ת תו תומ תומר באומן – חלק ב': בחוכמה

אז מהי אומן בראש השנה? היא הילולה של צדיק, והיא מקום מפגש של יהודים. אבל היא כמובן הרבה יותר מזה: ר' נחמן אינו צדיק ככל הצדיקים, והיהודים שבאים לאומן לא רק נפגשים, אלא מתערבבים.

ר' נחמן מיוחד לא מפני שהוא "צדיק האמת" או משהו כזה, אלא מכיוון שהוא מצד אחד מיסטיקן גאוני ועמוק, ומצד שני מורה רוחני שתורותיו יכולות לעבור בקלות רידוד ואריזה מחדש כך שיערבו לחיכו של ההמון. היהודים שמגיעים לברסלב אינם ברובם חסידים. רבים מהם הם חוזרים בתשובה, חלקם "מתחזקים" לשבוע בלבד, שמבקשים טיול + כפרה במחיר אחד. הם סומכים על הבטחתו של ר' נחמן להושיע את מבקריו ובדרך אוהבים להראות כמה חביבות עליהם המצוות על ידי כך שישאלו בקול "אחי, מה מברכים על ביסלי?" ואחר כך יצעקו את הברכה כדי שכל סביבתם תענה בקול גדול "א-מ-ן!"

באומן הם נפגשים עם חסידי ברסלב ותיקים, עם שלל כיפות סרוגות בכל הגדלים והסוגים, ועם חרדים מחסידויות אחרות (וגם כמה ליטאים) שגם הם נתפסו לרוח שנושבת מה"ציון". הפסטיש הצבעוני והבלתי-הרמוני שמתקבל ברחובות הסמוכים למקום משכבו של ר' נחמן משמש כבמה לקרנבל עליז ומעורר שכולל באופן אירוני פריקת עול כללית לצידן של המצוות החדשות שהם פתאום מקפידים כל כך לשמור.

אין ספק שההוויה העיקרית באומן, מעבר להסתופפות סביב קדושתו של הציון, ובודאי מעבר לתורתו של ר' נחמן, היא היציאה מחוץ לסדר אל המרחב הלימינלי. הבאים מהארץ ל"קיבוץ" (במלעל) עוברים מהמוכר אל הזר, מהמסודר אל חסר-הסדר, ממקום של חוק למקום שהוא בעצם חסר חוק. הערבוב בין העדות והזרמים, המקום המוזר, הלכלוך העצום שמצטבר מיום ליום, העובדה שאין נשים – הכל מאפשר לך לשכוח מאיפה באת, לשכוח מי אתה, להתלהב ולתת להתלהבות לכבוש אותך. הוסיפו לזה את תורתו האנטי-אחראית של ר' נחמן (ראו להלן), והרי לכם מרשם מובהק לאנרכיה מחד גיסא, ולרוחניות מתפרצת מאידך גיסא. מיסטיקה ושיגעון (ככותרת ספרו מאיר העיניים של צבי מרק על תורתו של ר' נחמן) מתערבבים כאן, והשאלה היא עד כמה אתה מיסטיקן, ועד כמה אתה סתם משוגע.

העלייה לקבר יחד עם מלמול התיקון הכללי משמשים ככפרה על כל העוונות. חוברת התיקון הכללי שחולקה חינם, גודל טבעי. שימו לב לכתוב על הכריכה. בתוכה גם כתוב: "יהודי קדוש, הספרון הזה קדוש, אנא שמור עליו בקדושה" קצה וסוף

על נקודת הערבוב הזו עומדים שני מאמרים מוערים שיצאו לקראת ראש השנה הזה על העלייה לרגל לאומן. הראשון, " צדיק הנתון בלוע הסטרא אחרא: האדם הקדוש והמקום הטמא – על העלייה לרגל לקבר רבי נחמן מברסלב באומן בראש השנה", נכתב על ידי צבי מרק הנ"ל (שהוא המומחה האקדמי הבכיר לתורתו של ר' נחמן), יצא בכתב העת ראשית (2) של מכון הרטמן, ועוסק, לבד מסקירת ההיסטוריה של עצם הרעיון לעלות לקברו של ר' נחמן דווקא בראש השנה (האם ידעתם שר' חיים ויטאל קבע שאין ללכת לקברי צדיקים בחגים?), בעיקר במעמדה של אומן בעיני ר' נחמן והחסידים: האם היא קדושה או טמאה? האם ר' נחמן הפך אותה בבואו בה למעשה לחלק מארץ ישראל או שהיא היתה ונשארה מעוזו של הסטרא אחרא?

תוך כדי בירור עניין זה, נוגע מרק במעמדה של העלייה לרגל כטרנסגרסיה מהמוכר ומהחוקי:

מתברר [מהאמור לעיל – ת.פ.] שמקום קבורתו של ר' נחמן והמקום שאליו עולים לרגל עשרות אלפים יהודים מידי שנה איננו טבור העולם ומרכז הקדושה אלא מקום גבול, 'קצה וסוף' של קדושת ישראל. מגמה זו בשיח הברסלבי, המתארת את העלייה לרגל לאומן, כעלייה לרגל למקום שהוא 'קצה וסוף' הולמת עד מאוד את העולה ממחקריו של ויקטור טרנר. בניגוד למירצ'ה אליאדה שתיאר את העלייה לרגל כעלייה למרכז, טרנר מתאר את העליות לרגל כקרובות באופיין לטקסי מעבר, שבמהלכם האדם חווה מצבים לימינליים, גבוליים. העלייה לרגל היא פעמים רבות על פי טרנר יציאה מהמרכז אל עבר השוליים, היא עלייה לרגל למקום שהוא סיפי במהותו, שהוא 'קצה וסוף' של הקיום החברתי והדתי, אך דווקא המעבר דרכו בתהליך העלייה לרגל, מאשש ומאשר מחדש את זהותו ושייכותו הדתית והחברתית של העולה לרגל. (עמ' 134 ב- pdf)

כלומר כבר בחשיבה הברסלבית מוכר שאומן היא לגמרי out there, ואילו ויקטור טרנר מדבר כך באופן כללי על כל מקום של עלייה לרגל. לא קשה להבין שהתאפשרותן של חוויות קצה (הן במובן גבוליוּת והן במובן פסגה) קשורה לא מעט להזדמנות שיש לאדם לצאת מביתו (הן במובן "אזור הנוחות" שלו והן במובן המוכר והמקובל עליו). גם בגלל זה עלייה לרגל היא תמיד מרגשת, חדשה, ופעמים רבות טרנספורמטיבית.

המאמר השני על תופעת אומן, ""חידוש שלא יאמן": על הקיבוץ היהודי באומן בראש השנה", נכתב על ידי משה וינשטוק ופורסם באקדמות האחרון (כ"ה). וינשטוק מביא את דבריהם של החוזרים מאומן, ומציג דרכם את הלבטים שפקדו אותם ואת דרכי ההתמודדות איתם. באופן מעניין הוא לא מראיין חסידי ברסלב ותיקים, אלא בעיקר דתיים-לאומיים שהנסיעה לחו"ל לצרכי דת וההשתטחות על קברי צדיקים אינה טבעיים להם, בלשון המעטה. וינשטוק קובע כי

מן הראיונות עולה כי אחד הדברים המאפשרים את החוויה הרוחנית באומן קשור להיווצרות של מעין "אקס-טריטוריה", גיאוגרפית ותודעתית, מקום שהוא מחוץ ומעבר לכל החיים המוכרים, מחוץ לכל התפיסות ה"רגילות" הכובלות את האדם, מחוץ לכל המוסכמות החברתיות והדתיות. [… ולא רק זה, אלא ש]תחושת החופש השוררת באומן ההמון על גווניוו ומוזרויותיו, יוצרים אקס-טריטוריה גיאוגרפית ותודעתית המאפשרות חוויות מיסטיות הבאות לידי ביטוי ברגעי השיא. (עמ' 21, 36)

כאמור לעיל, היציאה מהמוכר היא יציאה מחוץ למוסכמות, ולא זו בלבד אלא שהיצאה מהמוכר לא רק חושפת אותנו לבלתי-מוכר, אלא גם פותחת פתח לבלתי-מוכר-בעיקרון, כלומר לאלוהות, למגע עם הנשגב. אומן כהודו של שומרי המצוות.

אומן מצליחה להנחל בלבבות

באופן אישי, כפי שאפשר היה לקרוא, היה לי טוב מאוד באומן, למרות שאני כנראה לא משורש נשמתו של ר' נחמן. השתטחתי וביקשתי בקשות וגם מדטתי ליד הציון. היה בהחלט נחמד, אבל אין לי חיבור פשוט איתו. נראה שרבנו הוא יותר הרב המנחם של מני יהודים הזקוקים לנחמה, גם בשל קשיי אמונה, וגם בשל יסורי מצפון על שום חטאים למיניהם, ולי אין כמעט אמונה (as such) בכלל, ויש יסורי מצפון בעיקר אם אני מרגיש שאני לא קורא או כותב מספיק. לא בגלל זה באים לאומן.

אבל בגלל זה נוצר מצב מוזר שבו יהודים שאינם מסוגלים לעמוד בחוקים ובמצוות שהם בטוחים שהאל ציווה עליהם (ובראש ובראשונה "שמירת הברית") ומרגישים שהם חוטאים נוראיים, רימה ותולעה, נוסעים בראש השנה לאומן כדי להתרפק על קברו של הצדיק, ובעצם זה עושים מה שלדעת רבנים רבים הוא עבודה זרה.

יחד עם זה, הן צערי על חוסר החיבור והן שמחתם של אלו המרגישים מטוהרים מחטא רק ממחישים בעיני את הצורך שלנו במתווך, במישהו שיבוא בינינו לבין האלוהות המופשטת, שהיא פשוט לא מספקת כבת-שיח, כידיד נפש. נראה שאת זה הבינו ההודים כבר מזמן ולכן מיסדו את האלילות אצלם, למרות שכבר באופנישדות מוצהר שכל האלים הם ביטויים שונים של אותו "אחד". מכאן גם שהנצרות בסך הכל תיקנה משהו שהיה בעייתי ביהדות (כלומר בזו שהתנתקה מהדיבור הישיר עם יהו-ה כדמות קונקרטית שאפיין את תקופת המקרא). ולכן היום יש לנו את ר'נחמן ואת הרבי מליובאוויטש, את קבר האר"י ואת קבר הבאבא סאלי, את מערכת הספירות ואת הכותל המערבי. לכן גם מתפללים לבנייתו של המקדש.

צריך מיצוע, צריך איש ביניים, לא בשביל שיחליף את המוחלט המופשט חלילה, אלא בשביל שיצור מקפצה אליו. צריך אדם או מקום או חפץ שיהוה נקודה ארצית של קדושה. לכן האלילות היא לא רק טבעית, אלא טובה: היא מאפשרת לנו לגעת באלוהות.

ותשאלו: ומה על המוני הליטאים שלא משתטחים על קברי צדיקים? ומה על הסרוגים המהוגנים שנסיעה לאומן מעוררת בהם פלצות? ומה על ליבוביץ שאפילו הכותל היה בעיניו עבודה זרה? ובכן, השאלה צריכה להיות עד כמה כל הזרמים והאנשים האלה באים במגע עם האלוהות ועד כמה הקשר הישיר עם האלוהות בכלל חשוב להם, עד כמה זה בכלל עולה על דעתם.

שכן אכן, רבים מהבאים לאומן באים לשם בדיוק בשביל להגיע למגע אינטימי עם האלוהות. לקוראים במאמרו של וינשטוק הדבר לא יכול להיות ברור יותר. וינשטוק עצמו קובע כי "הנוסעים אינם מסתפקים ב'דת ממוסדת' והם מחפשים חוויה ישירה של נוכחות אלוהית, ללא חציצת המוסדות" (עמ' 21), ומהציטוטים שהוא מביא אפשר להבין זאת היטב. להלן שני ציטוטים שמבחינתי אומרים הכל. הראשון:

זה היה אחד האירועים המכוננים. מפגש עם כזאת חיוניות ושמחה… תפילה מאוד מוחשית, שהקדוש ברוך הוא נמצא אתנו כאן ואנחנו עכשיו מתפללים אליו. אני לא יודע אם זה נשמע טריוויאלי אבל מבחינתי זה היה חידוש שלא ייאמן. ושאף פעם לא [הייתי] מודע לזה שזה יכול להיות ככה ולא שמתי לב לחסך… שום דבר ממה שחוויתי באותן דקות ראשונות לא התקרב בכלל לאיזשהו אופן של תפילה שחוויתי לאורך כל השנים הללו, חד משמעית… וזה שוק, מישהו שאמור להיות דתי ועובד את ה' במשך עשרים פלוס שנות קיומו לא נפגש עם שום דבר מזה אי פעם, עד להגעה לתפילה הזו. זה היה אירוע מכונן במובן של "הנה קמה תחושה חדשה בתפילה, הנה ההכרה המחודשת של מה זה להיות קשור לקדוש ברוך הוא". (עמ' 36, ההדגשה שלי)

ריבונו של עולם!!! אתם מבינים מה קורה כאן? את האדם הזה מאביסים במצוות מאז שהיה ילד והוא אף פעם לא ידע חוויה של קדושה מה היא! הוא פתאום מבין שרימו אותו, שהונו אותו, שמכרו לו דת שאינה דת אלא מצוות אנשים מלומדה, שסיפרו לו שזה הדבר האמיתי, אבל שהתברר לו שיכול מאוד להיות שזה הדבר שמונע ממנו להגיע אל הדבר האמיתי!

עכשיו כמובן שהחוויה היא לא הדבר החשוב ביותר, וכמובן שהמצוות לא במהותן מנוגדות חלילה לדתיות אמיתית, וכמובן שההלכה אמורה ויכולה לעזור לנו להגיע לידיעת ה', וכמובן שיש גם עוד מימדים חשובים ביהדות מלבד מגע עם האלוהות (למשל, תיקון עולם על שלל גווניו) – אבל ברור גם שכאן נוצר מצב שהוא היפך עבודת ה', מצב שהוא כלא רוחני, שהנסיעה לאומן מתבררת כשחרור ממנו.

והנה הציטוט השני, בו נפגוש עוד אדם שגילה שיש מרחק בין מה שסיפרו לו ובין המציאות:

יום לפני הנסיעה הלכתי לכותל ויום אחרי שחזרתי הלכתי לכותל. היה לי מאוד חשוב ללכת לכותל לפני ואחרי, לעטוף את זה בכותל, זאת אומרת להזכיר לעצמי קצת כעיקר וטפל, רבי נחמן זה חשוב, זה נהדר, זה צדיק, הכל יפה אבל הכותל הוא כותל, בית המקדש, ירושלים, הר המוריה. עשיתי לעצמי סדר בדבר הזה. הייתי בכותל, שזה גם דבר שאני לא עושה בשגרה […] יש לי פה שבר שאני צריך לתקן אותו… אם בכותל היתה יכולה להיות חוויה רוחנית כמו שיש באומן הייתי הולך לכותל בלי שום צל של ספק, והייתי מאוד-מאוד שמח על זה… היה לי חשוב לחנך את עצמי. לשים את עצמי בפרופורציה, שאומן היא צורך שלי. הקדוש ברוך הוא באמת נמצא פה, בירושלים, ואני צריך לחשוב איך אני מכניס את אומן לירושלים ולא לברוח לאומן כל הזמן. (עמ' 42, ההדגשה שלי)

אוי! אילו רק היתה חוויה של קדושה בכותל, כי אז הדברים שסיפרו לו בישיבה וההרגשה האישית שלו היו מתואמים, אבל מה לעשות שהוא פשוט לא מרגיש כלום בכותל, ומרגיש הכל באומן? מה לעשות שדווקא שם באוקראינה הוא מרגיש קדושה אמיתית? מילדות סיפרו לו שהר המוריה והר המוריה והר המוריה, ועכשיו מסתבר שבכלל אומן. או שאולי הכותל הוא מוחין דגדלות בשביל רבים, אבל בשבילו דווקא אומן היא המקום בו מתרחבת דעתו לכדי חוויה רוחנית אמיתית, בו הוא מתקרב לאלוהים, מה לעשות?

ושוב: החוויה באמת איננה העיקר, אבל היא אחד הנתיבים לידיעת ה', ולהפיכתנו לאנשים טובים יותר. אגב, גם אומן באמת איננה העיקר, ומי שקורא את הבלוג הזה מספיק זמן יודע שאחד המקומות הקדושים ביותר שאני מכיר הוא בכלל ההר ארונצ'לה בעיירה הדרום-הודית טירוונאמלאי. העניין כאן הוא היציאה מהתפיסות הקדומות שהרגו אצלנו את הרוח, והאומץ שלנו לחקור בעצמנו מה מקרב אותנו לקב"ה ומה מרחיק.

הכל חוזר אליך וסטרא אחרא בידיך

וכמובן, חריגה שכזאת מהאתוס המרכזניקי לא יכולה לעבור ללא תגובה ציונית הולמת. כבר כתבתי על יציאתו של הרב אמנון בזק כנגד הנסיעה לאומן. הרב בזק כתב ש

כשהחוויה הרוחנית עומדת בסתירה לדרכה המחשבתית של התורה, הרי שיש מקום לתהות האם מדובר בתופעה חיובית, או שמא השאיפה לחוויה זו אינה חורגת משאיפות ניו-אייג'יות כלל עולמיות, שאין להן קשר לתורה ולמצוות.

אך אלו עוד מילים רכות. בעודי באומן התפרסמה (מקור ראשון, "שבת", 8.9) תגובה קשה מאוד של הרב יואל בן נון בקשר לנסיעה לאומן. הרב בן נון אינו חוסך במילים וקובע כי

כל הנוסעים לטומאת ארץ העמים אינם נדבקים כלל בנשמת ר' נחמן, כי אם בטומאת קברות אומן וארץ העמים, וכל החוויות הגדולות שלהם באות משורש ה'דרישה אל המתים'…

הרטוריקה של שני הרבנים הללו אינה אלא הטריק הישן ביותר בספר של היהדות כנגד חוויות רליגיוזיות שמתקבלות שלא מתוך תורה ומצוות. "כן, בטח," יאמרו לנו אלה, "ברור שזה כיף. זה ממש יופי, חוץ מזה שזה הכל מהסטרא אחרא. מסתבר שאתם רק חושבים שאתם עובדים את ה', אבל אתם בכלל עובדי אלילים."

זו אכן דרך קלה ופשוטה לפסול כל מה שלא מוצא חן בעינינו, אבל יש איתה בעיות לא פשוטות. הנה, וינשטוק מספר במאמרו שהנוסעים לאומן

מעידים שהנסיעה השפיעה על חיי היום-יום שלהם, על שינוי היחס ללימוד התורה, לקריאת תהילים ולתפילה [כלומר, משיעמום לעניין – ת.פ.]. כמה מהם קיבלו על עצמם באומן ליצור פרוייקטים של חסד והפצת היהדות. הם מעידים על שינוי האווירה בבית ובמשפחה. לטענתם […] יש יותר סבלנות זה לזה, יותר הקשבה, שינוי בדפוסי הפתיחות, הקשב וההתנהגות. (עמ' 39)

נו נו, האם זו אכן עבודתו של הסטרא אחרא? זו טומאה וזה שכרה? האם לס"מ אין משהו רע יותר לעשות מלבד לקרב אנשים לתורה, לעבודה ולגמילות חסדים? כי באמת שעם אויבים כאלה לא צריך חברים. בקיצור, כל טענה בדבר מקור הטומאה של החוויות שבאומן נראית מגוכחת אם אלו פירותיהן. לו כל טומאה תפריח פרחים שכאלה (ותתפלאו כמה מהמכונות "טומאה" אכן מפריחות כאלה פרחים).

בין התעלות להתבזות

אבל רגע. לפני שאנחנו פוצחים בשירת "ר' נחמן אין כמוך בעולם" בשני קולות צריך לדעת שביקורתם של הרבנים לא מפספסת לגמרי. כי אכן, לצד הקדושה יש סכנה רבה באומן (והאם יש קדושה שאין לצדה סכנה?). ראשית, כמובן שהעבודה שם היא אישית, ובמובן הזה מרוכזת בעצמי. לדעתי יש צורך וחייב להיות מקום לעבודה אישית, אבל אם האנשים שנוסעים לאומן נשארים בהתכוונות של רוחניות אגואיסטית ותו לא, זה כמובן גרוע מאוד.

שנית, תראו למשל את זה:

הפשקוויל הזה, שנתלה ברחבי הציון הקדוש באומן, קורא לנו להאמין באיגרת ההיא שלכאורה הגיעה מר' נחמן אל ר' ישראל דב אודסר ובישרה לו על המנטרה הקסומה "נ נח נחמ נחמן מאומן", שזה לא ממש מעניין, אבל הנימוק הוא שמעניין, שכן הוא קורא לנו לזרוק את ההגיון הבריא ולהאמין באותה שטות, ואף מעלה את האמונה באיגרת לדרגת "עיקר הניסיון של החכם והתם"! בכך לוקחים אד אבסורדום את ההוראה של ר' נחמן במקומות רבים "להשליך את השכל". הבעיה היא שלא מאוד קשה לקחת את ההוראה הזאת אד אבסורדום.

כי אכן, ברגע שמשליכים את השכל הרי אפשר להאמין בכל דבר. כמו שאמר פרויד על הציווי הנוצרי להאמין בשילוש קדוש 'משום שזה אבסורד': "אם כן למה דווקא באבסורד הזה?" למה באמת להאמין בתמימות דווקא באיגרת? למה לא להאמין שהרודן הגלקטי זינו כלא על כדור הארץ נשמות חייזרים שמציקות לנו, כפי שטוענים הסיינטולוגים? למה לא להאמין שהעישון מועיל לבריאות?

כמובן, יש כוח לְאמונה ואולי אפילו יש בה מעט אמת. וכמובן, יש לשכל ולהגיון האנושי מגבלות. אבל אמונה שמתגאה בזה שהיא הולכת נגד כל מה שהגיוני, שממש שואבת את כוחה והצדקתה מכך שהיא אידיוטית, היא כנראה בסופו של דבר לא יותר מאשר אידיוטית.

סומכים על הנס

הציווי הברסלבי להשליך את השכל חביב כמובן מאוד על כל מי שלא משכיל או חכם. אבל הוא לא הבעיה היחידה בוולגריזציה המביכה שעוברת תורתו של ר' נחמן באומן. קיימות שתי תמות מרכזיות הלקוחות מכתבי ר' נחמן שנושאות חן מיוחד בעיני עולי הרגל היותר פשוטים של רבנו.

הראשונה היא הדגש על האפשרות המתמדת לחזרה בתשובה ומחיקת עוונות מוחלטת (ששיאה הבטחתו למשוך מהגיהנום את חסידיו בפאותיהם). השנייה היא כאמור האנטי-אינטלקטואליזם החריף שלו, שיוצא נגד ה"מֶחָקְרִים" ומצווה להימנע משימוש בשכל. לא קשה להבין שהעניין הראשון פותר אותנו מרגשי אשמה והשני מרגשי נחיתות. לכשעצמו זה דבר טוב, ורק אם מנסים לכונן לאורן של תמות אלה חברה מתוקנת עלולים להיתקל בבעיות.

ספציפית לגבי הקיבוץ באומן השילוב של הסליחה המוחלטת עם התמימות המוחלטת הוא נפיץ במיוחד, שכן לא רק את מֶחָקְרִים באוניברסיטאות לא לוקחים ברצינות, ולא רק את מי שמתעקש להשתמש בהיגיון הבריא. גם בחרדים הליטאים מזלזלים. וגם בחסידויות האחרות. וגם בזרמים האחרים בברסלב. וגם ברבנים. בכלל, דומה שאם לוקחים ברצינות את המחילה המוחלטת על החטאים ומשליכים את השכל אפשר מצד אחד לקחת ברצינות רק את עצמך ואת נהמות לבך, ומצד שני אפשר לעשות כל מה שנהמות לבך לוחשות לך ללא חשש לנתינת דין.

עכשיו תוסיפו לזה אווירה של אקס-טריטוריה, תוסיפו לזה אלכוהול, תוסיפו לזה זלזול ב"גויים" שמסביב, תוסיפו לזה אף אישה שתקרר ותעגן את החסידים הללו לקרקע, והנה לך אגוטריפ גרוטסקי של צעקות ודחיפות וגסות רוח, כפי הנראה גם ניצול נשים אקוריאיניות לצרכי זנות, דקירת מקומי ואלימות נגד המשטרה המקומית ואסון גדול שרק מחכה לרגע שלו להתרחש. והכל בשמו של ר' נחמן.

ר' נחמן היה מיסטיקן גאון, וככזה הוא נגע בקצה הגבול שבין הדעת והשיגעון, בין החוק והחטא. רוב חסידיו, אללי, אינם מיסטיקנים ואינם גאונים, אבל מוזנים בעיבוד שטחי של תורותיו על עניינים אלה על ידי רבניהם (וראו ליקוטי מוהר"ן, תורה קלד). לצערי אני לא רואה איך חסידות ברסלב יכולה להרגיע את הבלגן הזה בלי בד בבד להרוג את הארוס הרוחני הטוב שנובע מאומן, והנה אנחנו עומדים לפני אחת הבעיות הבסיסיות של כל תנועה רוחנית: ברגע שיש מיסוד וסדר, קשה מאוד לפרוץ מעבר למובן מאליו. הרי בדיוק משום כך אותם דתיים-לאומיים נוסעים לאומן. לכן גם חסידי האדמו"רים האחרים מגיעים, והליטאים הספורים. לכן גם אני אגיע שוב. ומי יודע, אולי אלו השנים האחרונות לפני האסון חלילה, שאחריו יבואו המשטור וההתאבנות של פסטיבל ר' נחמן השנתי באומן.

ויש כמובן את העניין המסריח הזה. אומר בברור: אין לי ספק שהחוויה שלי היתה שונה, ופחות עוצמתית, אם היו באומן גם נשים. העובדה שהן אינן יוצרת מעין "ריטריט", נסיגה וניתוק מהחיים הרגילים ואזור שבו לא צריך לחשוב על כל מני דברים שכרגיל חושבים עליהם (כאמור לעיל, אקס-טריטוריה). אבל כמובן שאני לא חושב שהתענוג שלי מצדיק הדרה של מחצית מהיהודים בעולם מהמקום. - פשקוויל שהופץ במקום

ויש כמובן את העניין המסריח הזה. אומר בברור: אין לי ספק שהחוויה שלי היתה שונה, ופחות עוצמתית, אם היו באומן גם נשים. העובדה שהן אינן יוצרת מעין "ריטריט", נסיגה וניתוק מהחיים הרגילים ואזור שבו לא צריך לחשוב על כל מני דברים שכרגיל חושבים עליהם (כאמור לעיל, אקס-טריטוריה). אבל כמובן שאני לא חושב שהתענוג שלי מצדיק הדרה של מחצית מהיהודים בעולם מהמקום. - פשקוויל שהופץ במקום

לחלק א', "בתמימות"

63 תגובות

  1. מעניין העיצוב הוולגרי-פורנוגרפי של העטיפה של התיקון הכללי.

    נראה שהעטיפה רומזת בבירור על התוצאות של פגם הברית.
    וגם הנושא של הסרת הכתמים.

    אהבתי

    1. רק לחדד בענין השכל….במקום אחר ר' נחמן כותב ש"מצוה גדולה לחדד את שכלו עד היכן שידו מגעת" (הביטוי מצוה גדולה מופיע אצלו רק שלוש פעמים)
      . ר' נחמן לא הורה לחסידו להיות טפשים, מטומטמים או מאמינים בהבלים. גם סיפור חכם ותם- התם הוא לא טיפש.
      התום או התמימות זו השקפת עולם, גישה לחיים, לא מצב שכלי קיים או לא קיים.
      יכול להיות אדם אינטלגנט מאוד וגם תם או אדם טיפש לגמרי אבל "חכם".
      המציאות שמתוארת בכתבה היא חלקית מאוד ואינה משקפת רבים רבים מהחסידים.
      ואם כבר- אז נכון שהצדיק הוא מעין מתווך בין האדם לה', אבל מבין כל הצדיקים- ר' נחמן הוא זה ששולח את חסידיו הישר אל ה'- לדבר איתו ישירות ובגלוי על הכל, בהתבודדות. וההתבודדות היא מרכיב יסודי ומהותי מאוד בעבודה של חסיד ברסלב. אז "אלילות" וודאי שאין כאן.

      אהבתי

  2. תומר,

    שים לב לקשר בין זה שיסורי המצפון שלך מרוכזים בלימוד/כתיבה מספקת, ולא בדיוק של אמיתות/נכונות/טוב מעשיך, לבין תמיכתך בחוויה האלילית.
    החויה האלילית היא פלרוליסטית, תעבוד איך שתרצה, העיקר תחוש קרבת אלוהים, אין מסלול בהיר ומדויק(גם אם מגוון) העובר מקרבת ה' למכלול המחרב המעשי של החיים. לכן נכון שכולם צריכים לעבוד את ה' דרך הנתפס/המוגבל, אך מה רב ההבדל בין מי ששומע את ה' אומר 'ואהבת' למי ששומע 'ואייבת'(אויב), מה קרה, קצת כבד שמיעה, זה הכל. זה סך הכל יעלה בכמה מיליוני קרבנות אדם.

    זה ההבדל בין מייחדי ה' לעובדי האלילים. לכל עובדי אלילים נשארים בהתגוונות, בפירוד, ומייחדי ה' מתחילים ומסיימים בייחוד, ורק עוברים דרך הגיוון, העושר.
    נראה דומה כמו שפסל דומה לבן אדם חי.

    ואגב, בדיון על האם יש הבדל בין יהודי לגוי, יש למקד את הדיון בעניין הזה, בתרבות האמונה של ייחוד מול אלילות, ולא בהאם יש הבדלים גנטיים. שים לב שספר דברים, הספר שהכי מדגיש את ההבדל בין ישראל לגויים, ממקד את כל תשומת הלב בזהירות מאורחות האלילות ומנהגיו, וכלל לא בטיפוח על השכם/כרס. החוויה של קריאת ספר דברים היא 'אני יותר מוצלח', אלא 'יש כאן שתי תרבויות מנוגדות במהות, תיזהר ושמור לא ליפול'.

    אהבתי

    1. אלכס,

      אני מבין את מה שאתה אומר, אבל אני לא מסכים איתך. לדעתי יש אכן שתי תרבויות מנוגדות, במובן שיש אלילות אמיתית בעולם, אבל היא נפוצה לא פחות בין יהודים מאשר בין שאינם. זו אלילות שמרחיקה אותנו מהאלוהות. יש גם אלילות שאינה אמיתית, ועל זו המלצתי כאן ברשימה. זו אלילות שיודעת שהיא רק מקפצה לאלוהות (כך בהופעות רבות של האלילות ההינדית, וכך גם באומן, בקבלה, בבית המקדש). גם את זו תמצא לא פחות בין יהודים מאשר בין שאינם. לכן אני מסכים איתך ש"כל עובדי אלילים נשארים בהתגוונות, בפירוד, ומייחדי ה' מתחילים ומסיימים בייחוד, ורק עוברים דרך הגיוון, העושר", אלא שאני פשוט לא מוצא ראיות לעמדה שאתה מציג, כאילו מייחדי ה' הם רק יהודים, ואילו האלילים שייכים כולם למישהו אחר.

      אהבתי

  3. פוסט מעניין! אתה חוזר ואומר במהלך הפוסט שלמרות הכל החוויה היא לא העיקר. אם החוויה היא לא העיקר (כפי שאני מבין את זה העיקר הוא מה שנמצא בבסיס), מה כן העיקר לדעתך?

    אהבתי

        1. במובן הכי פשוט, ידיעת האמת על העולם ועל עצמנו מאפשרת לנו לנהוג בצורה נכונה. וגם מטעינה אותנו באנרגיה ורצון ואהבה לעשות זאת. אבל זה נושא גדול כמובן. אני לא זוכר איפה כתבתי בדיוק על זה, מצטער.

          אהבתי

          1. העפת אותי…ר"ל לא מצליח לרדת לעומקם של דבריך:
            ידיעת האמת על העולם יכולה להיות רק מדעית, כלומר חלקית ובו בעת אינדפרטית (שום דבר לא נגזר ממנה, אלא "הרצון" הנעלם הוא שמנחה אותנו).
            את זה לייבוביץ אמר ולא אסתכן אם אומר שאתה יודע זאת מלפני ולפנים.
            מכיון שהכתיבה שלך מאוד מעמיקה ולוכדת הרבה פרטים מרתקים עבורי, לכן האמירה הנ"ל לא ברורה עבורי.

            בנוסף, אשמח להארה משלימה מצדך:
            אולי אלוהות יכולה לעשות לנו טוב, אבל אין לה כל קשר עם האמת (כקונספט כללי, אובייקטיבי)

            יריב

            אהבתי

            1. יריב,

              שמע, אני חולק על ליבוביץ, מה אומר לך? אבל לדעתי גם אתה, בכל פעם שאתה יודע שאתה מאוהב, או שאתה יודע שאתה רואה ציור או נוף יפה, או שאתה קורא פסקה שמעוררת בך השראה. מה מדעי בידיעות האלה? ויחד עם זה, האם אפשר להכחיש שיש ציורים שהם אכן יפים? שיש פסקאות שהן אכן מעוררות השראה? שיש אנשים שאנחנו אכן מאוהבים בהם?

              לגבי עניין הטוב והאמת: אתה צודק. אין שום ביטחון שמה שעושה לנו טוב הוא גם אמיתי. מכיוון שאני חושב שאכן כך הדבר, אני רואה זאת כפלא משמח.

              אהבתי

              1. לייבוביץ לא היה חולק עליך…לדוגמא התפעמות נפשו ממריל סטריפ או האמירה שהיטלר היה אדם מוסרי…מביעות את דעתו, שהיופי, קיים, הוא חלק מאותה נפש-פסיכי-אישיות של האדם. למעשה, הוודאות שלי כי אני רוצה לכתוב לך עתה היא הרבה יותר מוחשית מכך שישנו אתה 'אמיתי-קיים' בעולם…
                הבעיה היחידה שאותו רצון אישי אינו ניתן להגדרה, אני לא יכול פשוט להסביר אותו, למבן אותו.
                אני סבור שהאמירה של לייבוביץ, עוזרת לנו בהבחנות, והתמודדות עם שאלות, היא מציבה אותנו אל מול הבדידות הקיומית (ולאו דווקא המלנכולית…אם כי לפעמים גם, למה לא…).
                אם מישהו שמח ממשהו זה נפלא. אבל זה גם בודד, אין מי שיגיד זה נכון או לא. אם הוא רוצה לעשות עם זה פעולה, ההבנה של בדידותו תחדד את החופש לדעתי, ותמעיט את ההתקרבנות. בנוסף, אם הוא יבדוק את אמיתות רצונו, הוא יכול לבחון האם רצונותיו מתנגשים ואם כן איזה רצון הוא רוצה להעדיף, ובמידה שימצא עניין בכך, הוא יכול לעקוב אחר הרצון המועדף.

                בנוגע לאל – עכשיו אתה עולה עוד מדרגה. התמונה היפה, היא תגובה שלי למופע בעולם, האהבה שלי גם. לעומת זאת האלוהות אינה. היא דרגה לא לחלוטין ברורה. שהרי הוא פרשנות לתופעה מסויימת, אם אנו סבורים שהאל הוא אימננטי, או מהלך שך התבונה אם אחרת, אבל אז אין יכולת לאמר עליו כלום, אלא אם כן אני מקים שיטה של מציאות כפולה, על טבעית, המרשה ליחידי סגולה לראות מאחורי הפרגוד.

                אהבתי

                1. יריב,

                  נכון שהיופי או האהבה קשים לניתוח אנליטי ולכן להגדרה, אבל זה כמובן לא הופך אותם לפחות אמיתיים. אני שותף לדאגתך שהפנייה למקורות חוויתיים של אמת משאירה אותנו בודדים, כי התקשורת שמאפשרת הרציונליות אובדת, אבל שוב, הבעיה הזאת לא הופכת מקורות חוויתיים של ידע לבטלים לחלוטין.

                  אני חושב שאפשר לדעת משהו מאוד מרכזי וחשוב על העולם שלא באמצעות השכל האנליטי. ניתן לדעת את אחדותו ואת חיוניותו של העולם. הידיעה הזאת מושגת על ידי התבוננות אינטואיטיבית, כלומר שהיא ברמה ראשונית יותר ובלתי-דסקורסיבית של התודעה. לרוב אנחנו לא במגע עם הרמה הזאת בדיוק בגלל שאנחנו שבויים באנליזה של המציאות על ידי המחשבה.

                  לגבי האלוהות, היא לדעתי בוודאי אימננטית, וכאן שוב אני וליבוביץ חיים בעולמות נפרדים. מכיוון שהיא אימננטית, אפשר לדעת אותה בצורה ישירה, שוב, על ידי אותה רמה אינטואיטיבית. לא מדובר בכושר השמור ליחידי סגולה, אלא ברגישות שאפשר לפתח, כמו שאפשר לפתח יכולת לאהוב או להעריך יופי (למרות שיש ודאי כאלה שמוכשרים בכך יותר).

                  אהבתי

                  1. היופי והאהבה לא ניתנים להגדרה במובן האנליטי. זה כמובן לא הופך אותם לפחות אמיתיים, זה הופך אותם לבלתי ניתנים לתקשור. לחוויה אישית.
                    המקור החוויתי לחלוטין אינו בטל, לשיטתו של לייבוביץ הוא המקור המכונן, הכוח המניע מאחורי כל פעולה, "הרצון העליון".
                    בצורה קצת אירונית, האניטואיציה כמושג זוכה לכזאת עדנה דווקא בזכות קאנט, האנליסט…
                    אבל ראוי להכיר בגבולותיה, כמו שראוי להכיר בגבולות החשיבה הרציונלית. היא יכולה לעזור לנו להעריך ציור של פיקסו, סרט של בונאל או לעזור לנו לקבל אבחנה על ההבדל בין הראי"ה לרצי"ה בעקבות התנחלות בגולן.
                    אבל אני לא מבין את הקפיצה לאלוהים. זה מעין תער אוקהם, למה אנו צריכים את אלוהים על מנת להעריך את הרגישות?
                    מה הוא עוזר לי?
                    מה זה אלוהים אימננטי?
                    אין בעיה שאתה מקים עולם מקביל, בו ניתן לעקוף את חוקי הטבע ולהגיע לאלוהים אימננטי, אבל מה זה נותן לך?
                    לטעמי לא הרבה:
                    א. אתה מתנער מהמצב האנושי, ולא חי את הפעם היחידה בה אתה נמצא פה, מתוך ההכרה (הכואבת והבודדת, אבל הצלולה) של מה שקורה פה של האבסורד. זה כמו להאמין מטעמי נוחות שהשמש חגה סביב כדור הארץ שנמצא במרכז העולם. מעין ויתור על העוצמה שלך ועל היכולת להתמודד עם העולם כמות שאנו יכולים לקלוט אותו.
                    אם כבר נדרש לאופיום להמונים, אני מעדיף אופיום טרי, טבעי, ולחלופין כוס ויסקי.
                    ב. וזה לא נראה לי ישים כל כך לגביך אבל באופן כללי. למה לא לגביך כי אתה לא מצטייר לי כפסיכופט או כנוכל – אבל…: האחרונים, מגבשים קהילות תחת מושג ערטילאי של אל, מבטיחים אל, שאסור להטיל אותו בספק, ומכאן הדרך לחייתיות קצרה מאוד. האיסלם העכשווי, גוש אמונים, מסעות הצלב (או סתם יוגוסלביה), הטליבנים באפגניטן וחבריהם בארה"ב, האם זה שווה את כל זה?

                    נסחפתי כמובן, גם ללא אל ימשיכו להיות מלחמות, אבל אולי פחות…אולי…

                    אהבתי

                    1. יריב,

                      שמע, אתה לא מכיר אותי, ונדמה לי שאתה גם לא מבין בכלל מאיפה אני מגיע לאלוהים. עבורי אלוהים הוא לא אמונה ואני בטח לא "צריך" אותו. יש בקיומו מימד לא מועט של עול, ובכלל, אני לא רואה בו דמות שמימית שמסדרת עניינים על פי תפילות שהיא מקבלת מלמטה.

                      אני מבין שאתה רואה עצמך כהומניסט אמיץ לב המוכן להישיר מבט אל התהום חסרת המשמעות שהיא מציאות חיינו, ולכן רואה אנשים המוכנים לקבל אלוהות כרכיכות חסרות עמוד שדרה שנכנעו לצורך בנחמה. זו עמדה נפוצה ואני מכבד אותה. דא עקא, לצערי היא שגויה מהסיבה הפשוטה שיש אלוהים. איך אני יודע? כמו שאני יודע שציור מסויים יפה. פשוט פיתחתי את הרגישות הנכונה עבור הידיעה הזאת. האם אפשר לתקשר את זה? לדעתי כן, כפי שכתבתי: אפשר לפתח את הרגישות הזאת.

                      אני מציע לך לא להגיע למסקנות נמהרות באשר למה שאמרתי כאן. תחשוב על זה.

                      אהבתי

            2. אולי כי כל מה שאנוכי, נוירוטי, או לא מאוזן בפעולתו של האדם הוא מכאני, כלומר מבוסס על דפוסים והרגלים. על זכרונות, על מה שנלמד בעבר.
              אבל המציאות קורית עכשיו, ברגע הזה. וכדי להיענות לה בצורה נכונה אנו זקוקים לתפיסה ישירה.

              אולי כשתופסים באופן ישיר את העצמי/ את העולם/ את אלוהים, אז עצם התפיסה הישירה הזו מהווה כעין עצירה של גלגלי ההרגל, ובכך היא מאפשרת לנו לראות ביתר-בהירות את האוטומט שמניע אותנו.
              תפיסה ישירה, לא רק של אלוהים, אלא של כל אשר קיים, היא מעבר לדחף החייתי, ואפילו מעבר לשכל האנושי המבולבל והמוטה, ובכך היא מאפשרת לנו נקודת מבט שמכילה את שניהם ועושה סינטזה בין שניהם כידי ליצור אפשרות שלישית ויותר מושכלת או מעודנת.

              אצל קרישנמורטי (שאני קוראת עכשיו) כתוב שכאשר אנו מנסים להשליט סדר בעולמנו (פנימי וחיצוני) בעזרת השכל, אנו יוצרים עוד אי-סדר.
              זאת כי השכל הוא כלי שהפילוג הוא חלק ממנו, ולכן אם נגיב לעולם לפי השכל, תמיד נרגיש פילוג ושניות. "מה שיש עכשיו, ומה שצריך/אמור להיות".
              בתפיסה ישירה אתה מתמזג עם העולם בשלמותו, ובאותו רגע אתה גם פועל באופן הנכון והשלם.

              אולי…

              איפה אלוהים נכנס לכל זה…? ובכן, מבחינתי הוא לא. לא במובן הרגיל של המילה.

              אהבתי

              1. הי לילך,
                תודה על השיתוף והתגובה! הערה 'קצרצרה'…

                "אולי כשתופסים באופן ישיר את העצמי/ את העולם/ את אלוהים" – המילה תפיסה אינה חלה באופן שווה על שלושת קטגוריות אלה.

                את העולם ניתן לתפוס באמצעות החושים אבל לעולם לא באופן ישיר. מה שאני רואה הוא מופע של חפץ מסוים, שכלל לא ברור אם הוא באמת כזה, או שהחושים המוגבלים שלי תופסים אותו ככזה.
                מכיון שלכל בני האדם יש חושים דומים, אנו יכולים לדבר על תפיסה אובייקטיבית. שווה לא במובן שהיא לוכדת את האמת, אלא בגלל שכל המתבונן עליה רואה אותו דבר (בהנחה שהחושים שלו דומים).
                למשל, כל העומדים על שפת הים בתל אביב יבחינו כי הים נמצא מזרחית לחוף.

                את העצמי – אני לא יכול ממש לתפוס. האמירות, "להסתכל פנימה", "לשמוע את הקול שלי", "לראות את הנשמה" וכו' הינן מטאפורות, אין לנו עיניים להסתכל פנימה, וגם אם היו לנו לא בטוח בכלל שהיינו רואים משהו. (כל מה שאני אומר פה הוא תקציר של ויטגנשטיין, שאני בקושי מכיר…)
                ועם כל זה, את, ואני בטוחים שאנו מרגישים משהו, שאנחנו מאוהבים, כועסים, מקנאים (לי לפחות זה קורה) רוצים…אבל גם אם נניח ששנינו היינו מאוהבים פעם, לא נוכל להסביר אחד לשני מה עבר עלינו. המילה תפיסה היא לא המילה הנכונה, ואני לא יודע מה היא המילה הנכונה, אם היא קיימת בכלל. האם הנפש קיימת בכלל? כאובייקט מוחלט?

                לגבי אלוהים –
                לגבי התפיסה, איך ניתן לתפוס את האל. אם הוא קיים בעולם, בתפיסה (בודהיסטית או קוקיסטית), כל מי שרוצה יכול לראות אותו באותה צורה. כמו שמנקודת מבט זהה שנינו נראה כדור שנופל באופן זהה. אבל אז צריך להגדיר את האל בצורה מפורשת, ולהראות שכולם יכולים לראות אותו.

                אם האל לא קיים בעולם, נגיד העולם כמו בלון, והאל נמצא מחוץ לבלון, אין לי יכולת לראות אותו, לתפוס אותו, ואז אני לא יכול להגיד הרבה דברים עליו.
                אלא אם אני יוצר עולם מקביל, עולם בו אני מרשה לחוקים שאינם חוקי הטבע, לפעול, ולהגיע בדרך מיסטית אל העולמות האחרים.

                אם תפיסה ישירה אפשרית, צריך להבין איך. מה שאת מספרת על קרישנמורטי, לא ברור לחלוטין.
                אם תפיסה ישירה ברורה לכותב וקיימת בעולם התופעות הוא צריך להסביר לי אותה באותה בהירות שאת יכולה להסביר לי איך להגיע מירושלים לתל אביב… אם הוא משתמש בתיאור פואטי, זה משהו אחר, אבל אז זה לא "ממשי"…

                אהבתי

                1. הי יריב,
                  תפיסה ישירה לפי מה שהבנתי וראיתי לא קשורה להיווכחות חד משמעית ובלתי ניתנת לערעור מדעי בקיומו של משהו.

                  נגיד יש משהו "פנימי" שעולה בך, כמו רגש.
                  נגיד אתה מתרגש. או נבוך.
                  אז באותו רגע אתה נפתר מכל מה שאתה יודע לרגע, על מבוכה, על רגשות, על עצמך, ואתה רק שם, בצורה ישירה, עם המבוכה.
                  אתה רואה מה יש שם, אבל בלי התפיסות המוקדמות. גם בלי לנתח את הרגש הזה או לנסות לשנות אותו.

                  או נגיד, קח תפוח.
                  עכשיו תסתכל עליו. הוא תפוח.
                  עכשיו תשכח מה זה תפוח. תשכח מה זה "אתה", או מה זה "להתבונן".
                  עכשיו תסתכל. תראה מה יש שם.

                  זה לא התבוננות שבה השכל מקבל איזו אינפורמציה חד משמעית שאחריה תוכל להגיד "אין ספק שראיתי תפוח והוא קיים בנפרד ממני". או כל מסקנה שכלתנית אחרת.
                  הכוונה יותר למה שכינה כאן תומר "ראייה אינטואיטיבית", או ראיה בלתי אמצעית.
                  וכשאני אומרת "ראיה של העולם" זה לא אומר שאני מקבלת הוכחה לקיום העולם, אלא בפשטות, מה שנחשב העולם.

                  זה נשמע טריויאלי, אבל זה לא, כי לגבי רוב הנושאים שמעסיקים אותנו בעולם או בעצמנו אנו חושבים, מנסים להבין, לנתח, לעשות משהו….כלומר אנו תופסים אותם דרך פילטרים.
                  כנ"ל לגבי נושא "אלוהים"
                  מה שקרישנמורטי שואל זה בערך- מה קורה אם לרגע נהיה עם העולם ועם עצמנו נטו, בלי "אמצעי המניעה" של המחשבה והזכירה. אם לרגע נתפשט מכל אלה….והתשובה שלו היא…אהבה.

                  אהבתי

                  1. ערב טוב לילך,

                    תודה על ההסבר…אבל לא הבנתי…אני מן סוג האנשים האלה עם הראש הקשה…אני באמת לא מבין… אני יכול להרגיש, אני גם רגיש… לפעמים מאוד… אבל שמבקשים ממני להסתכל פנימה, אני פשוט מרגיש שאני מכריח את עצמי להסתכל פנימה לעשות כאילו אני רואה משהו, אבל אם אני כן עם עצמי (ואני מדבר פה רק על עצמי!) אני לא רואה כלום.

                    שאני מרגיש אני לא מנסה לנתח את זה! אני פשוט מרגיש. אני לא מנסה לשנות את זה. דווקא מי ש"מנסה להיות שם" או "שרואה" את השם, כדבריך, דווקא הוא זה שמחפש כלים לנתח את הדבר. הרי מי שלא יכול לראות שום דבר, ולא יכול להגיד שום דבר על מה שקורה בפנים, אבל מכיר שמשהו קורה, איך, איך הוא יוכל לנתח. בשביל לנתח צריך כלים. ואני מראש אמרתי שאני שולל כל אפשרות לכלים לניתוח הפנימי.
                    בצורה אירונית, דווקא בחשיבה האנליטית הזו, יש מקום הרבה יותר לרגש, הוא חופשי מכל מחקר. הוא פשוט שם.

                    לגבי התפוח, אני לא יודע מה זה "אני" ואני לא מחפש מידע על התפוח, אם העולם מציע לי מופע שנקרא תפוח אני רואה אותו, המופע הזה יכול להעלות "בפנים" מחשבות כאלה או אחרות: זהו תפוח/התפוח הוא לא אני/מיהו אני/התפוח יפה/אולי התפוח הוא רק בדמיון שלי

                    חלק מהרוהורים אלה הינם פרי השכל, חלק הינם פרי הרגש, חלק פרי התודעה. אבל אני לא יכול שלא להרגיש את מה שאני מרגיש, או שלא לחשוב את מה שאני חושב. אני כן יכול לחשוב על מה שהמכרה החדשה האינטרנטית שלי, לילך, הציעה לי לחשוב, ובטח זה יעבור לי בראש בתפוח הבא שאראה.

                    קרישנמורטי, ואני לא מכיר אותו אלא רק מסתמך על דבריך, לא אומר לי כלום. אני לא יכול להיות עם העולם נטו, אלא רק עם מופעי העולם, מה שהחושים שלי תופסים כעולם. הלוואי שהייתי יכול לראות את התפוח בלי עניים, אבל אני לא.
                    המחשבה והזכירה, אינם בעולם, הם בפנים בתוכי. אבל אם את רוצה להתפשט מהם, את עדיין במעגל קסמים, את מתפשטת מהכל חוץ מאותה מחשבה שקרישנמורטי הציע, מחשבת ההתפשטות, כלומר את זוכרת וחושבת כאשר את מיישמת את התיאוריה שלו.
                    אהבה – מה זאת אהבה, אני לא מנסה להיות ציני. אבל מה המשמעות של המילה?
                    מה זה לאהוב?
                    תחשבי שיש אנשים שאוהבים את האיסלם וחושבים שיש לפוצץ אוטובוסטים גללו, בארה"ב יש כאלה שחושבים שיש לפוצץ הומאואים בגלל אהבתם לאל, ויש כאלה שאוהבים את הגזע הארי, ומה עם כל אלה שבכו כילדים ביום שסטלין מת…ועל אלא שאוהבים את משפחתם והורגים את אחותם בשל כבוד המשפחה.
                    בגלל זה אני אומר שהוא לא אומר לי כלום. האדם נמצא בפני הכרעות ורק מילים חדות, מחשבות ברורות, תשובות אמיצות יכולות לעזור לו לקבל החלטות.

                    בברכות היוצאת מרגשי הפועם,

                    יריב

                    אהבתי

                    1. יריב הי,
                      כדי לא להלאות את העדים לדיוננו הציבורי, אקצר.

                      החוויה האישית שלי היא שיש שתי דרכים לתפוס את מה שקורה: לחשוב עליו, ולהיות איתו .

                      כל שאר ההסברים אפשר למצוא בחוברת של קרי' "שחרור מכבלי הידוע" שמסביר זאת היטב.
                      פעם ראשונה קראתי אותה לפני כ-13 שנה, ופעם שניה השבוע, אחרי שתומר הזכיר לי אותו.

                      זהו, בתיאבון (עם התפוח).

                      אהבתי

  4. ר' נחמן אוהב ארץ-ישראל היה, והעניק לה מתנה גדולה לראש השנה.
    שתהיה נקיה וזכה מכל הוזה ומטורף.

    אהבתי

  5. נראה שבהגות הליטאית לימוד התורה הוא המיצוע (אגב, גם בספר התניא החבד"י – לימוד התורה מודגש כאמצעי לדבקות האלוהות)
    ואצל ליבוביץ ההלכה מבצעת את התפקיד.

    אהבתי

    1. משתמש אנונימי

      יש הבדל בין אמצעי לממוצע.

      בעוד שהמצוות (לייבוביץ)ולימוד התורה (הגות ליטאית)הם אמצעים להתקרבות לבורא הרי ממוצע הוא צדיק שמתווך בינך לבין הבורא וכאן טמון ההבדל הגדול.

      לתומר

      תמהני איך יכול אדם כמוך להתלהב מאומן אם העיקר אצלך חסר מן הספר-האמונה והמחויבות לקיום מצוות.
      (או שגם חוויה רוחנית עמוקה בהודו תעשה לך את זה ואז אין בעצם אצלך הבדל בין החוויות-אתה פשוט אוהב חוויות מהסוג הזה באופן כללי)

      אהבתי

  6. ואני חייב לספר את מה שאני שמעתי בהקשר הזה.

    למה רק את תפילת יום הכיפורים מתחילים בהזמנת העבריינים? "על דעת המקום, ועל דעת הקהל אנו מתירים להתפלל עם העבריינים"
    ואילו ראש השנה, מתחיל סתם כל בלי הצורך הזה?

    התשובה היא, כי בראש השנה כל העבריינים נמצאים באומן, ואין צורך לאשר את התפלה איתם.

    אהבתי

  7. "את האדם הזה מאביסים במצוות מאז שהיה ילד והוא אף פעם לא ידע חוויה של קדושה מה היא! "

    ליבוביץ' תיכף יקום מהקבר להרביץ לך.

    אני אציג את זה כפי שאני מבין:
    אתה מכיר בוודאי את הסיפור על הרב שהתלמידים שלו טוענים שכל בוקר לפני שהוא מגיע לבית המדרש הוא עולה לשמיים. למי שלא מכיר אספר בקצרה איך אחד מהיהודים בעיירה מחליט לבדוק מה בדיוק קורה עם הרב השכם בבוקר, הוא עוקב אחריו ורואה איך פה הוא דוחף שטר מתחת לדלת של עני ושם הוא חוטב עצים בשביל איזו זקנה וגם מביא מרק חם לחולה שרתוק למיטתו ואז הוא שם פעמיו לבית המדרש ומאז כל פעם שהתלמידים מספרים על הרב שעולה כל בוקר לשמיים היהודי הזה ממלמל 'אם לא למעלה מזה'.
    זאת היא קדושה אמיתית, מבחינתי היא לא צריכה מסגרת של מצוות וחוקים ולא שייכת לאף דת/עם/כת או ציבור כלשהו. אבל בהחלט לא מדובר ב'חוויה' שאדם עובר. אפשר גם להגיע לחוויות מטלטלות על ידי עישון סמים או קפיצת באנג'י. קדושה היא משהו אחר לגמרי, ראה הסיפור על הרב שעולה לשמיים.

    אהבתי

    1. עדו,

      אני מבין ואף מזדהה במידה מסויימת עם מה שאתה כותב, אבל אני כאמור לא חושב שזה כל הסיפור. אני חושב שיש אפשרות לדעת את ה', שזו תכלית האדם, ושידיעה זו מתווכת פעמים רבות על ידי חוויות רוחניות. כמובן שגם להיות אדם טוב ומיטיב זה חשוב מאוד מאוד מאוד.

      אהבתי

  8. לפני כמה שנים הייתי באוקראיינה, בקברי הצדיקים ובאומן גם.
    האדמה האוקראינית ספוגה יהדות – יהדות שהיתה חיה ושמחה, יהדות שנמחקה כמעט לחלוטין ביסורים מרובים. באבי יאר לדוגמא…

    אז שני דברים שעלו לי אז:
    א. ההתרכזות בצדיק מאומן וההכחשה של כל היהודים האחרים שהיו, חיו, הוו, חוו אלוהים, עסקו בקיום יהדותם ו'או עולמם, ומתו סביב היא נוראית ומסמלת בעיה עמוקה. אגב גם הקבר של רבי נחמן היה מן הסתם חלק מבית קברות שנעלם איך שהוא… ראוי לבירור העניין הזה. (אני זוכר סימון על המדרכה של מתאר בית קברות).
    כנ"ל התרחש ליד קבר הבעל שם טוב. תזוזת קברים במיקרה הטוב, אם לא מחיקתם בשם קדושת הצדיק.

    ב. כשיצאתי מאוקרייאנה, לפני עלייתי למטוס נטלתי את ידי, כמי שיוצא מתוך בית קברות. וכך הצעתי גם לאלו שהיו במחיצתי באותו מסע שורשים.
    בעבורי אוקרייאנה היא 'ארץ המתים', וכאן בארץ ישראל 'ארץ החיים'.

    חגים טובים ושמחים.
    חיבורים טובים ומשמעותיים לכל הקוראים והכותבים.
    וכמובן תודה תומר על הצד האנתרופולוגי, החקרני והשיתופי שבך.

    אהרון

    אהבתי

  9. לגבי מקום העליה לרגל כקצה כמול מקום העליה לרגל כמרכז:

    מענין להזכר בקשר לכך בעובדה שבממלכת ישראל מקומות העליה לרגל היו דן ובית אל – כלומר, גבולות הממלכה – ואילו בממלכת יהודה מקום העליה לרגל היה ירושלים — כלומר המרכז…

    אהבתי

    1. דוד פ

      1] בתקופה בה נבחרה ירושלים למרכז, היא היתה בקצה יהודה, על גבול ימיני (בנימין) שהיו אויבי יהודה (שאול ודוד).

      2] אומן כשנבחרה בדורות קדמוים להוות מרכז עליה,היתה במרכז אוקראינה. היום זה רק התרפסות על העבר.

      אהבתי

  10. תומר, מאמר מצויין ומקיף, מעלה את הצדדים לכאן ולכאן ולא נופל לטענות חד צדדיות או רדודות כפי שנהוג בדרך כלל. כל הכבוד.

    האמת היא שיש לי איזשהוי סימפטיה עמוקה למשתתפים באומן מכיוון שהם למעשה אנרכיסטים ופורצים מגבלות והרצון האמיתי שלהם לחוייה רוחנית אמיתית לא מאפשר להם לקבל את הקיים ולהסתפק בממסד הדתי המאורגן. אין כל פלא שדעת רבנים רבים לא נוחה מכך. המבקרים החילוניים הניו אייגים שלהם צריכים להבין שלמעשה יש לשניהם מכנה משותף מסויים.

    כמו כן לדעתי ייתכן שחלק מהחוזרים בתשובה מבינים את רבי נחמן לעומק יותר מאשר חסידי ברסלב מסורתיים שמקבלים את הכל כמצוות אנשים מלומדה. אבל נראה לי שהציבור הזה מהווה סכנה אמיתית לדת המאורגנת, וייתכן שזה רק עניין של זמן עד שיהיה אסון חס וחלילה במקום. לצערי האנושות איננה עדיין בוגרת מספיק לכך שאנשים יחוו רוחניות ללא מערכת נוקשה של חוקים שמלוות אליהם. לרוב האנשים אין את החופש, האחראיות והביטחון העצמי לחיות מתוך הבנה וביטוי של טבעם האלוהי.

    אהבתי

  11. תומר,
    מופתעת לגלות כמה התקרבנו בדעותינו מפעם..
    גם לדעתי צריך להתקרב לקב"ה ומתוך כך לעשות את הטוב. וכאן מגיע החלק של ה"לא ייתכן": לא ייתכן שאדם ינסה להתקרב לקב"ה, לחוות חוויה רוחנית עילאית (ולו חד פעמית או חד-שנתית) על חשבון מישהו אחר- כלכלית ו/או נפשית. לכן הבעיה עם הנשים שנשארות בבית זה לא רק מה קורה לך או לגבר אחר כשאין נשים סביבו באומן אלא מה קורה לאשה כשהיא צריכה להעביר רבעוש ארוך עם ששת הילדים בבית??? לגביה חווית החג וודאי לא תהיה רוחנית אבל אולי אפילו לא תהיה של מנוחה (תחושה חיונית לחגים דתיים ביהדות.
    ידוע כי ראשי התבות "אלול" הם -"אני לאומן ואשתי להורים'שלה"-
    האם כדי לחוות חוויה רוחנית של התקרבות לקב"ה צריך בהכרח להתרחק ואף לרמוס אדם אחר??

    כן גם פמיניזם זה מאת ה'…:)

    אהבתי

    1. מיכל,

      באופן כללי את צודקת. אבל יש יוצאים מהכלל. לא הייתי אומר ש"לא ייתכן שאדם ינסה להתקרב לקב"ה, לחוות חוויה רוחנית עילאית (ולו חד פעמית או חד-שנתית) על חשבון מישהו אחר". למעשה, פעמים רבות זה כך, ובאופן מרתיח זה אפילו עובד. אתן לך דוגמא אחת קדומה: העקדה.

      אהבתי

  12. תומר יקר

    ואני שואלת מה בין התם (הפוסט הקודם) לחכם (הפוסט הנוכחי)?

    ועוד נקודה, כתבת שאינך משורש ר' נחמן, והמשכת את הפיסקה בפסיקה כי ר' נחמן הוא כנראה רבם של אותם ערסים שבאו עם הג'וני ווקר. ואילו אני שאינני בטוחה שאני משורש ר נחמן אך כן מזדהה עם התיאור רבנו, ויודעת עד כמה תורתו של ר' נחמן השפיעה עלי והביאה עימה אור חדש לחיי היהודיים ולתפיסת עולמי ובכך נתן לי תורה חדשה –
    תורה מורכבת וצבעונית, תורה המחנכת לבחירה יומיומית, תורה שנותנת מקום למגוון גדול של רגשות ותחושות, תורה שמתייחסת לתופעות העולם הזה, שנותנת כלים לעבוד עם המציאות לצד כלים להתעלות בעולם הרוח ועוד ועוד ולא רק רבם של קטני אמונה, זקוקים לנחמה או לכפרה על החטאים אלא תורה של אור חדש ממש.

    חג שמייח

    אהבתי

  13. יש לי שאלה פילולוגית. פעם התעניינתי בחילון של מונחים הקשורים לקודש אצל אנשי החלוצים (ביטחון, כנסת ישראל, מוסף לשבת וכו')
    אני רואה שבחסידות ברסלב רווח השימוש במילה 'קיבוץ' לביטוי התחברות של חסידים.
    האם גם המונח קיבוץ הוא מונח ידוע בחסידות שהחלוצים עשו לו חילון?

    דרך אגב תוך כדי הקריאה נזכרתי פתאום שבתיכון התנדבתי אצל קשיש רוסי שהיה לו מאד חשוב שאני אכתוב עבורו מכתבים לשגרירות בנוגע לאיזה קבר אחים שיש באומן, העיר שהוא גדל בה, ושנמצא בהזנחה. לא הצלחתי להבין ממנו אם זו אותה אומן שבה קבור ר נחמן כי הוא לא שמע מעולם לא על ר נחמן ולא על ברסלב. (בתקופה שהוא היה נער בטח היה אפשר לספור על יד אחת את חסידי ברסלב..) שמעת על איזה קבר אחים באומן?

    אהבתי

    1. גלבוע,

      לצערי אין לי תשובות לאף אחת מהשאלות שלך. שמעתי שהחלוצים לקחו את המילה "קיבוץ" מהחסידות, אבל אני לא יודע אם זה נכון. ובקשר לאומן, אני עוד פחות בקיא.

      אהבתי

        1. תודה רבה. מקור מדהים.מסתבר שהקשר בין הקיבוץ לברסלב הרבה יותר ישיר ונועז ממה שחשבתי.

          הלוואי שנוכל לחזור לימים כאלו.

          אהבתי

    2. קיבוץ הוא מונח מקובל לא רק בחסידות אלא אפילו אצל הליטאים:

      מחזור שנתי בישיבה גדולה נקרא "קיבוץ".

      אהבתי

    3. המושג "קיבוץ" בהקשר החסידי וההתישבותי, נגזר מ"מקבץ נדחי עמו" ו"אקבץ עוד לנקבציו".
      משמעותו "גאולה" ושיבה למקור.

      אהבתי

  14. קודם כל אתה ראוי לפוליצר על הכתיבה המצויינת!
    לעצם העניין אני חייב להעיר שני דברים:
    1. לדעתי הנסיונות לדעת את ה'\להתחבר אליו הם אשליה. אתה לא יכול לדעת מישהו שלא מדבר איתך, וכל ה"השגות" כביכול שאנשים משיגים באירועים כאלו הם אשליה מתוכננת ותו לא – בזה הרב יואל בן-נון צודק ב- 100%, גם בלי לערב את הס"א. כל עוד י-הוה לא טורח לדבר איתנו מזה 2500 שנה (ואני לא מכיר עדיין ברסלבר שיטען שאכן כך קרה, אפילו הרב קוק והרב הנזיר שהיו קרובים לכך הודו שלא הצליחו). מי שה' מדבר איתו יכול לומר שהוא יודע את ה' – כל השאר זו פיקציה.
    2. אין מטרה לדעת את ה' פר-סה, ויותר מדי פעמים אני חש שזו השאיפה העליונה שלך. אבל זו כלל לא המטרה, לפי היהדות המקורית לפחות. אברהם אבינו קיבל הנחיה ברורה: קח ארץ, קח זרע "ונברכו בך כל משפחות האדמה". במילים מודרניות ועפ"י רוח הנביאים – תדאג לתיקון העולם בכלים לאומיים של עם החי בארצו ומשפיע משם לכל האנושות (עם ולא דת כמובן). ירמיהו מדגיש פעמיים (לפחות זה מה שזכור לי כרגע) כי עיקר ידיעת ה' היא בעבור שנעשה חסד ומשפט: "כי אם בזאת יתהלל המתהלל: השכל וידוע אותי…כי אני עושה חסד משפט וצדקה בארץ" ועוד: "ועשה משפט וצדקה אז טוב לו… הלא היא הדעת אותי נאום י-הוה".
    לכן המבחן מבחינתי הוא – האם אותו ערב-רב באומן יכול להוות סיכוי לתיקון של משהו? התשובה הברורה לי היא שלא, בקושי את הברית שלהם הם מתקנים שם ולוואי שלא יפגמו, אבל כל רואיהם נד בראשו ואומר: "עם ה' אלה? מארצו יצאו?!"
    ואותו כנ"ל לגבי ההודים – אמנם הם מהווים מפלט לנשמות תועות, וגם זה טוב, אבל בשורה לעולם כולו – ממש לא, כיוון שהאכזריות המובנית בחברה שלהם לא מאפשרת כל חסד ואף לא משפט, רק פטאליזם דטרמיניסטי.
    נשארת כמובן השאלה – למה בדיוק לתקן את האנושות? או לאיזה מצב בדיוק רוצים שתגיע? יש לי רעיון, אבל אני משאיר לך בקעה להתגדר בה…

    אהבתי

    1. לאברהם העברי
      אני לא יודע אם יצא לך לבקר במדינת עולם שלישית בזמן האחרון, אבל העוני הנוראי והפערים הענקיים בחברה, הם סיבה מספיק טובה לתיקון עולם. או שאולי אתה מעדיף לא להתייחס לזה ולהישאר בפלפולים אינטלקטואלים.

      אהבתי

      1. לקנייתי – לא הבנתי את הקשר למה שכתבתי ובכלל לנושא הפוסט – אבל אם כבר, אז הנה בקצרה: הדרך להשפיע כיום על העולם היא רק ע"י ישות מדינית מבוססת (=מדינה). כל התנועות הרוחניות הגדולות לא הזיזו כהוא זה לאף מדינת עולם שלישי. בינתיים לצערי מדינת ישראל עסוקה בעיקר בלמכור נשק למדינות העולם השלישי ולייבא משם עובדים זרים, במקום להוות דוגמה ליושר וחסד. אחרי שנתקן את עצמנו נוכל לבוא לעולם כולו בתביעות מוסריות לעזרה לעולם השלישי. כרגע העולם מצפה מאיתנו לזה ולא נענה – ולכן ההתקפות המרושעות והצבועות עלינו מכל עבר.

        אהבתי

    2. אברם
      אני מאבחן פה שרקיזם כרוני. יש לי שתי הערות אליך:
      1.הרב של הרב שלך אומר (אני מערבב פה עקרונות מכמה מקורות) שכשרוצים להלחם בדעה מסויימת אין טעם לתקוף אותה ולהראות לה את צד השקר שבה. האסטרטגיה צריכה להיות לחשוף את נקודת האמת שבה, את תביעת החיים שהיא נותנת לה מענה ושהיא מרגישה שחסרה אצלך, ואז לגלות באופן יותר ברור את הצד הזה באמונה שלך, להראות שגם אתה נותן מענה לתביעת החיים הזו.
      אני מציע לך לנקוט גישה כזו כלפי הדרישה של תומר, ושל הנוסעים להודו ולאומן לחויה אישית של ידיעת אלוהים.
      הניכור לפן הרלגיוזי ביהדות הוא אחד מהדברים שחסרים במשנתו של הרב שרקי, אמנם יש בזה פן שמאפשר לו להישמע נועז ולבקר את העולם הדתי אבל הוא מתכחש למשהו מאד עקרוני.
      וכל זה עוד בלי לדבר על הצדיקים הטהורים שמוסיפים אורה ולא קובלים על הרוע, במקום לדבר גבוהה גבוהה על תיקון עולם ובדרך להוציא לעז על קבוצה מאד רצינית של אנשים.

      2. אין דבר כזה 'היהדות המקורית' יש 'מקורות היהדות' שמדגישים ערכים שונים ושאפשר לפרש ולערוך אותם בדרכים שונות.

      אהבתי

      1. להילחם?! אין לי כוונה להילחם – פשוט לציין עובדות:
        1. אי אפשר לדעת מישהו שמעולם לא פנה אליך – זה הכל. לדוגמה – האם אני מכיר את תומר פרסיקו? קצת. כי הוא כותב ומגיב. האם אני מכיר את קרישנמורטי(אחר מאליליו של תומר…)? התשובה היא לא. וגם אם אצעק ואתפלל וארקוד אל אותו קרישנמורטי – זה לא ישנה את העובדה שהוא מעולם לא פנה ולא דיבר איתי. טוב, כמובן, שה' כן פנה אל אבותיי, ולכן אני כן מכיר אותו קצת – אבל אבותיי היו נביאים ואני לא.
        2. ומכאן לגבי הנביאים – הם הרי אלו שידעו ב-א-מ-ת את ה', והם עצמם אלו שאמרו לנו מהי ידיעת ה' – לכן ציטטתי את ירמיהו. ואם אתה רוצה – קח גם מישעיהו שמתאר את המלך המשיח (!) כאחד ש"הצדק איזור מתניו" "ושפט בצדק דלים" ועוד. לכן מיהו זה ואיזהו שיכול לבוא ולומר שההשתטות הבלתי פוסקת באומן היא הדרך לידיעת ה'?!
        ולגבי הניכור וכו' – אמרתי ואני חוזר ואומר שהתנועה לאומן ולהודו היא טובה בשביל לתת לכמה אנשים הרגשה טובה, ואין רע בכך. אבל מה בין זה לידיעת ה'?! לתיקון עולם?! ליהדות?!
        אה, ויש כזה דבר "יהדות מקורית" (אולי "ישראליות מקורית") – זה מה שמתואר בתנ"ך, על שלל סתירותיו. זה כלל עבודה זרה, אבל אז אנשים נפגשו עם האלהים – אנחנו רחוקים מכך, ונשארנו רק עם העבודה הזרה…

        (אגב לגבי ה"שרקיזם" – אכן כן, לכן הפניתי בקישור לדף משתמש בוויקיפדיה…)

        אהבתי

  15. תומר, יקירי, זהו אחד המאמרים החשובים שכתבת עד כה. וכתבת הרבה וטוב…
    אכן אלילות היא "לא רק טיבעית אלא טובה: היא מאפשרת לנו לגעת באלוהות". כל כך נכון. ומי לנו עד נאמן לעניין זה אם לא המיקרא עצמו בתאור אוהל מועד, קודש הקודשים, ועל הארון – כפורת. ומהי כפורת אם לא פלטת זהב וממנה יצוקים שני כרובים, שני מלאכים זכים מעשה ידי פסל אומן, כרוב וכרובית, שני אלילים חביבים (לא תעשה לך פסל) מנוגדים ומשלימים זה את זה, אשר ביניהם, ואך ורק ביניהם מתרחש ומתהווה הפלא הנקרא דבר האלוהים. כי מה היא עבודת השם אם לא הליכה בדרך מעבודת האלילים אליו יתברך, תוך ויתור הדרגתי על האלילים, לא פעם דרך חוויה נומינוזית כמו זו שיכולה לקרות באומן, בעזרת השם יתברך.
    עבודת אלילים היא הדבר הכי אנושי בעולם, ובלעדיו לא תיתכן עבודת השם, שהיא ניגודה המשלים… אלא שהכל צפוי והרשות נתונה, לבחור כיוון ודרך וללכת בם. לרבים רבים הנסיעה הלאומן היא שלב נכון בדרך הזו. ולרבים זו העצמת האלילות. רחמנא ליצלן.
    שוב תודה לך, איש יקר, על אומץ הלב שלך ועל הישירות הזו, שאין בילתה. יישר כוח!
    מימי

    אהבתי

  16. כרגיל, כתוב נהדר. אולם נדמה לי שיש לך טעות מסוימת, ואולי אפילו קריטית, בשימוש בטענתו של טרנר אודות העלייה לרגל כלימינליות. טרנר אינו טוען שהמקום אליו עולים לרגל הוא מקום אנרכיסטי, נטול סדר, ולפיכך, חתרני. אלא שהוא מקום זמני הנמצא מחוץ לסדר החברתי, אולם בנוי כתמונת ראי שלו: structure and anti-structure, כדבריו; anti-structure ולא a-structure. במלים אחרות, בחברה אינדיבידואלית המקום (והזמן) הלימינלי יהיה קולקטיביסטי; אולם בחברה קולקטיביסטית, הוא יהיה דווקא אינדיבידואלי. בכל מקרה, דרך "בריחה" אל אלטרנטיבה המתוחמת ומובנה בהתאם לנורמות, אנשים יכולים לשחרר לחצים בכדי *להתחזק*, עם חזרתם, באמונתם הנורמטיבית.
    צבי מרק עולה על ההשלכה של זה יפה: "אך דווקא המעבר דרכו בתהליך העלייה לרגל, מאשש ומאשר מחדש את זהותו ושייכותו הדתית והחברתית של העולה לרגל." במלים אחרות, העלייה הדתית לרגל אינה מייצרת אנשים טובים יותר (כדבריך), אלא אנשים דתיים יותר.

    יתכן שמה שמתרחש באומן אינו דווקא הלימינליות של טרנר – שהיא, כאמור, כמעט תמיד תופעה *המחזקת* את הסדר החברתי הקיים – אלא יצירת הטרוטופיה, מושג של פוקו: מקום הנמצא מחוץ לזמן ולמרחב המקובלים, ושהכללים הקיימים אינם חלים בו. להטרוטופיות (שטרנר עצמו כינה 'לימינוידיות') יש פוטנציאל מהפכני, בניגוד למצבים לימינלים. אבל, האמת, טענתו של מרק נשמעת לי משכנעת יותר, הן אמפירית והן תיאורטית.

    אהבתי

    1. בהחלט, טענתו שם מרק גם נתמכת על ידי ממצאיו (הלא מדעיים אומנם) של וינשטוק, כפי שציטטתי – בחזרה לארץ חוזרים גם לאתוס הדתי המוכר (מי לבנייה ויצירה דתית ומי לפריקת עול), רק במשנה מרץ. לא התכוונתי אחרת.

      אהבתי

  17. ובמקרה גמור בתיבת האימייל שלי הבוקר:
    "India has given birth to so many reformers of organized religion that one wonders if it is a natural cycle: each of them shows common people the simple but neglected path to a personal faith, but they deify him into a divine status he never wanted, establishing an institution, and the circle begins all over again."
    Ananda Lal; Spiritual Cycles; The Telegraph (Calcutta, India); Sep 11, 2010.

    וברצינות, אולי עדיף לנתק בין הדת לחוויה הרילגיוזית (אני מודע לכשל הלשוני) – להשתמש בדת ככלי לתיקון עולם (אם אפשר), ולהשאיר את ידיעת ה' לעניינו הפרטי של האדם (ובמישור זה תפקידה היחיד של הדת הוא דווקא הצבת הגבולות).

    אהבתי

  18. ת.פ.
    אהבתי לקרוא…..
    מעניין מה מרטין בובר היה אומר על זה…

    אני לא יודעת….המורה שלי לאימפרוביזציה יודעת להעביר שיעורים שמחברים אנשים לרגע, לעצמם, למשהו אמיתי שבא לביטוי בתנועה.
    יש לה סטודיו ומערכת שיעורים שהיא בנתה, ובמסירות היא מעבירה שם את השיעורים שלה.
    בשבילי כשאני באה לשם אני עולה לרגל למקום שבו אני יכולה להיות יותר אמיתית, יותר חשופה, למקום שמחבר אותי למצב אחר מהמצב היום-יומי שלי. אני באה לשם באיזו תחושת קדושה….

    אבל אני משתדלת לא להשאיר את הקדושה שם, אלא לתת לה לחלחל לחיים שלי, ומה שאני אוהבת שם זה שזו לא רק חוויה, אלא שזו חוויה שמשנה אותי לפעמים מעבר לגבולות הסטודיו. וגם יש תחושה של התקדמות בחוויה וגם בקשר שלה עם החיים.

    נראה לי שמי שבא לאומן, גם אם חווה משהו, אם אינו רוצה להשתנות מהחוויה, ורק משתמש בה כתירוץ לברוח מהשגרה, או כבידור……..אז כמעט שאין לזה משמעות.
    אם נותן לחוויה לחלחל, אם רוצה לחיות בקדושה גם בחיים הפרטיים….אז זה יכול להיות דלק שעוזר…ואז גם לא משנה כבר אם זה קורה באומן, בסטודיו, או בזמן אכילת גלידה.

    וגם בזה אני כמובן לא בטוחה.

    אהבתי

  19. רק הערות קצרות:

    א. חסידי ברסלב לא נהגו להשתטח על ציון רבי נחמן בראש השנה עצמו, אלא בערב ראש השנה. לפני השואה,, התרכז הקיבוץ בשני מישורים (שקיימים עד היום אצל חסידי ברסלב ה"שורשיים"): הציון בערב ראש השנה, והתפילה ב"קיבוץ" בראש השנה עצמו.

    רק היום הפך להיות הציון אטרקציה גם בראש השנה עצמו, אבל גם היום יחסית לערב ראש השנה הציון ריק בימי החג עצמם.
    עוד על ההסתכלות הברסלבית על הענין תוכלו לראות כאן:
    http://breslev.org/pages.php?go=uman
    ובמאמרים נוספים באתר הזה

    ב. "מחיקת היהודים", "תזוזת קברים" – בית הקברות באומן אכן נמחק על ידי הנאצים והסובייטים (לאחר מלחמת העולם), כאשר החלה שוב העליה לאומן, ועל מנת לקלוט את ההמונים, נבנתה, בשלבים, החצר הגדולה אולם כולה ללא יסודות, על מנת שלא לפגוע בקברים עצמם, שעדיין קיימים כמובן.
    בחסידות ברסלב מספרים חזור וספר כי רבי נחמן ביקש להקבר בבית הקברות הזה בין היתר בגלל קבר האחים הענק שהיה שם, של יהודים שנהרגו על ידי גונטה, בפרעות ההיידמקים בשנת תקכ"ח, וקבוצות עולות לבית הקברות הזה בימי הזכרון שלהם, שנקבעו מיד לאחר הפרעות, בתחילת חודש תמוז.
    את הסיפור תוכלו לקרוא כאן (כמו גם על הקמת המצבה לזכרם, לאחרונה):
    http://breslev.org/pages.php?subaction=showfull&id=1290529160&ucat=33

    במז'בוז' נבנה אוהל על קברו של הבעל שם טוב, אולם גם המצבות סביב שופצו, ובית הקברות (ה"ישן", בו קברו הבעל שם טוב, וה"חדש" הנמצא במרחק כמה דקות הליכה ממנו) מנוקה בקביעות.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s