטפדה, ורוחה מתה. ההלכה, כמו גם הקבלה, חזרה כבתנועת מטוטלת להיות קודקס של חוקים (שמימיים או ארציים), ולא צוהר דרכו אפשר להבין ולשנות את לבנו. כך, בד בבד עם תנועות הנאורות וההשכלה, וכתגובה מפוחדת לאלו, שבה ושבתה הקבלה את העולם היהודי-אורתודוקסי. שתי עדשות דרכן נתפסים יחסי המינים לוטשו בידי היהודים, אך אין בכוחן ליצור משקפיים, שכן כל אחת מכוונת למקום אחר לחלוטין: אם אצל המקובלים האשה היא התגלמות השכינה, ועל כן עליה לצמצם עצמה ולהתכסות, הרי שאצל ההומניסטים האשה היא התגלמות (נוספת) של האידאל האנושי, וככזה באפשרותה להכריע בכל הנוגע לחייה מתוך בחינתם הרציונלית: ברצותה להתכסות תתכסה, וברצותה להתגלות תתגלה. על הגבר, כאמור, מוטלת ראשית החובה לאפשר לה כל זאת, ושנית להתאים את עצמו אל המצב החדש, אל כל מצב חדש שיווצר. אצל היונקים מהקבלה האשה היא מרכיב (הכרחי אבל מצומצם) של האדם. אצל הליברלים היא אדם.

     אך אותה מטוטלת ממשיכה ונעה, ומול הדחף להחצין, לחלום, לברוא עולמות, ניצבת ההשקפה המכנה את תוצרי הדמיון בשמם, כלומר מבינה אותם כמרמזים על נטיות נפשיות יותר מאשר על תנועות קוסמיות. כי בסופו של דבר (או כך לפחות נראה בנקודת הזמן הזאת), ככל שהיא מתקדמת בכיבוש העולם מהבחינה המעשית, הלא מבחינה רעיונית מוותרת האנושות על מרחבי היקום ומספרת לעצמה את סיפורה על ידי פניה פנימה, אל תוככיה. כך מפלצות-יער הופכות לחרדות, שאיפה לחיי-נצח לתאוות-פרסום, ואהבת-אמת להפרשת הורמונים. מדע הפסיכולוגיה, ופרויד כנביאו, הינו רק ביטוי אחד, מודע, לאותו מהלך כלל-אנושי שבו כוחות מטאפיזיים כגון "החוק", "הטבע", "הרוע", "האהבה" הופכים להיפעלויות ותנועות נפשיות.

 

     קיפולו של המגדל המטאפיזי אל תוך המבנה הנפשי הוא מחויב המציאות בעידן רציונלי, שבו היחידים המעזים לתלות את יהבם על ישויות מיתולוגיות חייבים לתפוס את עצמם כאמיצים, שכן הם הצליחו "להתעלות מעל לשכל" ולבצע "קפיצת אמונה". אך לא קפיצה יש כאן אלא רגרסיה, חזרה נפחדת אל חמימות החיק המגונן של המיתוס הפרימיטיבי, ריאקציה פגאנית אל מול שכלול הבריאה המונותאיסטי, שדאג תמיד, ושוב ושוב, לנפץ את אליליו ולהימנע מלהשתחוות להבל ולריק. אכן, אותו תירוץ על "אומץ" בעצמו חושף בפנינו את חולשת המיתוס בימינו: הכריעה בצלו היא תמיד מודעת.

     כי בשונה מאוד מבעבר, המיתולוגיה בימינו איננה עוד שקופה. סיפוריה אינם מהלכים עלינו קסם אמיתי: כבר אי אפשר להתבונן דרכה אל העולם – אנחנו לא יכולים להימנע מלראות את הלכלוכים על המסך – אלא אם כן הישרנו מבט ולפנים התבוננו בה. היא איבדה את כוחה ללכוד אותנו מבלי משים, לפרש את חיינו בשבילנו מבלי שכלל נבין שכך היא אכן עושה. כיום הכל ידוע, הכל על השולחן: מי שבוחר במיתוס מודע לכך, וזקוק לתרץ זאת באמצעות ההיגיון. כך שגם אצל שוחרי הדרמה המיתולוגית, אהבתם אליה חייבת להיות מוסברת לעצמם בעזרת הרציונליות. אם לא המיתוס עצמו הוא שעבר רציונליזציה, אז לפחות הסיבה לדבקותנו בו. יזעק ככל אשר יוכל ואף יתקע בשופרות – המיתוס בעצמו עבר הפנמה.

     הבנה מיתולוגית של המציאות, אם כן, היא בימינו בברור בחירה, וכאשר בחירה זו שוללת את יכולתו של הזולת לבחור, היא חותרת תחת יסודותיה שלה. הבחירה במיתוס של "צניעות", מעין וריאציה פרוטסטנטית-פוריטנית על הנושא היהודי, מגוחכת פי כמה בדת שבשדות רבים משורשת עמוק כל כך במסורות שהן בלשון תכלית המעטה קדם-ויקטוריאניות: איך מתיישבת הדאגה לצניעותה של האשה עם המצווה לקיים בחתונה "חדר יחוד"? האם צנוע הדבר לשלוח את החתן והכלה שזה עתה נישאו לתת תוקף לבריתם באמצעות ביאה, וזאת אל מול אורחי החתונה כולם? ומה צנוע בחיובה של אותה אישה להגיש לרב את תחתוניה כדי שיכריע האם הפרשותיה נחשבות נידה? לו אכן השמירה על צניעותה היתה עיקר, כי אז מצוות אלה היו מפורשות מחדש, מופשטות מצורתן הנוכחית.

     ההלכה מתפתחת. היא מתפתחת בכך שציווייה עוברים הפנמה, וזאת בחסות המרחב הליברלי. היא מתפתחת בכך שעל כל אדם בוגר לשלוט בעצמו, תוך נתינת מרחב מקסימלי לזולתו. היא מתפתחת בכך שאנו נדרשים כיום ליתר מודעות, ליתר תשומת לב, ליתר בחירה והכרעה. יהיו שיאמרו שזו היתה כוונתן המקורית של המצוות: לפתח בנו מודעות עצמית, ולהביא אותנו להתנהגות מוסרית, לחזק את הקשר שלנו עם עצמנו – לא על ידי כפייה, אלא מתוך נטיעת ההכרה שזו הדרך היחידה לדעת את החיים, להיות אדם.