למה הציונות לא יכולה עם ולא יכולה בלי הר הבית

כיפת הסלע. צילום של Andrew Shiva

השאלה היא אחת, כתב חוקר המיסטיקה היהודית גרשם שלום: "האם יהא או לא יהא ביכולתה של ההיסטוריה היהודית לעמוד בכניסה זו אל תוך המציאות הממשית בלי לכלות עצמה בתביעה המשיחית שהועלתה ממעמקיה?". הכניסה אל ההיסטוריה שאליה מתייחס שלום היא באופן מובן קיבוץ הגלויות והקמת המדינה, נישאות כפי שהן היו, אף על ידי יוזמיהן ופעיליהן החילוניים, על כנפי המיתוס המשיחי היהודי הקדום של שיבת ציון. אולם כאשר דברים אלה מתפרסמים, ב-1971, נלווה לשאלה הזאת המטען הדרמטי של הניצחון הגדול במלחמת ששת-הימים.

גרשם שלוםהימים ימי האופוריה הגדולה והמעוורת. ישעיהו ליבוביץ ממהר להזהיר את קברניטי המדינה משליטה בכפייה על אוכלוסייה של למעלה ממיליון פלסטינים, אולם שלום ראה מול עיניו דווקא את סכנת החזרה הפיזית אל מקום המקדש. בזמן שליבוביץ מבכה את חילול השבת ההמוני שבאוטובוסים עמוסי הישראלים הבאים לחזות בפלאי העיר העתיקה (ולקנות בזול מסוחריה הערבים), שלום היה מודאג הרבה יותר מנוכחותו הפתאומית בשדה הפוליטיקה הישראלית של הר המוריה. ייתכן שכחוקר קבלה הוא הבין טוב יותר מליבוביץ את כוחו של הארוס המשיחי ואת חולשתה של הציונות לעומתו.

מראשיתה דיברה התנועה הציונית בשני קולות: זה הפרגמטי, המבקש למצוא מקום מפלט למיליוני יהודים רדופים, וזה הנבואי, המייחס להקמתה של מדינה ריבונית משמעות גאולית. בעוד השחרור ישעיהו ליבוביץהאינדיבידואלי במשטר שיוויני נתפס בידי מעצבי התרבות המערבית (מקאנט ועד מרקס) כחילונה הראוי של הישועה הדתית, עבור הקולקטיב היהודי הוא התגלה כתקווה נכזבת. על רקע גלי האנטישמיות של סוף המאה התשע-עשרה בשורת האמנציפציה הוחלפה על ידיהם במאמץ לכינון בית לאומי לעם היהודי. אלא שפתרון וקוץ משיחי בו: דווקא ייסודה של ממלכה יהודית עצמאית הוא הוא סימנה של הגאולה היהודית. קיבלו הנוצרים את גאולתם הם, והיהודים יקבלו את שלהם – גם אלה שמעוניינים דווקא להשאיר את הדת במוזיאון ההיסטוריה.

מעצבי התנועה הציונית הבינו היטב את המטען המשיחי שמתלווה למאמציהם, והם ניסו לנטרל אותו מתחילת הדרך. בספרו 'ציון בציונות' מגלה ההיסטוריון מוטי גולני את יחסם האמביוולנטי של מנהיגים ציונים לירושלים. הרצל עצמו לא היה משוכנע שהקמת ישות מדינית יהודית בארץ ישראל מחייבת את דוד בן גוריוןקביעת בירתה בירושלים, וגם אם כן, תכנן שהאגן הקדוש ישמש כמרכז בינלאומי של אמונה ומדע. בן גוריון הרחיק לכת ממנו, וגרס שקיומם של המקומות הקדושים תחת ריבונות ישראלית לא יאפשר לתנועה הציונית לעצב את בירתה על פי תפיסותיה המתקדמות. הוא ביכה את ההתנגדות לחלוקת העיר, מהלך שהיה משאיר את הר הבית מחוץ לריבונות ישראל, וכשזו עלתה בעוצמה מגרונותיהם של אישים כאושיסקין וכצנלסון קבע כי "לאסוננו גברה בירושלים המליצה הפטריוטית, המליצה העקרה, הנבובה, המטומטמת, על היצירה הממלכתית המפרה." שנים אחר כך, במלחמת ששת הימים, משה דיין כשר הביטחון היסס ארוכות לפני שנתן הוראה לכבוש את הר הבית. "מה אני צריך את הואתיקן הזה", אמר, והביע את הגישה הציונית הקלאסית לנושא.

מברית הבריונים למחתרת היהודית

משה דייןאולם, כאמור, היו מלכתחילה גם קולות שביקשו לא רק ריבונות, אלא את השלמה תהליך הגאולה בכוח הזרוע. לפני קום המדינה קריאות שכאלה נשמעו מהאגף הפשיסטי של התנועה הציונית (כפשיזם עוד לא היה קללה, אלא אידיאולוגיה לגיטמית). אישים כגון אב"א אחימאיר ואורי צבי גרינברג, מקימי 'ברית הביריונים', עמלו בראשית שנות השלושים לא רק על הבאת יהודים לתחומי המנדט ורכישת נשק למאבק מזויין בבריטים, אלא גם בהפגנות בתקיעת שופר ליד הכותל במוצאי כל יום כיפור, מנהג שהמשיך אחר כך ארגון האצ"ל.

גרינברג, המשורר שנחשב על ידי מעריציו לנביא, עלה בשנת 1924 להר הבית וחזר מוקסם. שנים אחרי כן הוא תיאר כיצד "כזוהר הזה אשר ברחבת הר הבית לא ראיתי מעודי במהות זוהר כזו… הייתי פלא-גוף אבלעצמי בתוך הפלא האלוהי הזה… לפתאום ידעתי לומר: ירושלים לב העולם, ואין עולם במשמע עולם אלוהי, שאינו אלא במרומז עובר דרך לב ישראל… בהר הבית, מרום הרים". את אותו "לב" שמצא יעמיד גרינברג במרכז שירתו-נבואתו, שוזר במאות מילים את ההתגלות שזכה לה.

שירתו של גרינברג לא היתה למעשה אלא פואטיקה מיתית, המבקשת לעצב תפיסה אורגנית של אומה שקמה לתחיה סביב לבה הפועם-שותת, הלא הוא הר הבית נטול המקדש. אצ"ג ניסה "לחדש את המיתוס העתיק של עמנו" יכתוב שנים מאוחר יותר ברוך קורצוויל. קורצוויל הבין היטב שלמרות חילונה על פני השטח של המסורת היהודית בידי התנועה הציונית, רישומי האמונות העתיקות עדיין שוכנים בקרבה, כזרעים רדומים המצפים למים. שירתו של גרינברג היתה בגדר טיפות של טל המעוררות זרעים אלה אצל המוכנים לכך. להתחדשות המיתוס בשירת אצ"ג, כתב קורצוויל, "לא אורי צבי גרינברגנודע תפקיד אסתטי או דתי-מוסרי בלבד. לאקטואליזציה של המיתוס יש משמעות פוליטית מובהקת."

אותה משמעות פוליטית קיבלה ביטוי מפורש במקבץ "עיקרי התחיה" שכתב אברהם 'יאיר' שטרן כחוקה לארגון הלח"י שתחת הנהגתו. ב-1941 פורסם המסמך המלא, שאינו אלא רשימה ובה י"ח נקודות שעל פי שטרן חיוניות למען תקומת האומה: מאחדות, דרך יעוד ועד כיבוש. הסעיף הי"ח והאחרון מקדם את "בניין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה". המקדש מהווה כאן סיום ומיצוי לתהליך בניית האומה על אדמתה, בניגוד חריף לדרכם של הרצל ובן גוריון כאמור. על סעיף אחרון זה התנהל פולמוס אף בתוככי הלח"י, שכן גם במחתרת לא כולם חשבו שהגיע הזמן לחזור לפולחן פרים וכבשים. אליהו לנקין, לימים מפקד האלטלנה וחבר כנסת מטעם 'חרות', התנגד לכל ביטוי דתי במנשר. שטרן הסביר לו ש"עלינו להיות לכת סגולה בתוך עם סגולה, כת נושאי רעיון קדוש." לנקין לא השתכנע. לימים יירש יצחק שמיר את שטרן, וידחק החוצה גם הוא את המוטיבים המשיחים הללו.

עיקרי התחיה

ראוי לשים היטב לב שמקדמי המקדש המודרניים לא היו בעצמם שומרי מצוות, לפחות לא מבחינה אורתודוקסית. לא התחיה הדתית היתה בראש מענייהם, אלא התחיה הלאומית, והמקורות המיתיים שימשו להם כחומר בערה לתשוקה לעצמאות מדינית. המקדש עבורם אינו אלא ציר ונקודת מוקד שסביבם על "העם" להתאחד.

אברהם "יאיר" שטרןבמובן מסויים הם פשוט לקחו את ההגיון של הציונות החילונית עד סופו – ודווקא בכך היפכו אותו. כאמור לעיל, הגאולה היהודית, גם זו המסורתית, עומדת בעיקרה על בית לאומי ועל ריבונות. על פי המסורת ריבונות זו נמדדת גם בקימומם של מקדש ושלטון מלוכני מבית דוד. הציונות ביקשה להסתפק בעצמאות מדינית, אולם העצירה במסלול שמוביל גם למלך ומקדש היא שרירותית במידה רבה, ונשענת על הגיון פרגמטי ועל ערכים ליברלים-הומניסטים. למי שאינו מאמין בריאל-פוליטיק ואינו הומניסט, הדחיפה אל הקץ היא הגיונית לחלוטין.

הציונות, במילים אחרות, ביקשה להשתמש במיתוס עד הגבול שהיא תקבע עבורו: כן לעלות לארץ הקודש וכן להכריז בה על עצמאות מדינית, לא לחפש משיח בן דוד ולא לחדש את עבודת הקורבנות. אחימאיר, גרינברג, שטרן – כמו גם ישראל אלדד אחריהם – לא הסתפקו בכך וסברו שיש לממש את החזון כולו. יהודים מיתיים יותר מאשר דתיים, ביקשו אלה לדחוק את המציאות עד סופה, להגיע אל האופק ולממש במו ידיהם את תוכנית המתאר לגאולה השלמה. והגאולה היא הנקודה בה היפר-ציונות הופכת לפוסט-ציונות.

ישראל אלדדכפי שמראה ברוך פלח בעבודת הדוקטורט שלו, קיים קו רעיוני-משיחי אחד שמחבר בין אחימאיר, גרינברג, שטרן, אלדד – ואחריהם שבתי בן דב והמחתרת היהודית של ראשית שנות השמונים, זו שבין השאר גם ניסתה לפוצץ את כיפת הסלע. אצל בן דב – יוצא לח"י שהפך להוגה דעות ציוני דתי רדיקלי ומקורי – הלפיד עובר מחילונים משיחיים לשומרי מצוות. בעצמו חוזר בתשובה, בן דב היה זה שהורה ליהודה עציון, חבר המחתרת היהודית, להחריב את המקום השלישי הקדוש לאסלאם, וזאת כדי להכריח את האל להביא את הגאולה. "אם אתה רוצה לעשות מעשה שיפתור את כל הבעיות של עם ישראל," אמר לו, "עשה את הדבר הזה!" ועציון אכן התחיל בתכנונים לעשייתו.

המשיחיות המחתרתית האפוקליפטית הזאת שונה מהמשיחיות הקוקיסטית של גוש אמונים בכמה וכמה קווים מרכזיים. אנשי גוש אמונים, נאמנים להגותו של הרב אברהם יצחק הכן קוק ובנו, הרב צבי יהודה קוק, פיתחו גישה "ממלכתית", על פיה למרות שרק הם מבינים לאשורה את המציאות הפוליטית שבתי בן דבוהשתקפותה בעולמות העליונים, אל להם לכפות על עם ישראל מהלכים שזה אינו מעוניין בהם. כפי שקבע זאב 'זמביש' חבר אחרי גילוי המחתרת, "מותר למשוך את עם ישראל אחרינו כל אימת שאנו רק שני צעדים לפניו… לא יותר מזה." ההתיישבות ביהודה ושומרון נחשבה על כן כמעשה חלוצי, אבל לא מהפכני. ואכן, יש לזכור שזו בהחלט נתמכה על ידי חלקים לא קטנים של תנועת העבודה, כמו גם על ידי דוברים בולטים שלה כנתן אלטרמן ונעמי שמר. לא כן עניני המקדש, הרחוקים הרבה יותר מלבו של רוב העם היושב בציון.

בנוסף לכך, המשיחיות הקוקיסטית נמנעה מלגעת בהר הבית מסיבות עקרוניות. בפולקלור הציוני-דתי מעלים פעמים רבות דו-שיח שהתקיים בין חנן פורת ובין הרב צבי יהודה קוק. כפי שסיפר פורת בעצמו, היה זה מיד אחרי מלחמת ששת הימים, ובאופן מתבקש שאל התלמיד את רבו האם הגיע הזמן ללמוד את הלכות בית הבחירה, דהיינו להתכונן לבניין בית המקדש. על פי פורת ענה לו הרב כי "יש לנו עוד הרבה שנים ללמוד הלכות מלכים ומלחמותיהם" – כלומר עוד מאבקים רבים יש בדרך, ובינתיים ההר מחוץ לתחום. הרב צבי יהודה, כמו אביו הרב קוק, אסר לעלות אל ההר מסיבות הלכתיות. גם בנושא זה דרכם של בן דב ועציון היתה שונה בתכלית.

הרב קוק כרב ראשי אוסר על העלייה להר הבית

האתוס המניע את משיחיות המקדש אינו אפוא זה של גוש אמונים. כפי שמראה שלמה פישר במחקריו, אצל אלדד, בן דב ועציון מדובר לא במשיחיות הנשענת על רצון העם, אלא במשיחיות ניטשיאנית, המחפשת את הפריצה מהמציאות ואת העל-אדם שנכון ומסוגל לה. הן ישראל אלדד והן שבתי בן דב העריצו את ניטשה (אלדד תרגם את כתביו לעברית), ושניהם שאפו לחידוש הנבואה. עבור בן דב הנביא המודרני הוא פעיל אידיאולוגי היוצא מיוזמתו להגשים את מטרתו, וזאת מתוך תודעה אוונגרדית ומהפכנית. אורי צבי גרינברג ניכן לדעתו ברוח נבואית שכזו, אולם נבואה גבוהה יותר תתאפשר רק על ידי ניתוק מהתרבות ההומניסטית האירופאית, זניחת ההוויה הרבנית ההססנית, ויציאה לפעולה. הנביא הבן-דובי השלם הוא על-אדם, חלוץ לפני המחנה, נועז בבדידותו, מתעלה מעל עצמו ומעל סביבתו, יונק ישירות מהרוח הנבואית של נצח ישראל, מקדים את זמנו ועל ידי פעולתו המהפכנית מקדים גם את זמן הגאולה.

יהודה עציוןעציון עצמו היה חריג בנוף הגוש-אמוני, והתדהמה על מה שניסה לעשות בשורות המתנחלים היתה רבה. כשנעצרו חברי המחתרת והתברר מה תכננו תקף הרב אברהם שפירא, הרב האשכנזי הראשי דאז ויורשו של הרב צבי יהודה קוק בהנהגת ישיבת 'מרכז הרב', את חברי המחתרת וכינה אותם "נמוכי דעת המתיימרים וגם פועלים בענייני גאולה ואמונה על פי דברים אשר תצילנה כל אוזן לשמוע". כפי שמגלה חגי סגל בספרו 'אחים יקרים', להם עצמם הבהיר הרב ש"ישוב הארץ הוא מצווה על כל אחד ואחד, אך לא כן עניין הר הבית. שם זה חישובים אחרים, עניינים של נסתרות שאיננו מבינים אותם." גישה זו היתה הקונצנזוס בשורות הציונות הדתית בנוגע להר הבית עד הזמן האחרון: בהר הבית לא נוגעים.

הסכר נפרץ, המסורת ננטשה

ולא רק בציונות הדתית. יש לזכור שהן לפני 1967 והן אחריה פסקו כל גדולי הפוסקים, חרדים וציונים-דתיים כאחד, שהעלייה להר אסורה מבחינה הלכתית. כל גדולי הדורות האחרונים – הרבנים אי"ה קוק, צבי יהודה קוק, יוסף שלום אלישיב, עובדיה יוסף, מרדכי אליהו, אליהו בקשי דורון, משה עמאר, אברהם שפירא, צבי טאו ועוד – חזרו ושנו שהעליה להר אסורה הלכתית. הנימוקים ההלכתיים קשורים לענייני טומאה וטהרה, אבל גם מבלי להתעמק בהם אמור להיות ברור שבמובן העקרוני ביותר קדושה מחייבת ריחוק דווקא, ולא קרבה. העצם הקדוש הוא האסור לשימוש, המגודר, המודר. יראת קודש מורה על עצירה בטרם, השתחוויה מרחוק, אי-נגיעה ואי-כניסה. "לא יוכל העם לעלת אל הר סיני, כי אתה העֵדתה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו" אומר משה רבנו בספר שמות לפני שהוא – ורק הוא – עולה להר הקדוש לקבל את התורה.

גרשון סלומוןאין זה פלא, על כן, שהתנועה הראשונה למען שינוי הסטטוס קוו בהר הבית לא צמחה משורות הציונות-הדתית. תנועת 'נאמני הר הבית', שפעלה מאז סוף שנות השישים, הונהגה על ידי גרשון סלומון, חילוני, שנתמך, איך לא, על ידי יוצאי אצ"ל ולח"י. רק במחצית שנות השמונים הופיעה התנועה הראשונה שמונהגת על ידי רב ציוני דתי (מכון המקדש, הרב ישראל אריאל), וגם היא נותרה בודדה תחת כיפתה הסרוגה עד שנות התשעים.

ואכן, עוד בינואר 1991 היה יכול הרב פרומן לבקש להרגיע את הפלסטינים ולבשר להם (מעל מאמר שפורסם ב'הארץ' תחת הכותרת "לחכות בדממה לחסד") ש"בתפיסת הציבור הדתי-לאומי [… ישנה] התנגדות לכל עליה לחומות הר הבית… את יחס הקדושה להר הבית מביעים לא בהתפרצות אליו, אלא בפרישה ממנו."

לא עוד. בעוד בעבר הערגה להר הבית היתה נחלתו של מיעוט שולי ומנודה בציבור הציוני-דתי, כיום היא הופכת לאחד מהקולות המשמעותיים העולים מתוכו. בסקר שנערך במאי 2014 במגזר הציוני-דתי השיבו 75.4% שהם בעד "עליית יהודים להר הבית" ואילו רק 24.6% השיבו שהם נגד. נוסף על כך, 19.6% ענו שכבר עלו להר, ו-35.7% ענו שלא עלו אבל בכוונתם לעלות.

העלייה המתגברת של הציבור הציוני-דתי להר מסמנת לא רק הפניית עורף לתפיסה הממלכתית הקוקיסטית אלא מרי אקטיבי במסורת ההלכה. אנו חוזים לפנינו בתמורה אדירה שעוברת על חלקים מהציבור הזה, שמול עינינו הופכים לפוסט-קוקיסטים ופוסט-אורתודוקסים. ניתן לומר שהלאומיות האתנית מחליפה עבורם את הממלכתיות, ויותר מכך, את הנאמנות להלכה. זהותם מתבססת כעת יותר על אתנוצנטריזם מיתי מאשר על תלמוד תורה, והר הבית משמש להם, בדיוק כפי ששימש ליאיר ולאצ"ג לפניו, כטוטם נישא המגלם את מהות הריבונות על הארץ.

ואכן, כשנשאלה קבוצת 'הציונות הדתית הקלאסית' בסקר דלעיל "מהן הסיבות שיש להתבסס עליהן בעליית יהודים להר הבית?" ענו 96.8% שהעלייה להר תהיה "תרומה לחיזוק הריבונות הישראלית במקום המקדש", ורק ", 54.4% שיש לעלות על מנת לקיים "מצוות עשה ותפילה במקום". ניכר שהעניין הלאומי משחק תפקיד חשוב הרבה יותר מזה ההלכתי עבור המשיבים הציונים-דתיים, ומי כנפתלי בנט משמש כמודל מובהק למעבר של מרכז הכובד הציוני-דתי מהלכה ללאומיות.

העתקת מוקד התשוקה המשיחית

כיצד התרחשה תמורה רדיקלית זו בצביונו של הציבור הציוני-דתי? כרמז לכך ניתן לקחת את הנקודה בה הוצא לראשונה פסק הלכה משמעותי המאשר עלייה להר הבית. דבר זה התרחש בתחילת 1996, כאשר פורסם מכתב רשמי של ועד רבני יש"ע ובו פסיקה שהעלייה להר מותרת, וכן קריאה לכל רב "לעלות בעצמו וכן להדריך את בני קהילתו כיצד לעלות על פי כל גדרי ההלכה". מוטי ענברי, בספרו 'פונדמנטליזם יהודי והר הבית', קושר בין התערערות הפרדיגמה המשיחית שיצאה מגוש אמונים, שאותגרה בצורה עמוקה על ידי תהליך אוסלו, להתעצמות העניין בהר הבית. על פי הדגם המוכר במחקר, האכזבה מהקשיים בדרך להשגמת החזון המשיחי מובילה לא להתפכחות אלא דווקא להקצנה אמונית, שבמסגרתה נעשה ניסיון לכפות את התמונה הגאולית על המציאות הסרבנית.

אולם נדמה שאת המכה האנושה, הניצחת, על התפיסה המשיחית הקוקיסטית הנחיתה הנסיגה הישראלית מרצועת עזה וחורבן גוש קטיף. הנראטיב הגוש-אמוני, המדבר על גאולה שאין לה הפסק, על אי-אפשרותה של נסיגה, נקלע למשבר קיומי, כמו גם התפיסה של המדינה החילונית כ'חמורו של משיח', כלומר כאילו על גבה החומרי תיתכן התקדמות מלאה לקראת אותה גאולה.

חביבה פדיהבערב עיון שכינס ארגון 'עיר עמים' לפני כשנה התייחסה חביבה פדיה להתעצמות העיסוק בהר הבית בקרב הציבור הציוני-דתי אחרי ההתנתקות. "ההתנתקות, לאנשים שספגו אותה, היתה סוג של קריעה מן הממשי, מאיזו נקודת חיבור", אמרה, "עבור המגורשים, זו היתה נקודת שבר שיצרה קרע בין האשליה שהממשי – האדמה – יתאים לסימבולי – המדינה, הגאולה." כאשר הקשר הזה נשבר, מסבירה פדיה, מעתיקים את התקווה המשיחית למוקד סימבולי אלטרנטיבי. הר הבית מחליף את ההתנחלות על אדמת ארץ ישראל כמפתח לגאולה.

עבור ציונים דתיים רבים הפנייה אל הר הבית מחליפה אפוא הן את האמונה בהתקדמות קמעה-קמעה והן את תפיסת הקדושה של המדינה. שוחרי ההר מציבים כבר עכשיו את היעד הסופי, ובעלייה ותפילה על ההר חורגים הן ממסורת ההלכה והן מהחוק הישראלי. הממלכתיות נזנחת, כמו גם הסבלנות הנדרשת להתקדמות מדורגת לגאולה, ואת מקומם תופסת משיחיות פרטיזנית ומאמצים חסרי מורא לדחיקת הקץ, לאפוקליפסה עכשיו.

והם לא לבד. ממש כמו לפני קום המדינה, גם כיום יהודים חילונים מצטרפים, ולעיתים מובילים את התנועה אל ההר. כמעט מחצית מחברי הכנסת של הליכוד פועלים למען עליית יהודים להר הבית, ביניהם גם כמה חילונים. מירי רגב, יו"ר ועדת הפנים, כינסה כבר 15 ישיבות ועדה לדיונים בנושא, גילה גמליאל גורסת כי "בית המקדש הוא תעודת הזהות של עם ישראל" ויריב לוין מדבר על הר הבית כעל "לב" האומה. לכן החלוקה איננה בין "חילונים" ל"דתיים", והשאלה מעולם לא היתה קיום או אי-קיום מצוות. השאלה היא ניסיון הגשמת המיתוס במציאות.

למרות חששותיו של בן גוריון המוזכרות לעיל, מלחמת השחרור השאירה את מדינת ישראל בלי הר הבית. רק עם כיבוש מזרח ירושלים במלחמת ששת הימים האפשרות לממש את קריאתו של אברהם (יאיר) שטרן הפכה מציאותית, והמיתוס הקדמון התחיל לרחוש בתת-מודע הקולקטיבי. אחרי כמעט חמישים שנה של הבשלה, מדינת ישראל נמצאת כיום קרוב כפי שלא היתה מעולם לניסיון לחדש בפועל את עברה המיתי, להביא בכוח מה שנחשב על ידי רבים לגאולה. גם מבלי לקחת בחשבון את היותו של הר הבית, בפשטות, תפוס, צריך להיות ברור שהתקדמות לקראת מקדש פירושה סופה של היהדות וסופה של הציונות כפי שאנחנו מכירים אותן. בפרפרזה על שאלתו של שלום בה פתחנו, השאלה היא לכן האם תוכל הציונות לעמוד מול הדחף לממש את עצמה סופית ולהפוך להיסטוריה.

הדמייה של בית המקדש בירושלים. מתוך אתר 'חדשות הגאולה' של חב"ד. לחצו על התמונה למעבר לשם.

התפרסם במוסף הארץ. חלק ראשון מתוך שניים. החלק השני כאן.

53 תגובות

  1. כל הכבוד! מאמר מ ע ו ל ה (והייתי מוסיף למשפט האחרון – בפראפרזה על דאגלס אדאמס, כי הציונות מזמן כבר מימשה את עצמה והפכה להיסטוריה)

    Liked by 1 person

    1. מאמר לא רע, אבל אני חושב שהוא מתעלם מהרבה דברים שלא נמצאים בתחום ההתמחות של תומר לטובת תזה "קוהרנטית" (אם אנחנו בעניין לכפות את האידאולוגיה\פרדיגמה על המציאות …). תנועת העליה להר הבית הושפעה מאוד מהרס השרידים של בית המקדש והפרת הסטטוס קוו על ידי הווקף, וגם לשינוי הסטטוס קוו בכותל המערבי על ידי "נשות הכותל" הייתה השפעה מכרעת.

      אהבתי

  2. מאמר מרשים אשר מסכם באופן מדוייק ותמציתי את התהליך הפונדמנטליסטי-משיחי, ואת סכנתו הרבה להמשך קיום המדינה. יש לזכור שבעולם מול כל יהודי יש מאה מוסלמים. את האש שמציתים הקנאים, גם המתונים – בבשרנו ובחלבנו נשלם.
    למען ההתמודדות עם העולם המיתי הזה, אני מציע להציב את תורתו המקורית של הראי"ה קוק, בדבר קדושתה של התודעה האנושית. ובניסוח שלי – רוחו של האדם היא המקדש האמיתי.

    Liked by 1 person

    1. אי אפשר לאחוז בערכים ליברליים הומניסטיים רק כשמתחשק לך. אנחנו כבר לא חברה אידאולוגית-ציונית אלא דמוקרטיה ליברלית בנוסח אירופאי. יש לזה הרבה יתרונות, אבל החסרון היא שהחברה כבר לא מסוגלת לבוא בתביעות אידאולוגית לחלקים בה. או במילים אחרות : הבעיה היא שהגבלת זכויות יסוד בשם "ביטחון לאומי" היא כבר לא מקובלת בישראל כתירוץ שאין להרהר אחריו.

      ולכן קצת קשה לשכנע את הציבור הדתי לוותר על חופש הדת בשם איזושהי סכנה ערטילאית.

      אהבתי

      1. ישראל היא אחת המדינות הדמוקרטיות שמגבילות הכי הרבה זכויות יסוד לטובת "בטחון לאומי", גם של אזרחיה וגם של נכבשיה. האם אתה קורא לוותר על כך לכולם, או רק במקרה זה?

        אהבתי

      2. אני שואל שוב: האם זה אומר שלמוסלמים יש זכות תפילה בכותל? האם זכות תפילה כזו יכולה ליות מעוגנת חוקית, נאמר, בגילוי של ציטוט חדש מהסורה?

        אתה לא יכול לאחוז בערכים ליברליים רק כשזה נוח לך. אכן. אבל אנחנו לא מדברים כאן על ערכים הומניסטיים, אלא על זכויות דתיות, שהן זכויות קהילתיות הסטוריות, ולא זכויות פרטיות.

        אהבתי

    2. לא ממש ברורה לי התגובה שלך. מדינה שלא מסוגלת להגן על זכויות היסוד של אזרחיה – ראוי שתתבטל, חד וחלק. אני אומר זאת מפרספקטיבה חילונית, שהרי מדינה היא רק כלי למימוש זכויות אזרחיה ואין בה קדושה או ערך משל עצמה. אם עליה להר הבית יוצרת בעיה ביטחונית – שמערכת הביטחון המנופחת שלנו תתמודד. בשביל מה אנחנו משלמים מיסים?

      אהבתי

      1. צודק מאה אחוז. לי יש זכות ללבוש מה שאני רוצה, אבל משום מה אוסרים עלי להגיע במיני וגופיה לכותל או לרחוב בר אילן בשבת. למה? זאת לא זכותי? אם המשטרה לא יכולה להגן עלי ולהבטיח את זכותי לצעוד במיני ברחבת הכותל, אפשר לסגור את המדינה.

        אהבתי

        1. מיקה, כמובן שיש איזון בין זכויות שונות בדמוקרטיה (חופש ההפגנה פוגע בחופש התנועה, מיסים פוגעים בזכות לקניין, חופש העבודה נפגע על ידי חוקי עבודה מאורגנים) וזה התפקיד של הממשלה ובתי המשפט לקבוע את האיזון הראוי. אבל כאן מדובר בדבר שונה. קשה להכחיש את הזיקה היהודית להר הבית בצורה רצינית, ועל פי חוקי המדינה (והחלטות בג"ץ) ליהודים יש זכות להתפלל שם.

          מימוש הזכות נדחה פעם אחרי פעם משיקולי ביטחון שהיא לשון מכובסת לחשש מבריונות. כלומר, המדינה לא מסוגלת או לא רוצה לממש את ריבונותה. משל למה הדבר דומה? נניח שהמדינה הייתה נאלצת לאסור אליך לכתוב פוסטים כנגד מתנחלים או הכיבוש בפייסבוק או באינטרנט ושולחת שוטרים לעצור אותך אם תעשי זאת. ולא בגלל שהגענו למסקנה שזאת איזושהי פגיעה בלתי נסבלת שגוברת על חופש הדיבור, אלא כי אנחנו מפחדים שזה עלול לגרום לבעיות ביטחוניות ולהתסיס את האווירה. במצב כזה, המדינה איננה מדינה פשיסטית – היא פשוט מדינת עולם שלישי שפשטה את הרגל.

          אהבתי

          1. אה, אז פתאום יש "איזון". כבר לא "סוגרים את המדינה". טוב שנזכרת. אז לדעתי מדינה שלא נותנת לי להסתובב במיני איפה שאני רוצה היא מדינת עולם שלישי. הכותל הוא לא פחות שלי מאשר של החרדים שמנהלים אותו, בדיוק כפי שהר הבית לא פחות של היהודים מאשר של המוסלמים. למה אני לא יכולה להגיע לשם עם מיני? תסביר לי את זה, ואז אולי אבין למה יהודים חייבים להתפלל על הר הבית. עד אז אתה לא יותר מאשר צבוע שמעדיף את מה שחשוב לו ולא את מה שחשוב לאחרים.

            אהבתי

            1. אני חושב שהתייחסתי להבדל בתגובה הקודמת שלי : יכול להיות שדעתך היא שצריך לאפשר לך להגיע לכותל במיני. אז את רשאית להיאבק עליה במסגרת הפוליטית והמשפטית. יכול להיות שתשכנעי עוד אנשים ואז ישנו את החוק. יכול להיות שלא (ויכול להיות אפילו שאני באופן אישי מסכים איתך לחלוטין…) וזה בהחלט קשור לשאלה: *מה הדמות של המדינה* שאנחנו רוצים לראות כאן?

              אבל זה לא קשור בכלל לשאלת הריבונות. זה שונה לגמר* ממצב שבו המדינה מסרבת לאכוף את החוק מפחד לאלימות. זה אומר שכל קבוצה אלימה מספיק יכולה להטיל וטו על כל דבר. במצב הזה עולה השאלה – למה בכלל שתטרחי לקדם את הרעיונות שלך דרך המסגרת הפוליטית? בקיצור, כמעט לפי ההגדרה, *מדינה בלי ריבונות היא לא מדינה כלל*.

              אהבתי

      1. מה עם המוסלמים והערבים שגרו אלפי שנים בארץ והאימון שלהם כי מסגד אלאקסא הינו מקום מוקדש לפי הקוראן וההסטוריה שלהם כאן

        אהבתי

  3. וואו
    חדש לי הניגוד בין הכבוד, הקדושה והריחוק מהר הבית שהיתה נחלת העבר במיוחד אצל הדתיים
    מול הגאוותנות, הילדותיות והמיידיות שיש עכשיו שהיא מונעת דווקא מהצד החילוני
    כמו ילדים שהולכים לראות אריה בכלוב בספארי

    תודה רבה

    אהבתי

    1. הם כמובן יענו שאתה יכול לעשות את אותה חלוקה במאה ה19 בין הציונים החילונים לבין הכבוד שהרבנים האנטי-ציונים רוחשים לארץ ישראל.

      אהבתי

  4. מאוד מעניין.
    לפחות לגבי חברי הכנסת החילוניים אני סקפטי לגבי התיאוריה. לא יודע אם הייתי מייחס לבורים כמו מירי רגב וגילה גמליאל עומק כמו "ניסיון הגשמת המיתוס במציאות". זה נראה לי יותר בכיוון של "לא להתקפל מול הערבים ולעמוד על שלנו"

    אהבתי

  5. איך קורה שבמינים אתה עוסק בנושאים יותר מעניינים כמו של תהליכי עומק של שינויים דתיים-חברתיים, כמו במיקרה הזה ביהדות ארה"ב ובמקרים קודמים בארץ ובאירן, ובבלוגך הראשי יש התיחסות לנושא חדשותי?

    לדעתי השינוי ביחס לעליה להר לא נובע מרצון למשחיות פשיסטית דתית אפוקליפטית נוסח שבתי בן דב ויהודה עציון, אלא מליברטניזם דתי דוחק קץ. מצד שני ההר נראה היום כמו בימי המופתי אמין אל חוסני כמעוז שבו יש חסינות לאיסלמו-נציזם.

    אהבתי

  6. תודה על פוסט מענין . עם כל הכבוד , גרעין ההויה , זה הפסיכו קמאי , יוצר זהות ברורה בין הציונות לבין המשיחיות , וכל ניסיון לשים שני המרכיבים בקשר דיאלקטי , לא יצלח !! שהרי :

    משמעות הציונות הינה הקמת מדינת יהודים . בית לאומי לעם היהודי על פזורותיו . ולמה ? משום אירועי שמד כבירים , לבקרים וערבים , המתרגשים על העם היהודי , בגין דתיותו , וככזאת , בתורת שכזו . הבעיה הינה זו :

    שנאת היהודים , והאנטישמיות ,כשלעצמם , נושאים יסוד מיסטי . מבלעדי היסוד המיסטי , אין לאנטישמיות בעיקרון כל תקומה או תקפות . לא ייתכן ( בתפיסה האינטואיטיבית ) קשר או הסבר רציונלי מקיף ( ואני מדגיש , מקיף ) בין הדת היהודית או היותו של אדם יהודי , לבין : שנאת היהודים . מה הקשר בין : עמלק , פרעה , מרנפתח , היטלר , המן , חמלניצקי , המופתי הגדול , גיא ההריגה , יו ניים איט ….. . משהו עמוק , משהו נסתר , משהו מיסטי מקשר , או מהווה מעין חוט שזור מקשר , חמקמק , ולא נתפס , כזה המקשר בין תקופות שונות בתכלית בהיסטוריה האנושית , בין אישים שונים בתכלית השינוי , לבין אירועי שמד כבירים .

    אם כך , ברמה הפסיכו קמאית , הציונות משמעותה המיידית והפשוטה למעשה : עם עצמאי , בן חורין , אשר לא ילך יותר כצאן לטבח . אבל הבהרנו כבר , שהגורם למעשה להיותו תדיר " טרף לגויים " נעוץ ביסודו , בגורם מיסטי , ואותו גורם מיסטי , מצא לו למעשה , פיתרון שהוא ביסודו גם מיסטי שהרי הוא פותר בעיה מיסטית : שיבת ציון .

    משמע – המיסטיקה , והרציונל , כרוכים ואחוזין זה בזה , לבלתי הפרד , ולמעשה גם לאדם חילוני שהוא ציוני . ודוק : בשלבים המתהווים והיותר מאוחרים של הקמת המדינה : מפעלות כבירים רבצו לפתחה , והמודל של " יהודון " גלותי , פחדן ונפסד , לא יכול היה להוות מודל אפקטיבי למשימות כה קשות : בנין הארץ , פיתוח המדינה , הקמת צבא , קרבות קיום והישרדות קשים וכו… לכל אילו נדרשו תעצומות סיזיפיות בלתי נתפסות .

    ואילו : כאשר כוננה על יסודה המדינה , היסודות המיסטיים , נדרכו וחיכו לטריגר , והוא בא אכן , בדמותו של מה שאני מכנה : " סינדרום פוסט אוסלו " . הכישלון החרוץ של דרך השלום והדרך הרציונלית בעיני רבים , אוששה את הווקטורים המיסטיים של יריבות נצח בין ישמעל , בין גויים , לבין ישראל . הסכסוך הפך פטאלי , וחסר פיתרון רציונלי וסביר . ויחד עם התחזקות האיסלאם הג'יהדיסטי , מתקבעת תחושה של :

    משהו רחב , מיסטי , גדול , תוכנית גדולה , הכרוכה בשנאה המיסטית הנצחית של שנאת היהודים , הולכת וקורמת עור וגידים מסביבנו . מקומו של ההר הקדוש , בטח ובטח לא ייפקד מהתוכנית הזו . תודה

    אהבתי

  7. כל גרגיר חול בחיג'ז קדוש יותר מהר הבית לאיסלם ויש איסור כניסה ללא מוסלמים לחיג'ז מימי עומר בן אל-ח'טאב, שהאמין כי ביקש מוחמד בצוואתו לגרש את כל היהודים מערב וכך פעל. הוא אמר כי לא ייתכנו שתי דתות בחיג'אז. לעומת זאת תירים לא מוסלמים בקרו בהר הבית עד לא כל כך מזמן ויהודים התפללו ליד חומותיו. אחד הגורמים לתגובה היהודית הנוכחית זה חידוש הניסיון של המופתי אמין אל חוסני להשוות את מעמד ירושלים לחיג'ז אם כל האמור לנוכחות יהודים בירושלים.

    אהבתי

  8. האם להגעת תופעת העכשיויזים(הר הבית עכשיו) לחלק מהציבור הסרוג יש קשר להגעה באיחור של כמה שנים של תופעות מסוימות לציבור הסרוג?

    אהבתי

  9. מעניין מאוד. תודה
    ביחס להיבט ההלכתי, אני חושב שבנקודה הזאת יש במאמר הגזמה מסוימת, הן ביחס לסוגית העליה להר הבית והן ביחס להכללה על הגישה הפוסט אורתודוכסית של הציבור הדתי לאומי (הלוואי…)
    ביחס לסוגית העליה להר הבית- עיון מעמיק יותר בסוגיה ההלכתית, ולא ההשקפתית, מעלה שניתוח הלכתי קר של המקורות בצירוף הנתונים הארכיאולוגיים הכמעט ודאיים יכול לאפשר בקלות היתר של עלייה מבוקרת להר הבית. החשש של גדולי הדורות האחרונים בהקשר זה נובע משיקולים חוץ הלכתיים, וניתן לחלק אותו לשתיים- האחת, גישה הלכתית קלאסית של החמרה, הנותנת משקל לחשש (במקרה זה דווקא מדובר בחשש מבוסס) לפיו אם העליה להר הבית תותר, לאחר טבילה ורק לאזורים מסוימים, יהודים רבים יעלו גם ללא הקפדה ואף ללא היכרות עם סייגים אלו. השניה, היא מניע אידיאולוגי לפסיקה, כמו זה שהוזכר במאמר בשם הרב צ"י קוק, שהעדיף מטעמים עקרוניים לא לעסוק בסוגיית הר הבית והמקדש בשלב זה של "תהליך הגאולה".
    לכן, התבססות על היתרים לעלות להר לא מבטא לדעתי "פוסט אורתודוכסיות", אלא לעיתים ההיפך- היתפסות להיבטים הפורמאליים של ההלכה, אשר באמצעותם ניתן בקלות להתיר עליה להר (בסייגים), תופעה המאפיינת דווקא את האורתודוכסייה בהקשר רבים, תוך התעלמות מהשלכות הרוחב ושיקולים חוץ הלכתיים של ההיתר.
    באשר לאפיון הכללי של הציבור הדתי לאומי כפוסט אורתודוקסי- אם אני מנחש נכון אתה מזהה את זה גם את תופעת נפתלי בנט אותה ניתחת בבלוג? לי נראה שדווקא החוגים העולים להר הינם דווקא מהצד השני של המתרס הדתי לאומי.

    אהבתי

    1. תודה אסף.
      כידוע לך ודאי, בעזרת פלפולים הלכתיים אפשר להתיר כמעט הכל. לכן מה שחשוב הוא מה המסורת, וכאן ללא ספק המסורת היא, במשך מאות שנים ועד ראשית שנות התשעים(!), שלא עולים להר. הרי פורמלית בלבד אפשר להתיר שימוש בוידאו על טיימר בשבת. אבל מי שיעשה את זה לא יהיה אורתודוקס.

      אהבתי

      1. אני לא בטוח אם זה דומה. גם להלכה יש היגיון פנימי משלה, והיתר של העלייה להר הבית מתיישב בצורה קלה מאוד עם הסוגיות וגם עם הפילוסופיה של ההלכה. מאידך גיסא, זה בהחלט מנוגד למנהג. במצב הזה, במיוחד ביהדות ההיפר-הלכתית של תקופתנו זה די צפוי שהעליה להר הבית תותר (וזה דומה לתהליכים אחרים שמתרחשים בפסיקת הלכה בזמננו)

        אהבתי

      2. נניח וידאו על טיימר בשבת לעומת זאת לא מתיישב לחלוטין עם הפילוסופיה של ההלכה (כלומר עם הצד של מצוות עשה של שבת… אגב, לדעת חלק מחוקרי תלמוד הצד הזה היה דומיננטי הרבה יותר בהלכה הקדומה דווקא – ראה ד' שילת "פרקים בהשתלשלות ההלכה" וכו') אבל כשהאיסור נוצר לא היה מנהג בנושא (להתיר או לאסור).

        במקרה של הר הבית המצב מעורפל אפילו יותר, בגלל שיש מסורת כתובה שלפיה חלק מהראשונים דווקא עלו להר הבית … (הרמב"ם למשל מתאר באיגרת את עלייתו להר הבית וכניסתו "לבית הגדול והקדוש" להתפלל) והרדב"ז (המאה ה16) שהתיר במפורש כניסה לאזורים רבים בהר הבית.

        לעניות דעתי, אני חושב שתומר טועה בעניין הזה. ההתעלמות מהמנהג והעדפת העיון ההלכתי היא לא תוצר של תרבות אנטי-הלכתית שמתפתחת בקרב הציונות הדתית אלא של התחזקות התרבות ההיפר-הלכתית של הישיבות על חשבון המנהג.

        אהבתי

        1. נחמן, לצערי תשובתך אינה רצינית. בדיוק אותה "פילוסופיה של ההלכה" היא שאסרה עד ימינו עלייה להר הבית, ועדיין אוסרת, *על פי כל גדולי הפוסקים*. ראה המאמר לעיל. יש כאן תנועה ששוברת את המסגרת המסורתית, ובוודאי שנתלית לצורך כך במיני תקדימים הלכתיים. אבל כל מי שמכיר את המנגנון והרוח ההלכתיים מבין שזה פריצה מהמסגרת האורתודוקסית.

          אהבתי

          1. אני חושב שאני מכיר את המנגנון והרוח ההלכתיים. ואני חייב להודות שלא ממש הבנתי את התשובה שלך – האם אתה מכיר בהבדל בין הפילוסופיה של ההלכה לבין מנהג? אם כן, אתה צריך להסביר למה האיסור של כל גדולי הפסוקים, לדבריך, נובע משיקולים מטא-הלכתיים ולא ממנהג ושמרנות גרידא.

            … וגם לא כל כך הבנתי איפה זאת פריצה מהמסגרת האורתודוקסית (כלומר אורתודוקסים הם בד"כ שמרנים אבל לא כל דבר שהוא שמרני הוא גם אורתודוקסי). אשמח להסבר.

            אהבתי

            1. ודאי שהעניין מונע משיקולים מטא-הלכתיים, וניסיתי להבהיר אותם בקצרה: פחות ענייני טומאה וטהרה, ויותר היחס המרוחק כלפי קדושה מחד, והחוסר הרצון לפעול בעניין המקדש עד בוא המשיח מאידך.

              אהבתי

              1. לעניות דעתי, הדוגמה שנתת זה בדיוק האופן שבו הכרח היסטורי (ליהודים לא היה כוח פוליטי ויכולת להקים מדינה עצמאית) מתגלגל לנוהג ("אין להתגרות בגויים") ואז מקבל תיקוף הלכתי ("שלושת השבועות"). הבעיה ששלושת השבועות הם "צרימה" במסגרת הכללית של ההלכה (הם מבוססות על מדרש, העקרונות שלהם לא תואמים לתפיסות מטא-הלכתיות אחרות) ולכן יש ניסיון קבוע לישב את הסתירה, גם בידי מי שמסכימים בהחלט לתפיסה, ולא תמיד בהצלחה.

                חוסר הרצון לפעול בעניין המקדש הוא דבר דומה – קידוש של נוהג שסותר עקרונות מטא-הלכתיים. לכן ככל שהתרבות הופכת להלכתית יותר, הרעיונות האלה הולכים ונעלמים. ולכן לא הבנתי למה הפעילות הגוברת בנושא המקדש מעידה על נטישה של ההלכה … הייתי מניח שלהפך.

                אהבתי

      3. הייתי גם מוסיף שההפרדה בין נימוקים לאומיים לנימוקים הלכתיים דורשת מראש להניח שאנחנו רואים את הלאום דרך ראייה חילונית. אני לא מומחה ולא יודע כמו דומיננטי הרכיב הלאומי לעומת הרכיב הדתי בתפיסת הריבונות הציבור הדתי. אבל נראה לי שאחוז נכבד שמתוך ה96.8% שסוברים שהעלייה להר תהיה "תרומה לחיזוק הריבונות הישראלית במקום המקדש" מאמינים שהריבונות הישראלית במקום המקדש היא סוגיה דתית לחלוטין.

        אהבתי

  10. הטעות הרגילה שלך, תומר
    הניסיון להפריד בסכין בין נימוקים הלכתיים, לנימוקים מוסריים או לאומיים, הוא מוטעה.
    ואדרבה, מהסקר שהצגת מסתבר שהצד ההלכתי הוא הדומיננטי.
    כתבת:
    96.8% שהעלייה להר תהיה "תרומה לחיזוק הריבונות הישראלית במקום המקדש", ורק , 54.4% שיש לעלות "על מנת לקיים מצוות עשה ותפילה במקום".
    מכיוון שסביר להניח שכמעט כל מי שענה "על מנת לקיים מצוות עשה ותפילה במקום", ענה גם: "תרומה לחיזוק הריבונות הישראלית במקום המקדש".
    מתברר ש-54% סוברים שיש לעלות כדי לקיים מצוות עשה, ורק 42% הסתפקו בנימוק הלאומי בלבד (וגם הם ברובם כנראה רואים ביישוב הארץ מצווה הלכתית, ואם כך הנימוק הלאומי הוא עצמו נימוק הלכתי).

    אהבתי

      1. לא אמרתי שאין מגוון טעויות אחרות ושגרתיות :)
        אבל זו שגיאה החוזרת בפוסטים שלך כאן, לא פעם ולא פעמיים – הניסיון לסגור את הדת בגבולות ומחוץ המפרידות בינה ובין שאר הפעולות והמעשים של האדם המאמין.
        בעוד שלמעשה, בדרך כלל, כל פעולותיו ודעותיו של האדם המאמין מוארות באור אמונתו.

        אהבתי

          1. טוב. אולי לא הבנתי אותך נכון.
            מהמאמר הזה היה נראה לי שאתה מנסה להבדיל בין מניעים לאומיים למניעים דתיים.

            אהבתי

            1. ודאי שאפשר להבדיל, אבל ודאי שהגבול אינו חד, בעיקר ביהדות. אבל לומר שאי אפשר להבדיל זה הרי שטות, מכיוון שכל התנועה הציונית עמדה על כך, והרי זו היתה ביקורתם של החרדים מחד ושל הרב קוק מאידך (ואחריהם גם ליבוביץ), שהם מבדילים ומתרכזים רק בלאומיות.

              אהבתי

  11. כמה נקודות שאתה מפספס:
    א. הרב צבי יהודה עלה להר הבית במלחמת ששת הימים. הרב צבי יהודה והרב הנזיר נסעו בג'יפ של הרב גורן דרך הר הבית בדרכם לכותל. כנשאל הרב צבי יהודה איך עשו זאת? הוא ענה שזה מגדר של מצוות כיבוש. כלומר כיבוש ההר חייב שהיהודים ישימו רגלם במקום, וכיבוש ההר קודם לאיסור הכניסה למקום המקודש (שגם הוא על זבים וטומאה היוצאת מהגוף שהרי טומאת מת בהר הבית הותרה בציבור).
    ב. הגורם שעורר את המרכזניקים להצטרף לרדיקלים היה התחושה שהריבונות היהודית בהר נשמטת כתוצאה מבנית המסגד הפיראטי אורוות שלמה תוך העלמת עין רשלנית של ממשלות ישראל. ושוב, הקריאה מדין כיבוש.
    ג. ישנה עמדה הלכתית של הרב בקשי דורון בתחומין יד במאמר "עידוד תיירות דתית של מוסלמים בארץ" האוסר כניסת נוכרים לאזור הקדוש בהר (שאיננו זהה למתחם הנוכחי כפי שכותב הרב שמואל אליהו בקול צופיך השבת). כדאי לעיין.

    Liked by 1 person

  12. תומר היקר

    הדמוניזציה של הציונות הדתית, הרוצה "לכפות את התמונה הגאולית על המציאות הסרבנית" ופועלת בצורה של "משיחיות פרטיזנית ומאמצים חסרי מורא לדחיקת הקץ, אפוקליפסה עכשיו", היא פיקציה דמיונית שנוצרה מחיבור בין שני נושאים שונים.
    הנושא הראשון, תפילת יהודים בהר הבית. הנושא השני, הקמת בית המקדש וחידוש הקורבנות.
    הרצון של רוב הציונות הדתית וחלק מהחכי"ם בליכוד לבטל את האיסור המביש המונע מיהודים להתפלל בהר הבית, הוא דבר התואם הן ערכים ליברליים של חופש דת והן את התחושה הקשה של השפלת יהודים, תופעה שממנה סבלנו בכל שנות הגלות הארורה. תופעה שממשיכה להתקיים גם אחרי מימוש החזון של "להיות עם חופשי בארצינו".
    כשם אני מעוניין במימוש זכיותיו של העם הפלסטיני, ובשתי מדינות לשני עמים, כך אני תומך בזכותם של יהודים להתפלל בהר הבית, למרות שאם זה יגרום לשפיכות דמים (דבר שאני מסופק בו), יש להימנע מכך כשם ש"בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם". אבל לחלק מהשמאל, כרגיל, יש "מוסר כפול". זכויות אדם = זכויות ערבים. ואני בטוח שאילו היה מקום שקדוש למוסלמים ויהודים היו עוצרים מוסלמי שמתפלל שם, היתה קמה כל זעקה על דיכוי הערבים.
    ועתה נעבור לנושא השני, הרצון להקים את בית המקדש ולחדש את עבודת הקורבנות. כאן באמת מדובר באידיאולוגיה מסוכנת, אבל מקורה דווקא בקבוצות סופר-הלכתיות, כמו מכון המקדש והמחתרת היהודית, שקשורות למגמות של שנות השמונים של המאה העשרים.
    מדובר בקבוצות הנמצאות בשולי הציונות הדתית ומונעות מהאידיאולוגיה של נצחיות התורה, שמקורו ברמב"ם הרציונליסט, שראה בעקרון זה עיקר ביהדות.
    מכאן גם הרצון לעסוק בהלכות מקדש. קבוצות אלו, דווקא בכלל שהן הלכתיות, הן טבלות לפני הכניסה להר הבית וגם נזהרות לא ללכת במקומות האסורים בתוך הר הבית עצמו.
    המגומות ה"פוסט-אורתודוכסיות" של המאה העשרים ואחת רחוקות מהאידיאולוגיה של אנשי מכון המקדש. דווקא חוסר המחויבות להלכה, הנובע מתפיסה דינמית של היהדות, יכול להביא לשחרור מהקבעון האורתודוכסי, שבו מתפללים להחזיר את עבודת הקורבנות: "והשב את העבודה לדביר ביתך" (מתוך תפילת שמונה עשרה).
    אנשי מכון המקדש מפיצים אידיאולוגיה מסוכנת, אבל מקומם זניח. אם רוצים לבדוק את כוחם, צריך לעשות סקר שבו ישאלו האם אתה בעד להקים מזבח ולחדש את עבודת הקורבנות בהר הבית (דבר שהרב קלישר, מאבות הציונות הדתית, פעל לחדש). אני סמוך ובטוח שרק אחוזים בודדים יתמכו בכך, וכל הדמוניזציה שנעשתה כאן, לא יהיה לה על מה להישען.

    אהבתי

    1. אלחנן, קיבלתי כבר כמה וכמה תגובות על המאמר מאנשי הציונות הדתית, כולל רבנים ופרופסורים, ואיש לא האשים אותי ב"דמוניזציה". אני לא מבין איך זה מה שקלטת מהמאמר.

      אהבתי

      1. אתה פותח בדברי גרשם שלום על סכנת המשיחיות. כיצד תחזור הציונות "בלי לכלות עצמה בתביעה המשיחית". משיחיות זאת אתה מזהה עם חלקים חלקים נרחבים של הציונות הדתית (ולא רק בשוליים) המנסים לעשות פעולות לקרב את הקץ ולהביא אפוקליפסה, זאת אומרת שהם הולכים לטביעה ולכלות את כולנו. זה אומר שהם ממש מסוכנים. מה יותר דמוני מזה?

        אהבתי

        1. איפה זיהיתי את המשיחיות עם חלקים נרחבים של הציונות הדתית? כתבתי על אתנו-לאומיות, לא על משיחיות. ועל משיחיות כתבתי "רבים בציונות הדתית", ולא רוב, ולא "חלקים נרחבים". קרא היטב.

          אהבתי

  13. קטונתי מלהיכנס לדקויות של הניתוח הפילוסופי וההלכתי בטוקבקים. לי לא היה ספק שהמאמר מציג תמונה לפחות קרובה למציאות של השיגעון (אין לי מילה אחרת) שפושה בחוגים יותר ויותר נרחבים בעניין הר הבית. יש מקום, לדעתי, לבדוק את הדמיון בין ההתרפקות הנוכחית על המיתוס (לא מיסטיקה – מיתוס) להתרפקות על מיתוס בעמים אחרים. בולטת במיוחד החזרה הגרמנית לשירת הניבלונגן (מה לעשות, לא היה להם משהו רציני יותר) בתקופת השפל שבין מלחמות העולם. ממהלר ועד היטלר, וב-45' גם הוקמה חטיבת הניבלונגן בצבא הגרמני. גם לפתח יש את גדודי חללי אל אקצה וכנראה שלא ירחק היום שבצה"ל יהיה גדוד שומרי החומות וגדוד לוחמי המקדש. מיסטיקה אין כאן, רק חזרה לדת בצורתה הפרימיטיבית ביותר, צורה שחשבנו שהיהדות הצליחה להשתחרר ממנה כאשר יבנה וחכמיה החליפו בית המטבחיים הירושלמי.

    אהבתי

    1. אתה פותח ב"קטונתי מלהיכנס לדקויות של הניתוח הפילוסופי וההלכתי" ואז מציין שמדובר ב"שיגעון" ומשווה אותנו לפתח (!) ולגרמניה הנאצית (!!) – אני חושב שעל פי כלל גודווין הפסדת אוטומטית בוויכוח.

      וכל זאת למה? בגלל שכמה יהודים רוצים לממש את חופש הדת שלהם. מעניין אם מישהו טרח להאשים את נשות הכותל בחזרה לפולחן פרימטיבי של עצים ואבנים "צורה שחשבנו שהיהדות הצליחה להשתחרר ממנה כאשר יבנה וחכמיה החליפו בית המטבחיים הירושלמי".

      אהבתי

  14. מתנגדי הציוניות לא יכולים בלי עלילות דם הקשורות למסגד אל-אקצה, שכשמו נמצא רק בקצה הר הבית! לעומת זאת הגישה הציונית כפי שניסחה החכם התורני צבי יהודה קוק "יש לנו עוד הרבה שנים ללמוד הלכות מלכים ומלחמותיהם" – כלומר עוד מאבקים רבים יש בדרך.

    אהבתי

  15. שלום תומר. בפתח דברי, ברצוני לומר שנהניתי מאוד מקריאת המאמר ואני מקבל הרבה חומר למחשבה מקריאה של המאמרים באתר שלך הכתובים בטוב טעם ודעת ובשום שכל, דבר דבור על אופניו.
    ברשותך, אסתייג בקצרה ממספר טענות שאתה נוהג להעלות- הן במאמר זה והן במאמרים אחרים.
    ראשית, נסיונותיך הבלתי פוסקים לתרגם כל פסק הלכה היוצא מתחת ידיו של רב זה או אחר להלכי רוח בחברה הדתית לסוגיה (נתקלתי בכתביך לא פעם במתודה הזו), יכולים להשמע מאוד משכנעים לאזנו של הקורא הממוצע, אך לאזניו של אדם המצוי מעט בד' אמות של הלכה, שמכיר פסקי הלכה מהדורות האחרונים ואלו שקדמו להם ושמדבר את שפת המשא ומתן ההלכתי (ולא רק את הפסקים, אלא גם השקלא וטריא שקודמת להם. האם קראת את הפסקים שאוסרים את העליה להר הבית מתחילתם ועד סופם? אצל הרב עובדיה? הציץ אליעזר? האגרות משה? האם בכוחך לקרוא אותם ולעמוד על טיבם?), הדברים נראים כמגוחכים ומנותקים מבית המדרש המוכר לכל בר בי רב.
    לא אתכחש לכך שקיימות מגמות פסיקה שונות המאפיינות חוגים וזרמים שונים, בהתאם לאידיאולגיה בה כל אחד מהם מחזיק, אך מכאן, ועד לניתוק המוחלט שאתה עושה בטיעוניך בין השיקול ההלכתי, היבש, המשפטי והקר לבין פסקי ההלכה היוצאים מבתי המדרש השונים, המרחק רב.
    אמנם, איברא שהסוגיא בה עוסק מאמר זה -העליה להר הבית בימינו- שקועה ראשה ורובה במחלוקות אידאולוגיות עקרוניות הנוגעות לתפיסת אופן הגעת הגאולה, אך בהקשר זה, לא ניתן להתעלם משתי נקודות יסודיות. הראשונה, גם שאלה אידיאולוגית זו -המנותקת לכאורה מן ההיבט ההלכתי- יסודותיה ההלכתיים המובהקים נמצאים כבר בתקופת הראשונים, במחלוקת שבין רש"י ובעלי התוספות לבין הרמב"ם בעניין בניין המקדש (האם עתיד זה לירד מן השמים, או להבנות על ידי עם ישראל באחרית הימים), ובמחלוקות הלכתיות טהורות הנוגעות לשאלת "שלושת השבועות"- האיסור לעלות בחומה ולהתגרות באומות (הרוצה להרחיב, יכול לעיין בספרו של האדמו"ר מסאטמר "ויואל משה", ובספרים שנכתבו כתגובה לו בהם תורת הרב קוק). הנקודה השניה היא, שהאיסור לעלות להר הבית מעולם לא היה בקונצנזוס כה טהור כפי שאתה מנסה לתאר במאמר. ישנן עדויות כבר על הרמב"ם שעלה בטהרה להר הבית, הראב"ד לפי חלק מההבנות באחרונים התיר זאת באופן גורף אף בלי הצורך להיטהר ועוד פוסקים רבים שעסקו בסוגיה זו. באותה מידה, גם בדורות האחרונים תוכל למצוא בנקל פוסקים רבים (ולאו דווקא כאלה המתאפיינים ב"לאומיות" יתר) שהתירו את העליה להר הבית, בהם הרב הישיש דוד שלוש מנתניה שפרסם כבר לפני כארבעים שנה היתר לעלות להר הבית בספרו "בני עמי", כמו גם הרב יוסף קפאח, שאף שלא ראה בדבר מעלה מיוחדת, התיר את העליה.כמי שמצוי בהיבט ההלכתי של סוגיא זו, כמו גם בסוגיות אחרות, פחות טעונות ו"רגילות" לחלוטין, אני יכול לומר בבטחה שהדיון ההלכתי בה דומה עד למאוד לדיונים ההלכתיים הנוגעים לשאלות של בשר בחלב, של נידה ושל שבת, ואף אם ההבדל קיים, הוא אינו גדול כפי שמשתמע מדבריך (אגב, אותן הטענות שהעליתי נוגעות גם למאמר שכתבת בעניין הצניעות והמגמות הקבליות המשתקפות מאותו נושא).
    ואם כן, נמצא שהקרקע נשמטת מתחת לשני טיעונים מרכזיים שהעלית. המגמה לאסור בזמן הזה את העליה להר הבית בזרם הפסיקה המרכזי, אינה נובעת מחשש של הרבנים מבניין בית המקדש ואובדן השליטה של הרבנות המסורתית, כשם שמנהגם של העולים להר הבית בהסתמכם על הפוסקים המתירים אינו ביטוי ל"פוסט אורתודוכסיה". טעות חמורה לשים את הרב דב ליאור -מגדולי הפוסקים וחשובי הדיינים, אדם שניתן למנות על אצבעות ספורות את השווים לו היום בבקיאותו העצומה בספרי הש"ס והפוסקים- תחת קורת גג אחת עם אברהם שטרן וישראל אלדד (דמויות שככל הנראה אכן הפכו את הדת לקרדום לחפור בו את בור הלאומיות). על מנת לתת משנה תוקף לדברים שכתבתי, עלי להפנות את תשומת לבך לעובדה שאם היית מעט יותר חד עין היית מבחין בה בנקל, והיא שהעולים להר הבית נמנים על הזרם התורני בציבור הדתי לאומי. תתקשה מאוד למצוא את אותם המכונים "דתיים לייט" שאינם מקפידים בקיום מצוות, ממתינים בשמש הקופחת לפתיחת שערי ההר. וכפי שציינתי כבר, מחלוקות בעניין העליה להר הבית לאחר חרבן המקדש ניתן למצוא בתקופה של למעלה משמונה שנה קודם להופעת הציונות, ובמנותק לחלוטין ממנה.

    ושנית, יש להדגיש את שראוי היה לראות כמובן מאליו, אך נמצא נתון לדיונים, השערות, ומחלוקות שונות. העולם הדתי האורתודוכסי על כל גווניו, סוגיו וזרמיו, לאורך כל הדורות ראה בבית המקדש בהר הבית את הביטוי הדתי השלם והבלעדי לקיומו של עם ישראל. יעיד על כך סידור התפילה, ויעידו על כך כל ספר, תשובה הלכתית ודרשה הנחתמות בציפיה לגאולה. אל לך לחשוב שהמחלוקת סביב העליה להר הבית נוגעת בכהוא זה לשאלה האם לבנות את בית המקדש. השאלות היחידות שניתן לקשור לסוגיא זו לבד מההיבטים ההלכתיים הפורמאליים יותר, הן איך ומתי. אני מניח שברצונך לטעון ששלל השיקולים וההגבלות הינן "כיסוי" של הפחד האמיתי מבניין בית המקדש, אך כמי שמתחכך ברבנים כאלה ואחרים מהקשת הדתית והחרדית לגווניה, עלי להעמיד אותך על טעותך. אם ברצונך להווכח בצדקתי, צא וראה את אותם רבנים ה"חוששים" לגורלם באם יבנה המקדש, בוכים בדמעות שליש על חורבנו כמי ששכל בן. ואדרבא, אם תאזין טוב יותר לדברים שלהם, תשמע אותם מזהירים על כך שהעליה להר מרחיקה את הגאולה.

    אהבתי

  16. זו שאלה טריוויאלית שהרי הר הבית הוא לב ליבו של דת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל ואין אחד שמוותר על מהות קיומו. מנגד, בלתי ניתן לממש את הבעלות על ההר מהבחינה המדינית (קיום מסגד) והדתית (המקדש ייבנה באחרית הימים כשיבוא המשיח). מכאן, שנכונו עוד ימים ארוכים וטובים עד שאלוהים ירצה בקיומו של מקדש לו.

    לכן, גם איננו צריכים לדוש בבעיב לא-בעיה הזו ובלבד שנשמור על ריבונתה של ירושלים כבירת ישראל. הפיקוח על המסגדים צריך להישאר בידי הוקף, אבל הריבונות והאחריות הכוללת על כל ההר היא של ממשלת ישראל. לכן נצטרך רק לעדכן את הס=טטוס הזה עם הפלסטינים שנגיע איתם להסדר על ההר.

    אהבתי

  17. ברצוני להתייחס לנקודה קטנה בתוך המאמר, שיתכן ותשפיע על המבנה כולו:
    כותב המאמר יצר תחושה כי האסור להר הבית אינו איסור אורתודוכסי ברור, המעוגן בהלכה. על פי הנחה זו הסיק כותב המאמר, כי הרצון לשוב להר הבית, הינו רצון הנובע מעניין הלאומי ופחות מעוניין בהלכה, ועל כן סוטה הוא מן האורתודוכסיה.
    דברים אלו מתמיהים נורא, בעיקר כאשר הם באים מפי חוקר דת נחשב.
    והלא לכאורה הכותב הפך את היוצרות:
    הכותב מונה רשימת רבנים אשר אסרו את העלייה להר, והרואה יראה שאף אחד מהם לא יטען כי ישנו איסור הלכתי מובהק בעלייה להר, די בעיון קל בתשובות הפוסקים בכדי לראות כי מופיעים שלושה או ארבעה טעונים אשר אינם הלכתיים כלל.
    הטעון הקרוב להלכתי (והוא הפחות נשמע) הוא כי אין בידינו באמת לברר את המקומות המותרים.
    טעון שני אשר כבר אינו הלכתי אך יש לי ממשק עם ההלכה הוא החשש שאם יתירו לעלות האנשים לא ידעו להבחין בין האסור למותר.
    וטעון אשר אינו הלכתי כלל, הינו החשש מן האומות והפרת הסטטוס קוו (כמובא במכתבו של הרב דוד יוסף)
    וטעון אשר אינו הלכתי כלל וכלל אלא מיסטי ומאומץ מן הגשה האנטי ציונית היא שאין ביכולתי 'להחיש אל הקץ' אלא עלינו לחכות ל'גאולה שמימית'.
    אם נבחן את הטעונים מן האחרון (שהוא הקול הצעקני הנשמע בציונות הדתית) נגיע למסקנה הפוכה מכותב המאמר, טעון זה הנו טעון אשר עושה 'סבוב פרסה' מתפיסתה של הציונות הדתית של 'לפעול עם קל' והסיבה שהוא תופס בקרב צבור זה, הוא אך ורק מפני שיש לו מנהיגים הרבים המתיימרים להיות היחידים אשר מבינים מהי 'ציונות דתית', אך פשוט שהסיבה שבסופו של דבר הסקרים מראים שהנטייה של הצבור היא כן לעלות להר, היא רק עדות לכך שהתפיסה הטבעית של הציונות הדתית נותרה כשהיייתה, שותפות אקטיבית, ל'תהליכים אלוקיים', וראיית 'נפלאותיו' כקריאה לפעול עמו.
    כעת נמשיך הלאה הטעון האחד לפני האחרון אף הוא מתקרב לטעונים החרדיים לגבי הציונות אשר היה מכוסה באצטלת 'שלושת השבועות' ושלא למרוד באומות, אלא ששם עוד היה בסוס הלכתי לטעון זה, וכעת זהו פחד בלבד בלא הנמוק.
    כעת נשוב לטעון השלישי מן הסוף, החשש כי אנשים לא יעלו לפנים ההר, טעון זה דומה לטעון החרדי מן הפחד של קלקול הנוער בהגיעו לציון (איני טוען שזהו אחת לאחת, אך ודאי שיש ממשק).
    ונשוב לטעון הראשוו: איננו יודעים לקבוע את המיקום, כפי שציינתי טעון זה הנו החלש מבין כולם שהרי כולם הולכים לכותל, ומלבד זאת אף הוא בנטייתו אינו שייך לציבור הציוני דתי אשר לא חשש לברר בירורים הלכתים שלא היו קודם, עיין ערך הרב גורן הרב הרצוג ועוד.
    א"כ יוצא שהסקר לגבי יחס הציונות הדתית להר הבית מוכיח את היפך המאמר, סקרים אלו מוכיחים כי על אף שבעלי המושכות מנסים לנתב את הספינה הרחק ממסלולה הראשון, הציבור עצמו לא התבלבל.
    כעת נשוב לטענה המקוממת במאמר, והיא שהצבור אשר בעד עליה להר הבית לא חש להלכה ובכך מתרחק מן האורתודוכסיה, והלא זהו טעון אבסורדי מעין כמוהו. הצבור לא מנמק את העלייה מטעמים הלכתים מפני שאין בו שאלה הלכתית אמתית. כל המברר את הסוגיא בקצרה יראה שאף רב רצינילא מצליח לתת נמוק הלכתי משכנע, ופשוט שהסבה לעלות היא פשוטה, חזוק הרבונות, לא מצוות עליה להר שאינה חובה כי אם רשות. כאן פשוט שהצורך הלאומי גובר.
    על תמה אני על כותב המאמר, אשר נתן תחושה כי סימן מטרה של מסקנת נתוחו, ורק אח"כ נתח את הנתונים בשטח.

    אהבתי

    1. ואם תבדוק את איסורי החשמל בשבת תגלה שהם עומדים מבחינה הלכתית על קרעי תרנגולת, עוד הרבה יותר רעועים מהאיסור על העלייה להר הבית. אבל כל מי שיפעיל חשמל בשבת ייחשב כמי שאינו שומר מצוות. הכיצד? משום שמסורת הלכתית ודתית בכלל אינה רק טכניקה ומשפטנות, אלא גם קונצנזוס ואופן מסויים של חיים. כך לגבי שבת, כך גם לגבי הר הבית.

      אהבתי

  18. רק אציין שאין כאן נקיטת עמדה בשאלה ההלכתית, כי אני אישית לא נכנסתי לעומק הסוגיא. אך עיקר טענתי היא שאלה שעולים אינם פועלים בנגוד להלכה, כי אין כאן פסק הלכה מוצק.
    כמו כן טענתי היא כי הטעונים הלא הלכתיים הנאמרו בסוגיא זו, הגיעו דווקא מסטייה מדרך הקלאסית של הציונות הדתית

    אהבתי

  19. דבר אחד משמעותי חסר בכול המאמר.
    הר הבית שימש קרוב לאלף שנים בהיסטוריה היהודית כמקום המרכזי לתפילה, קורבנות, עבודת אלוהים, הוראת תורה ועלייה לרגל.
    הרצון לחזור אל העבר ולחדש ימינו כקדם לא חייב להיות משיחי או ניטשניאני. יותר נכון לקרוא לזה אותנטיות יהודית.
    הגשמת החזון של הר הבית לא תסיים את המפעל הציוני אלא תממש אותו.
    חזרת עם ישראל מהגלות לארצו.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s