שני סרטים רציתי לראות החורף במיוחד, את "אווטר" ואת "יהודי טוב". את הראשון ראיתי מיד כשיצא בארץ, ואילו את השני רק לפני כמה ימים. שניהם דומים בעיני באופיים: מרנינים ויזואלית, ומפוספסים תיאולוגית. כלומר עם כל ממתקי העיניים שהם מעניקים לצופה, משניהם יצאתי עם הרגשה של החמצה, עם הרגשה שהיה יכול להיות יותר מעניין, יותר מורכב, יותר משפיע.

אתחיל דווקא ביהודי טוב (כלומר, A Serious Man), שעדיין טרי בי. אולי הסצנה המרכזית בו, שמהווה מיקרוקוסמוס ליקום שבו הסרט מתנהל, מתרחשת בכיתת הפיזיקה של הגיבור, כאשר באחת ההרצאות שלו (אולי זה מתרחש בחלום שלו – היו שם כמה וכמה חלומות, ולדעתי הצופה הממוצע התבלבל בין דמיון למציאות, שלא בכוונת מכוון של הבמאים) הוא מסביר לסטודנטים על ניסוי החתול של שרדינגר (או שמא היה זה עיקרון החוסר-ודאות של הייזנברג?) משהו כמו "אז אי אפשר אף פעם להבין מה קורה [בעולם], ולמרות זה אתם תיבחנו על זה".

זה אם כן הלייטמוטיף של הסרט, שאין בו דבר צפוי או ברור, שהיהודים בו מנסים כל הזמן להבין את אלוהים וכל הזמן ללא הצלחה, ושיום הדין, המתגלם בסרט פשוט כמוות, מוצב באופק כאיום תמידי. סרט שרוב הזמן הגיבור מוכה אבל מדי פעם נשכר, ושהפרבר השליו שבו כולם חיים נדמה בעצם לספינת מימן ענקית היורדת בשיוט איטי ובטוח לקראת התרסקות מפוארת. אלוהים, על פי הסרט, אינו קיים, או שקיים אבל לגמרי לא אכפת לו, ובני האנוש הם כנמלים המתרוצצות תחת מגפיו של גדוד חיילים הצועד אלי קרב.

אם הכוונה היתה רק להראות את מצוקת האדם ואילמות האלוהים (על רקע ארה"ב של שנות החמישים), יופי. הסרט באמת עשוי מצויין והשחקנים כולם מעולים. אבל היה חסר לי תחכום מסויים, מורכבות מסויימת, ריבוי-רבדים, אמביוולנטיות, משהו. משהו נוסף. משהו כזה היה למשל בסרט "ארץ קשוחה", וכתבתי על זה בתגובה לפוסט של דרור בורשטיין על הסרט. לא ראיתי משהו כזה ב"יהודי טוב".

—

ואווטר. כשהלכתי לראות אותו עדיין לא ידענו שהוא יהיה כזה להיט, וכתבתי עליו מימין תחת "שהספיקותי". הוא כבר נעלם במורד הארכיון, אז הנה מה שכתבתי אז, לפני כחודש וחצי:

במשפט אחד: האפקטים תלת-מימדיים להדהים, העלילה חד-מימדית להחריד. ובהרחבה: הסרט הזה מציג עולם חייזרי מרהיב ביופיו, אבל מבחינת התוכן הוא לוקה. העלילה מחלקת את הצדדים יפה יפה לטובים ורעים, שוחרי שלום ותאבי בצע, ובאופן מאוד ניו-אייג'י, רוחניים-הוליסטים-זורמים-אותנטיים וחומרניים-שכלתנים-לוחמים-מזוייפים. אנחנו, בני האדם, שכחנו מה חשוב בחיים ויודעים רק לחמוד ולהרוס, והם, החייזרים, חיים בסימביוזה מוחלטת עם סביבתם ובקשר אמיץ עם זרמי האנרגיה שבאדמה ובאוויר. אז יש מאבק, אבל אפילו הוא מוכרע בסופו של דבר בדרך שלנו, כלומר על ידי מלחמה. אין כאן שום תחכום מהבחינה הזאת, ולכן כאפוס מד"ב הסרט נופל בהרבה מ"מלחמת הכוכבים" למשל. אבל שוב, מבחינת העיצוב זו חוויה יפיפיה.

אוסיף כמה דברים שמפריעים לי במיוחד בסרט. אז לבד מהחלוקה הבינרית לבני אור ובני חושך, והעלילה השבלונית, וקלישאיות הדמויות ('התאגיד' פוגש את 'הפרא האציל'), וההתחנפות לאופנה "הירוקה", וגניבת הסיפור מ"פוקהונטס" של דיסני, וגניבת השם מהמיתולוגיה ההינדית ללא הצדקה מספקת, ובאמת כל העניין הזה שהמוח האנושי אמור לשלוט אצל המסתננים-לעורף-האויב שלנו על הגוף החייזרי, שמזכיר לי דואליזם אפלטוני-בואכה-נוצרי מבאס של נשמה ששולטת על גוף – לבד מכל זה יש כמה נקודות עקרוניות שמפריעות לי במיוחד:

ראשית, מראה החייזרים. הם לא נראים ככה:

מכאן

כי ככה נראים חייזרים שנקראים "Small Grays", שמבקרים בכדה"א וחוטפים אנשים כדי לעשות עליהם ניסויים (חודרניים אנאלית, לרוב). הם אפורים וקטנים, יותר חכמים מאיתנו, מתקשרים בטלפתיה, גופם מנוון ועיניהם גדולות ורואות הכל. בפנדורה אנחנו האפורים הקטנים, ולכן גופנו מנוון ועינינו גדולות (לפחות מטאפורית), ואילו החייזרים חייבים להיות ענקיים, כחולים, חזקים, גמישים ונמרצים. אנחנו "חכמים" יותר, אבל רק טכנולוגית, ולהם חוכמת אמת כמובן, החיבור עם הטבע ועם האלוהות (שהיא בעצם הטבע, שהוא בעצם אלוהי). מה הבעיה שלי עם זה? טוב, אין לי בעיה מיוחדת, חוץ מזה שזה, שוב, קלישאי וחסר דמיון.

מה שיש לי איתו בעיה גדולה היא אופן תפיסת הרוחניות בסרט. כי הרוחניות בסרט היא חומרית לחלוטין: את "האנרגיות" שזורמות באדמה ובאוויר של פנדורה ניתן ממש לראות; גם את האלוהות רואים, ואפילו נוגעים בה; וכמובן שעם כל צורות החיים, צמחים כבעלי חיים, ניתן להתחבר. לא במובן המטאפורי, אלא ממש להתחבר, בזכות אותה קוקיית פלאים שיש לנאווי מאחורי ראשם.

עכשיו תאמינו לי שאין לי שום בעיה עם אלוהות גשמית. פאר פרום איט. אבל יש כאן משהו לא הוגן: איך אפשר לצפות מאיתנו, בני האדם החשוכים והעיוורים, לראות את האור אם גדלנו, לעוונותינו, בעולם שבו לא רואים את האנרגיות בעיניים, לא נוגעים באלוהים בידיים ולא ניתן לתקשר עם חיות על ידי שירבוב זרבובית תקע מיוחדת לתוך כונכיית שקע הממתינה לה בערגה? יופי לנאווי שהם at one with nature, אבל אם הטבע שלנו היה נראה ונוהג ככה אולי גם אנחנו היינו מצליחים לא להרוס אותו. מה לעשות שכשאני רוצה לתקשר עם הכלבה שלי זה דורש ממני משהו קצת יותר מורכב מלנעוץ בה חדק בעל מחושים זוהרים?

אבל הבעיה היא אף יותר חמורה: בהגשמת הרוח הזאת יש משהו גס, נמוך, אלילי. שוב, לא בגלל שהרוח היא משהו נפרד מהחומר. חלילה. בגלל שהרוח היא לא משהו נפרד מהחומר. כי בפנדורה הרוח היא דבר מן הדברים, והאלוהות היא תופעה בין שאר התופעות. רואים את האנרגיה הקדושה זורמת כאמור, כורעים ברך בפני האלוהות המוארת. כלומר הקדושה נמצאת בפנדורה במקום מסויים, ובמקום אחר היא איננה, או נמצאת פחות. היא זורמת כאן וכאן וכאן, אבל לא בחלקים שמסביב לאיפה שהיא זורמת. היא קיימת במקום שבו האלוהות נמצאת, ופחות קיימת במקום אחר. והיא ודאי ודאי לא קיימת ולא זורמת בבני האדם שמגיעים לכוכב.

והאלוהות, הרי היא באמת בכל מקום, ולית אתר פנוי מני. היא בכל אטום של חומר והיא כל אטום של חומר. לכן ברגע שאת הקדושה ניתן לראות (ראבק, סיגורני וויבר אומרת שם שהיא יכולה למדוד ולכמת אותה), ניתן גם לא לראות אותה. וברגע שהאלוהות נמצאת במקום מסויים, היא חסרה בכל מקום אחר.

בכלל, ברגע שהרוח, שהאלוהות, היא תופעה, ברגע שאלו דברים שניתן להצביע לכיוונם, ברגע שהם חפצים, האם לא ברור שבו ברגע הם הופכים להיות אלילים? שהם הופכים להיות טליסמנים של עוצמה, מעין בובות וודו שניתן לחולל באמצעותן פלאים, אבל שלעולם לא יהיה ניתן לראות בהם או מהם ניסים? שהם יותר מכשירים של מאגיה מאשר פתחים של קדושה? ואכן כך בסופו של דבר משתמש גיבור הסרט באלוהות הפנדורית: כקבלן ביצוע, כחייל להשכיר. (ורק אומר שאין לי בעיה עקרונית עם אלילות, אך בזמן ובמקום המתאימים, ולא כמייצגת של האלוהות כולה.)

אגב, את אותה טעות עשה ג'ורג' לוקס בראשון מסרטי ההמשך ל"מלחמת הכוכבים" האדיר, שם הוא פתאום הסביר ש"הכוח" זורם בבני אדם שיש להם יצורונים קטנים בדם, או משהו כזה. כלומר כדי להתחבר ל-Force צריך שיהיה בך חומר מסויים… זה וג'אר-ג'אר היו הדברים מהם סבלתי הכי באותו סרט אומלל.

ובחזרה לפנדורה: כל הגישה האלילית הזאת גורמת לגלישה מהירה לתוך אותה תפיסה דואליסטית בה בני האדם הם בני החושך, חסרי האלוהים, ובני פנדורה בני האור. כי מזמן שאלוהים הוא דבר ו"אנרגיות" הן תופעה יצירת מונופול על הקדושה היא רק עניין של זמן. כי יש כאלה שיש להם אותה ויש שאין להם. בני האדם הפולשים לפנדורה מנסים לבנות לעצמם מונופול על אותו מחצב יקר שממנו הם מקווים להתעשר, אבל החמדנים האמיתיים הם הנאווי. להם ורק להם יש חיבור אל הנשגב.

ומדהים: אפילו זה לא עוזר להם כדי לחשוב על פתרון אחר לקונפליקט עם בני החושך לבד ממלחמה, לבד מנצחון צבאי והגלייה! זהו? הלזה יגיעו יצורים שחוננו בחיבור טבעי לרוח הקודש? האם כך יתנהגו מי שחיים בהרמוניה מושלמת עם עולמם? זאת תורה וזה שכרה???

:: . ::

הפסקת אנקדוטה: כשהייתי קטן שמעתי יחד עם דודתי רחל זצ"ל את התקליט (ודוק: לא "האלבום") "מלחמת העולמות", ופחדתי מאוד שאכן בני מאדים יפלשו וינסו לכבוש אותנו. דודתי הרגיעה אותי כך: אין מה לדאוג, היא אמרה, כי אם החייזרים יהיו טיפשים מאיתנו, הרי שננצח אותם; ואם חכמים מאיתנו יהיו, הרי שידעו היטב שאין שום טעם במלחמה.

זה הרגיע אותי אז, אבל כשגדלתי הבנתי שיש עוד גורמים, לבד מחוכמה, שדוחפים יצורים תבוניים לשלום או למלחמה. הבנתי שכדי למנוע אלימות חשובה המודעות העצמית, והפתיחות, והכנות, והרצון להיטיב, והאהבה. אך לבני פנדורה יש את כל אלה, והם עדיין לא הצליחו לחשוב על פתרון טוב יותר מללכת מכות.

:: . ::

ומילה אחרונה על כך: דווקא בעובדה שבני פנדורה היו זקוקים לאדם, למנהיג אנושי, כדי להתמרד בהצלחה כנגד הפולשים, שאביעד קליינברג כתב עליה ב"ידיעות אחרונות" שהיא מופת לחשיבה קולוניאליסטית, ניתן אולי למצוא נקודת אור תסריטאית, והיא אותו הגיון קבלי גאוני שמתעקש שרק מחסד לא ניתן לברוא את העולם, או במילים אחרות שצריך גם רוע כדי לשרוד. הכחולים פשוט רוחניים מדי כדי לעמוד על שלהם בצורה רצינית, ורק האדם יכול להכניס בהם קצת רוח קרב, קצת רוע.

חבל שהמורכבות הזאת לא אפיינה את הסרט כמכלול, ושהטוב שבעולמות האפשריים שברא עבורנו ג'יימס קמרון הוא, כאמור, על כל תלת-מימדיותו, די שטחי.

ואולי רק כדאי שאומר: שני הסרטים שווים בהחלט צפייה בעיני, והם ודאי לא סרטים גרועים. הם אפילו יפיפיים. רק מפוספסים לדעתי. והערה אחרונה בהחלט: יש כבר דת ג'דיי. כמה זמן עוד נחכה עד שתקום דת נאווי?

:: . ::

בזמן שכאן בארץ פוסקים רבנים מתי אסור להרוג ילדי גויים ומתי דווקא מותר, יהדות ארה"ב שופעת ספרים של התחדשות והעמקה רוחנית. בשני העשורים האחרונים יצאו בארה"ב עשרות ספרים, מידי עשרות מחברים, רבנים והדיוטות, שכולם עוסקים בדרכים שונות להתקרב ולדעת את האלוהות ואת החיים. תנועת ה- Jewish Renewal פורחת עכשיו לא פחות מאשר בימי התסיסה התרבותית של שנות השישים, ונותר רק לקנא בכל הפעילויות, התנועות והמגזינים המקוונים שנולדים שם חדשות לבקרים.

אחד ההוגים והיוצרים החשובים בתחום הזה כיום הוא ג'יי מיכאלסון, שכותב מעל במות שונות על רוחניות יהודית. מיכאלסון, לבד מלהשלים דוקטורט על פרנקיזם באוניברסיטה העברית, עסק ועוסק רבות, ככותב, כעורך וכמורה, בתרבות היהודית המתחדשת בארה"ב. חשוב מכך, מיכאלסון לוקח את ההתפתחות הרוחנית שלו עצמו ברצינות הראויה, ולבד מלימודי קבלה במסגרות שונות גם תרגל לא מעט מדיטציית ויפאסנה – לא מזמן הוא השלים ריטריט של חמישה חודשי מדיטציה.

לפני חודש יצא ספרו האחרון, שמסמן לדעתי נקודת ציון בדברי ימי הרוחניות היהודית המתחדשת. הספר נקרא  Everything is God: The Radical Path of Nondual Judaism, והוא עוסק בצומת שהיא אולי הבעייתית ביותר, אבל גם בעלת הפוטנציאל הגדול ביותר לצמיחה, במפגש שבין היהדות לדתות המזרח. זאת מכיוון שאחת השאלות המרכזיות שעולות מתוך המפגש הזה היא איך, אם בכלל, ניתן ליישב את האחדות חסרת-השניות המזרחית עם תמונת העולם היהודית בה אלוהים ניצב לכאורה מחוץ לעולם ומוריד אליו פקודות.

השאלה הזאת היא מרכזית פחות בגלל העניין התיאולוגי שבה, ויותר מפני שהיא מעסיקה בפועל ממש כמעט את כל יהודי שבא במגע רציני עם דתות המזרח. יהודים שכאלה, ואני ביניהם כמובן, לא יכולים להכחיש את האמת הפשוטה שבתמונת העולם המזרחית הנון-דואליסטית (כלומר ההכרה בכך שהכל, בסופו של דבר, אחד), ומאידך לא יכולים שלא לראות שתמונת העולם שעולה מתוך דפי המקרא, ומתוך כתבי רבים מדרשניו ופרשניו, שונה בתכלית. הזמן אם כן בשל מאוד לניסיון ליישב בין ההשקפות הקיומיות השונות הללו, ולמשימה זו הקדיש מיכאלסון את ספרו.

ומיכאלסון עושה עבודה טובה למדי. הספר מחולק לשני שערים עיקריים, "שמיים" ו"ארץ", כאשר בראשון הוא עוסק בתיאוריה ובשני במעשה, כיאה ליוזמה נון-דואליסטית שלא יכולה לוותר על אף מימד של החיים. דווקא בשער האחרון מצליח לדעתי מיכאלסון לדייק יותר ולתת לקורא כלים חשובים להתפתחות רוחנית אמיתית, לא מעט בזכות כתיבתו הנעימה והיפה. הנה למשל אחד ההסברים שנותן מיכאלסון לתרגול נון-דואליסטי של מצוות הכשרות:

אני רוצה להציע שקריאה נון-דואלית למשפט "אלוהים ציווה את זה" היא "אלוהים הופך לזה". במקום לחפש הסברים רוחניים לחוקי הכשרות, גישה נון-דואליסטית לעניין יכולה לראות את הציוויים האלה כעניין חומרי בלבד. כשרות היא תרגול של הגוף, והיא מכירה בערכו של הגוף, של העולם החומרי, כשלעצמו. חוסר הטעם בעניין הוא הטעם בעניין: זו הצורה שבה הבלתי-ניתן-להבעה מופיע בתוך העולם. (עמ' 197)

החלק הראשון הוא מעט יותר בעייתי. מיכאלסון רואה בתפיסה הנון-דואליסטית של המציאות את השלב האחרון והביטוי המלא של יחסי האדם והאלוהים, לאמור: האדם מבין שהוא מאז ומעולם היה הכוליות עצמה (בשפה יהודית: האלוהות), ומתוך העמדה הזאת הוא יכול לפעול בצורה הרמונית, ספונטאנית וטובה בעולם. התפיסה הזאת מקובלת מאוד בתרבות הרוחנית של ימינו, והאמת היא שגם אני שותף לה.

אבל התבוננות קצרה (וכנה) ביהדות לדורותיה תגלה לנו שתפיסה נון-דואליסטית צצה רק במאתיים השנים האחרונות. לא רק זה, אלא שגם כאן אין למצוא מבחר עשיר של מורים. צריך להודות על האמת: הדרך הנון-דואליסטית היחידה ביהדות שייכת לחסידות חב"ד. ניצוצות של נון-דואליזם אפשר למצוא אצל צדיקים חסידיים שונים כמו גם אצל הראי"ה קוק, אבל נון-דואליזם כמערכת שיטתית שלמה יש רק שם. מיכאלסון מביא מתורת חב"ד, אבל גם ציטוטים שונים ויפים מכל מני יהודים על כך ש"מלוא כל הארץ כבודו" ושאלוהים למעשה ממלא את המציאות.

הבעיה עם זה היא שצריך להבדיל היטב בין נון-דואליזם לפנתאיזם או אידיאליזם לסוגיהם. שני האחרונים פעמים רבות יוותרו על העולם לטובת איזה מימד אלוהי "מוחלט" ואמורפי, שהוא לכאורה המציאות האמיתית, בעוד שהעולם הוא רק אשלייה. בנון-דואליזם אמיתי העולם על כל פרטיו הוא בעל קיום ותוקף. כאשר אומרים "אלוהים הוא העולם" צריך על כן לבדוק ששני צדדי המשוואה הזאת נשארים חיוניים. מיכאלסון יודע את זה כמובן ואף כותב כך בפירוש, ולכן חבל שהוא לא התעקב קצת יותר על השיטה החב"דית, שאכן מדגישה את חשיבותו של העולם הזה, ופחות על ציטוטים לא מפורשים של רבנים אחרים.

מיכאלסון מכיר בכך שהנון-דואליזם חדש ליהדות, ומכיוון שתפיסה זו היא כאמור לדעתו הביטוי המושלם של הדתיות, עולה השאלה מדוע אבותינו לא הבינו זאת. הפתרון שלו לכך הוא לראות בהתפתחותה של היהדות תהליך אבולוציוני, שבתחילתו כלל אל מלוכני, כוחני וקנאי, ובסופו מתעדן לכדי ראייתנו כולנו כבטויים שלמים של האלוהות, הפועלים במשותף לתיקון עולם. העניין היהודי הנוכחי בנון-דואליזם הוא לדידו של מיכאלסון התפתחות בעלת מימדים משיחיים.

ראיית השלב הנון-דואליסטי ביהדות כתוצאה הסופית של התפתחות אבולוציונית, כלומר כביטוי נכון יותר, אם לא הנכון ביותר, של הקשר בין האדם לאלוהים, מביאה לשתי מסקנות ברורות: ראשית, היא מציבה את חסידות חב"ד כהתגלמות העליונה של המסורת הרוחנית של היהדות (לפחות לפני התפרצותו של הקרקס המשיחי הנוכחי) – זאת לבד אולי מההתעוררות הרוחנית הלא-אורתודוקסית (או, פשוט, הניו-אייג'ית) בימינו.

שנית, היא מביאה אותנו להכרה שמה שלקח ליהדות יותר מ-3000 שנה להגיע אליו היה נחלתן של הדתות המזרחיות כמעט מתחילתן. במילים אחרות ההינדואיזם, הבודהיזם והדאואיזם לא היו צריכים כלל אלפי שנים כדי להתפתח לכדי נון-דואליזם, ורק במונותאיזם סיבך את עצמו בתחילה עם אלוהות שהיא "אחרת לחלוטין" ונמצאת "אי שם".

לדעתי במידה רבה זה נכון. במזרח ידעו להביט פנימה הרבה לפני המערב (לבד מיוון העתיקה), ולמדו מהר יותר את מבנה וטבע הנפש האנושית. מתוך כך גם ידעו קודם למערב לנסח ולממש את הראיה הנון-דואליסטית ואת הזיקה הנון-דואליסטית לקיום עצמו.

אז במה בכל זאת התעסקה היהדות כל כך הרבה שנים? כמובן: הראייה האבולוציונית עצמה, שצורתה הקדמונית היא המשיחיות, היא פיתוח יהודי מקורי. ראיית המציאות כמתקדמת לקראת תכלית, והזמן כליניארי-טלאולוגי ולא כמעגלי, היא ראייה יהודית (ובהמשך נוצרית ומוסלמית כמובן).

מיכאלסון היהודי משתמש אם כן בראייה האבולוציונית היהודית כדי להסביר איך היהדות הגיעה בסופו של דבר (ובצורה מעגלית משהו) לתמונת העולם המזרחית. במידה רבה זהו כוחו של הספר הזה, כי בתהליך האבולוציוני הזה היהדות לא איבדה את כל מה שייחד אותה, ומיכאלסון מצליח להראות זאת. הוא מסביר בצורה יפה איך שנון-דואליזם אמיתי אינו מונע התפתחות ושיפור במימד הזמן, ומתעקב כדי להצביע על המקומות שבהן המורשת היהודית יכולה להעשיר ראיית עולם נון-דואליסטית, וכך להפרות ראיית עולם מזרחית.

כל זה מצויין, לבד מעניין קטן אבל חשוב: מיכאלסון נוטה לזהות את החוויה הנון-דואליסטית של היהודי עם זו של הבודהיסט או ההינדי. כך, על פי מיכאלסון "עבור היהודי הנון-דואליסטי המסורתי מה שנשאר אחרי שהעצמי נעלם הוא האין-סוף, או אלוהים. עבור מי שאינו תאיסטי, […] מה שנשאר הוא פשוט דהרמה, או 'כפי שהדברים הינם'" (עמ' 160).

מניסיוני השוואה זו אינה מדוייקת. אלוהים הוא לא פשוט 'הדברים כפי שהם', אלא, כאמור, גם התפתחות לטובה, גם תנועה של שפע. כך שאם יהודי, כאשר העצמי ניטל ממנו, ירגיש את אלוהים, הוא ירגיש משהו שונה ממה שירגיש בודהיסט.

ואכן, לפחות עבור היהודי הכותב שורות אלה הדבר גרם בתחילה למבוכה לא מעטה כאשר התפלמסתי בנחישות עם מורים רוחניים מזרחיים שונים: אני התעקשתי שהמציאות כפי שהיא היא טובה ומיטיבה, עסיסית ושופעת, והם (למשל ראמש בלסקר, שמיכאלסון מרבה לצטט ממנו) טענו מנגד שהיא 'פשוט כפי שהיא'. ישנה כמובן האפשרות שאני עדיין נאחז במשהו שהם (ומיכאלסון) כבר הרפו ממנו, אבל אם לא הרי שייתכן שהתרבות שממנה בא המיסטיקן משפיעה על החוויות הרוחניות שלו, אף העמוקות ביותר.

ברור אם כן שסוגיות רבות עוד לפנינו בניסיון לזווג יהדות ונון-דואליזם, והספר הזה פורץ דרך בנכונות שלו להתעסק בכנות וברצינות עם האתגר שהנון-דואליזם מציב בפני היהדות, אתגר שכמעט כל יהודי שמתעניין בהתפתחות רוחנית בימינו יגיע אליו במוקדם או במאוחר. למיכאלסון בהחלט יש מה לתרום בעניין – הנה ציטוט נוסף לסיום, שימושי מאוד, מהספר:

הכל קורה כפי שהוא חייב, לא כפי שהוא צריך. […] ההבנה הזאת מבשרת תמורה גדולה מהדימוי המונותאיסטי של אלוהים המפקד על העולם, ובעקבותיה של העבודה הרוחנית. כאשר דבר-מה מצער מתרחש, המונותאיסט מסביר זאת על ידי פניה לאיזו תכלית גבוהה. הנון-דואליסט לא מציג שום הסבר כזה, אלא מזמין קבלה מסוג עמוק יותר. […] הכל הוא האלוהות בהתרחשותה. האם אני יכול להיות עם זה, ולא לרוץ להסבר או רציונליזציה? […] אין משהו שמוצדק שיקרה או משהו שלא מוצדק שיקרה. יש רק את מה שמתרחש על פי התנאים הנוכחיים. ובהתרת גבולות ההסבר, שמתי לב, מגיעה טעימה מהעולם הבא. (עמ' 99-100)

ועוד ציטוט אחד לקוראי הבלוג בלבד, שאני מאוד אהבתי ושלדעתי מחזיק סוד גדול:

אין מי שיש לכעוס עליו, ואין מי שכועס […] אלוהים הוא התעוררות הכעס, והוא הרגשתו. היודע, הידיעה, והידוע. וגם, ברוך השם, ההתפוגגות של הכעס. וב'ברוך השם' הזה, אני חושב, נמצאת החידה היפיפיה של הדת (עמ' 162)

 

[עלה אתמול באתר מעריב]

צ'רלס טיילור התווסף בתקופה האחרונה לרשימת מורי ורבותי, ואני מתענג על כל טקסט שלו. בעודי מעלעל עלעול חוזר ב- Sources of the Self (ספר שהוא חוויה אינטלקטואלית ממדרגה ראשונה, ואני מאוד ממליץ עליו כדי להבין איך הגענו, התרבות המערבית, עד הלום לא רק מבחינת התפיסה העצמית שלנו אלא גם מבחינה דתית-רוחנית) הגעתי לפסקה שמיד תצוטט. אך לפניה אקדים הסבר קצר.

טיילור בודק בספר הנ"ל את התפיסה העצמית שלנו כיום, ואת מקורותיה ההיסטוריים. מעולם, הוא מזכיר, לא היתה תרבות חילונית כתרבות המערבית, תרבות בה רוב האנשים אינם דתיים (או אם כן, מסתפקים באמונה דלילה ב"כוח עליון"). איך זה קרה? הוא מנתח את תהליכי החילון, ופוסל את ההסברים הידועים לעניין, כמו עליית החברה התעשייתית, האתוס המדעי, הרציונליות, החירות האזרחית והאישית. כל אלה כמובן השפיעו, הוא אומר, אבל דרוש משהו נוסף כדי שאנשים יפרקו מעליהם מסורות דתיות בנות אלפי שנים. דרוש תחליף. טיילור קובע כי לא ייתכן אדם ללא מסגרת מוסרית שתעמיד אותו במקומו, שתהיה בשבילו מצפן: האדם זקוק למערך מוסרי שיכוון אותו אל הראוי וירחיק אותו מהבלתי-ראוי (ופחות משנה מה אלו בדיוק). האדם זקוק לזה כמו שהוא זקוק לאדמה מתחת לרגליו. טיילור מצביע על שני מערכים מוסריים עיקריים שכאלה, שהיוו תחליפים לדת: ההסתמכות על החשיבה הרציונלית כמקור פנימי, "גבוה", "טהור", של כבוד-סגולי (dignity), ריחוק נאצל מה"חומר", אובייקטיביות ואתיקה; והפנייה אל הרגש, הדמיון והחוויה כמקור פנימי, "טבעי", פרטי, סובייקטיבי בפירוש של אותנטיות, יצירתיות וביטוי-אישי.

שורשיהם של שני המקורות המוסריים הללו, שהחליפו את הדת המסורתית, הם כמובן הנאורות והרומנטיקה, בהתאמה. (וכמו שכותב לי אריק שמידט בספר Restless Souls שהמלצתי עליו מימין (עמ' 5): "רק כאשר החירות, האושר והאוטונומיה של הנאורות עברו דרך העדשה הרומנטית הפכו החיים הרוחניים להיות עניין חוויתי עבור נפשות רציונליות" – וכך נולד הניו-אייג'. אבל זה סיפור אחר.)

עבור טיילור, אם כן, שהוא מה שנקרא "practicing Catholic", הויתור המודרני על אלוהים נובע מהחלפתו במקור מוסרי אחר – ולא בהתעוררות של רוב בני האדם מאיזו אמונה תפלה שפשוט עד לפני מאתיים שנה הם לא שמו לב שהיא טיפשית וחסרת כל ביסוס. מה שמביא אותנו אל אותה פסקה שקראתי ועוררה בי תהיה. טיילור מדבר כאן על חוסר ההכרח הרציונלי לזרוק את אלוהים מתמונת העולם שלנו.

המודעות העצמית שלי כלא-מושלם, דבר שברור לי כאשר אני בספק, היא מה שעבור דקרט לא יכול היה להתקיים אלמלא היה בי רעיון של שלמות, ורעיון כזה לא היה לי אלמלא היה אלוהים [שהוא מושלם, ונטע בי את אותו רעיון – ת.פ.]. בלי קשר למה שאנחנו חושבים על ה'הוכחה' הזאת [זאת אחת ההוכחות של דקרט לקיומו של אלוהים – ת.פ.], היא מבהירה לנו את האינטואיציה (האוגוסטינית במקורה), ששורש הכושר של הנשמה לשאוף אל האמת נמצא בקשר שלה עם האל.

לאור האינטואיציה הזאת ההימנעות מהטיפול באלוהים כחפץ בין שאר החפצים בעולם המדע הפיזיקלי היא לא הגבלה שרירותית או חיסרון באומץ לב מצידי; להפך: ההכרה בתלות שלי באל שייכת לטבעו של היגיון אחראי. […] ההנחה האפריורית של חסידי הנאורות הרדיקלית היא שהעמדה של לפלאס היא איכשהו יותר 'רציונלית' משל דקרט, שישנו דבר כזה כמו 'מה שהעובדות מראות להיגיון' בנבדל מכל זווית ראייה בנוגע לשורשו המוסרי או הרוחני. התזה שלי לכל אורך עמודים אלה היא שהאמונה הזאת בישועות שמציע לנו הרציונל הבלתי-תלוי היא אשלייה, שהמעבר מדקרט ללפלאס היה כרוך בשנוי של מה שנחשב שהוא טבעו ומקומו המוסרי של ההיגיון. (עמ' 324-325)

טיילור מזכיר כאן את לפלאס, האסטרונום והמתמטיקאי מתחילת המאה ה-19 שכאשר נפוליאון שאל אותו האם נכון שהתיאוריה שלו על היקום לא כוללת את הבורא, ענה לו שהוא "לא היה צריך את ההיפותזה הזאת". כלומר האל עבור לפלאס הוא דבר. הוא ישות בעולם שיכולה לעשות דברים, אבל אם מוצאים שהדברים יכולים להיעשות בלעדיה, אין בה כבר צורך. טיילור כאמור מתנגד לראיית האל כישות שכזו.

ויש לדעתי משהו במה שהוא אומר. קודם כל, אגב, תמיד אהבתי את ה"הוכחה" הזאת של דקרט. לדעתי היא היותר מתקבלת על הדעת מבין ההוכחות שהוא מביא: אם אדם עיוור לא יידע על אפשרותה של ראיה אם לא יהיה מי שיאמר לו שהיא קיימת, האם יצור סופי יידע על קיומו של נצח, של אינסוף, ללא קיום של מציאות שכזו (ומגע איתה)?

אבל מה בנוגע לדבריו של טיילור? האם אכן אין חיוב לוותר על אלוהים בשם הרציונליות הטהורה? האם, אם נדבוק רק בעובדות, אם לא נסכים להאמין בדבר או להניח דבר שלא הוכח, לא נהיה חייבים לומר שבמצב כזה הנחת המוצא היא שאין אלוהים? יש בזה, אני חושב, הגיון מסויים שמדבר אל כולנו. אך טיילור אומר שזה יהיה כך רק אם נניח שאלוהים הוא דבר, שהוא תופעה, שהוא "אי שם" ולכן אפשר גם לומר שהוא לא. אבל אלוהים כמקור המוסרי שלנו הוא משהו אחר. זהו אלוהים שנמצא כמצע לקיום כולו, מצע שהוא טוב, ולכן מניע את העולם כלפי הטוב, ודורש מאיתנו להניע את עצמנו לאותו כיוון גם כן.

טיילור חושב שאי אפשר לפסול את קיומו של זה. אלוהים במקרה כזה הוא מחוץ לתחום השיפוט של הרציונל, כי הוא עומד בבסיסו (כמקור המניע אותו לכיוון הראוי). מה שהוא אומר הוא שלעומת דקרט, לפלאס לא "השתמש בהיגיון והלך איתו עד הסוף", אלא רק החליף לעצמו מקור מוסרי (מאלוהים, לרציונל כסמכות פנימית טהורה ואובייקטיבית).

כל העניין המוסרי חשוב לטיילור כי הוא מצייר את האדם כבראש ובראשונה יצור מוסרי. כאמור, כפי שכוח המשיכה מושך אותנו כלפי הארץ, המוסר הוא שמושך אותנו כלפי הטוב. הטוב בשבילו אינו פחות אמיתי מהאדמה (כן כן, הוא חושב שמי שטוען שהטוב הוא עניין סובייקטיבי בלבד עושה שקר בנפשו), והמשיכה הזאת עבור טיילור היא חלק מהותי ומרכזי בחיינו. בחלקים אחרים של הספר הוא מצביע על חובם של המקורות המוסריים האחרים שהוא מציין לזה הדתי (המונותאיסטי – הוא מדבר כמעט רק על התרבות המערבית), ולמעשה מנסה להראות שאין להם רגליים בלעדיו.

אני חושב שיש משהו מאוד עמוק בדבריו. אני גם יכול להזדהות איתם באופן אישי, כי אני בהחלט בעיקר "יצור מוסרי", ו"הטוב" בהחלט מניע אותי. אמנם אני מגיע לקיום האל דרך התבוננות אינטואיטיבית בחיים, ולא בצורה מושכלת, אבל זה נחמד לקבל תמיכה מהכיוון הזה. אלוהים כמקור מוסרי הכרחי בעולמו של האדם, כמה שעומד בשורשו של הטוב, ולא כמי שברא אי פעם את העולם. נראה לי נכון.

ובכל זאת, יש מימד מושכל, לוגי, לתפיסה הדתית שלי. וכאן אני רוצה להביא קטע אחר שנתקלתי בו לאחרונה, קטע מתוך הדמוקרטיה באמריקה, ספרו המונומנטלי של אלקסיס דה-טוקוויל מאמצע המאה ה-19. כי כאשר אנחנו מדברים על האלוהים של טיילור, אנחנו הרי מדברים על משהו מאוד מופשט, שלא לומר "עקרוני" – זה יותר עקרון אבסטרקטי מאשר ישות חיה. זה, מה שנקרא "אלוהי הפילוסופים", ובהחלט לא אלוהי אברהם יצחק ויעקב.

גם האלוהים שלי, הגם שחי, הוא מעין אחדות ברוכה וכוללת-כל. האלוהים הזה, כאמור, לבד מזה שהוא ברור לי מתוך ראייה אינטואיטיבית, הוא גם הגיוני בעיני. יש משהו הגיוני באחדות, לא? משהו פשוט, קל, נקי, אפילו יפה. בלי להסתבך עם איזה אל פרסונלי, "אישיות" שכזו, "טיפוס", שנמצא כאילו מחוץ לעולם ושהוא ברא אותו ומאז מפקח עליו. רעיון הרבה יותר מסובך, שלא לומר מלוכלך. ככה זה לפחות נתפס בהגיון שלי.

בדיוק את הנקודה הזאת תופס טוקוויל, והוא רואה את המלכודת שבה. בקטע שנקרא "מהו המושך עמים דמוקרטיים לפנתיאיזם" הוא כותב כך:

רעיון האחדות נכנס בו באדם כדיבוק; מחפש הוא אותה מכל הצדדים, וכשנדמה לו כי מצא אותה הרי בנקל הוא מתרווח בחיקה ומוצא בה מנוח. הוא מגלה שאין דבר בעולם מלבד בריאה ובורא, אבל חלוקה ראשונית זו של הדברים עודנה גורמת לו אי-נוחות והוא מבקש להרחיב ולפשט את תפיסתו באמצעות הכללת אלוהים והיקום בשלמות אחת גדולה. אם ימצא אדם שיטה פילוסופית המלמדת שיש לראות את כל הדברים המצויים בעולם – בין חומריים ובין לא-חומריים, בין נראים לעין ובין סמויים מן העין – רק כחלקים של ישות עצומה שהיא לבדה נשארת נצחית בתוך השינוי המתמיד והתמורה הלא-פוסקת של כל המהווה אותה, יכול להיות בטוח כי שיטה כזאת, אף שהיא הורסת את עצמיותו של האדם, או דווקא משום שהיא הורסת אותה, יהיו בה קסמים נסתרים שימשכו את לבם של אנשים החיים בדמוקרטיה; כל הרגלי המחשבה שלהם מכשירים אותם לחשוב כך ומכינים אותם מראש לקבלה. מדרך הטבע היא מושכת ומרתקת את דמיונם; היא מטפחת את גאוותו של שכלם, ובתוך כך היא מחניפה לעצלותו. (עמ' 648, תר. אהרן אמיר, הוצאת שלם)

איזו חדות אבחנה. בפסקה אחת הוא מנבא את המשיכה של הניו-אייג' (שפורח רק בדמוקרטיות) לתורות המזרח הפנתאיסטיות, זורק משפט על התשוקה (הנלוזה מבחינתו) לאבד את האני, ולבסוף מזהה את הגאווה, את אהבה העצמית, שבשימוש בהגיון קר ומרוחק, שבהסתמכות אך ורק על המסקנות הנגזרות ממנו (הגאווה הזאת, יאמר טיילור, היא תופעה נלווית כמעט הכרחית של שימוש ברציונל כמקור מוסרי במקום האל. הרציונל שהוא בתפיסה ההומניסטית "שלנו", שהוא ביטוי של כל הנשגב באדם, ונשגב רק בו, כי רק לו בטבע יש כושר שכזה).

אז האם התפיסה של האל כאחדות היא תוצאה של גאווה? של התמכרות לרציונל? האם השאיפה לאחדות, לפשטות היא גאווה של האינטלקט? קשה לי להסכים שהיא רק זה. אבל הטיעונים שלי בעד אחדות בהחלט תלויים ברציונליות (וגם באותה ראייה, אבל בעייתי כמובן להביא את החוויות שלי כעדות). כמו כן, אולי גאוותי מעוורת אותי.

גמר חתימה טובה.

[אני יוצא לאיזה סופ"ש מדיטציה, כך שלא אוכל לטקבק]

השנה כידוע התחלתי את עבודתי כמורה לתנ"ך בביה"ס הריאלי בחיפה, ולבד מהסוגיות הרגילות שכל מורה נדרש להתעסק בהם (משמעת, "להספיק את החומר"), היה עלי להתמודד עם חקירות של תלמידי באשר לדתיותי. פשוט: בית הספר המדובר הוא ממלכתי, אבל אני עצמי חובש כיפה ונושא זקן. אם לא די בכך, הרי שהבלוג שנמצא מול עיניכם עוסק ברוחניות, ופה ושם ניתן לקרוא בו שאני עצמי מתיימר לאיזשהו קשר עם ריבונו של עולם.

לא אחת, אם כן, ניגשו אלי תלמידים ושאלו אותי האם או איך אני מאמין באלוהים, ואף האם או איך ראיתי את אלוהים, ואני נאלצתי להתפתל בחוסר נוחות תוך ניסיונות מביכים להחליף נושא. לא שאני לא אוהב לדבר על הקב"ה – להפך (עיניכם הקוראות). אלא שהיה נראה לי שלדבר על הנושא הגדול הזה עם בני 14 זה עניין בעייתי: ראשית, הסיטואציה מעמידה אותי, כמורה, בעמדת כוח שאני לא מעוניין בה (אני לא רוצה "לשכנע" אף אחד); ושנית, היה נדמה לי שהם פשוט לא יבינו, זאת משום שהתפיסה שלי את האלוהות היא מאוד לא אורתודוקסית, תרתי משמע, ולכן, אפשר לומר, מוזרה לאוזניים הממוצעות.

בכל זאת, אחרי הפצרות חוזרות ונשנות מצדם של חלק מהתלמידים, ואחרי קבלת רשות מהממונים עלי, חשבתי איך אוכל להסביר בצורה פשוטה את השקפת עולמי הדתית, כלומר איך לומר את הדברים מבלי להשתמש במילה "נון-דואליזם" או בדיבורים על כך שאין אני. הנה הדברים שלבסוף הסברתי לתלמידי:

אם תתבוננו בעולם, אמרתי, ותתבוננו בהתבוננות שלכם בעולם, תראו שאתם תופסים את העולם כחלל גדול, ובתוכו אוסף עצום של דברים. כלומר המציאות כפי שאנחנו תופסים אותה בתודעתנו היומיומית נדמית כשטח תלת-מימדי שפרוש לכל כיוון עד האופק, ושעליו מונחים וזזים ריבוי "דברים". או במילים פשוטות: היקום נדמה לנו כמחסן המכיל בתוכו חפצים.

זאת, אמרתי, לא הדרך היחידה בה ניתן לתפוס את העולם. כלומר יש דרך אחרת בה ניתן להתייחס אל המציאות, בה ניתן ממש לראות את המציאות. (בשלב זה בדרך כלל הייתי צריך להסביר מה זאת אומרת שאפשר לתפוס את הקיום בצורה שונה, כלומר בעצם להציג בפני התלמידים את האפשרות שקיימים מצבי תודעה אחרים, בהם אנחנו תופסים את המציאות אחרת מכרגיל. ניסיתי להסביר זאת על ידי כך פנייה לשינויים סטנדרטיים בתודעה: כאשר אנחנו קמים בבוקר אנחנו תופסים את העולם בצורה מעורפלת, כאשר אנחנו מאוהבים אנחנו תופסים את העולם בצורה עליזה ואופטימית, כאשר שיכורים אסור לנהוג כי לא תופסים את העולם בצורה תקינה וכו').

הצורה האחרת שניתן לתפוס את המציאות היא כאחדות. כלומר העולם בתפיסה הזאת, בראייה הזאת, אינו חלל גדול ובתוכו דברים, אלא רקמה אורגנית אחת, המבטאת את עצמה כ"דברים". החפצים שאנחנו רואים בתפיסה הזאת אינם שונים מהחלל בו הם נמצאים, אלא נתפסים כעולים לכאורה מתוכו, כמתגשמים ממנו וכמבטאים את מהותו. בצורה הזאת אנחנו גם לא לוקחים את היותם דברים יותר מדי ברצינות, כלומר אנחנו יודעים שהם בשינוי מתמיד, שהם חלק מהזרימה הכללית של הקיום.

"מה, אז הכל נראה כמו ממרח אחד גדול?" שאלו התלמידים היותר רגישים. לא, הסברתי, אלא שזה דומה להתבוננות שלנו בתצלום: ברורים לנו מאוד הגבולות בין הדמויות השונות, אבל ברור לנו גם מאוד, ללא שום ספק, שהן כולן מאוחדות על פיסת נייר אחת. אנחנו פשוט רואים את זה.

"אבל מה בדיוק אלוהים בזה?" שאלו שוב דקי האבחנה. אה, אמרתי, זה אלוהים מפני שבנוסף גם ברור לנו מאוד שהרקע הזה, או הלוז המשותף לכל, הוא טוב, שמהות היקום והדברים בו היא של שפע, של אור, של טוּבִיוּת. נכון שזה לא דומה למלך גדול שיושב בשמיים, אבל במובן עמוק יותר, מעודן יותר, קיום שהוא כולו אחדותי וטוב, קיום כזה שהוא היקום כולו וממנו עולה בכל רגע היקום כולו – מה זה אם לא אלוהים?

 

[קוראים יקרים, מחר אני ממריא להודו לכמה שבועות (לטירוונאמלאי כמובן). אני לא מבטיח לכתוב (אבל על פי נסיון העבר סביר שזה יקרה). בכל אופן ישנם שניים שלושה מאמרים שלי שאמורים להתפרסם, ואביא אותם לכשיתפרסמו. היו בטוב ואום נמה שיווה]

המהומה שעורר לא מזמן הספר "צופן דה-וינצ'י", בו קבע דן בראון שהכנסייה מסתירה את דבר היותה של מריה מגדלנה אהובתו של ישו, היא ביטוי נאה ליחס המאוד אמביוולנטי שזוכות לו דתות הגנוזיס בימינו. הכנסייה התפלצה למשמע דברי הכפירה, החוקרים מחו על חוסר הדיוק ההיסטורי, אבל ההמונים בלעו בשקיקה את הסיפור על הסוד הגדול שהנצרות מנסה כבר אלפיים שנה לדכא: הסוד שיש דרך אחרת לגמרי לפרש את חייו ותורתו של ישו, ושהיו לא מעטים שאכן עשו כן. כי הנה, למרות שבמשך אלפיים שנה נרדפו ונטבחו, הושתקו והושכחו, שוב עולה מעל פני השטח המפלצת הגנוסטית מרובת-הראשים.

הגנוזיס היא אחת התופעות המעניינות ביותר בשדה מחקר הדתות. מדובר בערב-רב של קבוצות וכתות דתיות-רוחניות-מיסטיות, שפרחו ושגשגו במאות הראשונות לספירה סביב אזור ארץ ישראל. אחרי שהאימפריה הרומית התנצרה, במאה הרביעית, דאגו הנוצרים להכחיד את הגנוסטים, למרות ששרידים של הז'אנר המיוחד הזה של דתיוּת הגיעו אפילו עד ימי הביניים ככתות חיות.

כיום, כאמור, שוב יש להם תומכים ומליצי-יושר, והכתרים שקושרים לראשם הם רבים: יש הרואים בגנוסטים את הנצרות אמיתית, ה"רוחנית", לפני שהכנסייה השתלטה על הכל ועיוותה את המסר האותנטי של ישו; יש הרואים בהם גרסה ליברלית, דמוקרטית ואפילו פמיניסטית של הנצרות; ויש המוצאים בהם את רוח המרד והמהפכנות שאחרי מות הקומוניזם נראה שנעלמה מעולמנו.

כרגיל בדברים האלה, האמת נמצאת במרחק לא קטן מהאמונה העממית. שכן אמנם אמת שהגנוסטים היו ברובם אנשים מאוד מקוריים, אליטיסטים ויצירתיים, שביניהם ניתן גם למצוא עמדות של פלורליזם ופרוטו-פמיניזם, כמו גם הדוניזם וליברטניות. אבל אין להתעלם מזה שהדגש הכללי בטקסטים הגנוסטים הוא פסימיסטי מאוד: רובם ככולם רואים בעולם מקום רע, בחיים האלה קללה, ובישו הם מוצאים בעיקר את כרטיס הטיסה החוצה מכאן.

כי למרות שקבוצות גנוסטיות היו רבות ושונות, ניתן לאפיין את אמונותיהן בכמה קוים כללים: ראשית, דואליזם חריף, כאשר בצד אחד (אלוהים, הרוח, בני האור) נמצא כל הטוב, ובצד השני (העולם, הגוף, בני החושך) נמצא כל הרע; שנית, כדי להגיע אל הטוב ולזנוח את הרע יש צורך בידע סודי (והוא ה"גנוזיס" – ידע ביוונית – שנתן להם את שמם); שלישית, לא כולם מסוגלים להפנים ידע זה, אלא רק עלית מצומצמת של נבחרים, ועל כן אין לגלותו ברבים; ורביעית, על אותם נבחרים, על כן, אותם "בני אור", לפרוש מהעולם ולהתבודד, אם לא ממש להתנזר מהכל.

קל לראות איך פשוט בלתי אפשרי לבנות מהעקרונות הללו דת עולמית. אלה עקרונות של כת, ולא של ארגון חברתי כללי בעל מחויבות לעולם ולכל מה (ומי) שבו. לגנוסטיקה, על כן, גם ללא הדיכוי הכנסייתי, לא היה מעולם סיכוי להפוך לנחלת הכלל – טוב, הרי היא ממילא בפירוש לא רצתה בכך. אבל אין זה אומר שמדי פעם הם לא עלו על משהו חיובי, הגנוסטים האלה, ובין רעיונותיהם החביבים יותר ניתן למצוא את אותו יחס מועדף שניתן למריה מגדלנה, הלא היא מרים הזונה מהעיירה מגדל שבגליל, שישו אסף אליו וטיפח.

"האם הוא אכן דיבר עם אישה ללא ידיעתנו?"

כאשר כתב דן בראון על מערכת היחסים המיוחדת בין ישו למריה מגדלנה הוא אכן הסתמך על מקורות קדומים. ב- 1945, בין המסמכים הנדירים שנמצאו בספרייה הגנוסטית בנאג' חמאדי, התגלה גם טקסט, כנראה מהמאה השנייה לספירה, העונה לשם "הבשורה על פי מריה", ובו מובאים לפני הקורא יחסיהם המיוחדים של הגואל ושל תלמידתו-חביבתו. אמנם לא מדובר כאן על זיווג בין השניים, אבל מריה היא בהחלט יקירתו של ישו, ולה, ורק לה, הוא מגלה את סודו, את הידע הגואל שדרוש על מנת לאפשר לנשמה להיחלץ מהעולם ולחזור לאלוהים. מריה מגדלנה, אם כן, מוצגת בטקסט כבכירת השליחים של ישו, והיא אשר מלמדת אותם את תורתו האמיתית.

הטקסט מחולק לשניים: בחלקו הראשון ישו מדבר עם השליחים, ומסביר להם שהחטא אינו עניין אתי או מוסרי בעיקרו, אלא קוסמולוגי: הוא נובע מהעירוב של הרוח בחומר. בסוף, הוא מרגיע, כל דבר יחזור למקורו. אבל איך? הוא לא מגלה, עוזב, ומשאיר את השליחים נבוכים ועצובים. הם פונים למריה, ומבקשים ממנה לספר להם את תורתו הסודית של ישו – את הדרך לגאול את הנשמה מהגוף.

מריה מסבירה שעל הנשמה לעבור דרך ארבע כוחות, שכנראה מקבילים לארבע היסודות של החומר. הנשמה העליונה מצליחה לעבור אותם בעזרת הידע הסודי שיש לה, ומגיעה למנוחה נצחית. היא ממשיכה וחושפת את הסוד, שייחשף מיד גם לעיניכם, אבל אחרי שהיא מלמדת אותם את תורתו "האמיתית" של ישו, עולות בהם שאלות ומחלוקות, כפי שתראו (תרגמתי מתוך התרגום לאנגלית של G. MacRae & R. M. Wilson):

פטרוס אמר למריה: "אחות, אנחנו יודעים שהגואל אהב אותך יותר מכל הנשים. אמרי לנו את מילותיו של הגואל כפי שאת זוכרת אותן – שאת יודעת אותן, אבל אנחנו לא, שכן לא שמענו אותן." מריה ענתה ואמרה: "מה שנסתר מכם אגלה לכם", והיא החלה לומר להם מילים אלה: "אני", היא אמרה, "אני ראיתי את האדון בהתגלות ואמרתי לו: 'אדון, ראיתי אותך היום בהתגלות.' הוא ענה ואמר לי: 'ברוכה תהיי, שלא נפחדת מהמראה שלי. שכן היכן שהנפש נמצאת, שם האוצר.'

[… מריה מסבירה שבמעבר דרך ארבע הכוחות מצפים לנשמה שבעה נסיונות או "צורות"] "הצורה הראשונה היא חשכה, השנייה היא תשוקה, השלישית היא בורות, הרביעית היא ההתרגשות מהמוות, החמישית היא ממלכת הבשר, השישית היא החוכמה הטיפשית של הבשר, השביעית היא החוכמה הזועמת. אלה שבעת כוחות הזעם. הם שואלים את הנשמה: 'מאיפה הגעת, משמידת האדם, או להיכן את הולכת, כובשת החלל?' הנשמה ענתה ואמרה: 'מה שכבל אותי הושמד, ועל מה שמקיף אותי התגברתי, והתשוקה שלי הגיע לקיצה, והבורות מתה. בעולם השתחררתי מהעולם, ובסוג השתחררתי מסוג שמימי, ומהפגם של האבדון שהוא זמני. מכאן ואילך אני אשהה בשארית הזמן, העונה, העידן, בשתיקה'"

כשמריה אמרה זאת, היא השתתקה, שכן עד לנקודה זאת דיבר איתה הגואל. אבל אנדריאס ענה ואמר לאחים: "אמרו מה שתאמרו על מה שהיא אמרה. אני לפחות לא מאמין שהגואל אמר דברים אלה. שכן לבטח תורה זו מכילה רעיונות משונים ביותר." פטרוס ענה ודיבר דברים דומים לאלה. הוא שאל אותם על הגואל: "האם הוא אכן דיבר עם אישה ללא ידיעתנו ובסודיות? האם עלינו כולנו כעת להקשיב לה? האם הוא העדיף אותה על פנינו?"

אז מריה פרצה בבכי ואמרה לפטרוס: "אחי פטרוס, מה אתה חושב? האם אתה חושב שחשבתי על כך בעצמי, בלבי, או שאני משקרת אודות הגואל?" לוי ענה ואמר לפטרוס: "פטרוס, תמיד היית חמום-מוח. כעת אני רואה שאתה מתנגד לאישה כמו היריבים. אבל אם הגואל בחר בה, מי אתה שתדחה אותה? הגואל מכיר אותה טוב מאוד. לכן הוא אהב אותה יותר מאשר אותנו. אכן, נתבייש לנו ונלבש את האדם המושלם ונזכה בו בשבילנו כפי שהוא ציווה עלינו, ונבשר את הבשורה, בלי שנטיל כל כלל או חוק מעבר למה שהגואל ציווה. […] הם החלו ללכת ולבשר ולהטיף.

המעבר ממיתוס למיסטיקה

מריה מציגה כאן תיאולוגיה מיסטית בה על הנשמה להתגבר על מני פחדים ותשוקות בדרך אל הגאולה. על הנשמה להיפטר מהאחיזה של הבשר (או האחיזה בבשר), מבורות, מכעס, ומיחס רגשני למוות. אבל כל זה אינו מוצג כתהליך פסיכולוגי שהיא אמורה לעבור (כפי שאנחנו יכולים למצוא למשל בבודהיזם), אלא כהתעלות מטאפיזית של הנשמה דרך עולמות עליונים. מדובר כאן, אם כן, בשילוב של ראייה מיתולוגית עם תפיסה פסיכולוגית של התעלות רוחנית. אכן, האנס יונס, מראשוני וגדולי חוקרי הגנוזיס, תיאר את הגנוזיס כמעבר מהמיתוס למיסטיקה.

וכפי שאנחנו רואים בסוף הטקסט, פטרוס לא מקבל את דברי מריה, ובאופן כללי קשה לו עם כך שאשה היא זו שמלמדת את סודות הבריאה. פטרוס (בעקבות אנדריאס) אינו מוכן לקבל "רעיונות משונים" כאלה, ואולי גם האופי המיסטי מאוד של הדברים מפריע לו. לא בכדי נבחר דווקא פטרוס על ידי הכותבים הגנוסטיקאים של הטקסט לתפקיד התלמיד הסורר: הוא מסמל בטקסט את הכנסייה הנוצרית הסטנדרטית, הממסדית – כפי שהוא אכן מסמל אותה גם עבור הנוצרים: פטרוס היה, ניתן לומר, האפיפיור הראשון.

למרות שבנצרות המוקדמת נשים זכו לא פעם לתפקידים חשובים, עם המיסוד של הדת רגליהן הודרו מכל מוקדי הכוח. מדברי לוי (בטקסט) ניתן ללמוד ש"היריבים", שניתן להניח שהיו כמה מהזרמים הנוצריים האחרים (וגם, למרבה הצער, היהודים שבסביבה), אכן לא חשבו שניתן ללמוד חוכמה מפי נשים, ואילו חברי הקבוצה הגנוסטית הזאת מציגים גישה הפוכה לחלוטין: לא רק שאשה יכולה ללמד את הגנוזיס, אלא שמסתבר שישו בחר דווקא בה כדי ללמד את תורתו העמוקה ביותר.

נספחים: חלק מ"הבשורה על פי מריה" באנגלית; מאמר של קרן קינג, חוקרת חשובה בתחום (אם כי אולי קצת מוטה מבחינה פמיניסטית), על נשים בנצרות הצעירה.

[עלה באנרגי']