בראשית נוצר עובר זהוב.

אך נולד והיה לאדון ההוויה ואין מָשְלוֹ.

הוא כונן את השמים ואת הארץ.

מי האל לו נעבוד במנחה?

אשר נותן נשמת חיים ונותן כוח,

אשר למרותו סרים כל האלים,

אשר המוות והאלמוות צילו הם

מי האל לו נעבוד במנחה?

אשר מכוח גדולתו היה למלכו היחיד

של העולם הנושם והמעפעף;

שליט ההולכים על שתים ועל ארבע.

מי האל לו נעבוד במנחה?

אשר לו, מכוח גדולתו, הרי השלג

והים עם הנהר רָסָא אומרים,

וזרועותיו ארבע כנפות הארץ.

מי האל לו נעבוד במנחה?

אשר כונן את הארץ האדירה ואת הרקיע,

אשר קבע את השמש ואת כיפת השמיים,

אשר תיכֵּן את החלל בחיק העולם.

מי האל לו נעבוד במינחה?

אשר בעזרו נסמכו המַחֲנִים הניצים;

בהביטם בו ורתת בליבם,

מֵעַל הִגִיהַ הַשֶמֶש בּוהֵק רשפיו.

מי האל לו נעבוד במינחה?

בבוא המים האדירים, נושאים

הכל כעובר, מולידים את האש,

נוצר האחד, רוח חיי האלים.

מי האל לו נעבוד במינחה?

אשר בגדולתו הביט במים,

הנושאים את כשרון הפולחן

ומולידים את טקס הקורבן.

האל האחד, העליון באלים.

מי האל לו נעבוד במינחה?

מי ייתן ולא יפגע בנו: אשר חוקיו אמת,

אשר אבי הארץ והשמים הוא,

אשר יָלַד את המים האדירים הנוצצים,

מי האל לו נעבוד במינחה?

פְּרָגָ'פָטִי, אין אחר מבלעדיך,

אשר אימצת אל ליבך את כל היצורים.

מלא את משאלותינו בהקריבנו לך!

מי יתן ונהיה אדוני העושר.

לא יפיפה? זה מזמור מספר שיצא לאחרונה, "מזמורים מהריג-ודה" בתרגום מסנסקריט של עמרם פטר. השיר הזה הוא הלל לבורא עולם, שכאן נקרא "עובר זהוב" (Hiranya-garbha) ופרג'פטי – שני שמות, כך מבהיר פטר במבוא הקצר לשיר, שאחרי כן דבקו באל ברהמה. במבוא הכללי הוא מסביר שהריג-ודה היא החיבור העתיק ביותר בתרבות הודו ואחד העתיקים בתולדות האנושות בכלל, שהיא חוברה כנראה לפני 3500 שנה וכאחת מארבע הודות שימשה כמסד הקאנוני הקדוש של רוב המסורות ההינדיות.

חלק מהמבוא לספר ומזמור נוסף פורסמו באנרג'י. [עודכן 12.1.07: ראיון מצוין עם המתרגם התפרסם בוויינט]

אני עומד להנחות סדרה של מפגשים במרתף 10 שבחיפה (רח' ירושלים 23). זה יהיה מעין "בית מדרש אקלקטי", בו נקרא טקסטים שקשורים לדעתי למסע הרוחני ונדון עליהם. כך זה נראה בתוכניה של המרתף: "לומר את מה שאי אפשר" בית מדרש רב תרבותי סדרה חודשית העוסקת בחקירה אקלקטית בטקסטים פילוסופיים ורוחניים מתרבויות שונות מפגש ראשון: אף מילה על אלוהים! על פי ח. נ. ביאליק אל רק שאי אפשר לדבר על המוחלט, אם ננסה רק נכסה על המהות של החיים. נקרא את דעתו על כך, ונדבר עליה, כמו גם על שותפים להשקפה זו כמו הפילוסוף ההודי ג' קרישנמורטי וחכם הטאו צ'ואנג טסה. ואולי גם נצליח לדבר, בכל זאת, על מה שאי אפשר.

אפלטון, למרות שהיה אמן גדול בפני עצמו, לא חיבב כידוע אמנות. בשבילו העולם הזה הוא רק חיקוי חיוור, צלליות מרצדות של עולם האידאות הטהור והנשגב, ומשום כך אין בו הרבה ערך. עוד פחות ערך יש, אם כן, באמנות, שמה היא אם לא חיקוי חיוור, צלליות מרצדות של העולם הזה – כלומר העתק של העתק. קלישאה.

קרישנמורטי, למרות שהיה מותג גדול בפני עצמו, לא חיבב מותגים, ולראייה מלחמתו בגורואים באשר הם שם. עוד ראייה לכך מצאתי לאחרונה עת תירגמתי קטע משלו לצורך ערב שאני עומד להנחות (ואולי הגיע זמן באמת לעשות לזה קצת פרסומת – ראו פרטים בתיבה בצד. הנה התוכניה) בו הוא מדבר על כוחן ההרסני של המילים (הקטע לוטש על ידי נועה טיקולסקר ועלה באנרג'י). על פי ק', אנחנו משתעבדים למילים, כלומר לתוויות אותן אנחנו מדביקים על המציאות, דבר שמונע מאיתנו פגישה אמיתית עם החיים – מונע מאיתנו לחיות באמת. אנחנו מסתפקים בייצוג, שהוא תמיד ישן ולא מעודכן, תמיד דבר של העבר. דבר מת.

המילים בשביל ק', אם כן, מתפקדות כחפצי העולם אצל אפלטון: הן דרג שני, נפסד ומזוייף, של המציאות, וכמידת ההשתעבדות שלנו אליהן כך מידת ההתרחקות שלנו מהאמת.

והנה היום כולנו משועבדים למותגים, כלומר למילים מסויימות שערכן אף עולה בשבילינו על זה של אחרות: התווית "Camel" נוצצת יותר מהתווית "LM", ושתיהן מסתירות מציאות של חולי. מציאות זו של חולי מסתירה בעצמה מציאות של טוּב אלוהי כללי ובלתי-פוסק ב"ה. יש כאן אם כן שלב שני של שיעבוד: מזמן כבר ניתקנו מגע עם המציאות הראשונית, הטרום-מילולית, אנחנו לוקחים כמובן מאליו את המציאות כפי שהיא חודרת אלינו מבעד לפילטר המושגי, מבעד לקלידוסקופ הקונספטואלי שמהווה אספקלריה שאינה מאירה, והנה כסוג של פרודיה אומללה על זה אנחנו גם מכניסים את ראשנו לסד המותגים, שמה הם אם לא מילים מסוימות שאנחנו מבדילים ומעדיפים (דהיינו: מקַדשים) מתוך כלל המילים. יש סדר בטירוף, שטנים גדולים מול שדים קטנים, ויש היררכיה גם בתגים ובתיוגים. לפחות להבדלה הנוספת הזאת בין המילים עצמן אנחנו שמים לב (אנחנו חייבים, אחרת איך נעדיף אחת על אחותה?) ויש מבינינו גם שמסרבים לשתף איתה פעולה.

במדינה האידיאלית שלו, אפלטון מגרש את המשוררים. האם קרישנמורטי היה מצווה לגרש את הקופירייטרים? אולי. לפעמים הוא היה די עצבן. אבל הרי הפרסומאים לא עושים יותר מאשר לנצל חולשה טבעית שלנו: ההתמכרות למילים ומושגים כאמור. ההרגשה שמילה או מושג יכולה לתפוס מציאות, לתת לנו חתיכת יש אותה נוכל להכניס לכיס, לכלוא בשבילנו מעט רוח בבקבוק לשימוש חוזר מאוחר יותר. המותג מבטיח לתת לנו מציאות שהיא גם עליונה וראויה יותר. על כן דווקא כוחם המשעבד של המותגים, אשר בו אנחנו מתנסים ומכירים, יכול להצביע בשבילנו על כוחן של המילים בכלל, של המושגים הכולאים אותנו בתוך גדרות ההגדרה, והנה פס הכסף שבענן הזה (במידה ונשים לכך לב, כמובן).

ואמנים? אפלטון ידע שהם לא לגמרי רעים. הרי אמן אמיתי הוא זה שלא רק שהרים עוגן והפליג למחוזות דמיוניים, אלא שבמפרשיו נושבת גאה רוח הקודש, כפי שהוא עצמו מודה. אמן אמיתי, אם כן, דווקא מכניס לעולם החפצים רוח חיה ומחייה. גם ביאליק חשב כך על משוררים: במילות שירתם הם דווקא לא כולאים אותנו עוד ועוד בשיעבוד קונספטואלי, אלא נותנים לנו הצצה חטופה אל האמת הטרום-מילולית.

ולראייה (שיר של בנימין שבילי):

ואין דבר לא נָע בָּעולם הזה הכּל ינוע ויִסַע
העולם הזה כֻּלו פּורח ואתה אורח
ופריחת הזמן מדלג כַּעוֹף כי הֶבֶל הכּל
ובלי אהבה נשתגע ודאי

הפעם שני שירים שמביעים תמיהה על עצם קיומו של העולם. על מידת הימצאותה באמת של המציאות בכלל. אחד של רחל ואחד של לאה גולדברג.

אבל. את השירים האלה צריך לקרוא לאט. למה? כי מה שעושה העולם כדי להמשיך ולהתקיים הוא לנוע קדימה ללא הפסק, ללא לאות, עוד ועוד. המציאות מתקיימת רק מתוך מהלך מתמשך. ליקום יש חיים רק בתנועה תמידית הלאה. אנחנו קוראים לתנועה הזאת "זמן". ובלי המימד הזה המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה לא קיימת. ללא ההתקדמות, ללא הגלגול המתמיד לפנים כמכבש עצום, כבד, רומס-כל, ללא הנהייה והנהירה הזו אל העתיד אין גם עבר ובעצם הקיום המוכר לכולנו מת. כמו אופניים, או כריש, או מערכת יחסים. או כמו האגו (כמובן). הפסקה אחת, קטנה, של חלקיק נאנו-שנייה, והיקום מתפרק כמו מייקל ג'קסון בשמש, מתרסק לגורמיו שבעצמם מתפוררים למרכיביהם שבעצמם מתאדים לתוך האין שממנו בכלל היו בנויים זמנית, ארעית, תלויים בתנועה הנצחית: קדימה קדימה קדימה. לכן אסור למהר בכלל ובשירים האלה, השואלים על עצם הטעות שבמהירות, בפרט. אז לאט:

ואולי לא היו הדברים מעולם / רחל (בלובשטיין)

ואולי לא היו הדברים מעולם,
אולי
מעולם לא השכמתי עם שחר לגן,
לעבדו בזעת-אפי?
מעולם, בימים ארוכים ויוקדים
של קציר,
במרומי עגלה עמוסת אלומות
לא נתתי קולי בשיר?
מעולם לא טהרתי בתכלת שוקטה
ובתום
של כינרת שלי… הוי, כינרת שלי,
ההיית, או חלמתי חלום?

האמנם / לאה גולדברג

האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,
ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם,
ומחשוף כך-רגלך ילטף בעלי האספסת,
או שלפי שבלים ידקרוך ותמתק דקירתם.

או מטר ישיגך בעדת טפותיו הדופקות
על כתפיך, חזך, צוארך וראשך רענן.
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן.

ונשמת את ריחו של התלם גשום ורגוע,
וראית את השמש בראי השלולית הזהוב,
ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע,
ומותר, ומותר לאהוב.

את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט
השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם.
וביושר-לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים, כאחד האדם.

אהההההההההההה! שירים מעולים. שירים שואלים. שירים נוגים. שירים נוגעים. שירים שמציבים אותך ספלאט מול המצוקה הקיומית. שלך. של היקום. שירים שמטפטפים לכוס חייך תרעלת אנגסט אקזסטנציאלי מר, בדיוק במידה שלא תהרוג אותך (כי אז הבעיה נפתרה ממילא), רק תכווץ את ליבך ותסחט אותו מכל עסיס, ותשאיר אותו מיובש ופריך, על סף פירור.מה עושים עם שירים כאלה? מה עושים עם מצוקה כזאת? אולי? אולי לא היו הדברים מעולם? האמנם? האמנם עוד יבואו ימים? ההיית? או חלמתי חלום? את תלכי בשדה. לבדך. כאחד האדם.

אין עבר

ואולי לא היו הדברים מעולם? אולי באמת? כלומר, אולי לא באמת? אולי הכל לא-באמת? איך אפשר לדעת, והרי העבר חולף לבלי שוב, נשאר בנו רק כזיכרונות עמומים, שהולכים ודוהים, דפי עיתון שעפים ברוח, הולכים ומצהיבים, נעשים יותר ויותר דקים ואז מתפוררים.
כן: לא היה כלום. מעולם. דמיינו שהיה, ולא היה. "חלמתי חלום", ומציאות זו לא היתה. וכשמתעוררים הכל מתבהר ומתברר שהחלום "לא היה באמת". שהוא סתם. שאפילו סתם הוא לא. שהוא לא.

מה כן יש? רק את הרגע הזה, שבו עולה השאלה. שבו עולים הזכרונות. העכשיו שממנו משקיפים אחור ומתפלאים לאן הכל נעלם. כי אין שם כבר כלום. כי אולי כלום לא היה. יש, אבל לא היה. היקום, במרוצתו הלאה, רומס וזונח את מה שהיה, והופך אותו ללא-היה. כדי לחיות בהווה חייב היקום להשמיד את העבר, כי במקום שכבר יש משהו אי אפשר לברוא דבר חדש. היכן שיש עבר אין עתיד.

לפחות יש עתיד

האמנם? האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד? אנחנו מקווים שכן. ימים שהם רק בעתיד, אבל כשהם יהיו הווה, אז יהווה טוב.
תלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם – ללכת בתמימות. ללא ציפייה. ללא בקשה. ללא ידיעה. ותמימות הרי פירושה גם שלמות. ללכת בתמימות הוא לשאת זרועות פתוחות של אמון וקבלה ("התהלך לפני והיה תמים" מבקש הקב"ה מאברהם – בראשית, י"ז, א'), כמו שהיקום כולו עושה במהלכו התמידי קדימה.
ושלפי שבלים ידקרוך ותמתק דקירתם – כן. בדיוק. הכאב הופך מתוק באותה הכרה של קבלה. של אחדות. זה לא שהוא לא כואב, אבל יחד עם הייסורים מגיע עונג מתיקות עשירה. אותה מתיקות שמהווה את מהותו של היקום כולו, זה שנע כל הזמן קדימה.
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט – איזה תיאור נהדר. השקט מתרחב בקרבנו, ודאי. ואנחנו עצמנו מתרחבים בשקט. אנחנו והשקט מתרחבים אחד לתוך השני, ואין שני.
ופשוטים הדברים וחיים – הדברים כולם פשוטים פשוטים. הם בדיוק כפי שהם. ללא צורך בתוספות, ציונים, עצות, שיפורים. האם נחש זקוק לרגליים? הדברים הם כך. הם בדיוק כך. הם בדיוק הם עצמם, והכל פשוט כל כך. ודאי, איך יכול בכלל להיות אחרת? מה שמסובך היה רק חלום. 
ומותר בם לנגוע – אבל זה לא שאסור להוסיף, לציין, לעוץ, לשפר. ודאי שמותר! וכי ציונים ועצות אינם פשוט כך? האם הם אינם ציונים ועצות? האם הם אינם הם עצמם? חלילה. מותר, מותר לנגוע. מותר לא רק להביט בהשתוממות, מתוך השקט הרחב, איך הכל פשוט כך, פשוט עומד בעצמיותו הברוכה, אלא אם לדעתנו ייטב להיות אחרת-כך, אז אפשר ורצוי לנסות לשפר-כך ולתקן-כך. ובימות המשיח לנחש שנענש אחרי חטא עץ הדעת שוב תצמחנה הרגליים. מותר, מותר בם לנגוע.
ומותר, ומותר לאהוב – אלא מה? האהבה היא זו שמכשירה מראש ולנצח את הנגיעה. היא שמאפשרת התבוננות מתוך השקט, והיא שממתרת את התנועה קדימה של שיפור העולם. של תיקון העולם. של העולם כולו שתמיד מתקדם.
וביושר-לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת – "ישרי הלב" הם אצל הראי"ה קוק הדרגה הגבוהה ביותר של צדיקים, אלה שיודעים לא רק להעפיל למרומים כדי להדבק בקב"ה, אלא גם, ובעיקר, למצוא את הוויתו וקדושתו כאן, על האדמה, בעולם הזה, שאינו נפרד ואינו שונה בסופו של דבר ממנו יתברך. האם לאה גולדברג הכירה את תורתו של הרב קוק? כנראה שלא. אבל היא קלעה לדעתו. ועל ענווה וכניעה אין צורך לדבר.
כך אם כן יש ללכת, עם העולם כולו, קדימה: בתמימות, בהתרגשות, באהבה, בענווה. כאחד הדשאים, כאחד האדם.
שבת שלום.

[תודה לנגהנאנדה ממנה קיבלתי את השיר של גולדברג, בתגובה שהיא כתבה ב"שירי זן" שעברו.]

הבה נתחיל לאסוף שירי זן עבריים. הכוונה היא לשירי א"י הישנה והטובה,שכלל לא התכוונו, ודאי, לחבוק בקרבם את האמת האבסולוטית, אך בלא שהתכוונו לכך (ואי-הכוונה היא עצמה מוטיב זֶני ידוע) יצא להם והם נושאים מסר שהוא על-זמני ואלמותי. אני אתן שתי דוגמאות למה הכוונה.

הדוגמא הראשונה היא למעשה שיר הזן העברי הטוב ביותר לפי דעתי, ולא נראה לי שאי פעם נוכל להתעלות עליו במסרים זניים. מאידך, מפני שהוא כל כך עמוס בהם, עמוס עד כדי בחילה (וגועל מהסירחון שעולה מההארה הוא עצמו מוטיב זני ידוע), טוב לנו להוציא אותו כבר עכשיו מהמערכת, ולחפש שירים בהם הזן מגיע מעודנוֹת, בצורה רכה, שמעוררת אותך בדגדוג, ולא במכה לפנים. אז הנה הזוכה המאושר והמסריח מהארה, שיר הזן העברי של כל הזמנים:

 

שיר סתיו / עמוס קינן
 
כל הנחלים הולכים לים
ולי כבר אין לאן ללכת
אני עכשיו מצב קיים
ואת היסטוריה מתמשכת
כל העצים לבשו ירוק
אני לבשתי ג'ינס וכובע
עכשיו הכל נראה רחוק
רוצה לדעת למה כובע

השושנים פרחו אתמול
אך האתמול פרח לפתע
היום התחיל ברגל שמאל
וגם האהבה כבר מתה
כל הכבוד לנחלים
כי הם יודעים לאן ללכת
והעצים והעלים
הם יודעים מתי תהיה שלכת

שלום, שלום אהובתי
מדוע זה ברחת ממני
אני חוזר לי אל ביתי
אם ישאלו אני אינני
כל העצים לבשו ירוק
אני לבשתי ג'ינס וכובע
עכשיו הכל נראה רחוק
רוצה לדעת למה כובע

מה יש לנו כאן שהוא זני? מה אין!?! כל שורה מקפלת בתוכה חוכמת דורות ואיִן. הבה ניתן ניתוח מהיר לשיר:

כל הנחלים הולכים לים [התעכבות על המובן מאיליו. עקרון זני ידוע]
ולי כבר אין לאן ללכת [לאן ילך איש הזן? אין לו לאן לשאוף, אין לו מה לעשות, אין לו מי להיות]
אני עכשיו מצב קיים [קיים קיום שלם בהווה. ברור]
ואת היסטוריה מתמשכת [את, האשה, רבת הפנים והמשתנה ללא הרף (varium et mutabile semper femina כתב ורגיליוס באנאיס, שורה 569)]
כל העצים לבשו ירוק [שוב: מובן מאליו]
אני לבשתי ג'ינס וכובע [שוב: מה יעשה איש הזן? את הפשוט, הברור ביותר]
עכשיו הכל נראה רחוק [איש הזן מביט בעולם בשוויון נפש אבסולוטי]
רוצה לדעת למה כובע [ואין סיבה לזה, ולא להוא. כי הכל בדיוק כמו שהוא. הכל פשוט כך, בככיותו. למה? ככה]

השושנים פרחו אתמול
אך האתמול פרח לפתע [הזמן הוא יציר המיינד. איש הזן נמצא בהווה הנצחי. מבין כי האתמול איננו]
היום התחיל ברגל שמאל[הזן שייך לצד "השמאלי", האנרכי, של התורות הרוחניות, בכך שהוא דוגל בגאולה אינסטנט, או לחילופין, שהכל כבר עכשיו רק טוב] 
וגם האהבה כבר מתה [מתה האהבה הרגילה, המותנית, האגואיסטית (אלא מה חשבתם?)]
כל הכבוד לנחלים
כי הם יודעים לאן ללכת [זני לאללה: הנחלים, חופשיים ממיינד, נעים בטבעיות בדיוק לאן שצריך. לו רק היינו זורמים כמוהם]
והעצים והעלים
הם יודעים מתי תהיה שלכת [איך הם יודעים? על ידי אותה חכמה האדירה שמזיזה את הפלנטות במסלולן. חכמה קוסמית, אורגנית, פשוטה, תת-סיפית, אינסופית וא-מילולית]

שלום, שלום אהובתי
מדוע זה ברחת ממני [האהובה אינה יכולה לשאת את הנוכחות המתמדת (בהווה) של איש הזן. היא בורחת. הוא מאחל לה שלום, שלום, שאנטי שאנטי]
אני חוזר לי אל ביתי [החזרה: מוטיב חשוב מאין כמוהו בזן עמוק (ובכל רוחניות אמת, לדעתי). החזרה הביתה. החזרה אל השוק. אחרי ההארה – הכביסה. אם אנחנו לא מבינים שהעולם הזה ממש, עם כל החרא שבו, הוא הוא הטאו, הברהמן, הקב"ה בכבודו ובעצמו, לא עשינו כלום. אקסטאזה זה נחמד, אבל עלינו להבין שגם ללא אקסטאזה אנחנו לא פחות אלוהים]
אם ישאלו אני אינני [אינני. אני איני. אין אני]
כל העצים לבשו ירוק [אלא מה הם ילבשו? מובן מאיליו]
אני לבשתי ג'ינס וכובע [פשוט, מובן, צלול, חסר אני, חסר יומרות]
עכשיו הכל נראה רחוק [רגוע, רגוע]
רוצה לדעת למה כובע [רוצים לדעת למה?]

טוב. אז זה היה השיר. האם עמוס קינן ידע שהוא איש זן? ואם ידע, האם התכוון לכתוב שיר זן? ואם התכוון, האין זה מוריד מהזניות של השיר? שאלות קשות, אך לא כאן המקום לפתרן. בכל אופן, בפעם הבאה אנסה להביא שיר יותר "רגיל", יותר "אותנטי", פחות מסריח מהארה. והצעות תתקבלנה בברכה.