מיניות, מקובלים, מודרנה

כאשר אתה מתפשט, כשאתה קם מהמיטה, שים לב לצניעות, ודאג לא לחשוף לעיני הזולת כל דבר שהמוסר והטבע דורשים להסתיר.

ההוראות הפשוטות הללו לא נלקחו מספר הלכה בן זמננו, גם לא משולחן ערוך. הן פורסמו ב-1530 בספרו של ארסמוס הגדול, De civilitate morum puerilium, כלומר "המדריך לנימוסים הנאותים לנערים", ספר שהודפס בעשרות מהדורות ונלמד בבתי הספר באירופה. הן משקפות את תחילת תהליך התירבות, או התהליך הציבילטורי, שבסופו הפכנו למה שהיננו, כלומר לאנשים מודרניים. את ההוראות האלה מביא נורברט אליאס בספרו המפורסם The Civilizing Process, שבו הוא מנסה לשרטט את אותו תהליך ארוך שבו נימוסים והליכות שבתחילה, כלומר בראשית העת החדשה, נכפו על האירופאים "מלמעלה" הופנמו לכדי מנהגים המובנים ביותר מאליהם כיום.

התזה של אליאס היא זו: לא תמיד ידענו שלא נוהגים להפליץ בפומבי. לא תמיד ידענו שלא נוהגים לאכול בידיים. לא תמיד ידענו שלא מנומס להתפשט ליד זרים. את כל אלה עשינו, כלומר עשו בני אדם לפני כמה מאות שנים, וחשבנו עצמנו נורמלים בהחלט. בימי הביניים נהגו לירוק בפומבי, לשחרר גזים מכל מקום בכל מקום וגם להתרחץ, או לשכב לישון עירומים, בפונדקי דרכים ליד זרים מוחלטים (שימו לב שאפשר להבין זאת מהוראותיו של ארסמוס). נהגו גם להתאכזר בצורה איומה לבעלי חיים ולבני אדם וללכת לבתי זונות לאור יום. משהו דרמטי, אם כן, השתנה.

מה שהשתנה הוא שהתרבות התעדנה, ודחפים שונים, שפעם נתָנוּ להם דרור מאושר – נכבשו. כמובן שתמיד היתה "תרבות" מסויימת, ודחפים ומעשים מסויימים היו אסורים, אלא שהנורמות פשוט השתנו, וכאמור – התעדנו. מה שמסביר אליאס הוא כיצד התפתחה החברה שאנחנו מכירים כיום מזו של ראשית העת החדשה. את התהליך ההדרגתי הזה מתאר אליאס בספרו, ואני לא בקיא בו מספיק כדי לסכם או לבקר אותו בצורה נאותה. מה שברור הוא שבסופו הפכנו למי שאנחנו: אנשים "תרבותיים", כלומר כאלה שלא נותנים ביטוי חופשי להפרשות שלנו או לתשוקות שלנו. האיסור לעשות כן נתפס אצלנו כ"טבעי" ומובן מאליו, גם אם בבחינה קרובה יהיה לנו קשה להבין למה אנחנו נוהגים ככה ולא אחרת (למה אסור לאכול בידיים סטייק, ועוגה מותר?).

קבלה ומודרנה

נזכרתי באליאס כאשר קראתי את ספרו החדש והמעניין של רוני ויינשטיין, שברו את הכלים: הקבלה והמודרניות היהודית (הוצאת אוניברסיטת תל-אביב). אמנם היה קל מאוד להיזכר בו, מפני שויינשטיין מציין אותו כמה פעמים בספר, אולם הוא בהחלט גם קשור באופן מהותי למהלך אותו מנסה לשרטט המחבר, והוא תיאורה של כניסתה של היהדות למודרנה, וזאת דרך הפריזמה של התפתחות הקבלה. בספר ויינשטיין לוקח אותנו למסע מעמיק לאורך שדרות שונות בתרבות האירופאית, ומסביר כיצד תהליכים שהתרחשו בצפת של המאה ה-16 ואחריה קשורים בצורה הדוקה לתהליכים שעברה במקביל החברה הנוצרית הקתולית.

ויינשטין מראה כמה וכמה תחומים בהם היתה התפתחות מקבילה ב"תרבות הבארוק, [ב]אמונות הדתיות של הקונטר-רפורמציה הקתולית ו[ב]עולם היהודי, בתיווכה של קבלת צפת". ביניהם הוא מונה את עליית של דמות הקדוש; ההתעסקות הציורית בעולם הבא; תפילות אל מלאכים כגורמים מתווכים; התעצמות העיסוק במשיחיות; הפיכת התודעה לציר מרכזי בחיים הדתיים; תפיסה של "חטא קדמון" שרובץ על האדם; עיסוק במוות על קידוש ה' (או למען האמונה הנוצרית הנכונה); עלייתה של דתיות נקבית ושל נשים; עלייתן של הוראות דתיות דקדקניות; עיסוק בקברי קדושים.

פנים אלה של התופעה הדתית עלו בקבלה הלוריאנית מתוך דיאלוג, מודע או לא מודע, עם התרבות הקתולית, עד כדי כך שויינשטיין קובע ש"מעולם לא היתה המסורת הקתולית נוכחת כל כך בתרבות היהודית כפי שהיתה במהלך המאה השש עשרה והשבע עשרה באמצעות קבלת צפת" (עמ' 28). כמובן שאין לי כל אפשרות לסכם את הספר העשיר והמעמיק הזה, על 647 עמודיו. לפני שאגש לעניין ספציפי שארצה להדגיש אומר רק שהספר מחדש בכך שהוא קובע שקבלת צפת הציעה ליהדות תיאולוגיה מודרנית, בה המוקד היה האדם (ולא תיאור העולמות העליונים), בה הגוף האנושי וצרכיו תפסו את תשומת הלב ובה העניין הדתי התחיל להיות מוסב מהמעשה אל הכוונה.

הגוף האנושי, הגוף האלוהי

חלק מ'המשפחה הקדושה' הלוריאנית וגוף האדם וכוונותיו הן ענינינו. ויינשטיין מראה כיצד הגוף הפך למוקד הדרמה הדתית עבור האר"י ותלמידיו. כמובן, עבורם הגוף האנושי הוא בן דמותו של האנתרופוס האלוהי, והרי על פי המסורת הקבלית כל הישויות העליונות מקבילות לאדם. אולם מה שויינשטיין מדגיש הוא עד כמה העיסוק בגוף היה אינטנסיבי, וכלל הרבה יותר מהוראות כיצד לתפעל את מערך הפרצופים השמימיים. למעשה, על פי ויינשטיין מדובר ב"היפוך קופרניקאי", שבמסגרתו מוקד החיים הדתיים עבר מהאל – אל גוף האדם.

החידושים המדעיים של המחצית השניה של המאה ה-16 הפכו את הגוף בעיני בני התקופה למערכת מורכבת ומתוחכמת מאוד. דבר זה השתלב עם העמדה הקבלית כך ש

האדם החומרי וגופו ה'ביולוגי' נהיו המוקד להכרת העולם האלוהי, ולהבנת המורכבות האינסופית שלו, מתוך הבטה ('מבשרי אחזה אלוה') בגוף האנושי, בשר ודם. […] אנלוגיה קפדנית זו [בין הגוף האנושי לגוף האלוהי] יצרה מעין 'ביולוגיה קדושה' הקשובה גם לחידושי הרפואה של התקופה. […] עיקר החדשנות נעשה בתחום המיני, שם יש דוגמאות להסרת גבולות והעלאה על הכתב של פנטזיות פרועות בתחום האירוטיקה. הכל קורה והכול מותר בעולמות העליונים: אוננות, תנוחות מיניות 'אסורות', תיאור מפורט של אברי המין – בעיקר הנשי, יחסים הומוסקסואלים, קשר מיני עם כוחות דמוניים, גילוי עריות בתוך 'המשפחה הקדושה'. (עמ' 589)

לא סתם הסוד המיני הודגש כל כך – הרי מערכת הקשרים הפנימיים בעולמות האלוהים מוסברת על ידי תבניות מיניות: הפרצופים של האר"י הן 'משפחה קדושה', כדברי ויינשטיין, ותפקיד המקובל הוא להביא לזיווגים סדירים ועמוקים בין חבריה. בסופו של דבר השפע האלוהי אמור לרדת מלמעלה, מהקומפלקס הזכרי שהאו האלוהות, אל האדמה, שהיא ספירת המלכות, השכינה, כנסת ישראל זוגתו, אנחנו.

קוראים יקרים, ברור לי שאין לכם שום עניין בכל התיאורים המיניים המפורטים מעלה. אתם הלא קוראים מהוגנים, מלח הארץ, אנשים מהישוב, אשכנזים, משכילים, סטרייטים, ומה לכם ולכל התועבה הקבלית הזו. אבל הרשו לי בכל זאת להביא מספר דוגמאות קטנות מהספר, שקשורות פחות בעולמות העליונים, ויותר בעולם הזה ובבריות המאכלסות אותו – אנא סבלנותכם!

על ברית וקרי

ובכן, הנה זה בא, ההערות בסוגריים מרובעים של ויינשטיין:

ליזהר מן הבורושא [bruja, מכשפה בספרדית] שהורגת התינוקות […] תכף שנולד הוולד שים בפיו אבר ברית מילה של אביו (רח"ו, ספר הפעולות, רטז)

לנכפה [לריפוי אדם הסובל ממחלת הנפילה], יקחו נער א' [אחד] שמימיו לא ראה קרי ויוציאו ממנו שכבת זרע, ואותו הקרי ושכבת הזרע ימשחו בו שפתותיו של החולה ומעולם לא יחזור החולי ההוא (שם, שכה)

פשוט וקל: אם רצונכם לחסוך מתינוקכם שזה עתה נולד מפגש עם מכשפה, שימו את הזין של אביו בתוך פיו. אם לעומת זאת מה שדרוש לכם הוא תרופה למחלת הנפילה, הביאו נער רך בשנים, כזה שעדיין לא אונן והשפיך, וגרמו לו להשפיך. ברגע שהצלחתם, קחו את הזרע ומרחו אותו על שפתי החולה. הוא יבריא מיד. בדוק ומנוסה.

ואני חייב להביא לכם כאן עוד סיפור יפיפה שמביא ויינשטיין בספרו (כל אלה מעמ' 347-348):

מעשה באישה אחת מקשה לילד [ללדת] שהיתה בסכנה ובאו קרוביה לבית הרב לעשות לה תיקון להצילה. ויען הרב [האר"י]: אמת הוא שהיא בסכנה ושני בנים יש לה בבטנה ויש לה תיקון אם ימצא. א"ל [אמרו לו, לאר"י] יגיד לנו מר. אמר להם התיקון הוא שיבא איש שלא ראה טיפת קרי מימיו ויתן בריתו בפיה ומיד תלד ותינצל. א"ל מי זה האיש ונלך אליו. א"ל יודע אני ואין לי רשות לגלותו שלא להוציא לעז על אחרים. אבל זאת עשו והוציאו כרוז בכל העיר מי האיש אשר יודע בעצמו שלא ראה טיפת קרי בימיו, יבא ויציל ג' נפשות מישראל [את האישה המתקשה ללדת ואת התאומים שבבטנה]. כן עשו. וכששמע הגאון מוהר"ם [מורנו הרב משה] גאלנטי הזקן, מיד קם ובא עמהם ונתן בריתו בפיה ומיד ילדה. (ספר תולדות האר"י, מהדיר מאיר בניהו, מכון בן צבי, עמ' 224-225)

כאן מביאים אישה הרה ללדת, תאומים בבטנה, אל האר"י, שמתפקד (ולא בצורה נדירה) כרופא-אליל. כדי שלא תמות בלידתה יש להכניס לפיה את אבר מינו של גבר שמעולם לא פלט זרע שלא תוך כדי יחסי מין עם אשתו. האר"י לא מוכן לומר מי האיש, שכן אם יאמר הוא יכפיש את כל שאר הגברים בקהילה – כולם, כפי הנראה, wankers. הוא ממליץ לפרסם כרוז, וזאת עושים. מסתבר שהגאון ר' משה גלאנטי הוא הצדיק שלא אונן מימיו, והוא מחדיר את איבר מינו לפיה של היולדת, שחייה ניצלים. מסך.

אז קודם כל מעניין אותי לדעת אם מי שמאמין לכל מה שר' חיים ויטל כותב על העולמות העליונים, או לכל מה שנכתב בשם האר"י על אלה, מאמין גם למה שהם כותבים על רפואת חולים. ומעניין אותי אם הוא מאמין, האם ינסה הוא את עצותיו של ויטל או האר"י לרפואה שלמה, ואם לא מאמין, איך הוא מתרץ לעצמו שויטל, תלמידו הבכיר של האר"י, או האר"י עצמו, היו יכולים להגות דברי הבל מטורפים שכאלה מחד, ומאידך לגלות את האמת על האינסוף ברוך הוא. אבל זאת הערה צדדית.

התהליך הציבילטורי

"אשה בחדר ההלבשה", תמונה של Jan Steen, המאה ה-17 מה שיותר מעניין, ומה שחייב להיות לנו ברור, הוא הפער האדיר שבין התפיסה הפשוטה שלנו בדבר הראוי והבלתי ראוי לעשות בחברה ובין מה שכפי הנראה סבורים האר"י ואנשי תקופתו. עבורם אין שום בעיה להכניס איברי מין זכריים לפיות תינוקות או נשים הרות, ואין בעיה להביא נער צעיר לאורגזמה כדי להשתמש בנוזל הזרע שלו (וזה בלי להיכנס גם לסוגיות ההלכתיות הלא פשוטות כאן). ויינשטיין כותב כי "זו תקופה שהיתה בה מידת חירות ואנרכיה לפני שהמסך הגדול של טאבו בנושאים המיניים ירד בעוצמה, ולפני שהתקבעו הכללים הנוקשים של בושה ואיסורים." (עמ' 348), ואכן נראה שמדובר במצב דומה לזה שהיה כחמישים שנה לפני כן בסביבתו של ארסמוס (הולנד).

מה קרה אחרי כן? אחרי כן בא תהליך התירבות, בו נוסחו כללים חדשים של נימוס ומהוגנות, כללים שמתוכם עלתה החברה שלנו כיום. ודוק: כיום כבר אין שום צורך שאיזה ארסמוס יאמר לנו לא להתפשט ליד זרים. ברור לנו לחלוטין שלא נעשה את זה (אלא אם כן, כמובן, זה חלק מהותי מהעלילה וכו'). אין זאת אלא שהכללים הללו מזמן הופנמו, והפכו חלק מובן מאיליו מהחיים, הפכו להביטוס שלנו.

על פי אליאס

אנחנו רואים בברור כיצד נטיות המופיעות בצורה ישירה כתוצאה מאיום בנשק וכוח פיזי מפנות את מקומן בהדרגה, ואיך אותן צורות של תלות, שמובילות לרגולציה של הכוחות הללו בצורת שליטה עצמית, עולות. […] קוד ההתנהגות החברתי מטביע את עצמו בצורה זו או אחרת על האדם עד כדי כך שהוא הופך ליסוד קבוע בעצמי הפרטי שלו. " (עמ' 153, 156)

שימו לב מה קרה לתמונה: ציירים מאוחרים יותר "תיקנו" אותה בהתאם להנהגות שהיו נהוגות בזמנם: מתחת לחצאית הוסיפו תחתונית, ואת סיר הלילה הפכו לכד. רגליים חשופות ורמז לכך שהאישה עושה את צרכיה נראו פתאום נועזים מדי. השימוש בתמונות האלה כדי להדגים את תהליך התרבות לקוח מתוך מאמרו של גדי אלגזי על נורברט אליאס, זמנים, 70, אביב 2000. נעזרתי במאמר לצורך כתיבת הרשימה הזו. אליאס מתאר כאן את הפנמתם של המנהגים השונים, של האיסורים והנימוסים המקובלים בחברה. אין עוד צורך לאיים על האדם המודרני, משום שהוא משתף פעולה ברצון עם ההנהגות הרווחות. אחרי דורות שנוהגים כך הוא כבר מתוכנת. או אף יותר מדוייק: התיכנות הינו הוא.

הארסמוס שלנו

אבל רגע – איפה הארסמוס שלנו? איפה ספרי הנימוסין שהורו ליהודים איך לנהוג? האין אלא ספרי ההלכה, הקודקסים המפורטים של ההנהגות הראויות שבדיוק באותה תקופה מתחילים להיכתב במשנה מרץ, שולחן ערוך בראשם? האם לא אלו כפו על הקהילות היהודיות הנהגות של צניעות ונורמות של נימוסין? ודאי שהלכה היתה כבר מימי חז"ל, אבל אין ספק שבתקופה הזאת היא הופכת לאחידה, מפורטת, ממשטרת ודקדקנית הרבה יותר, וזאת גם תוך חדירה של מוטיבים קבליים, כפי שויינשטיין מראה בספרו. ויינשטיין עומד על כך שאז הונהגו

רפורמות של התחדשות בתחום הדתי ובתחום ההתנהגות האישית באמצעות מדריכים והנחיות בנושא המיני על פי רוח החסידות הדתית בצפת, וכתיבתםם של חיבורי מוסר. חיבורים מעין אלה בהיקף וברמת דיון מגוונים השפיעו על הדורות הבאים באמצעות מהדורות דפוס, העתקות ועיבודים, מהדורות מקוצרות ותרגומים לשפות יהודיות. (עמ' 340)

מדובר היה במהלך שלא מוצה בהלכה, אבל היא היתה חלק ממנו. ספרי מוסר, כמו תומר דבורה, וראשית חכמה הקיפו נושאים נימוסים, נשענו על הצייטגייסט אולם תיקפו עצמם על ידי הקבלה וההלכה. אלא שכמו אצל ארסמוס, כיום מרבית כללים אלה ברורים לנו מאליהם. במסה שכתבתי מזמן התייחסתי לאותה הפנמה שעברו כללי הצניעות בעידן המודרני:

בשונה מההלכה, כאן מדובר בהיפוך ובהפנמה של האיסורים השונים: במקום שיחולו על חוץ האישה (מה מותר לה ללבוש, לאן מותר לה ללכת) הם חלים על פנים הגבר (מה מותר לו לחשוק, איך עליו להתנהג). במקום שייכפו מבחוץ ומלמעלה עליה, הם נובעים מבפנים ומלמטה אצלו. המערך ה"הלכתי" הזה נובע באופן ספונטני מתוך הנחות המוצא הליברליות, והגבר נדרש לממן לאישה את החופש לעשות כרצונה על ידי תשלום מכיסו במטבע של איפוק ושל כוונה נכונה.

וגם זה נראה לנו די טבעי ומובן מאיליו.

ואיך אפשר בלי לקשור את כל זה לשירת נשים?

ודווקא משום כך נראים לנו כיום מוזרים אותם שומרי מצוות המתעקשים להתעלם מהמובן מאליו הזה והדבקים ב"כללי הנימוס" הישנים. במילים אחרות, האשמת שומרי מצוות שאוסרים על עצמם לשמוע שירת נשים או לשבת ליד אישה באוטובוס בחוסר אונים אל מול היצרים המיניים שלהם ("זה מה שמגרה אתכם?"; "אתם לא יכולים להתאפק?" וכו') מבהירה בדיוק את הצעד הציבילטורי: הציבור החילוני, שזה מכבר "תורבת", דהיינו הפנים את האיסורים והפך אותם כמעט אינסטינקטיבים, לא מבין כיצד נערה שרה או קרבה לגברת באוטובוס מעוררים יצרים מיניים, בטח ובטח כאלה שאי אפשר לשלוט בהם.

שומרי המצוות, שלהוציא קומץ אולטרה-חרדים גם הם כמובן עברו את אותו "תירבות" וגם להם זה חסר משמעות, חייבים לתרץ את העניין או כציות חסר אונים להלכה לא ברורה, או כניסיון לחיות חיים של "טוהר", כלומר מעין סגפנות מודרנית בה קשיי היום-יום אינם מספקים ויש להקשות על עצמנו עוד יותר – במקרה זה להתרחק מכל ענייני "מין" – כדי להתעלות מבחינה רוחנית, דבר שאין לו זכר בכוונה המקורית של ההלכה.

חוסר התקשורת, אם כן, הוא בין אלה שהתהליך התירבות תיכנת אותם והם נוהגים באופן ספונטני כחלק ממנו ומתוכו, לבין אלה שגם כן עברו את אותו תהליך, אבל מבקשים להכפיף את עצמם שוב, בצורה מודעת ומלאכותית, תחת חוקים שנוסחו באחת התקופות המוקדמות שלו. היתרון של הראשונים על האחרונים הוא תחושת האותנטיות שמלווה את מעשיהם – הם לא כופים על עצמם דבר שלא ברור להם (וכמובן, הם לא עושים מעצמם צחוק או מטרידים נשים זרות). היתרון של האחרונים על הראשונים הוא שכפייה שכזו, של חוקים ישנים בזמן הווה, יכולה לשבש במעט את ההביטוס המובן מאליו, לאתגר את התכנות המתרבת, לעצב את הנכפים לה בצורות חדשות ומעניינות – אולי אפילו לפתוח צהר למשהו אחר.

48 תגובות

  1. עד כמה שידוע לי הייתה תקופה שבה אסרה הכנסיה לאכול עם מזלג כי זו התייפיפות מיותרת בנושא גשמי כמו אוכל ולכן מגונה

    אהבתי

  2. פוסט מרתק וחד ומאיר-עיניים. תודה.

    הערה מהירה על ההערה הצדדית שלך: באיזה מובן זה שונה, לדעתך, מהמהלך שכולנו עושים לגבי כותבים "גדולים" מן העבר – היהודי והלא-יהודי כאחד – שבו אנחנו מסננים מהם תובנות, עקרונות ותיאורי עולם שכבר לא "ברי-שימוש" עבורנו (בכל התחומים: רפואה, גיאוגרפיה, אסטרונומיה, אנטומיה, מגדר, פוליטיקה ועוד ועוד ועוד)? הלא יש היבטים "מופרעים" במה שחז"ל כתבו, במה שאריסטו כתב, במה ששייקספיר כתב, וכן הלאה.

    אהבתי

    1. יאיר,
      קודם כל תודה על המילים הטובות.
      בקשר להערתך, אתה מתכוון לסינון שאנחנו עושים לדבריהם של האר"י וגוריו? זה לא ממש שונה לדעתי מבחינה עקרונית, אבל ברור שיש אנשים שעבורם דברי האר"י הם דברי אלוהים חיים, שלא כמו דברי שייקספיר או אריסטו, ולכן הסינון כאן חוטא פעמים רבות בחוסר יושר אינטלקטואלי (הרי למה דברים אלה הם מציאות מטאפיזית נצחית ואלה שטויות שנכתבו רק משום הזמן והמקום?).
      או שהתכוונת למשהו אחר בכלל?

      אהבתי

      1. כן, לזה התכוונתי.
        אני מסכים שיש כאן הבדל, אם כי אולי הוא לא מהותי אלא כמותי – נכון שמעטים יתייחסו לשייקספיר כדברי אלוהים חיים, אבל חלק יגיעו די קרוב (שייקספיר, כמו אריסטו ואפלטון, עבר תהליכים אינטנסיביים של האלהה בתקופות שונות במערב). אנשים יכולים להתפעל מהגאונות העל-זמנית של שייקספיר והבנתו את נפש האדם, ואז הוא אומר משהו מביך על נשים או על יהודים, ואותם אנשים נדרשים למלמל ש"צריך להבין אותו על רקע תקופתו" או משהו כזה. וגם בזה יש חוסר יושר אינטלקטואלי, ככל הנראה, או לפחות כפילות באופן שבו הטקסט (כל טקסט "גדול", בעל מעמד קאנוני) מתפקד עבורנו היום.

        בקיצור, נראה לי שיש כאן סקאלה שבמובן מסוים רבים מאתנו נמצאים עליה בתהליך המורכב של קבלת קלאסיקה מהעבר.

        יש לי הרגשה שסטיתי מהנושא… :)

        אהבתי

        1. לא, אחלה, אני מסכים שיש סקאלה. אבל מה שאמרתי גם הוא שהאר"י מציג מטאפיזיקה מסויימת, שיש אנשים שמקבלים אותה כתמונת העולם כפי שהוא. לכן פתאום יש כאן (אם לא מקבלים את שיטות הרפואה שלו, שיש לציין שהן קשורות באופן הדוק להבנתו את הקוסמוס ודרך פעולתו) חור בתמונת העולם. שונה הדבר אם אני, למשל, אוהב לשמוע ואגנר ומתבאס מזה שהיה אנטישמי. כאן אני יכול לומר: הוא היה גאון בתחום אחד, אבל דעותיו או אישיותו היו לא משהו. יש כאן חוסר תאימות בין הכישרון שלו לדעות שלו. אבל אצל האר"י העניין הוא שיש קונפליקט *פנימי* בתמונת העולם *שלו*, כך שיכולה להיווצר בעיה עבור מישהו לקבל חלק ממנה ולא חלק אחר.

          אהבתי

          1. וואללה. כן. קיבלתי.

            [באופן אישי, לפחות בכל הנוגע לטקסטים – נגיד של שייקספיר – אני מאמין שיותר קשה לעשות הפרדה בין "כישרון" ל"דעות" או "אישיות", שכן הכל הוא חלק מאותו טקסט, או אותה תמונת עולם, ובמובן מסוים גם את הכישרון צריך למקם היסטורית, ובד-בבד לתת מקום לדיאלוג הבין-זמני שמתרחש. אוף. זה מסובך. מילא.]

            בכל מקרה, אני מסכים איתך – בטח אם, כמו שאמרת, הרפואה שלו קשורה אינהרנטית למטאפיזיקה שלו.
            (אם כי כאן שאלה: יכול להיות שקיימות כאלה פרקטיקות רפואיות מסביב והוא רק מתרגם אותם לתמונת הקוסמוס שלו?)

            פלז'ר דואינג ביזנס ווית' יו!

            אהבתי

            1. אני חושב (או מנחש) שקיימות בסביבתו פרקטיקות שעובדות על אותו תפיסת עולם במובן העקרוני: חשיבה מאגית שמושתלת בתוך מודל מכניסטי של היקום. אבל לא הפרקטיקות עצמן – הרי איבר המין הזכרי מרפא משום שהוא מזרים את השפע האלוהי (כפי שבאופן איזומורפי איבר המין האלוהי, ספירת יסוד, מזרים שפע לעולם) – שהן תוצאה של תמונת העולם הלוריאנית באופן ספציפי.

              בקשר כישרון ולאישיות… כן, שאלה מורכבת. אותי תמיד מפתיע גם איך רוח הקודש נחה על כל מני נבלים. אנד דה פלז'ר איז, אוף קורס, אול מיין.

              אהבתי

  3. אברהם אבינו ששיגר את עבדו אל משפחתו לקחת לו משם אשה

    תובע ממנו לשים ידו תחת ירכו (בראשית כד ב)

    ואין הירך אלא כינוי לברית-המילה.

    ואפשר להבין את הבקשה לאור העובדה,

    שאברהם היה הנימול הראשון, והמצוה צמודה, לגופו.

    מפתיע הדבר שעניין זה כלול במדרש,

    והרי לשונו: שים נא ידך תחת ירכי [המילה] ניתנה להם בצער,

    לפיכך היא חביבה, ואין נשבעין אלא בה' (בראשית-רבה, נט ח).

    אהבתי

  4. זה לא כל כך קשור לנושא, אבל מעניין אותי האם יש קשר בין הציורים הקבליים האלה של כל העיגולים המחוברים זה לזה לבין תורת הגרפים.

    אהבתי

  5. אני רחוק מלראות "אמת אבסולוטית" בדברי האר"י ובפרט בדברי רח"ו (שעל הפער ביניהם יש לתת את הדעת במאמרים מסוג זה). אבל יחד עם זאת מעניינת הקביעה המאד מתורבתת ומודרנית שלך כבוד התומר שדבריהם דברי הבל הם בתחום הרפואי הזה. יש להניח שזה נובע מהנחה מוקדמת של כבודו שלא יתכן שזרע של בחור ישא כח רפואי, או שאיבר מינו של אדם כלשהו יסייע בתהליך של לידה.
    אבל אני מציע לבחון הכל ללא דעות קדומות – לא בעד ולא נגד. ללא הערצת האר"י וללא זלזול מאידך בכל מה שנראה לנו מוזר, או לא "מוסרי".
    אברי המין שלנו יכולים להוליך אנרגיה עצומה.זה שאנשים לא יודעים כיום איך ומה וזה נראה לנו מוזר ולא מוסרי לפי הקודים התרבותיים שהפנמנו במודרנה ואולי גם נבחר שלא לעשות כך לעולם משום כך – לא אומר בהכרח שמדובר בדברי הבל.

    אהבתי

    1. מממ. אוקי, בנוגע לאנרגיה שבאברי המין, אני מסכים שאי אפשר לפסול את הדברים ללא עיון. אם כי שים לב שבשתי הדוגמאות הראשונות לא מדובר דווקא על זה, אלא על שימוש באיבר המין של האב כדי להגן על בנו ממכשפה, ושימוש בנוזל זרע כתרופה.

      אהבתי

      1. שימוש בזרע הגבר כנשא של כחות מאגיים קיים בהרבה מאד תרבויות שמאניות ומאגיות. זה לא החידוש כאן. הרי זה נוזל שמגלם חיים. שמחולל חיים!! נראה לי דווקא החידוש פה הוא בשילוב הצד המוסרני היהודי דמחייב גבר שלא ראה קרי מימיו… כאילו רק בזרע כזה זרע קדש יד כחות ריפוי. אני די משוכנע שזה חידוש

        אהבתי

        1. הדיון בין תומר לאוהד אזרחי מחדד נקודה יותר חשובה מ"האם אפשר לזרז לידה ע"י (מה שאנחנו מפרשים כ) מין אוראלי" הנקודה שלדעתי אוהד מנסה בצדק להדגיש היא שלפעמים כשניגשים לטקטסטים בעלי רובד דתי מקודש, יש מגבלה ליכולת שלנו לנתח ולהבין אותם בצורה רציונלית לוגית בלבד. כלומר אי אפשר להבין אותם רק בצורה אינטלקטואלית, אלא לפעמים נשארים קצוות שלא ניתן להסביר בעזרת השכל הישר.

          אהבתי

          1. זה שנשארים קצוות שלא ניתן להסביר, זה נכון. (אגב, זה תמיד נכון.) אבל כאן, למשל בציטוט על מחלת הנפילה, יש יומרה ברורה למשהו שניתן לבדוק אמפירית, משהו שאני מוכן לשים כסף שלא יעבוד אם יבדק אמפירית. צריך להיזהר לא להכשיר כל שטות על ידי רטוריקת "זה מורכב", או "אנחנו לא יודעים הכל". זה הרי בדיוק מה שיאמר כל קורא בקפה, רופא אליל, מאגיקון סוד ז' סטייל אורן זריף או רמאי ובדאי סטייל ל. רון האברד. יש בהחלט דברים שאפשר לומר עליהם שהם קשקשת, למרות שגם במקרה שלהם, כמו תמיד כאמור, זה מורכב ואנחנו לא יודעים הכל.

            אהבתי

  6. אפילו שכבר דנתם בזה, אני בכל זאת רוצה להוסיף מלה.
    ניוטון, הפיסיקאי הדגול, ניסה בכל כוחו להמציא גם את האלכימיה. רבים ממייסדי ארצות הברית, Land of the Free, היו בעלי עבדים.
    לא אחת, גם בתוך תפיסת עולם שיש בה הרבה מוץ, יש כמויות יפות של בר. אפילו כשזה גורם לסתירות פנימיות, ניתן לקבל רק חלק מהשקפת עולם ולא את כולה.
    אבל צודק תומר כשהוא אומר שאמונה עיוורת בכל דבר גורמת למאמין לבלוע הרבה צפרדעים אם הוא מתכוון לכך באמת ובתמים. לדעתי זאת הסיבה שיש לנו ביהדות את ה"הלכה", המאפשרת פתרונות יצירתיים למי שרוצה לסנן בכל זאת קצת מתוך הטקסט שהוא אמור לקבל כמקשה אחת.

    תורת הגרפים, אגב, היא ענף במתמטיקה העוסק בשני דברים – אובייקטים המכונים צמתים (nodes) ואילו שהם קשרים ביניהם, או קשתות (edges). זוהי תורה כללית מאוד עם הרבה מאוד שימושים (כמעט כל דבר יכול למלא את מקום הצמתים או הקשתות).
    אחד מהשימושים הראשונים של תורת הגרפים היה בבעיות של תחבורה, ושם לצורך ההפשטה שורטטו מקומות כעיגולים והדרך ביניהם כקווים. מבחינה גרפית זה דומה מאוד לתמונות שמופיעות פה בפוסט. ע"ע:
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%92%D7%A8%D7%A4%D7%99%D7%9D

    עוד פוסט מצויין, אגב. תודה לך פרסיקו!

    אהבתי

    1. אריאל,
      רק לומר שלגבי ניוטון, הוא באמת עסק הרבה בחישובי קיצין ופרשנות המקרא, אבל הניתוח שלו את העולם הפיזיקלי לא היה קשור לניתוח שלו את המקרא. כלומר, תפיסת המציאות החומרית שלו היתה רציונלית, ולא מאגית. מה שאין כן אצל האר"י. ותודה על ההסבר לגבי תורת הגרפים.

      אהבתי

  7. הניתוח בסוף המאמר היה מאוד מעניין ומאיר עיניים.
    אבל יש לי שאלה, הרי בתרבויות אסיה לא הולכים ערומים ומפליצים לאנשים בפנים, מתי הם עברו תהליך דומה והאם יש כאן קשר למערב?

    אהבתי

    1. בתרבויות אסיה התירבות שונה. אם תסע לשם תשים לב שיורקים ברחוב / ישנים עם אנשים אחרים על אותה מיטה / תוקעים גרעפסים ועוד כל מני שינויים קטנים. אם כי ודאי שהגלובליזציה מתרבתת את כולנו כיום.

      אהבתי

      1. נראה שעולה לנגד עינייך תמונה של הודו…
        לא הייתי מכליל את הודו כ"תרבויות אסיה"
        הודו היא לא יפן היא לא תאילנד היא לא קוריאה, היא לא בורמה…
        וזו לא רק הגלובליזציה שמתרבתת אותה זהו תהליך מתמשך של אלפי שנים שמתקיים בכל התרבויות.
        דרך אגב במידה מסוימת "תרבויות אסיה" מתרבתות את "תרבות המערב"

        אהבתי

      2. הספר של נורברט אליאס נכתב מנקודת ראות אירופוצנטרית ועיסוקו בתרבות האירופית. תהליך התירבות באירופה התחיל הרבה יותר מאוחר מבתרבויות אחרות. לבני תרבויות המזרח הרחוק שימוש בסכינים ומזלגות חדים בסעודה ניראה ברברי.

        בקשר לאכילה כבר בתלמוד מופיעים כללי סעודה.

        לדעתי הגלובליזציה מביאה דוקא למלחמות בין ציביליזציות.

        אהבתי

  8. ודבר נוסף, מה הקטע עם התמונות של הגברת עם הגרב? זה "מצא את ההבדלים" שכזה?

    אהבתי

  9. פוסט מעניין, תודה.

    אני רק רוצה לומר את מה שאולי מובן מאליו – ההביטוס האורתודוקסי הוא לא (רק) מכוונה "לציות להלכה לא ברורה" או "ניסיון לחיות חיים של טוהר/סגפנות" אלא תפיסה שאומרת שההביטוס המודרני-ליברלי נסוג אחורה (מה שזה לא אומר) וצריך לשמר אותו אם לא להילחם על הגדרות.
    כלומר אמנם היום אף אחד לא יתפשט ליד אנשים זרים (אלא אם הוא במלתחה במכון/בריכה, בחוף נודיסטי או פסטיבל כזה או אחר) אבל לא תהיה לו בעיה להתפשט רק כמעט ברחובה של עיר. או אם זה חורף ללכת עם טייץ כמכנסיים.
    כלומר הוא מבקש איזון בין "מה שחל על חוץ האישה" ל"מה שחל על פנים הגבר". כי הביטוס, כידוע, הוא בהכרח כפייה.
    (במציאות כמובן שלא מושג שום איזון והמיינסטרים האורתודוקסי הולך ומשתגע)

    אהבתי

  10. יישר כוח על הרשימה. נראה לי שכדי לקבל גנאולוגיה מחקרית קצת יותר מדוייקת על כניסת היהדות אל תוך מודרניות כדי לך לעיין בספרו של דוד סורוצקין שיצא לאחרונה, אורתודוקסיה ומשטר המודרניות, המבוסס על דיסרטציה חדשנית מלפני 5 שנים. חלק לא מבוטל מן האוריינטציות המחקריות שמפתח וינשטיין הם על בסיס העבודה ההיא:

    http://www.kibutz-poalim.co.il/htmls/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%AA%D7%95%D7%93%D7%95%D7%A7%D7%A1%D7%99%D7%94_%D7%95%D7%9E%D7%A9%D7%98%D7%A8.aspx?c0=44221&bsp=19662

    אהבתי

  11. למי שהרשימה פה פתחה לו את התיאבון. קצת לינקים:
    הרצאה של רוני וינשטיין על ספרו

    פרק המבוא של ספרו של וינשטיין:
    http://www.text.org.il/index.php?book=1110093
    מאמרו של אלגזי על נורברט אליאס
    http://www.tau.ac.il/~algazi/texts/Elias–Hebrew-2005.pdf

    אגב לדעתי החל מהסיקסטיז והמהפיכה המינית מתרחש תהליך תירבות מחודש בנושא המיני שדוחה את ה'פוריטנית' ואת רגשי האשמה שנבעו מהפנמת האתוס של ארסמוס ודומיו.יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין הפכו לנורמה. ואתוס של התנסות וגיוון מחליף את האתוס של האיפוק והמכובדות.
    כך שלהציג את לוחמי הצניעות כשרויים באתוס קדם-מודרני שלא מסוגלים לפקח על עצמם בניגוד לליברליים שיודעים להטיל פיקוח עצמי על המיניות שלהם יהיה קצת דמגוגי.
    עכשיו אני נזכר שפה בבלוג ראיתי את הכרזה לגבי 'השומר יקפיד על הטוהר המיני'.

    אהבתי

    1. אם הבנתי נכון, הטענה היא שהתפתחה והופנמה מערכת שלמה של ציוויים לא "טבעיים", לא שהמערכת הזאת קופאת על שמריה. לא צריך להתחיל בשנות השישים – המוסר הויקטוריאני שדרש לכסות אפילו רגליים של שולחן מפני הצניעות, עבר מן העולם כבר בשנות העשרים. וגם אם מין מחוץ לנישואין נהיה נורמטיבי, עדיין יעברו הרבה מים בכל מיני מערכות ביוב לפני שהנורמה תקבל אנשים שמחרבנים ומפליצים בפומבי. אפילו הנקה פומבית היא עדיין בעיה. אז גם אם הציוויים הספציפיים משתנים, עצם קיומו של קודקס גדול ומופנם עדיין איתנו, וכנראה שגם יהיה איתנו עוד הרבה זמן.

      אהבתי

  12. תומר היקר. כמו תמיד ואף יותר מתמיד זה מרתק. כתבת :כיום כבר אין שום צורך שאיזה ארסמוס יאמר לנו לא להתפשט ליד זרים. ואני חשבתי על קהילתו של שי טובלי שנתן למאמניו תרופה הומאופטית העשויה מהזרע שלו. האמת? לא מאוד שונה ממה שתיארת. אז אולי אנחנו עדיין זקוקים לאיזה ארסמוס שישמור עלינו? ואולי באמת כבר לא.
    השאלה שהעלת לגבי תחושת האוטנטיות שלנו בנוגע למנהגים הללו היא באמת שאלה מרתקת. תודה.

    אהבתי

  13. בחברה המסורתית היתה הפרדת תפקידים בין זכרים לנקבות בגילאי הפיריון, שהתבססה על ההבדלים הפיסים ביניהם. לכן לא ברור לי הקשר הישיר בין המאות ה17-16 לאיסור ההלכתי המפורש על שירת נשים של החת"ם סופר, שהתנגד למודרניות, בראשית המאה ה-19 מלבד הרצון לשמור על הרלבנטיות של הש"ע.

    ניתן להאזין להרצאה של חביבה פדיה על התהליך של חדירת מוטבים קבליים בשיקולי הפסיקה בהתחלת הקישור הבא:

    לדעתי התהליך של חדירת מוטבים קבליים בשיקולי הפסיקה מאוד בעיתי.

    אהבתי

  14. שאלה חצי-קשורה: יצא לך להיתקל בהתייחסויות מיניות גם בתורת הסוד שלפני הופעת הזוהר, כלומר בתורת הסוד הקדומה או בקבלת גירונה?

    אהבתי

  15. תומר , בהלכה, מה לעשות, אתה לא מבין. אני משוכנע שלא קראת את התלמוד פעם אחת מהתחלה ועד הסוף. גם את השולחן ערוך, שהזכרת בפוסט, לא קראת מהתחלה לסוף. הידע שלך בנושא לקוי, אז למה לעזאזל אתה כותב על זה, למה אתה מנתח "תהליכים בהלכה" בלי שאתה מכיר את ההלכה? האם היית כותב מאמר על התפתחויות בדת הודית כלשהי בלי תואר ראשון ושני בדתות???

    אהבתי

  16. קצת מפתיע שמישהו המשתמש בשפה גבוהה כשלך וכותב באופן שקול ומעניין טועה מס' פעמים במילה עברית פשוטה. שרטוט ולא סרטוט, לשרטט ולא לסרטט….

    אהבתי

  17. תומר, אין באמת טענות שעולות מהמאמר שלך, מכיוון שהכל שקר מתחילה ועד סוף. ואני אסביר ואנמק:
    נכתבו אלפי סיפורים והגיגים ב'שם' האר"י שאין באמת שום קשר בינם לבין האר"י. היחיד שקיבל הסמכה הוא תלמידו המובהק של האר"י ר' חיים ויטל. לכן, אין צל של ספק ש"ספר הפעולות" הינו ספר מזוייף. מנין הביטחון שלי בכך? פשוט. כל תלמיד מתחיל בכתבי האר"י והזוהר יודע כמה עוון שז"ל הוא חמור מאוד מאוד. איסור שחז"ל מיעטו לעסוק בו קיבל אצל האר"י והמקובלים בכלל אריכות רבה בגודל העוון ובדרכי התיקון (מעלת ק"ש שעל המיטה). לכן, הסיפור על הנער שגורמים לו להוציא שז"ל כתרופה לחולי, הוא זיוף כל כך גרוע שרק בור ועם הארץ יכול להאמין שמפי האר"י יצא דבר זה. לגבי שאר סיפורי הסטייה- אותה טענה ויתר על כן- ידוע שחכמי ירושלים לא היו ביחסים כל כך קרובים לחכמי צפת. נקודת הרתיחה היתה על חידוש הסמיכה בצפת, ללא שיתוף חכמי ירושלים. אם הסיפורים הנ"ל אכן היו נכונים, רבי לוי בן חביב – גדול חכמי ירושלים – היה תולה את האר"י ותלמידו בכיכר העיר.

    אכן לשקר אין רגלים. וכנראה מי שמחפש את הסטייה והחולניות בכל מקום, זה רק מעיד משהו על מה הולך שם בתוך נפשו פנימה.

    אהבתי

  18. מעשה באישה אחת ….. (ספר תולדות האר"י, מהדיר מאיר בניהו, מכון בן צבי, עמ' 224-225)

    Supporting your comments by bringing such a questionnable reference (Neither Benayahu nor you gives a solid reference to this serious fact) is dramatic for someone who calls himself a researcher.
    That kind of manner does not contribute to a positive and meaningful debate on the religion issue.

    Is this scientific research in Israel?

    A european mathematician.

    אהבתי

  19. מניח שאם כתבת סיפורים מזעזעים כאלה על האר"י ותלמידיו, הצטיידת במקור, תוכל להפנות אליו או שאתה מסתמך על "תולדות הארי"?

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s