השאלה המרכזית שצריכה להעסיק אדם היא איך להמנע מקלישאות. איך להמנע מלומר קלישאות, בעיקר, אך מהדיבור באה העשייה ומהעשייה ההוויה. איך לא להיות קלישאה. ומההוויה עולה החשיבה, ימח שמה. איך לא לחשוב קלישאות.

כי העולם כולו בריאתו בקלישאה, כניסתו לכדי הוויה בקלישאה וקיומו בקלישאה. כקלישאה – הוא נורא ואיום, ואצלו הטרגדיה והפארסה הם הינו הך.

אז מה עושים? ואיך עושים מבלי לעשות (כי כל עשייה הינה קלישאה)?

העולם הוא קלישאה. הכוח הוא קלישאה. התופעות כולן, הדברים כולם, הזמנים כולם, המהויות כולן, הפעולות כולן, החלומות כולם, התשוקות כולן, התקוות כולן – קלישאות. הישות כולה הינה קלישאה. הדמיורגוס הרשע מדבר ובורא קלישאות.

ישנה בנשמתנו נקודה ברה ותמה, נקודה טהורה ובתולה, נקודה של שתיקה. הנקודה שאיננה קלישאה. את הדממה הזו עלינו להחזיר אל הדממה הפרמורדיאלית, אל השקט שלפני הקלישאה.

עלינו לעשות זאת על ידי שתיקה.
לא על ידי ידע (גנוסיס), שהינו קלישאה.
לא על ידי מעשה (טקס), שהינו קלישאה.
לא על ידי מאבק (מונותאיזם), שהינו קלישאה.
לא על ידי הכלה (פוליתאיזם), שהינה קלישאה.
לא על ידי מוות (על הצלב), שהינו קלישאה.
לא על ידי תקווה (למשיח), שהינה קלישאה.
לא על ידי התבוננות (מדיטציה), שהינה קלישאה.
לא על ידי התנסות (טנטרה), שהינה קלישאה.
לא על ידי אהבה, שהינה התבסמות הקלישאה מהרוח החמה בה היא עצמה מלאה.
וודאי לא על ידי אמונה.

עלינו לעשות זאת על ידי שתיקה.

אבל אני אוהב לדבר…..

(אלוהים, אגב, שונא קלישאות, אבל ממש אוהב קיטש)

הנה הלינק לקטע הראשון, והנה הלינק לשני.

6/1/01
היום הוא היום הראשון בו אני מרגיש כי ממש עבדתי את השם. בבוקר נסעתי עם רוזה לרופא [בחורה שהיתה במלון בו שהיתי, וחלתה], לראות מה יש לה. עזרתי לה לקנות תרופות ודאגתי שתחזור למלון בבטחה. אחרי שחזרנו בשלום (כנראה לא מלריה אלא וירוס קיבתי) נסעתי לסָרָנָאת' [המקום בו הבודהה נשא את דרשתו הראשונה]. להכנס למתחם הסְטוּפָּה [מעין טליסמן בודהיסטי ענק מאבן] הגדולה עלה 5$ (בני-זונות!) אז לא נכנסתי. במקום זה (אגב נסעתי לשם בריקשת-אפניים, מה שהפך את כל הנסיעה לניסיון למדיטציה) הלכתי אל הסטופה הקטנה יותר, ההרוסה. שם היה נהדר: תמורת קצת בקשיש לקח אותי הארכיאולוג שעבד שם אל תוך המגדל המרכזי. עליתי בו (אחרי שהסתובבתי פעם אחת סביב הסטופה, בכיוון השעון כמובן [כמנהג הבודהיסטים]) עד למעלה ושם – שם עשיתי מדיטציה נהדרת (בישיבה) על הגג, במרכז הסטופה. את הדרך למטה, שהייתי חייב לעשות נגד כיוון השעון (כי כך המדרגות והשביל) עשיתי אחורה. הרגשתי דביל ולמרות זאת עשיתי! אחרי זה ביקרתי בעוד מקדש בודהיסטי ותרמתי 100 רופי [כעשר שקל] באקט של נדיבות-יתר, אחרי שהתרשמתי עמוקות מהדרשה הראשונה של הבודהה, שחקוקה במקום.

כל הזמן השתחוותי לבודהות ונישקתי מקומות קדושים. חזרתי לכאן [העיר ורנסי] ועשיתי שוב מדיטציה, אחרי שהקרבתי קטורת לשיוה (עשן הקטורת עלה ישר למעלה). כל היום היתה הרגשת קדושה נחמדה – לא רצינית מדי, לא מעיקה ודאי, נחמדה. אני חושב שכל העניין קשור לכך שהיום יום שבת. אתמול בערב קניתי שני נרות וקידשתי עליהם, והרי החלטתי שבימי שבת אני לא כותב [את הרומן], מה שבכלל איפשר את הנסיעה "מבזבזת הזמן" לסרנאת'. יופי-טופי, המשך בדרך זו!

14/1
מה שמעניין עם הכיפה [בהודו חבשתי כיפה לראשונה בחיי] היא המהירות שבה שוכחים שהיא שם. בבוקר, כשקמים, רואים אותה מונחת על הכיסא, ונזכרים שאנחנו צריכים להיות דתיים. שמים אותה רוב-רושם ומרגישים מוכנים להיות במודעות. תוך דקות שוכחים ואפילו במשך הימים (לבד מהיום הראשון, אולי) לא מרגישים שהיא ממש שם. מתי שוב? כשנשכבים אחורה לקרוא או לנמנם. פתאום היא קיימת שם בין הראש למשענת. אבל אז אין כוח לקום ולהיות מודעים, מצטערים על כל הזמן ששכחנו ועוברים לקרוא.

 
מה שמעניין עם הקורס מדיטציה [שני קורסי ויפאסנה, אחד של שמונה ימים ואחד של 12, שהחלטתי לקיים בצמוד, שכן הם נערכו באותו מקום ובדיוק הייתי לפניהם] הוא דווקא החשש מהפגישה עם אנשים דומים, שגם מודטים וגם יודעים פילוסופיה מזרחית וגם עובדים את אלוהים. מדהים כמה האגו קטן ומושתן. ומושטן. אז משכנעים את עצמנו שבכל זאת אנחנו הכי מודטים והכי יודעים והכי קרובים לאלוהים. יופי.

אני מאושר. עברתי, אחרי מאמצים רבים, את מבחני הקבלה המפרכים ליחידת העילית ללחימה למען האנושות (יָעָלְל"א) הנאבקת בטרור הבינלאומי, וכעת אני נמנה עם המיעוט המובחר שמחרף את נפשו כדי שתושבי כדור הארץ יוכלו להמשיך בשלווה את שגרת חייהם. אבל בעוד שאני נהנה כמעט ללא סוף מהטפיחה העצמית על השכם, נשמע זמזום ממכשיר הקשר שלי ואני נקרא למשרדו של המפקד – עוד לא עבר יום מאז שנכנסתי לתפקיד ואני כבר נשלח למשימתי הראשונה.
 
מהתדרוך מתברר שפרופ' נבּרוֹ הארמתוֹת, הגאון המרושע, שטל מתחת לניו-יורק מכשיר בגודל כדורסל הפולט קרינה רבת עוצמה. כל מה שעושה הקרינה הבוקעת מהמכשיר, הוא שהיא קוטעת את ההולכה החשמלית בסינפסות של המוח. ברור, אם כך, שמוחו של כל אדם שנחשף אל הקרינה הזו הופך לגוש בשר חסר ערך וגופו, שאינו מקבל הוראות פעולה, פשוט מת. כרגע המכשיר פולט את קרינתו הקטלנית ברדיוס של עשרה מטרים, אבל הארמתות מתכוון לסחוט את הממשלה העולמית ולהוציא ממנה סכום של זיליון דולרים, תוך איום שאם הסכום לא יינתן לו (בשטרות בלתי מסומנים כמובן) הוא יגביר בשלט רחוק את רדיוס הקרינה למאה קילומטר ובכך יקטול מיליונים (אם לא זיליונים!).
 
אנחנו יודעים היכן המכשיר, אומר המפקד. הבעיה היא שכל רובוט שיתקרב אליו כדי לנטרלו יתגלה על ידי גלאי המתכות של הארמתות (מה שיגרום לרשע הזה מיד להפעיל את המכשיר במלוא עוצמתו), וכל אדם שיקרב אליו יפול שדוד, כי מוחו יפסיק לפעול. המשימה שאנחנו רוצים להטיל עליך, הוא אומר, אינה פשוטה, אבל הרי לא התנדבת לשירות ביעלל"א כדי לבצע משימות פשוטות. אנחנו (הוא מהסס קצת לפני שהוא ממשיך) מתכננים להוציא את המוח שלך בניתוח ולמקם אותו באינקובטור מיוחד שישמור אותו חי. כל קצוות העצבים, שמוליכים מהמוח שלך ואליו יחוברו למיקרוטרנסמיטורים אלקטרוניים זעירים שישדרו ויקלטו את התשדורות העצביות הרגילות, כך שהמוח שלך יוכל להמשיך לתקשר עם גופך. מאידך, מפני שהמוח לא יהיה איתך, לא תהיה לך כל בעיה לגשת ולנטרל את מכשיר המוות של הארמתות.
 

אחרי!

אני מסכים, כמובן. הטכנולוגיה הדרושה לשם כך כבר קיימת, וברור לי שאחרי שהמשימה תבוצע יוכלו ללא כל קושי להחזיר את המוח לתוך ראשי. כבר באותו הלילה מתבצע הניתוח, ובבוקר אני קם, מביט בתדהמה במוח שלי צף על גוש של ג'ל בתוך אקווריום, כאשר אל כמעט כל מילימטר ממנו צמוד מצבט סיליקון המחובר לחוט חשמל דקיק עשוי פחמן, שבתורו נכנס לתוך משדר סלולרי מרובע בגודל של קופסת גפרורים. גם על ראש שלי יש משדר כזה, והרופאים אומרים לי שגם לכל קצוות העצבים בתוך ראשי מחוברים חוטים שמובילים אליו. "אני לא מאמין", אני אומר לעצמי, הנה אני, מתבונן במוח שלי מבחוץ!!!"
 
אבל רגע! האם אני לא צריך לומר: "הנה אני, צף בתוך ג'ל, נצפה על ידי זוג העיניים שלי מבחוץ"? ברור! הרי אני המוח, לא? או לכל הפחות, אני נמצא בתוך המוח. אבל כשאני מנסה להעביר את נקודת המבט שלי אל המוח שבתוך האקווריום זה לא הולך. אני לא מצליח להתגבר על התחושה שאני נמצא היכן שגופי עומד, ואני מתבונן מבחוץ על המוח שלי.
 
אני מנסה לומר לעצמי: "אני במפקדת יעלל"א". את זה אני מקבל. "אני במרכז הרפואי, בחדר". הולך. "אני עומד ומביט על המוח שלי". מקובל עלי. "אני נמצא באקווריום והגוף שלי מתבונן בי". לא, את זה אני פשוט לא יכול לקבל. זה לא מרגיש נכון. אולי זה פשוט כוחו של הרגל, שממקם את ה"אני" שלי מאחורי העיניים?

תחושת ה"אני"

בכל אופן, אין זמן לחשוב על זה – אני חייב למהר ולהציל את העולם. מכונית מעופפת (כמובן) מטיסה אותי אל מחסן ישן שעל גדוד נהר ההדסון ועוזבת אותי שם. במנהרה ארוכה שמתחילה ברצפת המחסן אני זוחל אל המכשיר הקטלני, ומגיע אליו כעבור שלוש שעות. אני רוכן על ידו, מאיר אותו בפנס, ומתכונן להתחיל לפרק אותו.
 
אבל מהר מאוד אני מרגיש שמשהו לא כשורה: תחילה אני הופך חרש, ואחרי כמה שניות אני מתעוור. אחרי עוד כמה שניות אני מאבד כל תחושה בגופי. מתברר שהקרינה מהמכשיר של הארמתות פוגעת איכשהו בתשדורות הרדיו שמאפשרות קשר בין המוח שלי לגופי ולהפך! זאת אומרת בעצם שבשניות אלה הלב שלי מפסיק לפעום! אני לא מאמין, הגוף שלי שוכב חסר חיים במנהרה מתחת למנהטן, ראשו עמוס ברכיבים אלקטרוניים חסרי ערך, ואילו אני כלוא עכשיו, ללא גוף, בצנצנת זכוכית במעבדה של יעלל"ה!!!
 
דבר אחד מתברר לי מהר מאוד: אותו שינוי של תחושת הנוכחות, תחושת ה"אני", מהגוף אל המוח, שקודם לכן היה בשבילי בלתי אפשרי, עכשיו נראה מובן מאליו: ברור שלא אני שוכב חסר חיים במנהרה! ברור שאני לא גוף מת, אלא מוח חי מאוד, אני הרי צף בתוך ג'ל חמים במעבדה! אין לי אמנם תחושות (הרי אין לי כלל גוף), אבל אני כאן, חושב מחשבות ומרגיש רגשות! אני המוח (או במוח), הרי זה ברור!
 
מסתבר אם כן, שאחרי ששודר אות הרדיו האחרון בין המעבדה של יעלל"ה לגוף שלי במנהרה והגוף צנח ומת, אני שיניתי מקום במהירות האור, וקפצתי מהגוף שלי אל המוח שלי… ה"אני" שלי, כלומר המוקד של הזהות וההוויה שלי, שוגר משם לכאן, ולכן אני עכשיו כאן.
 
זה מוזר, לא? מה בדיוק שינה מקום בשנייה שהגוף שלי מת? הנשמה שלי? אולי מה שקפץ היתה רק נקודת המבט שלי? אם אני מאמין שה"אני" הוא דבר שקיים קיום אמיתי (כמו נשמה), הרי יש שתי אפשרויות בשבילי לפרש את מה שקרה: או שה"אני" שלי, שהיה קשור לגוף (על פי הרגשתי) שוגר אל המוח וכעת הוא (כלומר אני) כאן בתוך האקווריום; או שתמיד ה"אני" שלי היה במוח, וכאשר הרגשתי את עצמי כאילו אני בגוף שלי מתבונן על המוח שלי זאת היתה טעות, כמו שעושה אדם שמפחד ואפילו מתכווץ בסרט כאשר המכונית של הגיבורים הולכת להתרסק: הוא פשוט מזדהה איתם ולכן שוכח שהוא לא נמצא כלל ברכב שלהם, ושאין לו מה לפחד! ככה גם אצלי: הזדהיתי עם הגוף שלי בטעות. עכשיו שהוא מת חזרתי אל עצמי ואני יודע מי אני ואיפה אני: אני מוח (או נשמה בתוך מוח), צף בתוך אקווריום, במעבדה.

הכל בהזדהות 

סוגיה מעניינת לניתוח אינטלקטואלי מצאתי לעצמי, ועכשיו לפחות יש לי הרבה זמן לחשוב על זה. אבל בעוד אני מנסה להבין מי ואיפה אני, אני מרגיש ששינה נופלת עלי, וכשאני מתעורר אני פתאום יכול לראות ולשמוע. וגם לזוז. מסתבר שצוות הרופאים המצוין במעבדות יעלל"א הרדים אותי למשך כמה חודשים (הם חששו שללא גוף אני עלול להשתגע עם הזמן). בינתיים הם חיברו אותי (כלומר את המוח שלי) לרובוט אנדרואידי שהם הכינו בדיוק למקרה כזה. מבט בראי מגלה לי שיש לי כעת גוף מתכת מכוער, דמוי אדם, שבמקום עיניים יש לו מצלמות, במקום אוזניים מקרופונים, ובמקום עור חיישני מגע. כל זה לא ממש משמח אותי, אבל זה יותר טוב מלהיות תקוע באקווריום.
 
הבעיה היא שהמוח שלי עדיין תקוע באקווריום. מסבירים לי שאי אפשר היה לתת לו תנאים נאותים לחיים בתוך גולגולת הברזל שלי, ולכן פשוט השתמשו באותו סידור אל-חוטי שעבד קודם כדי לשדר מהמוח אל הגוף שלי (שעכשיו הוא גוף מתכת) את כל הפקודות ולשדר אליו את כל התחושות.
 
והנה אני שוב מתבונן על המוח שלי מבחוץ. אבל רגע: אולי אני עדיין המוח, שהפעם נצפה על ידי זוג מצלמות שמשמשות לי כעיניים? זה מאוד מבלבל. אם אני חושב על זה, ברור לי שאני המוח ולא הרובוט. אבל אם אני לא חושב על זה…. אני מיד "שם את עצמי" בתוך הרובוט – למעשה רק כך אני יכול לתפקד כמו שצריך. כאשר אני ניגש ומרים את האקווריום עם המוח שלי, "מרגיש לי" כאילו אני מרים את המוח, ולא כאילו איזה רובוט מרים אותי. אז מי א-נ-י?
 
מסתבר שאיך שהוא ה"אני" תמיד נמצא במקום שאני מזדהה איתו, ואני נוטה להזדהות עם המקום שבו אני פעיל. אם אני רק חושב, אז הגיוני לי, ואני מרגיש, שאני המוח. אבל אם אני רואה ושומע וחש, אז אני נוטה למקם את עצמי במוקד הראייה והשמיעה והתחושה. בעצם יוצא שמיקום האני שלי נקבע על פי הפעילות שמתבצעת. אולי לכן כאשר כילד שיחקתי במשחקי מחשב בעצם מיקמתי את עצמי, והזדהיתי לגמרי, עם הדמות שזזה על מסך המחשב. שם פעלתי, ולכן שם הייתי.
 

אין אני?

ה"אני", אם כן, מתקיים היכן שמתקיימת פעילות, והוא מתקיים כהשלכה מסויימת של המערך הפסיכולוגי, כהזדהות עם דבר-מה: גוף, עיניים, דמות בסרט או דמות על מסך המחשב. השאלה שנותרה היא רק האם לבד מזה ה"אני" קיים גם קיום אחר, אמיתי יותר.
 
אם אני מאמין שיש "אני" אמיתי (למשל, שיש נשמה) כמובן אחשוב שכן. אחשוב שלמרות שהנשמה שלי מזדהה עם פעילות כזו או אחרת ו"משליכה" את עצמה לפה ולשם, היא תמיד קיימת קיום שהוא מעבר לכל זה. אם אני מאמין בזה יהיה עלי להסביר למה ה"אני" או הנשמה טועים כך וממהרים להזדהות עם דברים שאינם הם. למה לא ברור לנשמה שהיא נשמה – הרי אם זה היה לה ברור, היא לא היתה מפחדת ממות הגוף, למשל.
 
אם אני לא מאמין שיש "אני" אמיתי או נשמה, אחשוב שבעצם ה"אני" אינו יותר מהשלכה תמידית, אינו יותר מהזדהות עם משהו או מישהו. אז אחשוב שה"אני" אינו יותר מאשר נקודת השקפה שנלקחת (על ידי המוח) ברצינות גדולה יותר מכפי שראוי, שהרי למעשה היא יכולה להשתנות בין רגע, שלמעשה ה"אני" משתנה כל הזמן. אז אהיה חייב להסביר לעצמי למה המוח לוקח את אותה הזדהות כל כך ברצינות, למה הוא מאמין שה"אני" הוא דבר מוצק הרבה יותר מאשר סתם הזדהות עם איזה מוקד של פעילות. אהיה גם חייב לבדוק מה קיים חוץ מההזדהות הבלתי נלאית הזאת.
 
מה שברור הוא שאנחנו נוטים להזדהות עם הפעילות שאנחנו מבצעים. גם ברמה המיידית, כאשר אנחנו "מרגישים את עצמנו" במקום שבו אנחנו פועלים; וגם ברמה הלא מיידית, כאשר אנחנו מגדירים את עצמנו פעמים רבות על פי המקצוע שלנו. האם זה כל מה שאנחנו? האם אנחנו באמת רק מורים או עורכי-דין או כבאים? האם פרופ' הארמתות המטורף הוא רק טרוריסט? האם אתם עכשיו רק קוראים מילים אלו או האם אתם קיימים גם כמשהו אחר, גדול יותר מהפעולה הזו לבדה, ואמיתי יותר?
 
 
הניסוי המחשבתי מבוסס על מאמר של דניאל דנט  "Where Am I?" מתוך הספר המצוין והמומלץ "The Mind's I".

ניסוי מחשבתי נוסף שכתבתי על תפיסת האני פורסם כאן.

מה יש בה במלחמה שכל כך מלהיב? למה כאשר שני צבאות מתרסקים זה אל תוך זה אנחנו כל כך מתרגשים? זה לא רק האקשן שמבשר על סוף עונת המלפפונים, זה לא רק הסיכוי לראות דם (ופיצוצים) וזה אפילו לא הפגישה מקרוב עם המוות. זה הרבה יותר מזה. זו ההרגשה שגואה בנו פנימה ומציפה אותנו אט אט, התקווה שהנה, הנה, הנה סופסוף, הפעם זה יקרה, הפעם נעשה סדר. הפעם נגמור את המלאכה. הפעם ימותו כל הרעים וישארו רק הטובים. הפעם נכניס להם אחת קטלנית וננקה את כל הטינופת מעל פני האדמה, וממחר בבוקר כבר נוכל ללכת זקופים ולדעת שזהו, שלא יהיה יותר, שגמרנו ושאפשר להתחיל לחיות. התשוקה המשיחית הזו, לנצחון בני האור על בני החושך, היא שמפעמת בנו וגורמת לנו לאהוב (בסתר לבנו, הרי אי אפשר לומר את זה בקול רם) את המלחמה. כל כך אנחנו רוצים, וזה מובן, שהכל הכל יהיה כבר רק טוב טוב טוב.
כתבתי על זה פעם את הקטע הבא:

הקדמה לכל תורת מוסר בעתיד

לא פעם (ועל פי רוב גם לא פעמיים) קורה שנתקלים אנו, במהלך חיינו, בסכסוך כלשהו שמתנהל בין בני-אדם. הרי מן המפורסמות היא שחבורת הנפשות שעל פני כדור-הארץ, אותו מספר לא פעוט של יצורים שאוהב לכנות עצמו "האנושות", נוהג להקלע למריבות וקטטות בינו לבין עצמו, ואין מדובר רק על תיגרות רחוב למיניהן והתכתשויות ברים, אלא גם, כמובן, לקרבות גדולים יחסית בהם משתתפים מאות ואף אלפים מאותם בני-אדם, ואפילו, כן-כן, למלחמות רבתי. הצרה עם אותם סכסוכים וחיכוכים (לבד אולי ממאות-אלפי הקורבנות שהם גובים דרך כלל ודרך אגב) היא שברבים מהמקרים אין אנו יכולים להחליט, לפחות לא על נקלה, מי צודק ומי שוגה. פשוט מאוד, וזה יכול לזעזע כשנותנים לזה את הדעת, ברוב הגדול של המקרים אין זה קל כלל ועיקר להצביע על הצד שהוא "הטובים" ומנגד על הצד של "הרעים". דבר זה מטריד ומדאיג כאחד.

מטריד, שהרי אין זה הגיוני ששניהם צודקים, או מאידך שאף אחד אינו צודק: אם יש שניים שטוענים טענות הפוכות, מנוגדות, קוטביות, סותרות, הרי מן ההכרח הוא שאחד צודק והשני, אבוי, מחזיק בטעות. זה ברור כחרב: או שהראשון נמצא בצידם של האמת והאור והשני שרוי באפלה הסורחת, או, אדרבא, זהו השני שזורח מתוך עצמו בזיו הצדק המוחלט ואילו הראשון שקוע עד צוואר בבוץ הטובעני של העוולה והשקר.

מדאיג, מפני שכבני-אדם ברי-דעת והכרה, אין אנו יכולים להשלים עם מצב בו תשאר ללא מענה השאלה המכרעת: "מי צודק?". אנחנו רוצים לדעת באיזה צד לתמוך, את מי לעודד, עבור מי להריע ולאילו הלוויות להגיע. אנחנו רוצים לדעת אם, כאשר אחד הצדדים הכניע את השני, כאשר המון משולהב אחד הצליח להעפיל ולגבור על אחיו, לשתוף ידיו בדמו ולבזוז רכושו, לרסק את עצמותיו ולפזר אפרו לרוח, האם עלינו כעת להתאבל ולמרר בבכי על כי שוב, כרגיל, רשעים עלזו או שמא להפך, עלינו לפצוח בשירה ובריקודים על כי דין אמת נעשה, הסדר הקוסמי שב על קנו ובני-תמותה יכולים להתהלך נפוחי חזה על גבי גופות רעיהם המרקיבות ולדעת כי שוב נושמים את אויר העולם רק הראויים לכך באמת.

אך זה גם יותר מכך: אנחנו רוצים לדעת איזה מהצדדים הנאבקים, בנוסף לדגל משפחתו, מעמדו, עירו, מחוזו, מדינתו מניף גם את הדגל הנכון, כלומר את דגל ה"נכונות" עצמה, כלומר את דגל האמת. אנחנו רוצים, צריכים – מוכרחים – לדעת איפה בין קולות הנפץ והמלחמה מבצבץ לו אותו זוהר שמימי וטהור, אותה סגולה שהיא ורק היא תצליח להעלות אותנו (סוף סוף!) מבור הביבים האנושי אל האולימפוס האלוהי. אנחנו חייבים, למען ההגינות האוניברסלית והאל-זמנית, למען יושר המידות באשר הוא, למען הסדר הטוב והטוּב המסודר – לדעת היכן הוא הצדק.

וכנראה שלכן כל-כך כל-כך אהובה על כולנו הסיטואציה בה שתי מכוניות מתנגשות להן, האחת באחוריה של השניה. זהו פשוט מעמד קסום. אתם הרי מודעים לגודל ההתרחשות: קרתה לה תאונה דרכים, פלוני דפק את אלמוני מאחור, והנה זהו לכאורה עוד סכסוך אנושי מוכר ומבלבל – אך הפעם לא: הפעם ברורה ומוחלטת שאלת הצדק והאמת! יוצא לו פלוני מרכבו, כפוי ראש, מושפל, מרגיש עצמו בזוי ומבוזה – ואכן טוב שכך, מכיוון שזוהי האמת: הוא אשם! הוא החוטא! הוא הרע! הנבל לא שמר מרחק! – מעיף מבט שפוף בפגושי המכוניות, ממלמל כמה מילות סליחה – שיתנצל, הפושע, שיתחנן על נפשו האבודה! – ומיד שולף את פרטי הרכב ופוליסת הביטוח. אלמוני מנענע בראשו ומצקצק בפיו. הוא ממשש את צווארו. הוא יוצא לאיטו מהמכונית. לכאורה עבר טראומה, טרגדיה – למעשה זהו אחד הרגעים האדירים של חייו: הוא צודק. מעל לכל ספק ולכל צל של ספק, הוא צודק. הוא מצוי, שרוי, רווי כולו בצדק חמים וסמיך העוטף אותו מכל צד ואבר. הצדק איתו, האמת היא שלו, הוא נכון וטוב וישר וגיבור. הוא אביר האמת, הלוחם ללא-חת, אם היה זה גן-עדן, הוא היה יושב כעת בדיוק מימינו של האל. הוא יכול עכשיו להתחיל לקלל – מי שם אותך על הכביש וכיוצא באלו – הוא יכול גם להפתיר מילות זה-בסדר – שימו לב: יש לו את היכולת למחול על חטאים!!! – זה לא משנה, הוא יקבל את הכסף ויפוצה על הנזק. מה שכן משנה הוא שהוא כבר קיבל את הדבר הגדול ביותר שיכול בן-אנוש לקבל: את האמת, לצידו. הוא צודק. הצדק – איתו.

—

זהו. כמעט נסעתי לסיני ובסוף שוכנעתי (בגלל התראות "מאוד מאוד חמות וקונקרטיות" שבישר לי האדון מהמטה ללוחמה בטרור) לחזור הביתה. חזרתי אל קריית אתא ובבואי ציפה לי גשם של קטיושות.

רק התחלתי את הבלוג וכבר אני נוסע לסיני. איך יכול אדם מבוגר ואחראי להתנתק מהאינטרנט לחמישה ימים בזמננו? ועוד כשמלחמה משתוללת בצפון? עזות מצח לשמה. אבל כבר כמה זמן שאני מפנטז על הנסיעה הזאת, וכבר כמה זמן שאני יותר מדי בבית, יותר מדי מול המחשב.

אני לוקח איתי את התרגום החדש ל"פאוסט" ואת ה"Holy Teaching of Vimalakirti", טקסט בודהיסטי מהאיאני עתיק, עמוק אך מבדר (לפחות כך כתוב על העטיפה). אבל רוב הזמן אני מקווה למדוט. יש לי איזו בערה בחזה שדורשת את תשומת לבי.

אחזור ביום חמישי. בינתיים, הנה הלינק לקטע ראשון של תרשומות היומן שערכתי, והנה הקטע השני:

1/1/01

אני במסעדת ה"סונאל". למה? מפני שפעם שעברה שהייתי כאן הייתי כאן. המשיכה הזו למוכר, לבטוח, ללא-מפתיע, לידוע – מדוע? בדרכי הנה, בסמתאות וָרָנָסִי, עברתי מסעדות רבות, חלקן בהחלט נראו ראויות לטעימה. אבל אני לא: בראשי הבהבה רק מילה אחת: "סונאל". אז הלכתי עד שהגעתי, והנה באמת מרגיש לי טוב לשבת באותה מסעדה בה ישבתי לפני ארבע שנים בדיוק עם פאולו ורייצ'ל [חגגתי איתם, אז, את הסילווסטר]. זה באמת מעט עלוב, אבל אלו חולשות הבשר.
בנוסף: חדשות רעות על אלימות בארץ, שיחה יפה עם תום אתמול [חברה מכפר-ורדים], ליל הסילווסטר עבר בשינה, מחשבות טובות על אָרוּנְדְהָטִי [חברה מדלהי, אותה פגשתי בביקורי הראשון בהודו, ושוב בזה השני].
 
2/1/01

ויהי בשנה הראשונה, בחודש הראשון, ביום הראשון, ואני בתוך הגולה על נהר הגנגס, בימי ברק-שרון, ויפתחו השמיים ואראה מראות אלוהים.
פגע בי ישראלי, מלאך, שליח, אמר "פצה פיך ואכול את אשר אני נותן אליך", והנה ידו שלוחה אלי והנה מגילת-ספר והיא מגולגלת פנים ואחור ותהיה בפי כתפרחת.
והנה נפתחו מלפני 300 שערי טמטום ו- 300 שערי כסילות, ו- 300 שערי בורות, שכן חכמה מאין תמצא ואני אשאף אל האין כשאוף הבן האובד אל אימו, שכן אני ה- Philostultus ומלאכתי ה- Philostultia, ומשכתי את המלך בריצת המגילה, הביאני המלך חדריו.
Samael!
libra nos a sophia! [בלטינית: "שחרר אותנו מהחוכמה"]
ענפיאל!
EK AVIDYA, EK AJANANA! [בסנסקריט מאוד משובשת, "אחת בורות-רוחנית, אחת לא-חוכמה-מובחנת"]
 
[מה שקרה הוא שפגשתי ישראלי שנתן לי לקחת כמה שאיפות מהג'וינט שעישן.]