פאפג'י, נביא הנאו-אדוויטה

אם שמעתם את צמד המילים אָדְוָויְטָה וֶדאנְטָה, הרי ששמעתם אותם לא מעט בזכותו. הארי וונץ' לאל פונג'ה, המכונה בפי תלמידיו פאפג'י, אחראי אולי יותר מכל אדם אחר לכישוף הפופולארי שמהלכות שתי מילות הקסם הללו, שבמקורן סימנו אסכולה פילוסופית הודית מסורתית ונוקשה. הוא היה זה אשר הוציא את המונח הזה מהארון ההגותי חמור הסבר, ניער אותו מהאבק, יישר את כפליו ותפר ממנו בגדי קיץ עליזים, מותאמים למידות המחפשים הרוחניים המערביים שנהרו אליו בעשורים האחרונים של המאה שעברה. אבל האדוויטה פופולרית היום לא רק בזכות השיווק המקורי שלה – פאפג'י היה גם אישיות מיוחדת, ובעיקר גורו פשוט מוצלח: מספר לא קטן של אנשים חוו טרנספורמציה רצינית בהכרתם כאשר היו בנוכחותו. אנשים אלו בתורם חזרו לארצותיהם והפכו, בעידודו, לשגרירי המסר שלו במערב.

המילה אדוויטה פירושה "אי-שניות", והאסכולה הפילוסופית הזו גורסת, עקרונית, שהקיום כולו הוא אחדות שלמה אחת, כוללת-כל. החשיבות שנושאת הבשורה הזו לכל אחד מאיתנו היא רבה, שכן המסר הוא שאין כל הפרדה או הבדל בין האטמן, העצמיות האמיתית שלנו, לבין הברהמן, הכּוּלִיוּת בשלמותה (באסכולות הינדיות אחרות היחס בין השניים שונה). מה שמעניין הוא שפאפג'י עצמו בכלל לא היה אדוויטי כל חייו, כלומר עד לרגע שידע הארה ביושבו לפני המורה הענק רמאנה מהארישי  – להפך, פונג'ה הצעיר היה חסיד מושבע של האל קרישנה, ואף חווה חזיונות רבים של מפגשים אישיים עם האל האהוב.

לצערי אני לא מוצא תמונות שלו שצילמתי בעצמי. אבל הנה הוא.

הוא נולד ב- 1910 באזור פּונְגָ'בּ (כפי ששמו מרמז), במקום שהיום הוא חלק מפקיסטן, וכבר כילד גילה משיכה עצומה לדת. בגיל שמונה עבר חווית סמאדהי ספונטאנית ועמוקה, שבמהלכה, אף שהיה מודע לעולם סביב, לא הגיב ונשאר מתענג, מרוכז בתוך עצמו, במשך יומיים. כשיצא מהסמאדהי חיפש דרך לחזור ולחוות את אותו אושר עילאי שהיה מנת חלקו, ובעצת אמו החל לעבוד את האל קרישנה, כלומר לחזור על שמו ולשיר לו שירי הלל. זמן לא רב לאחר מכן החל האל להופיע לפניו כל ערב, לפני שהיה נרדם.

גם כשהיה כבר מבוגר, נשוי, אב לילדים וקצין בצבא הבריטי בהודו, המשיך לעבוד את האל: הוא שכח כבר שמטרתו הראשונית היתה לחזור ולחוות את העונג של הריכוז הפנימי, וכל כך אהב את קרישנה שהיה קם בשתיים בבוקר, מזמר לשבחו ומצפה להתגלותו. במהרה הבין שחיי הבְּהָקְטָה ("חסיד") וחיי הצבא לא משתלבים היטב, והעובדה שקרישנה היה מופיע פחות ופחות לפניו שכנעה אותו לבסוף לפשוט את המדים וללכת לחפש מורה רוחני "שראה את אלוהים ויכול להראות לי אותו".

חיפושיו הובילו אותו, אחרי תלאות ואכזבות רבות, לאשרם של רמאנה מהרישי. היה זה בצהרי יום בהיר ב- 1944 שהפגישה ביניהם, בעיירה קטנה בדרום הודו, התקיימה – פגישה שמפירותיה ניזונה היטב רוחניות הניו אייג' עד ימינו. פאפג'י הציג לגורו, כהרגלו, את תביעתו לפגישה עם האל, אבל רמאנה, שהיה מבוסס לחלוטין בָּאחד, אמר לו בפשטות שהוא אינו יכול להראות לו את אלוהים מפני שאלוהים אינו אובייקט שאפשר להביט בו. אלוהים הוא הסובייקט, המביט עצמו. "אל תטריד את עצמך עם אובייקטים שאפשר לראות", אמר לו רמאנה, "חפש מי הוא הרואה."

על אף שפונג'ה הצעיר, על פי עדותו, עבר חוויה עוצמתית בנכחותו של המהרישי, הוא התאכזב מאוד למשמע מילים אלו. כחסיד נלהב של קרישנה הוא רצה "לטעום סוכר, לא להיות סוכר". הוא ביקש להישאר נפרד מהאל על מנת שיוכל ליהנות מעונג המפגש עמו. פונג'ה חזר לביתו והגביר את התרגילים הרוחניים שערך בכמה מונים: הוא היה קם בשתיים וחצי כל בוקר, ממלמל את שמו של קרישנה עשרות אלפי פעמים ובתשע וחצי הולך לעבודה. רק אחרי משבר נוסף, בו הוא לא היה יותר יכול אפילו לבטא את שמו של האל, הוא שב לשבת לרגלי רמאנה.

כשקם היה איש אחר. רמאנה אמר לו שהוא לא צריך להמשיך עוד את התרגולת הרוחנית שהיה עושה, ושזו הסיבה שהיא נשרה ממנו מאליה. אחר כך הביט הגורו בעיניו עמוקות ופאפג'י חש ש"האני שחיפש זמן רב כל כך את האלוהים מחוץ לעצמו גווע בידיעה ובחוויה הישירה של העצמי [Self] שגילה לי המהרישי". אחרי שנתיים נוספות במחיצתו של הגורו הוא שב אל משפחתו.

בשנות השבעים והשמונים החל שמו של פאפג'י להיות ידוע ומחפשים רוחניים מכל העולם הגיעו למקום מושבו בעיר לקנאו. הזרם גבר והגיע לשיא בשנות התשעים אחרי שאחד מתלמדיו הישראלים קנה לו בניין ששימש כאשרם, ואחרי שאושו, המגא-גורו מפונה, מת ותלמידיו הרבים חיפשו מקור אנרגיה חילופי.

אדוויטה, נאו-אדוויטה ופסאודו-אדוויטה

דיון בפפג'י הוא הזדמנות טובה לבחון בקצרה את תורתו, שהתפשטה מבית מדרשו לרחבי המערב כ"בשורה הטובה" של המאה העשרים. התורה שהרביץ הגורו מלקנאו היתה הדור הבא, המעודכן, של האדוויטה ודאנטה – מה שכיום מכונה "נאו-אדוויטה". הנאו-אדוויטה דומה לאחותה הקלאסית בכך שהיא מדברת על עולם התופעות כאשלייה, כחלום חסר משמעות אמיתית, בכך שהיא מכוונת את המחפש הרוחני אל עבר המציאות המוחלטת, שרק בה (כך היא טוענת) יתכן קיום אמיתי ומאושר ובכך שהיא מדגישה את חשיבותו של הגורו בחיפוש הרוחני. ההבדל הוא שבעוד הודאנטה הקלאסית מדגישה את חשיבות הידע התיאורטי, מכירה באפשרות של התקדמות הדרגתית אל השחרור, מעריכה תרגולות רוחניות (למשל דבקות באל מסויים או עשייה אלטרואיסטית), הנאו-ודאנטה צוחקת על כל אלה בבוז מופגן.

הנאו-אדוויטה מהללת את ההארה הספונטאנית, המיידית, חסרת-המאמץ ומדגישה את חוסר התועלת שבכל תרגול רוחני. 'אין מה לעשות כי הכל כבר כאן, הכל כבר מושלם, את/ה כבר מואר/ת' היא טוענת ומזמינה את המחפשים פשוט להבחין בכך. במילותיו של פאפג'י: "מה שמופיע ונעלם אינו אמיתי … למה לעבוד עבור משהו שאתה כבר הוא? … האגו אומר שזה משנה, המציאות העליונה אומרת שזה לא משנה … שום דבר מעולם לא קרה, שום דבר מעולם לא התקיים … הזדהו כהכרה עצמה, הזדהו כקיום … חיו חיי של חמלה כלפי כל היצורים, חיו חיים של אהבה."
אכן: "לא צריך שום תורה רוחנית" הוא מכריז בוידאו הקצר הזה.

באין כל ציווי או המלצה על תרגול רוחני הופכת הנאו-אדוויטה (כפי שכותב ג'ימס שוורץ במאמר מצויין) ל"תנועה מבוססת סאטסאנג". פירושו של דבר שהעניין כולו מסתכם בישיבה מול המורה המואר. הנאו-אדוויטה, רובה ככולה, מבוססת על המדיום הזה, בו הגורו נושא את דברו ועונה על שאלות בעוד התלמידים מקשיבים ונהנים מנוכחותו (עוד על החידושים של הנאו-אדוויטה כאן).

ייתכן שהנאו-אדוויטה פשוט לקחה את ההכרזה כי העולם הוא אשלייה ברצינות מוחלטת, קיצונית הרבה יותר מהאדוויטה הקלאסית. אם אכן הכל חלום, הרי שבאמת אין שום ערך בעשייה כלשהי, ואף לא בידע. הקפיצה התיאולוגית הזו מכשירה באופן משמח הכל, מבטלה מוחלטת ועד הדוניזם פרוע, ונותנת לגיטימציה וגושפנקא רוחנית לעצלות פיזית, בטלנות מחשבתית ואפילו רשלנות מוסרית. ביטולה של כל אמת מתאים מאוד להלך הרוח הפוסט-מודרני, ויחד עם הרישיון לנהנתנות ברור למה גרסה מדוללת זו של אדוויטה שבתה את לבותיהם של מחפשים רוחניים כה רבים.

מקדונלדיזציה של ההארה

מצד שני, כשהכרזות על אחדות הקיום יוצאות מפיו של מורה מואר, הן יכולות הרבה פעמים לעורר טרנספורמציה אמיתית אצל השומע אותן. סאטסאנגים היו כמובן העיקר גם אצל פאפג'י, ומספר גדול של אנשים ששמעו את דבריו חוו רגעי התעוררות. קריאות שמחה של אקסטאזה רוחנית לא היו מחזה נדיר באשרם שלו, ופאפג'י מצידו היה ממהר, ממהר מדי לדעתי, להכריז על המשולהבים הטריים כמוארים ולשלוח אותם להפיץ את הבשורה ברחבי העולם.

המפורסם שבשליחיו הוא כמובן אנדרו כהן, שאחרי כמה שנים הסתכסך עם מורו סביב שאלות של מוסר ומאמץ בדרך הרוחנית (הוא התייחס לכך לאחרונה). אנדרו גרס שעל הגורו להציע לצאן מרעיתו תרגולות רוחניות ופאפג'י ראה בכך כפירה בעיקר, שהוא כמובן ההווה המושלם כפי שהוא כבר כאן ועכשיו (ראוי להדגיש שבכך הוא התעלם מכל השנים שהוא עצמו עסק בעבודה רוחנית אינטנסיבית). אחרי שנפרדו דרכיהם שלח הגורו מלקנאו את גָנְגָג'י, תלמידה נוספת שהכריז עליה כמוארת, לתקן ברחבי העולם את הנזק שעשה לדעתו אנדרו.

אין ספק שפאפג'י היה גורו פורה במיוחד, מכונת הארה אמיתית, ובין התלמידים-שהפכו-מורים שלו אפשר למצוא גם את אייזק שפירו, ג'איה אשמור (אשה גדולה. הנה ראיון שלי איתה ושותפיה להוראה), מוג'י (אדם מקסים. הנה ראיון שלי איתו) ועוד רבים.

אני לא חוויתי שום חוויה אקסטאטית לרגליו של פאפג'י, והוא בתמורה לא הכריז שאני מואר (בצדק כמובן), אבל כן הרגשתי ממנו עוצמה של נוכחות ותוקף. ביקרתי באשרם בלקנאו שלושה חודשים בלבד לפני שפאפג'י מת, ביולי 1997, ובמיוחד הרשימה אותי השמחה הנינוחה שבה כולם היו שרויים שם – בהחלט לא מחזה מובן מאליו דווקא באשרמים למניהם, שלעיתים קרובות מתחת לשכבת השאנטי הדקיקה קפוצים מאבקי איתנים על היררכיות של דירוג רוחני וקירבה אל הגורו. לבד מסאטסאנג כל בוקר, לא היה שם, באופן מכוון, מה לעשות, וההתרשמות שלי היתה שהשאנטי שם היה אותנטי ונעים.

ה.וו.ל. פונג'ה, נביא הניאו-אדוויטה, אמן האינסטנט-הארה, הלך לעולמו בשישי לספטמבר 1997. אפרו פוזר בנהר הגנגס הקדוש. תורתו ממשיכה להיות מפוזרת ברחבי העולם על ידי תלמידיו הרבים, ומעיינות הנאו-אדוויטה נפוצים לכל עבר.

[המאמר מתפרסם היום גם באנרג'י]

13 תגובות

  1. פרסיקו יקירי, אוהב את החומר שלך. באמת מעורר מחשבה. לגבי פאפאג'י, הבנאדם היה גאון ביכולת שלו להוביל להארה. לי הוא עשה את זה אחרי שהוא כבר הפך לאפר. הבעיה לדעתי הצנועה לא הייתה באישור המהיר שהוא נתן לתלמידים שלו על ההתעוררות אלא עצם העובדה שהוא חשב שצריך לתת אישור. אדם שהתעורר למציאות לא צריך אישור לדעת שהוא שם. בהגוון ראמאנה מעולם לא העניק אישורים כאלה מכיוון שהם לא רלונטיים. בכל מקרה, טוב שיש לנו אותו.

    אהבתי

  2. אשמח אם תוכל להרחיב על האופו בו פאפג'י "עשה את זה" בשבילך. זה כמובן מאוד מעניין, וזה גם לא יהיה שביץ משום שזה אנונימי…

    אהבתי

  3. סליחה על העיקוב בתגובה. אין לי כל-כך גישה למחשב. בכל מקרה, אם זה מעניין אותך, מצורף בזאת מספר נייד. הוא בד"כ כבוי אז תשאיר הודעה ואני אחזור אליך:054 4616634. אבל בינינו, מה שיותר חשוב זה לא הסיפור, אלא מה שעומד מאחוריו.

    אהבתי

  4. ביקשתי שתספר לא רק כי זה מעניין אותי, אלא כי חשבתי שזה מעניין את כל הקוראים בבלוג. אבל תודה בכ"א.

    אהבתי

  5. למען האמת, הסיפור, לא רק שהוא לא מעניין, הוא גם לא ממש יצליח להעביר שום דבר. בקצרה, לאחר מספר שנים של תרגול בודהיסטי בא היאוש. בתקופה של היאוש, נפל לידי הספר "האמת ישנה" של פאפאג'י. תו"כ קריאה, התרחשה ההתעוררות. מאז עוד המון בלבול הספיק לזרום בנהר, אבל הדבר המעניין לגבי ההתעוררות הוא שזה לא מניח לך לשכוח את האמת, גם אם אתה מצליח לחמוק מזה לתקופה. האמת פשוט מחייכת ומחכה. אגב תומר, תודה על הטלפון. במידה ועדיין מעניין לך, אני אחזור אליך ביום שלישי.

    אהבתי

  6. אני מאוד מתחבר לדברים של פאפאג'י ולמסר של האדוויטה ודאנטה, שזה בעצם פנתאיזם אמיתי.
    ה"בעיה" היחידה שיש לי עם זה, שאם אני בכל זתא לא מרגיש שהגעתי להבנה מסוימת-מה שקוראים הארה, אז כביכול הוא טעה במה שהוא אומר, כי הנה זה לא מצליח למרות שאני עושה את מה שהוא מציע…ז"א "מבחן התוצאה" אז אני חושב שצריך לעבור התנסות מסוימת בכמה וכמה גלגולים לפני שמגיעים להארה-ובאמת אין מה לעשות בשביל זה אלא פשוט לחכות ולהבין שאתה כבר מואר וכבר בדרך לשם, וכשתתעורר אז תבין שזה לא משנה כל הגלגולים שעברת והכל היה רק חלום:)

    אהבתי

  7. זה העניין, שמה שפאפג'י אומר נכון ואמיתי, אבל זה לא עוזר לי אם אני לא י-ו-ד-ע את זה לעומק בעצמי. ועד שאני אדע, לדעתי כדאי להתנהג כאילו אני באמת לא יודע (כלומר ללכת בדרך רוחנית כלשהי) ולא לשכנע את עצמי ש|"הכל ברהמן" ולכן אפשר לעשות וואטאבר. יחד עם זאת, בהחלט כדאי להשאיר פינה בראש שבה כל הזמן מהבהב המסר: "הכל ברהמן!"…

    אהבתי

  8. תרגול מסוים לאנשים כמונו שעדיין לא יודעים את זה לעומק, הורדתי הרבה טקסטים שלו מהאינטרנט, והוא מדבר שם בכמה מקומות על תרגול שכולל יוגה ושינון לעצמי בלב "הכל ברהמן" "אני מודעות/הוויה/אושר"(תרגום) וכמובן, שככל שאתה יותר מוסרי אז יש לך קרמה יותר חיובית, והסיכוי שלך להגיע לאותה הארה וידיעה שהכל ברהמן ו"אני הוא זה" יותר גבוה. ההתיחסות של פאפאג'י לקארמה היא כמו ההתיחסות שלי: תעשה טוב יהיה לך טוב וההיפך.
    ד"א בטח שמעת על סטיאם נדין, כתבת עליו משהו? קשה לי יותר להתחבר לדברים שלו שכן הוא גורס שכולם מגיעים מייד לאחר המוות להארה ולנירוונה ויכול להיות שהוא צודק כי אם הכל זה המקור אז אין בחירה חופשית לאינדוידואל ולכן אין "רע וטוב" בעצם אין רע בכלל אלא רק טוב.
    לכן לגבי אין טעם בדרך רוחנית כלשהי-מה זה יעזור לי לעשות טקסים כלשהם ונסיעות למקומות "מקודשים"? חוץ מיוגה ו/או מדיטציה כפי שכתבתי וכמובן להיות יותר מוסרי, לכן ביגלבובסקי בעיני גם מיצג סוג של מישהו בדרך להארה שכן הוא מבין שהכל הבל הבלים-רק שהdude נשאר שם ועדיין לא רואה מה המשמעות האמיתית-מה כן חשוב:) כמו שפפג'י כותב שהעיקר בתור אדם ההבדל מחיה זה שאתה יכול לדעת מה חשוב באמת ועיקר ומה טפל.

    אהבתי

  9. תראה מה אתה אומר: מצד אחד אתה מציע להיות מוסריים כי זה משפר את הקארמה וכך את הסיכויים להארה, מאידך אתה אומר שאולי אין בחירה חופשית כי ממילא הכל "המקור".

    והאמת הפרדוקסלית היא שאתה צודק.

    כלומר, באמת מצד אחד אין מה לעשות ואין מה שאפשר לעשות כדי להיות יותר אנחנו עצמנו, והרי אנחנו כבר הכי אנחנו שאי פעם נוכל להיות. מאידך, אנחנו גם יודעים שתרגול רוחני עושה לנו טוב, ובמקרים רבים אפשר אפילו להבחין בקורלציה שיש לו לגבי ידיעת הארה.
    טוב נו, החיים מורכבים.

    אהבתי

  10. אחת של סטיאם נדין שכופר בקארמה ובבחירה חופשית-ולפי זה לא משנה אם לא נלך לפי הגישה שלו, כי ממילא כולנו נגיע לאותו מקום… אז לכן כדאי "ללכת על בטוח" וזו הגישה הרווחת יותר בתחום וגם של פפג'י-שכן יש קארמה ויש גלגולים שצריך לעבור עד שמגיעים לאותה ההבנה ש"אני הוא זה". פפג'י כתב כמה פעמים שאותם אנשים (כמוני) שעדיין לא מוארים פשוט צריכים לחכות שהמטען של הקארמה יסתיים ואז נגיע לסאטסאנג אמיתי עם מורה אמיתי כמוהו ו"נתמזג עם המקור" סופסוף, רעיון זה(שאחרים קוראים לו התנסות בעולם הזה בכמה מחזורי חיים ואח"כ חזרה למקור) גם מצאתי בספרים של חוקרי החיים שלאחר המוות על גלגולי נשמות כמו ירון זעפרן וגם אצל אליזבת קובלר-רוס המפורסמת שכתבה על החיים לאחר המוות ועל חוויות סף מוות: שבסופו של דבר חוזרים להתאחד עם המקור/נירוונה/הבית הסופי של השלווה וכו'.. ומה שאני אוהב אצל פפג'י(כמו אצל הבודהה) זה הפשטות של הדברים: ניקוי מכל ההבלים שאנשים בדתות השונות עטפו את האמת הפשוטה הזו במשך הדורות, ובמקרה כזה גם אם אין קארמה(כפי שסטיאם נדין והמטריאליסטים טוענים) אז לא הפסדת כלום מכך שהיית אדם יותר מוסרי, כי האמת הפשוטה לא דורשת ממך לעשות כל מיני טקסים וסגידות. גם כתבה אחרת שהייתה באנרג'י עם מאסטר קוקוזן שהיה אצל פפג'י ואושו הוא טוען שכולנו כבר בודהות ואותו הדבר: איך דג ידע שהוא בים? פשוט ימשיך לחיות כרגיל עד שיבין יום אחד שהוא בים

    אהבתי

  11. איזה מוזר זה שאנשים מחפשים את מה שכבר נמצא וזקוקים למניע רוחני להגיע לשם

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s