מ'מלך מלכי המלכים' ל'כוח זורם של אור' – ובחזרה

לא עברו חודשיים מאז יצא אוסף המאמרים Jewish Mysticism and the Spiritual Life: Classical Texts, Contemporary Reflections והאתר (המצויין) Jewish Ideas Daily הגיש סקירה אודותיו, מאת אריה טפר, שלא בדיוק החמיאה, ושהצליחה לעורר אי-נחת בקרב ציבור הרוחניקים. אבל אולי נעשה סדר.

הספר החדש הוא אוסף של מאמרים רוחניים, בז'אנר ה-Jewish Renewal, המלוקטים מקרב חוקרי יהדות ורבנים, שעוסקים ברוחניות יהודית על פניה השונים. המאמרים מחולקים לששה שערים, שעוסקים ב"מציאת האל במציאות כולה", "צמיחה רוחנית, טרנספורמציה פנימית", רוחניות בגוף", "חמלה ואהבת הזולת", "תפילה, תשובה, רפואה", "תורה, הלכה, מצוות" – ובאופן כללי מביאים מגוון של קולות בקשר לנושאים אלה.

הביקורת, תחת הכותרת הישירה מאוד Spirituality Lite, מציעה שמדובר באוסף צבעוני של דגלים, שהרוח שמבדרת אותם יוצרת אולי אפקט אסתטי, אבל לא הרבה מעבר לכך. הנה ציטוט:

The language of tradition and the sensibility of New-Age "spirituality" sit cheek by jowl throughout the book. Its authors are refreshingly unashamed to speak of the centrality of God to Jewish life, although they tend to describe the divinity in such carefully chosen, non-personal terms as "an always-flowing force of light and energy" and the like. While similar terminology is to be found in mystical and philosophical Jewish texts, the real difficulty arises when you consider how an "always-flowing force of light and energy" can issue commandments—mitzvot. To this question, the Jewish tradition offers a variety of sophisticated answers, but in Jewish Mysticism and the Spiritual Life you get the following: "The mitzvot are intended to be the vehicle through which a life of meaning, purpose, and holiness is realized." As the passive voice and piously vague vocabulary indicate, the challenge is simply evaded.

כלומר מילא שמתארים את האל כ"כוח זורם תמיד של אור ואנרגיה" – אפשר למצוא תיאורים דומים גם בטקסטים קבליים – אלא שבספר אין התמודדות רצינית, כותב טפר, עם השאלה כיצד מתוך שפע מואר שכזה מגיעים חוקים ומצוות.

נדמה לי שטפר נוגע כאן בנקודה חשובה, אבל עושה זאת בצורה שטחית. כוונתי היא ששאלה מקומן של המצוות במסגרת של רוחניות אימננטית היא בהחלט שאלה עמוקה (התייחסתי לזה לא מזמן). הצייטגייסט של תפיסת האלוהות כפאנתאיסטית מחד ופנימית לאדם מאידך שובר את המסורת הארוכה של המודל הניאופלטוני של הקבלה, ובוודאי זר למפעלים תיאורגיים שלכאורה המצוות אחראיות להם. המצוות אינן עוד התאים מהם מורכב האורגניזם הקוסמי, אינן גם משמשות ככלים לקליטת שפעו של האל בעולם הרחוק ממנו, ויכולות מקסימום לשמש כמכשירים בחדר הכושר הרוחני של הפרט. האתגר להציג הצדקה חמורה לקיומן הוא על כן גדול, ודווקא משום כך הדרישה שספר שמציע מאמרים על מגוון של נושאים יתן לסוגיה הזו תשובה החלטית מוּנעת, נדמה לי, יותר מביקורת מגמתית מאשר מעניין אמיתי – זה פשוט מה שחשוב או מרכזי ליהדותו של טפר, ולכן על כך יוצא קצפו.

הביקורת של טפר שייכת לז'אנר נפוץ בימינו, של האשמת יוזמות רוחניות יהודיות-ניואייג'יות בנרפות הלכתית. היא מזכירה, למשל, ביקורת שכתב דניאל לנדס לא מזמן על ספרו האחרון של ארתור גרין, Radical Judaism: Rethinking God and Tradition, ספר שאמור להשלים טרילוגיה עם הספרים בקשו פני, קראו בשמי (שיצא בעברית בהוצאת עם עובד) ו- Ehyeh: A Kabbalah for Tomorrow. לנדס מבקר קשות את הכיוון הכללי שמציע גרין, בו בשם רוחניות פנתאיסטית מעורערות קטגוריות יהודיות יסודיות כתורה, עם ישראל וארץ ישראל. גרין עונה לו בכך שהוא מזכיר שבימינו אין הרבה ברירה אלא לזנוח מיתוסים שאינם מתיישבים עם העובדות הידועות לכולנו, שאי אפשר להמשיך לשחק משחקי שכנוע עצמי, ושהדגש על רוחניות אימננטית הוא בדיוק מה שצריך היום – מבחינה אינטלקטואלית, פוליטית, נפשית, אקולוגית. לנדס לא משתכנע (שם). עבורו הדתיות של גרין אינה עמוקה מספיק, ואינה יהודית מספיק.

הולכים נגד הרוח

שתי ביקורות אלה גם יחד מצטרפות לאותו תחביב מוכר בזמננו, והוא לדבר סרה בניו-אייג'. באמת אולי קל יותר מזה רק לדבר סרה ברבנים פונדמנטליסטים, ומכיוון שכרגיל אני מטפל בעניין השני, אני רוצה להתייחס בקצרה לראשון. אבל רצוני לא לקבור ולא להלל את הניו-אייג', אלא ראשית לשאול עד כמה זה בכלל צריך להפתיע אותנו שרוב הניו-אייג' איננו רציני. כלומר, נכון שרוב הניו-אייג'יסטים מבקשים "רוחניות" שהיא יותר בילוי או תחביב מאשר אחיזה אמיתית בשאלות קיומיות, ונכון שרוב הניו-אייג' משמש כשסתום-לחץ לחיי השעבוד שלנו במסגרת מגרסת השוק ההיפר-קפיטליסטי ולא כאלטרנטיבה לה – אבל האם מבנים או זרמים דתיים אחרים אינם ברובם כאלה?

מה שאני מנסה לומר הוא שאל לנו לבקש מהניו-אייג' מה שלא נבקש מהיהדות או הנצרות. וכי רוב המאמינים התאיסטים מגלים את אותה "רצינות" דתית שאנחנו דורשים מהניו-אייג'יסטים? ודאי שלא. רוב המאמינים באופן כללי, כמו רוב האנשים באופן כללי, עסוקים בעיקר בלחיות את חייהם, הרחק הרחק משאלות של מחוייבות לאמת וטרנספורמציה נפשית או חברתית.

ובכל זאת, בגלל כמה סיבות מפתה כל כך ללעוג לניו-אייג': א) כי הוא חדש, ואין לו מסורת שנותנת לו אפילו בדל מכובדות; ב) כי הוא בכל זאת מתמחה בחוסר מחויבות ופילרטוט דתי ורוחני; ג) כי הוא מתיימר להיות יותר, להיות התשובה המעודכנת לדת הממסודת; ד) בהמשך לכך, כי ממנו אנחנו באמת מצפים ליותר, כלומר מצפים, מרוחניות להיות משהו אלטרנטיבי, או לפחות משהו גבוה יותר, משהו שמערער על הסדר הקיים או לפחות מציג דרך לשדרג אותו, משהו שמזמין אותנו אל אמת גדולה, ומכריח אותנו להשתנות בשבילה.

ובכל זאת, גם אחרי כל זה, לא הוגן ללעוג לניו-אייג' ככלל, כמו שלא הוגן ללעוג לנצרות (או לבודהיזם, יהדות, פוליתאיזם וכו') ככלל. יש בו בהחלט כמה שיפורים והברקות ביחס לדתות שלהן יש את אותה מסורת ארוכה שמעניקה להם בדל מכובדות (ולבד מזה, אף אחד עוד לא יצא לג'יהאד או מסע צלב בגלל תקשור או שחזור גלגולים, וזה גם משהו).

שם תרפינה כנפי כל המצות

אבל נחזור לענינינו: הספר. האם הספר הנידון מציג רוחניות רדודה? לא קראתי את כולו, אבל ממה שקראתי נדמה לי שהתשובה היא גם. לא כל המאמרים בו מבריקים, כפי שאפשר לצפות מספר מאמרים. אבל בהשוואה למה שפעמים רבות מתקבל בימינו כחיבורים רבניים, אין ספק שמדובר בכתיבה שמגלה יצירתיות, מקוריות ותחכום.

הספר (שמוקדש, אגב, לארתור גרין הנ"ל) נערך על ידי לורנס פיין, איתן פישבין ואור רוז, ומופיעים בו מאמרים (שקשורים ומפרשים כל אחד מהם מקור טקסטואלי קצר שמובא מלפניהם) מאת, בין השאר, שאול מגיד, לורנס קושנר, דניאל מאט, מלילה הלנר-אשד, חביבה פדיה וזלמן שכטר-שלומי. המאמר של חביבה פדיה, למשל, עוסק בפרשנות יפה של תורת החלל הפנוי של ר' נחמן כסמל לחוסר האונים שבפגיעות ובאבידות שנפערות בחיינו.

כאן הייתי רוצה להתייחס למאמר של רון מרגולין (גילוי נאות: מנחה הדיסרטציה שלי), שאהבתי במיוחד. מרגולין מתייחס בו לטקסט של ר' מנחם מנדל מויטבסק, שאביו היה מתלמידי הבעש"ט והוא עצמו מתלמידי המגיד ממזריטש ומעמיתי רש"ז מלאדי, בו הלה מדבר על המצוות. הנה הוא (מספרו פרי הארץ, פרשת תולדות):

והנה ארו"ל [=אמרו רבנינו ז"ל] עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי וכו' מלמד שקיים אאע"ה [=אברהם אבינו עליו השלום] אפילו ערובי תבשילים, אשר לכאורה תמי' [=תמוה] מנא [=מניין] ידע? ואם נאמר שהשיג מעשה המצות והמשפטים שהשכל מחייב, אעפ"כ יקשה האיך השיג החוקים שאין להם טעם ואין שום שכל מחייב כמו פרה אדומה ושארי חוקים.

אבל לפי דברנו יובן כארז"ל [=כאשר ארז"ל] שאמר למשה "לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה" [בראשית רבה, י"ט, ד] שכל החוקים יש להם טעם ושורש למעלה בסדר הבריאה, כי הבריאה היתה ע"פ התורה, רק כי לאו כל מוחא סביל דא [=לא כל שכל מסוגל לתפוס את זה], לכן לאחרים חוקה.

אבל לא דברה תורה בגדולים כמשה ואאע"ה, שאין לך דבר בפניהם להיות חוקה, אבל כל החוקים הם אצלם מצות, לידיעתם ולהשגתם טעמם ושרשם. אבל דבר זה א"א [=אי אפשר] להיות שיתהפכו החוקים והמצות לפניו אם לא בהתבטל המצות מפניו ואינם נוהגים אצלו עד"מ [=על דרך משל] כל הל"ת [=הלא תעשה] לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב. שאין האזהרות אלו ראוים לפניו מחמת שבירת האותו עם כל המדות גשמיות שאינו משתמש עמם לצרכו כלל בלתי לה' לבדו, וכל עשיית צרכיו הם מאוסים אצלו כלכלוך הטיט וצואה שאינם צריכים להזהיר לשום אדם שירחק מהם כי בלא"ה [=בלאו הכי] יעשה מפני המיאוס.

ועד"ז [=על דבר זה] אמר דוד המע"ה [=המלך עליו השלום] "ולבי חלל בקרבי" [תהלים, קט, כב]. הנה לאדם כזה שאין המצות נוהגים אצלו מגלים לו טעמי החוקים ונעשים לו החוקים למצות. וזה ארז"ל ש"יתבטלו המצות לימות המשיח" [נידה, נא] כי "מלאה הארץ דעה את ה'" [ישעיהו יא, ט] ויהיה להם תורה אחרת – מן החוקים יהיו מצות. כשהולך מחיל אל חיל והיה רק למעלה למעלה עד שיגיע אל שורש כל התורה והמצות שהוא "אנוכי ה' אלוהיך" אחדות פשוט וא"ס [=אין סוף]. בעמדו שם תרפינה כנפי כל המצות והחוקים וכולם בטלים שהרי הוא ביטול היצה"ר [=היצר הרע], להיותו עומד למעלה וקודם התחלת הבריאה והיצה"ר מנין.

הקטע הזה לא פשוט, ומרגולין כמובן מסביר אותו בדבריו. הוא פותח בקושי שיש לכולנו (מערביים מודרניים שכמונו) להבין מה טוב כל כך בציות עיוור לפקודה. האם אכן עבורנו, כמו עבור ר' חנינא, "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (קידושין, לא), כלומר עדיף לעשות טוב בגלל שציוו אותנו מאשר מתוך יוזמה אישית? ודאי שלא. וממילא, לא להזיק לאיש אנחנו חייבים על פי הגיון ועל פי חוק, ואיפה יש כאן מקום למצוות?

מרגולין משער בצורה חריפה שזו אחת הסיבות לאהבתם של יהודים שומרי מצוות בימינו למצוות שאין להן מקבילות בחוקי המדינה, ולראייה בהן את מהות היהדות (כלומר אתה יכול להיות יהודי טוב וגנב, אבל לא יהודי טוב שנוסע בשבת, למרות ששני איסורים אלה הן לא פחות מאשר דיברות). אל אלה הייתי מוסיף את המקדשים את כל מה שאנטי-רציונלי בהלכה, ומרגישים שדווקא בו הם מקיימים את רצון ה'.

אבל דבריו של מנחם מנדל מויטבסק מורים לנו אחרת. הוא יוצא מהאמונה המדרשית על פיה כבר אברהם אבינו קיים את כל המצוות כולן. גם אם נאמר שהוא השיג על פי ההגיון את המצוות שהשכל מחייב, טוען רמ"מ, איך נסביר את זה שהוא קיים גם את החוקים, להם אין הסבר הגיוני, עוד לפני שנגלו בסיני?

הטקסט של ר' מנחם מנדל מויטבסק. הקליקו כדי להגיע למקור כפתרון לכך מביא רמ"מ את המדרש בו ה' אמר למשה שלו הוא מגלה את כל החוקים, ולאחרים הם ישארו לא מובנים, ומבין ממנו שיש בסופו של דבר סיבה שיכולה להיות מובנת לכל חוק וחוק. אלא שכדי להבין כל חוק וחוק נדרש מהאדם להיות ברמה רוחנית גבוהה מספיק – כמו משה רבנו כמובן. אותה רמה רוחנית מתאפיינת בהתעלות מעבר לתשוקות לחטאים, כמו דוד המלך, ש'לבו חלל בקרבו', כלומר שהוא מעבר לכל תאוותיו, ועל כן גם מעבר לכל המצוות ("אין המצות נוהגים אצלו"). אדם כזה יידע את כל סיבות של החוקים והמצוות.

על האדם, אם כן, לתפס מעלה מעלה, "מחיל אל חיל והיה רק למעלה למעלה עד שיגיע אל שורש כל התורה והמצות שהוא "אנוכי ה' אלוהיך" אחדות פשוט וא"ס. בעמדו שם תרפינה כנפי כל המצות והחוקים וכולם בטלים שהרי הוא ביטול היצה"ר". כשיתבטל יצר הרע שלו באחדות האלוהית העליונה, ממילא גם תרפינה ממנו כל המצוות – כלומר כנפי המצוות שאיתן עף מעלה והגיע לשם. כמו רפסודה שאיתה חצה את הנהר והוא אינו זקוק לה בצדו השני, אותו צדיק מאוחד עם מקור המצוות, וממילא נמצא מעליהן.

מרגולין ממשיך ומסביר בצורה יפה את המשך דבריו של מ"מ מויטבסק (אחרי מה שצוטט לעיל), על הבריאה שהולידה מצוות עשה ולא תעשה, איך כל זה קשור לאגו האנושי, ואיך זה קשור ל"ואהבת את רעך כמוך" של הלל הזקן, ואיך זה מסביר לנו שכאשר חז"ל קובעים שאברהם קיים את כל המצוות כולן הם מתכוונים לכך (ע"פ רמ"מ מויטבסק) שהוא הוציא את כל ימיו לא בשמירה קפדנית על כל תג ותו ושל הלכה, אלא בדבקות עצומה לקב"ה, שממילא הובילה אותו בדרך הנכונה.

המצוות, על כן (כותב מרגולין), אינן דומות לגיגית הפוכה הנכפית על בני ישראל. כך הן נתפסות רק כאשר אנחנו לא מבינים אותן, רק כאשר הן זרות לנו, חיצוניות לנו. אולם כאשר מובנן ברור לנו אנחנו מבינים שהן מדרגות בדרך אל הדבקות בה'. ובודאי שכאשר הגענו לדבקות זו למעשה הפנמנו את המצוות לחלוטין – אין לנו צורך לכוף עצמנו לקיימן בפועל, וממילא התאוות אינן שולטות בנו ודורשות שנכפה על עצמנו חוקים.

מנחם מנדל מויטבסק מסרטט לפנינו סולם תלת-שלבי של הפנמה הלכתית (ומרגולין עוסק רבות בהפנמה במחקריו): בשלב בתחתון המצוות מחייבות אותנו ואנחנו לא מבינים את חלקן; בשלב האמצעי, אחרי עליה בסולם הרוחני, אנחנו מבינים את המצוות והחוקים, כלומר אלו עברו אצלנו הפנמה, אנחנו תופסים בשכל כמה הן חשובות, והן אינן זרות לנו, אינן נכפות עלינו מבחוץ; בשלב השלישי אין גם צורך להבין, מפני שקיום המצוות נעשה טבעי לחלוטין, ושמא החיים הראויים נעשים טבעיים, עם או בלי מצוות.

על פי המדרג שמציג כאן רמ"מ מויטבסק ברור שכל גאווה של שומר מצוות על כך שהוא "מבטל דעתו" או הולך "למעלה מטעם ודעת" רק מראה עד כמה רחוק הוא מאלוהיו, שהרי על פי רמ"מ לו הוא היה דבק קצת יותר בקונו היו ברורות לו ממילא טעמי המצוות. עשיית מצווה למרות חוסר הבנתה איננה גבורה, אלא בעיה, עדות למצבנו השפל, סימן לשליטת תאוותינו בנו, וזירוז עבורנו להתעלות עוד ועוד מעלה.

חוזרים אל המלך

נחזור לשאלה בה פתחנו, כלומר למתח שבין הרוחניות להלכה. כפי שאנחנו רואים, הוא הופיע כבר בתנועת החסידות: רמ"מ מויטבסק מציג כאן סוטריולוגיה מיסטית שמזכירה תפיסת עולם הינדית-בודהיסטית, בה החוק הוא אמצעי להתעלות רוחנית ולא (רק) מסגרת מוסרית-חברתית-לאומית, ובה המגע הישיר עם האלוהות מבטל את התלות בו. בשונה מהקבלה התיאוסופית בה המצוות הן האמצעי לגאולה כללית, כאן מדובר בהן כאמצעי לגאולה פרטית, ועל כן על אפשרות של אדם מסויים להעפיל מעליהן עוד בחייו.

ניתן לשער שמכיוון שההגיון התיאולוגי שמציג כאן הצדיק מויטבסק הפך להלך הרוח הנפוץ בקרב המחפשים הרוחניים של ימינו אנחנו כבר לא עדים לדרשות בסגנון זה מפי רבנים – ולהפך, שומעים רבות על קידוש חוסר ההבנה והאמונה התמימה. היציאה נגד השכל (והמוסר הטבעי) היא ביטוי מעשי של תפיסת "הר כגיגית", כלומר הכלי שבאמצעותו חוזרים למטאפיזיקה דתית שבראשה עומד מלך הנותן פקודות, ולא "כוח זורם תמיד של אור ואנרגיה" – כל זאת למען ביצור מחודש של סמכותה של ההלכה.

14 תגובות

  1. הטקסט החסידי מעניין מאד.המקור במלואו פה בעמ' 7 http://www.hebrewbooks.org/24964.

    אפשר גם לקרוא זאת הפוך כמעין תמרור אזהרה, או אפילו הערה עוקצנית, נגד מי שרוצה לדעת את טעמי החוקים:

    מי שבחייויש עדיין קטגוריה של מצוות (= דברים שהוא מבין למה צריך לעשות אותם ובכל זאת אינם טבעיים לו),כלומר אם עדיין אינו חי באופן טבעי בהתאם להגיון שלו, אז מוקדם לו עדיין לדעת את טעמי החוקים.

    או בקיצור: מי שהשכל והרצון שלו אינם מאוחדים שלא יתיימר להבין את סתרי המציאות.

    לא יודע עד כמה אני מסכים עם הטיעון, אבל זה בהחלט רעיון ששוה לחשוב עליו.

    אהבתי

  2. תומר ידידי – דרגת שלוש קטגוריות הנמצאות אכן בטקסט ולא דרגת את הרביעית שלא נאמרת בו, והיא של מי שלא מקיים את המצוות, אפילו לא בבחינת הר כגיגית.
    למעשה יש 4 דרגות: 1. עברייני מצוות, שאינם מקיימים אותן כלל
    2. מי שמקיים מצוות בבחינת חוקים, וכופה עצמו לקיימן בניגוד לשכלו ורצונו
    3. מי שמבין את המצוות בשכלו, וגם החוקים הם לו בבחינת מצוות
    4. מי שחי באופן טבעי בהתאמה למצוות עד שהן עבורו בכלל שקופות.

    בפשטות – כל הדתיים שאתה יורד עליהם מדי פעם יסכימו עם הטקסט רק יגידו שגם אם הם בבחינה השלישית מהטופ אתה ואני לדעתם בדרגה הרביעית.

    ולדעתי – כאן בדיוק הנקודה בה צריך להמשיך את החסידות להגות רוחנית חדשה, ולא להסתפק במה שכבר כתב רמ"מ מויטפסק במאה הי"ח

    אהבתי

  3. לאוהד אזרחי
    מפליא להבחין שאתה כנראה באמת ובתמים חושב שיש רצף פשוט בין עולמו של ר' מנחם מנדל לעולמנו ואינך מודע לכך שמה שאתה מכנה דרגה רביעית יכול בקלות להפוך לדרגה הראשונה ולניהיליזם כפשוטו. אינני איש הלכה ובכל פעם בחיי שניסיתי להיות כזה זה החזיק מעמד זמן קצר אבל כידוע גם לך חלק נכבד מעבודתי מוקדש להבנת היסוד הרוחני שבמקורות בכלל ובאלה החסידיים בפרט. לו היית קורא בעיון את הפרוש של ר' מנחם מנדל היית מבין שהדרגה הרביעית כלשונך היא לב הפירוש. זו מדרגתו של אברהם שקיים את כל התורה מבלי שניתנה. כל הספרון האנגלי שהוצא ארתור גרין על המצוות לפני שנים רבות שבעקבותיו כתבתי את מאמרי בספר שיצא לכבודו עוסק בסוגיה זו בעולם החסידי. בלשונך אברהם חי באופן טבעי בהתאמה למצוות למרות שלא ניתנו ולא הכירן. בעולמו של אברהם גם האתיקה הייתה פנימית וגם הדבקות הרוחנית הייתה פנימית. אנחנו חיים בעולם מפוצל יותר ודיבורים על שקיפות למצוות דורשים איזה שהוא הסבר. ההלכה היא תערובת של עניניים אתיים, פולחניים קהילתיים וכו' וכשחיים כמו רוב היהודים בימינו שלא במסגרת ההלכה מן הראוי לתת דין וחשבון כלשהו לשאלה כיצד אנחנו משיבים לשאלה איך ראוי לחיות גם במובן החווייתי אך גם במובן ההתנהגותי.השאלה לא מתבטלת כאשר מכריזים שחיים בהתאמה למצוות עד שהן שקופות זו יכולה להיהפך בקלות לבריחה מהתמודדות רצינית.
    בברכה
    רון מרגולין

    אהבתי

  4. לרון מרגולין היקר

    דומה שאין בינינו ויכוח כלל, וכל העניין הוא שלא הבנת את דברי הטיב, מן הסתם משום שלא התנסחתי טוב מספיק על הבוקר. סליחה.

    אדרבא – הוא הדבר אותו רציתי להאיר לתומר: אל לך לזלזל בדתיים המקיימים "חוקים" ולומר להם שעל פי הודאת עצמם הם רחוקים מהקב"ה ורק לכן מרגישים את המצוות כחוקים (כפי שכתוב בבלוג) כי תשובתם בפיהם: אתה (תומר, וגם אני, לצורך העניין, ואולי אף כבודו, ועוד רבים וטובים) על פי הטקסט של רמ"מ אפילו עוד יותר רחוק. כי גם רמ"מ יודה שמי שלא מקיים את המצוות אפילו כחוק, הוא עוד במדרגה רביעית ונמוכה מהשלישית.

    כן, אני סובר שבעולמו של רמ"מ שהיה עולם הלכתי ודתי מכל עבר, מי שחי ללא נתינת דו"ח להלכה כלל לא היה בעל דרגה גבוהה אלא מחוץ לסיפור. וזה אכן מה שכתבתי בסוף תגובתי (שמא נשמטה מעיניך?)
    שלדעתי יש לחדש את הדברים ולהעיז מבחינה מחשבתית במקום בו החסידות לא העזה. כלומר – לעסוק בשאלה הגדולה של האדם הרליגיוזי הבלתי הלכתי כיום, אשר ההלכה נוגעת בו רק כאשר ממילא היא תואמת למה שנראה לו נכון על פי שיקול דעתו הפנימי לעשות. ואם לא – אין היא משנה ולא כלום, בין אם מבין הוא את טעם המצווה ובין אם לאו.

    אישית אני רואה עצמי אכן בהמשכיות מסויימת לעולמו של רמ"מ (וגם ארט גרין ידידי ומורי, וגם כמובן רבי ומורי ר' זלמן שחטר-שלומי (כך צריך לכתוב את שמו, תומר, עם ח'). אפילו היה לי פעם ויכוח קטן עם ארט באיזה כנס בניו יורק לפני שנים. אני טענתי שיש קשר בלתי מדובר בין היהדות המתחדשת לשבתאות, משום שגם אנחנו תנועה ספיריטואלית קבלית, החותרת לתיקון עולם, ואיננה נאמנה להלכה (שאול מגיד החרה החזיק אחרי בזאת) אך ארט אמר שהוא לא רוצה להזדהות עם השבתאות, אלא עם החסידות. הוא רואה עצמו כהמשך לגדולי המחשבה של החסידות. ואני כמובן מסכים, אלא שטוען שלא רק.

    סליחה שהארכתי, אבל כמה כבר יוצא לנו לדבר?…

    אהבתי

  5. רון ואוהד מורי ורבותי,
    חזרתי מעול יומי בניסיונות עיקשים להחדיר תורה ובינה בקדקדיהם של תלמידי ט10, והנה רוותי נחת גדולה ונועם כשגיליתי את הדיון שהתפתח כאן ביניכם, ועל כך תודה.

    אבל אני חייב להגיב להערתך אוהד, על שאני מזלזל בדתיים המקיימים "חוקים" – רחוק מזה, ונדמה לי שאתה יודע זאת. ראשית, אני עצמי מקיים חוקים. שנית, הרי רק לפני כמה זמן כתבתי איזה מאמרון ל"אבי חי" ובו הבעתי את דעתי שההלכה היא היא ה"אור" שיש לנו לחלוק עם העולם (הנה: https://tomerpersico.com/2010/12/06/or/ ). ושלישית, פשוט מעולם לא הבעתי זלזול בקיום מצוות עצמו.

    מה שכן אני רואה כלא מתוחכם יותר מדי ואף מסוכן, הוא *קידוש* חוסר ההיגין שבחלק מהמצוות, והפיכתם של אלו לתו הכשרות ולאות האמונה העליונים ליהדותנו. לזאת התכוונתי כאשר כאן כתבתי:

    "על פי המדרג שמציג כאן רמ"מ מויטבסק ברור שכל גאווה של שומר מצוות על כך שהוא "מבטל דעתו" או הולך "למעלה מטעם ודעת" רק מראה עד כמה רחוק הוא מאלוהיו, שהרי על פי רמ"מ לו הוא היה דבק קצת יותר בקונו היו ברורות לו ממילא טעמי המצוות. עשיית מצווה למרות חוסר הבנתה איננה גבורה, אלא בעיה, עדות למצבנו השפל, סימן לשליטת תאוותינו בנו, וזירוז עבורנו להתעלות עוד ועוד מעלה"

    כלומר ביטול הדעת אינו אמור להיות (על פי דברי רמ"מ) מקור לגאווה או אות כבוד, אלא עדות למצבנו הרחוק רחוק מהאלוהות. וודאי שיכול אדם לומר: "אכן אני רחוק מהאלוהות ולכן אני שומר מצוות וכו'", אחלה וג'ברי. אבל התפארות גדולה או הישג גדול זה לא.

    ואכן, יש להמשיך את החסידות, ובעיקר את החסידות הזאת, הקדומה והטרייה יותר, ותודה לרון ולך על שבדרך זו אתם אכן הולכים, איש איש ודרכו.

    אהבתי

  6. אני מהסס להגיב אחרי הדיון המרתק של ענקי הרוח שהיה כאן לפני אך בכל זאת אוסיף הערה קצרה –

    לדעתי יש כאן צורך באיזשהי אבחנה דקה. כשתומר מסכם את הפוסט ואומר שרבנים מדגישים את הצורך לא להבין את המצוות הוא למעשה טוען שהם עושים זאת כדי להחזיר את השליטה לידיהם. הם מעדיפים מאמינים טיפשים וצייתנים על אנשים בדרגה רוחנית ואינטלקטואלית גבוהה, כי יותר קל לשלוט בהם.
    אוהד אזרחי טוען (ברוח הניו אייג' – על אף שיטען שאינו ניו אייג'יסט) שהוא שרוי ברמה שהיא מעבר לקיום מצוות, ורון מרגולין, מזהיר שהדברים אינם כל כך פשוטים ולטעון שאתה נמצא מעבר לקיום מצוות זוהי טענה מרחיקת לכת ויכולה להוביל בקלות להלך רוח חסר עומק ומתחמק מהתמודדות. הרי אם המודל הרוחני הוא להיות מעבר לצורך לקיים מצוות, איך נקבע מתי מישהו באמת נמצא בשלב הזה ומתי הוא פשוט עצלן מכדי לחיות חיים רוחניים?

    יתכן שהרבנים של היום מקדשים את חוסר ההבנה של המצות בדיוק מהסיבה שמרגולין מתנגד לאזרחי – כשהמחפשים של היום חושבים שהם מבינים את המצוות לכן הם לא זקוקים להן, אך למעשה הם פשוט מתעצלים לקיים אותן, הדרך היחידה של הרבנים האלה היא לומר – חברה עזבו את מה שאתם חושבים שאתם מבינים. פשוט תעשו מה שאומרים לכם ואל תבינו.

    ודרך אגב תומר – איך אתה אומר שאף ניו אייג'יסט לא יצא עדיין לג'יהד? נראה ששי טובלי הכריז ג'יהד עליך…

    וברצינות – המון תודה לך תומר ולך אוהד אזרחי ולך רון מרגולין. מרתק לקרא את הדברים שלכם.

    אהבתי

  7. רק להבהרה שוב: לא טענתי שאני מעבר למצוות. רון התנגד לדברי, רק כי התרשלתי בלשוני, ובלבלתי (אולי בלבול "פרוידיאני") בין דרגה 1 ודרגה 4. אני התכוונתי לומר הדרגה הרביעית מלמעלה, כלומר הרחוקה ביותר, ורון קרא זאת כאילו אני שם עצמי בדרגה הרביעית הגבוהה ביותר, ולא לזאת היתה כוונתי.

    אהבתי

  8. הוא שאני חוזר ואומר תמיד: המצוות הם הפיגומים העוזרים לבנות את הבית. אבל כשהבית הושלם – מדוע להמשיך לחיות בין הפיגומים? בואו הביתה, חברים.
    הבעיה, כמובן, היא מתי נדע שהושלם הבית, המשכן…
    תודה, תומר, יישר כוח!

    אהבתי

  9. אילמלא המצוות אי-אפשר היה להכיר את הקב"ה בגלל אינסופיותו המופשטת. ע"י קיום המצוות ושמירתן למדים בהדרגה את טעמן של מצוות, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור.

    אהבתי

  10. שאלה לאוהד אזרחי,
    האם אתה באמת ממקם עצמך בדרגה הנמוכה ביותר ע"פ הסולם הזה?
    ברור שמתוך ענווה לא תזדרז להצהיר שאתה מעבר למצוות, אבל הביוגרפיה שלך משקפת את זה לא פחות מהרצון שלך לחדש את היהדות. אם תשים לרגע את הצניעות בצד, האם אורח החיים שלך הוא לא מתוך הרגשה שההבנה שלך את המשמעות הרוחנית של המצוות פוטרת אותך מלקיים אותן?
    ברור שזה יומרני לטעון טענה כזו, אבל בכנות, נדמה לי שאפילו אני הייתי טוען את זה לגבי עצמי אם הייתי צריך לענות.
    ומובן שיש מקום גם לביקורת של מרגולין, אם הבנתי אותה נכון, הוא מנסה לומר שזה לא כל כך פשוט וטריוויאלי לומר "אני מעבר למצוות". אדם נדרש להתמודד בצורה רצינית עם מורכבות של קבלת החלטות אתיות, רוחניות, תרבותיות, בחיים היום יומיים שלו. אך נדמה לי, שאתה אוהד, מקדיש לתחום הזה, לבחירות היום יומיות של חייך תשומת לב רבה על אף שאתה לא חי על פי ההלכה.
    זו לדעתי הגדולה של אנשים כמוך. היכולת להפעיל "שיקול דעת רוחני" משוחרר ממסגרת חוקי ההלכה, אך מחוייב למשהו אחר, נשגב, ובין אם זה אמיתי או לא מה שמוביל אותך (כנראה לא נוכל לדעת זאת בוודאות) זה בהחלט מעורר אצלי הערכה והשראה.

    אהבתי

  11. תודה לך מאיר נתיבים. האמת היא שאני בעיקר רואה עצמי דווקא כאדם המקיים את המצוות ולא כבעל עבירה. אלא שאני מודע לכך שבעיני ה'הלכתיים' האופן בו אני ושכמותי מקיימים את המצוות יחשב כעבירה עליהן.
    אינני מתיימר לדעת באמת כלום, ובטח שלא את טעמי המצוות. אבל אני, אם כבר, מקבל את דעתו של הספר החסידי "מי השלוח" שטוען שההלכה שבספרים קיימת רק למצבים בהם הלב מנותק מהשראה ברורה ביחס למה נכון לעשות. ההלכה היא ברירת מחדל (ולפעמים בכלל לא רעה). אבל השאיפה היא לחיות במצב מחובר, ולא מנותק, ואז – מתפללים כל הזמן ובודקים מה נכון לעשות בכל מצב נתון, בין אם זה חופף את הכתוב או לא (ומתוך הכרה מלאה בכך שזה לא פשוט), זו שאיפה לחיות מתוך לב רגיש, קשב ונכונות לשנות בכל רגע מהמוסכם או ממה שנהגתי בו בעבר, יחד עם לימוד והשכלה כל הזמן. ואני חייב לומר שזה מצב חיים מאד "דתי" גם אם הוא לא מושתת על יראה כמו על אינטימיות פשוטה עם מקור החיים.
    אבל נראה שהרחבתי כבר יתר על המידה.
    אוהד

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s