כמה פעמים אמרו לכם שהכל אחד ושום דבר לא קרה?

היו-ננג קורע דפי סוטרות. ציור של Liáng Kǎi, המאה ה-13

אחת הבעיות הגדולות שהעסיקה תיאולוגים מאז ומעולם היא מה שמכונה "צידוק הדין", או במילים אחרות "אם אלוהים כל כך טוב וכל כך כל-יכול, אז איך זה שהעולם כל כך רע ומבאס?". בעידננו החדש בעיה זו הפכה לפרדוקס המוכר והמעצבן של החיפוש הרוחני: "אם הכל כל כך טוב ומושלם ואלוהי, למה בכלל צריך לתרגל או לעבוד או לעשות משהו בכלל?". הפרדוקס הזה מיתרגם לגישות שונות שמציעים מורים רוחניים שונים, נקודות השקפה שהם כמובן דואגים לחרוט על לבבות תלמידיהם ושהייתי רוצה לנסות ולהצביע עליהן. מדובר בעצם בהבחנה בין סוגים שונים של מורים רוחניים: בין מורים שמציעים דרך, לאלו שטוענים שאין כלל דרך. אבל ראשית, כמובן, סיפור זן.

זהו אחד מסיפורי הזן המפורסמים ביותר, שכנראה גם התרחש כמאורע היסטורי במאה השביעית לספירה. מדובר בסיפור הכתרתו של ה"פטריארך" השישי של הזן בסין, היו-ננג. היו-ננג, איכר פשוט מדרום סין, שמע כנער כמה נזירים בודהיסטים משננים את סוטרת-היהלום, ובעת שהאזין למילים התעוררה בו פתאום עין הבודהה, והתרחש בו סאטורי. הוא הבין מיד שחייו לא יהיו שלמים מבלי לדעת הארה מלאה, ויצא בו ברגע לחפש את פטריארך הזן החמישי, הונג-ין (Hung-Jen).

הונג-ין היה כנראה הזן מאסטר הראשון בסין שהיתה לו קהילה שמנתה מאות נזירים, אותם לימד וניסה לעורר. כאשר, אחרי תלאות רבות, הגיע אליו היו-ננג, הוא קיבל אותו למנזר, אבל בגלל שבא מהדרום הנחשל שלח אותו לעבוד בניקוי אורז במקום לתת לו מקום בין התלמידים האחרים.

זמן מה אחרי כן הכריז הונג-ין שהוא מחפש לו יורש, וכדי לקבוע מי ימשיך את דרכו בראש המנזר (ולמעשה בראש זרם הזן בסין) הוא מזמין את המועמדים לכתוב שיר קצר המביע בצורה הטובה ביותר את הבנתם בדהרמה הבודהיסטית. כל התלמידים היו בטוחים ששֶן-הסיו, הנזיר הבכיר, יהיה היורש, ולכן אפילו לא טרחו לכתוב שיר משל עצמם. שן-הסיו אכן היה בחור מוכשר, והוא כתב על הקיר מגוריו של המאסטר את השיר הבא (תרגמתי מהתרגום לאנגלית של ד. ט. סוזוקי):

הגוף הוא עץ הבודהי העתיק
ההכרה: ראי זוהר
דאג לשמור אותו מבריק
ומנע אבק מלהצטבר

בבוקר, כשקם הונג-ין, הוא ראה את השיר ומיד הלל אותו, וציווה על הנזירים להדליק לפניו קטורת וללמוד אותו. אבל כשהוא נפגש בפרטיות עם שן-הסיו הוא אמר לו שעל אף שהשיר יפה,  הבנתו עדיין לוקה בחסר.
והנה, למחרת בבוקר הופיע שיר נוסף על קיר ביתו של הונג-ין:

עץ הבודהי, למעשה, נעלם
ואין שום ראי זוהר
כי כל דבר אינו קיים
ואין מקום לאבק להצטבר

הונג-ין מיד ראה שמי שחיבר את השיר הזה מבין היטב את דרך הזן. מחבר השיר היה כמובן היו-ננג, שזכה להיות פטריארך הזן השישי של סין.

ניגש לעניין:

בטן גב?

מורים רוחניים אפשר לחלק לשני סוגים: כאלה שאומרים שישנו מצב שנקרא הארה (או שחרור, או נירוונה, או מיזוג גואל עם האל), וכאלה שאומרים שלא קיים מצב כזה. עם האחרונים בכלל לא נתעסק. את הראשונים, לעומת זאת, נחלק שוב לשניים: אלה שאומרים שיש מה לעשות כדי להגיע להארה, ואלה שאומרים שאין. אלה שאומרים שיש מה לעשות כמובן גם דואגים לפרט מה בדיוק יש לעשות, ובדרך כלל ממליצים על תרגולת מדיטטיבית מסויימת או שמירה על חוקים כלשהם. הדוגמאות לאלה רבות, וכוללות בתוכן כמעט את כל המורים הרוחניים הבאים ממסורות עתיקות (יהדות, הינדואיזם, בודהיזם וכו') אבל גם מורים מודרניים ומקוריים כמו גורדייף, אנדרו כהן, ביירון קייטי ועוד רבים.

אלה שאומרים שאין מה לעשות מתחלקים בתוכם לעוד שני סוגים: יש את הרחמנים יותר, שלמרות שאומרים שאין מה לעשות, בכל זאת מציינים איזה משהו קטן שעשוי לעזור: למשל לחיות ליד הגורו (פאפג'י, אדי דא), לנסות לראות את תהליך החשיבתי של ההשלכה של העבר על ההווה (קרישנמורטי), להיות כמה שיותר עם תחושת הקיום הבסיסי (ניסרגדטה מהאראג') להתחקות כל יום אחרי הסיבות למעשה מסוים שעשית (ראמש בלסקר) או לחקור את עצמנו בנחישות שוב ושוב "מי אני?" (רמאנה מהארישי, מוג'י).

ויש את חסרי-הרחמים, שקובעים שהארה מתרחשת בצורה שרירותית לחלוטין, ושאם היא בכלל תקרה יהיה זה למרות, ולא בגלל כל חיפוש רוחני שהמחפש ערך (יו.ג'י קרישנמורטי, קרל רנץ). אגב, בצורה פרדוקסלית מאוד חלק מהמורים שאומרים שאין מה לעשות גם מכחישים לפעמים שיש בכלל מצב של הארה (ובכך הופכים לכאורה למורים מהסוג השני של החלוקה הראשונה לעיל), זאת משום שחלק מההבנה ש"אין מה לעשות" קשורה להבנה שבעצם "אין לאן להגיע", כפי שנראה מיד.

בשנים האחרונות מתרבים מאוד המורים שאומרים שאין מה לעשות. האדוויטה ההינדית נעשתה פופולרית ואיתה (או לפחות עם הניאו-אדוויטה המערבית) הדיבורים על כך ש"הכל אחד", "העולם הוא אשלייה" ושממילא ומראש הכל מושלם, כך שברור שכל ניסיון לתקן משהו או להגיע לאיפשהו הוא מגוחך. בכך היא מצטרפת לדזוגצ'ן הטיבטי ולזרמים היותר רדיקלים של הזן, שאוהבים גם כן לבטל כל אפשרות של התקדמות הדרגתית לקראת הארה, לאמור: אתה כבר מואר, ואו שתבין את זה, או שלא, ואין מה לעשות בנידון.

הלכתיים מול אנטי-הלכתיים

הבה נכנה גישות רוחניות מהסוג שגורס שיש מה לעשות, גישות "הִלְכתיות", שכן יש בהן הוראות תרגול וגם יש בהן דרך שלמסלולה הולכים. גישות שגורסות שאין מה לעשות נכנה "אנטי-הלכתיות". פיטר פנר, פילוסוף בודהיסטי אוסטרלי, נותן בהם סימנים. הוא מבדיל בין גישות רוחניות שנותנות "הוראות הפעלה", לכאלה שאינן. גישות רוחניות הלכתיות, על פי פנר, קובעות ש:
יש צורך בשינוי
יש מה להשיג
יש צורך במאמץ ותרגול כדי להגיע אליו
הארה בוא תבוא

גישות אנטי-הלכתיות קובעות ש:
הכל מושלם כפי שהוא
אין מה להשיג
ברור שאין צורך במאמץ ובתרגול
אתה כבר מואר, כאן ועכשיו

על פי חלוקה זו הגישות ההלכתיות הן גישות אשר יש בהן רמז לחלוקה דואליסטית של המציאות, כלומר הן קובעות כי יש טוב ורע, יש נכון ולא נכון, יש קודש וחול, יש אלוהים (או נירוונה) ויש עולם (או סמסארה). על כן יש גם מה לעשות כדי להגיע מהרע אל הטוב, לתקן את שאינו נכון ולעשותו נכון, לקדש את החול, להגיע אל אלוהים (או להארה).

הגישות האנטי-הלכתיות הן גישות מוניסטיות (אחדותיות) רדיקליות, שמכריזות ללא פשרות: הכל אחד! מכיוון שלדעתם המציאות היא אכן אחת (ומכיוון שבגישות דתיות ולא אתאיסטיות עסקינן, כלומר: יש לדידן אלוהים), הרי שהאחד הזה הוא האל עצמו, ומאז ומתמיד הכל מושלם, הכל מואר, וברור שאין מה לעשות ולאן ללכת.

אם נשתמש במטאפורה הידועה של החלום וההתעוררות ממנו, הרי שנראה שהמורים האנטי-הלכתיים יפקפקו, מבחינה עקרונית, בכל אפשרות שהחלום שאנחנו חולמים ישפיע כהו זה על מצבנו האמיתי. והם צודקים: לא משנה מה קורה בחלום, אנחנו עצמנו מאז ומעולם היינו טמונים במיטתנו החמימה, בטוחים מכל פגע, בריאים ובעיקר שלמים. המורים ההלכתיים יאמרו על כך: כן, זה ודאי נכון, אבל כדי שנשים לב לכך, כלומר כדי שנתעורר, לעיתים דרוש שיקרה משהו ספציפי בחלום אותו אנחנו חולמים (משהו מבהיל, למשל, או מפתיע). נכון שגם לפני שהתעוררנו היה הכל בסדר, אבל לא שמנו לב לכך. עכשיו שהתעוררנו ברור לנו גם שכל מה ש"עשינו" בחלום לא היה ממשי ברמה העמוקה ביותר – הכל היה נראטיב חלוֹמי ספונטאני – אבל זה לא משנה את העובדה שכשחלמנו לא תמיד נהנינו מהחלום, לכן טוב שעשינו מאמצים לגלות שזה רק חלום. ההתעוררות אולי היתה באה בסוף ממילא, אבל ייתכן שזירזנו אותה.

מסיפור הזן שלעיל אנחנו לומדים ששן-הסיו החזיק בגישה ההלכתית: בשירו הוא מנחה את הנזירים לעסוק בתרגולת רוחנית (מן הסתם מדיטציית ויפאסנה) כדי לנקות את ההכרה שלהם מ"אבק", כלומר מתופעות שליליות. היו-ננג, לעומתו, היה מנוי על הגישה האנטי-הלכתית, והוא גרס שהכל כבר עכשיו בסדר, ששום דבר (באשר הוא דבר, כלומר כל תופעה) אינו קיים (כלומר כל דבר הוא חסר מהות, משתנה תדיר ואינו עומד ברשות עצמו אלא תלוי בתנאים וביחסים), ושממילא אין מה לעשות (או לא-לעשות) בנידון. עם הכתרתו של היו-ננג לפטריארך הזן השישי אכן חל מפנה בבודהיזם הסיני ולמעשה נולד הזן הסיני האותנטי (כך על פי ד. ט. סוזוקי, מגדולי חוקרי הזן).

לחלום הארה

אז מהי טבעה של המציאות? חלוקה דואליסטית שבה יש מה לעשות ולאן לשאוף, או בלוק מוניסטי אחיד בו הכל אלוהי ומואר כבר עכשיו? ואולי סוג של נון-דואליזם הכולל בתוכו את שתי האפשרויות? נראה לי שיותר משחשוב לחוות דעה על כך, חשוב להבחין מהם המניעים שגורמים לנו לאמץ את אחת מההשקפות הללו. באופן אישי אני מרגיש הרבה פעמים שאנשים שמהללים את תמונת העולם המוניסטית-רדיקלית אנטי-הלכתית, עושים זאת לא מפני שהם באמת מרגישים את אחדותה של המציאות, אלא משום עצלות פשוטה, שכן השקפה זאת מאפשרת להם לזנוח כל תרגולת רוחנית קשה או מאתגרת, ואפילו להתנשא מעל אלו שכן מתרגלים, כאילו הם כבר הבינו משהו שהאחרונים עדיין לא תפסו.

ראדהה (לפני סאטסאנג בטירוונאמלאי)

הרצון לדעת שכבר עכשיו הכל בסדר הוא מובן מאוד, אבל כשאת הידיעה הודאית, האינטימית והבלתי אמצעית מחליפה אמונה תמימה, לא השגנו למעשה הקלה אמיתית, אלא לכל היותר נחמה זמנית. כי גם אם טבעה של המציאות לא ידוע, דבר אחד בטוח: פעמים רבות לא טוב לנו. אנחנו לא מרגישים מוארים ואלוהיים, ולא יעזור שישכנעו אותנו שאכן כך המצב. במקרה כזה ייתכן מאוד שכל עוד אנחנו במצוקה, כל עוד אנחנו זקוקים למשהו ומודעים לכך, עדיף לנסות לספק את ההזדקקות הזאת בדרכים רוחניות – עדיף, כלומר, לצעוד ברצינות ובכנות בדרך רוחנית, מאשר לבטל כל מאמץ שכזה על ידי הנוסחה העקרה: "הכל אחד". וייתכן גם שבמאמץ הזה עצמו, הנערך כולו בחלום לכאורה, יש חשיבות משלו, ואמת.

לפני כשנה נפגשתי בהודו עם מורה רוחנית הודית בשם ראדהה. כאשר העליתי בפניה את הסוגיה הזו היא נשאה נאום שלם על איך המורים הרוחניים של היום מקלקלים את התלמידים. "פשוט: במקום לשאול אותם שאלות, הם נותנים להם את התשובה", אמרה. "היום כולם יודעים שהכל אחד והכל ברהמן, ולכן נוח להם מאוד לא לעשות שום דבר. אבל זה מה שצריך לגלות לבד, זה מה שצריך להתפוצץ לך בתוך ההכרה כשאתה מוכן לזה – אין שום טעם שתאמין בזה סתם כך. אתה צריך לעבור את כל הדרך רק כדי לגלות, בסוף, שהיא היתה כולה חלום, ושתמיד תמיד היית מואר ומושלם – אבל אתה צריך לעבור את הדרך בשביל זה! 'I am THAT' הוא משפט קסם שצריך לבוא בסוף, הוא שיקוי קסם, ושיקוי קסם לא עובד אם אתה מקבל אותו כל יום, כל דקה, כי אתה מתרגל אליו. בעולם דואלי יש צורך בעשייה, אלא שכיום אף אחד לא מאמין בדואליזם, למרות שכולם חיים דואליזם!"

[הנה גרסת אנרג'י שעלתה היום]

9 תגובות

  1. תומר, שוב תודה על מאמר בהיר וקולע. אני מסכימה לחלוטין אם ההבחנה שלך, שאלו שמאמצים את הגישה המוניסטית-רדיקלית אנטי-הלכתית, עושים זאת לא בדרך כלל מתוך עצלות פשוטה,ובמקרים רבים, הם אף מתנשאים מעל אלו שכן מתרגלים.
    הייתי רוצה להסב את תשומת ליבך לנקודה שהעלית לגבי המסורת הבודהיסטית. אני חושבת שיש צורך להבחין בין הפרספקטיבות השונות מהן כתבו הנציגים של שתי הגישות שהצגת (לפחות בתוך המסורת הבודהיסטית), והקהל אליו הטקסטים האלו מופנים.
    הפרשנות שלי להבדל במסורת הבודהיסטית בין תורה שנותנת "דרך", מול טקסטים הטוענים "שאין דרך", לדוגמא, בטקסטים מהאיאנים שמדברים על הריקות, ועל כך שהסמסארה והנירואנה הם אותו הדבר, או בקטסטים הזנים, בכך שהקהל הוא שונה.
    אם תשים לב, בהרבה מהסוטרות המהאיניות, הנוכחים של הסוטרה הם בודהיסטוות. לעומת זאת, הנוכחים של הסוטות בפאלי, הם אנשים שאינם ערים.
    לכן, ניתן לומר אולי, שהניסוח הוא שונה: באחד, הקהל אינו רואה את הקיום מפרספקטיבה ערה, הוא עדיין שרוי בדואליות, ולכן ניתן לו תירגול ודרך מסוימת.
    בשני, הקהל הוא יצורים ערים, שהפרספקטיבה שלהם היא ערה.

    אהבתי

  2. מעניינת ההבחנה שלך. אבל האם את חושבת שהטקסטים המהיאניים לא כוונו כלל ללמד לא-מוארים?

    אגב, דבר מעניין שלא כתבתי כאן הוא שאם בודקים מגלים שכמעט כל המורים, כולל כמובן אלה שחוזרים השכם והערב שאין אין אין מה לעשות, עשו הרבה מאוד לפני שגילו את מה שגילו (בהנחה שגילו). מעטים מאוד מאוד לא השקיעו זמן ומאמץ לפני שהתחילו לספר לאחרים שאין טעם להשקיע זמן ומאמץ.

    אהבתי

  3. אני ממש לא יודעת, מה שכן, זה דיי ברור שקהל הקוראים/שומעים צריך להיות במקום אחר לחלוטין מאשר קהל ששומע את דרשותיו של הבודהה שמופיעות בקנון הפאלי.
    אני מעלה השערה, שחלק מהסוטרות המהאיניות רואות את עצמם כמדברות מפרספקטיבה אחרת, לקהל שומעים מאוד מסוים (בפסגת הנשרים, בנוכחותם של בודהיסטוות בלבד). חייבת להיות משמעות לאיזכור הקונטקסט בה ניתנת הדרשה.
    לגבי הנקודה השנייה שהעלת, אין בכלל ספק שמרבית המורים שאומרים ש"אין מה לעשות", השקיעו הרבה מאמץ בתרגול רוחני שלהם.
    הרי בזן הרטוריקה הזו רווחת, אבל עם זאת, זו מסורת בה כל המורים היו נזירים, שתירגלו באופן רציני ביותר.
    לכן, זה שוב נראה לי חשוב לשים לב לפרספקטיבה שממנה "מדבר" הטקסט. בדרשות בפאלי זה מאוד ברור שהבודהה מדבר על הסבל, ומתאר מפה לאלו שעדיין סובלים.
    לעומת זאת, חלק מהטקסטים המהאינים שמציגים תפיסה כמו שהזכרת, מדברים כבר מפרספקטיבה ערה, דהיינו, איך המציאות נראית כשאתה "כבר שם". זה לא אומר כלום בעצם על הדרך, ולאלו שעדיין רחוקים מלהיות ערים…

    אהבתי

  4. ציירת עץ
    הוא יוצא מאיפה שהוא. צומח ומתפצל.אפשר לקרוא לו העץ של בודהא.נדמה לי שיש כזה.
    אפשר להזכיר גם את הסולם של ויטגנשטיין. זה שמשליכים אותו אחרי הטיפוס. זה מתחבר עם האטצ'מנט הבודהיסטי.כלומר האופן הנכון לאחוז בדברים.בעץ או בדרך המתפצלת. מתי להחזיק ומתי לשחרר.
    הייתי גם מוסיף ושואל איפה נמצא הידע.אם יש כזה.מה זה נקרא שהוא נמצא בתוכינו.כאילו שם(פה) נגלה איזו אמת נאצלה.אותה אמת שיש כאלה שחושבים שהם אוחזים בה ויכולים גם להציע אותה לכל דורש.(בדרך כלל בתמורה נאה).
    בקצור תודה.
    הפוסט הנוכחי ממשיך להדהד.

    אהבתי

  5. אני לא יודע אם כתבת את הפוסט הזה כתגובה למייל שלי, אבל זה בהחלט עונה לי על חלק מהעניין. בנוסף, מאז המייל יצא לי לחשוב על משהו. כדי שהמוחלט יוכל באמת להיות מוחלט, עליו להיות מסוגל להכיל כל סוג של פרדוקס. כלומר דטרמיניזם ובחירה חופשית, תרגול וחוסר תרגול ומיני ניגודים נוספים חייבים להיות מוכלים במוחלט שאם לא כן הרי שאינו מוחלט. הכל צפוי והרשות נתונה. או כמאמר הזן "ישיבה בזאזן היא גם הדרך וגם ההארה".

    אהבתי

  6. שלום תומר , קראתי בקפידה את מאמרך נראה שאתה אוהב מאוד את אנשי המזרח ארצות הודו ואתה שופע מהם מאוד אנרגיה , כך אני צופה בזאת , לגבי המאמר הבורא הוא יקום מס' אחד ואין עליו תחליף ישנם אנשים רבים עם יכולת לאומנה , ואף משתקף בזמן הנוכחי שעל פנינו שהאומנה מתחזקת והבורא הוא הכל יכול , אני מאז מעולם לא חשבתי אחרת האומנה אצלי הוא תמיד צד חזק למרות כמה מנפילותי , הבורא רצה זאת אך שרדתי ואני לוחמת בגורל . האומנה היא כח המסוגלת באדם , הבורא הוא יסוד הרחמים והחסד הוא אומנם מעניש אך כשהאדם משנה דרכו הוא עוזר לו .

    אהבתי

  7. האם קראת במקרה את סוטרת המזבח של הואי-ננג? חושבני שהצגת הואי-ננג במאמרך כמיצגה של הגישה "ההלכתית" אינה מדויקת ואינה ממצה.

    אם מעניין אותך (עדיין) הואי-ננג, תוכל לקרוא את הסוטרה בקישור הבא:

    http://www.sinc.sunysb.edu/Clubs/buddhism/huineng/content.html

    אני חושב שאתן לדבריו של הואי-ננג לדבר בעד עצמם. בכל אופן, אני קורא קבוע ונלהב שלך, גם אם שקט (פה בבלוג) רוב הזמן :-)

    שלך, שנטידווה

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s