אז מהי אומן בראש השנה? היא הילולה של צדיק, והיא מקום מפגש של יהודים. אבל היא כמובן הרבה יותר מזה: ר' נחמן אינו צדיק ככל הצדיקים, והיהודים שבאים לאומן לא רק נפגשים, אלא מתערבבים.

ר' נחמן מיוחד לא מפני שהוא "צדיק האמת" או משהו כזה, אלא מכיוון שהוא מצד אחד מיסטיקן גאוני ועמוק, ומצד שני מורה רוחני שתורותיו יכולות לעבור בקלות רידוד ואריזה מחדש כך שיערבו לחיכו של ההמון. היהודים שמגיעים לברסלב אינם ברובם חסידים. רבים מהם הם חוזרים בתשובה, חלקם "מתחזקים" לשבוע בלבד, שמבקשים טיול + כפרה במחיר אחד. הם סומכים על הבטחתו של ר' נחמן להושיע את מבקריו ובדרך אוהבים להראות כמה חביבות עליהם המצוות על ידי כך שישאלו בקול "אחי, מה מברכים על ביסלי?" ואחר כך יצעקו את הברכה כדי שכל סביבתם תענה בקול גדול "א-מ-ן!"

באומן הם נפגשים עם חסידי ברסלב ותיקים, עם שלל כיפות סרוגות בכל הגדלים והסוגים, ועם חרדים מחסידויות אחרות (וגם כמה ליטאים) שגם הם נתפסו לרוח שנושבת מה"ציון". הפסטיש הצבעוני והבלתי-הרמוני שמתקבל ברחובות הסמוכים למקום משכבו של ר' נחמן משמש כבמה לקרנבל עליז ומעורר שכולל באופן אירוני פריקת עול כללית לצידן של המצוות החדשות שהם פתאום מקפידים כל כך לשמור.

אין ספק שההוויה העיקרית באומן, מעבר להסתופפות סביב קדושתו של הציון, ובודאי מעבר לתורתו של ר' נחמן, היא היציאה מחוץ לסדר אל המרחב הלימינלי. הבאים מהארץ ל"קיבוץ" (במלעל) עוברים מהמוכר אל הזר, מהמסודר אל חסר-הסדר, ממקום של חוק למקום שהוא בעצם חסר חוק. הערבוב בין העדות והזרמים, המקום המוזר, הלכלוך העצום שמצטבר מיום ליום, העובדה שאין נשים – הכל מאפשר לך לשכוח מאיפה באת, לשכוח מי אתה, להתלהב ולתת להתלהבות לכבוש אותך. הוסיפו לזה את תורתו האנטי-אחראית של ר' נחמן (ראו להלן), והרי לכם מרשם מובהק לאנרכיה מחד גיסא, ולרוחניות מתפרצת מאידך גיסא. מיסטיקה ושיגעון (ככותרת ספרו מאיר העיניים של צבי מרק על תורתו של ר' נחמן) מתערבבים כאן, והשאלה היא עד כמה אתה מיסטיקן, ועד כמה אתה סתם משוגע.

קצה וסוף

על נקודת הערבוב הזו עומדים שני מאמרים מוערים שיצאו לקראת ראש השנה הזה על העלייה לרגל לאומן. הראשון, " צדיק הנתון בלוע הסטרא אחרא: האדם הקדוש והמקום הטמא – על העלייה לרגל לקבר רבי נחמן מברסלב באומן בראש השנה", נכתב על ידי צבי מרק הנ"ל (שהוא המומחה האקדמי הבכיר לתורתו של ר' נחמן), יצא בכתב העת ראשית (2) של מכון הרטמן, ועוסק, לבד מסקירת ההיסטוריה של עצם הרעיון לעלות לקברו של ר' נחמן דווקא בראש השנה (האם ידעתם שר' חיים ויטאל קבע שאין ללכת לקברי צדיקים בחגים?), בעיקר במעמדה של אומן בעיני ר' נחמן והחסידים: האם היא קדושה או טמאה? האם ר' נחמן הפך אותה בבואו בה למעשה לחלק מארץ ישראל או שהיא היתה ונשארה מעוזו של הסטרא אחרא?

תוך כדי בירור עניין זה, נוגע מרק במעמדה של העלייה לרגל כטרנסגרסיה מהמוכר ומהחוקי:

מתברר [מהאמור לעיל – ת.פ.] שמקום קבורתו של ר' נחמן והמקום שאליו עולים לרגל עשרות אלפים יהודים מידי שנה איננו טבור העולם ומרכז הקדושה אלא מקום גבול, 'קצה וסוף' של קדושת ישראל. מגמה זו בשיח הברסלבי, המתארת את העלייה לרגל לאומן, כעלייה לרגל למקום שהוא 'קצה וסוף' הולמת עד מאוד את העולה ממחקריו של ויקטור טרנר. בניגוד למירצ'ה אליאדה שתיאר את העלייה לרגל כעלייה למרכז, טרנר מתאר את העליות לרגל כקרובות באופיין לטקסי מעבר, שבמהלכם האדם חווה מצבים לימינליים, גבוליים. העלייה לרגל היא פעמים רבות על פי טרנר יציאה מהמרכז אל עבר השוליים, היא עלייה לרגל למקום שהוא סיפי במהותו, שהוא 'קצה וסוף' של הקיום החברתי והדתי, אך דווקא המעבר דרכו בתהליך העלייה לרגל, מאשש ומאשר מחדש את זהותו ושייכותו הדתית והחברתית של העולה לרגל. (עמ' 134 ב- pdf)

כלומר כבר בחשיבה הברסלבית מוכר שאומן היא לגמרי out there, ואילו ויקטור טרנר מדבר כך באופן כללי על כל מקום של עלייה לרגל. לא קשה להבין שהתאפשרותן של חוויות קצה (הן במובן גבוליוּת והן במובן פסגה) קשורה לא מעט להזדמנות שיש לאדם לצאת מביתו (הן במובן "אזור הנוחות" שלו והן במובן המוכר והמקובל עליו). גם בגלל זה עלייה לרגל היא תמיד מרגשת, חדשה, ופעמים רבות טרנספורמטיבית.

המאמר השני על תופעת אומן, ""חידוש שלא יאמן": על הקיבוץ היהודי באומן בראש השנה", נכתב על ידי משה וינשטוק ופורסם באקדמות האחרון (כ"ה). וינשטוק מביא את דבריהם של החוזרים מאומן, ומציג דרכם את הלבטים שפקדו אותם ואת דרכי ההתמודדות איתם. באופן מעניין הוא לא מראיין חסידי ברסלב ותיקים, אלא בעיקר דתיים-לאומיים שהנסיעה לחו"ל לצרכי דת וההשתטחות על קברי צדיקים אינה טבעיים להם, בלשון המעטה. וינשטוק קובע כי

מן הראיונות עולה כי אחד הדברים המאפשרים את החוויה הרוחנית באומן קשור להיווצרות של מעין "אקס-טריטוריה", גיאוגרפית ותודעתית, מקום שהוא מחוץ ומעבר לכל החיים המוכרים, מחוץ לכל התפיסות ה"רגילות" הכובלות את האדם, מחוץ לכל המוסכמות החברתיות והדתיות. [… ולא רק זה, אלא ש]תחושת החופש השוררת באומן ההמון על גווניוו ומוזרויותיו, יוצרים אקס-טריטוריה גיאוגרפית ותודעתית המאפשרות חוויות מיסטיות הבאות לידי ביטוי ברגעי השיא. (עמ' 21, 36)

כאמור לעיל, היציאה מהמוכר היא יציאה מחוץ למוסכמות, ולא זו בלבד אלא שהיצאה מהמוכר לא רק חושפת אותנו לבלתי-מוכר, אלא גם פותחת פתח לבלתי-מוכר-בעיקרון, כלומר לאלוהות, למגע עם הנשגב. אומן כהודו של שומרי המצוות.

אומן מצליחה להנחל בלבבות

באופן אישי, כפי שאפשר היה לקרוא, היה לי טוב מאוד באומן, למרות שאני כנראה לא משורש נשמתו של ר' נחמן. השתטחתי וביקשתי בקשות וגם מדטתי ליד הציון. היה בהחלט נחמד, אבל אין לי חיבור פשוט איתו. נראה שרבנו הוא יותר הרב המנחם של מני יהודים הזקוקים לנחמה, גם בשל קשיי אמונה, וגם בשל יסורי מצפון על שום חטאים למיניהם, ולי אין כמעט אמונה (as such) בכלל, ויש יסורי מצפון בעיקר אם אני מרגיש שאני לא קורא או כותב מספיק. לא בגלל זה באים לאומן.

אבל בגלל זה נוצר מצב מוזר שבו יהודים שאינם מסוגלים לעמוד בחוקים ובמצוות שהם בטוחים שהאל ציווה עליהם (ובראש ובראשונה "שמירת הברית") ומרגישים שהם חוטאים נוראיים, רימה ותולעה, נוסעים בראש השנה לאומן כדי להתרפק על קברו של הצדיק, ובעצם זה עושים מה שלדעת רבנים רבים הוא עבודה זרה.

יחד עם זה, הן צערי על חוסר החיבור והן שמחתם של אלו המרגישים מטוהרים מחטא רק ממחישים בעיני את הצורך שלנו במתווך, במישהו שיבוא בינינו לבין האלוהות המופשטת, שהיא פשוט לא מספקת כבת-שיח, כידיד נפש. נראה שאת זה הבינו ההודים כבר מזמן ולכן מיסדו את האלילות אצלם, למרות שכבר באופנישדות מוצהר שכל האלים הם ביטויים שונים של אותו "אחד". מכאן גם שהנצרות בסך הכל תיקנה משהו שהיה בעייתי ביהדות (כלומר בזו שהתנתקה מהדיבור הישיר עם יהו-ה כדמות קונקרטית שאפיין את תקופת המקרא). ולכן היום יש לנו את ר'נחמן ואת הרבי מליובאוויטש, את קבר האר"י ואת קבר הבאבא סאלי, את מערכת הספירות ואת הכותל המערבי. לכן גם מתפללים לבנייתו של המקדש.

צריך מיצוע, צריך איש ביניים, לא בשביל שיחליף את המוחלט המופשט חלילה, אלא בשביל שיצור מקפצה אליו. צריך אדם או מקום או חפץ שיהוה נקודה ארצית של קדושה. לכן האלילות היא לא רק טבעית, אלא טובה: היא מאפשרת לנו לגעת באלוהות.

ותשאלו: ומה על המוני הליטאים שלא משתטחים על קברי צדיקים? ומה על הסרוגים המהוגנים שנסיעה לאומן מעוררת בהם פלצות? ומה על ליבוביץ שאפילו הכותל היה בעיניו עבודה זרה? ובכן, השאלה צריכה להיות עד כמה כל הזרמים והאנשים האלה באים במגע עם האלוהות ועד כמה הקשר הישיר עם האלוהות בכלל חשוב להם, עד כמה זה בכלל עולה על דעתם.

שכן אכן, רבים מהבאים לאומן באים לשם בדיוק בשביל להגיע למגע אינטימי עם האלוהות. לקוראים במאמרו של וינשטוק הדבר לא יכול להיות ברור יותר. וינשטוק עצמו קובע כי "הנוסעים אינם מסתפקים ב'דת ממוסדת' והם מחפשים חוויה ישירה של נוכחות אלוהית, ללא חציצת המוסדות" (עמ' 21), ומהציטוטים שהוא מביא אפשר להבין זאת היטב. להלן שני ציטוטים שמבחינתי אומרים הכל. הראשון:

זה היה אחד האירועים המכוננים. מפגש עם כזאת חיוניות ושמחה… תפילה מאוד מוחשית, שהקדוש ברוך הוא נמצא אתנו כאן ואנחנו עכשיו מתפללים אליו. אני לא יודע אם זה נשמע טריוויאלי אבל מבחינתי זה היה חידוש שלא ייאמן. ושאף פעם לא [הייתי] מודע לזה שזה יכול להיות ככה ולא שמתי לב לחסך… שום דבר ממה שחוויתי באותן דקות ראשונות לא התקרב בכלל לאיזשהו אופן של תפילה שחוויתי לאורך כל השנים הללו, חד משמעית… וזה שוק, מישהו שאמור להיות דתי ועובד את ה' במשך עשרים פלוס שנות קיומו לא נפגש עם שום דבר מזה אי פעם, עד להגעה לתפילה הזו. זה היה אירוע מכונן במובן של "הנה קמה תחושה חדשה בתפילה, הנה ההכרה המחודשת של מה זה להיות קשור לקדוש ברוך הוא". (עמ' 36, ההדגשה שלי)

ריבונו של עולם!!! אתם מבינים מה קורה כאן? את האדם הזה מאביסים במצוות מאז שהיה ילד והוא אף פעם לא ידע חוויה של קדושה מה היא! הוא פתאום מבין שרימו אותו, שהונו אותו, שמכרו לו דת שאינה דת אלא מצוות אנשים מלומדה, שסיפרו לו שזה הדבר האמיתי, אבל שהתברר לו שיכול מאוד להיות שזה הדבר שמונע ממנו להגיע אל הדבר האמיתי!

עכשיו כמובן שהחוויה היא לא הדבר החשוב ביותר, וכמובן שהמצוות לא במהותן מנוגדות חלילה לדתיות אמיתית, וכמובן שההלכה אמורה ויכולה לעזור לנו להגיע לידיעת ה', וכמובן שיש גם עוד מימדים חשובים ביהדות מלבד מגע עם האלוהות (למשל, תיקון עולם על שלל גווניו) – אבל ברור גם שכאן נוצר מצב שהוא היפך עבודת ה', מצב שהוא כלא רוחני, שהנסיעה לאומן מתבררת כשחרור ממנו.

והנה הציטוט השני, בו נפגוש עוד אדם שגילה שיש מרחק בין מה שסיפרו לו ובין המציאות:

יום לפני הנסיעה הלכתי לכותל ויום אחרי שחזרתי הלכתי לכותל. היה לי מאוד חשוב ללכת לכותל לפני ואחרי, לעטוף את זה בכותל, זאת אומרת להזכיר לעצמי קצת כעיקר וטפל, רבי נחמן זה חשוב, זה נהדר, זה צדיק, הכל יפה אבל הכותל הוא כותל, בית המקדש, ירושלים, הר המוריה. עשיתי לעצמי סדר בדבר הזה. הייתי בכותל, שזה גם דבר שאני לא עושה בשגרה […] יש לי פה שבר שאני צריך לתקן אותו… אם בכותל היתה יכולה להיות חוויה רוחנית כמו שיש באומן הייתי הולך לכותל בלי שום צל של ספק, והייתי מאוד-מאוד שמח על זה… היה לי חשוב לחנך את עצמי. לשים את עצמי בפרופורציה, שאומן היא צורך שלי. הקדוש ברוך הוא באמת נמצא פה, בירושלים, ואני צריך לחשוב איך אני מכניס את אומן לירושלים ולא לברוח לאומן כל הזמן. (עמ' 42, ההדגשה שלי)

אוי! אילו רק היתה חוויה של קדושה בכותל, כי אז הדברים שסיפרו לו בישיבה וההרגשה האישית שלו היו מתואמים, אבל מה לעשות שהוא פשוט לא מרגיש כלום בכותל, ומרגיש הכל באומן? מה לעשות שדווקא שם באוקראינה הוא מרגיש קדושה אמיתית? מילדות סיפרו לו שהר המוריה והר המוריה והר המוריה, ועכשיו מסתבר שבכלל אומן. או שאולי הכותל הוא מוחין דגדלות בשביל רבים, אבל בשבילו דווקא אומן היא המקום בו מתרחבת דעתו לכדי חוויה רוחנית אמיתית, בו הוא מתקרב לאלוהים, מה לעשות?

ושוב: החוויה באמת איננה העיקר, אבל היא אחד הנתיבים לידיעת ה', ולהפיכתנו לאנשים טובים יותר. אגב, גם אומן באמת איננה העיקר, ומי שקורא את הבלוג הזה מספיק זמן יודע שאחד המקומות הקדושים ביותר שאני מכיר הוא בכלל ההר ארונצ'לה בעיירה הדרום-הודית טירוונאמלאי. העניין כאן הוא היציאה מהתפיסות הקדומות שהרגו אצלנו את הרוח, והאומץ שלנו לחקור בעצמנו מה מקרב אותנו לקב"ה ומה מרחיק.

הכל חוזר אליך וסטרא אחרא בידיך

וכמובן, חריגה שכזאת מהאתוס המרכזניקי לא יכולה לעבור ללא תגובה ציונית הולמת. כבר כתבתי על יציאתו של הרב אמנון בזק כנגד הנסיעה לאומן. הרב בזק כתב ש

כשהחוויה הרוחנית עומדת בסתירה לדרכה המחשבתית של התורה, הרי שיש מקום לתהות האם מדובר בתופעה חיובית, או שמא השאיפה לחוויה זו אינה חורגת משאיפות ניו-אייג'יות כלל עולמיות, שאין להן קשר לתורה ולמצוות.

אך אלו עוד מילים רכות. בעודי באומן התפרסמה (מקור ראשון, "שבת", 8.9) תגובה קשה מאוד של הרב יואל בן נון בקשר לנסיעה לאומן. הרב בן נון אינו חוסך במילים וקובע כי

כל הנוסעים לטומאת ארץ העמים אינם נדבקים כלל בנשמת ר' נחמן, כי אם בטומאת קברות אומן וארץ העמים, וכל החוויות הגדולות שלהם באות משורש ה'דרישה אל המתים'…

הרטוריקה של שני הרבנים הללו אינה אלא הטריק הישן ביותר בספר של היהדות כנגד חוויות רליגיוזיות שמתקבלות שלא מתוך תורה ומצוות. "כן, בטח," יאמרו לנו אלה, "ברור שזה כיף. זה ממש יופי, חוץ מזה שזה הכל מהסטרא אחרא. מסתבר שאתם רק חושבים שאתם עובדים את ה', אבל אתם בכלל עובדי אלילים."

זו אכן דרך קלה ופשוטה לפסול כל מה שלא מוצא חן בעינינו, אבל יש איתה בעיות לא פשוטות. הנה, וינשטוק מספר במאמרו שהנוסעים לאומן

מעידים שהנסיעה השפיעה על חיי היום-יום שלהם, על שינוי היחס ללימוד התורה, לקריאת תהילים ולתפילה [כלומר, משיעמום לעניין – ת.פ.]. כמה מהם קיבלו על עצמם באומן ליצור פרוייקטים של חסד והפצת היהדות. הם מעידים על שינוי האווירה בבית ובמשפחה. לטענתם […] יש יותר סבלנות זה לזה, יותר הקשבה, שינוי בדפוסי הפתיחות, הקשב וההתנהגות. (עמ' 39)

נו נו, האם זו אכן עבודתו של הסטרא אחרא? זו טומאה וזה שכרה? האם לס"מ אין משהו רע יותר לעשות מלבד לקרב אנשים לתורה, לעבודה ולגמילות חסדים? כי באמת שעם אויבים כאלה לא צריך חברים. בקיצור, כל טענה בדבר מקור הטומאה של החוויות שבאומן נראית מגוכחת אם אלו פירותיהן. לו כל טומאה תפריח פרחים שכאלה (ותתפלאו כמה מהמכונות "טומאה" אכן מפריחות כאלה פרחים).

בין התעלות להתבזות

אבל רגע. לפני שאנחנו פוצחים בשירת "ר' נחמן אין כמוך בעולם" בשני קולות צריך לדעת שביקורתם של הרבנים לא מפספסת לגמרי. כי אכן, לצד הקדושה יש סכנה רבה באומן (והאם יש קדושה שאין לצדה סכנה?). ראשית, כמובן שהעבודה שם היא אישית, ובמובן הזה מרוכזת בעצמי. לדעתי יש צורך וחייב להיות מקום לעבודה אישית, אבל אם האנשים שנוסעים לאומן נשארים בהתכוונות של רוחניות אגואיסטית ותו לא, זה כמובן גרוע מאוד.

שנית, תראו למשל את זה:

הפשקוויל הזה, שנתלה ברחבי הציון הקדוש באומן, קורא לנו להאמין באיגרת ההיא שלכאורה הגיעה מר' נחמן אל ר' ישראל דב אודסר ובישרה לו על המנטרה הקסומה "נ נח נחמ נחמן מאומן", שזה לא ממש מעניין, אבל הנימוק הוא שמעניין, שכן הוא קורא לנו לזרוק את ההגיון הבריא ולהאמין באותה שטות, ואף מעלה את האמונה באיגרת לדרגת "עיקר הניסיון של החכם והתם"! בכך לוקחים אד אבסורדום את ההוראה של ר' נחמן במקומות רבים "להשליך את השכל". הבעיה היא שלא מאוד קשה לקחת את ההוראה הזאת אד אבסורדום.

כי אכן, ברגע שמשליכים את השכל הרי אפשר להאמין בכל דבר. כמו שאמר פרויד על הציווי הנוצרי להאמין בשילוש קדוש 'משום שזה אבסורד': "אם כן למה דווקא באבסורד הזה?" למה באמת להאמין בתמימות דווקא באיגרת? למה לא להאמין שהרודן הגלקטי זינו כלא על כדור הארץ נשמות חייזרים שמציקות לנו, כפי שטוענים הסיינטולוגים? למה לא להאמין שהעישון מועיל לבריאות?

כמובן, יש כוח לְאמונה ואולי אפילו יש בה מעט אמת. וכמובן, יש לשכל ולהגיון האנושי מגבלות. אבל אמונה שמתגאה בזה שהיא הולכת נגד כל מה שהגיוני, שממש שואבת את כוחה והצדקתה מכך שהיא אידיוטית, היא כנראה בסופו של דבר לא יותר מאשר אידיוטית.

סומכים על הנס

הציווי הברסלבי להשליך את השכל חביב כמובן מאוד על כל מי שלא משכיל או חכם. אבל הוא לא הבעיה היחידה בוולגריזציה המביכה שעוברת תורתו של ר' נחמן באומן. קיימות שתי תמות מרכזיות הלקוחות מכתבי ר' נחמן שנושאות חן מיוחד בעיני עולי הרגל היותר פשוטים של רבנו.

הראשונה היא הדגש על האפשרות המתמדת לחזרה בתשובה ומחיקת עוונות מוחלטת (ששיאה הבטחתו למשוך מהגיהנום את חסידיו בפאותיהם). השנייה היא כאמור האנטי-אינטלקטואליזם החריף שלו, שיוצא נגד ה"מֶחָקְרִים" ומצווה להימנע משימוש בשכל. לא קשה להבין שהעניין הראשון פותר אותנו מרגשי אשמה והשני מרגשי נחיתות. לכשעצמו זה דבר טוב, ורק אם מנסים לכונן לאורן של תמות אלה חברה מתוקנת עלולים להיתקל בבעיות.

ספציפית לגבי הקיבוץ באומן השילוב של הסליחה המוחלטת עם התמימות המוחלטת הוא נפיץ במיוחד, שכן לא רק את מֶחָקְרִים באוניברסיטאות לא לוקחים ברצינות, ולא רק את מי שמתעקש להשתמש בהיגיון הבריא. גם בחרדים הליטאים מזלזלים. וגם בחסידויות האחרות. וגם בזרמים האחרים בברסלב. וגם ברבנים. בכלל, דומה שאם לוקחים ברצינות את המחילה המוחלטת על החטאים ומשליכים את השכל אפשר מצד אחד לקחת ברצינות רק את עצמך ואת נהמות לבך, ומצד שני אפשר לעשות כל מה שנהמות לבך לוחשות לך ללא חשש לנתינת דין.

עכשיו תוסיפו לזה אווירה של אקס-טריטוריה, תוסיפו לזה אלכוהול, תוסיפו לזה זלזול ב"גויים" שמסביב, תוסיפו לזה אף אישה שתקרר ותעגן את החסידים הללו לקרקע, והנה לך אגוטריפ גרוטסקי של צעקות ודחיפות וגסות רוח, כפי הנראה גם ניצול נשים אקוריאיניות לצרכי זנות, דקירת מקומי ואלימות נגד המשטרה המקומית ואסון גדול שרק מחכה לרגע שלו להתרחש. והכל בשמו של ר' נחמן.

ר' נחמן היה מיסטיקן גאון, וככזה הוא נגע בקצה הגבול שבין הדעת והשיגעון, בין החוק והחטא. רוב חסידיו, אללי, אינם מיסטיקנים ואינם גאונים, אבל מוזנים בעיבוד שטחי של תורותיו על עניינים אלה על ידי רבניהם (וראו ליקוטי מוהר"ן, תורה קלד). לצערי אני לא רואה איך חסידות ברסלב יכולה להרגיע את הבלגן הזה בלי בד בבד להרוג את הארוס הרוחני הטוב שנובע מאומן, והנה אנחנו עומדים לפני אחת הבעיות הבסיסיות של כל תנועה רוחנית: ברגע שיש מיסוד וסדר, קשה מאוד לפרוץ מעבר למובן מאליו. הרי בדיוק משום כך אותם דתיים-לאומיים נוסעים לאומן. לכן גם חסידי האדמו"רים האחרים מגיעים, והליטאים הספורים. לכן גם אני אגיע שוב. ומי יודע, אולי אלו השנים האחרונות לפני האסון חלילה, שאחריו יבואו המשטור וההתאבנות של פסטיבל ר' נחמן השנתי באומן.

לחלק א', "בתמימות"