מחר בבוקר אני נוסע באוטובוס לעמאן, משם ממריא לבחריין, ומשם טס לעיר מדרס שבדרום תת-היבשת ההודית. משם אני טופס את הרכבת הראשונה לבנגלור, העיר בה גרה חברתי הטובה ארונדהטי. אחרי יומיים-שלושה של שלום שלום אדרים באוטובוס לטירוונאמאלאי עיר הקודש, שם אני מתכנן לבלות חודש. מדיטציה וקריאה והוויה. וכתיבה.

אז לגבי הכתיבה: נראה לי שאכתוב, למרות שזאת לא החלטה קלה. לא שיש לי סודות: אני מוכן לדבר על עולמי הדתי עם כל אחד. ולא שאני מפחד שזה ייצא קצת הזוי, מה שאכתוב מהודו. כלומר, זה בטוח ייצא הזוי, אבל לא נורא.

אלא שכפי ששמעתי פעם אישה חכמה מאוד, ג'איה אשמור, אומרת, יש משהו מן הבריחה ברצון לחלוק עם מישהו חוויה, בין היא קשה או יפה. יש כאן איזושהי פריקת מטען, שאולי כבד מדי לשאת אותו לבד. לכן כשאנחנו מספרים על משהו שקרה לנו אנחנו מקלים על עצמנו להתחמק מלהיות איתו, מלתת לו לשקוע בתוכנו. אם זה נכון, הרי שהדיבור התמידי על איך אנחנו מרגישים ומה קרה לנו מהווה מקבילה חוויתית-מילולית לשפיכה מוקדמת, או אולי לנטייה בולמית לאכול ולהקיא: המילים מוציאות את החוויה מתוכנו ומאפשרות לנו להתנקות ממנה. אז נכון שתחושת ההקלה היא גדולה, אבל האם בכך לא קילקלנו את הסיכוי שלנו להפנים את מה שקרה לנו, להפוך אותו לחלק מאיתנו באמת?

ודאי שמתם לב לנטייה להתוודות שקיימת בעולם המערבי (נדמה לי שפוקו כתב על זה לא מעט). אם לא, התבוננו בפעם הבאה שאתם בחברת אנשים זרים, נאמר באיזה טיול מאורגן או הפגנה ארוכה או משהו כזה, מה קורה כשיש הפסקה, או מנוחה: אני מנחש שהאנשים ישבו במעגלים ויספרו אחד לשני איך עבר עליהם היום ואיך הם מרגישים עם זה. כאילו מישהו ביקש מהם להתוודות, לשפוך הכל החוצה. זה הפך ממש מסורת, שכל אחד מספר מה איתו. אז אולי זה נכון מה שאשמור אומרת, שיש בזה איזה בזבוז של החוויה החוצה, שרפת הכוח (הטרנספורמטיבי?) שהיה בה.

גם ידידי אסף כתב השבוע על כוחה המשחרר של המילה. השאלה היא האם תמיד אנחנו רוצים להשתחרר ממה שממלא אותנו – או מתי: האם ייתכן שיש חכמה בהמתנה לפני הפריקה, בהריון לפני הלידה.

אגב, מתוך התובנה הזאת אפשר גם להבין את הכעס הידוע על בחורים שאחרי שהיו עם מישהי מיד "רצים לספר לחבר'ה": לא מפני שהם מוציאים "שם רע" לבחורה, אלא מפני שהם מחללים איזו קדושה שהיתה נצורה באינטימיות, ברגע קסום של קרבה, של פגישה, של אמת. במודע או שלא במודע הם בורחים מאותה אמת, שהיא גם אהבה.

לכן אני מהסס אם לכתוב כל מה שקורה לי, לנפשי, קורה ביני ובין אלוהי, ובתוכנו. האם זה לא יבזבז איזה אוצר שהיה יכול להזין אותי? האם זה לא יחלל איזו קדושה פרטית, כלומר יחשוף אותה ברבים, מעורטלת, ויהפוך אותה מהוויה למילים?

נחיה ונראה. אנסה לכתוב כמה שאוכל, וודאי לא אכתוב הכל. בכל מקרה, תגובות אין לי כוח לבדוק, אז אסגור את האפשרות הזאת. עם הקוראים סליחה.

ציוד

טוב, חוץ מכובע וקרם הגנה וכדורים במקרה של מלריה אני כמובן לוקח ספרים:

• The Dawn Horse Testament המהדורה הראשונה, 1985. זהו ה- magnum opus של המורה הרוחני המוכשר והמגלומן אדי דא. כתבתי עליו מאמר מחולק לשניים (חלק א' , חלק ב'). לדעתי יש בו בהחלט משהו עמוק מאוד, על כל טירופו, ואם התזה שלי נכונה והוא הדרדר והלך עם השנים, כי אז המהדורה הראשונה של הספר הזה אמורה להיות חבל"ז. קראתי בערך מאתיים עמודים מהמהדורה השנייה (1991, ויש כבר מהדורה שלישית מהשנים האחרונות), ואהבתי שם חלקים מסויימים (כלומר, איפה שהוא לא מצהיר שהוא בלבד התגלמות האלוהים על פני האדמה). בכל אופן, היה זה על הספר הזה שקן וילבר הצהיר את ההצהרה המופרכת הבאה:

  This is not merely my personal opinion; this is a perfectly obvious fact, available to anyone of intelligence, sensitivity, and integrity: THE DAWN HORSE TESTAMENT is the most ecstatic, most profound, most complete, most radical, and most comprehensive single spiritual text ever to be penned and confessed by the Human Transcendental Spirit.

  ווטאבר. על הפדיחות של וילבר בנוגע לדא (כולל לינק לציטוט הנ"ל) כתבתי בחלק ב' של המאמר לעיל על דא, אבל גם אם ברור שלא כצעקתה, נראה לי שיש בספר הזה עומק.

• The Origins of man and the Universe של Barry Long. ברי לונג עושה רושם של מורה רוחני רציני וטוב. קראתי את ספרו המפורסם ביותר, Only Fear Dies, ואהבתי הרבה ממנו, אם כי הוא קצת החלטי מדי לטעמי, ובסופו הוא גם מפליג למטאפיזיקה (כל מני מדורי גן עדן וגיהנום) שאני לא יודע על מה הוא ביסס, ולשם מה היא בכלל נחוצה (ייתכן, אגב, שהוא הציג אותה במודע בתור מיתוס, כלומר הצגה אלגורית ולכן מטאפיזית ומובנית של אמיתות פסיכולוגיות ומופשטות, ואם כך אין לי בעיה עם זה). הספר הזה אמור להיות התיאוריה הכללית שלו לגבי מצבו של האדם, ואני מקווה שהיא ערטילאית פחות. בכל אופן, הוא הומלץ לי מפי אדם שאני סומך על חושיו הרוחניים, אז ננסה.
• This is Unimaginable and Unavoidable נכתב לא מזמן על ידי בחור אנונימי בן 24 בחודשים אחרי שזכה להארה. הוא קורא לעצמו בפסודונים Guy Smith. פעם היה לו גם אתר אינטרנט אבל הוא ירד. הספר מלא בשירה אקסטטית ובתובנות פשוטות על החיים המוארים. מעין טאו טה צ'ינג מודרני. יש לי הרגשה טובה לגביו.
• הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח, של היגל, מתורגם ומוער על ידי ירמיהו יובל. התחלתי לקרוא את ההקדמה באנגלית (לפני שסיפרו לי שיש תרגום עם ביאור) והתמוגגתי מהעושר, העומק והגאונות הבלתי ניתנת להכחשה של היגל. אז מה אם הוא חשב שהממלכה הפרוסית הנוצרית היא הביטוי האולטימטיבי של הרוח – כאילו שאנחנו אף פעם לא טעינו. לבו במקום הנכון: לדעתו העולם הוא ביטויו השלם של הרוח המוחלט, וזה בהחלט מספיק בשבילי.
• תורת אחדות ההפכים: התיאוסופיה המיסטית של חב"ד, מאת רחל אליאור. קראתי את הספר הזה לפני שנים והגיע זמן לחזור אליו (נזכרתי בו בעקבות הרשימה על חב"ד מלפני שבוע). אני זוכר את הקריאה בו כחוויה של אושר צרוף על גילוי האוצר הבלום הזה של חוכמה רוחנית עצומה שחבויה בתיאולוגיה המוקדמת של חב"ד.

אלה הספרים. אבל ודאי תשאלו, האם לא נמאס לי לקרוא טקסט מיסטי אחרי טקסט מיסטי? האמת? קצת נמאס. קראתי כבר מאות על גבי מאות של טקסטים של ועל מיסטיקה. והאם, תשאלו, המילה "הארה" איננה מעוררת בי בחילה? האמת? כמו גרעפס אחרי אכילת דגים. והאם לא יותר טוב לקחת איזה רומן "חזק וטוב", כדברי המשורר, ולשקוע בו? האמת? השבוע גמרתי לקרוא את "רישומים של התגלות" של אריאל הירשפלד, וזה אמנם לא רומן, אבל היופי של הכתיבה ועדינות התובנות שהיא מעטרת לא יכולים שלא לעורר חוויה רוחנית אצל הקורא הקשוב. אז למה לא לקחת איזה ספר שכזה? אין לי תשובה טובה. כוחו של הרגל.  

—

באחד הימים בשבוע שעבר פתאום הכל נראה לי טיפשי: ואולי לא היו הדברים מעולם? ואולי הכל קשקוש בלבוש? אולי כל הדיבורים על רוחניות, ואלוהים, ודת, ואין-אני, הם אשלייה עצמית, טריפ שהכנסתי את עצמי אליו מהסיבות הכי אגואיסטיות – או גרוע מכך: משום סיבה בכלל, אלא סתם כי זה מה שעושים אנשים: חיים בתוך סרט.

נכון שאני מרגיש כך וכך, חווה כך וכך, מבין כך וכך, (חושב ש)יודע כך וכך. אז מה? כל כך הרבה אנשים השלו את עצמם בעבר, ואני ודאי לא חסין מאשלייה. ואפילו אם כל מה שאני חי ויודע הוא אמת, האם לא משולות כל אותן חוויות וידיעות לדגים צבעוניים הכלואים בתוך אקווריום הסובייקטיביות שלי? ואם כך, איזו משמעות בעצם יש להם וליופיים?

אז אולי אין אלוהים ואין קדושה, אין משמעות ואין עומק, ויש רק חיים פשוטים, קרים בחורף ודביקים בקיץ? ואולי האושר האמיתי, גם מול פני המוות, גם מול פני הסבל האדיר של האנושות, גם מול פני מיליארד גלקסיות וקבוצות-כוכבים וחלל אינסופי שבתוכו אנחנו פחות מכלום, הוא לשתות תה בבוקר עם אהובתך, אחרי לילה בו ישנתם יחד על אותה מיטה? ואולי אני עושה שטות איומה שאני נוסע?

כך חשבתי. ופחדתי. בחסידות היו אומרים שזהו קיטרוגו של היצר הרע. ניקוס קאזאנצאקיס היה קורא לזה 'הפיתוי האחרון'. אפשר להיות פחות דרמטיים ולומר שזה פשוט רגליים קרות. כך או כך, מחר בבוקר אני נוסע באוטובוס לעמאן, משם ממריא לבחריין, ומשם טס לעיר מדרס שבדרום תת-היבשת ההודית. משם אני טופס את הרכבת הראשונה לבנגלור, העיר בה גרה חברתי הטובה ארונדהטי. אחרי יומיים-שלושה של שלום שלום אדרים באוטובוס לטירוונאמאלאי עיר הקודש, שם אני מתכנן לבלות חודש. מדיטציה וקריאה והוויה.

 

["רופאים ללא גבולות" שלחו אלי מייל ובו לינק למצגת על הפעילות שלהם בדרפור, וגם לינק למי שרוצה לתרום להם כסף, כדי שיוכלו להמשיך לפעול שם למען הפליטים. התרומה המינימלית היא 35$, סכום שלא ישנה בכלום את המצב הכלכלי של כל אחד מאיתנו, ושיכול לתת חיים, פשוטו כמשמעו, לאנשים שגורלם נורא בצורה שלנו קשה אפילו לדמיין]

כתבתי את הכתבה הבאה לאנרג'י, ואני מביא אותה כאן כלשונה:

פגשתי את שלמה קאלו לפני כשבועיים, על פי בקשתי. פגשתי אותו כפי שכל אחד יכול לפגוש אותו: יש לשלוח אליו מכתב (כן, כזה עם מעטפה ובול) ולהביע עניין. ישבנו בשעת צהריים בחנות של הוצאת "דע"ת", שמוציאה את ספריו, קאלו מזג לשנינו תה שהביא בתרמוס, ודיברנו. האווירה היתה נעימה מאוד, והשיחה נסובה באופן טבעי על גישות שונות לדרך הרוחנית ("רוחית" מבחינתו של קאלו, מילה שמבדילה אותה מהתחום הרוחני, שכולל את מדעי הרוח למיניהם). האמת היא שלא התכוונתי לכתוב על זה, אבל באופן טבעי העניינים האלו מתגלגלים למקומות בלתי צפויים: מכיוון שהיה זה בדיוק לפני שבוע הספר ציין קאלו ששני ספרים חדשים שלו יוצאים. הצעתי לו לכתוב עליהם כאן [כלומר בערוץ הניו-אייג' של אנרג'י], והוא נעתר.

אבל בלתי אפשרי לכתוב על ספריו של שלמה קאלו בלי לתת סקירה קצרה על האיש ופועלו: קאלו הוא מבולטים והותיקים שבמורי הדרך הישראלים, קרוב לודאי הוותיק ביותר שחי עמנו כיום – בשנה הבאה, במזל טוב, יהיה בן שמונים, והוא מלמד כבר למעלה משלושים שנה. עם כל זה, הוא אינו מפרסם את עצמו, אינו מארגן מפגשים לקהל הרחב, אינו מעביר קורסים למיניהם ואף נמנע מחשיפה תקשורתית. הצניעות כלפי חוץ עולה בקנה אחד עם חייו הפרטיים: הוא חי בדירה קטנה ביפו, מתקיים מהפנסייה שלו כמנהל בדימוס של מעבדה בקופת חולים ואינו מוכן לקבל כל תשלום עבור הדרכתו.

המסע הרוחני של קאלו מעניין, ומכמה בחינות הפוך לחלוטין מסיפורים רוחניים מוכרים: הוא מתחיל לא בחיפוש אלא דווקא בהארה, שקאלו ידע כנראה בשעת נסיעה באוטובוס. אסף ענברי, במסה הנהדרת שכתב על העידן החדש בישראל, מצטט אותו כמעיד ש"עמדתי באוטובוס, ופתאום העולם נמס. הכול התמלא אור חי והפרצופים סביב היו לנצח. הם עברו בממד הזמן, בקפיצות של שנים".

בספרו עֶרעָל (עליו אני ממליץ בלב שלם – ספר עסיסי, סוחף, ומאוד כן) כותב קאלו על הארתו כך:

אור, אושר, חרות, אמת, אהבה, נצח, אינסוף. מלים מנסות לגעת. נבצר מהן לגעת באפס קציהם של אור, אושר, חרות, אמת, אהבה, נצח, אינסוף. […] שהווה ביום ראשון של שנת 1969 לספירה, שתים-עשרה בצהרים – היה, הווה, יהיה, לנצח נצחים, לעולמי עולמים. מתעורר לראות ולדעת עצמו כחלק בלתי נפרד מממשות, נצח, אינסוף. אושר, אמת, אור, חרות, אהבה מנצחת כל, כפי שהיה, הווה, יהיה, לעולמי עולמים, לנצח נצחים. […] גוף נמתח כמיתר. לא הוא. חום נובע מאזור הלב. לא הוא. חדל להיות שהיה. לא עוד יהיה שהיה. לעולמי עולמים, לנצח נצחים. תם כוחו של משגל. מוטטו מבצרי הנישאים. באשליה נולד, לה נכסף, אליה נאסף, עמה נמוג, גז ונעלם, לא היה מעולם.

אותו "שבאשליה נולד" וש"אליה נאסף" הוא כמובן האגו, וכך אכן התחיל קאלו להרצות באזני תלמידיו, המעטים תחילה, אך המתרבים והולכים. עוד באותה שנה הוא הקים את הוצאת דע"ת ("דע עצמך תמיד"), ומיד פנה לתרגום מיטב הכתבים המיסטיים של המזרח, אז עדיין חסרים מאוד לדוברי העברית, בהם הוא מצא מקבילה לחוויותיו-ידיעותיו. הספרים משכו אליו תלמידים, והסמל שבחר לקהילתו, Y, מציין V מעל I, כלומר את הניצחון על האני, ניצחון שכדי להגיע אליו התשוקות, ובראשן המין, הם מכשלות, האישה מהווה פיתוי שלילי תמידי, ויש לדאוג לרסן היטב את החושים.

קאלו המוקדם: צ'קרות, מנטרות וגלגולי נשמות

את תורתו הרוחית המקורית (נכון לאותה תקופה) פורש קאלו בשני ספרים שהוציא בשנים 1979 ו- 1981: "העצמי כלוחם" ו"עשוי ללא חת". בזה האחרון הוא מדבר על המרכז הנפשי שבו מתאחדים החשיבה, הרצייה והרגש, שמאוכלס אצל רובנו על ידי האני. אותו אני אינו מסוגל לשלוט בשלוש הזרועות הללו, ונסחב אחריהן – זאת מפני שהוא ריק מתוכן ממשי. תחתיו יש להצמיח "מרכז-עוצר-ומכוון" שיוכל לאפשר לאדם להבין את עצמו כפי שהוא באמת. על המחפש לבחור זרוע אחת וללמוד לשלות בה, ואז לעבור אל השנייה, והשלישית. השליטה נרכשת על ידי המודעות לתשוקות והגבלתן: על פי קאלו היצר והתאווה הם האויבים הגדולים ביותר של ההולך בדרך.

קאלו כותב גם על מלכודות נפוצות בדרך, כגון הכניעה לפיתוי להיות "מכשף": אדם שהתקדם מאוד, הוא בעל עוצמה רבה, אך שלא השלים את המסע, ולכן האני המזוייף ממשיך לשלוט בו. אך למי שלא נפל ברשת הפיתויים, ורק בתנאי שגם זכה בחסד אלוהי, מצפה ההארה. הארה היא החלפת המרכז-העוצר-ומכוון שנבנה על ידי המחפש על ידי "המוחלט-המודע", שהוא הוויתו האמיתית של האדם. אז הגיע האדם לאושר השלם ולחופש המוחלט.

הספר המוקדם הזה מהדהד תורות ודרכי חשיבה הינדיות מוכרות. מדיבורים על צ'אקרות ועד השימוש במנטרות, מגלגולי נשמות ועד הראייה של הקיום כולו כמשחק מחבואים של האלוהות. אכן, קאלו אפילו כותב שהעולם כולו הוא אשלייה (עמ' 88). אני מציין זאת מפני שספק גדול בלבי אם כך חושב קאלו כיום.

קאלו המאוחר: ישוע מנצרת הוא חסד אלוהים מפורש

עם השנים (שוב, במהופך למהלך היותר מוכר בקרב מחפשים שפורצים את דרכם לעצמם, של נטישת הדת הקונקרטית, על המיתולוגיה והתיאולוגיה שלה, לטובת רוחניות אינדבידואלית ומופשטת), החל קאלו להיות מוקסם, יותר ויותר, מדמותו של ישוע מנצרת בפרט, ומהמיסטיקה הנוצרית בכלל (ג'וליאן מנורוויץ' ופטר דונוב חביבים עליו במיוחד). כיום הוא רואה בישוע את המשיח עליו התנבאו נביאי ישראל, ההיסטוריה המקראית של העם היהודי תופסת מקום מרכזי בהגותו הדתית, והוא גורס שגאולה אמיתית יכולה לבוא רק כחסד שמימי, וזאת מישוע, שהוא "חסד אלוהים המפורש".

להבדיל מבעבר, כיום רואה קאלו את התורות הרוחניות של המזרח כלוקות בחסר, כאתאיסטיות למעשה, כשוללות עולם וכפגומות מבחינת פיתוח האהבה שבהן. מוזר שהוא אומר כך, כי ברור לי שהוא יודע עליהן לא מעט. קשה לי להסביר איך, אם כך, הוא יכול להתעלם מזרמים (מבחינה מספרית אלו למעשה דתות ענק) כגון הבהקטי, או הטנטרה (המקורית, לא בגרסתה הניו-אייג'ית), או המהאיאנה בודהיזם. האם לא ברור לכל מי שמתעניין ברצינות שגם קולות אחרים בתכלית עולים מהמזרח: קולות של אהבה ושל אישור העולם ושל דאגה עצומה לכל חי באשר הוא חי? בכל זאת קרו כמה דברים מאז ימי האופנישדות. אבל כפי הנראה גם לקאלו קרו כל מני דברים מאז שהוא גילה בהן עניין.

ספרים חדשים

קאלו כתב כבר ספרים רבים, ומהם כאלה שאף תורגמו לשפות רבות. שני הספרים שהחדשים מייצגים שני קצוות בכתיבתו: האחד, כתיבה על ענייני רוח; השני, פרוזה (קאלו היה סופר לפני שהיה מורה, ואף סופר משובח למדי). הספר הראשון, "ההיבט האחר", הוא ספר פרשנות לקטעים מהתנ"ך. בעצם מדובר בספרון הכולל בסך הכל שבעים ושניים עמודים, ונוגע קלות בכמה סיפורים מספר הספרים – נגיעות שמאפשרות לקאלו להעביר דרכן את עמדותיו וערכיו. לא אאריך כתוב על הספר. מי שנהנה מסגנון דרשני-מטיפני שמצליח לסדר בזריזות וללא כל מאמץ את הטקסט אל תוך השקפת עולמו של הכותב ימצא בו את מבוקשו (וראו פרק לדוגמא).

ספר הפרוזה, "מגרש חנייה", גם קצרצר, הוא טוב מאוד, ובין דפיו אפשר בקלות למצוא ראיות לכך שקאלו הוא כותב מחונן. הוא מצייר את המציאות המרה-מתוקה של יפו, מקום מגוריו, על האנשים הפשוטים, ולפעמים הגסים, שחיים בקרבתו, ועל רגעי הקסם שבכל זאת חודרים אל תוך שלל ההבלים, כקרני שמש המאירות אבק באור עדין. קאלו מספר על הקורות במגרש חנייה שנמצא מול ביתו, ומשמש כמיקרוקוסמוס של ההוויה הישראלית, והוא עושה זאת בחן רב ובהומור מרענן (ראו פרק לדוגמא).

מכל האמור מעלה ברור שהמפגש שלי עם קאלו היה מעניין. הוא יכול היה אולי לגלוש לראיון, אלא שקאלו מסרב בתוקף, עקרונית, מזה כמה עשורים להתראיין – לכן אני לא מצטט מדבריו. אני כן יכול לומר שהתרשמתי מקאלו לטובה: להבדלים בתפיסות האמוניות או תיאולוגיות בינינו לא היה בכדי לפגום בהנאה הרבה שהיתה לי בשיחה עם האדם שמאחוריהן, אדם שמההתרשמות שלי הוא נעים וישר וטוב.

טוב, אז עד כאן גרסת אנרג'י. שלמה קאלו, אם כן, מתגלה כאדם מעניין: הוא מאוד ישר, וזה אחד המסרים העיקריים שלו למחפשים הרוחניים: כנות, הגינות, יושר. אני מאוד מאוד מסכים איתו. הוא עומד על הצורך במודעות עצמית, ומודעות להווה, וזה גם כמובן חשוב ביותר. מה אם כן העניין עם ישו? אני מאוד אוהב ומעריך את "אותו האיש" מנצרת, כאדם וכאידיאל, אבל אני לא רואה אותו כחלק מדרמה מטא-היסטורית חובקת עולמות, ואני חושב שלא נכון לראות אותו כך: לא מבחינה ריאלית ולא כחלק מהדרך הרוחנית. דומה שקאלו העמיס, מבחינתי שלא לצורך, מערך תיאולוגי שלם על האמיתות הפשוטות, הפסיכולוגיות-אפיסטמולוגיות בעיקרן (אם כי גם לי יש כמובן כמה השערות אונטולוגיות), של המצב האנושי.

בינתיים נפגשתי עם קאלו שוב, הפעם לבקשתו. הפגישה נערכה שלשום, בדיוק ביום שהמאמר שלעיל התפרסם, וקאלו בירך אותי על שאני בחור ישר. הוא זימן אותי שוב כדי לתת לי מה שהוא קורא לו "נושא התבוננות", שבעצם זו מעין מנטרה המורכבת ממילה או יותר בעברית שאני אמור להגות אותה, ואחר כך בה. הדאגה שלו להתפתחותי הרוחנית היא יפה מאוד, ואני מכיר לו תודה על כך. דיברנו עוד על מני דרכים רוחניות וקצת על המהפך שהוא עבר, והשיחה, שוב, היתה מאוד נעימה, למרות חוסר ההסכמה בינינו לגבי נושאים שונים. כפי שמצטט שאול הטרסי, שכמובן חביב מאוד על קאלו, צדיק באמונתו יחיה.

[הנה גרסת אנרג'י של הכתבה. לבד מזה יש לעצור את רצח העם בדרפור]

השנה נפגשתי על בסיס די קבוע עם בחור נחמד, חב"דניק לשעבר. הוא היה נער כאשר כל הבלגן המשיחי בחב"ד התנפח למימדים מטורללים (שנות השמונים, ראשית התשעים), וראיינתי אותו על מאורעות אותם ימים טרופים בחצרו של הרבי מליובאוויטש (לבחירתכם: ז"ל, זצוק"ל, או אם אתם חזק חזק בקטע: שליט"א). בין לבין הוא סיפר לי על הפירוש התיאולוגי שניתן למאורעות, והגענו לדבר על הראייה התיאולוגית הכללית של חב"ד. מה אומר לכם? התאהבתי. כזה יופי לא רואים כל יום. אני רוצה להביא איזו סכמה תיאולוגית חב"דית כאן, נדבך תיאולוגי חלקי, שכן בניגוד להסברים, שיפים יותר ככל שהם יותר פשוטים, מערכות תיאולוגיות הן לא רק מעניינות יותר, אלא גם יפות יותר ככל שהן יותר מורכבות.

כבר כתבתי על איך העולם נברא ומהי משימתנו לחיים אלו על פי קבלת האר"י: העלאת הניצוצות שתקועים בקליפות (אחרי שבירת הכלים הקטסטרופלית) והשלמת תיקון עולם במהרה בימנו (קראו שוב לרקע רחב יותר על הכתוב להלן). כל זה בעצם "קבלה לוריאנית 101", ולכן הפעם ניגש אל הפיתוח החב"די של העניין, כלומר התאמת הפרדיגמה הזאת לאירועים ההיסטורים שהתרחשו לחסידות ובחסידות, שזה אומר בעצם הפיכתם לאירועים מטא-היסטורים, היסטֶריים ומשיחיים. כעת, אם כן, אני מציג אותה לפניכם, את הנאווה בתיאולוגיות, הבתולה לבית חב"ד, הלא היא מרת משיחיות עכשיו נֵרה יאיר.

הקרב האחרון

בסוף המאה השבע-עשרה הקרב על הבריאה כבר מגיע לקראת סופו. רוב הניצוצות כבר התבררו, האר"י כבר גילה את סודות היקום, ונראה שאוטוטו משיח בא ואפשר לדפוק כרטיס ולהתקפל. ברגעים האחרונים של הגלות, בעיקבתא דמשיחא, הטובים (זה אנחנו) מוציאים את נשק יום הדין שלהם: הבעל שם טוב. כלומר ממציאים, בעצם, את החסידות. הרעים (הקליפות, הסטרא אחרא, הם) נלחצים לאללה, ומבינים שהם חייבים לחסל את המיזם החדש הזה, או שטיק טק גומרים עם תיקון עולם ולהם לא נשארים ניצוצות אור למצוץ מהם חיוּת. הסטרא אחרא (להלן: ס"א) מחליט לפגוע בכוחות האור במקום שזה הכי כואב, כלומר בחסידות. ולא סתם, אלא בחסידות הכי גבוהה, שהיא על פי חב"ד כמובן חב"ד, שאמורה להפיץ את תורת הגאולה בין כל בני ישראל, כדי שכולם ישתתפו במלאכת העלאת הניצוצות האחרונים. והס"א לא יפגע סתם בחסידות, אלא בראש החסידות, הלא הוא רבי שניאור זלמן מלאדי הגדול (באמת גדול).

אבל איך? איך אפשר בכלל להתקרב אל יהודי קדוש כזה? הלא הוא כולו עשוי זוהַר אלוקי קורן ששורף מרחוק כל חטא שרק מנסה להתקרב אליו! ברור לכן שלסתם בהמה, או לאיזה לא-יהודי אין בכלל סיכוי להגיע עד אליו ולפגוע בו. רק יהודים יכולים להתקרב, כי להם יש ניצוץ קדושה. מזל שבעולמו של הקב"ה ישנם גם יהודים רעים. יהודים אלו, שנשבו על ידי הס"א (בדומה לשביית הניצוצות על ידי הקליפות – שימו לב להקבלה בין המיקרוקוסמוס למקרוקוסמוס כל הזמן), מכונים "מתנגדים", שכן הם מתנגדים לחסידים הטובים. הם הנשק העיקרי של הקליפות ימ"ש. ומי עומד בראשם? הגאון מוילנה, שחשב שהחסידות היא חזרה לשבתאות והטיל עליה חרם (את זה שוכחים לו היום, אגב, מפאת כבודו). אז בתפיסת חב"ד נחשב שהוא נתפס כמובן על ידי הסטרא אחרא.

בכל אופן, אז המתנגדים מלשינים לשלטונות הצאר על רש"ז ומעלילים עליו איזה משהו, והוא אכן נשלח לכלא הרוסי. ומי חוקר אותו בכלא? גויים? מה פתאום! הם לא יכולים להתקרב, עוד לא הבנתם? בכלא חוקרים אותו עוד זן של יהודים משומדים: משכילים, שפרקו עול מצוות לא עלינו. בקיצור, בלגן בלגן, ונראה שתכנית הגאולה נקטעת ממש לפני סופה.

אך, אם לא שמתם לב, לא אלמן ישראל, ובאירוע שהוא נס גלוי וברור משוחרר האדמו"ר הזקן ונשלח חזרה לחסידותו להמשיך את מלאכת הגאולה ב"ה. חג יום שיחרורו, י"ט בכסלו, נחגג עד היום בחסידות בהדר ובפאר, הוא נקרא "חג הגאולה" ונחשב "ראש השנה לחסידות".

עוברות כמה עשרות שנים, ותהליך הגאולה שוב קופץ מדרגה: הרש"ב, האדמו"ר החמישי, מקים ב- 1897 את ישיבת "תומכי תמימים" בליובאוויטש (אוקראינה). זו סיירת מטכ"ל של עולם הישיבות, ושם הוא הולך להכשיר את "חיילי בית דוד" שיביאו את משיח בן דוד. ע"פ המיתולוגיה החב"דית כשהאדמו"ר הרש"ב הקים את תומכי תמימים היתה לו עליית נשמה והוא בחר אישית את הנשמות של "התמימים"- תלמידי ישיבות תומכי תמימים לדורותיהם – עוד בהיותן בשמיים, לפני שירדו לקבל גוף. התמימים הם נשמות גבוהות שנבחרו בקפידה (על שום איכותן וטהורתן) ע"י הרבי הרש"ב כחייליו שיסייעו לו בקרב המכריע והאחרון נגד הקליפות לבירורן הסופי ולהבאת הגאולה.

ר' יוסף יצחק שניאורסון, הוא הריי"ץ, הבן של הרש"ב והאדמו"ר השישי של חב"ד, מרחיב את הישיבה, והס"א שוב פעם נלחצים. משיח בפתח! הס"א משתולל והריי"ץ נזרק לכלא הבולשביקי. איך? מי? מה? כמובן: יהודים שוב הלשינו עליו. ולא רק זה: חוקר אותו בכלא חסיד חב"ד שהתפקר! כלומר כדי שהס"א יצליח לתפוס את אדמו"ר חסידות חב"ד הקדושה כל כך קרוב לגאולה הוא היה חייב משת"פ חב"די ממש, בשר מבשרה של הקדוּשה!!! נשמה גבוהה שנבחרה להיות חב"דניקית!!! אחרת איפה הס"א ואיפה חב"ד. אז הפעם, בגלל שאנחנו עוד יותר קרובים כבר לגאולה (במהרה בימינו), היתה צריכה להתרחש עליית מדרגה ונשק חדש ומשופר מצד הס"א נשלף. גם הפעם האדמו"ר משוחרר לבסוף וגם הפעם המאורע, עוד "חג גאולה", נחגג כל שנה בחסידות ונחשב מדרגה נוספת בדרך לגאולה השלמה.

יחי אדוננו וגו'

והנה הגענו לשנת 1987, בה נחשפה פרשה שהסעירה את כל חסידות חב"ד. זוהי פרשת גניבת הספרים, "פרשת הספרים" כפי שהיא ידועה בהיסטוריוגרפיה החב"דית, שקיבלה, כמובן, כרגיל, כמצופה וכפי שמיד נראה, נופך מאוד מיתי-מטאפיזי. מה שקרה הוא שיום אחד בשנה זו גילו שחסרים ספרים בספרייה של החסידות. בדיקה קצרה העלתה שבערי גורארי, הבן של האחות של הרבי מליובאוויטש, כלומר אחיינו של הרבי, היה לוקח ספרים מהספרייה, כל מני ספרים עתיקים ופריטי יודאיקה, ומוכר אותם למרבה במחיר. היתה שערוריה שלמה, והעניין הגיע לבית המשפט האמריקאי.

למה זה קרה? או. צריך להבין שהמדובר בשלבים האחרונים של הגאולה. עיקבתא דמשיחא. הריי"ץ, האדמו"ר השישי, אמר שכל מה שנשאר לפני הגאולה הוא רק לצחצח את הכפתורים (של החליפה), וזהו, מוכנים לגאולה שלמה. הרבי מליובאוויטש מעלה את המתח המשיחי: הכפתורים כבר צוחצחו. הסיפור גמור. משיח עכשיו. בקיצור, הסטרא אחרא בפאניקה מוחלטת – הרי היא לא יכולה להרשות שמשיח יבוא, כי זה סופה הוודאי. מה היא עושה?

כפי שראינו, לשלוח איזה גוי שיחבל בגאולה אי אפשר. לשלוח יהודי חילוני – בשלב כזה זה גם כבר לא ילך. אפילו יהודי דתי, שומר מצוות אבל ליטאי, "מתנגד" מה שנקרא, לא יספיק הפעם. הפעם צריך ללכת על כל הקופה: הס"א שובה נשמה ממש, אבל ממש ממש, אבל ממש ממש ממש גבוהה. הוא מצליח להשתלט על הנכד של האדמו"ר הקודם! בערי גורארי, שבעצם הרי יכול היה תיאורטית להיות האדמו"ר (הוא נכדו של האדמו"ר הריי"צ, שאביו היה יכול להיות האדמו"ר השביעי במקום הלויבאוויטשער, ואז הוא היה יכול להיות האדמו"ר השמיני, וכידוע כיום אין אדמו"ר שמיני ודי לחכימא ברמיזא), והאדמו"ר, רבותי, זה לא סתם, אלא, על פי דברי הרבי מליובאוויטש עצמו בדרשתו הראשונה כשהתמנה לאדמו"ר, ההתגלות ממש של עצמות הקב"ה, אור אינסוף בעולם! אז אותו שבה הס"א, והופך אותו למְעכב גאולה. רק ניצוץ קדושה שכזה, כאשר הוא שבוי במצולות קליפות, יכול עוד לעצור את הגאולה הממשמשת ובאה.

בחב"ד התרוצצו אז סיפורים על כך שסידור-התפילה של הבעל שם-טוב בעצמו נגנב על ידי בערי מהספרייה של חב"ד ונמכר לוותיקן, כלומר סידור התפילה שבו עשה הגנרל הראשון של קרב ההבקעה הסופי, הבעש"ט, איחודים ותיקונים להבאת המשיח, נמצא בוותיקן, והמשמעות התיאולוגית-מטאפיזית צריכה להיות ברורה: שיא הקדושה שבוייה בידי מוקד הס"א!!! איזה בלגן.

במשפט טען בערי שהספרים שייכים לסבו ובתור נכד חלק מהם שלו. הרבי טען שהם שייכים לחסידות ולא לסב. כל זמן המשפט הרבי היה ממש בוכה בהתוודעויות על כל העניין וכפי הנראה זה ממש נגע לו "בעצמות הנפש", כמו שאומרים בחסידות. וברור: הרי כל הגאולה תלויה בניצחון ובהתגברות על הטריק המלוכלך הזה של הס"א!

אבל סוף טוב הכל טוב: המשפט נגמר ונגזר לטובתו של הרבי מליובאוויטש והחסידות. הדבר פורש כמובן בצורה הכי מיתית שאפשר: הובן שערכאות עכו"ם הכירו בצדק של חב"ד, כלומר, בעצם, במשיחיותו של הרבי, ואין סימן מובהק מזה, כידוע, לגאולה קרובה, שכן כפי שהנביאים כבר ניבאו, כאשר המשיח יגיע גם הגויים יכירו באלוהי היהודים וכו'.

הסאגה נמשכה עוד כמה שנים עד שהליובאוויטשער נפטר (אלא אם אתם מאמינים שהוא לא נפטר, ולכן בשבילכם הסאגה נמשכת) והתברר שלא גאולה ולא נעלי-שבת. אבל מה שחשוב לי להראות הוא את אותה דרך בה אירועים היסטוריים משולבים במערכת התיאולוגית ללא שום בעיה, ואף משמשים כדלק לאש ההסבר המטאפיזי. המיתולוגיה רק מתפתחת, רק משתכללת מכל בעיה שמתעוררת, וזה מה שיפה. כאילו להסבר יש חיים משלו, והוא גדל מסביב לכל תקלה כמו שעץ צומח ומחבק עמוד שניצב בדרכו. ברגע שאנחנו לא כפופים לעקרונות רציונליים של צורך בראיות סבירות או התעקשות לא לסתור את עצמנו, אנחנו יוצרים לעצמנו סיפורים כדי להסביר בהם את עולמנו כיד הדמיון הטובה עלינו (בעצם כולנו עושים את זה, והשאלה היא רק באיזה מימדים וכמה אנחנו מודעים לזה). ושימו לב: ההסברים האלה יפים, כלומר הם מורכבים ומתוחכמים. אף אחד לא אומר: טוב, נכון שזה קרה אבל זה רצון השם וזהו ובמופלא ממך אל תחקור וכו'. לא. חוקרים במופלא. עונים על שאלות. פותרים בעיות. ויוצרים תיאולוגיה מורכבת ומעניינת, שלדעתי יש בעקרונות ממנה היא בנויה הרבה חוכמה.

כל כריסט צריך אנטי-כריסט

עוד משהו לקינוח: הרב ש"ך ז"ל, מנהיג הליטאים עד לפני כמה שנים, קבע כידוע שחב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות. חב"ד בתמורה הגדירו אותו כראש הסתרא אחרא. מובן למה: כי הוא המונע העיקרי בדרכה של חב"ד להפוך את כל היהודים לחסידים ולהביא את הגאולה. ולמה? כי הוא יהודי, כלומר הוא מבפנים, אבל הוא מתנגד להם בחריפות. מה שמוכיח כמובן שנשמתו נשבתה על ידי הס"א.

בחב"ד אפילו מספרים שבראשית שנות השישים הגיש הרב ש"ך את מועמדותו להיות ראש ישיבת תומכי תמימים המרכזית בכפר חב"ד, אך הוא לא התקבל. ילדי "צבאות השם", ילדים חב"דיים עד גיל 13, אף הרהיבו עוז והמציאו שיר על הרב ש"ך שמושר במנגינה של "ואמרתם כה לחי ר' שמעון בר-יוחאי" בשיר שמסודר לפי הא"ב, הבית האחרון שמתחיל באות ת' נשמע כך:

תומכי תמימים הקדושה
ש"ך רצה להיות ראשה
והועף בחרפה
בגלל חוסר ידיעה
[והפזמון – בהגיה אשכנזית:]
ואמרתם מות לגוי
לייזר שך ימח שמוי

מזעזע, לא? אין שנאה כשנאה אחים, כפי ששמעתי את אחמד טיבי אומר בקשר לבלגן בעזה. הרעיון, בכל אופן, שוב דומה: הרב ש"ך היה עשוי להיות הראש ישיבה של "חיילי בית דוד" המרכזית בארץ הקודש, כלומר בעמדה בכירה מאוד בתהליך הגאולה. בגלל יוהרה ופגיעה אישית הוא נשבה בידי הס"א. בחב"ד, אגב, מדברים הרבה על ביטול האני, האמונה שיש אני (אגו) אף היא אשליה שמקורה בס"א. כאשר הרב שך לא התקבל להיות ראש הישיבה של חייל בית דוד, האני שלו הרים ראש (דבר הבא לידי ביטוי בכך שנפגע) וכך הוא למעשה נשבה ע"י הס"א ומאוחר יותר הפך למנהיגה ("הצד האפל של הכוח" הוא כידוע שביל מהיר מאוד לעוצמה).

אגב, מה עוד מראה לנו את זה? ששמו הפרטי מנחם. בדיוק כמו שמו הפרטי של הרבי (מנחם מנדל שניאורסון) מליובאוויטש. כלומר "זה כנגד זה עשה ה'", היינו כפי שיש כוחות חושך מול כוחות אור, ראש מחנה השחור מתדמה לראש מחנה האור, בניסיון להאבק בו. כלומר לא האפיפיור הנוצרי הוא ראש הבד-גייז, ואפילו לא ראש הממשלה החילוני: יהודי דתי, שומר מצוות, שמתנגד לחב"ד, הוא ראש הנחש. יפיפה.

וחב"ד לא לבד בכל הקטע הזה של תליית ראשות הס"א באויבך היהודי. כבר עשה זאת ר' חיים ויטאל, שחשב שר' יעקב אבולעפיה, רב העיר דמשק אי שם במאה השש-עשרה, שליגלג על יומרותיו המשיחיות של רח"ו. אז רח"ו בתמורה גרס שהוא ראש הס"א, ומזהה אותו כ"נחש", אלא מה?

וגם ר' נחמן מברסלב, בעניין. יריבו של ר"נ היה ר' אריה לייב "הסבא משפולה" שהוביל והנהיג את הרדיפה של ר' נחמן וחסידותו הצעירה. ומה אמר עליו ר"נ? כמובן, שהוא "הזקן שבסטרא אחרא" ושהוא "אבי אבות הטומאה". אכן, ידיה הטמאות של הסטרא אחרא לא נחות לרגע.

ככה זה, ואין להתפלא על כך. כל גיבור צריך נמסיס, ארכי-אויב, ולו רק כדי להבליט, אם לא ממש להגדיר, את יחודו – הרי איך נדע שאתה המשיח, אם לא הסטרא אחרא בכבודה ובעצמה תרדוף אותך? לכן אלוהים זקוק לשטן, הרבי מליובאוויטש זקוק לרב ש"ך, החסידים זקוקים למתנגדים, החרדים זקוקים להומואים, שרלוק הולמס זקוק למוריארטי, לוק סקייווקר זקוק לדארת' ויידר, ניאו זקוק לסוכן סמית, סיינפלד זקוק לניומן, האנרכיסטים זקוקים לגדר, מתנגדי הגלובליזציה זקוקים לועידת הג'י-8, בוש זקוק לאחמדיניג'אד, היטלר זקוק ליהודים, היהודים זקוקים לעמלק, דון קישוט זקוק לטחנות-הרוח — כל כריסט זקוק לאנטי-כריסט.

 

[לבד מזה אני סבור שיש להפסיק את רצח העם בדרפור]

לפני כחודשיים הייתי עד לחגיגות הפסח של השומרונים. השומרונים הם כנראה תושבים אוטוכטונים (יענו קדומים, מקוריים) של אזור ממלכת ישראל שראו (ורואים עד היום) את שכם כמקום מקודש ואת הר גריזים כהר בו הכל (תחילת בריאת העולם, העקדה, המקדש) קרה. כאשר חזרו בני ישראל מגלות בבל, אחרי הצהרת כורש ב- 539 לפנה"ס, התעוררה מחלוקת בינם לבין השומרונים, כאשר כל צד טוען שגרסת היהדות שלו היא האותנטית. המחלוקת הזאת התנפחה לכדי מריבה נאה, שגלשה גם לחיכוכים אלימים מדי פעם, כמיטב המסורת הדתית (הד לזה אפשר למצוא במשל "השומרוני הטוב" של ישו: ישו שם מציג שומרוני טוב, כאילו שזה איזשהו פלא).

השומרונים אינם מקבלים את מסורת התושב"ע של חז"ל והמקרא שלהם כולל רק את חמשת חומשי תורה ואת ספר יהושע, שהוא הנביא העיקרי בשבילם. המקדש שלהם הוא על הר גריזים ליד שכם, ותחתיו, כך הם מאמינים, טמונים כלי המשכן המקורי ששימש את בני ישראל במדבר. הם מאמינים שבבוא המשיח הוא יוציא את כלי המשכן וישתמש בהם במקדש שירד על הר גריזים ישר מהשמיים (נשמע מוכר?).

כיום יש רק כשש-מאות שומרונים בעולם כולו. חלקם חיים ליד שכם וחלקם בחולון, ולכולם אזרחות ישראלית (לאלה שחיים ברשות יש גם פלסטינית). זו למעשה עוד "דת אברהמית" כמו היהדות, הנצרות והאיסלאם, אבל עתידם נראה לא מאוד מבטיח, כי זיווגים בתוך עצמם הפכו למאוד לא בריאים, וזיווגים מחוץ לעצמם קשים מבחינת החוק הדתי וגם מבחינה טכנית. לאחרונה החלו לייבא אוקראיניות כנשים. מי אמר שדתות לא מתפתחות עם הזמן?

מכיוון שהשומרונים כאמור אינם מכבדים את חוקי התורה שבעלפה (כלומר את המשנה והתלמוד: כל המפעל ההלכתי האדיר של חז"ל), הם חוגגים את הפסח בדומה לכפי שחגגו אותו בני ישראל (או חלקם לפחות – הרי תמיד היו כל כך הרבה פלגים וכיתות) בזמן קיומו של בית המקדש. במילים פשוטות: קרבן לה'. במילים עוד יותר פשוטות: שוחטים כבש ועושים על האש.

אז נסעתי בסיור מאורגן להר גריזים. לא בקלות: הבטחתי לעצמי מזמן שלא אהנה מפירות ביזת הכיבוש, שלא אעבור לצידו השני של הקו הירוק כל עוד התושבים שם נטולי זכויות. הפעם הרשתי לעצמי. זאת היתה הכניסה הראשונה שלי לשטחים הכבושים מאז השירות הצבאי, לבד מחריגות לצורך הפגנות ופעולות של "תעיוש" ( הבאת אוכל ובגדים בזמן הכתרים בתחילת האינתיפאדה השנייה, והגנה על פלסטינים ממני התנכלויות של מתנחלים). הנה כמה תמונות מהטקס:

"תחת האלה אשר עם שכם"

לא מזמן במקרה (באמת במקרה) נתתי איזה שיעור שקשור לנושא, ואני מביא ממנו כאן. בשיעור עמדתי על כל מני מוזרויות ושינויים שהכניסו עורכים שונים לתוך הטקסט התנ"כי, ושניתן דרכם לראות קצת מהפולמוס הישן בין קבוצות של ישראלים קדומים, פולמוס שהביא בעצם ליצירת שתי דתות, שתי קבוצות שהיום מכונות "יהודים" ו"שומרנים". בקטע הבא נראה את איך זה בא לידי ביטוי בויכוח על קדושתה (או טומאתה) של העיר שכם.

אבל אני מזהיר מראש: יש בדברים הבאים קצת תנ"ך, וכידוע לא כולם מסוגלים לסבול את זה, אז מי שלא בא לו באמת משוחרר – שילך לשרת ויבקש כדור לשחק כדורגל במגרש עד ההפסקה.

ולענינינו: ראשית נקרא את בראשית ל"ה, א' – ז'. שימו לב מה מצווה ה' על יעקב, ומה עושה יעקב בפסוקים אלו.

א וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-יַעֲקֹב, קוּם עֲלֵה בֵית-אֵל וְשֶׁב-שָׁם; וַעֲשֵׂה-שָׁם מִזְבֵּחַ–לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ, בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ.  ב וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-בֵּיתוֹ, וְאֶל כָּל-אֲשֶׁר עִמּוֹ:  הָסִרוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר, אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם, וְהִטַּהֲרוּ, וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם.  ג וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה, בֵּית-אֵל; וְאֶעֱשֶׂה-שָּׁם מִזְבֵּחַ, לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי, וַיְהִי עִמָּדִי, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי.  ד וַיִּתְּנוּ אֶל-יַעֲקֹב, אֵת כָּל-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם, וְאֶת-הַנְּזָמִים, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב, תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם-שְׁכֶם.  ה וַיִּסָּעוּ; וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים, עַל-הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם, וְלֹא רָדְפוּ, אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב.  ו וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן–הִוא, בֵּית-אֵל:  הוּא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-עִמּוֹ.  ז וַיִּבֶן שָׁם, מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם, אֵל בֵּית-אֵל:  כִּי שָׁם, נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים, בְּבָרְחוֹ, מִפְּנֵי אָחִיו.

אנחנו מגלים שהאל מצווה על יעקב לבנות לו מזבח, ואילו יעקב מגדיל ראש ודואג (1) לצוות על בני ביתו להתנקות מאלוהי נכר, (2) לקבור את אותם אלוהי נכר, יחד עם הנזמים (אגב, של מי הנזמים? של האלילים) "תחת האלה אשר עם שכם".

עכשיו, הרצון להתנקות מאלוהי נכר לפני בניית מזבח לה' הוא אולי מובן מאליו ומתבקש, אבל מה עניין הקבורה תחת האלה? צריך לזכור שהטמנת אלילים באדמה עומדת בסתירה לחוק המקראי כפי שהוא מודגם במעשה משה אחרי חטא העגל (שמות ל"ב, כ') ומובא בפירוש בדברים ז', ה': "כִּי-אִם-כֹּה תַעֲשׂוּ, לָהֶם–מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ, וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ; וַאֲשֵׁירֵהֶם, תְּגַדֵּעוּן, וּפְסִילֵיהֶם, תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" ושם, שם, כ"ה: "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם, תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" וכן שם, י"ב, ג': "וְנִתַּצְתֶּם אֶת-מִזְבְּחֹתָם, וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת-מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן; וְאִבַּדְתֶּם אֶת-שְׁמָם, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא" – מה יכולה להיות הסיבה שתסביר הן את המעשה של יעקב ללא בקשה של האל, והן את אופי המעשה עצמו שעומד בניגוד לחוק המקראי?

רוב הפרשנים המסורתיים מתעלמים מזה, והרמב"ן ורבינו בחיי נותנים תירוצים מעט דחוקים שלא אכנס אליהם כאן.

The plot thickens

בקיצור זה נראה מאוד מוזר. כדי לנסות ולהבין יותר טוב מה קורה פה אנחנו פונים אל הפרק האחרון בספר יהושע, פרק כ"ד, פסוקים כ"ב עד כ"ח:

כב וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם, עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם, כִּי-אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת-יְהוָה, לַעֲבֹד אוֹתוֹ; וַיֹּאמְרוּ, עֵדִים.  כג וְעַתָּה, הָסִירוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם; וְהַטּוּ, אֶת-לְבַבְכֶם, אֶל-יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.  כד וַיֹּאמְרוּ הָעָם, אֶל-יְהוֹשֻׁעַ:  אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נַעֲבֹד, וּבְקוֹלוֹ נִשְׁמָע.  כה וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, בִּשְׁכֶם.  כו וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים; וַיִּקַּח, אֶבֶן גְּדוֹלָה, וַיְקִימֶהָ שָּׁם, תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ יְהוָה. כז וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-כָּל-הָעָם, הִנֵּה הָאֶבֶן הַזֹּאת תִּהְיֶה-בָּנוּ לְעֵדָה–כִּי-הִיא שָׁמְעָה אֵת כָּל-אִמְרֵי יְהוָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר עִמָּנוּ; וְהָיְתָה בָכֶם לְעֵדָה, פֶּן-תְּכַחֲשׁוּן בֵּאלֹהֵיכֶם.  כח וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת-הָעָם, אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ.

ראשית, נשים לב לדמיון הרב בין הקטעים:
1) המילים "הסירו את אלוהי הנכר" משותפות
2) הטמנת דבר מה תחת האַלה אשר במקדש ה' בשכם.

שנית, מהי אותה "אַלה" אשר במקדש ה' בשכם?
כמובן, היא היא האֵלה שתחתיה קבר יעקב את האלילים בספר בראשית!!!
רש"י מפרש: "…ויש אומרים זו האלה אשר עם שכם, שכתוב ביעקב (בראשית ל"ה ד'), ויטמון אותם יעקב תחת האלה" כלומר האלה הזאת היא כנראה עץ שהיה מקודש! מסתבר שתושביה המקוריים של שכם, ועל פי פרק כ"ד ביהושע גם יהושע עצמו, הקנו קדושה לאלה מסויימת, כלומר לעץ. בכלל, כנראה עצים היו שוס לא קטן בזמנו, כפי שאנחנו למדים גם מהשם "אלון מורה" (בראשית י"ב, ו'), שהוא הרי האלון תחתיו יושב המורה, כלומר הנביא, או האורקל. כך בשופטים ט', ל"ז אנחנו מוצאים את "אלון המעוננים", ומעוננים הם כיודעו חוזי עתידות (על עוד אלונים במקרא ראו כאן).

מכאן אנחנו מגיעים להבחין בארבעה דברים מאוד מוזרים שמתגלים בפסוקים אלה:
1) יהושע קובע כי העם בחר את ה', ולא להפך (בניגוד לדברים ז', ו': "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  בְּךָ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה"; דברים י"ד, ב': "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ; וּבְךָ בָּחַר יְהוָה, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה", ועוד.
2) יהושע כורת לעם ברית ושם לו חוק ומשפט בשכם, כלומר יש כאן איזושהי כפילות מוזרה עם מעמד הר סיני, שכן שם כבר נכרתה ברית וניתן חוק.
3) יהושע כותב "ספר תורת אלוהים" – מישהו מכיר את הספר הזה? ודאי שלא, כי הוא לא קיים. הביטוי הזה נמצא רק כאן (דומה לו קיים בנחמיה ח', י"ט), ומהווה עוד כפילות מוזרה עם התורה שקיבל העם ממשה בהר סיני – ממתי יהושע כותב ספרי תורה???.
4) לבסוף, יהושע לוקח אבן גדולה ומקים אותה תחת האלה כעדות לברית בין העם לאלוהיו. זה מוזר כי בדברים ט"ז כ"א –כ"בכתוב: " כא לֹא-תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל-עֵץ:  אֵצֶל, מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לָּךְ.  כב וְלֹא-תָקִים לְךָ, מַצֵּבָה, אֲשֶׁר שָׂנֵא, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ." – כלומר אסור להקים מצבה, וממילא אסור שיהיה כל עץ במזבח ה'!

אז מה קורה כאן? איך יכול להיות שיהושע מקים מזבח לה', בצורה אסורה (עם מצבה ותחת אלה), ובדיוק באותו מקום שבו קבר יעקב אלילים???

יש כאן יותר מדי דברים מוזרים: 1) יעקב מגדיל ראש מעבר לציווי האל, אוסף אלילים מבני ביתו, אבל במקום לשרוף אותם או לנתצם הוא קובר אותם תחת עץ אלה בשכם. 2) יהושע כורת ברית עם העם בשכם, 3) כותב ספר תורה שם 4) מקים שם מצבה בניגוד לחוק המקראי 5) ומקום המצבה שהוא מקים הוא בדיוק על מקום קבורת האלילים של בני ביתו של יעקב!!!

מה יכול להיות ההסבר לכל זה?

התעלומה תיפתר אם נבין לאשורו את הסדר הכרונולוגי בו נכתבו הדברים:
א) פרק כ"ד ביהושוע הוא כנראה שריד למסורת דתית קצת שונה, ועתיקה:

"יהושע כ"ד הוא פרק מיוחד במינו, המחזיק ידיעות היסטוריות שונות מכלל התיאורים המקראיים, אשר הושרשו בתודעה ההיסטורית של ישראל בידי האסכולה המשנה-תורתית … גם קשה להאמין שהוא נוצר אחרי [מסורת זו] … יש כאן שריד של ספרות קדם-משנה-תורתית" – אלכסנדר רופא

"Joshua 24 is based on an early northern Israelite reinterpretation of that tradition in which Yahweh, the god of the exodus, became the covenant-god at Shechem. The language of Joshua 24, however, points to 9^th-8th centuries and this agrees with the historical perspective of the chapter." – S. David Sperling

כלומר הפרק ביהושע נכתב במאה השמינית תשיעית לפנה"ס – לפני ספר בראשית, שנכתב כנראה רק סביב המאה הרביעית לפנה"ס!

ב) יותר מזה: פסוק ד', בפרק ל"ה בבראשית כנראה הוכנס מאוחר יותר לפרק, ואינו חלק מהנרטיב המקורי – לכן נראה שיעקב עושה בו משהו שהוא לא התבקש על ידי האל! ברור לכן שאותו פסוק נכתב כנראה הרבה הרבה אחרי שנכתב פרק כ"ד בספר יהושע.

פתרון התעלומה

הסיפור אם כן הוא כדלקמן: בעת העתיקה שכם היתה עיר חשובה מאוד. היא היתה בירת ישראל הראשונה (מלכים א', י"ב, א', כ"ה) בסוף המאה העשירית. כאן הקים אברהם מזבח (בראשית י"ב, ו'-ז'), ויעקב גם (שם, ל"ג, י"ח-כ'), ויהושע גם (יהושע ח', ל'), כאן נקבר יוסף (יהושע כ"ד, ל"ב) ואבימלך הומלך למלך (שופטים, ט', ו').

על הרקע הזה נכתב פרק כ"ד ביהושע, שכנראה חובר מזמן מזמן ומרמז על מסורת אחרת של קדושה וברית בין האל לעם ישראל, מסורת שבה יהושע ולא משה הוא גדול הנביאים, שהוא כותב את התורה בשכם, אחרי שהוא כורת ברית בין העם לאל שם.

השומרונים אימצו (או ייסדו) מסורת זו (שימו לב שפרק כ"ד הוא האחרון בספר יהושע, כלומר הוא זה שחותם את המקרא של השומרונים), ומכיוון שחז"ל הלכו בדרך אחרת, נוצר קונפליקט בין הצדדים. לשומרונים היה קייס לא רע, מכיוון שלשכם באמת היה מעמד די מרכזי. כדי לקלקל את הסיפור של שכם היה צריך להוכיח שלא ייתכן ששם נמצא מקדש ה'. פסוק ד' בבראשית ל"ה נשתל שם רטרואקטיבית על ידי חז"לינו כדי להבאיש, לכאורה מלכתחילה, את ריחה של שכם ושל מקדש האל שם: לכן האלילים נקברו ולא נשרפו או נותצו – כדי שהמקום יהיה טמא לנצח!

במקום טמא כמובן לא ייתכן שיהיה מקדש משמעותי לאל, אבל מצד שני גם לא נעים שיהושע, דמות בכל זאת חשובה לחז"ל, יערוך טקס בדיוק תחת אותו העץ שמעל האלילים, ולכן, כאשר הוסיפו ניקוד לתנ"ך (הרבה אחרי שהוא עלה על הכתב) שינו את הניקוד של האֵלה לאַלה, כדי שלא יחשבו שיהושע הקים מזבח לה' תחת אותה אלה תחתיה קבר יעקב אלילים!

השומרונים מצידם מגיבים למסורת הטמנת האלילים בכך שהם יוצרים מסורת אחרת על הטמנה בשכם: לא אלילים, כי אם כלי המשכן הוטמנו שם!

סיפור נאה מהמדרש

עדות למגמה פולמוסית זו ניתן למצוא בסיפור חביב מבראשית רבה, פ"א, ג':

ר' ישמעאל ב"ר יוסי סליק לצלאה בירושלם עבר בהדין פלטנוס וחמא יתיה חד שמראי א"ר להיכן את אזיל א"ל מסיק מצלי בהדא ירושלים א"ל ולא טב לך מצלי בהדא טורא בריכא ולא בההיא קלקלתא א"ל אומר לכם למה אתם דומים לכלב שהיה להוט אחר הנבלה כך לפי שאתם יודעים שעבודת כוכבים טמונה תחתיו דכתיב ויטמן אותם יעקב לפיכך אתם להוטים אחריו אמרין דין בעי מנסבה (פירוש מאחר שזה יודע שעבודת כוכבים טמונה שם ודאי יקחנה) ונתייעצו עליו להרגו וקם וערק בליליא:

תרגום:

ר' ישמעאל בר' יוסי עלה להתפלל בירושלים, עבר ליד פלטנוס [עץ] זה, וראה אותו שומרוני אחד. אמר לו: לאן אתה הולך? אמר לו: להתפלל בירושלים. אמר לו: ולא טוב לך [יותר] להתפלל בהר המבורך הזה ולא באותה אשפה [כי הרי ירושלים אז חרבה]? אמר לו: אומר לך למה אתם דומים: לכלב שהיה להוט אחר הנבלה [דווקא כי הבשר מסריח, רוצה אותו הכלב]; כך לפי שאתם יודעים שעבודת כוכבים טמונה תחתיו, שכתוב "ויטמן אותם יעקב [גו']" לפיכך אתם להוטים אחריה. אמר [השומרוני]: זה רוצה לקחת את הטומאה [העבודה הזרה, וחשב להרוג את ר' ישמעאל]. קם [ר' ישמעאל] וברח בלילה."

שאלה לסיום

נותרה רק שאלה אחת: למה, אם המסורות שונות כל כך, השאירו חז"ל את פרק כ"ד ביהושע בתנ"ך, והשומרונים, שדווקא שינו את הגרסה שלהם לתנ"ך בכמה מקומות, השאירו את פסוק ד' בפרק ל"ה בבראשית?

לגבי השומרונים, יכול להיות שהם שמחו לכל אזכור של שכם, ופחות שינה להם שהאלילים נקברו שם. לגבי חז"ל (או, בעצם, עורכי המקרא שחיו כמה מאות שנים לפני התנאים הראשונים), התשובה יותר מעניינת לדעתי: ייתכן שהם השאירו סתירה זו למסורת התנ"כית כפי שהשאירו עוד סתירות: ראשית, צריך להתחשב בכל המסורות הקיימות כאשר מנסים לבסס טקסט בתור קאנון שיחול על עם שמורכב מזרמים רבים. שנית, למרות שהיתה להם דעה ברורה, הם לא ראו בטקסט מלא סתירות בעיה: היתה להם "מסורת של מחלוקת", כדברי חוקר המקרא ישראל קנוהל (ראו ספרו The Divine Symphony). סתירות ומחלוקות העשירו לדעתם את הטקסט, ולא הגבילו אותו. אמן.

ביבליוגרפיה

יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, הוצאת ידיעות אחרונות, ת"א, 2004
יאיר זקוביץ, "מגמתו של מעשה הטמנת האלילים בשכם", בית מקרא 25, א', תש"מ, עמ' 30-37
אלכסנדר רופא, "סיפור האסיפה בשכם (יהושע כד, א-כח, לא) – נוסח, ספרות, היסטוריה", הקונגרס העולמי למדעי היהדות 12, א', תשנ"ט

S. David Sperling, "Joshua 24 Re-examined", Hebrew Union College Annual 58, 1987, 119-136
Victor Avigdor Horowitz, "Whose Earrings did Jacob Bury?", Bible Review 17, 4, 2001, 31-33, 54

[חדשות דת: במצריים הוצאה פתווה (המקבילה המוסלמית של פסק הלכה) שעל פיה מותר לאישה לעבוד עם גברים באותו המקום, בתנאי שהיא מיניקה אותם כמובן (לפחות פעם אחת), כי אז הם הופכים למשפחה, ואין חשש לפריצות. הכי הגיוני בעולם, והשבח לאללה על חכמי הדת. הנה מאמר על זה בניו-יורק טיימס. לבד מזה יש לעצור את רצח העם בדרפור]

אחת הבעיות שמעסיקות חלק מחוקרי המוח במחקר ההכרה (או התודעה – Consciousness) המודרני הוא הניסיון להבחין בין תאי המוח: אלו מהם אחראיים על החוויה הסובייקטיבית שלנו ואלו לא. כלומר, מכיוון שאנחנו יודעים שיש אזורים רבים במוח שפועלים, אבל מתוך כל פעולות המוח אנחנו מודעים רק לבודדות כל רגע נתון, השאלה היא מה הופך תאים שכרגיל לא "מצמיחים" חוויה של הכרה לכאלו שזמנית כן.

חוקרי מוח אחרים (ורבים) חושבים שהחיפושים האלה הם הבלים מוחלטים, ושאין שום דבר נוסף שהופך תא רגיל לתא בעל הכרה, אלא שההכרה היא הפעילות הטבעית של תאי המוח כפי שהם. אחת הגישות בתוך האסכולה הזאת טוענת שאזור מסויים במוח "זוכה" להיות ידוע (כלומר, להיות במודעות) על פי הזמנה, כלומר על פי כוונה רצונית של האורגניזם האנושי (לא של ה"אני" – של האורגניזם כולו). ההכרה על פי הגישה הזאת היא לא יותר מאשר שיקוף רגעי של מצב מוחי מסויים כתוצאה מיוזמה של האורגניזם (כלומר: אין דבר כזה "זרם תודעה": מדובר ברגעים בודדים שרק נדמים כזרם).

כך או כך, מה שברור הוא זה: תהליכים רבים במוח מתרחשים ללא כל מודעות שלנו. לא מדובר רק בתת-מודע הפרודיאני שבו זיכרונות טראומתיים שלנו מודחקים, אלא בתהליכים רבים של תפיסה ועיבוד נתוני חישה שמתרחשים עכשיו, ברגע זה, והם לחלוטין לא בתחום המודע שלנו. זה טוב מאוד כמובן, כי אם היינו צריכים להיות מודעים לכל מה שקורה איתנו היינו משתגעים אחרי כמה שניות. כמו שהלב פועם לבד, והריאות נושמות בצורה עצמאית, טוב מאוד שרוב מה שאנחנו שומעים, רואים, חשים ואפילו מרגישים לא הופך להיות מודע אף פעם: אנחנו מודעים למשהו מתוך המכלול שאנחנו קולטים רק כשמשהו מלהיב קורה (כמו כאב או עונג), או כשאנחנו (כלומר, כאורגניזם) יוזמים תשומת לב.

לאחרונה נתקלתי בסרטונים של דארן בראון (כנסו לאתר, העיצוב מדהים). בראון הוא אמן היפנוזה מוכשר מאוד, שמצליח לחדור לאותם רבדים לא מודעים של ההכרה ולשתול בהם מסרים שהוא מעוניין שיקלטו. במילים פשוטות: הוא עוקף את הרמות המודעות של מי שמולו, ופוקד עליו (כלומר על האורגניזם כולו, דרך הרבדים הלא-מודעים שלו) לעשות כל מה שהוא (בראון) רוצה. ראו את הסרט הקצר הזה בו הוא משכנע עובר אורח ברחוב לתת לו את כל רכושו:

מדהים, לא? ומדהים כפליים שהוא עושה לו את זה שוב כשהוא בא לקחת את רכושו בחזרה! האיש עדיין מוכן לקבל את "עצותיו" של בראון ולתת לו את מפתחות ביתו, למרות שכרגע קיבל אותם ממנו, על פי בקשתו! הנה סרטון בו יש ניסיון להסביר כיצד הוא עושה את זה:

 

בראון משחק אותה ג'יימס רנדי

בראון הוא מה שנקרא "סקפטי מקצועי" בכל הנוגע לעל-טבעי. בערך שלו בויקיפדיה מסופר איך הוא השתמש בכישרון שלו כדי ללעוג לכל מני ספיריטואליסטים, ניו-אייג'יסטים ואוונגליסטים. בראון נוהג להשיג בעזרת היפנוזה את מה שהם טוענים שהם משיגים באמצעים על-טבעיים או אלוהיים. למשל, הוא הצליח להמיר (convert) אתיאיסטים למאמינים. הסרטים האלה טיפה ארוכים, אבל מאוד מדהימים לדעתי: אפשר לראות איך בראון "ממיר" קבוצה שלמה של אנשים שהצהירו שהם לא מאמינים באלוהים. כן, אחרי כמה מילים מכוונות היטב של בראון הם גילו את ג'יזס, הללויה!

חלק א': 

חלק ב' (קראו את מה שכתב מי שהעלה את הסרט הזה – בצד שמאל, למעלה, לחצו על more):

והנה עוד ניסיון להסבר, על ידי אותו בחור חביב ממקודם:

והנה סרטון מדהים שבו בראון משכנע (כלומר מהפנט) מישהו לחשוב שהוא רוצה מתנה מסויימת, בעוד שהוא רצה בכלל משהו אחר, כפי שהוא אכן רשם על פתק לפני כן. מה שטוב בסרט הזה הוא שבראון עצמו מסביר איך הוא עושה את זה מיד אחרי כן:

 

החיים כבובה על חוט

אז מה יהיה איתנו? מסתבר שאנחנו ישנים בעמידה! אנחנו לא מודעים לעצמנו, לא קולטים מה קורה איתנו, חיים מתוך אוטומט. כמו מחשב שפועל ושאפשר לשדרג אותו תוך כדי פעולה, אפשר גם אלינו לחדור כמו האקר ממחשב מרוחק, לשתול במערכת ההפעלה שלנו (הקומפלקס של האגו, שאוחז באשלייה שהוא זה שעושה פעולות, ושדברים קורים לו – כתבתי על האני כמערכת הפעלה) וירוסים, תוכנות קטנות שמתחברות אל הממשק המרכזי ומנצלות אותו לצרכיהם הזדוניים.

השאלה שעולה מיד (לפחות אצלי) היא האם, אם אנחנו מודטים מנוסים ומודעים מאוד, והרבה מהזמן, להווה, מודעים לעצמנו ולמה שקורה איתנו, אם אנחנו מתיימרים להיות יותר "ערים" ולא "לישון" כמו רוב האנושות, האם זה מחסן אותנו במידה מסויימת, או מוחלטת, מאותם וירוסים? האם אי אפשר לעשות היפנוזה לנזיר זן מאומן ומודע? האם כאשר האורגניזם מודע לעצמו בהווה בצורה עמוקה הוא בלתי-חדיר לסוגסטיה? התשובה: ואללה, לא יודע.

אבל זה גם לא ממש חשוב אני חושב. כי המטרה שלנו (שלי לפחות) היא לא ללמוד להיות חסין-היפנוזה, אלא ללמוד על עצמי: מי אני ומה אני. והסרטונים האלה, אני חושב, מבהירים יפה שאני ודאי לא מי שאני כרגיל חושב שאני: ישות מגובשת, אוטונומית, ריבונית, מודעת. לא: רב הלא מודע בי על המודע, רב הבלתי-נשלט על הנשלט. תומר איננו אדם עצמאי עם רצון חופשי (לפחות לא כפי שאני מדמיין).

כשאני מבין את זה אני מבין יותר טוב את עצמי, ומבין גם עד כמה חשוב להיות מודע. לא כדי להיות בשליטה, אלא כדי להבין שאין בסיס ממשי לחלוקה החדה בין שולט ונשלט.

 

 

[למי שיש עוד כוח: בראון פועל כמדיום ("מתקשר" קוראים לזה היום), מנחש פרטים על אנשים ומחבר אותם עם רוחות קרוביהם המתים, אבל כמובן מודה שהכל בלוף. הנה גרסת אנרג'י למאמר, שהפעם שונה כמעט לגמרי. אסף פדרמן ידידי כתב פוסט מצויין כתגובה על הפוסט הזה. ולמי שמתעניין, קטע שלי על מצוקת הטיבטים תחת הכיבוש הסיני התפרסם באנרגי'. לבד מזה אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדארפור]