בכל שנה סביב דצמבר עולות מרשת פוקס-ניוז זעקות שבר על "המתקפה על כריסמס". שדרניותיו הבלונדיניות ה"כל-אמריקאיות" ואוסף פרשניו השמרנים ממלאים את המסך בדוגמאות שלדעתם מראות איך "המדיה הליברלית" וקבוצות של אתאיסטים חובבי משפט חוקתי מנסים לכרסם בקונצנזוס הנוצרי הקדום שכולל עץ אשוח מואר במרכזי קניות וסנטה-קלאוס חייכני שמחלק מתנות. כך יוצא שבארץ שמסחרה את חג המולד אד-אבסורדום מפחדים מכמה לוחמי-חילון שפונים לבתי משפט בדרישה להוריד את עץ האשוח בבית העירייה, כי אין לערבב דת ומדינה.

נראה שהמקבילה הישראלית והמועצמת לתופעה הזאת היא הבהלה הנוכחית ל"צביון היהודי" ול"זהות היהודית" של מדינתנו. נכון, הדאגה לאלו ליוותה את המדינה עוד מלפני קוּמה, אולם נדמה לי שלא יהיה מוגזם לומר שבזמן הזה היא מגיעה לשיאה ההיסטרי, כאשר נתח לא קטן מההאשמות כנגד אנשי שמאל, ארגוני זכויות אדם וסתם אנשים נורמלים שלא מעוניינים למול את בנם עוסק בהתכחשותם של אלה לזהותם היהודית ובניסיונם הנבזי לכאורה לערער אותה אצל אחרים.

יש כמה רבדים שונים ומשולבים במשבר הזהות הזה. ראשית, הולך ונהיה ברור שהחלום הימני-סרוג על שליטה ביהודה ושומרון (אני כבר לא מדבר על שתי גדות לירדן) נגוז. שברו של עמוד השדרה האידיאולוגי של הימין מוליד צורך בתנועה מהירה קדימה על מנת שלא לעמוד במקום וליפול, וזו באה לידי ביטוי בחיפוש קדחתני והעצמה מופרזת של איומים חדשים מבית ומחוץ. חלקם בעלי תוקף (איראן), וחלקם אינם (הפליטים האפריקאים, ארגוני זכויות האדם).

מצד שני, שברון חלום ארץ ישראל אכן קשור לתמורה רחבה שתעבור על המדינה שלנו, וזו אכן נוגעת בזהותה היהודית (לפחות כפי שהמושג הזה נתפס על ידי רוב היהודים). מבחינה זו למרות שתעמולת השיסוי מצד כותבים מימין כנגד הגופים שמניתי לעיל היא מוגזמת ופעמים רבות חסרת ביסוס, יש בה גרעין של אמת, משום שאם מדינת ישראל תוותר על שטחי יהודה ושומרון לטובת המדינה הפלסטינית היא אכן תאבד מימד מסויים, יסוד מסויים, של "יהדותה". ודאי אם אנחנו מדברים גם על ויתור על חלקים מהאגן הקדוש בירושלים.

משמעותו של "שלום אמת"

אבל זה עוד לא הכל. כי יש גם נקודה שלישית, והיא למעשה קשורה בדיוק למה שאותם קולות מהימין מכוונים אליו. אגיע אליה דרך דו"ח מעניין וחשוב שיצא לאחרונה.

לפני כחודשיים יצא דו"ח של החלק הישראלי 'קבוצת המשבר הבינלאומית' (International Crisis Group), ארגון בינלאומי ללא מטרות רווח הפועל בעשרות מדינות וממומן על ידי נדבנים וממשלות מערביות שונות. הדו"ח, תחת הכותרת הציבור הדתי לאומי והסכסוך הישראלי-פלסטיני (pdf: עברית, ערבית, אנגלית) מביא כמה נקודות מעניינות, המובילות אותו למסקנות מעניינות לא פחות.

הדו"ח מנתח את יחסו של הציבור הציוני-דתי לסכסוך (או למעשה למה שנראה כמתווה לפתרון הסכסוך) ובאופן ראוי לציון נותן משקל משמעותי למימד הדתי של הסכסוך. מחבריו מבינים שכל פתרון ידרוש לא רק פשרות מדיניות, אלא פשרות דתיות משני הצדדים. בצד הישראלי, אלו המתפשרים מבחינה זו יהיו בעיקר ציבור הציונות הדתית. החרדים מחד, והחילונים מאידך, יוותרו על הרבה פחות מבחינה דתית. הכאב של הציונות הדתית יהיה אפוא גדול בהרבה, ויש לא רק להתחשב בו, אלא גם לעשות את המקסימום כדי לצמצם אותו.

בתקציר המנהלים שבתחילת הדו"ח אפשר לראות המלצות לממשלת ישראל כגון כניסה ל"דיאלוג פנימי על מקומה של הדת בעשיית שלום אשר כולל מנהיגים דתיים מכל הזרמים היהודיים, ובהם דתיים-לאומיים", וכן הבטחה מראש של הממשלה לקיים משאל עם על כל הסכם עתידי, דבר שבאופן ברור יפחית התנגדות מתוך הציונות הדתית, שרובה רואה ברצון העם ביטוי לרצון האלוהי.

דבר נוסף עולה בדו"ח (שאינו נמצא בתקציר המנהלים – לגביו ראו עמ' 34-36), והוא לא פחות משמעותי. על פי הדו"ח הסכם השלום אשר

מאשר ומחזק את אופייה היהודי של ישראל, ובה בעת מכיר בקשרים היהודיים לארץ ישראל עשוי להיות הדרך הטובה ביותר לגייס תמיכה דתית-לאומית. מרבית הציבור הדתי -לאומי הלא-תורני עשוי לקבל פשרה על ארץ ישראל, אם יקבל פיצוי בשני עמודי התווך האחרים של התפיסה הדתית הדתית-לאומית – "עם ישראל" ו"תורת ישראל". בלי קשר לשאלה כיצד יוגדר ההסכם ואיך ידונו בו במרחב הבינלאומי, ממשלה ישראלית שרוצה לגייס לפחות את תמיכתם של חלקים מהחוגים הקוקיסטים חייבת להראות מחויבות לארץ ישראל ולאופייה היהודי של המדינה. (עמ' 34)

איך עושים זאת? על פי הדו"ח מנהיגים דתיים-לאומיים מחפשים "הפגנת תודעה יהודית" בקרב מנהיגי המדינה. אלו מצופים לעמוד לא רק על האינטרסים הפוליטיים והביטחוניים, אלא גם אלו ה"יהודיים". כלפי חוץ, עקרון חשוב הוא ההכרה הפלסטינית במדינת ישראל כמדינה יהודית. כך למשל, הדו"ח מזכיר סקר חשאי שנערך על ידי משרד ראש הממשלה ב-2010. על פי הסקר

הסיכוי שמתנחלים המתגוררים ממזרח לגדר ההפרדה יתפנו בלא עימות יגבר אם הנסיגה תהיה בעבור "שלום אמת". הסקר גם מצא שהמרכיב המובהק ביותר המצביע על כך שההסכם מספק "שלום אמת" היה הנכונות הפלסטינית להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. (עמ' 36, הע' 226)

אני מאמין שהתעקשותו של נתניהו על הכרה פלסטינית בכך שישראל היא מדינה יהודית באה מתוך שהוא סבור שכך ראוי, אבל כפי הנראה הכרה כזאת תקל על הציבור הציוני-דתי לקבל הסכם הכולל את חלוקת הארץ. (ועקיבא אלדר כותב על זה בהקשר לדו"ח הנידון כאן.)

השלום איננו מטרה בפני עצמה

ועכשיו נחזור אל אותה נקודה שלישית, כלומר המשא ומתן על חלוקת הארץ ככלי המכוון לפגיעה באופייה היהודי (כפי שרבים מבינים אותו) של המדינה. שימו לב לציטוט המדהים הבא מפי רון פונדק, מאדריכלי הסכם אוסלו, מתוך ראיון שקבוצת המחקר עשתה איתו בנובמבר האחרון:

הם צודקים. אני רוצה שלום כדי שתהיה 'ישראליוּת'. השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. 'ישראליזציה' של החברה במקום 'ייהוד' שלה יאפשרו לשלב את הלאומיות היהודית, שגשוג התרבות הישראלית, הפרדת הדת מהמדינה ושוויון מלא למיעוט הערבי בישראל. (עמ' 35, הע' 225)

לדעתי הציטוט הזה קשה מאוד. על פי הדברים האלה השלום (שמבחינתו של פונדק פירושו הקמת מדינה פלסטינית על שטחי יו"ש) אינו סופו של תהליך שבמסגרתו מדינת ישראל זוכה לגבולות קבע וחדלה מלפשוע כנגד הפלסטינים על ידי שלילה מתמשכת של זכויותיהם, אלא כלי שמטרתו לשנות את אופי המדינה בהתאם לחזון מאוד מסויים. מי שאמר שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים לא ידע עד כמה רחוק העקרון הזה יכול להגיע.

שאלתי בדוא"ל את ד"ר פונדק על הדברים והוא כתב שהם נאמרו במפגש עם קבוצת חרדים, שטענו שהם מקווים שהסכסוך לא יסתיים "מאחר וכל עוד יש קונפליקט, היהדות תמשיך להיות דומיננטית ולא יהיה איום על הסטטוס קוו". הוא עמד על כך שהוא לא מכוון למדינת כל אזרחיה, אלא להפרדת דת ממדינה, שתאפשר גם למיעוט הערבי להשתלב באופן מלא (ראו תגובתו המלאה בתחתית הרשימה).

השאיפה להפרדת דת ממדינה היא כמובן עמדה לגיטימית, אבל אני סבור שאין לה מקום כחלק מהשיקולים במשא ומתן המדיני. יש כל מני מודלים של דמוקרטיה, אפילו ליברלית, כמו גם מודלים שונים של יחסי דת ומדינה בדמוקרטיה. הברירה ביניהם אמורה להיות מוכרעת על ידי דיון ציבורי, לא באופן עקיף על ידי מו"מ לשלום. בעיה נוספת בדבריו של פונדק היא כמובן שעד כה הם לא נשמעו, דהיינו הוצהר על מטרה אחת, כאשר הכוונה היתה בכלל לאחרת. והעניין אף חמור עוד יותר, שכן ברגע שתהליך השלום מחביא בתוכו פולמוס דתי, העובדה שבמסגרתו יפגע (אם לא פשוט יתרסק) עולמו הדתי של ציבור גדול, ציבור הציונות הדתית, הופכת את המהלך הזה למכוער ופגום מבחינה מוסרית גם מהכיוון הזה.

בעוד פעמים רבות הזעקות מימין על כוונות הזדון כנגד זהותה היהודית של מדינת ישראל הן לא יותר מהכפשה זולה של עמדות לגיטימיות והסחת דעת דמגוגית מאימפוטנציה של ממשלת הימין (ראו למשל הפולמוס האחרון שלי עם דרור אידר על עניין המילה), פעמים אחרות יש בהן ממש. אפשר להיזכר כאן גם בהאשמה על האליטה האחוס"לית שמנסה לשמר את מעמדה על ידי פגיעה בקבוצות אחרות. ראוי שהמשא ומתן לשלום עם הפלסטינים יהיה נקי מאינטרסים זרים או מאבקי כוחות בין קבוצות שונות בחברה הישראלית.

דת ומדינה במו"מ לשלום

אישית, אני תומך בדרישתו של נתניהו כלפי הפלסטינים להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי,* ובהזדמנות אחרת אכתוב מדוע. כאן רק אעלה את השאלה, האם ייתכן שהיציאה כנגד רעיון "המדינה היהודית" מגיע לפעמים לא רק מרצון (צודק מאוד) להגן על זכויותיהם של מיעוטים שונים, אלא גם מרצון לחלן את המרחב הציבורי, להסיר ממנו כל סממן דתי, ואולי אף להפוך את מדינת ישראל לדמוקרטיה אירופאית חסרת ייחוד אתני-דתי-תרבותי. זו עמדה לגיטימית ואפשר לדון ביתרונותיה וחסרונותיה, אבל כדי לדון באלו יש להציג אותה בשמה. לא הוגן להסוות עמדה שכזאת תחת הדאגה, הראויה מאוד כשלעצמה, להגנה על זכויות מיעוט.

כמובן, גם הצד הימני של המפה הפוליטית תומך בפתרון מדיני כזה או אחר מתוך מניעים דתיים ועל מנת לקבע או להשפיע על יחסי דת ומדינה. פונדק מספר שכך בדיוק אמרו לו חרדים שדיבר איתם, ואצל סרוגי-כיפה קוקיסטים הדבר מובן מאליו. ברור שהם מעוניינים לשמור על השטחים לא רק מסיבות בטחוניות, ואף לא רק מתוך קשר דתי לארץ, אלא גם משום שזה תואם לחזונם על אופייה דתי הרצוי של מדינת ישראל ויחסי דת ומדינה בתוכה. ברור שגם מתוך מניעים כאלה הם מתנגדים להסכם שלום הכולל את חלוקת הארץ.

בתוך כמות המלל האינסופית שנשפכה על תהליך השלום, ההתייחסות לסוגיות של דת ומדינה מעטה מאוד. הדו"ח של קבוצת המשבר הבינלאומית הוא על כן חשוב. הדת והלאום היהודיים ממילא משולבים, ויש לבטח תמימות מסויימת בהנחה שתהליך רחב היקף שעובר על הלאום היהודי (בין אם הקמת מדינה ריבונית ובין אם פרידה משטחיה) לא ישפיע על דתו. חשוב שהדברים האלה יוצבו מול אור השמש וידוברו בגלוי ביושר.

:

—

* נתניהו מדבר על "מדינה יהודית", אולם עפר זלצברג, אנליסט בכיר בקבוצת המשבר הבינלאומית, גילה לי שיועציו של נתניהו אמרו לקבוצה ששני הנוסחים (כלומר גם "מדינת לאום של העם היהודי") מקובלים עליו בהסכם סופי. על פי זלצברג לא מן הנמנע שנתניהו משתמש במינוח "מדינה יהודית" כדי לנגן על אותם רגשות דתיים שאנחנו מדברים עליהם כאן, כלומר כדי להרגיע את הציבור הדתי לאומי על ידי העצמת "יהודיות" המדינה שתוכר על ידי הפלסטינים.

** תגובתו של ד"ר רון פונדק:

מבחינתי השלום אינו מטרה. כישראלי ציוני הדבר החשוב לי הוא להבטיח את עתידה של המדינה לעתיד הרחוק. לכן המטרה הגדולה איננה שלום, אלא השלום משרת את המטרה הגדולה. בטווח הנראה לעין תפיסתי את המטרה הגדולה היא מדינה נורמאלית שאינה חיה על חרבה, שיחסיה עם שכניה נורמאליים ושהיא מתעסקת בראש ובראשונה ומשקיעה את מיטב משאביה בפיתוח המקום הזה לטובת אזרחיו.

מבחינת האופי של הדבר הזה שנקרא ישראל, אני סבור שאנחנו חייבים לעדכן חלק מההגדרות ולהתייחס לשינויים שחלו מאז 1881-2 ועד היום. מחד, נוצרה כאן חברה עם מאפיינים ישראלים/עבריים ולא רק מאפיינים (תרבותיים ודתיים) יהודיים, ומאידך נקלטו כאן כעשרים אחוז ישראלים שאינם יהודיים והם ישארו ישראלים על אפו וחמתו של ליברמן. ובמדינה נורמאלית גם המיעוט חייב להיות חלק מהחברה ולחוש את זה הן מהבחינה המהותית והן מהבחינה הסמלית.

ולכן השורה התחתונה של התפיסה שלי היא שהשלום יאפשר לנו להתמקד בפיתוח המדינה והעצמת החברה. במסגרת זאת צריך יהיה גם להתמקד במעבר מהמצב שהיה בראשית הציונות – כשהיהדות הייתה המוטיב הדומיננטי והישראליות מוטיב משני, למצב בו הישראליות תהיה הדבר הדומיננטי והיהדות הדבר המשני. מבחינתי ישראליות היא שילוב של יהדות, עבריות, והכלה חיובית של האחר במציאות שתאפשר לו/לה לחוש חלק מהישראליות.

כל זה לא קשור ישירות לשלום, ואם היה ניתן לעסוק בזה גם בעידן של מלחמות, מה טוב. אבל נפש החברה והאדם היא כזאת שאינה יכולה להביט פנימה בצורה חיובית וכנה כל עוד קיים איום חיצוני. ולכן לא הפתיע אותי שחלק מהחרדים אמרו לי מפורשות שהם לא רוצים סוף לקונפליקט הערבי-ישראלי מאחר וכל עוד יש קונפליקט, היהדות תמשיך להיות דומיננטית ולא יהיה איום על הסטטוס קוו. תחושת האיום משאירה את החברה הישראלית/יהודית בגטו ואת זה הם מעדיפים. אני מעוניין שנשתחרר מהפראנויה ומהגטו.

אני מבין את החשש של החרדים מתהליך ישראליזציה שבפועל כבר מתרחש בישראל, אבל לדעתי הציונות הדתית הלא חרד"לית יכולה וצריכה להיות שותף מלא למהלך כזה. אבל גם הם יהיו מסוגלים לעשות את זה רק אחרי שיקבע גבול חדש והם יצטרכו למצוא כוון אחר וחיובי לאנרגיות שהם משקיעים במפעל האנטי-ציוני של ההתנחלויות.

מוטי ענברי הוא פרופסור למחקר הדתות באוניברסיטת צפון קרולינה, ופרסם בעבר, לבד ממאמרים לכתבי עת שונים, גם את הספר פונדמנטליזם יהודי והר הבית (עברית, אנגלית), שזכה לשבחים ועיטורים. הוא מומחה לתיאולוגיה של הציונות הדתית על גווניה ופיתוחיה, ולפני כמה שבועות יצא ספרו השני, Messianic Religious Zionism Confronts Israeli Territorial Compromises בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג'. ביקשתי ממנו להתראיין לבלוג.

ספרו החדש של ענברי הוא ספר חשוב. הוא חשוב לא רק משום תוכנו הרלוונטי, אלא משום שלמרות המשמעויות הכבדות שהנושא מחזיק, מעטים כמוהו פורסמו. גדעון ארן כתב דוקטורט מרתק על גוש אמונים ב-1987, וב-2007 הגיש שלמה פישר דוקטורט מרתק אף הוא על משיחיות ואקספרסיביים בציונות הדתית, אבל שניהם לא פורסמו. גרשם גורנברג כתב ספר על תנועת ההתנחלויות, The Accidental Empire, שעוסק בשנים הראשונות של גוש אמונים, עד עלייתו של הליכוד לשלטון. ב-2009 יצא ספר חשוב של מיכאל פייגה, Settling in the Hearts, שנוגע בתיאולוגיה, אולם שגישתו היא יותר אנתרופולוגית. ייחודו של הספר שלפנינו הוא שהוא עוסק בהרחבה בתיאולוגיה המתפתחת, לאורך השנים ועד זמננו, של רבניי הפרוייקט המדיני-חברתי-משיחי הזה, מהמשמעותיים בתולדות העם היהודי.

ככזה, וכספר שיוצא בהוצאת קיימברידג' המכובדת, אני מוכן להמר שהוא ייקרא על ידי כל ממשל עכשווי שירצה להבין טוב יותר את הכוחות העומדים בדרכו של פתרון שתי המדינות. סביר מאוד שהוא יסוכם על ידי צוותיהם של מרקל, קמרון ואובמה (או רומני) ומסקנות ממנו יונחו על שולחנותיהם. אגב, ניכר שקיימברידג' יודעים מה שיש להם ביד, ולכן תמחרו את הספר בהתאם. $100 באתר ההוצאה, ולא שקל אחד פחות. ובשבילכם? הראיון הזה חינם אין כסף.

תוכל ראשית להציג את עצמך? מה הרקע החברתי והדתי שלך, איך הגעת לנושא המחקר הזה, ואיפה אתה היום, פיזית ומחשבתית?
אני חושב שהרקע החברתי שלי הוא די טיפוסי לצבר חילוני. גדלתי בירושלים והתחנכתי בבתי ספר ממלכתיים. הורי שכירים, עובדי מדינה, שגידלו אותי על אדני החשיבה היהודית החילונית. אורח החיים האורתודוקסי, שכיום ממלא את תחומי המחקר שלי, מעולם לא עניין אותי כילד או נער. יתרה, הבית בו גדלתי היה די עויין לדת ולמסורת, בו התנהגות "להכעיס" היתה די טיפוסית לדפוסי ההתנהגות של הורי.

לאחר השירות הצבאי נרשמתי לתואר ראשון במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית. מהר מאד גיליתי שהדיסציפלינה הפוליטית לא כל כך מעניינת אותי. מבן כל ענפי מדעי המדינה גיליתי עניין בחשיבה הטוטליטרית, ובהיסטוריה יהודית. משום כך החלטתי לתואר שני לשנות כיוון ונרשמתי למכון ליהדות זמננו שבאוניברסיטה העברית. מלכתחילה חשבתי להתמחות בקומוניזם היהודי בארץ ובברית המועצות, אולם מאורע שהתרחש בשנת 1994 הסיט אותי מכיוון זה. אני מתכוון להתפרצות המפתיעה שהתרחשה ביהוד בביתו של הרב עוזי משולם, שהתבצר עם חסידיו במשך כחודש וחצי ודרש ועדת חקירה לחקר גורל ילדי תימן. באותה עת אני ואשתי עליזה היינו עיתונאים מתחילים בעיתון יומי, והעורכת שלחה אותנו להכין כתבה על הפרשיה. בזכות קשרים שהיו לאשתי עם אישה שהיתה מקורבת לרב, השגנו קלטות של דרשות שהרב נשא זמן קצר לפני ההתפרצות, והסתבר לנו כי מדובר בהשקפת עולם אפוקליפטית אימננטית.

באותה עת גם למדתי קורס באוניברסיטה על משיחיות יהודית מודרנית בהנחיית פרופ' יונתן פרנקל ז"ל, והחלטתי לכתוב עבודת סמינר על המאורעות הללו. הסמינר התפתח לעבודת מאסטר, ולאחר מכן כבר היה ברור לי שאני רוצה לחקור תופעות של משיחיות יהודית מודרנית, הפעם מן האספקט הדתי ולא החילוני. ביקשתי מפרופ' מנחם פרידמן שישמש כמנחה שני, יחד עם יונתן פרנקל, וכך יצאתי לדוקטורט החוקר את התנועות הפועלות למען כינון בית המקדש השלישי. עבודת הדוקטור התפרסמה כספר לפני מספר שנים. תהליך החקירה היה עבורי רב שלבי, שכן לא רק שיצאתי לחקור תחום שכמעט ולא נחקר לפני, אלא גם אני נאלצתי להשכיל ביסודות שבלעדייהם לא הייתי יכול להבין את התופעה שנגלתה אל מול עיני על הר הבית. אני מדבר על תחום שהיה זר עבורי – מחשבת ישראל, תורת הסוד, תולדות האורתודוקסיה, ואפילו פרקטיקות בסיסיות כמו תפילה.

לאחר שסיימתי את הדוקטורט פרסמתי את המחקר כספר. אחת הביקורות שנכתבה על הספר אמרה כי המחקר מצומצם ומציג רק צד אחד של המפה הציונית דתית, זו הרדיקלית. הביקורת דחפה אותי להמשיך בחקירה, ולנסות להציג תמונה רחבה יותר של עמדות הציונות הדתית בסוגיות לאומיות. ברקע עמדה גם תוכנית ההתנתקות שסיפקה לי שדה מחקר עכשווי. מכאן נולד הספר החדש. החלטתי לחקור את יחס תנועת גוש אמונים לשאלות של פשרות טריטוריאליות מיום היווסדה ועד לאחר תוכנית ההתנתקות.

לאחר סיום הדוקטורט יצאתי לחפש עבודה. המקום היחידי שגילה נכונות להעסיק אותי בתחומי התמחותי היתה האקדמיה האמריקנית. לצערי, שום אוניברסיטה הישראלית לא גילתה עניין בי כסגל. בהתחלה הועסקתי כפוסט דוקטורנט באוניברסיטת ברנדייס ובאוניברסיטה של פלורידה. עכשיו אני נמצא במשרה במסלול לתקן באוניברסיטה של קרוליינה הצפונית. נראה כי הדיסציפלינה של מדעי היהדות ולימודי ישראל עוברים לארצות הברית, בעוד שבישראל תחומים אלה גוועים.

כיוון שאני כבר כמעט עשרים שנה לומד את זרמי החשיבה המשיחיים של הציונות הדתית והאורתודוקסיה היהודית פיתחתי התמחות בנושא שאיננה נופלת מכל רב "מפדלניקי" טיפוסי. אולם עמדתי כדמות חיצונית, אחד שלא התחנך בישיבה ולא הפגין בכיכרות, וכבר שש שנים לא מתגורר בישראל, מאפשרת לי ראייה נוקבת אל החברה הזו, שהינה בסך כל סימפטית, אבל אנליטית ולא אפולוגטית. הבעיה בחקר המתנחלים מקרב חוקרים ישראלים רבים היא או שאתה תומך בהם או שאתה מתנגד להם, וקשה למצוא איזון. אני מקווה שמחקר שלי מתגבר על חסמי ההשקפות האישיות לנושא.

בספרך אתה חוקר את התמודדותן של זרמים ציונים-דתיים שונים עם משבר האמונה אליו הם נכנסו בעקבות החלטות מדינה שונות הכוללות נסיגה משטחי ארץ ישראל. אתה מקדיש פרקים לתגובות נבדלות למשבר הזה: החל מזו של הרב יהודה עמיטל משמאל, דרך העמדה הממלכתית הקלאסית, ועד למשיחיות הלאומית של משה פייגלין ו"מנהיגות יהודית" מימין. תוכל לפרט בקצרה את ממצאיך? באילו דרכים מנסים אותם זרמים להתמודד על המשבר?
אנסה לפרט בתחילה את מקורו של המשבר. האורתודוקסיה התקשתה להתמודד עם הציונות. אופיה המרדני, האנטי דתי, והזיהוי העצמי של הציונים עם מימוש משיחי, היתה "גלולה" שהוגים אורתודוקסים רבים התקשו לבלוע. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הוגה אורתודוקסי יחודי שלימים תורתו תזכה לעדנה רבה, ניסה להכיל את הציונות בתוך תפיסה הוליסטית שטוענת שהיוזמה הציונית מסמלת ראשיתו של תהליך משיחי. אין מדובר במשיחיות ניסית אלא במשיחיות הנעשית כפי כוח האדם. לשיטתו, אמנם המרד הציוני התחיל בחולין ובבעיטה בעולם הדתי, אולם בשלביו המתקדמים יותר הוא יפנה אל הקודש, או אז יחזרו החילונים בתשובה, ואוטופיה דתית תוכל להתממש בארץ ישראל, ששיאה יהיה בכינון בית המקדש מחדש, הקמת הסנהדרין וחידוש המלוכה.

בנו של הראי"ה קוק, צבי יהודה קוק, הפך את תורת אביו לפלטפורמה פוליטית. לפי שיטתו, שהועברה לתלמידיו בישיבת מרכז הרב ושלימים יהפכו למנהיגי תנועת גוש אמונים, המציאות הישראלית משקפת שתי קדושות מרכזיות: קדושת הארץ וקדושת המדינה. קדושת ארץ ישראל הוסברה על סמך הנרטיב התנ"כי המקדש את האדמה. הייחוד בשיטתו של צבי יהודה קוק היה בקדושת המדינה: אם הקב"ה בחר ביהודים החילונים ככלי שדרכו מקודמת האוטופיה המשיחית, באמצעות הקמת מדינת ישראל, או אז על המדינה להתקדש בעיני תלמידיו. שתי קדושות אלה אמורות להתחבר האחת עם השניה, ותוצאות מלחמת ששת הימים הביאו להתעצמות הדעה הטוענת שאכן ההתפשטות הטריטוריאלית היא ביטוי לרצון האל בגאולת עמו.

אולם המציאות הישראלית טפחה על פניהם של האוחזים בהשקפה זו. החל מהסכם השלום עם מצרים, דרך הסכמי אוסלו ועד לתוכנית ההתנתקות, היתה זוהי המדינה שהחליטה לפנות ישובים ולהחזיר אדמות לשלטון ערבי. במצב בו המדינה מחליטה לחלק את ארץ ישראל, מוצאים נאמני השקפתו של צבי יהודה קוק במבוי סתום. מה גובר על מה – קדושת המדינה שמחזירה שטחים או קדושת הארץ? כיצד במצב כזה ניתן עדיין לקדש את המדינה? האם מדובר היה בטעות לראות במדינה כלי למימוש משיחי? שאלות אלה עומדות במרכזו של הספר.

לשאלות אלה ראיתי שלוש תגובות מרכזיות. תגובה אחת, שאמנם משקפת עמדת מיעוט, טוענת כי ראיית המדינה ככלי למימוש הגאולה המשיחית היתה טעות. יש פה הודאה בכישלון והתווית דרך אלטרנטיבית. בין האוחזים בהשקפה זו מצאתי את הרב יהודה עמיטל. יהודה עמיטל היה מראשוני המתנחלים, והישיבה שהתבקש להנהיג, התמקמה בהתנחלות הראשונה מעבר לקו הירוק בגוש עציון. עמיטל נתבקש לבוא לישיבה על ידי חנן פורת ויואל בן נון שכן השקפותיו באותה עת (1968) לא היו רחוקות באופן משמעותי מאלה של המזמינים. אולם ברבות השנים הוא שינה את עמדותיו. בשנת 1993, לאחר חתימת הסכמי אוסלו, הודיע הרב באופן פומבי לתלמידיו בישיבה, כי הוא טעה כשזיהה את מדינת ישראל עם ראשיתו של תהליך משיחי, ואין מדובר בפעמי גאולה. מתוך התחשבות בשיקולים פרגמטים, ומתן הזדמנות לשלום, הוא תומך בהסכמי אוסלו.

תגובה אחרת, זו של הזרם הממלכתי, טוענת שכיוון שאין וודאות מוחלטת שהגאולה המשיחית אכן קרסה, בעקבות ההסכמים המדיניים והנסיגות החלקיות מתוך גבולות ארץ ישראל, אין לשנות דבר מההתנהלות הדתית והפוליטית, להמשיך להיצמד אל הקרקע ולהמשיך לראות המדינה קדושה. מכאן עולה שאין למרוד במדינה, או לסרב לשרת בצבא. הדוברים המרכזיים של הזרם הזה הם הרבנים שלמה אבינר, צבי טאו ויואל בן נון. הפעילות הנדרשת במצב משברי כזה, לשיטתם, היא ביציאה בקמפיין גדול של "התנחלות בלבבות", לצד חיזוק פנימי של לימוד הקבלה ותורות סוד.

הרב שלמה אבינר דרש רבות על כך שהנסיגות הישראליות מהוות מבחן של אמונה שהאל מציב לנאמניו לראות את חוזקם הפנימי, ולכן אסור להם להתייאש. צבי טאו הציע להתחמק מן המשבר בנסיגה לתוך לימוד התורה שמשמעה נסיגה מתוך ההתעסקות הבלתי פוסקת בעניינים פוליטיים. עמדה מעניינית בקרב החוגים הממלכתיים היתה של יואל בן-נון שקרא לציבור המתנחלים לתמוך בפשרה שתאפשר הקמת מדינה פלסטינית תוך שישראל תספח את גושי ההתנחלות המרכזיים. לשיטתו, כל שטח שנסוג ממנו לבסוף יוחזר לנו בסוף הדרך בסיומו של התהליך המשיחי, לכן הפשרות הן רק זמניות.

תגובה שלישית, הרדיקלית, נצפתה אצל תנועת מנהיגות יהודית והרב יצחק גינצבורג. לפי הדוברים של שיטה זו, אכן ישנה נסיגה משיחית בגלל התנהלותה של המדינה. אולם הדרך הנכונה לתקן את המצב היא באמצעות פעילות שתחליף את המדינה בדרך למימוש המשיחי. אופן התיקון מצוי במחלוקת בקרב חוגים אלה. תנועת 'מנהיגות יהודית' הוקמה על מנת לתקן את התווי המשיחי מתוך המערכת הפוליטית ובאמצעות הכלים הפוליטים שהמערכת מאפשרת – כלומר, בחירות חופשיות במרכזי המפלגות. כיוון שהם מאמנים בדטרמיניזם משיחי, הם סבורים שלבסוף דרכם תבחר באופן חופשי על ידי הרוב.

מולם עומד הרב יצחק גינצבורג, אשר מצידו כבר איבד כל אמון במערכת הקיימת. הדרך לתקן את המדינה, לפי שיטתו, היא באמצעות נסיגה למובלעת דתית, שבה יוקמו מוסדות אלטרנטיבים, ובסופו של יום כשהדרך תפתח לכך, יוכלו אלטרנטיבות אלה להחליף את השיטה הקיימת. לפיכך, זרמים אלה מנסים באופן אקטיבי להביא ליישם את מטרות העל שתווה הראי"ה קוק שיחליפו את מציאות הציונית.

המודל שפיתח לאון פסטינגר להתמודדות עם דיסוננס קוגניטיבי כבר הפך לקלאסי – פסטינגר מצא שכאשר מאמינים ניצבים מול עובדות הסותרות את אמונתם, הם יעדיפו להכחיש את העובדות ולהחזיק באמונתם. לצורך כך הם זקוקים לאישור חיצוני שהם צודקים, ועל כן משברי אמונה מולידים פעמים רבות פעילות מיסונרית מואצת – דהיינו לא התכנסות פנימה ויאוש, אלא פריצה החוצה ועזוז מוגבר (וע"ע מקרה חב"ד באותו עניין). האם מצאת במודל הזה ערך בניתוח ממצאיך? האם ניתן לראות התמודדות מהסוג הזה בציונות הדתית? אם לא, עד כמה ההתמודדות השונה של הציונות הדתית עם משברי האמונה שלה נגזרת לדעתך מהיותה תנועה יהודית, בשונה מהתנועות הנוצריות (והניו-אייג'יות) שחקר פסטינגר?
התזה של פסיטנגר היא בת כמעט 50 שנה וחוקרים רבים מצאו בה עקרונות שעמדו במבחן הזמן ועקרונות שלא עמדו במבחן הזמן. בנסיון לאחד את כל התובנות שנצברו בחקר הדיסוננס הקוגניטיבי פיתח Lorne Dawson מודל ולפיו כאשר נבואה מכזיבה, שלוש תגובות תתכנה: הגברת הפעילות המיסיונרית, רציונליזציה של כשלון באמצעות ספיריטואליזציה של הנבואה או הטענה שהכשלון הוא מבחן אמונה, ופעולות של אישרור מחדש של הנבואה. כל התגובות הללו מצויות בהתנהגות רבני הציונות הדתית המשיחית בפני כשלון נבואתם.

הגברת הפעילות המיסיונרית נצפתה בקמפיין "ההתנחלות בלבבות" של הזרם הממלכתי במהלך הסכמי אוסלו ולפני תוכנית ההתנתקות. גם הפעילות הפוליטית של מנהיגות יהודית ויצחק גינצבורג יכולה להתאים לקטגוריה זו, שנועדה לתקן את הפגם בתהליך המשיחי. רציונליזציה באמצעות הטענה שתוואי הגאולה ממשיך לצעוד קדימה בשמים, הגם שעל פני הארץ הדברים נראים קצת אחרת, היא טענה מרכזית של הרבנים כמו שלמה אבינר וצבי טאו. לצורך חיזוק השקפות אלה הם מביאים מובאות מתוך המיסטיקה היהודית, שביסודה עומדת על עקרון ההיפוך שבין שמים וארץ. גם הטענה שהכשלון הנבואי נועד להוות מבחן אמונה היא טענה חזקה בקרב הרבנים הממלכתיים. אישרור מחדש של הנבואה מתקיים במודל של הרב טאו של חיזוק לימודי המיסטיקה של המאמינים פנימה כדי להתחזק באופן אישי ולהתחשל בפני המציאות הטופחת פנים בפני המאמין.

השוני המרכזי שבין התזות הדיסוננס הקוגניטיבי, שנבדקו בעיקר על תנועות דתיות חדשות, למודל של גוש אמונים, מצוי בנחרצות של הכשלון. לגאולה של ממשיכי גוש אמונים אין תאריכי קץ ברורים וחד משמעיים, ולכן אי אפשר לטעון באופן חד משמעי שאכן נכשלה הגאולה. אפשר לטעון שהסימנים מעידים על כשלון, אולם אין ודאות מוחלטת. היכולת של רבני הציונות הדתית המשיחית להתמודד עם כשלון נבואותיהם נוח יותר כי אין בפניהם את אותה ודאות של כשלון, כמו במצב של חישובי קץ.

כאמור, בערך מאז שהתגבש, ולצד הצלחותיו הברורות, מתמודד גוש אמונים (וממשיכיו הרעיוניים) עם משברי אמונה קטנים וגדולים, כאשר שוב ושוב מדינת ישראל מחליטה לוותר על שטחי ארץ ישראל שבריבונותה. מהויתור על קוניטרה ב-1974 (שהרב צבי יהודה הבטיח שלא יתרחש!) ועד להתנתקות ב-2005, נראה שלמרות שמספרים לנו ש"גאולה שלישית אין לה הפסק" – דווקא יש. האם לאורך הציר הכרונולוגי אתה רואה שינוי בדרכי ההתמודדות עם משברי האמונה? האם אתה רואה התגברות ביאוש מתפיסת העולם הזאת ככל שהזמן עובר, והתגברות בנטישתה, או דווקא להפך, התחפרות בעמדות האמוניות והתכחשות מוגברת למציאות?
טענתי בספר שגוש אמונים נוסד לא מתוך הצלחה ושגשוג של הציונות, לאחר הנצחון של מלחמת ששת הימים, אלא דווקא מתוך היאוש והחשש מפני כשלון אמוני. גוש אמונים נוסד בשנת 1974 על רק מסע הדילוגים של הנרי קיסינג'ר, שר החוץ האמריקני, שדרש נסיגות ישראליות משטחים בתמורה להפסקת האש בחזית הסורית והמצרית. באותה תקופה רואים ברטוריקה של צבי יהודה קוק תפנית דרמטית. מממלכתיות מושלמת שרואה בכל אספקט של העשיה הציונית כקדושה מוחלטת, עד כדי כך שבעיניו גם העבריינים קדושים, הפכה המדינה לבוגדת וללא ראויה. הוא גם איים ביציאה למלחמת אחים אם יתממשו הנסיגות הטריטוריאליות. זה היה המניע שהוציא את בוגרי ישיבת מרכז הרב אל הקמת התנחלויות ביו"ש ועזה: לא ההצלחה והשגשוג, אלא היאוש והחשש מפני קריסת המציאות המשיחית. ההצמדות אל הקרקע נועדה לחסום כל אפשרות של נסיגה, בין אם היא טריטוריאלית או רוחנית. מתח זה מלווה את גוש אמונים מיום היווסדה, והוא זה נותן בה אנרגיות עשייה.

שני הצדדים האלה בדמותו של צבי יהודה קוק מצויים אצל תומכיו וממשיכיו מאז ועד היום. תמיד התקיימה עמדת מיעוט שטוענת שאם המדינה מפירה את מחוייבותה כלפי הגאולה המשיחית בפשרות טריטוריאליות, יש להחליף את המדינה ולמרוד בסמכותה. זרם זה התבסס כבר בעת הנסיגה מימית בשנת 1982 והוא קיים עד היום. ברבות השנים גדל כוחו ועוצמתו של הזרם הזה, והוא כבר משתקף בהתבטאויות של דמויות הרבה יותר מרכזיות מיהודה עציון, מייסד המחתרת היהודית, או ישראל אריאל מייסד מכון המקדש.

את הספר אני מסיים בנימה פסימית. אני רואה את התחזקות עמדות המיעוט, ותוהה לאן פונה תנועה זו. אני רואה שתי מגמות פוטנציאליות – האחת היא שהאכזבה והכשלון יביאו להתפרצות אלימה ותקיפה. עד כמה יכולה תנועה זו לספוג מכות מבלי להגיב בחזרה? לכן אני רואה פה פוטנציאל גדול להתחזקות האלימות, וישנן עוד מגמות שמנבאות כיוון זה. מן הצד השני, האכזבה יכולה לדחוף אנשים אל זרועות החרדים, ונסיגה לפאסיביות פוליטית. או אז, אותו מעמד מיוחד שפיתחה הציונות הדתית כגשר שבין עולמה של תורה וחלוציות ציונית יקרוס, וגם לכך עשויות להיות השלכות חריפות על החברה הישראלית.

לאחרונה נתרבו העליות להר הבית מקרב הציונות הדתית (הארץ, עוד הארץ, בלוגי הקט), ונראה שהעניין בהר הבית גובר בקרב ציבור זה. כותרת ספרך הקודם היתה פונדמנטליזם יהודי והר הבית. איך אתה מנתח את הקשר בין פונדמנטליזם יהודי להר הבית? עד כמה הכמיהה להר קשורה לדת, ועד כמה ללאומיות המודרנית? ובהקשר לספרך החדש, האם אתה רואה קשר בין הקשיים בדרכה של תפיסת הגאולה הקוקיסטית לבין התגברותה של הכמיהה להקמת בית המקדש השלישי?
אני בהחלט רואה קשר בין הקשיים בתפיסת הגאולה לבין הגברות הכמיהה להר הבית. מתוך הכרותי את הדמויות הפעילות למען בית המקדש השלישי, אני יוכל לטעון כי הם רואים בסוגיית הר הבית מעין "קיצור דרך" למימוש הגאולה המשיחית. בעוד שלפי הזרם המרכזי ממלכתי, כינון המקדש צריך לבוא כתוצאה של רצון האומה, כיוון שהמצב כרגע הוא שהאומה לא חפצה בבית מקדש, מנסים חוגים אלה לנקוט בפעילויות שנועדו לשרת את המטרה הסופית של החזון המשיחי, תוך דילוג מעל המצב הנוכחי הרווי אכזבות וכשלונות. התגברות התמיכה בחוגים אלה, עד כדי כך שעומד לרשותם כיום חבר כנסת שמייצג אותם באופן ישיר ועוד כמה שתומכים בהם באופן עקיף, מלמדת על התפשטות מגמות היאוש. יש פה תופעה שהגדרת נכון כהתחפרות.

האופן שבו התייחסה היהדות הרבנית לסוגיית הר הבית במאות השנים החולפות הוא באמצעות מושג ה"מורא". כלומר, מפאת הקדושה, לא ניתן להכיל אותה באופן פיזי ויש להתרחק מן ההר ומן העליה אליו. השתנות היחס למקום הקדוש עד כדי אפשרות נגיעה בקדושה היא דרמטית. לפי הבנתי, שינוי כה יסודי בחוויה הדתית היא תוצר של מציאות משברית מבחינה אמונית ופוליטית. אגב, שינוי החוק הדתי ביחס להר הבית מלמד משהו גם על האפשרות לשינויים בחוקים אחרים העומדים בציפור נפשה של החברה הישראלית.

בספרך אתה מקדיש פרק לאלימות פוליטית, דהיינו לפעולות מחתרתיות שונות שביצעו לאורך השנים אנשים מתוך הציונות הדתית, בעיקר נגד ערבים, ומדי פעם גם נגד יהודים. ראשית, תוכל לעמוד על הקפיצה שנעשית מתוך השקפה "ממלכתית" לפעולות פרטיזניות, שלמעשה חותרות נגד הריבונות הישראלית? שנית, אתה כותב על התעצמותן של תפיסות קבליות ומטאפיזיות באשר ליריבים פוליטיים יהודיים, למשל הגדרתם כ"ערב רב". עד כמה כיוון זה נפוץ? אילו תת-זרמים מחזיקים בתפיסות כאלה כיום?
בפרק המדובר בחנתי את יחס האוטוריטות הדתיות לטבח במערת המכפלה ב-1994 ולרצח רבין שנה לאחר מכן. המסקנה שהגעתי שהתגובה לרצח הערבים בחברון היתה של גינוי רפה תוך התחשבות בנסיבות המיוחדות שהביאו את ברוך גולשדטיין לבצע את הרצח הנ"ל. היו אנשים, כמו יצחק גינצבורג, שתמכו ברוצח והללו את המעשה האלים. הדמות הממלכתית של שלמה אבינר לא יכלה לגנות באופן נחרץ את האלימות, ומכאן כבר אין פלא שהאלימות תמשיך ותלווה את מפעל ההתנחלויות.

בנוסף לכך, ישנן עוד שתי מגמות שניתן לראות כמטרידות – התחזקות אתוס הקנאות, המהלל את הספונטניות של האלימות ורואה בה ביטוי של מימוש הרצון האלוהי, והתחזקות הדיון בחוקי ה'ערב רב'. אתוס הקנאות קשור בדמותו המקראית של פנחס, שרצח את זמרי באקט של זעם ספונטני על רקע חילול השם, וקיבל על כך גמול אלוהי. מתוך כך ניתן לראות היום יותר יותר מעשי אלימות פוליטית שמתבצעים על רקע ספונטני (מה שבשפה הבטחונית מכנים "זאב בודד"), וללא התייעצות עם אף גורם. ברוך גולדשטיין, יגאל עמיר, עדן נתן-זאדה ואחרים פעלו באופן דומה.

העיסוק בהגדרות ה'ערב רב' על ידי מיסטיקנים נועד כדי לקבוע גבולות של מי בשורש נשמתו הוא יהודי כשר, ומי בשורש נשמתו הוא מתחזה ונוכל. אני מדבר כמובן על גלגול נשמות, ועל ההתבססות על פסוק מפרק שמות שאומר שבעת יציאת מצרים יצאו לא רק היהודים אלא גם מצרים הצטרפו אליהם (ערב רב), ונשמתם מתגלגלת מדור לדור, וכל מטרת אותה נשמה רעה היא להזיק לעם ישראל. מתוך העיון המיסטי הזה, מתבססת השערה בעיני המיסטיקנים שכל מי שעוין להתנחלויות הוא משורש הערב רב, ולכן הוא לא יהודי כשר, ומכאן כבר יכולות להיגזר כל מני מסקנות, שחלקן יכולות להיות אלימות.

במצב שבו אין גינוי לאלימות מצד האוטוריטות המרכזיות, במצב שבו היריב הפוליטי מתואר באופן דמנולוגי (ערב רב, קליפה וכו') ובמצב שבו אידיאולוגיה המצדיקה אלימות ספונטנית תופסת תאוצה בקרב חוגים רדיקלים, אין להתפלא שהאלימות הופכת לחלק בלתי נפרד ממפעל ההתנחלויות.

הספר ודאי נכתב ונחתם כבר לפני שנה ומעלה, ואילו השנים האחרונות היו עשירות באירועים הקשורים לתחום מחקרו. כמשקיף מבחוץ בעל ידע פנימי, האם תוכל לנתח את שמתחולל בארץ בשנים האחרונות בתחומים שחקרת? אילו מגמות מתחזקות ואילו נחלשות? האם התגבשו פתרונות חדשים להתמודדות עם משברי הקוקיזם? האם תוכל לתת הערכה לגבי עתידן של מגמות אלה ואחרות?
תחושתי היא שלממלכתיות יש רוב מוצק בקרב חוגי הציונות הדתית המשיחית, וזה סימן מעודד. אולם אין כל ספק שכוחם של הרדיקלים בעליה. הזרם הממלכתי נתפס כמהוסס, פסימי, ולא מציע שום פתרון חדש למצוקה האמונית, בעוד שהפוסט ממלכתיים נראים תקיפים ולוחמניים. ולכן ניתן לזהות תהליך של התחזקות השוליים, והעמדת השקפות שאינן מייחסות קדושה מיוחדת למדינה לחזית הדיון הציבורי, ומשום כך פוטנציאל של התדרדרות הוא רב עד מאד. אני חושש שבמצב עתידי של פינוי התנחלויות באופן מאסיבי, כמו שהתקיים בגוש קטיף, אנו נהיה עדים לשתי תגובת פוטנציאליות חריפות: יתכן אובדן שליטה על האלימות מן הצד האחד, ותתכן גם נסיגה לפאסיביות חרדית א-ציונית מן הצד השני. שני התרחישים הם רעים לחברה הישראלית. נראה כי המשיחיות הובילה חוגים אלה לנקודת חוסר מוצא.