טראנס שמאני בקבלה מודרנית – ספרו החדש של יהונתן גארב

בשיא תהילתה של מלכות המאיה, בין המאות השלישית לשמינית, בימים שהם לא היו עסוקים בלקיחת שבויים לצורך קורבנות אדם או במשחקי כדור הגומי הראשונים בעולם, היה מלך האומה ההיא, ששימש גם ככהן גדול, נוהג לעלות על הזיגוראט האדיר שבמרכז העיר, ולפצוע את עצמו קלות. הפציעה העצמית הזו לא היתה רק סוג של קורבן, אלא גם פעולה ששיבשה עבור אותו אדם את תפיסת המציאות השגורה, ולמעשה הכניסה אותו למצב תודעתי מיוחד, בו דפוסי המחשבה והתפיסה הרגילים היו נדחקים הצידה לטובת פתיחות לחווית חיים שונה. במילים אחרות, המלך היה מגיר את דמו, ועל ידי כך היה נכנס לטראנס. במסגרת אותו טראנס הוא היה זוכה למסרים מהאלים. המאיה קראו לזה "זימון נחשי החזיונות".

הדוגמא הזאת היא רק אחת מני רבות לתופעה דתית נפוצה מאוד, והיא הטראנס, שממנו או בתוכו מתבצע המפגש עם העולמות ה'אחרים', יהיו אלה אשר יהיו. למעשה, זו דוגמא לא כל כך טובה, ככל שהיא הופכת את הטראנס למשהו מוזר ודרמטי. למעשה, כפי שדואג פרופ' יהונתן גארב מהאוניברסיטה העברית להבהיר בספרו החדש, טראנס הוא "מצב טבעי שניתן לקבל אליו גישה בקלות, למשל תוך כדי שיחה רגילה, ללא כל צורך להשתמש בכל טכניקה היפנוטית טקסית." (עמ' 10)

ועל הספר החדש של גארב אני בעצם רוצה לכתוב. הספר, שיצא בהוצאת אוניברסיטת שיקגו, נושא כותרת טעונה למדי: Shamanic Trance in Modern Kabbalah – ממש כל טוב הארץ: גם טראנס, גם שמאני, גם קבלה וגם מודרנית. בעצם גארב פותח בספר הזה במהלך נועז למדי, שבו הוא מנסה להפוך את הטראנס, כמצב תודעתי בעל מאפיינים מסויימים, לכלי הסברי שאיתו ניתן לחקור את הקבלה והחסידות. "זו הפעם הראשונה שהיפנוזה [כתחום] מגוייסת בחקר המיסטיקה היהודית" כותב בספרו גארב. במילים אחרות, לאחר שגארב מגדיר מהו טראנס (כמה פעמים ובמילים מעט שונות) הוא מראה כיצד אפשר להבין שמצבים מיסטיים מסויימים של מקובלים וצדיקים חסידיים הינם למעשה טראנס, וכיצד ההבנה הזאת עוזרת לנו לפרש נכונה את כוונותיהם, ולא, למשל, לפתור את דבריהם כדרשנות היפותטית גרידא.

הטראנס כמצב תודעתי פורה

נתחיל אם כן בטראנס. גארב מתייחס בספרו לטראנס מהסוג שדיבר עליו Milton Ericson, פסיכיאטר מפורסם מאוד שהיה מטפל באנשים על ידי הכנסתם לטראנס. אריקסון גרס שטראנס הוא למעשה מצב תודעתי נפוץ מאוד, שמתרחש פעמים רבות כשאנחנו שקועים בריכוז, מופתעים או סתם מבולבלים. כמובן שיש דרגות רבות לטראנס, החל מרדוד ועד לעמוק ביותר. המיוחד בטראנס הוא שהוא מהווה כאמור יציאה מהמצב התודעתי הרגיל. גארב:

טראנס יכול להיות מתואר כדקונסטרוקציה של התפיסה הרגילה בנוסף להביטוס של הדפוסים האינטראקציונלים היומיומיים והארגון הנהוג של הזמן, כל זה בכדי להעצים את הסובייקט כדי שיוכל לחוות את העולם-החי השגור בדרך חיונית יותר. (עמ' 22)

את 'חווית העולם-החי השגור בדרך חיונית יותר' ניתן אחר כך לפרש כהטענתו של העולם באלוהות, שכינה, אור אלוהי – כמו גם כידיעת סאטורי, כניסה לטאו וכו'. במקרים אחרים ניתן, אחרי פירוק תפיסת העולם היומיומית, לקבל מסרים, מילוליים או ציוריים (בנושא זה המחקר של גארב נעזר לא מעט בזה של פרופ' חביבה פדיה). בספרו מביא גארב מביא דוגמאות לפרקטיקות שיכולות להביא לטראנס, למשל מספר שערי קדושה לר' חיים ויטאל, מתרגול "נפילת אפיים" בתפילה הקבלית והחסידית, ומטכניקת ה"השקטה" של ר' קלונימוס קלמן שפירא מפיאסצנה – זאת בנוסף לכמה מקובלים הרבה פחות מוכרים, שכתביהם כלל לא עלו לדפוס.

אז איך נכנסים לטראנס? מה שמעניין כאן הוא שהדבר יכול להתרחש באופן פרדוקסלי הן כאשר מתרחש משהו שהוא יוצא דופן, והן כאשר אנחנו חוזרים במדוייק על רוטינה מוכרת. אריקסון פיתח טכניקה פשוטה שבה שינוי בדרך שבה אנחנו מגישים את ידינו ללחיצת יד מעורר טראנס באדם שמולנו. כאן יש הסבר ודוגמא לעניין, וכאן וכאן עוד דוגמאות עם טכניקה מעט שונה. לכן מה שהכניס את מלכי המאיה הנ"ל לטראנס לא היה הכאב או הדם עצמם, אלא יותר העובדה שהופעתם היתה יציאה חדה מהשגרה הפסיכופיזית שלהם.

אכן, על פי גארב

טראנס כמצב טבעי נמצא במובלע ב"הכרה הלא-מודעת" […] אנחנו לא עוסקים במצב סטטי, אלא נזיל, שיכול להתפתח באופנים שונים. הוא מתחיל על פי רוב בחריגה מורגשת מצורת התפיסה היומיומית והדפוסים השגורים של הפעילות המנטלית. החריגה הזו יכולה להיות פתאומית או הדרגתית, ויכולה להתעורר כתוצאה משימוש בטכניקות, או בצורה ספונטאנית. אולם במקרה האחרון היא בדרך כלל התוצאה של גירויים עדינים שיוצרים "עוגנים פוסט-היפנוטיים" שמזומנים מחדש בתנאים הנכונים (עמ' 10-11).

הטראנס הוא חריגה מהמצב התודעתי השגרתי, וככזה מאפשר פתיחה אל רבדי חיים שלא גלויים לנו כרגיל. במשפט האחרון, החשוב, מתכוון גארב לכך שטראנס יכול להתעורר באדם לא כתוצאה מפעולה מסויימת אחת שמישהו מבצע כלפיו או שהוא עושה לעצמו, ולא מתוך כוונה ברורה להכנס לטראנס, אלא מתוך היותו נתון במערך כללי של מקום, זמן ופעולה שמעוררים אצלו את התגובה הזו, כלומר את הכניסה לטראנס. בכך מכוון גארב למציאות בה מקובלים וצדיקים חסידיים היו נכנסים לטראנס בזמנים או תוך מעשים קבועים כגון שגרת ערב שבת, תפילה, תפילין, טבילה במקווה, ולאו דווקא רק בטקסים מדיטטיבים המכוונים לכך, כגון תיקון חצות או ייחוד ייחודים.

הצבעה על האפשרות האחרונה הזאת היא לדעתי אחת התרומות החשובות של הספר, שכן היא מזמינה הבנה מעמיקה יותר של האופי הייחודי של המיסטיקה היהודית, שמטבע הדברים נמצאת בקשר הדוק עם המנהג והחוק היהודי. גארב מציע כאן שהמיסטיקה כלל לא חייבת להתנגש עם החוק (כפי שנוטים לחשוב אם מגיעים עם הנחות מוצא של חקר הנצרות), אלא אף להפך – להעזר בו. (על היחס בין המיסטיקה לחוק בהקשר הכללי והיהודי כתבתי לא מזמן כאן.) הטראנס במקרה זה יכול להיות מושג לא על ידי שבירת הרוטינה, אלא דווקא על ידי קיומה בדבקות ודקדקנות (לי זה מזכיר משום מה את הרש"ר הירש, שעמד על כך שיש צורך לקיים את כל המצוות כדי להבין "מבפנים" את היהדות). גארב כותב שבמחקרים עתידיים הוא יכתוב עוד על כך, כך שיש למה לצפות.

ומה עם שאמאניזם?

גארב נותן הגדרה מאוד רחבה של שאמאניזם: "מונח הכולל צורות מגוונות של העצמה טרנספורמטיבית" (עמ' 22). העצמה, כלומר הטענה של האדם (גופו, אישיותו, תודעתו) בעוצמה חדשה, וטרנספורמטיבית – ברור. הקישור בין השאמאניזם לחסידות מתאפשר בעיקר הודות למחקריו הענפים של משה אידל, בהם הוא הדגיש את האופי המאגי של פעילות הצדיקים החסידיים, לאמור לא רק חוויות מיסטיות הם ביקשו (כפי שחשב, למשל, מרטין בובר), אלא כמעט במאה אחוז מהמקרים פעולותיהם בעולמות העליונים היו (גם) למען הורדת שפע – כלומר כוח מאגי – לעולמות התחתונים, עבור חסידיהם. במובן הזה ממלא הצדיק החסידי בחצרו תפקיד דומה מאוד לזה של השאמאן (האינדיאני, הטיבטי, הנורדי, ההודי וכו' וכו') בשבטו.

השאמאן עצמו נכנס למצבי טראנס כחלק מהמסע המיסטי שלו, וגארב מכיל קטגוריה זו גם על הצדיק החסידי. כך למשל הוא קובע כי "חוויות דיסאסוציאטיביות של איבוד תחושת העצמי בתפילה, אולי התרגולת החסידית הנפוצה ביותר, שייכים כפי הנראה לאותו מקבץ של תופעות [של טראנס פאסיבי או עמוק]." (עמ' 106). כאן שוב נראה כיצד הטראנס משמש ככלי להסברת העדויות של החסידים. יחד עם זאת, אני חייב לסייג את קביעתו של גארב כאן ולומר שלדעתי דווקא חוויות של איבוד תחושת העצמי מגיעות פעמים רבות לא כתוצאה מטראנס, אלא מתובנה (insight) שבאה בעצמה כתוצאה של חקירה עירנית, ממוקדת או פתוחה, של עולם התופעות.

תעתיק של ציור המתאר (כנראה) שאמאן, ממרכז אסיה

הספר בהקשר רחב

מעבר לכל זה, הספר של גארב נכנס לתוך ויכוח שניטש כבר שנים בשדה המחקר של המיסטיקה, בין אלו הרואים שורש משותף לחוויות מיסטיות בתרבויות וזמנים שונים (להלן, הפרניאליסטים), לבין אלה ששוללים כל שורש שכזה, ותופסים את התופעה המיסטית כתלויית זמן ותרבות בצורה מוחלטת (להלן, הקונטקסטואליסטים).

בעוד המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה העשרים היתה נתונה לשליטתם הבלעדית של הראשונים (החל מהטרנסצנדנטליסטים בארה"ב, דרך וויליאם ג'יימס, רודולף אוטו, אלדוס האקסלי ועוד רבים), מאז סוף שנות השבעים חל מהפך, והקונטקסטואליסטים טפסו את הבכורה. הדבר התרחש בעיקר הודות ליהודי רציני ושמו סטיבן כץ, שבאסופת מאמרים (Mysticism and Philosophical Analysis) שערך ב-1978 קבע כי "אין כלל חוויות טהורות (כלומר, בלתי-מתווכות)" – וההדגשות כולן במקור!

כלומר, פרופ' כץ טען שאין שום חוויה שלכאורה חווה המיסטיקן, ושאותה הוא לכאורה מפרש, בשלב שני, בהתאם לתרבותו וזמנו. הוא היה מתנגד מאוד למה שכתבתי קודם, כאילו "את 'חווית העולם-החי השגור בדרך חיונית יותר' ניתן אחר כך לפרש כהטענתו של העולם באלוהות, שכינה, אור אלוהי – כמו גם כידיעת סאטורי, כניסה לטאו וכו'" – טפו! "מה פתאום!", היה זועק כץ, "אין שום 'חווית העולם-החי השגור בדרך חיונית יותר'! רצף המילים האלה הוא כבר פרשנות, הוא כבר תלוי תרבות וזמן!!! החוויה המיסטית כולה, מתחילתה ועד סופה, נקבעת על ידי התרבות והזמן בהם פועל המיסטיקן! בחיי, תומר, לפעמים אתה כותב כאלה שטויות." וכו'.

העמדה של כץ הפכה פחות אוו יותר לבון-טון בחקר המיסטיקה, לא מעט, לדעתי, מפני שהיא הגיעה בדיוק בזמן כדי לרכב על הגל הססגוני של ביקורת הספרות הפוסטמודרניסטית. אם כל העולם הוא טקסט, אולי גם חוויות מיסטיות הן לא יותר מטקסט? אולי יש לערוך דקונסטרוקציה לדיווחים על חוויות מיסטיות, ולמצוא את התנאים שהובילו את המיסטיקן לספר את הנראטיב המיסטי שלו בדרך הזו או ההיא?

אבל יש לכץ גם טענה רצינית מאוד באמתחתו: [הפסקה הבאה תוקנה – 13.7] הוא טוען שמי שמניח שיש בסיס משותף לחוויות מיסטיות בעצם מחפש הן משהו שיאחד בין בני האדם כולם, והן משהו שיענה לנו, החיים בעולם שעבר דמיסטיפיקציה, על הצורך באמת רוחנית, במשהו שלכאורה נמצא מעל ומעבר לשכל. אותם חוקרים, אם כן, הם יותר מחפשים-רוחניים שמקווים שיש אי שם מציאות מוחלטת שהמיסטיקן אכן נפגש איתה, ובכך שוללים מחקר רציני. במחוזותינו פרופ' בועז הוס מאונ' בן גוריון, מפתח ומעצים את הכיוון שהצביע עליו כץ. הוס מבקש לשלול לגמרי את המונח "מיסטיקה", משום שהוא לדעתו לא מסמן שום תחום קוהרנטי. עוד טוען הוס שחוקרים שמשתמשים במושג הזה, כלומר מניחים שיש מציאות מהותית משותפת לתופעות מיסטיות שונות, מניחים למעשה הנחה תיאולוגית, ובצורה מגוחכת מחזירים לשיח המדעי את האלוהים שנידויו ממנו הוא שאיפשר את המהפכה המדעית!

בספר החדש של גארב מוצג הטראנס כחוויה אוניברסלית, גם אם היא באה בגוונים רבים ובצורות שונות. בכך גארב מקרקע את הטראנס בגוף ובצורה שבה המוח שלנו פועל, וממילא הוא עושה רבות למען עיגון החוויה המיסטית חזרה בחיים, כלומר למען הבנתה כיותר מטקסט. גארב עצמו כותב על עמדתו:

העמדה שלי, שהיא פנומנולוגית בעיקרה אולם מתחשבת בהקשר ההסטורי, נמצאת איפשהו באמצע [בין העמדה המקסימליסטית, הרואה את הטראנס כפוטנציאל אנושי אוניברסלי, לבין העמדה המינימליסטית, הרואה את תיאורי החוויות האלה כדמיונות בלבד או כביטויים פוליטיים של מאבקים סביב הון סימבולי], אולם רחוקה יותר מהקוטב המינימליסטי. אני מחשיב עדויות על טרנספורמציה אינטנסיבית כמשקפות באופן מדוייק הן את החוויה הסובייקטיבית הפרטית והן את ההווי של תנועות וקבוצות מיסטיות, תוך כדי שאני נמנע מכל קביעה מטאפיזית או אונטולוגית, לחיוב או לשלילה. האחרונות הן לרוב עמדות חילוניות אידיאולוגיות המתחפשות בלבוש הבלוי של הפוזטיביזם. (עמ' 17)

כלומר גארב רואה בטראנס על גווניו וצורותיו מציאות אנושית כללית, שכמובן נתונה לפרשנויות תרבותיות שונות ומגוונות. הוא כמובן לא מסיק מזה שקיימת מציאות מוחלטת או עליונה שהטראנס מאפשר לתקשר עימה או לינוק ממנה כוח, אבל הוא טוען ששלילת האפשרות הזאת היא עצמה עמדה אידיאולוגית, חילונית, שמתחפשת לפוזטיביזם. הוא דוחה, אם כן, את העמדה החד-משמעית של כץ, ופותח את הפתח למחקר השוואתי של הטראנס, השמאניזם, והמיסטיקה.

כשלעצמי, אני בהחלט לא מקבל את העמדה של כץ, למרות שיש בה משהו אסתטי והירואי יותר מהעמדה הפרניאליסטית. אני לא מקבל אותה הן מפני שלדעתי היא לא ניתנת להגנה על רקע המחקרים החדשים הקושרים את דרך פעולת התודעה והמוח (שני תחומים לא לגמרי חופפים – לפחות עדיין) לחוויה המיסטית, והן משום שלדעתי גם מחקר טקסטואלי פשוט יחסית יכול להצביע על מאפיינים מספיק דומים בקרב מיסטיקנים שונים, מתרבויות שונות, בזמנים שונים. גם במובן הזה אני מצטרף אל גארב ברצון להחזיר את הדיון במיסטיקה אל הגוף.

ככככ

כאן ניתן למצוא קטעים נבחרים מהספר.

48 תגובות

  1. תומר יופי של ספר ויופי של פוסט, הייתי רוצה להרחיב ולעשות קישור יהודי יותר למעשה הטראנס והשאמאניזם ולהציע לך לראות כיצד היציאה והנסיקה מעלה אל מחוץ לעולם הפיזי והחזרה אליו הוא עומד ביסוד החסידות וביסוד המושג שידידנו אלחנן ניר כתב ספר שעוסק רק בנושא הזה : הַחַיּוֹת רָצֹוא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק (יחזקאל א, יד).

    הבעל שם טוב היה אומר מפני מה עשה הבורא יתברך כמו שיכולין לפרוד ממנו, ותירץ הבעל שם טוב, אם הבן תמיד אצל האב אז אין לאב תענוג, כמו אם יאכל אדם עופות מפוטמים תמיד אין זה תענוג.

    לאפוקי אם פעמים מרחיק עצמו הבן מאהב ואחר כך מתקרב אזי יש תענוג גדול ודי לחכימה.

    בספר יחזקאל מופיע אירוע שיכול מאד להתפרש כטראנס ע"י הנביא אשר מתבונן על מראה המרכבה אשר ראה כיצד החיות רצוא ושוב , בתנועה של התקרבות והתרחקות תמידית.

    אלפי מילים ופרשנויות נכתבו מהראשונים ועד האחרונים על המושג "רצוא ושוב" .

    אצל האדם המאמין, הבוגר זה שיש כבר שערות לבנות על ראשו, הדינמיות של רצוא ושוב במהלך חייו היא הדינמיות של החיים אותה הוא מכיר והכיר.

    הקבלה מתארת חוש שיש לאדם , "חוש ההילוך" מובן שאין הכוונה רק ליכולת ללכת כפשוטה שהיא יכולת טבעית אשר מתפתחת עוד בהיות האדם רך בשנים.

    הכוונה לאותו חוש של הליכה פנימית, היכולת להתקדם ולהתפתח מבחינה רוחנית רגשית פנימית.

    לא רק שישנו חוש פנימי להליכה אלא זו גם דרישה הלכתית, כפי שהצטווה היהודי הראשון אברהם אבינו ע"י אלוהים: "לך- לך" מפרש הזוהר לך אל עצמיותך, לך אל מעבר למציאות הקונקרטית הקיימת שאתה מכיר, להיות עברי פירושו לחיות מעבר למציאות הקיימת.

    המלאכים נקראים "עומדים" אנו בני האדם נקראים "מהלכים" אין זה מקרי שתורת החיים היהודי נקראת "הלכה" מחשבה עיונית המובילה את האדם להליכה מעשית על קרקע המציאות.

    אני תמיד מספר על עצמי שאני מאד לא רוחני, ואני הכן באמת לא רוחני, למרות שאחי תמיד אומר לי שאני חי במציאות אחרת אבל לעולם אדם שמכיר אותי לא יאמר עלי "רן, רוחני".

    למרות השימוש שלי וההכרות שלי בפנימיות המחשבה היהודית ונגיעות בקבלה, אני אינני רוחני כלל.

    התקדמות היא לעולם הליכה, במקום שאתה עומד אתה רק נסוג לאחור,

    רבי נחמן מברסלב מצוטט במשפט שמעט אנשים מכירים אותו והוא אומר: "אסור להיות זקן" משמעות המשפט לפי רבי נחמן מברסלב הוא שאסור לעמוד במקום, לעולם צריך להיות בתנועה, בהליכה, בהתקדמות.

    לפי מערכת הספירות הקבלית שתי הספירות המייצגות את "הרגלים" הרוחניות של האדם מכונות "נצח" ו"הוד".

    "נצח" היא רגל ימין אשר מבטאת את הרצון של האדם לנצח את המציאות ולכבוש אותה.
    ו"הוד" היא רגל שמאל, אשר מבטאת את הנכונות להודות במגבלות של האדם ולומר תודה- הודיה.

    וכן הליכה פירושה תנועה של "רצוא ושוב" בין השאיפה להצליח לבין היכולת להודות בכישלון ובמגבלות של האדם.

    "רצוא ושוב" היא כפי שפתחתי בדברי הבעל שם טוב למעלה להתקרב לקב"ה ולהתרחק מהשם.

    לעולם התנועה תהיה תנועה דינמית ולעולם יהיו עליות וירידות בחיים.

    כך גם האדם המאמין צריך להכיר בזרימה ובתנועה של תקופות התקרבות והתרחקות, אהבה ומשבר ביחס אל הקב"ה.

    וממשיך הבעל שם טוב :

    "עוד יש לומר והחיות רצוא ושוב.
    כי תענוג תמידי נעשה טבע ואינו תענוג, לכך האדם העולה ויורד בעבודת השם יתברך כדי שיהיה תענוג שהוא עיקר עבודת ה'."

    אהבתי

  2. הפוסט הזכיר לי את הפרקים האחרונים של "האמן ומרגריטה" , כאשר המשטרה הבולשביקית מנסה לספק הסברים רציונאליים להשתוללות של השטן במוסקבה ומשתמשת בכל מיני מונחים כגון "היפנוזה ההמונית" , "שחרור גז הזיות" וכיו"ב.
    גם כאן יש ניסיון , לדעתי ניסיון פאטתי , של אונס של החוויה האלוהית לתוך כלים מדעיים מעציבים בקטנוניותם.
    אני יודע שכל המרצים הללו ,לא מתימרים לכאורה , לשפוט את המשמעויות של המסע המיסטי , אלא רק לפברק הסבר מטאבולי להתנהגות חיצונית של מיסטיקנים , אבל עדיין , צרות האופקים וחוסר הניסיון הרלוונטי של האנשים האלו, תמיד יגררו אותם בחזרה אל הדיאלקטיקה הטרמינולוגית , בלי שבאמת יהיה להם שמץ של יכולת לגלות מי הצודק בין חסידי פרופסור כץ למתנגדיו.
    אני חושב שבעולם המודרני , קיימת עוד דרישה מהמיסטיקנים בנוסף לאלו שהיו קיימות בתקופת המאיה או בתקופת הבעל שם טוב והדרישה הזו היא התנערות חד משמעית מכל אינטלקטואליזציה של המיסטיקה (ראה "שיחות הר"ן" תורה ה') והבהרה לאותם אלו שמדשדשים בין שני העולמות , שאי אפשר לקפוץ למים כשבניין גילמן קשור לך מסביב לפרצוף.

    אהבתי

  3. תומר, שאלה של הדיוט: האם סטיבן כץ יאמר שגם החוויה של שתיית מים, התעטשות, צפייה בזריחה, ליטוף ראשו של ילד חולה או אורגזמה היא כולה מותנית תרבות וזמן, ושאין לנו אפשרות לדבר על אף אחת מהחוויות האלו כ"חוויה טהורה"?
    ואם לא, ואני מאמין שלא (אולי להוציא את הצפייה בזריחה או ליטוף ראשו של ילד חולה – נקודה מעניינת), מדוע תהיה החוויה המיסטית יוצאת דופן?
    אשמח להבין.

    אהבתי

    1. עמיר, אני מסכים איתך שהשאלה במקום. האם למשל אהבת אם, כמערכת יחסים וכחוויה, שונה *עד כדי כך* בין תרבויות שונות שאי אפשר בעצם לדבר עליה כ"תופעה" אחת? לדעתי יש כאן בעיה רצינית. יחד עם זאת, נקודת התורפה של המיסטיקה היא בכ"ז שהיא מדברת על עולמות נסתרים, ולכן לכאורה אפשר לומר יותר בקלות שהכל טקסט והכל תרבות והכל יציר דמיון. הגישה של כץ לא עד כדי כך פשטנית, הוא אדם רציני והוא ודאי ייתן לזה הסבר מתוחכם הרבה יותר, אבל הבעיה לדעתי קיימת.

      אהבתי

      1. אני לא בטוח שדווקא אהבת אם היא דוגמא טובה, כי גם לגביה שמעתי טענות שזאת המצאה רומנטית של העידן התעשייתי שנועדה לחזק את המשפחה הגרעינית באמצעות כבילת האמהות לילדיהם, או משהו כזה.

        הדיון של הפרניאליסטים והקונטקסטואליסטים החזיר אותי לאוניברסיטה, וכבר אז מצאתי את עצמי חותר לסינתזה: יש חוויה (קרא לה "תיאולוגית" או "נוירולוגית", לא משנה) ששחוצה הקשרים תרבותיים, אבל *הביטוי* שלה תמיד מתוּוך דרך המטען התרבותי של החווה. בגלל זה כל דיבור על החוויה הזאת – במונחים מונותאיסטיים, בודהיסטיים או פסיכולוגיים – הוא תמיד דיבור *מסביב*.
        מה שמשאיר אולי את הטאואיסטים כאלה שהיו הכי קרובים ל"תיאור" של החוויה הזאת.

        ובסופו של דבר, אני מוצא את עצמי בהסכמה חריגה ומפתיעה עם דרול – אי אפשר לקפוץ למים כשגילמן קשור לך מול הפרצוף. אני לא אומר שאין ערך ותועלת בלמידה אינטלקטואלית של הדברים האלה – היא יכולה לתת מעין "רשת ביטחון" של שפה, וסנגהה, ותקדימים היסטוריים, מה שיכול לעזור בהתמודדות עם החשש מאובדן השפיות ברגע האמת – אבל ברגע האמת הזה כן נדרשת לדעתי איזו יכולת להניח את כל הניתוחים בצד, ולהסתפק בתשובות כמו "אני לא יודע" ו"זה לא משנה". כי החוויה, כמו צפרדע, מתה ברגע שמתחילים לנתח אותה לגורמים ולמרכיבים.

        פוסט מרתק. תודה על העיסוק הרציני בתחומים שקל מדי להפוך ללעג ושנינה.

        אהבתי

    2. עמיר החוויה המיסטית כפי ששרפשטיין מנסחה היא "הידיעה הוודאית שאתה זוכה למגע הישיר, שמצועף היה קודם לכן, של המציאות כשלעצמה; וכי מציאות זו דומה יותר לחוויה הפנימית שלנו מאשר לסביבתנו החיצונית בלבד".

      החוויה המיסטית כמוה כחוויה פנימית והיא בעלת יחס מיוחד כלפי אותה "מציאות" וכן ככל שהיא גוברת בעוצמתה היא חודרת אל תוך האני עד שמושגת זהות או קשר של קרבה בין האני למציאות.

      הקרבה הנרקמת בין האני למציאות ניתן לראותה כהתרוממות־רוח באדם; כמצב נפשי בו פנימיותו ומה שמחוצה לו מתאחדות לכדי הוויה אחת; שניתן לכנותה גם שלמות.

      וויליאם ג'יימס מוסיף לזאת באומרו שהחוויה המיסטית מכילה בחובה שתי תכונות בולטות וראשיות: מחד, זוהי חוויה שאין להביעה במילים; מצב שאין לו רעה מילולי ולכן גם אינו בעל אישור תוכן בשום אופן סמנטי כלשהו. לפיכך, הימצאות בתוך החוויה נעשית דרך כלים בלתי־אמצעיים גרידא; האיכות החוויתית הנגזרת מכך דומה באופייה למצב־הרגשה ולא למצב־מחשבה.

      אי־לכך מן הנמנע לפרש איכותה באם החווה עצמו לא חוותה מעולם; משמעותה כמוה כידיעה פנימית הנרכשת באופן אינדיווידואלי ללא־תלות בערך לימוד כלשהו.

      נניח, למשל, את האהבה- מי שאינו חווה מעודו אהבה כלפי הזולת כשל בלהכווין עצמו כראוי אל הבנת המשמעות של האהבה, ואף חסר הערכה נכונה בפוגשו את אשר היה מצוי תחת חווית האהבה.

      מאידך, לחוויה המיסטית יש איכות נואיטית, כלומר אם כפי שנטען קודם היא דומה למצב־הרגשה הרי שהיא גם מצב של ידיעה. כוונתי לכך שהאמת הנובעת מן ההרגשה שונה היא בתכלית מן האמת שנובעת כתוצאה מתפיסת היקש.

      ג'יימס מנסח זאת כך "מצבים כאלה, עם כל היותם נטולי ארשת, יש עמם גילוי והארה מלאי שחר וחשיבות; ולא עוד אלא שכרגיל נודעת להם מרות מופלאה בהרגשתו של בעל החוויה גם בזמן שלאחריה"

      אהבתי

  4. כמי שרואה עצמה גם מחוברת היטב לצדדים רציונליים ומדעיים וגם מנוסה בשינוי מצב התודעה (למשל באמצעות מסע שמאני) אני תוהה לעתים על אנשי מדע וחוקרים הכותבים על דברים שיש כיום לרבים מאיתנו אפשרות פשוטה ובטוחה לחוות במו מוחם וגופם – כעל סוגיות תיאורטיות לחלוטין.

    כמה נפלא היה זה, אם החוקרים היו מאפשרים לעצמם חוויה מיידית ומתייחסים גם לזו כחלק מחומרי המחקר. לא בדיוק הגישה המקובלת בעבר באקדמיה אבל היא מקובלת קצת יותר היום – בודאי, על פי מה ששמעתי – בתחום האנתרופולוגי.

    לאדם שחווה מסע שמאני (מספיק פעמים כדי להיות מנוסה במידה סבירה – וזה אפשרי לרבים), חלק מהדברים שכותבים חוקרים מהסוג הדקונסטרוקטיבי (וסתם מתבוננים מבחוץ בלבד) שתומר הזכיר יכולים להשמע קצת הזויים.

    חשוב לשמר את הספק – אולי באמת הכל פרשנות וכולי. זה נהדר כזווית ראייה אפשרית נוספת על הדברים – אבל – חוקרים יקרים – למה שלא תנסו בעצמכם? אני מכירה פה ושם אנשי מחקר מרשימים שהתנסו בכך, אבל עדיין לא כאלה שכתבו על כך.

    אהבתי

    1. לאורה שלום

      האם תוכלי לתאר את החוויה השאמאנית שלך ?איך נכנסים לזה והאם אפשר לנסות בבית?

      אהבתי

      1. שלום שירז,

        החוויה השמאנית כפי שאני מכירה אותה כרוכה בשינוי קל-עד-עמוק במצב התודעה שבעקבותיו אפשר 'לצאת למסע'. לא נדרש כל חומר מעורר טראנס.

        הדרך שאני מכירה (שהיא אחת מיני רבות) עושה שימוש בעיקר בהאזנה למקצב מסוים מאוד של תיפוף שמקל על הנוסע לשנות את מצב התודעה שלו לתדר המדויק לצורך זה.

        זו חוויה מזינה, מרפאת, תומכת ומרגשת. לפעמים מאתגרת. אנשים שעוסקים בכך בצורה רצינית ואחראית מתפתחים בדרכים מעוררות השתאות, נרפאים ממכאובים שלא נראו אפשריים לריפוי ועוד.

        באבדה את הקשר האישי הישיר למצבי תודעה מופלאים ולמקורות מידע מסוג זה האנושות ממש גדעה את עצמה משורשיה. לא פלא שרבים כל כך בדכאון ובחרדות. לא שזו הסיבה היחידה לדכאון וחרדה – אבל אחת הסיבות, לתחושתי.

        אפשר לעשות מסעות שמאניים בבית אבל מומלץ מאוד ללמוד קודם כל אצל מורה שאתו מרגישים נוח ושסומכים עליו. רצוי מישהו שרגליו על הקרקע.

        אני מלמדת את הנושא מדי פעם בסדנה של סוף שבוע שבה לומדים איך לשנות מצב תודעה, איך לשמור על בטיחות המסע, איך להפיק את המירב מהמסעות, מקבלים כל מיני עצות והנחיות ובעיקר עורכים 5-6 מסעות מסוגים שונים. בדרך כלל אחרי סדנה כזו יש לאדם כלים בסיסיים להמשיך את התהליך. לפעמים צריך הדרכה נוספת. זה מאוד אישי. מי שבוחר להעמיק בנושא מוצא דרכים לעשות זאת.

        דרך אגב, תהיה סדנה כזו בסוף אוגוסט.

        אורה

        אהבתי

  5. לתומר
    כמה העזרות במצוות ככלי מיסטי, גרמו:
    בהרבה מקרים להחמרה הלכתית?
    לקיפאון הלכתי?
    לנתוק ההלכה מהרציונליות של העולם הזה, כי אם הסיבה למעשה הדתי זה לא סיבה ארצית אלה לאפשר מצב של חזרות מדויקות על רוטינות מוכרות כדי להתקרב לאל, אז למה שהמעשה הדתי יהיה כפוף להיגיון של העולם הזה?

    בנוסף אותה חזרה על רוטינה מוכרת משעממת מאוד את מי, שלא מעוניין בחויה מיסטית.

    אהבתי

    1. עמית,
      אני לא חושב שאתה מבין את רוח הדברים. אין כאן ממש "העזרות" במצוות כמשהו מכוון. גם זה קיים, אבל כאן מדובר ברוטינה שהופכת לכלי להזמנת מצבים מיסטיים. לכן אני גם לא חושב שזה מה שגורם להחמרה הלכתית – יש גורמים רבים אחרים שמביאים לזה. וממילא, ברור שכל העניין מכוון למתי מעט. רוב שומרי המצוות לא מגיעים לשום דבר כזה, וגם לא מעוניינים להגיע.

      אהבתי

      1. לא התכוונתי לרוב שומרי המצוות אלא לשיקולים מיסטיים אצל פוסקי ומעצבי ההלכה ולניסיונות חיקוי של מינהגי בני עלייה מיסטקנים ע"י ההמון.
        לפחות לגבי תפילת הקבע שמעתי יותר מידי הסברים על מטרתה ככלי להזמנת מצבים מיסטיים.
        שאלת תם: מהם הגורמים האחרים לנתוק ההלכה מהרציונליות של העולם הזה ולהחמרה?

        אהבתי

        1. עמית,
          שיקולים מיסטיים יש בכל מקרה, טראנס או לא טראנס. כנ"ל סיפורים על השפעתה של התפילה במרומים או בתחתונים. לא צריך את הספר של גארב בשביל זה.

          לגבי ניתוק ההלכה מהעולם, אני חושב שהגורם העיקרי הוא רצון לשמור על ההלכה משינויים, ולחסן אותה מרוחות הזמן. אם ההלכה מנותקת, כלומר אם ההלכה היא מעל ומעבר לכל הגיון אנושי, אם לא צריך להתחשב בעובדות או ברגשות שלנו, אז אפשר, למשל, להמשיך לטעון שנשים פסולות לעדות, למרות שגם ברור שזה לא הגיוני וזה גם מרגיש אדיוטי לחלוטין.

          אהבתי

  6. אני מצטרף להתנגדות לכץ, מה שמעניין הוא שלמדתי את ויטגנשטיין המוקדם וממשיכו קרנפ, ונשמע שיש להם הרבה דמיון עם כץ וממשיכיו לגבי שלילת המיסטיקה.
    בניגוד לדעתך, העמדה שמי שחושב שיש דמיון בין רוב החוויות המיסטיות כביכול טוען עמדה תיאולוגית, לא נשמע לי כעמדה רצינית.
    אני לא חושב שכל החוויות המיסטיות זהות, אבל במידה רבה מטכניקות דומות יתפתחו חוויות דומות, ברמה גלובאלית, וכן יש את מפת התפתחות התובנה, והג'אנות שזה החוויות הקלאסיות (בנוסף ל – התגלויות קדושות [שעפי קרישנמורטי הן מאוד תלויות תרבות], חוויות חייים קודמים, וכל מיני). אבל יש גם חוויות אחרות, לא מוכרות כל כך במיינסטרים הרוחני.

    אהבתי

    1. אושו אמר משהו מעניין על "התגלויות קדושות". (זה מופיע בסין סין מינג)
      מה שהוא אומר זה שבהתגלות , האישיות של האדם מתחסלת , אבל ההתחסלות של האישיות מותירה עקבות. הציטוט המדוייק שלו זה "אם היית נוצרי , תראה את יש"ו". ככה הוא מסביר את ההורשה של המסורת הדתית , דרך המיסטיקנים.

      אהבתי

      1. התיאור שלך נשמע קצת לא ברור ביחס לדברים שאני מכיר, מצד אחד יש חזיונות קדושים, שזה לא מצביע בהכרח על הישג רוחני אמיתי, המיינד מייצר הקרנה של משהו קדוש או משהו רצוי, וזה חומר להתבוננות אבל לא בהכרח זה יביא להגעה לתובנה שתחזיק מעמד.
        מצד שני, בקשר ל"חיסול האישיות", יש את התובנה הכי גבוהה בבודהיזם (הבסיסי) שזה הגעה להיות הארהאנט, וכאן יש סוג של אלמנט של אנרגיה שמצטבר עד שהוא מגיע להשלמה, ולאחר מכן נפסקת החוויה של האדם כמישהו נפרד מהסביבה שלו וחיבור לאנרגיה (אפשר לקרוא לזה משהו קוסמי).
        גם הארהאנט הוא עדיין בעל דפוסים, על אף שאין כבר זיהוי שלהם כעצמי, וכאן יש דימיון לטענה של אושו על עקבות. מצד שני, אנשים שהגיעו לזה, יש להם יחס מדהים לקדושה, בהתאם לדברים שתרמו להגעתם למצב הזה (לכן תלוי תרבות), מספרים לדוג' שקרישנמורטי שמע את שם בודהה כל החוויה שלו הייתה מגיבה לזה. האלמנט הזה מנוצל בצורה מוגברת בבודהיזם הטיבטי.

        אהבתי

        1. אני מצטער אסף , אני לא כל כך בקי בטרמינולוגיה הבודהיסטית העתיקה , גם אושו לא השתמש בה תמיד ולא האמין בה לחלוטין. הוא גדל בדת אחרת והוא אחד מהמיסטיקנים הספורים שבאמת צמחו באקדמיה.
          גם המונחים שלו , כמו המונחים בסוטרות , לא מגדירים אמת אלגברית מוחלטת , אלא מתארים מודלים תהליכיים , המנסים להסביר מציאות שלא באמת ניתן להסביר.
          אני אנסה להסביר לך את אותו תהליך בכמה משיכות מכחול גסות ואני מקווה שאלו יספיקו, כיוון שזה לא המקום המיועד לעיסוק במיסטיקה פאר אקסלאנס.
          האדם הוא דיאלקטיקה של כוח טיבעי א-לה אוניברסלי ושל כוח פסיכולוגי נלמד ונרכש. שני הכוחות האלו אצל האדם המפותח , הם כבר תוצר של הדיאלקטיקה. הם כבר לא טהורים ולא גולמיים , אלא תוצאות של ריסון הדדי. עד כאן זה נראה פשוט.
          מה קורה בחוויה מיסטית אמיתית? כוח אחד מתפרק , לא משנה איזה , וכיוון ששני הכוחות תלויים זה בזה , גם הכוח השני מתמוטט.
          עד כאן לגבי חיסול האישיות.
          מוסיף כאן אושו עוד אלמנט קטנטן ורעיל. הוא אומר "גם הבניין ההרוס הוא איזושהי פונקציה של הבניין השלם בטרם נהרס."
          על פניו זה נראה הגיוני , שהרי לא דומה איגלו הרוס לא דומה לאוהל הרוס או לצימר הרוס. הכוונה כאן , שאותו אדם שכל חייו האמין שהאל בא באמצעות מוחמד , יחווה את מוחמד ברגע שיתקל בהתגלות אלוהית אמיתית , שכן ההתגלות תדע לפנות אליו בכלים "מוחמדיים".
          הגיוני אצרתי ,, אבל לא מהותי , כי שברי אישיותו של האדם , כמו אותו איגלו הרוס , כבר לא ממש חיוניים לו או משמעותיים בעיניו. הם קיימים או מוסתרים בתמונת הרקע ולא מעבר לזה.

          אהבתי

          1. העניין עם חיסול האישיות נשמע לי כמו תיאור טוב. החלק השני, עם הכלים המוחמדיים, תכלס אין לי מושג, אני פשוט לא מכיר את זה, אולי יצא לי מתישהו לקרוא על זה עוד (למרות שברמתי לחשוב על מה שקורה כאשר מגיעים ל"הארה" זה לא הכי רלוונטי).

            אהבתי

  7. כהמשך לדיון בנוגע לחוויות מיסטיות "טהורות" VS "מותנות זמן ותרבות", אני רוצה להציע (ואני מניח שאחרים וחכמים ממני כבר הציעו זאת לפניי):
    1. שהאדם ניחן במספר "איברי ידיעה" שונים או יכולות ידיעה שונות
    2. שה"איבר" שמאפשר לנו לחוות חוויות מיסטיות ולדעת את "הידיעה הוודאית… של המציאות כשלעצמה" שונה מה"איבר" שמסוגל לחשוב בצורה אנליטית ולהשתמש במושגים ודימויים כדי להגדיר ולנסח ידע (הבה נקרא לו "השכל")
    3. שהחוויה והידיעה הטהורה, המקורית, הבלתי-מעובדת של "המציאות כשלעצמה" היא אותה חוויה וידיעה אצל כולנו, כשם שהחוויה של אכילת תפוח או צפייה בשקיעת השמש היא אותה חוויה אצל כולנו
    4. שברגע שהשכל מעבד את החוויה המקורית הזו – וזה קורה בצמוד לגמרי לחוויה עצמה – הוא מפרשן אותה באמצעות מושגים ודימויים שהם מותני-תרבות וזמן
    5. רובנו לא מודעים לכך שהתוצר המעובד ע"י השכל אינו הדבר עצמו, ומחליפים את החוויה והידיעה המקורית והטהורה בפרשנות של השכל
    6. ואז מתחילות כל הצרות
    מה דעתכם?

    אהבתי

    1. אני חושב הפוך לחלוטין.

      1. אין ספק שאנו חווים חוויות. החוויות האלה הן בהכרח לא ה"מציאות כשלעצמה" או "אמיתיות" בשום מובן, כי הן מתווכות ע"י החושים והמוח, ומרבית הזמן הן שקריות ממש.

      2. ע"מ להשיג מהחוויות למציאות חייבים להשתמש בשיטה שתניח שאנחנו טועים ותנסה למצוא כל הזמן הסבר לחוויות שלנו.

      3. רק הסבר זה לא מספק – חייבים שההסבר עצמו יתן תחזיות ושהן יהיו תחת בחינה, בדיקה וניסוי מתמידים.

      4. רק כך נוכל להתגבר על מגבלותינו ולהגיע לידיעה אובייקטיבית של העולם.

      זה עובד די טוב ב350 שנה האחרונות :-).

      אהבתי

  8. לא בטוח שאני מבין את העמדה הקונטקסטואליסטית- בהנחה שהם מקבלים את האותנטיות של החוויה המיסטית (היינו שהמדווחים אודותיה אינם מניפולטיבים) – אם הם טוענים שאין חוויה שאינה מתווכת, הרי הם מניחים במובלע כי ישנו *משהו* מתווך (relayed)- איך הם מגיעים מכאן להכחשתו המוחלטת של אותו משהו? מה עוד שאחרי קאנט, כלל אין עוד הכרח לעטות עליו מלבושים תיאולוגיים.

    אהבתי

    1. זה לא או-או. אפשר עדיין לחשוב שהמדווחים על חוויה מיסטית חווים חוויה נוירולוגית, פסיכולוגית, אנתרופולוגית ותרבותית ששווה מחקר, בלי לקבל את חווייתם כאמיתית או אמינה.

      אהבתי

      1. העניין הוא שהחוויה היא לא מתווכת, אלא מובנית על ידי התרבות שממנה יצא המיסטיקן. מקובל, למשל, ירגיש שהוא מזווג את ספירות תפארת ומלכות, ולא שהוא רואה את מריה. הקונטקסטואליסטים יאמרו שאין שום חוויה עירומה שעליה מולבשות הקטגוריות "תפארת" או "מריה", אלא שהקטגוריות האלה, שמוכרות כמובן למקובל או למיסטיקן הנוצרי, הן שיוצרות מראש את החוויה כולה.

        אגב, זה לא אומר שהיא חייבת להיות לא אמיתית. אפשר אפילו להניח שאכן קיימות הספירות האלה וגם מריה נמצאת אי שם במרומים. (אם כי אני משער שאותם חוקרים לא מניחים את זה, כי במקרה כזה הצפיפות במרומים תהיה בלתי נסבלת, כאשר דורות על גבי דורות של פנתיאונים דחוסים שם יחד.)

        בכ"א, רק אומר שאני (וגם גארב, אם הבנתיו נכון) ודאי חושב שיש הבנייה מסויימת של החוויה המיסטית. מקובל אכן ירגיש ככה ולא אחרת. סאדהו הודי שוב אחרת. השאלה היא אם זה כל מה שיש, או שמע יש גם כיוונים רוחניים שמשותפים לתרבויות שונות (למשל, כיוון של איבוד העצמיות והחלפת הזהות; כיוון של פגישה עם ישויות פרסונליות ודיבור איתן; כיוון של איבוד הרצון ואוטומטיזציה של הפעולות; כיוון של ראיית אור; כיוון של הרגשת אחדות; כיוון של הרגשת פחד עצום וכו'), שלהם יש בסיס (נוירולוגי, תודעתי) משותף.

        אהבתי

      2. נראה לי שלא הבנת אותי. כתבתי "בהנחה ש-".
        אם, כפי שאתה טוען, הם *אינם* מקבלים את אותנטיות החוויה המיסטית (מכאן, שהם מבטלים אותה) אזי הם לא כל-כך מעניינים אותי, או יותר נכון, הם מעניינים אותי כפי שפרויד מעניין אותי- כאדם מבריק אך מוגבל.
        אך בהחלט לא כבעלי דבר ערך ללמד על התופעה המיסטית.

        גם את השיגעון חוקרים במסגרת מחקר נוירולוגי, פסיכולוגי, תרבותי וכו' בלי לקבל כאמת את הזיות החולים. לתומי חשבתי שחוקרי המיסטיקה הקונטקסטואליסטיים מצאו ערך מסויים בתופעה המיסטית שמרומם אותה, או לפחות מבדיל, מהשיגעון או הניאורוזה.

        אהבתי

        1. אוקיי, תודה תומר. מילת המפתח היא "מובנית" ולא "מתווכת". got it

          תגובתי הקודמת הופנתה לרון.

          אהבתי

        2. אני חושב שאתה קיצוני. לא להכיר באמת של החוויה המיסטית אין פירושו לבטל אותה. החוויה המיסטית איננה האמת לאמיתה, אך גם איננה סיפורי מעשיות מצוצים מהאצבע. היא חוויה כנה ומעניינת שכדאי לחקור אותה בכלים שיש לנו שהם כלים רציונליים ואמפיריים.

          הציפיה הנסתרת כאילו מדענים יכולים לקבל את הידע המיסטי (אם קיים כזה) כידע לגיטימי ולשלב אותו בתוך המדע מעידה על חוסר מחשבה על גבולותיו של המדע, ודומה לציפיה ממלומד קלאסי לקרוא למעשי הניסים של זאוס "עובדות מדעיות". מדען כאדם יכול להאמין ולחוות כל מיני דברים, אבל לתוך המדע נכנסים אך ורק דברים שעוברים את המסננת הרציונלית-מטריאליסטית-אמפירית. זה כוחו ומוגבלותו של המדע.

          ולעניין זה לא משנה אם עמדת החוקר היא פרניאליסטית או קונטקסטואליסטית או עמדה אחרת. חוקר שיכתוב שמשהו הוא נכון אך ורק בהתבסס על חוויותיו, או חוויות הנחקרים, ללא ראיות אמפיריות (כלומר, לא מיסטיות), יועף מכל המדרגות ובצדק.

          ההבדל בין השיגעון והחוויה המיסטית הוא קטן, ואת זה אומרים גם המיסטיקנים. ההבדלים העיקריים הם שהחוויה המיסטית היא זמנית ואחריה חוזר האדם לתפקד בצורה נורמלית, וכי לחוויה המיסטית מוצמד ערך חברתי גבוה יותר. קיים גם קשר נוירולוגי, פתולוגי וסימפטומטי בין תופעות של חוויות מיסטיות, שימוש בסמי-הזיה, הפרעות שינה מסויימות ומצבים פסיכוטיים.

          אהבתי

            1. סליחה על התגובה הקמצנית- עכשיו יש לי יותר זמן להרחיב.

              אין לנו ויכוח על מהו מחקר רציני מדעי ומה לא.

              גם אינני סבור שעל הקונטקסטואליסטיים לקבל כל חוויה מיתולוגית של המיסטיקן כאמת אונטולוגית- כאילו אכן ישנן, כפי שתומר אמר, ספירות שמיימיות צפופות בדמויות מיתיות.
              אתה באמת חושב שזו העמדה הפרניאלית?? הרי זה בדיוק מה שהפרניאליסטיים עושים- חוקרים עדויות של מיסטיקנים מכל התרבויות ומפרידים את ה"מוץ" (הזמני, המקומי, תלוי ההקשר) מן התבן (המשותף, הדומה, האל-זמני)- כך הם מגלים כי חוויית השאמאן האינואיטי דומה להפליא לזו של נזיר זן בודהיזם סיני לזו של נוצרי גנוסטי מימי הביניים. קשה לי להבין איך החוקרים הקונ' מסוגלים להתווכח עם זה.

              אפשר מכאן אולי לרדת לרמה עמוקה יותר ולהתווכח האם הדמיון מצביע על מקור אונטולוגי אחד או רק על דמיון אפיסטומולוגי בין כל בני האדם, אבל, למיטב הבנתי, זה לא מה שהקונ' עושים.

              אני מודע היטב לקשר שבין השיגעון למיסטיקה- אמר כבר איזה מיסטיקן (או אולי הפסיכיאטר ליינג?) כי המיסטיקן שוחה באותם המים בהם המשוגע טובע, אבל אני לא דיברתי על הדמיון או השוני בין המיסטיקה לשיגעון, אלא על השוני בין *חקר* המיסטיקה וחקר השיגעון. הבדל משמעותי.

              אהבתי

              1. דני,
                אני חש צורך להגן על עמיתי הקונטקסטואליסטים (איתם אני כאמור לא מסכים), ולומר שזה לא שאין להם שום קייס. הפרדת המוץ מהתבן קשה משתי בחינות: אפשר לטעון, כפי שעושה כץ, שאין כלל הפרדה כזאת, אין מוץ מול תבן, כי אין כלל חוויה שאינה מובנית על ידי התרבות. זו טענה אפשרית, אם כי לדעתי היא לא סבירה (ולא סבירה פירושה עדיין אפשרית!).

                אפשר גם לומר שאולי יש מוץ ותבן, אבל המוץ הוא חלק כל כך גדול של החוויה, שבעצם התבן לא ממש משנה. במקרה האחרון אפשר להיתלות בזה שחוויות מיסטיות אכן מתוארות בצורות די שונות, לפעמים לגמרי שונות, בין מסורות שונות וזמנים שונים.

                למשל: יורדי המרכבה של המאות הראשונות לספירה תיארו מסעות ברקיעים שמימיים, הנשמרים על ידי מלאכים שונים, ואילו רח"ו תיאר הורדת שפע אלוהי במורד הספירות עד למקובל. מה דומה בין שני אלה? ואלו עוד מתיימרים להיות מאותה מסורת! תאר לך מה היה אומר נזיר זן על המטאפיזיקה הזאת!

                כלומר הבחירה לפרש את החוויות האלה כדומות היא, כאמור, בחירה, שנשענת אמנם על ראיות שונות (לדעתי מספקות), אבל שאפשר בהחלט להתווכח על תקפותה. לכן הבחירה לפרש את שתי החוויות המתוארות כאן כשונות לחלוטין היא בהחלט לא מופרכת. יש כאן דרכים פרשניות שונות.

                אהבתי

                1. תומר,
                  אני מעריך את ההגינות האינטלקטואלית שלך אבל לי, כאדם מן הישוב, יש את ה"פריבילגיה" לדחות בבוז את היריבים…
                  היינו- אני מרגיש שכבר טחנתי מספיק ויכוחים בחיי עם מטריאליסטים דוגמטיים ופוסט-מודרניסטיים בקשר לנושא. פשוט היה נדמה לי שהעמדה הקונטקסטואלית יותר מורכבת מזה והם כן מסוגלים לגלות משמעות וערך בחוויה המיסטית עצמה.
                  בתור אדם חי ובתור אחד שנפלה עליו בחסד (בלא עזרת כימיקלים, מסונתזים או טבעיים) חוויה מיסטית אחת יחידה אך ארוכה, לא כל-כך מעניין אותי לשמוע את הרדוקציה המטריאליסטית לסערת ניאורונים- זה לא עוזר לי ושמעתי את זה אלף פעם.

                  גם לא מעניין אותי לשמוע את הדקונסטרוקציה הפוסט-מודרניסטית לכדי הבניות טקסטואליות תלויות תרבות. אני חושב שזה סוג של פתולוגיה סכיזואידית להביט במציאות כטקסט.
                  (אגב, זה די אירוני שניטשה- לפחות כמיוחס- הוא החשוב שבמבשרי הפוסט-מודרנה, האיש שרצה לכתוב באותיות בשר ודם ולהתפלסף עם פטיש- לא לילד הזה פילל, בטוחני)

                  אז כן- בעיניי, עמדתם, עד כמה שהבנתי משגת, היא מופרכת. נסיון חיי מפריך אותה. אני יודע שזה אינו טיעון מקובל אקדמית, אך כאמור- מותר לי, כאיש מן הישוב.

                  לא מוכרים לי יורדי המרכבה אבל אולי בטקסט המלא מופיעים גם קווי דמיון לחוויות של מיסטקנים אחרים? אולי הם מדברים על תחושת חיות בלתי מצויה? על התמוססות האני? על רגישויות חדשות ומחודדות? על יכולת קריאת אנשים ומצבים שאינה מופיעה ביומיום?

                  הדוגמה של הרח"ו המוריד שפע אלוהי לו (ולחסידיו?) נשמעת לי כעל הגבול שבין המיסטיקה למגיה- אבחנה שאתה עצמך חידדת אצלי. הרי המיסטיקה הטהורה עוסקת במצבי תודעה שונים ואילו המגיה רוצה לשנות דברים בעולם בכוח גישתו של המג לרבדים טמירים, לא?

                  בכל אופן, נראה לי כי נזיר הזן פשוט היה אומר להמשיך למדוט, אך לא מבטל לגמרי את החוויה (אלא רק את המטפיזיקה שבבסיסה). גם הבודהא נאלץ לפגוש בצבא של שדים ואלות פתייניות במדיטציה שלפני הארתו, אך כל אלה לא נכנסו למטפיזיקה שלו בסופו של דבר.

                  אהבתי

                2. או יופי.
                  בדיוק חשבתי שהדבר המעניין יהיה ההסברים של המיסטיקנים על חוויות מיסטיות של מסטיקנים אחרים, כמו איך השמאן מסביר את החוויות של הדרוויש , או איך המקובל מסביר את החוויות של הלאמה.

                  אהבתי

              2. מה שכתבתי התייחס לשתי העמדות. שתיהן באותה מידה אינן ולא יכולות לקחת את החוויה המיסטית כמשהו מעבר למושא מחקר.

                מה שביקרתי הוא את העמדה הנסתרת שהבנתי (אולי בטעות) שיש לך, המבקשת הבנה מחקרית של החוויה המיסטית תוך קבלתה תוכה ככברה כאותנטית, וכחוויה שאיננה בבסיסה קוגניטיבית.

                ההבדל בין שתי העמדות היא, שהעמדה הפרניאליסטית מניחה הנחה, כי יש קשר או בסיס כלשהו לכל החוויות המיסטיות בכל התרבויות. הנחה, אותה אין היא טורחת לאשש באמצעות ראיות. יש במדע דבר שנקרא null hypothesis – כלומר, אם לא הראית שתופעה קיימת, אתה צריך להניח שהיא לא. זו הסיבה שמרבית החוקרים הרציניים במאה ה-20 עברו לצד הקונטקסטואליסטי. זה לא מספיק סתם למצוא דמיון בין שתי חוויות – על הפרניאליסט להראות שיש בסיס משותף לכל החוויות המיסטיות, בכל התרבויות והזמנים לפני שהוא בכלל מתחיל במחקר.

                עכשיו, כפי שתומר כתב, עם התקדמות מדעי הקוגניציה והמח (שאתה קורא להם בזלזול מה, "חקר המיסטיקה כמו חקר השגעון", כאילו הן לא שתי תופעות קוגניטיביות בעיקרן) יש חזרה לעמדה פרניאליסטית זהירה, המבוססת הפעם על ראיות מוצקות.

                מה שאני רוצה לדעת זה, מה כן מעניין אותך לדעת? איזה כיוון מחקרי יש לקחת ע"מ להגיע להסבר עמוק ואמיתי של התופעות המיסטיות?

                ואולי עוד יותר חשוב, מה תעשה אם יתברר שההסבר ה"סקסי" וה"מעניין" לדעתך איננו ההסבר והסיבה הנכונים, אלא דווקא ההסבר ה"משעמם"? מה יותר חשוב לך, מציאת האמת או שלך יהיה נעים בבטן?

                אהבתי

                1. "ואולי עוד יותר חשוב, מה תעשה אם יתברר שההסבר ה"סקסי" וה"מעניין" לדעתך איננו ההסבר והסיבה הנכונים, אלא דווקא ההסבר ה"משעמם"? מה יותר חשוב לך, מציאת האמת או שלך יהיה נעים בבטן?"

                  האמת היא שבשלב זה של חיי חשוב לי מאד שיהיה לי נעים בבטן… ומה לך יותר חשוב? להרגיש נישא מעליי כי אתה לא מאמין בקיום אמיתות שאינן אובייקטיביות?

                  "עכשיו, כפי שתומר כתב, עם התקדמות מדעי הקוגניציה והמח (שאתה קורא להם בזלזול מה, "חקר המיסטיקה כמו חקר השגעון", כאילו הן לא שתי תופעות קוגניטיביות בעיקרן) יש חזרה לעמדה פרניאליסטית זהירה, המבוססת הפעם על ראיות מוצקות."

                  איפה ראית "זילזול מה"?
                  ונוח לך לצטט את תומר אך להתעלם לחלוטין מנקודות אחרות שהוא העלה- מי אמר לך שהחוויה המיסטית היא קוגניטבית בעיקרה? ואולי היא גופנית (היינו- הוליסטית, אקסיזטציאליסטית, כולית או ווטאבר) בעיקרה וברובד זה, כפי שקרא תומר, צריך לקיים את הדיון עליה?

                  "מה שאני רוצה לדעת זה, מה כן מעניין אותך לדעת? איזה כיוון מחקרי יש לקחת ע"מ להגיע להסבר עמוק ואמיתי של התופעות המיסטיות?"

                  מעניין אותי ללמוד מאנשים שחקרו את התופעה המיסטית הן מבחוץ והן מ*בפנים*. הן באינטלקט והן בחוויה. אם תרצה ללמוד לצייר, איזה מורה תעדיף- מלומד של תולדות האמנות שלא יודע להזיק מכחול או צייר מדופלם ש*גם* בקי בתולדות האמנות?

                  למרבה המזל, אנו חיים בתקופה שאחרי הסיקסטיז, וישנם (לא מספיק לטעמי) חוקרים, פילוסופים, פסיכולוגיים, אנתרופולוגיים וכדומה שחקרו את המיסטיקה בצורה שמדברת אליי.
                  אנשים כמו ג'ון וויר פרי, יונג, קן וילבר, סטניסלב גרוף, ר.ד. ליינג, ג'וזף קמבל- אנשים מבריקים שלא נרתעו מלחוות, לחקור ולבטא את האמיתות המוזרות שניתגלו להם במצבי תודעה בלתי שגרתיים- חלקם אפילו במחיר המוניטין המקצועי שלהם (לפחות בתחילת דרכם).

                  למיטב הבנתי (אתה מוזמן להכחיש, תומר), גם בעל הבלוג הזה, אותו אתה טורח לקרוא ועליו להעיר, מחזיק בגישה דומה- גישה המכבדת את החוויה המיסטית ורואה בתכניה כשיעור- גם לחיים וגם למחקר.

                  אהבתי

  9. ואפרופו חווית חוויות, הרי אחת מיושנת המיועדת לכל הממהרים לחוות דעה על הספר ועל הכותב שלו: מה דעתם לקרוא קודם את הספר ממש, או לפחות פרק מתוכו? לא עדיף שקביעת עמדה נחרצת (שלא לאמר חריצת לשון) תתבסס על חווית הקריאה בדבר עצמו – חוויה "טהורה" או "מותנת תרבות" אין זה ממש משנה?

    אהבתי

    1. רחל, לא ראיתי פה אף תגובה שהתייחסה לספר או לכותב – כולן מבוססות על החוויה הטהורה והבלתי-מתווכת של קריאת הפוסט של תומר, ומתייחסות לחוויה הזאת.
      איפה ראית עמדה נחרצת על הספר או על הכותב שלו, שלא לומר חריצת לשון? אנא האירי את עיניי.

      אהבתי

  10. תודה על הפוסט. הרעיון המרכזי מתבקש מאליו. טרנס=מדידטיבי ועל המדיטציה שזו רמה מסויימת של טרנס – כבר נכתב הרבה בהקשרי חסידות וקבלה (הרב גינזבורג וקפלן בין השאר). כזכור, ר' אבולעפייה כתב מדריכים מפורטים על דרכי ביצוע וגו'. גם שהולכים סתם לבית הכנסת או כנסייה, או אפילו לערב שירה בציבור, או מסיבת אסיד/טרנס – זה בשביל להיכנס ל"מוד".

    אהבתי

  11. הי תומר
    תודה על המאמר,
    האם כמו שישנם מחקרים שמקשרים מצבים מיסטיים לאיזורים במוח ישנם מחקרים שעשו בחינה של מצבים מיסטיים מבחינת אפיוני התודעה\החוויה שלהם ?

    בעיני הדגש יכול להיות האם אנו בוחנים את מצב התודעה עצמו או את התוכן…-
    תוכן=תלוי מאוד בשפה ותרבות
    מצב תודעה – הרבה פחות תלוי בשפה\תרבות

    האם הפרדה כזו תקפה ? (בטח בעיני הקונטקסטואלים לא…)

    איך חוקרים קונטקסטואליים יתייחסו למשל ל"חלימה" ?

    למשל האם יחלקו על כך שישנה "חלימה" בכל התרבויות ?
    (כולם חווים דימויים וכו') ברור שתוכן החלומות והמשמעויות שמייחסים להם הן שונות…

    ומעבר לכך –
    אם בכל התרבויות יש חלומות על נפילה, חלומות על סכנה גדולה (כיוון פסיכולוגי)
    אם בכל התרבויות יש חלומות נבואה\ חזון\קשר עם ישויות (נקרא לזה כיוון רוחני (?))
    אם בכל התרבויות ישנם חלומות של שינויים שונים בדמות החולם או תשתית החלום (מצבי תודעה)
    האם לא ניתן להסיק אי אילו מסקנות על פיהם ?

    כמובן שלא בכל התרבויות אנשים יחלמו על מוחמד\ישו\ג'ורג' W בוש…
    אבל האם די בכך כדי לפסול את הבסיס המשותף ?

    אהבתי

    1. דבר ראשון אני לא יודע אם השתמע מהפוסט הזה שחזיונות הם דבר עיקרי בחויות מיסטיות. לפחות בעולם הרוחני ההודי, אני ממש לא חושב, מצבי תודעה הם העיקר (ובתוך זה אני מכליל גם תובנות).

      כבר 3000 שנה שבהודו חקרו את מצבי התודעה השונים ואפיינו אותם (אך לא בהכרח כולם), ראה את תגובתי הקודמת.
      אני אומר – יש תשובה לזה, והיא לא לא ברורה כמו שאנשים מנסים לצייר אותה.
      אני לא יודע אם אקדמאים עשו מחקר על זה, אבל הפער בין הידע שיש באקדמיה על מצבי תודעה כאלה (מיסטיים / טראנסיים על פי השפה של הפוסט) לבין הידע שיש במנזר בודהיסטי (לדעתי ביחוד טיבטי אבל אני לא באמת יודע) הוא פשוט בלתי ניתן להשוואה.

      אהבתי

      1. אסף,

        רק תיקון: העולם הרוחני ההודי מייחס חשיבות רבה ל"חזיונות", או במילים אחרות ל*ראיית* האלוהי – בין אם הוא מתגלם כצלם, כגורו, או כאגל טל מושלם בבוקר זיווני.
        למעשה, החשיבות שמייחסים ההודים לחוויית ה*ראייה* כה גדולה, עד שהפירוש המילולי של המילה "דרשאן", שמשמעותה המקובלת היא "לשרות במחיצת האל(והות)", הוא פשוט "ראייה":
        http://en.wikipedia.org/wiki/Dar%C5%9Bana

        אהבתי

      2. כן אני מסכים – אבל הויכוח הנ"ל שתומר הזכיר עדיין משתמר למרות הידע הרב הקיים במנזרים :)

        אהבתי

  12. אני חייב להגיד שקראתי עכשיו שני מאמרים של בועז הוס , המייצג של הקונטקסטואליזם במחוזותינו,
    1. התיאולוגיות של חקר הקבלה http://bgu.academia.edu/BoazHuss/Papers/469197/_
    2. המיסטיפקציה של הקבלה והמיתוס של המיסטיקה היהודית

    ובניגוד לרושם שמצטייר אצל הרבה טוקבקיסטים פה יש לו קייס מאד רציני.
    הוא מזכיר לנו שכל הדיבורים על 'מפגש עם המוחלט, עם המציאות כשלעצמה, עם זרם החיים הבלתי פוסק' וכדו' הם בשום אופן לא יותר מדעיים, אובייקטיביים או אמפיריים מהדיבורים על התגלות של האלים, או השדים וכו'.
    התיאוריה שלפיה מעבר למציאות שנחווית על ידי החושים המשותפים לנו מסתתר איזשהי הוויה מוחלטת או אובייקטיבית ואנשים שונים בני תרבויות שונות יכולים לחוות אותו ולחוויתיהם יהיה משהו משותף היא מאד לא טרויאלית ומבוססת על הרבה מטאפיסיקה ספקולטיבית.

    ואם ננטוש את היומרה לדבר על מה שהמיסטיקנים (לכאורה) השונים חווים וננסה לדבר על המצב התודעתי שלהם ,מה משותף למצב התודעתי של הבודהה שחווה שחרור מהסבל ושל ירמיהו שנראה שדווקא החוויות הנבואיות שלו מלוות בסבל ותסכול? ומה משותף לשניהם וליוסף קארו שפוגש מגיד שמלמד אותו הלכות?!ולבעל שם טוב שפוגש את בית הדין של מעלה ועוסק במשא ומתן לביטול גזירות רעות על עם ישראל? לכל אלה ולכוהנת אשרה שנכנסת לטראנס מתוך טקס של זנות פולחנית?
    אם תרצו להגיד שמשותף להם שהם חווים משהו על-חושי אז מה מבדיל אותם מסכיזופרן שסובל מהזיות? ואם תגידו שחלק מהם לא באמת חווים חוויה מיסטית איזה קריטריון להבחנה יש לכם?!
    אמנם אפשר להגיד שהמיסטקנים (לכאורה) השונים עוברים מצב גופני-מוחי דומה שמעורר אצלם חוויות סוביקטיביות שונות ומותנות (בדומה לחלומות שלנו) אבל אז נצטרך להגיד שמי שלא עבר את אותו העירור הפיזיולוגי-ניורולגי המוגדר לא חווה חוויה מיסטית ולא משנה מה הוא ידווח לנו שהוא ראה , וגם זה מחיר די יקר.
    אני לא אומר שהמתרגל הבודהיסטי שחווה התעוררות או היהודי הדתי שחווה דביקות באלוהים בהכרח משלים את עצמם וחווים רק הזיה אבל אני כן אומר שאין בסיס אוביקטיבי לומר שהם חווים משהו דומה.

    אהבתי

    1. גלבוע,
      חשוב שלא להתדרדר לפרימטיביות ולשטחיות של חוקרי המיסטיקה באקדמיה.
      אחד רכב על הסוס , אחד ננשך על ידי נחש , שניהם באו במגע עם בע"ח , אבל האם זה מחייב את החוויה שלהם להיות דומה?
      פטפוט ביצים.
      ב"חיפוש אחר המופלא" אומר גורודייף לאוספנסקי את משפט המחץ
      "הספרים נכתבו למען היודעים".
      כל זמן שאתה לא יודע , עזוב אותם.

      אהבתי

      1. דרול,
        אתה מתקרב מאוד לרגע שבו אחסום אותך להגיב בבלוג הזה (רגע שאני מקווה שלא יגיע). שדה התגובות לא נועד להדבקת פשקווילים שטחיים ולעגניים, אלא לדיאלוג. אם לא תהיה מסוגל לנהל דיאלוג, לא תהיה מסוגל להגיב כאן.

        אהבתי

  13. פעם כתבתי משהו רלוונטי:
    http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/593/014.html

    אני לא שולטתתתתת

    אמן ההיפנוזה דארן בראון מסתובב ברחובות וגורם לאנשים לתת לו את כל כספם. תומר פרסיקו בודק האם אפשר לשתול בנו רצונות שאינם שלנו, ואם כן – מה זה אומר עלינו ועל מי שאנחנו באמת? על הקו הדק המבדיל בין שליטה עצמית לשליטה מרחוק
    10/6/2007

    שימו לב עכשיו למגע שלכם עם המושב. פשוט הפנו מבט פנימה והרגישו. אתם מרגישים את המשקל של הגוף על הכסא? האם הרגשתם אותו לפני שנייה? הגיוני שכן: הרי אותו משקל התפרס על אותו משטח, ואותם תאי עצב שידרו את אותם מסרים לאותו המוח. למה, אם כן, כעת אתם מודעים למה שאפשר לכנות "איך זה מרגיש לשבת על כסא" ולפני רגע לא הייתם מודעים לכך? התשובה בגוף השאלה: כעת אתם מודעים לכך. לפני רגע לא הייתם. המודעות היא לכאורה משהו נוסף, משהו שמגיע "על גבי" ההרגשה הפשוטה, והופך אותה להרגשה שנמצאת בתוך ההכרה (או התודעה – האנגלית בנויה לזה יותר טוב: Consciousness). המודעות הופכת הרגשה לחוויה.

    ההכרה, המודעות הזאת, היא מעין לוּפּ של היזון חוזר (פִידבּק): אנחנו מרגישים, ואנחנו מרגישים שאנחנו מרגישים; אנחנו יודעים, ואנחנו יודעים שאנחנו יודעים. שימו לב: האם אתם רואים עכשיו את מסך המחשב? כן או לא? אבל הרי ודאי ראיתם אותו גם לפני שנייה! אבל כשאנחנו שמים לב לזה, אנחנו רואים שאנחנו רואים. כשלא היינו מודעים לכך ראינו את המסך כפי שאנחנו מרגישים את הכיסא: בצורה אוטומטית, מובנת מאליה, של קשר ספונטאני בין הגוף לעולם שסביבו. כלומר בצורה עיוורת. רק הגוף הרגיש וראה. "אנחנו" לא. אבל אין מה לדאוג: זה עובד מצוין. עובדה.

    מה שברור, בכל אופן, הוא זה: תהליכים רבים במוח מתרחשים ללא כל מודעות שלנו. לא מדובר רק בתת-מודע הפרוידיאני שבו זיכרונות טראומתיים שלנו מודחקים, או בלא-מודע היונגיאני שבו ארכיטיפים קולקטיבים מאוכסנים, אלא בתהליכים רבים של תפיסה ועיבוד נתוני חישה שמתרחשים ע-כ-ש-י-ו, ממש ברגע זה, והם לחלוטין לא בתחום המודע שלנו. זה טוב מאוד כמובן, כי אם היינו מודעים לכל מה שקורה איתנו היינו בוודאי משתגעים תוך שניות. כמו שהלב פועם לבד, והריאות נושמות בצורה עצמאית, טוב מאוד שרוב מה שאנחנו שומעים, רואים, חשים ואפילו מרגישים לא הופך להיות מודע אף פעם: אנחנו מודעים לכל זה רק כשמשהו מלהיב קורה (כמו כאב או עונג), או כשאנחנו יוזמים תשומת לב.

    לאחרונה נתקלתי בסרטונים מעניינים של דארן בראון. בראון הוא אמן היפנוזה מוכשר מאוד שפועל בבריטניה. היפנוזה היא תהליך בו הרבדים המודעים של ההכרה נעקפים, ומסרים מסויימים נשתלים באופן לא מודע למהופנט, באופן כזה שהוא יפעל על פיהם. כפי שתוכלו לקרוא בלינק שלעיל התיאוריות לגבי כיצד היפנוזה בדיוק עובדת הן רבות, אבל זה לא צריך לעניין אותנו. מה שמעניין מאוד הוא שזה אכן עובד.

    בראון למשל, יודע את המלאכה. הוא מצליח לחדור לאותם רבדים לא מודעים של ההכרה ולשתול בהם מסרים שהוא מעוניין שיקלטו. הוא עוקף את הרמות המודעות של מי שמולו, ופוקד עליו לעשות את מה שהוא רוצה. ראו את הסרט הקצר הזה בו הוא משכנע עובר אורח שכרגע פגש ברחוב לתת לו את כל רכושו.

    ראיתם? מדהים, לא? ומה שהכי מדהים הוא שכאשר אותו אדם מבין, אחרי דקה, מה בדיוק קרה וחוזר לבקש את ארנקו ומפתחות ביתו בחזרה, בראון נותן לו אותם, אבל מיד מבקש אותם שוב, והאדם מציית! בסרט הזה, מנסה חובבן להסביר כיצד בראון עושה את זה. הוא טוען שבראון מתחיל על ידי חיקוי תנועותיו ויציבתו של האדם שפגש, ובכך זוכה באמונו (בצורה שהוא לא מודע לה כמובן). בראון מסוגל גם לזהות אם הוא הצליח בכך, ואם היה חושב שלא, היה מניח לאותו אדם. הוא ממשיך בכך שהוא אומר לאותו אדם שהוא, האדם, ודאי "שמח לעזור". כך הוא שותל זיקה מסוימת ביניהם, סוגסטיה שאמורה שוב לחדור ולהפעיל את הרבדים הלא מודעים של האדם. לאחר מכן הוא מצליח להשתמש בפעולה אוטומטית של אותו אדם, במקרה זה לחיצת יד, כדי שוב לחדור לתוך רבדים שהוא יכול להפעיל כאילו בלחיצת כפתור.

    ב ערך של בראון בוויקיפדיה מסופר איך הוא השתמש בכישרון שלו כדי ללעוג לכל מני מתקשרים, ספיריטואליסטים ואוונגליסטים. בראון נוהג להשיג בעזרת היפנוזה את מה שהם טוענים שהם משיגים באמצעים על-טבעיים או אלוהיים. למשל, הוא פועל כמדיום ("מתקשר" קוראים לזה היום), שמנחש פרטים על אנשים ומחבר אותם עם רוחות קרוביהם המתים, אבל כמובן מודה שהכל בלוף. הוא גם מצליח להמיר (convert) אתיאיסטים לנוצרים מאמינים. הסרטים שלהלן ( חלק א', חלק ב' והנה עוד ניסיון להסבר, על ידי אותו בחור חביב ממקודם) מעט ארוכים, אבל מדהימים לדעתי: אפשר לראות איך בראון "ממיר" קבוצה שלמה של אנשים שהצהירו שהם לא מאמינים באלוהים – אחרי כמה מילים מכוונות היטב של בראון הם ראו את האור, הללויה!!!

    הנה סרטון שבו בראון משכנע (כלומר מהפנט) מישהו לחשוב שהוא רוצה מתנה מסוימת, בעוד שהוא רצה בכלל משהו אחר, כפי שהוא אכן רשם על פתק לפני כן. מה שמעניין בסרט הזה הוא שבראון עצמו מסביר איך הוא עושה את זה מיד אחרי כן: הוא מראה איך הוא מתחיל בחדירה את תוך הרבדים הלא-מודעים, האוטומטיים, על ידי מניפולציה של פעולת לחיצת היד, ואחרי כן פשוט שותל במוחו של הקורבן את הרצון (או ה"רצון"?) שהוא מעוניין שיצמח בו. מכאן ואילך אותו אדם ירצה בדיוק מה שבראון ירצה שהוא ירצה.

    אז מה יהיה איתנו? מסתבר שאנחנו ישנים בעמידה! אנחנו לא מודעים לעצמנו, לא קולטים מה קורה איתנו, חיים מתוך אוטומט. כמו מחשב שפועל על תוכנה קבועה, ושאפשר לשדרג אותו תוך כדי פעולה, אפשר גם אלינו לחדור כמו האקר ממחשב מרוחק, לשתול במערכת ההפעלה שלנו וירוסים, תוכנות קטנות שמתחברות אל הממשק המרכזי ומנצלות אותו לצרכיהם הזדוניים. לא מזמן כתבתי שעל פי הפילוסוף דניאל דנט אפשר לתאר את הקומפלקס של האגו, שאוחז באשליה שהוא זה שעושה פעולות, ושדברים קורים לו, כמערכת הפעלה סטייל Windows של הגוף.

    חוקר ההכרה האמריקאי (ממוצא הודי) וילאינור ראמאצ'נדרן טוען שאפשר לדבר על היפנוזה כמהלך שנע הלוך ושוב על קו הגבול בין פעולות מודעות (בהן אנחנו יודעים שאנחנו יודעים) לבין כאלה שאינן (בהן אנחנו רק יודעים). פעולות מהסוג הראשון נחוות אצלנו כנובעות מתוך ה"אני" שלנו. פעולות מהסוג השני אינן נחוות אצלנו כלל – אבל הן משפיעות עלינו כמובן.

    כתבתי למעלה שבראון עוקף את הרמות המודעות של מי שמולו, ופוקד עליו לעשות כל מה שהוא רוצה. אבל על מי בדיוק הוא פוקד? מי זה כאן ה"עליו" הזה? ודאי זה לא ה"אני" של אותו אדם, כי האני הוא מה שמודע אצלנו, לא? כאשר אנחנו חסרי הכרה או ישנים שינה עמוקה אין לנו "אני". בראון אם כן לא ממש פוקד "עליו", אלא מהפנט, ואחר כך פוקד, על האורגניזם כולו: ה"אני" של אותו אדם עושה מה שבראון רוצה מכיוון שבראון חדר אל הרבדים הלא-מודעים שבמוחו של אותו אדם, ומשם משחק בו כאילו היה בובה על חוט.

    השאלה שעולה מיד (לפחות בשבילי) היא האם, בהנחה ואנחנו רוחניקים מנוסים, ואנחנו שמים לב לעצמנו ולמה שקורה איתנו, ואנחנו עושים שנים מדיטציה ומודעים מאוד, לפחות בחלק מהזמן, להווה, ואנחנו מתיימרים להיות יותר "ערים" ולא "לישון" כמו רוב האנושות – האם זה מחסן אותנו במידה מסוימת, או אולי אפילו מוחלטת, מאותם וירוסים? במילים אחרות – האם אפשר לעשות היפנוזה גם לנזיר זֶן מאומן ומודע? האם כאשר האורגניזם מודע לעצמו בהווה בצורה עמוקה הוא בלתי-חדיר לסוגסטיה? התשובה שלי: וואללה, לא יודע.

    אבל זה גם לא ממש חשוב אני חושב. כי המטרה שלנו (שלי לפחות) היא לא ללמוד להיות חסין-היפנוזה, אלא ללמוד על עצמי: מי אני ומה אני. והסרטונים האלה, אני חושב, מבהירים יפה שאני ודאי לא מי שאני כרגיל חושב שאני: ישות מגובשת, אוטונומית, ריבונית, מודעת. לא: רב הלא-מודע בי על המודע, רב הבלתי-נשלט על הנשלט. תומר איננו אדם עצמאי עם רצון חופשי – לפחות לא כפי שאני מדמיין. תומר הוא מערכת מורכבת שנמצאת ביחסי גומלין עשירים מאוד עם סביבתה, שהתקשורת (ובמיוחד הקשר) שלה עם העולם קיימים ברבדים רבים ועדינים מאוד. כשאני מבין את זה אני מבין יותר טוב את עצמי, ומבין גם עד כמה חשוב להיות מודע. לא כדי שאוכל להיות בשליטה, אלא כדי שאוכל להבין שאין בסיס ממשי לחלוקה החדה בין שולט ונשלט.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s