כתות אובדניות, מה שנקרא בלע"ז Doomsday Cults (יש אפילו ערך בויקיפדיה), הן תופעה נוצרית בעיקרה. מדובר בארגונים סגורים מבחינה חברתית בעלי השקפת עולם אפוקליפטית (הם או מזהירים מפני הקץ או מעוניינים להחישו), שבדרך כלל מסיימים את חייהם הארציים בהתאבדות קולקטיבית, עם או בלי הניסיון להרוג גם כמה שיותר אחרים.

זו גם תופעה מאוד אמריקאית. כמה סיבות לכך: ראשית, כאמור, האפוקליפסה היא תחביב נוצרי. סוף העולם כמלחמת הטוב ברע, גוג ומגוג, בני האור מול בני החושך – הוא רעיון שאמנם צמח ביהדות (ספר דניאל, כתות מדבר יהודה), אבל נוכס חיש מהר על ידי הנוצרים, ובידיהם פותח ונופח למימדים מפלצתיים. הזרם המרכזי של היהדות התעניין במאות הראשונות לספירה בגאולה פוליטית-חברתית בעיקר (מלך בן דוד, בניין המקדש), וחזונות על סוף העולם as we know it לא ממש העסיקו את חכמינו ז"ל. את חכמיהם כן. בארה"ב נקבצו ובאו להן כידוע מגוון עשיר של זרמים פרוטסטנטים, וביניהם גם מלניאריסטים למיניהם, כלומר מחשבי קיצין, ומכאן הכתות דנן.

אבל נדמה לי שיש כאן עוד משהו, והוא קשור לקפיטליזם. זה רק ניחוש, אבל נראה לי שיש משהו בצורה שבה הכלכלה החופשית מפרקת את הקהילתיות ומבזרת את החברה, שמעודד, כמו יזמות כלכלית, גם יזמות דתית, וכמו הניסיון לתת לעצמנו תשובה פיננסית בעצמנו לעצמנו, גם ניסיון לתת לעצמנו תשובה תיאולוגית בעצמנו לעצמנו. ארה"ב כמדינה קפיטליסטית מאוד היא קרקע פוריה לצמיחתם של גידולים כאלה. וכמובן שיש עוד מגוון גורמים ותנאים נסיבתיים וכו'.

הכת האובדנית המפורסמת ביותר שאינה אמריקאית היא אותה קבוצה יפאנית (מדינה שהקפיטליזם בה מחורפן לגמרי כידוע) שהחדירה גז רעיל לרכבת התחתית שם ב- 1995. שמה היה תחילה (1984) Aum Shinrikyo, אבל יותר מאוחר (1995) שונה ל"אלף" – היינו האות הראשונה של האלפבית העברי. לבד מבודהיזם והינדואיזם, הקבוצה הושפעה גם מנצרות, וניבאה את סוף העולם ממלחמת עולם שלישית ושואה גרעינית. אחרי ההתקפה שלהם (שהרגה 12 איש אבל שיכולה היתה להרוג הרבה הרבה יותר), שלא ברור מה היו מניעיה, הם או נעצרו או התפזרו, אבל כיום ממשיכיהם עדיין קיימים (מתוקף חוק חופש הדת ביפן) ומאמינים בשילוב, הפלא ופלא, של דת ומדע. לפני כחצי שנה גם שמענו על כת אובדנית רוסית – זה היה רק עניין של זמן אחרי נפילת הקומוניזם.

אבל אין כמו הכתות האמריקאיות, באמת. היה לנו את "מקדש העם" של הכומר הפנטקוסטלי ג'ים ג'ונס, אשר בחלקת האלוהים הקטנה שלו בגוניה, ב- 1978, הוא הביא את קבוצתו למה שכנראה היה ההתאבדות הקולקטיבית הגדולה בהיסטוריה (909 איש – ראו על כך רשימה מיוחדת שלי); היה לנו את הטבח בחוות וואקו, טקסס, שם, ב- 1993, נורו ונשרפו למוות 82 מחסידיו של דיויד קורש (כולל הוא עצמו), שייחס לעצמו תפקיד משיחי; והיה לנו את קבוצת "שער גן עדן", שהאמינה שכדי שחייזרים יוכלו להציל אותם מחורבן העולם עליהם להתאבד, וכך אכן עשו, כל ה-39, ב- 26 למרץ 1997 (עליהם כתבתי כאן); והיו עוד כל מני כתות קטנות שלא מימשו את פוטנציאל האובדניוּת שלהן.

המשותף לכל הכתות הללו הוא הציפייה העצבנית לסוף העולם. ומשום מה (ואולי לא כל כך קשה להבין למה) אותם חישובי קיצין רק מקרבים את הקץ הקולקטיבי של הקבוצה (למרבה הצער של רשויות החוק, שכל מה שנשאר להן בדרך כלל היא המלאכה המלבבת של פינוי הגופות). העניין הוא שבקבוצות קטנות, שבדרך כלל מונהגות על ידי מנהיג יחידי, אין את האיזונים והבלמים שקיימים בדתות ממוסדות, שמרסנים את היצר המשיחי-ניהיליסטי. כי דת ממוסדת בסופו של דבר היא תמיד ארגון אחראי (במובן שעניינה הוא קיום החברה והעולם). כת סגורה יכולה להשיל מעל עצמה אחריות, להפריח נבואות חורבן, ואף להסיק שמפני שזמנו הגיע, עדיף להקדים התאבדות המונית למכה.

—

ואחרי כל ההקדמה הזאת ניגש לשאלתנו: האם סוף כל סוף מוסדה תחת אפינו גם אצלנו בארץ הקודש כת אובדנית לתפארת העם והאומה? תשובתי היא שייתכן מאוד שכן, ואני מתכוון כמובן לתנועת "בני-ברוך", שאודותיה כבר כתבתי פה ושם. אלא שככל שהעמקתי חקור גיליתי את מימדי הזוועה התיאולוגית שבה מדובר, שכן לייטמן ותלמידיו, מסתבר, מנבאים חורבן גדול ומלחמה נוראה. שימו לב לקטעים הבאים מתוך ראיון עם לייטמן שפורסם ב"וסטי" (כלומר ברוסית במקור – את הדברים הללו הם לא מפרסמים לקהל דובר העברית) ב-4.11.2000:

כיום כבר לא נותר לנו זמן. המדינה על סף השמדה. בעידן הנאור של המאה העשרים ואחת, מסרבים שוב [כלומר פעם נוספת, אחרי מאורעות השואה. על פי לייטמן השואה התרחשה מפני שיהודים סרבו לעסוק בקבלה ולהפיץ את אורה –ת.פ.] יהודים, בכל העולם, לראות ולשמוע, גם כאשר אסון חדש עומד בפתח: "המזרח התיכון החדש". (עמ' 3)

אפילו עכשיו, לאחר השואה, לאחר מה שהבורא עשה לנו, ולאחר שהוא החזיר אותנו לאדמתנו, במקום בו נותנים לנו הזדמנות אחרונה לבנות את בית-המקדש השלישי, אנחנו מנסים לסטות מהמשימות שלנו […] היום, כבר לא תהיינה יותר "גלויות", אבל הלחץ ילך ויגבר, עד שנקבל על עצמנו את משימתנו (עמ' 4-5)

החולמים על השלום המזוייף, שיתקן את רצון העם לחיים בארצנו, בזה שהם חילקו נשק לאויבינו, הם נושאים באחריות לדם שנשפך בשבועות האחרונים. השלום האמיתי הוא תוצאה של תיקון רוחני. […] לצורך כך אנחנו זקוקים לא רק לעוצמה צבאית, אלא גם לתחיית הכוח הרוחני, שהושמד לחלוטין על ידי "תהליך השלום". האלטרנטיבה לזה היא הכחדה של ישראל ומוות נוראי. אנחנו צריכים להבהיר לכל העולם שאנחנו נשארים על האדמה הזאת ובונים כאן את בית המקדש השלישי עבור כל האנושות. […] אם לא נשתמש עכשיו באפשרות הזאת, עלול להיות מאוחר מדי. (עמ' 6)

לא פעם שמעתי בחו"ל טענות של גויים, שחשים בברור את משימתנו ושואלים: "למה אתם לא בונים את בית המקדש השלישי? למה אתם לא לומדים את החוקים העליונים, ולא מוסרים את ידיעותיכם לכל העולם?" אלו שאלות לגיטימיות שנשאלות על ידי האנשים הרבים שמבינים את משימתנו, ואת הקשר בינינו לבין כל אומות העולם. (עמ' 9)

בהחזירנו חלקים מארץ ישראל, אנו פועלים בצורה אנטי רוחנית, ומבצעים מעשה המנוגד לטבע העליון, אני מתכוון לפי טבע העולמות הרוחניים. (עמ' 13)

הכוחות המיוחדים של המקובלים היו מכוונים רק לתיקון העם שלנו. אומות העולם יכולים להתחיל להיכנס תחת השפעת כוחות אלו רק אחרינו. בכדי להציל היום את עם ישראל לא מספיקים כוחות המקובלים והסבל שלנו. יש הכרח לתמיכת כולם. […] אם לא ירצו לקבל את הידע הזה, המשמעות היא, שלא יוכלו לתמוך בנו המקובלים, וזה אומר שנפספס את האפשרות להציל את ישראל. (עמ' 19)

לא קשה להבחין, אני מקווה, ברטוריקה האפוקליפטית המובהקת: העם והמדינה בסכנת השמדה, רק אנחנו מסוגלים להצילם, אם לא יקשיבו לנו ויעשו מה שאנחנו אומרים הכל ילך קיבינימט. כת אפוקליפטית לעילא ולעילא. לצערי גם מדובר בעוד דוגמא עצובה ליהודים שלוקחים את התיאולוגיה היהודית לכיוון מיתי, קיצוני, אי-רציונלי ובמובן מסויים פונדמנטליסטי. או במילים אחרות, מחורפן.

אז האם אני צופה התאבדות קולקטיבית בקרוב? חד משמעית לא. ולמה? ראשית, ישנו הבדל גדול בין תנועתו של לייטמן לאלה המוזכרות מעלה. לייטמן הוא יהודי, והיהדות, בניגוד לנצרות (בעיקר הקיצונית), מקדשת את העולם הזה. העולם הזה, על החיים בו, חשובים בעיני היהודים. המטרה היא תקון עולם, לא הבריחה ממנו לעדן. לכן התאבדות, כמו גם תוקפנות אנארכית, היא חסרת כל מובן במסגרת ההגיון הפנימי של התיאולוגית היהודית. לכן אני מדגיש שוב: אני לא רואה כרגע שום סיכוי שקבוצתו של לייטמן תעשה משהו אלים לעצמם או לאחרים (לבד מאלימות סמבולית פנים-כיתתית שגרתית, דהיינו דיכוי, הפחדה וכו').

מה שכן, הייתי מתחיל לפחד כאשר יופיע (אם יופיע) לראשונה תאריך כלשהו, כלומר כאשר הקץ העתידי יתגבש לכדי מועד ספציפי, קבוע. כאן מתחילה הסכנה האמיתית. תאריך שכזה, אם יהיה (ואולי לייטמן חכם מדי בשביל לספק אותו) יגביר ציפיות וילהיב בצורה חסרת תקדים, וצפיות גדולות והתלהבות רבה הם נמרים שלא פשוט לרכב עליהם בבטחה. אבל עד שדבר כזה יקרה (אם יקרה) נראה לי שנחזה רק בהגברה מתמדת של המאמצים המיסיונריים, הן בצורה של מאמצי הפעילים לעשות נפשות ברחובות, והן על ידי לייטמן עצמו, שינסה להשתחל לכמה שיותר תכניות טלוויזיה ועיתונים.

[אחרי המאמר הקודם שלי על "בני ברוך", הם איימו לתבוע אותי לדין (וכמובן לא עשו זאת כי אין להם על מה, והשפלה פומבית בבית המשפט זה לא משהו שקבוצה שאמורה להנהיג את העם היהודי – ואת העולם כולו – ששה אליו). בנוגע למאמר השני שהובטח (שאיננו הרשימה הזאת, כלומר הסאגה צפוייה להימשך), התגלעו חילוקי דעות ביני לבין העורכת שלי במעריב (שאותה, אגב, אני אוהב אהבת נפש). בקצרה, היא לא מוכנה לפרסם אותו, ואני לא הצלחתי להבין ממנה למה. משום שאני לא מוכן לסבול צנזורה תחילה איימתי בהתפטרות, ולאחר מכן אכן התפטרתי, ולאחר מכן שוכנעתי לחזור בי, תוך שהגענו לפשרה מסויימת שאני לא יכול להכנס לפרטיה. כך או כך אתם, קוראי היקרים, תקבלו הכל, השבח לאינטרנט ולאלוהי הבלוגיאדה.]

משחק הקוביות הוא השעשוע המועדף על אדוני העולם, שיווה ופרווטי – לפחות על פי המיתולוגיה השייויסטית. שיווה, האל העליון, הוא הקיום עצמו, ופרווטי, זוגתו, מגלמת (על פי אסכולת הסאנקייה ההינדית) את כל השאר, כלומר את כל התופעות (כלומר את המרחב ואת הזמן ואת החומר ואת המחשבות וכו' כו' וכו'). כך מחולקת המציאות: שיווה אינסופי ופרווטי מוגבלת. שיווה נצחי ופרווטי ארעית. הוא המוחלט והיא היחסי. הוא קפוא והיא חמה. הוא סטגנציה והיא תנועה. הוא ההכרה והיא התופעות. הוא העין והיא קשת הצבעים. הוא האלוהות והיא העולם. (ושניהם, יאמרו המיסטיקנים מהאסכולת האדוויטה, אחד.)

כך או כך, בשביל לשחק צריכים שיווה ופרווטי לעשות את עצמם שניים – רק באופן זה הם יכולים להתענג ביריבות משועשעת. המשחק, למרות שלא ידוע לנו בדיוק מה כלליו, מבוסס לא רק על מזל, אלא גם על שכל, ואף על רמייה – כל האלמנטים של החיים שזורים בו, והוא בתורו משפיע על החיים כולם (על פי האופנישדות הוא הוא מהלך הזמן). מה שכן ברור הוא שאיינשטיין טעה: אלוהים כן משחק בקוביות.

שיווה תמיד מפסיד במשחק. ככה זה כשהתודעה מתערבבת לה עם התופעות – היא הולכת לאיבוד. למרות זאת, המשחק הוא הכרחי, בלתי נמנע – על כן השניים לא חדלים לשחק לעולם. יש כאן כמה פרדוקסים: האל הכל-יודע לא מצליח לדעת את מהלכו של המשחק. לא רק זה: כדי להנות האל הכל יודע צריך לוותר על ידיעה מסויימת, ולשחק. ולשחק כאילו הוא דמות מוגבלת שמתמודדת מול אתגר מסויים. כי זאת יש לדעת: משחק הוא העיסוק היחיד שיכול אלוהים לקחת ברצינות. משבירה של רצינות מופקת הנאה.

הקטע הבא הוא סיפור מיתולוגי שמתאר משחק בין השניים. אני מציע לקרוא בראשונה ללא שימוש בהערות, רק כדי לקבל את הטעם והריח של סגנון הסיפורת המיתית ההודית. אחר כך אפשר לבדוק מה היה לי לומר על ההתרחשויות.

על התבוסה

פעם אחת הלך נראדה(1) לראות את שיווה על הר קיילשה. תחילה פגש בשני שומרים מחוץ לטרקלין, אבל משהבין שאלו רק בובות הזיז אותם הצידה ונכנס. הוא הילל את שיווה ופרווטי, שנוכחת בכל העולמות, שנתנה לשיווה צורה והפכה אותו נגיש, שגורמת לאל ללא השתנות לעבור שינויים הרבה. הוא ראה את האלה הזאת מתגשמת כחצי מגופו של האל.(2)

שיווה ופרווטי כישות אחת, אנדרוגינית

שיווה שאל מה רוצה החכם, ונראדה אמר: "באתי לכאן בשביל משחק."
"איזה משחק עולה בדעתך?" שאלה פרווטי.
"למשחק הקוביות צורות רבות – ועבור שניכם הוא ודאי יהיה מענג יותר אפילו ממעשה האהבה."
עתה היא כעסה: "מניין לך על המשחק הזה, שגורם לחכמים רוע?" אבל נראדה הכחיש כל ידע באשר למשחק הקוביות. הוא היה, אחרי הכל, יוגי, עבדו של שיווה. פרווטי אמרה: "הבט כעת כיצד אשחק עם שיווה, מול עיניך, היום", והיא נטלה את הקוביות והחלה לשחק(3).

במהרה שיווה ופרווטי נשבו במשחק לחלוטין, להנאתו הרבה של החכם. פרווטי החלה לשחק בתכסיסים, והוא גם כן. תחילה הוא ניצח אותה, והיא, מרוגזת, נאלצה להיפרד משתי אבני-חן שבשערה. שיווה, שראה שככל שהיא מתעצבנת יותר היא נהיית יותר ויותר יפה, המשיך לשחק(4). היא שאלה אותו על מה הוא מוכן להמר, והוא השיב לה: "בשבילך, יקירתי, אהיה מוכן לסכן את חרמש הירח הזה, את השרשרת הזו ושני עגילים"(5). הם שבו לשחק (שניהם מיומנים ביותר במשחק הקוביה), והפעם פרווטי ניצחה ודרשה ששיווה ימסור לה את הדברים שהימר עליהם. שיווה רק חייך ואמר דבר נכון: "לא באמת נוצחתי על ידך, יקירה; התבונני בדברים מן הזווית הנכונה: אף יצור חי לא יכול לנצח אותי. אל לך לדבר ככה. שחקי בקוביות כמה שתחפצי – אני תמיד אנצח."(6)
פרווטי ענתה: "ניצחתי אותך. אין בזה שום דבר מפתיע." היא לקחה את ידו ואמרה שוב: "אין שום ספק, אתה הפסדת. אתה פשוט לא מבין את זה."
הוא עדיין סירב לשלם את שהיה חייב. "את מדברת מתוך אגואיזם. אנא שקלי את הדבר שנית." פרווטי צחקה: "זה אכן נכון: אף אחד לא יכול לנצח את האל הגדול – חוץ ממני. אני ניצחתי במשחק המושלם הזה."(7)

נראדה, ששמע את דבריהם, התפרץ: "את מדברת שטויות", הוא אמר לאלה, "הרי מדובר באדונו העליון של היקום ומהות קיומו הפנימית; בלתי-מנוצח, ללא-דמות, בעל צורה ומעבר לצורה. איך תוכלי לנצח אותו? את לא מכירה את שיווה, שכן את בסך הכל אשה."
פרווטי זעמה. "שתוק!" היא צרחה, "הטבע ההפכפך והבלתי יציב שלך גורם לך לדבר ככה. שיווה נולד מתוך החסד שלי. נולד והוצב בבטחה במקומו."(8)
נראדה שתק, אבל בהרנגין(9) דיבר: "כדאי שלא תדברי כל כך הרבה. האל שלנו לא נתון לשינויים, ואילו את כפופה למצב נקבי. הגעת לשיווה אחרי שנכנעת לחשק. את לא זוכרת איך שיווה שרף את גופו של חשק(10), ושרף את היער על ההר שהוא אביך(11)?"
עכשיו היא ממש כעסה: "בהרנגין, אתה יצור מטושטש, עם תודעה מפוצלת. לי יש את שיווה כמהותי הפנימית, והוא תמיד שוכן בי. איך אתה, בעזרת כוחה של השפה, מנסה לנסח רעיון של הפרדה בין שני השיוות(12)?
בהרנגין ענה בזעם: "פעם, בזמן קרבן אביך דקשה(13), את הקרבת את גופך משום שלא היית יכולה לשאת את העובדה ששיווה קולל. היום, בבלבולך, את אפילו לא שמה לב שאת עצמך מקללת אותו! את לא זוכרת שנולדת מתוך הר, ושעינית את עצמך(14) עבור שיווה. אין לך כל חיבה כלפיו עכשיו. אין דבר שהוא נעלה על שיווה בכל היקום, וכדאי מאוד שתעשי מאמץ לחבב אותו."
פרווטי קיללה את בהרנגין שיהיה ללא בשר, ואמרה: "אתה מדבר כמו שד. מי אני, ומי שיווה? אתה בטח לא יודע. אתה מדבר מתוך תודעה מפוצלת. ומי אתה בכלל? אל מי אתה שייך? אני אקלל אותך, ומה שיווה יעשה אז?"

ואז פרווטי הסירה בידה את הנחש ואסוקי ששיווה ענד סביב צווארו, ויחד איתו עדיים נוספים שהיו לו: את הירח הדק, את עור הפיל, את הצפעונים קמבלה ואשווטרה, ולבסוף, כשהיא מסיחה את דעתו בעזרת מילים, את אזור החלציים שלו(15). בהרנגין והמשרתים האחרים הסיתו עיניהם בבושה. גם שיווה התבייש, ודיבר בנימה קשה אל פרווטי: "כל החכמים, יחד עם ברהמה ווישנו, צוחקים מהבדיחה הזאת. מה עשית? הרי נולדת במשפחה טובה. אם את יודעת בוודאות שניצחת אותי, לפחות החזירי לי את אזור החלציים."
אבל היא רק צחקה: "למה אתה צריך את האזור? כשנכנסת אל תוך יער האורנים(16), מתעתע בנשות החכמים, מעמיד פנים שאתה קבצן, היית לבוש רק באוויר. היית חכם כל כך טהור, כל כך מזוכך… החכמים ההם סגדו לך והם גרמו לאזור החלציים שלך ליפול, אז גם עכשיו פשוט תרפה ממנו. אחרי הכל, זכיתי בו במשחק."
שיווה כעס כל כך שהוא פתח את עינו השלישית וכיוון אותה אל פרווטי. אבל היא המשיכה, מחייכת: "למה אתה מכוון אלי את העין ככה? אני לא מוות, או תשוקה, או קרבנו של דקשה, או העיר המשולשת, או אנדהקה(17). למה אתה טורח לכוון את המבט הלוהט הזה? לחינם אתה הופך לוירוּפָּאקְשָה – כעור-עיניים – לפניי."

שיווה כפרוש, מודט

כשהיא ממשיכה באופן הזה, שיווה החל לחשוב על נסיגה לאיזה מקום נטוש, היכן שגבר יכול להיות מאושר עם עצמו – חופשי, ללא האחזויות, מחשבותיו תחת שליטה, מעבר לתשוקה ותאווה, מודע לאמיתות המוחלטות; בקיצור, הן שמח והן חכם. אז הוא עזב אותה והלך לאזורי הפרא של הסידהה. פמלייתו – בהרנגין, ויראבהדרה, ננדין – הלכו אחריו, אבל מהר מאוד הוא שלח אותם מעליו והמשיך לבדו(18).

פרווטי מצידה הלכה אל מגורי הנשים, במצב רוח רע. היא סבלה מאוד מהפרידה ממנו ולא מצאה מנוחה בשום מקום. היא חשבה רק על שיווה. העוזר שלה, ויג'איה, אמר לה: "זכית באהבתו של שיווה על ידי עינוי עצמי; זה לא היה נכון לשחק עמו בקוביות. לא שמעת שהמשחק הזה מלא בפגמים? עלייך לסלוח לו. לכי מהר, לפני שהוא רחוק מדי, והתפייסי איתו. אם לא, תצטערי על זה מאוחר יותר."
פרווטי השיבה, לגמרי בכנות: "ניצחתי את חסר הבושה הזה, ולפני כן בחרתי בו כמאהב שלי. כעת אין דבר שאני חייבת לעשות. בלעדי הוא חסר-צורה(19); בשבילו לא יכולה להיות פרידה, או אחדות, איתי. אני עשיתי אותו לבעל-צורה או חסר-צורה, בהתאם לנסיבות, בדיוק כפי שיצרתי את כל היקום הזה, עם כל האלים בו. בסך הכל רציתי לשחק איתו, בשביל ההנאה שבדבר, בשביל המשחק עצמו, כדי לשחק עם הסיבות שמתוכן הוא מתגלם בפעולות."(20)

פרווטי לבשה צורה של אישה משבט פראי, כהה ונאווה, עם שפתיים בהירות ואדומות, צוואר ענוג, גוף קעור וקמור שכמעט נכנע תחת משקלן של שתי שדיים אדירות, מתניה צרות אבל ירכיה ושוקיה בשרניות וזהובות, עם צמידים על זרועותיה ונוצות טווס בשערה. בהחזיקה קשת בידיה ואשפת חצים על גבה, נראה היה כאילו היא מקימה לתחייה את חשק, כאשר הדבורים והטווסים עצמם ביער נשטפו באהבה.
היא הלכה להיכן ששיווה ישב, מכונס בעומק המדיטציה על העצמי, עיניו עצומות – הוא אשר הינו אחד ורבים, ללא גבול, מאופנן רק על ידי ידיעתו הוא. הוא התבלבל בגלל זמזום הדבורים, התעורר, ראה אותה, ורצה אותה. כששלח את ידו אל ידה, היא נעלמה. כעת שיווה, משמיד התשוקה, נכבש על יד הכאב שבפרידה. הוא שלא יודע אשלייה, תעה באשלייה.

הוא קרא לה: "מי את, ולמי את שייכת? מדוע את נודדת בארץ-הפרא הזאת?"
היא אמרה: "אני מחפשת בן-זוג שהוא כל-יודע, שמספק את כל הצרכים, שהינו חופשי וללא שינויים, שהוא אדון כל העולמות."
"זה אני!" אמר שיווה, "אני בן-הזוג הנכון בשבילך. תחשבי על זה."
האשה השבטית הסכימה. "נכון, אתה בן הזוג שחיפשתי. אבל אני חייבת לומר לך: אתה חסר איכות מסויימת(21). אישה כבשה אותך לפני זמן רב, על ידי מדיטציה וסבל רב, אבל אתה נטשת אותה ברגע, בארץ-הפרא. קשה לחבב אותך, ואל לך לומר את מה שעכשיו אמרת לי."
שיווה השיב: "לא נטשתי את האישה ההיא. וגם אם כן, מה אני יכול לומר היום? אפילו שאת יודעת על הפגם הזה בי, עדיין את צריכה לעשות את מה שאני אומר."
פרווטי צחקה: "אתה סגפן, חסר-האחזויות, חסר-תשוקה, מתענג רק על העצמי, חופשי מדואליות, רוצח התאווה. אני רואה אותך כהתגלמות חיה של שיווה. אני לא יכולה להתקרב אליך."(22)

שיווה לקח את ידה וביקש ממנה להיות אשתו. אבל פרווטי התעקשה שהוא יבקש את רשות אביה. הוא הסכים. היא הביאה אותו להר הימלאיה, שיווה ביקש שהנערה תהיה שלו, וההר אמר: "מה אתה אומר, אדון נכבד? זה לא בסדר. אתה הוא זה שנותן את כל הדברים כולם בשלושת העולמות!"
נראדה הגיע ואמר: "שמע, איחוד עם נשים תמיד מוביל ללעג בשביל גברים." ושיווה, שהיה מואר, הסכים: "אתה צודק, איחוד עם נשים הוא נפילה עבור גברים. אני התנהגתי כמו שד, רודף אחריה. אני עוזב לחלק אחר של היקום." והוא הלך למקום שאליו אפילו יוגים לא יכולים ללכת.
אבל נראדה ידע שלשיווה אין כל תמיכה, אז הוא המליץ לאלה ולהר ולכל האחרים להלל אותו. ההרים השתחוו ושרו את תהילתו של שיווה. תופים נשמעו והאלים המטירו פרחים, כאשר אדון היוגים חזר למלוך יחד עם פרווטי(23).

* הקטע מתוך Kedarakhanda 34-35 או Skandapurana 1.1.34-35 – מתורגם מהתרגום לאנגלית של דוד שולמן ודון הנדלמן, מתוך הספר: "God Inside Out: Siva's Game of Dice", שנעזרתי בו גם בשביל חלק מהתובנות.

הערות

(1) נראדה (Narada) הוא חכם נודד, שמופיע בטקסטים הינדים רבים. מצד אחד הוא  נחשב מואר, מצד שני הוא נודניק לא קטן.
(2) פרווטי היא שנותנת לשיווה חיים. בלעדיה הוא ההכרה הריקה, הטהורה, הסטטית, הנצחית. פרווטי מאפשרת את בריאת העולם: היא החומר שבצירוף הכרה יוצר חיים. בסיום הפסקה מצויין שנרדה רואה את שיווה ופרווטי בגוף אחד, כאשר המחצית הימנית שלו היא שיווה, והשמאלית פרווטי. הוא מאוחדים כעת, אך מיד יפרדו…
(3) כעת שיווה ופרווטי נפרדים – הם מתחילים לשחק זה מול זה.
(4) שיווה מתפתה על ידי יופיה של פרווטי. הפיתוי של היופי גורם לו "לצאת מעצמו", לשבור את הסטטיות שלו, ולהגביר את הפירוד בינו לבין פרווטי, חציו השני.
(5) העדיים שתמיד ניתן לראות על שיווה (ראו תמונות).
(6) שיווה מדבר מתוך העמדה המוחלטת: הוא הקיום עצמו, ברור שאף אחד לא יכול לנצח את הכוליות, את המציאות כולה – מחשבה כזאת היא פשוט מגוחכת. בכך הוא מייצג את התפקיד המסורתי-מיתולוגי של הגבר על פי תיאולוגיית הסאנקיה: הוא ההכרה המוחלטת והבלתי משתנה. פרווטי, לעומתו, מייצגת את החומר והתנועה, והיא מדברת מתוך העמדה היחסית, שבה היא אכן ניצחה את שיווה כישות בעלת דמות, בעולם התופעות, שרק בו ניתן לשחק, להפסיד ולנצח. אבל שיווה כאן קופץ בין רמות הקיום בצורה שהיא לא לוגית (גם אם יש בה אמת עמוקה): זה נכון שבדמותו כאחדות המוחלטת של הקיום הוא לא יכול להפסיד, אך אבוי: במישור הזה גם לשחק הוא לא יכול! רק במישור היחסי יש לחוקי המשחק משמעות, ובדיוק משום כך גם יש להם תוקף. במוחלט אכן הכל נשאר כפי שהוא, ובדיוק משום כך גם אין שם מה לעשות. כדי להשיב לו כגמולו היתה יכולה פרווטי לומר: אדרבא, נכון שאתה בלתי מנוצח משום שאתה המוחלט, בדיוק באותו אופן הבא לי כעת את תכשיטיך, ודע שבעומק העניינים, במישור האבסולוטי, הם עדיין ולנצח נצחים שלך!
(7) הוא מיד מאשים אותה באגואיזם: הרי זהו האפיון המובהק של המציאות הזאת, היחסית: שלדברים יש, לכאורה, מהות עצמית. אבל פרווטי לא נשארת חייבת: היא טוענת שרק היא מסוגלת לנצח את שיווה, וזה נכון: היא מפתה אותו שוב ושוב להתגלם, להתממש, לחיות ולא רק להיות. העולם תמיד מצליח לסחוף איתו את התודעה שלנו.
(8) נראדה מאשים את פרווטי בנשיות – שוב הטיעון שהיא אשמה במה שהיא: היא החומר, היא האגו, היא הצד הנקבי של הקיום. זה נכון, אבל לדעתה של פרווטי זה לא רע: הרי ללא היא, שיווה היה נשאר מוחלט ואינסופי – כלומר עקר. היא זו שנתנה לו (ולנו) חיים.
(9) בהרנגין (Bhrngin) הוא ידיד של שיווה, אחד מפמלייתו הקבועה. בדרך כלל הוא מוצג כשלד חי, משום שפרווטי, כפי שמיד נראה, קיללה אותו שלא יהיה לו בשר. לכן הוא זקוק לרגל שלישית כדי להיות יציב, והוא די מסכן.
(10) חשק הוא קאמה (Kama), אל האהבה. כשבא כדי לשלוח בשיווה חץ על מנת שיתאהב בפרווטי, שיווה שרף אותו בקרן של אש שיצאה מעינו השלישית. מאז החשק הוא חסר צורה.
(11) הר ההימלאיה הוא אביה של פרווטי.
(12) כלומר בין שיווה ובין פרווטי.
(13) Daksha, אל הינדי קדום, שבתו, שאקטי, נישאה ללא רשותו לשיווה. כשדקשה העלה קורבן שבמסגרתו הוא לעג שיווה, שאקטי לא היתה יכולה לסבול את העלבון לבעלה והתאבדה. שיווה הזועם הרג את דאקשה, אבל אחרי כן החייה אותו, אבל החליף את ראשו בראש של עז. ממילותיו של בהרנגין ניכר שמוסכם על הכל ששאקטי היא פארווטי, ושהימלאיה הוא דקשה – אלו פשוט הופעות שונות של אותה מהות.
(14) הכוונה היא לטפס (Tapas), מילה שמשמעותה בסנסקריט "חום". המדובר בתרגול מדיטטיבי שבו המתרגל מתענה מרוב ריכוז ומסתגף בתרגול חסר-פשרות. נחשב לדרך בטוחה להשגת חיבת האלים, או מתנות מהם. בשביל שיווה זו דרכו של המחפש הרוחני לדעת אותו (תרתי משמע). מה שאירוני הוא שפרווטי רוצה ששיוה יאהב אותה, ולכן היא פוצחת בטפס. אבל האהבה הרי היא אוייבת הטאפס, שכן היא ממלאת אותנו תשוקה ותאווה, היא מוציאה אותנו מתוך עצמנו אל עבר אהובינו. פרווטי משיגה את אהבתו של שיווה על ידי ההפך מאהבה, טפס. ועל ידי כך גורמת לו לדעת אותה (במובן התנ"כי כמובן), וייתכן שכך היא גם יודעת אותו טוב יותר מאשר על ידי מדיטצייה.
(15) שימו לב: פרווטי עוזבת את שיווה, והיא לוקחת איתה את כל הסממנים החיצוניים שלו. בלעדיה הוא ערום, כלומר ללא תכונות, כי הוא ההכרה הטהורה. היא זו שנתנה לו תכונות כשהתמזג בה, ובלכתה היא לוקחת אותן.
(16) סיפור מיתולוגי מוכר בו שיווה נכנס ליער אורנים שהיה מלא בחכמים על נשותיהם וילדיהם, ופיתה את הנשים. החכמים ניסו להרוג אותו (שכן למרות שניסו להגיע לידיעת האל, לא זיהו שהוא עומד מולם!), ושיווה הראה להם נחת זרועו (ועוד כמה איברים, ראו כאן, באחד המאמרים שלי האהובים עלי ביותר).
(17) כל התופעות ששיווה שרף בעינו השלישית.
(18) מי צריך נשים? צריך רק לשקוע במדיטציה, חושב שיווה. די לעולם – הביאו את ההכרה.
(19) חסר-צורה – או מכוער: virupa
(20) משחק הוא תמיד לשם עצמו. ולכן תמיד מהנה. לדעתי יש כאן רמז לכך שכל הבריאה כולה היא משחק של האל – האל משחק עם עצמו במחבואים. בסנסקריט יש מילה למשחק של הקיום עם עצמו: "לִילָה".
(21) או את כל האיכויות כולן: הרי שיווה ללא פרווטי הוא נטול איכויות!
(22) היא לא יכולה להתקרב אליו – הוא חייב לבוא אליה. הוא אקטיבי, היא פאסיבית. התודעה נכנסת מרצונה אל תוך החומר ויוצרת את העולם.
(23) שיווה מגלה עוד פרכוס של עצמאות, של בדלנות – קשה היא הפרידה מהנפרדות – אבל לבסוף נכנע וחוזר, ומולך על העולם יחד עם זוגתו. הוא יודע שכך יאה וכך נאה.

כבר כמה שבועות שוכבים אצלי בהארד-דיסק שני מאמרונים על "בני ברוך", תנועת קבלת-הפופ הידועה. אחד מהם, שעלה היום באתר מעריב, דומה מאוד בתוכנו לאותה ביקורת ספרים שכתבנו אני וידידי יקי מנשנפרוינד על ספרו האחרון של הרב לייטמן והתפרסמה ב"הארץ", והשני מלא בתופינים הגותיים מפי הרב המקובל שמצאתי במאמר אקדמי מצויין שכתב יונתן מאיר (עליו ראו בצד הבלוג), ושלדעתי אמורים להפעיל פעמוני אזעקה אצל כל אדם הרגיש לרטוריקה כיתתית, או בכלל אצל כל מי שחקירה חופשית של האמת חשובה לו.

בכל אופן, ברור שמכל מה שכתבתי לייטמן והתנועה שהוא מנהיג לא יוצאים זוהרים כזוהר הרקיע, וגליה עזרן, עורכת ערוץ הניו-אייג' (המאממת) ביקשה שניתן לכבוד המקובל להגיב כמקובל, וכמובן שהסכמתי ברצון. הכנתי רשימה של שאלות שמכסות את עיקר הנקודות אותן אני תוקף במאמריי, ושלחתי אליה כדי שהיא תעביר אותן אליו. מאז עברו יותר משלושה שבועות.

והנה לפני כשבוע מובא לידיעתי שכבוד הרב כתב על כל העניין הזה בבלוגו האנגלי. הוא כותב שהשאלות בכלל נשלחו אליו כתגובה לפנייתו שלו אל המערכת "הארץ" בעקבות הביקורת ההיא, דבר שהוא פשוט לא נכון, ואני מקוה שלייטמן פשוט לא מודע לאמת, ולא חלילה עיוות את הדברים בכוונה.

מכיוון שהרב נתן פומבי לעניין, ולטובת תלמידי לייטמן שאינם קוראים אנגלית והציבור הרחב בכלל, הנה השאלות ששאלתי:

1) אתה טוען ש"כל השיטות, למעט חוכמת הקבלה, מבוססות על דיכוי האדם". האם בחנת וניסית את כל השיטות? אם לא, על סמך מה אתה מבסס קביעה זו?
2) אתה טוען שהקבלה קיימת מאז אברהם אבינו, ואילו המחקר המודרני קובע את זמן תחילתה במאה ה-13, ומביא ראיות לטענתו. האם יש לך ראיות לטענתך?
3) אתה טוען שהזוהר נכתב על ידי רשב"י במאה השנייה, ואילו המחקר המודרני טוען שהוא נכתב ע"י חבורת מקובלים בראשות ר' משה דה-ליאון, במאה ה-13, ומביא ראיות לטענתו. האם יש לך ראיות לטענתך?
4) את טוען שהקבלה היא מדע, אולם באיזה מובן היא מדע אם היא נסמכת על הנחות מטאפיזיות (למשל, בדבר קיומן של ספירות) שאין, ולא יכולה להיות להן, כל ראייה?
5) אתה טוען ש"לא מסוגל אדם לתקשר עם הבורא אלא דרך הקבוצה", כלומר חוג המקובלים שבראשותך, ומנגד אתה לא מוכן לקבל לקבוצתך הומוסקסואלים, ומציע להם ללמוד לתקשר עם הבורא לבדם. כיצד אתה מיישב סתירה זו?

ומכיוון שהרב בבלוגו ביקש מקוראיו לענות על שאלות אלו, ומכיוון שהם לא ממש הצליחו, הנה התשובה שלי בקיצור נמרץ: ללייטמן אין ראיות לדבריו, כלומר טענות אלה, ובראשן הטענה שהקבלה אותה הוא מלמד היא מדע ולא אמונה, הינן טענות חסרות כל בסיס. ומכיוון שלייטמן מחזיק בתואר דוקטור לפילוסופיה, הוא אמור לדעת שהן חסרות כל בסיס. אם הוא אכן יודע, הרי שזה הופך טענות אלה לטענות שקריות, ואת הרב לייטמן לשרלטן.

בכל אופן, יחד עם המאמר שלי (כלומר באותו לינק) עלו היום גם כן חלק מתשובות "בני ברוך", ותגידו לי אתם אם הם ענו על השאלות. לדעתי הם בסך הכל חוזרים על עיקרי אמונתם, כלומר לא מביאים כל ראייה חיצונית למערכת האמונות שלהם שאכן הקבלה היא מדע, או, כפי שלייטמן טוען, "כל השיטות, למעט חוכמת הקבלה, מבוססות על דיכוי האדם". שאר התשובות שלהם, אני מתאר לעצמי, יבואו עם פרסום המאמר הבא שלי, שאותו גם אביא לכאן.

והערה אחרונה: קוראים לי Tomer Persico, ולא Tomer Persiko כפי שנכתב בבלוג של לייטמן. אין לי אלא לנענע ראשי ביאוש – כמאמר הפתגם ההוליוודי הנפוץ: "I don't care what you write about me, as long as you spell my name correctly".

1. כידוע, הדת הממוסדת בכלל, והאמונה באלוהים בפרט, סופגות לאחרונה התקפות חריפות מכל מני צדדים, כאשר את צבאות הכופרים דוברי האנגלית מובילים ארבעה אנטי-תאיסטים משולהבים, שכל אחד מהם כתב ספר רב-מכר נגד הדת וכקבוצה הם נקראים "ארבעת הפרשים" (על שם ארבעת הפרשים של האפוקליפסה מפרק 6, ספר חזון יוחנן בברית החדשה). מדובר בריצ'רד דוקינס, דניאל דנט, כריסטופר היצ'ינס וסם האריס.

בסוף 2007 ישבו הארבעה לשיחה בת שעתיים, שיחה שאת השעה הראשונה ממנה ניתן לראות בטלוויזיה שלהלן. יחד הם מדברים על מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור, ומיותר לציין שהם ממש לא נזהרים בכבוד קונם: הם מתלוננים על הגאוותנות של המאמינים; על כך שהם חושבים שכל האמת אצלם; ומצד שני על רגישות-היתר שלהם ונטייתם להיעלב מכל דבר שאומרים על דתם – דבר שרק מדגיש את חוסר הביטחון שלהם באמונתם; הם צוחקים על הלולאתיות של הטיעונים הדתיים (למשל: אם אתה מאמין ללא הוכחות זה טוב, וזו עצמה הוכחה שזה נכון); מדגישים את ההבדל בין דת למדע; טוענים שהרבה מאוד דתיים בעצמם לא מאמינים במה שהם אומרים שהם מאמינים ובוודאי לא נוהגים כאילו הם אכן מאמינים, ועוד כהנה וכהנה.

השעה השנייה (שניתן למצוא כאן) פחות מעניינת לטעמי, ובעיקר מלאה בתהייה (הקצת טיפשית) שלהם על כך שלאנשים רבים אין כל קושי לחיות עם סתירה בין העובדות שהם מכירים בהם לאמונה שלהם. אבל לקראת האמצע סם האריס מעלה את השאלה האם באמת אפשר או בכלל כדאי לוותר על כל מימד של קדושה בחיים, ובסופו של דבר הם כולם מסכימים שפליאה מהקיום היא דבר חיובי, ושאפילו לא היו רוצים "לראות את כל הכנסיות ריקות", משום המימד האסתטי והחברתי שבדת. היצ'ינס (כן, דווקא היצ'נס) מסכם ואומר ש"אם ניתן יהיה למצוא דרך להבדיל בין הנומינוזי לאמונה התפלה נעשה משהו חשוב מאוד ברמה התרבותית". וזה נכון.

עם כל הבוטות, ולפעמים השטחיות, שלהם, בסך הכל אני חושב שארבעתם עושים לא פחות מאשר עבודת קודש. גם אם לא נודה ש"שורש האמונה הוא שורש המרי" (והוא כן), הרי שממילא חשוב מאוד להעמיק את השיח הדתי, וחשוב מאוד להבהיר מהו בגדר אמונה (וייתכן שאמונה תפלה) ומהו אכן אותו מימד קדוש של הקיום, שלא תלוי בכל אמונה. בסך הכל הארבעה האלה מעלים סוגיות חשובות על סדר היום, וגורמים לאנשים לשקול שנית את הנחותיהם הבסיסיות, וזה תמיד טוב. ואם הם יצליחו לזעזע קצת את הממסד הנוצרי (או היהודי) האורתודוקסי – עוד יותר טוב.

2. מי שלוקח את העמדה ההפוכה בדיוק כלפי הדת הוא טוני בלייר (שכזכור התקתל לא מזמן), שאחרי שהתייאש מנסיונותיו לפתור את הסכסוך במזרח התיכון, עבר למפעל אוטופי לא פחות: הוא הקים לאחרונה עמותה בשם Tony Blair Faith Foundation, שבאמצעותה הוא מנסה לקדם… מה בעצם? אמונה? לא, הנה: "… מטרתה לקדם כבוד והבנה לגבי דתות העולם הגדולות, ולהראות כיצד אמונה היא כוח רב עוצמה המיטיב עם העולם המודרני".

טוב… מה שאולי לא מפתיע הוא שהפרוייקט הזה של בלייר, כמו בלייר עצמו, רווי סתירות. הרי כולנו יודעים שאמונה דתית היא גם, ובצורה מובהקת, כוח רב עוצמה המרע עם העולם המודרני. בלייר עצמו מודה שאמונה יכולה לעודד בוּרוּת, פחד ואיבה. הוא אומר שאמונה עדיפה על הומניזם חילוני, אבל מודה שאינו יכול להוכיח את זה, וכן מודה שניתן להיות מוסרי גם ללא דת. ובל נשכח שכאשר היה ראש ממשלה תמך בהפלות ובשימוש באמצעי מניעה, נושא שהכנסייה הקתולית מגנה בחירפון נפש.

אין ספק שבלייר הוא היום הנוצרי המאמין הכי קוּל, ובהשפעתו ברמה העולמית הוא מתחרה בגו'רג' בוש ובאפפייור. מכיוון שכנראה יש לו יותר תאי מוח ריאלים ורציונלים משניהם גם יחד, הוא דמות מעניינת וחשובה, ויהיה מעניין לעקוב ולראות איך לאן יכוון אותו האל הטוב.

3. כעזר לעמדתו של בלייר ניתן לקחת את רבבות הנזירים הבודהיסטים הבורמזים, שמסייעים לעמם להשתקם מהציקלון הקטסטרופלי שפגע במדינה הענייה הזאת. מאמר של הניו-יורק טיימס.

4. "התנועה הרוחנית, שצמחה מן השטח, היא אולי התנועה הגדולה ביותר שנכנסה לזירה הדתית / רוחנית מאז הרפורמציה", ועוד כמה קביעות מעניינות, כמו גם נתונים שמראים עד כמה הניו-אייג' לסוגיו ומיניו נפוץ ומשפיע אפשר למצוא במאמר מקיף של פיליפ וקסלר, פרופסור לסוציולוגיה וחוקר ידוע של תנועת ההתעוררות הרוחנית. המאמר הופיע לראשונה לפני כשנתיים ב"ארץ אחרת", וכעת הוא ברשת מטעם ynet, מלא כל טוב ומעניין.

5. מה יש במנטליות הרוסית שמאז ומעולם היה רגיש כל כך לכל סוג של ספיריטואליזם ודתיות כיתתית? אני לא בטוח, אבל הניחוש שלי הוא שהקריעה שבין הכנסייה הקתולית ליוונית אורתודוקסית (רשמית במאה ה- 11) היוותה את הבסיס שממנו היתה יכולה המיסטיקה הסלאבית להמריא, כאשר באירופה הקתולים היו הרבה פחות סובלניים לגילויים של אלוהות מתפרצת. המהפכה הפרוטסטנטית קברה סופית את הרוחניות באירופה, ואילו מעבר להרים הקווקזים המשיכו אנשים לגלות עולמות נסתרים בנחת.

שנות הקומוניזם הדחיקו בכוח כל סימן לרוחניות או כיתתיות (או שמא ניתבו את היצרים הללו לפולחן המפלגה), וכעת הכל מתפרץ החוצה כמו בורשט שפג תוקפו. רוסיה מלאה באלפי(!) כתות ומשיחים, שעיקר עיסוקם הוא גביית כספים מחסידיהם. הנה מאמר מהנה ומעניין מאוד על הכתות האפוקליפטיות שפורחות עכשיו ברוסיה: "הישועים הרבים של כתות סוף-העולם הרוסיות".

6. במקרה עליתי על אתר הבית של נדב שנרב. ד"ר שנרב הוא מרצה וחוקר במחלקה לפיזיקה באונ' בר אילן, ולדעתי אחד ההוגים האורתודוקסים המעניינים כיום. הוא מפרסם מאמרים פה ושם, וגישתו הרציונלית ונטולת-האפולוגטיקה, בשילוב עם החוש הביקורתי החד שלו והידע הרב שהוא מחזיק, וכן עם העובדה שהוא לא רב או מנהיג קהילה, מאפשרת לו לכתוב בצורה מרתקת ומאתגרת. הנה דף המאמרים שלו, וגשו גם ל"קישורים", בשביל עוד כמה חיבורים מעניינים שלו.

7. מוסף הארץ בסוף השבוע שעבר ניסה להתחרות ב"חיים אחרים", והביא שתי כתבות ניו-אייג'יות למהדרין. האחת על טרי לוי, מכשפה מודרנית שסיפור הגילוי העצמי שלה מעניין מאוד, והשנייה על אמני מוזיקת הניו-אייג' דווה פרמל ומיטן, שביקרו בארץ, ועל סצנת ניגוני הניו-אייג' באופן כללי.

8. גם ברשימות היו כמה רשימות ראויות לציון: אסף פדרמן על הקשר, או חוסר הקשר, בין פסיכולוגיה ומדע לבודהיזם ואביב טטרסקי ברשימה מתוקה ועמוקה על הדרך מהאחד אל הריבוי ומי שרוצה קצת ארס, הנה דרור פויר במאמר ממש זועם ולא ממש מנומק נגד האמונה באלוהים.

9. לי עצמי היו שתי כתבות באתר מעריב שלא העלתי לכאן: האחת על התמיכה שמעניקה המדיטציה לאנשים שחולים במחלות קשות, בהתגברות על כאב ואף על המחלה עצמה. והשנייה, שעלתה היום, היא ראיון עם ד"ר רון מרגולין, שעומד בראש מסלול לימודים חדש באונ' תל-אביב המוקדש ל"דתות זמננו" – היינו ניו-אייג' ופונדמנטליזם.

10. כתבה על יוגה למתקדמים מהניו-יורק טיימס.

11. סוזן בלקמור על הסכנה שבממים ותמים וכל מני דברים שכמו גנים רק משתכפלים ללא כל מחשבה או התחשבות בתוצאות השתכפלותם. הרצאת וידאו מעניינת ששלח אלי אורי כהן. ומי שתוהה איך כל זה קשור לרוחְניות, שיקליק כאן.

12. אני מאוד נלהב מבחירתו של ברק חוסיין אובמה למועמד הדמוקרטים לנשיאות ארה"ב. לבד מההתרגשות מהתקדים ההיסטורי (שהוא נהדר נהדר נהדר) וההערכה לאזרחים האמריקאים שבחרו בו, אני גם מתרשם לאללה מהבחור עצמו, עד כדי כך שמתעורר בי חשד שמשהו כאן לא לגמרי כשר. לא יודע, הוא כאילו טו גוד טו בי טרו.

כבר סיפרתי שיש כאלה שרואים באובמה את האנטיכריסט, אבל יש גם יש כאלה שרואים בו את ההפך הגמור. אופרה ווינפרי מזמן ציינה שבשאיפה להתפתחות כללית הוא "המנהיג המפותח" ("evolved leader") שיצעיד אותנו קדימה, ושהוא אכן "האחד"; דיפאק צ'ופרה כבר קבע שאובמה "יודע את עצמו לעומק, בכנות ובאותנטיות" ושאם הוא יזכה בבית הלבן זו תהיה "קפיצה קוונטית בתודעה האמריקאית". והנה כתב של הסאן-פרנסיסקו כרוניקל שמעלה השערה שמא אובמה הוא "יוצר-אור" מואר. הנה דבריו:

Many spiritually advanced people I know (not coweringly religious, mind you, but deeply spiritual) identify Obama as a Lightworker, that rare kind of attuned being who has the ability to lead us not merely to new foreign policies or health care plans or whatnot, but who can actually help usher in a new way of being on the planet, of relating and connecting and engaging with this bizarre earthly experiment.

והוא לא לבד. ראו הבלוג הבא שנקרא בתמימות "Is Barack Obama the Messiah?" ואוסף שלל עדויות (כגון ציטטות של אנשים שונים על אובמה, כמו אלו שלעיל) לכך שאכן כן. נו, אז מי אמר שדת ופוליטיקה לא הולכים ביחד?

13. ביום ב' הבא אני אדבר על הקשר בין האינטרנט לניו-אייג' בכנס השנתי של חוקרי העידן-החדש. הכינוס כולו הוא מ9:45 עד 17:00, באוניברסיטה העברית, הר-הצופים, בניין רבין, חדר 2001, וידברו שם גם אנשים טובים כמו פרופ' יעקב רז וכרמל ויסמן. פתוח לקהל, אבל תביאו משהו צמחוני לאכול.

"בלעדיך אדוני, מה אהיה? למלך אשר אהבת, זכרו של אשר לך טוב קראת, הגדלת את שמו. הפקדת לו דרך ישרה. אני נסיך רצונך, מעשה ידיך. אתה יצרתני והענקת לי מלכות על עם הארץ. כטוב לך, האדון אשר משביר כולם, נטעת בי אהבה לאדנותך הנשגבת. שים יראת אלוהותך בלבי. הענק לי אשר טוב לך, למען חיי לוּ תעשה."

זו תפילתו של נבוכדנצר השני, מלך בבל, ראשית המאה שישית לפנה"ס. אותו נבוכדנצר ששלח את רב הטבחים שלו, נבוזראדן, כדי לשרוף את ירושלים ולהחריבה. אותו נבוכדנצר שתחתיו חרב בית ראשון, אותו נבוכדנצר שבפקודתו הוגלו אלפים לבבל.

אותו נבוכדנצר הוא אדם דתי. יש לו אלוהים. אלוהיו שמו מורדוך, והוא נושא אליו תפילה. הוא מכיר בכך שבלעדיו אינו ולא כלום. שבזכות מורדוך הוא מלך, שבזכותו דרכו ישרה. לא זאת אף זאת: נבוכדנצר מודה לאלוהיו על שנטע בו אהבה, וכניעה. הוא מבקש ממנו לברך אותו גם ביראה.

יוחנן מופס מציין בספרו שגם מכתובות אחרות מאותה תקופה בבבל ברור כי הרעיון שהאל אמור לתת לנו את היכולת לעבוד אותו כהלכה היה עקרון תיאולוגי מקובל. רעיון שכמובן מוכר מאוד לכל מי שתפילות עבריות שגורות בפיו. זה רעיון טוב. לו יהי.

* התפילה מצוטטת בספר אישיותו של אלוהים מאת יוחנן מופס, עמ' 121, והיא תרגום של התרגום של S. Langdon, Die neubabylonischen Königsinschriften, R. Zehunpfund (tr.), Vorderasiatische Bibliothek, 4 (VAB IV) Leipzig 1912, p. 122-123