אומרים עליך שאתה מסוג האנשים שההצלחה לא שינתה אותם.
שטויות. ולא רק ההצלחה – כי לא משנה מה זה, זה שינה את צדוק. צדוק הוא השינוי שעובר על צדוק.
לא נשארת בדיוק אותו בנאדם שהיית לפני ההצלחה?
צדוק נשאר אותו דבר, כי צדוק הוא השינוי והשינוי תמיד נשאר אותו דבר.

לא רבים הם ספרי הזן. מעטים עוד יותר הם ספרי הזן העבריים. ייתכן מאוד שלבד מספריו האחרונים של יואל הופמן אין ממש ספרי מקור שמדברים זן (שכחתי מישהו? אוקיי, נכניס גם את "הכושי" של רועי צ'יקי ארד. אומרים שגם "רישומים של התגלות" של אריאל הירשפלד). לכן מרענן כל כך הוא "צדוק בנפתולי התשוקה". מרענן במובן מעורר. ומעורר, כמובן, במובן הזֶני של המילה. את הספר לכאורה כתב דרור פויר. לכאורה, כי אין ספק שרוח נעלה נכנסה ותפעלה את גופו והכרתו בזמן שכתב – בני אדם יודעים רק לשקר, ו"צדוק" מלא מדי באמת כדי שיכתב על ידי אחד מהם. כי צדוק מדבר זן.

ומה שיפה הוא שזהו לא זן פרוע, נונסנסי, ילדותי. זן כזה קל מאוד "לייצר". כאן יש מולנו זן שורשי. זן עמוק. זן עם בסיס וקירות שנותנים צורה ומובן לחלל, לריקות האדירה שבמהותו. כי צדוק הוא תיאולוג. תיאולוג של זן.

ומה שיפה הוא שתיאולוגית הזן של צדוק אינה עתיקה ואינה מועתקת. תיאולוגית זן כזו קל מאוד לספר. אבל תיאולוגית הזן של צדוק היא תיאולוגית זן חדשה, מודרנית, מתאימה לזמננו, עדכנית – והתאימות לזמן הזה נותנת דגש ותוקף לרגע הזה, להווה הנצחי שבמהותה/מהותנו. כי צדוק הוא עכשיו במלוא המובנים של המילה.

קריוקי

צדוק הוא אמן: אמן קריוקי. הקריוקי הוא הדרך של צדוק להיות, ולהיות באמת. כן, קראתם נכון: נטילת הזהות הפיקטיבית, חמיקה מהזהות הקבועה, הידמות והעתקה וחיקוי וזיוף – היא הדרך של צדוק להיות באמת.

כך מתחיל הספר:

חי רק זה שעשה קריוקי. יבין את הזמן והעולם והאלוהים והאדם רק זה שעצר את הזמן, הפך את העולם, מצא את אלוהים, אהב את האדם. חי רק זה שנשא קולו בשיר. בקריוקי מוצא צדוק את הפליאה הראשונית, ומתמכר לה. הפליאה הראשונית היא הקריוקי. הקריוקי: חטף של זמן המכיל את הקלות בה נושרת המבוכה, את הטבעיות שבתחושת החירות, ואת הפשטות שבלהיות הרבה. הקריוקי: חטף של זמן בו אני חדש נובט ואני חדש נושא פרי. הפרי הוא האני החדש. טעים האני החדש. (עמ' 5)

הקריוקי הוא תורת הגאולה של צדוק, והוא הגאולה של צדוק. כפי שאנחנו רואים, ועוד נראה, הגאולה קשורה קשר אמיץ עם האני, ועם ריבוי האני. והדרך לריבוי האני הוא הקריוקי. ברור גם למה.

ומפני שהקריוקי הוא הריבוי, הוא מנוגד למונותאיזם:

המונותאיזם רע לקריוקי כי הוא יוצא מתוך נקודת מוצא האומרת שיש מקור. הקריוקי אומר שכל אחד מההעתקים יכול באותה מידה להיות המקור. עבור צדוק, האמונה שיש מקור אחד ושלל העתקים היא חילול קודש הקודשים של הקריוקי. […] המונותאיזם והקריוקי יצאו שניהם מתוך תחושת האני, אך פנו לדרכים שונות. המונותאיזם טוען: אני זה אחד ולכן אלוהים הוא אחד. הקריוקי טוען: אני זה כמויות משתנות של הרבה אני ולכן אלוהים הוא כמות משתנה של הרבה אלוהים […] המונותאיזם טוען: אני זה שניים, ולכן אחד מאיתנו זה האני והשני הוא אלוהים. הקריוקי טוען: אני זה כמויות משתנות של הרבה אני ולכן אלוהים הוא כל אחד מאיתנו. […] המונותאיזם הוא המיקרוסופט של האמונה (עמ' 126- 133)

וצדוק גם שואף להראות שהמונותאיזם עצמו, אף אם יתכחש לכך נמרצות, מקורו בריבוי! הנה:

על מנת להוכיח סופית וחד משמעית את הקשר בין הקריוקי, האלוהים, הנבואה והמונותאיזם, יחדור צדוק אל עיקר העיקרים של המוסר המערבי – עשרת הדברות ביייבי!
עשרת הדברות מופיעות פעמיים בתנ"ך […] הפעמיים האלה שונות, בייבי! עשרת הדברות הן לא אותן עשרת הדברות. כל ילד יכול לפתוח תנ"ך ולראות את זה. וגם בריאת העולם, אם כבר מדברים, גם היא מתוארת פעמיים, והפעמיים האלה שונות אחת מהשנייה. בריאת העולם, בייבי!
וזה הקריוקי. ההבדלים הקטנים בין הביצועים, הרגעים הבלתי אפשריים, החלומות שלא נועדו להתגשם, המבטים שנפגשים בפעם האחרונה. הקריוקי הוא השיר של אלוהים, כי אפילו/גם אלוהים – וצדוק אוהב את אלוהים! – לא יכול לחזור פעמיים על אותו הטקסט בדיוק. השיר של אלוהים הוא השיר של הרגע של אלוהים. (עמ' 139-140)

נסכם: הקריוקי הוא ריבוי, והקריוקי הוא חיקוי, אבל חיקוי במודע. הוא מודע לעצמו ומודע לכך שלא ייתכן משהו שאינו חיקוי, אבל זה בסדר, כי לא ייתכן גם משהו שאינו חדש: כל חיקוי שונה מקודמו במקצת (ועיינו בבודריאר אם יש לכם כוח). אפילו אלוהים לא יכול לברוא משהו זהה למה שהיה, אבל בדיוק בגלל זה כל מעשה הוא בריאה: כל רגע העולם מתחדש כולו. גם אנחנו מתחדשים כל רגע ורגע, אבל אנחנו מודעים לכך (על פי צדוק) רק כאשר אנחנו שרים קריוקי ("שירו לה' שיר חדש" וגו'). המודעות שמוליד בנו הקריוקי מאפשרת לנו לראות את ריבוי האני שבנו, כלומר משחררת אותנו מהאשלייה המונותאיסטית של אני אחד מול אלוהים אחד. של אני אחיד וקבוע. כלומר, בעצם, של מוות.

כל רגע ורגע, אם כן, אנחנו אני אחר. בקריוקי אנחנו גם רואים את זה:

השיר נגמר. צדוק, כמו תייר, משקיף על חילופי המשמרות של האני. איזו טקסיות, איזה הדר (עמ' 166)

אם כך, האם רק כשאנחנו שרים קריוקי אנחנו מוארים? ודאי שלא. כמו מדיטציה, אותה יש להתחיל על הכרית ולהמשיך אל תוך החיים כולם, כך גם הקריוקי: "הקריוקי, ילד, נמצא בכל, לא רק בשירים – וזה השיעור הראשון, והכי חשוב, שאני יכול ללמד אותך. מחר אנחנו מתחילים את האימונים." (עמ' 103). הקריוקי הוא החיים, כי החיים הם ריבוי וחיקוי ויצירה ובריאה. אנחנו למדים שהחיים הם ריבוי וחיקוי ויצירה ובריאה כאשר אנחנו שרים קריוקי, כלומר מבצעים במודע את מה שכרגיל אנחנו עושים מתוך הרגל.

האני

בית הכלא הגדול מכולם הוא לשון היחיד במילה "אני". יקום האדם המגדיר את עצמו כאני אחד ויתגלה נא בפנינו. אדם כזה, אם יקום, הוא שקרן. לא שקרן, למה שקרן, משוגע. השיגעון של המונותאיזם, של מעצבי האופנה, השיגעון של המראות ושל סכיני הגילוח. השיגעון של לשון היחיד במילה "אני", שסותר את כל מה שהאני יודע על עצמו. (עמ' 211)

האני אינו אחד. כאחד, אין אני. והייתי אף מוסיף: האחד אינו אני. צדוק הוא נביא מנביאי הבשורה החשובה הזאת, ונבואותיו – שיריו: "הקריוקי הוא רעיון הנבואה עצמו" (עמ' 136).

זה הקריוקי, כי המציאות לא מציעה שום פיתרון אמיתי לבעיית האני. המציאות נכשלה בניסיון שלה להציג את הדברים שנמצאים מחוץ לשפה. המציאות לא עזרה להבין את המציאות. ולכן המציאות צריכה ללכת (עמ' 275)

ולמה הבלבול? למה המציאות מרמה אותנו? בגלל התודעה.

התודעה

התודעה היא אירוע וולקני הפולט מילים ומעשים אל פני השטח. אנחנו התושבים הטובים של פומפיי, ואנחנו נקברים כל יום מחדש" (עמ' 157) "צדוק יגדיר מהי תודעה ויסגור את הסיפור הזה. אדם וחוה אוכלים מעץ התודעה, ותפאום הם יודעים משהו. מה הם יודעים? "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות" (בראשית, ג', ז'). התודעה, אם כן, היא התחושה שכולם רואים לך. (עמ' 63)

ולמה רואים לך? כי אתה מגדיר את עצמך כיחיד. כאחד. אתה מחפצן את עצמך והופך לדבר. ודבר אפשר לראות. אבל את מי שאתה באמת, את הריבוי, אי אפשר לתפוס בעין: העין יכולה להתבונן בנקודה אחת, לא יותר. החטא הקדמון הוא לראות עצמנו כנקודות בודדות בתוך העולם. צדוק משתמש בקריוקי כדי להנכיח את הריבוי הנסתר, שהוא האמת.

קלישאה וקיטש

"צדוק בנפתולי התשוקה" מזמין גם דיון נוסף בסוגייה אהובה עלי: ההבדל שבין קיטש לקלישאה (וכתבתי על זה כאן, וכאן). כידוע, הקלישאה היא אבי אבות הטומאה, ואילו הקיטש מהווה מניפסטציה של ניצוצות דקודשין. והנה דווקא ספר מצויין זה מלא עד אימה בקלישאות (שירים פופולריים מתורגמים, רפליקות מפורסמות מסרטים משוכפלות, וכו'), וריק כמעט לחלוטין מקיטש. ועדיין, טוב מאוד הוא. הכיצד? התשובה נמצאת בתמה המרכזית של הספר: הקריוקי.

הקריוקי ניזון מקלישאה. הקריוקי מתענג מקלישאה. הקריוקי הוא שיר הלל לקלישאה. ומכיוון שדרכו של צדוק היא דרך הקריוקי, הרי שכל הספר הזה הומאז' לקלישאה. אבל, וזהו האבל הגדול, הקלישאות כאן מובאות תוך ידיעתן כקלישאות. הקלישאה (כמו כל רוע) אינה מזיקה לכשעצמה, אלא רק אם עושים בה שימוש קלוקל, ושימוש קלוקל הוא תמיד שימוש לא מודע. במילים אחרות: קלישאה כנה אינה קלישאה. וזהו בדיוק הקריוקי: הקריוקי הוא קלישאה שמודה בקלישאיותה. הקריוקי הוא ההכרזה המזומרת: אני שר שיר ידוע, מפורסם מאוד, לא שלי: אני קלישאה. וההודאה מעבירה את הקלישאה תהליך אלכימי מהיר שהופך אותה מטמאה לקדושה. כן, זה מה שעושה כנות לדברים. וזה מה שמציל את הקריוקי: שכולם יודעים שהוא חיקוי.

כדי להבין שהעניין אכן כך נפתיע את הסוגיה ונתקוף אותה מאחור: נסו לחשוב על המקרה ההפוך: זמר ידוע ומוכשר (למשל רוג'ר ווטרס בביקורו האחרון בארץ) שעולה על הבמה ורק עושה עם השפתיים. הוא מבצע שירים שהוא יצר, שירים שלו, אבל הוא לא שר אותם באמת. והוא מציג את הדברים כאילו הוא כן שר. הוא משקר, ועוד עושה את זה בשביל הכסף. ברור שזה מגעיל. זה חטא, וזמר כזה הוא בדיוק ההפך הגמור מחובבן חמוד שמקרייק להנאתו. זמר כזה הוא האנטי-כריסט של צדוק. הוא האנטי-צדוק. וחבל, כי הצדק עם צדוק.

[לרשימות הקודמות בסדרת "שירי זן עבריים" ליחצו על שם הסדרה כאן ממש מתחת למילים אלו]

 

 

לפני כשנה, אחרי כמה שבועות של חיפוש עצמי (במובן Self ולא self כמובן) בטירוונאמלאי אשר בדרום הודו, הכרתי דמות בדויה: סוואמי הודי רב קסם ותבונה, איתו ניהלתי שיחות מרתקות ושתיתי במשותף ממעיינות החכמה. הוא השיב לי על שאלות, סיפר לי סיפורים, דיבר איתי על מהות הקיום ושלח אותי להקיף את הר ארונצ'לה הקדוש. הזמן איתו היה לי קסום ומלמד, והשבוע, בהשראת חג החירות, נזכרתי בו, וצלצלתי בהתרגשות אל אותה צ'אי-שופ בה הוא תמיד יושב, בה הוא תמיד לוגם מהתה המתוק ומעשן בִּידִי בשרשרת.

"חג שמח" אמרתי, והצחוק העמוק והצרוד שלו נשמע לי כל כך מוכר שממש הרגשתי אותו לידי. "חג שמח גם לך", אמר, "חשבתי שלא אשמע ממך יותר." שאלתי למה הוא חשב כך, והוא אמר שהוא "לא יודע למה. סתם חשבתי." מה זאת אומרת סתם, שאלתי, הרי יש סיבה להערכה שכזו. "לא," הוא אמר, "אין שום סיבה. למחשבה אין סיבה – היא פשוט באה. סיבה יש רק לעמדה שלנו כלפיה: אם אנחנו לוקחים אותה ברצינות – או לא. אישית," אמר, "אני אף פעם לא לוקח שום מחשבה יותר מדי ברצינות."

התחלתי להקשות עליו, להתנגד לחוצפה האדירה שבדבריו, אבל לפני שהוצאתי משפט שלם מפי הוא התחיל נואם נואם, שוטף אותי בהגיגיו המתרסקים מטה כמפלי מים: "תראה," אמר, "המחשבות הרי משחקות אחת עם השנייה תופסת. כל אחת מנסה להאחז בזנב אחותה. הבעיה שלנו היא שהראשונה לא מנסה ממש לברוח מהשנייה – היא אוהבת להרגיש את כפות ידיה הלחות של המחשבה הבאה אחריה אוחזות באחוריה. כך יוצא שיותר מאשר הן משחקות תופסת הן נעות בשיירות, זורמות בשרשראות חיות כמו בריקוד ברזילאי. וככה הן רוקדות, שרשראות שרשראות, צמודות צמודות מאופק ועד אופק, מחשבה אחרי מחשבה אחרי מחשבה, עד שנדמה לך שהן נחש גדול, ארוך, עבה וחלקלק, נחש עקלתון, נחש חנק עצום ללא ראש או קצה. אבל זו אשלייה: זה לא נחש, זה חבל. זו חבילה של מחשבות, מסודרות בשורה. כמו אורְחַת גמלים: שיירת הגיגים עם דבשות מלאות מילים.

"אבל אתה, בטיפשותך, לא רק שאתה חושב שזה נחש חי ולא חבל מת, גם נדמה לך שהנחש הזה הוא אתה. נדמה לך שאתה שרשרת המחשבות! אתה חושב שאתה המחשבות שלך, עד כמה מטורף שזה נשמע! ואתה לא. אתה לא. תאמין לי, אתה לא. וכשתתעורר מהטעות הזאת תבין כמה הזוי היה להאמין שכן, וכמה מתסכל.

"הבעיה היא שהנחש הזה של המחשבות הוא מתוחכם, וכשתפסיק להאמין בו ולחשוב שהוא אתה, הוא ישכנע אותך שאתה אולי לא הוא, אבל אתה בעצם המקור שלו. שאתה הוא המרכז שסביבו מלופף אותו נחש מחשבות מחניק. כי פתאום תגלה שהמחשבות יודעות לנוע לא רק בשורות, אלא גם במעגלים. 

"כן, כך הן תרקודנה, המחשבות: במעגלים. רוקדות רוקדות ומתוך כך יוצרות דמיון שווא של מרכז אשר סביבו חולל לו הריקוד. ומי במרכז? נכון, אתה! אתה במרכז העולם ואתה במרכז ההכרה. הכל סובב סביבך והכל נובע ממך. לא רק זה: למעשה אתה חושב שאתה הוא המרכז, שהמרכז הזה הוא הוא אתה היסודי, אתה המהותי, אתה האמיתי. אוי, כמה ילדותי.

"לא: אין מרכז, רק מעגל, אבל לראות את זה, לתפוס את זה קשה כמו לכלב לתפוס את זנבו שלו, למרות שהוא יכול לכלות ימים שלמים ברדיפה. ברור: הרדיפה רק מרחיקה את הזנב, וכל ניסיון להבנה הוא רק עוד מחשבה שנוספת למעגל הריקודים. תנסה להבין: כל מחשבה על המעגל מרחיבה אותו, ומצד שני כל ניסיון שלא לחשוב מגביר עוד את קצב הריקוד! נסה ותראה. אתה תקוע, אם כן, במעגל. במעגל קסמים.

"כן, המצב לא נראה טוב עבורך. לא: המצב נראה רע. אבל אל תתייאש, כי לאמת יש כוח שלשקר אף פעם לא יהיה. זהו כוח ההוויה. וכוחה של ההוויה היא הקיום שלה. וכוחו של הקיום הוא שהוא נוכח. וכל נוכחות הרי היא מגלה את עצמה. כך שהגאולה היא רק עניין של זמן. כי למרות כל הבלגן שמתחולל אצלך בראש, מדי פעם, לעיתים נדירות, פתאום, אתה רואה משהו, אתה תופס משהו: בכפות רגליך שלך אתה מבחין, בעקביך בעודם בורחים ממך – אתה חוזה בתהליך האינסופי בדיוק כשהוא מתחיל שוב (עד כמה שזה פרדוקסלי). בהתגלות הזאת האורובורוס כל כך מופתע שהוא שומת את זנבו מפיו ונושם בפעם הראשונה אויר נקי, ללא מאמץ. אז אתה מבין שכל הזמן רק הלכת במעגלים, רק הלכת והסתחררת, בעוד שכל הזמן היית יכול פשוט לשבת במקום – וזה היה בדיוק אותו מקום אליו הגעת בעזרת כל מאמציך! לכן אתה מחייך: היית יכול, כפי שאמר פעם מישהו, פשוט לנשק בעצמך את שפתיך שלך וכך ליהנות לנצח! אבל טוב שנישקת אחרים: שפתיך מרגישות עכשיו אחרת: עשירות יותר, מלאות וטעימות יותר.

"תראה, הבעיה היא לא המחשבות עצמן. את זה חשוב מאוד להבין: אין מחשבה רעה, יש רע למחשבה. המחשבות פשוט כלואות בתוך ההכרה שלך, אתה מבין? כמו זבובים בתוך צנצנת. כמו דגיגים בתוך אקווריום – לכן המים הטהורים הופכים מעופשים. אתה פשוט כולא אותן בתוך חומות, סוגר אותן ולא נותן להן אויר. אתה תופס אותן, מבין? תופס אותן לא נכון.

"שחרר את המחשבות! נפץ את חומות ההכרה שלך ותן למחשבות לפרוח לאן שרק תרצנה. כי כפי שזה עכשיו הן פשוט שורצות בצפיפות, מתחככות זו בזו, יוצרות חום ומחנק, נתקלות כל הזמן אחת בשניה ובחומות ההכרה. מכיוון שאין להן מה לעשות, הן מתרבות. מכיוון שכך, הלחץ רק גובר. אם תתן להן חופש הצפיפות תפחת וממילא גם מספרן ילך וידלדל. מעגלי הריקודים ילכו ויעשו צרים. ההכרה תתקרר ותרווח.

"תן למחשבות חופש. שחרר אותן. פתח את גבולות התודעה. הרפה את חבלי ההכרה. שבור את סורגי המיינד. איך? לא בכוח. בְּהתענגות של אהבה. כי אהבה היא תנועה מההכרה בו זמנית החוצה ואל תוך עצמה. האהבה היא המסוגלת לעבור את קירות המיינד, כי אהבה היא מזיגת נהרות התודעה אחד אל השני, מעבר למדבריות שגרגירי החול שבהם הם זכרונות ומושגים. האהבה תחלחל דרכם, תרטיב אותם, תעשה אותם קרים יותר, רכים יותר, נוחים יותר, מתפשרים יותר. וכל פעם שאתה שולח נהר של אהבה מצדך, היה בטוח שים של אהבה נמצא ממול, מעבר לחול, עולה לקראתך בגאות של חסד."

1. יש דת נוצרית, יש מוסר נוצרי, יש רוק נוצרי ועכשיו גם יש גם אינצקלופדיה נוצרית, קונסרבפדיה (ו- Wired כתבו על זה), ויו-טיוב נוצרי: גוֹד-טיוב.

2. עמוד המאגד בתוכו כמה וכמה ראיונות וידאו עם מורים רוחניים מפורסמים: מיינד-ליפט.

3. סרטון חמוווווד על פסח

4. דת, מסתבר, נמצאת במקום שני אחרי מין באינטרנט.

5. כת נוצרית-יהודית קטנה שמאמינה בשימוש רוחני במריחואנה. איפה? בהוליווד.

6. למי שפיספס בקולקטיב, הנה העץ המשפחתי של אלי יוון. ייתכן שזאוס הוא הגיס של אפימתאוס?

7. והנה העתיד: "אחרי 77 שעות פתר המחשב בעיה שהעסיקה דורות של מתמטיקאים". אז מה יתרון לו לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, אם בסוף בא איזה מחשב, ולא רק שפותר את הבעיה, ולא רק שמגיש פתרון כזה שאי אפשר כנראה להבין אותו, אלא גם מגיש פתרון כזה שאי אפשר בכלל לקרוא אותו ("אורך הפתרון לבעיה […] הוא גדול עד כדי כך שאם הוא יודפס במדפסת, יכסה הנייר אזור ששטחו שווה לשטח מנהטן")?

אחרי ש"כחול עמוק" ניצח את קספרוב בשח, עכשיו יש מחשב שכבר מנצח אותנו במתמטיקה. המחשבה האנליטית שלנו, כנראה, נידונה להתמקם במקום השני המכובד על פני כדור הארץ, וייתכן, יאמרו מני עתידנים, שגם בענייני טקטיקה פוליטית וכלכלית יחליטו בשבילנו בעתיד מחשבים. ואנחנו אפילו לא נוכל לבקש מהם להסביר את ההחלטות שלהם: "צר לי (יאמר המחשב בקול נשי – תמיד נותנים להם קול של אישה בסרטים), אבל זה נשגב מבינתך, בן אנוש חביב. וממילא רק לומר לך מה הביא אותי להחליט כך יקח לי בערך שנה. אז עשה מה שאני אומרת ואל תשאל שאלות." ואנחנו נענה: "נעשה ונשמע". וזהו, אנחנו כבר לא הכי חושבים בעולם.

ומה בכך? אנחנו כל כך הרבה יותר מאשר מכונות של מחשבות וחישובים.

8. הלהיט הניו-אייג'י הגדול עכשיו בארה"ב הוא הספר והסרט "The Secret", בהם מדובר על "סוד" שלכאורה הוסתר מהאנושות ("צופן דה וינצ'י" סטייל) ועכשיו מתגלה: המחשבות שלכם קובעות את המציאות שלכם. יש גם אתר בעברית, וגם אנרג'י כתבו על זה. כרגיל בכל בלבול, גם השטות הזאת מבוססת על אמת, שכמובן עוותה ונופחה מעבר לכל זיהוי. סטיוארט דיוויס, חבר של קן וילבר מסביר יפה למה זה קשקוש בלבוש, וגם נותן בפרודיה.

9. לפני כחודשיים, כזכור, מת המורה הרוחני דאגלס הארדינג. לפני כשלושה שבועות מת הגורו ההודי ארבּי ניטיננדם, הידוע בכינויו  "אג'א". אג'א היה מאחרוני מורי האדוויטה הטהורה (בסגנון רמאנה מהארישי) ואל כפרו הקטן עלו מחפשים לרגל מכל העולם. בשנה שעברה כמעט הלכתי לראות אותו, אבל בסוף נשארתי עוד קצת בטירוונאמאלאי. הנה ראיון של אנדרו כהן איתו.

10. ולפני כשבוע מת יו. ג'י. קרישנמורטי (תקופה קשה לניו אייג'). הנה דברים שכתבתי עליו לאנרג'י:

יו. גי'. קרישנמורטי, אחד המורים הרוחניים המפורסמים בעולם, מת בבית חבריו באיטליה לפני חמישה ימים. יו. גי'., בן 89 במותו, היה אחד המורים מעוררי המחלוקת ביותר, ובכוונת מכוון: הוא אהב ללעוג למאמציהם הרוחניים של מחפשים רבים שבאו לבקש את הדרכתו ונהנה לרסק כל אמונה בדבר אלוהים, נשמה, גן עדן, גלגולים, חוקים קוסמיים וכיוצא באלו. לדידו הארה היא מצב ביולוגי שאין דרך, ואין גם כל ערך, לנסות ולהגיע אליו או להשתדל להביא אותו. הוא היה מדבר בגסות ולא היסס להכפיש ולזלזל בכל גורו או דרך רוחנית.

יו. ג'י. התחיל את דרכו כחבר נאמן באגודה התיאוסופית ואף היה שליח מטעמה בארה"ב, שם היה מועסק כמרצה מבוקש לתורותיה. בגיל 39, אחרי חיפוש רוחני אינטנסיבי, התרחש (מיד אחרי שהאזין לשיחה של ג'ידו קרישנמורטי) מה שהוא כינה אותו "האסון": טרנספורמציה תודעתי ופיזית בה שרשרת המחשבות שלו נקטעה סופית והאורגניזם שוחרר סופית מרודנות המחשבה. כדבריו: "אין מה להשיג, אין מה להגשים, אין מה לקבל, אין מטרה שיש להגיע אליה. מה שמונע ממה שכבר ישנו, מהמצב החי הזה, מלבטא את עצמו בדרכו שלו היא תזוזת המחשבה שקיימת רק לצורך התפקוד בעולם".

יו. ג'י. לא לימד בצורה מסודרת ומי שרצה לשמוע אותו היה צריך להגיע אליו, או לנסות לתפוס אותו באחת התחנות שלו ברחבי הגלובוס. אני לא זכיתי לפגוש אותו, אבל אנשים שכן פגשו אותו סיפרו לי שמפגשים שלו עם מחפשים רוחניים היו מתבזבזים ברובם על רכילות רוחנית מרושעת וכל מני קשקושים על עולם ומלואו – רק מעט מהזמן היה יו. ג'י. מדבר על בעיותיה של האנושות והדרכים לפתרן. מאידך, הרבה אנשים חוו חוויות עזות ועמוקות כאשר היו בנוכחותו, וכפי הנראה היתה לו השפעה חזקה על כל מי שהיה בסביבתו. כך או כך, רבים רואים בו את אחד המורים הצלולים והישירים ביותר. יו. ג'י. מעולם לא לקח כסף עבור המפגשים איתו וגם כל ספריו מוגשים באופן חופשי באינטרנט.

כפי שמסופר כאן, לפני כמה שבועות נפצע יו. ג'י. מנפילה ולא יכול היה יותר לקום ממיטתו. מכיוון שלא רצה להיות למעמסה על חבריו הוא החליט ש"הגיע הזמן ללכת". הוא אכל פחות ופחות, עד שהפסיק לאכול לגמרי. בעשרים ושניים למרץ, בצהרי היום, הוא חדל מלהתקיים. גופתו נשרפה.

הנה מאמר שלי על יו. ג'י. קרישנמורטי מלפני כשלושה חודשים
הנה האתר הרשמי של יו. ג'י. קרישנמורטי
הנה עוד אתר ובו סרטי וידאו רבים שלו

11. לסיום, אם מישהו כאן רואה טלוויזיה בערב פסח, ואם הוא במקרה יראה ערוץ 2, כנראה שהוא יראה אותי. אני מדבר על המשמעות הרוחנית של מיתוס היציאה ממצריים בתכנית שתשודר כנראה סביב 19:30 אותו הערב (למי שרוצה את זה בכתב, הנה מאמר מוצלח שלי על פסח מלפני שנתיים). לא יודע איך יצאתי, ייתכן שעשיתי פדיחות, אני לא יודע אפילו את שם התכנית, אבל נדמה לי שמשתתף גם פרופ' יאיר זקוביץ', ואותו בטח כדאי לשמוע. [עדכון 31/3: לתכנית קוראים "בצאת ישראל" והיא תשודר ב- 19:00]

חג שמח, ושנצא כולנו מעבדויות קטנות לחרויות קטנות.

כדי להיכנס לאווירה, ראשית צפו בוידאו הקצרצר הזה:

נכון: מי שחושב שהאדון הזה הוא סלסלת פירות, צודק. שמו מרשל אפלוויט, ושם תנועתו: "שער גן עדן".

פתחו את השער, פתחוהו רחב

תנועת Heaven's Gate התחילה בשנת 1972, כאשר אדון ושמו מרשל אפלוויט, בנו של כומר פרסבטיריאני ופרופסור למוזיקה, פגש גברת ששמה בּוֹני לוּ טְרוֹסְדֶייל נֶטֶלְס בבית חולים פסיכיאטרי בו היא היתה האחות. אפלוויט, כפי שיראה יותר ויותר הגיוני בהמשך, היה אחד המטופלים, למרות שהוא אישפז את עצמו לא כתוצאה של מחלת נפש אלא מפני שגילה שהוא נמשך לשני המינים וחשב שכך יצליח "להתרפא". הוא היה אז בן 41, והיא, בת 44, נשואה ואם לארבעה, ברחה איתו. הם נעצרו על ידי המשטרה שנתיים מאוחר יותר באשמת גניבת מכוניות והונאת כרטיסי אשראי. כשהשתחררו ב- 1975 הקימו כת:

[…] שותפי/תי ואני מ'הרמה האבולוציונית שמעל לאדם' (ממלכת השמיים) נכנסנו והשתלטנו על שני גופי אדם בשנות הארבעים לחייהם. אני נכנסתי לגופו של הגבר והשותפ/ה שלי […] לקח/ה את גוף האישה. אנחנו קוראים לגופים הללו 'רכבים', שכן הם משמשים אך ורק ככלים פיזיים שאנחנו לובשים כאשר אנחנו במשימה בקרב בני אדם. […] ממלכת האלוהים האמיתית – ממלכת השמיים האמיתית הפיזית – הרמה האבולוציונית מעל לאדם – כל אלו הם הינו הך. זו ממלכה ללא מין או מגדר. […] אותם בני אדם שיש להם תאים המכילים נשמות יכולים להיות מזוהים בזמן הזה בכך שיש להם פחות ופחות כבוד לעולם הזה ול'מערכת'. מבחינת הממסד הם נוהגים בצורה בלתי אחראית ואנטי סוציאלית, ועבור העולם יחשבו כפתיים, מטורפים, חברים בכת, סהרורים, מתבודדים, פרושים, מתבדלים וכו'.

הציטוט הזה (שלקוח מכאן. זה למי שיש כוח לשעתיים וידאו של הסברי תיאולוגיה חוצנית מפי אפלוויט) משקף ז'רגון כיתתי טיפוסי: בכמה פסקאות מצליחים המטורפים הללו להסביר את טירופם, לעגן אותו בטרמינולוגיה רוחנית-דתית ("ממלכת השמיים") ומיד גם לתרץ כל האשמה בטירוף כלפיהם בכך שזה רק בגלל שהם מיוחדים כל כך. הם אומרים לפתיים שיקנו את סחורתם הסרוחה: תמיד הרגשתם שאתם מיוחדים אבל אף אחד לא שם לב לכך? אה: זה בגלל שאתם הנבחרים! הצטרפו אלינו וביחד נברח מכאן, ונגיע עד ממלכת השמיים המובטחת! ואם יאמרו שאתם סהרורים או חברים בכת, דעו שזה רק מפני שחסרי הנשמות המסכנים האלו פשוט לא מסוגלים להבין אתכם!

בכל אופן, ב- 1975 הגיעו אפפלוויט ונטלס (שקראו לעצמם "דוֹ" ו"טִי" בהתאמה) לסאן פרנסיסקו והתחילו לחרוש את האזור בסדרת הרצאות – והאדמה שם, כידוע, פורה במיוחד לעניינים שכאלו. חיש מהר אספו סביבם כמה עשרות חברים, שמכרו את כל רכושם ועברו לגור באחוזה של הכת, שנשכרה כמובן במיטב כספם. עיקרי תורתם היו הפניית הגב על כל מה שאנושי והתכוננות לעליה במרכבת חייזרים השמימה. הגאולה על פי השניים היא מעבר לעולם הפגום הזה, ויש לברוח ממנו. אותם חייזרים, ששני המנהיגים הם שגריריהם על פני האדמה, יגיעו בספינת חלל כדי לקחת איתם את הנבחרים. אבל כדי להכין את הנשמות (למי שיש לו נשמה כמובן, היינו רק לחברי הכת) לנסיעה בחללית יש לעזוב את המשפחה, החברים, הרכוש, התשוקות, המחשבות וכמובן את הגוף. מין כמובן לא בא בחשבון, ואפלווייט למעשה גרס שהכי כדאי לעבור סירוס ולגמור עם כל העסק המלוכלך הזה של הזיקפה. הוא ושבעה נוספים אכן סירסו עצמם.

ב- 1989 נטלס מתה, מה שהשאיר את אפלווייט לבדו בראש. לקראת סוף שנות התשעים גם מספר החברים הלך והתמעט, והמצב הבריאותי של אפלווייט עצמו הדרדר. בצירוף מקרים מדהים ניבא אז אפלוויט את סופו הקרוב של העולם. למעשה זה היה כמובן סופה של הכת: ב- 26 למרץ 1997 נמצאו גופותיהם של שלושים ותשע חברי הכת, כולל מנהיגם, לבושים במדים טקסיים (שדומים לאלו של הוולקנים מ"מסע בין כוכבים") ונעולי "נייקי". הם מתו מרעל ששתו, בטוחים שחבריהם, שנמצאים בחללית שחבויה מאחורי כוכב שביט שעבר אז ליד כדור הארץ, באו לקחתם. לפני שמתו, וכעוד עדות לתחכום אורוויליני, השאירו מסר כי הם מתנגדים להתאבדות.

אגב, לא כל הגנוסטים נגד מין. הנה למשל הקרפוקרטים, שאף על פי שהם מתעבים את העולם ואת החיים על פני האדמה, הגיעו למסקנה שכדי להיחלץ ממנו ומהם על האדם לחוות את כל החוויות האפשריות – רק כך נשמתו לא תדרוש גלגול נוסף. לכן הם עסקו, ובמרץ רב, במין על שלל גווניו.

התאבדות קבוצתית היא כמובן נשק יום הדין של כל כת, כי זהו הרגע שבה הכת מחזירה לעולם במטבע שהוא הגיש לה (אתה לא מבין כמה אנחנו חשובים??? אז גם אתה בעצמך לא חשוב לנו!!!). אבל צריך להבין גם את המניעים העמוקים יותר של פסטיבל המוות הזה: הקבוצה הזאת, מבחינת הלך הרוח הדתי שלה, היא שוללת-עולם, בעלת אופי גנוסטי. התיאולוגיה הפרימיטיבית שלהם מחלקת את המציאות בחדות לטובים מול רעים, אדמה מול שמיים, חומר מול רוח, גוף מול נשמה, ובכל חלוקה וחלוקה כזאת יש כמובן צד שהוא כולו טוב וצד שהוא כולו רע. המטרה היא להתנתק מהרע ולהתחבר לטוב, וקל להבין איך מימוש המטרה הזאת נתפס כמתקיים רק במקום מוחלט כמו המוות. יוצא מכך שבאופן אירוני מי שמשתוקק אך ורק לחיים ולאור ולרוח, מוצא עצמו מהר מאוד כגוש שחור של חומר מת.

ומי לא בא?

ב- 1954 הקימו בני הזוג רות וארנסט נורמן את ארגון אונריאוס (Unarius) ראשי תיבות של "הבנה אוניברסלית אינטר-מימדית ורהוטה של המדע" (שמתם לב שכולם רוצים להיות מדעיים?). השנים, שהם למעשה המלאכים אוריאל ורפאל, שמו להם למטרה "להתגבר על האינרציה של הפרטים והמין האנושי בכללו על ידי הצגת הידע של הפדרציה הבין-כוכבית שבה חברים שלושים ושלושה עולמות בהרמוניה ואחווה". הם מאמינים שכדור הארץ אוכלס פעם על ידי ציביליזציה חייזרית, ושהחיזרים גם יחזרו אלינו כדי ללמד ולחנך אותנו בדרכיהם הטובות.

במאמר מוסגר אני רוצה להבהיר משהו חשוב: שי טובלי לא היה מעולם הוגה מקורי במיוחד, והשינוי החריף שחל בו לאחרונה בהחלט מקבע אותו כעוד שיבוט ניו אייג'י מבדר. את זה אפשר לראות על פי קודמיו בתפקיד שמצויינים במאמר זה. יחד עם זאת, אני בהחלט לא חושב שגורלה של הכת הקטנה שלו יהיה דומה לגורלה של כת "שער גן עדן". צריך להבחין היטב בהבדלים הגדולים באופיין של התנועות הללו: שי טובלי אוהב את עצמו. הוא אוהב את העולם ורוצה לשפרו. כוונותיו לחיות בעולם הזה ולהנות ממנו. הוא טיפוס חברותי וכך גם חסידיו. הוא צופה מציאות חדשה ונפלאה אחרי שנת 2012. מרשל אפלוויט שונה מטובלי בכל אחד מהקריטריונים האלה: הוא שנא את עצמו, שנא את העולם, רצה לברוח מכאן, התבודד באחוזה וחשב שהעולם כולו הולך להיות מושמד. האופי הגנוסטי של אמונותיו הוא שהביא אותו (ואת מאמיניו) לשים קץ לחייהם ולמפעלם. טובלי וקבוצתו שונים לגמרי מכל זה. הם אנשים חברותיים, פתוחים, אינטליגנטים, ויש להם קשרים ענפים עם העולם שמחוץ לכת שלהם. הם אוהבים את העולם ונהנים ממנו (אגב צריך באמת לזכור שכוונותיהם טובות. הם באמת (נראה לי) רוצים לעשות טוב, ובשום אופן לא מדובר כאן על איזו קבוצה שלילית). הם מצפים לגאולה כאן על האדמה ופועלים להשגתה. אני בהחלט לא צופה שהם ישימו קץ קולקטיבי לחייהם. מה שכן, הם צפויים להתאכזב כאשר בשנת 2012 דבר לא יקרה. עוד קודם לכן הם צפויים להתאכזב כאשר טובלי ישנה שוב את פניו ואמונותיו. על אכזבות אלו, אגב, הם צפויים להתגבר, ולשקם במהירות את תמונת העולם שלהם – כלומר הם לרגע לא יפקפקו בצדקת דרכם ופשוט יצדיקו את הטעויות שלהם בתירוצים שונים ויצטרפו לכל קבוצה חדשה של טובלי, בכל גלגול שהוא לא יתממש לתוכו.

למעשה, ליקום יש שבעה מימדים נוספים על אלו המוכרים לנו, אשר מהם ניתן לשאוב מידע מועיל על החיים: ונוס אחראי על הרפואה, ארוס על המדע, אוריון על החינוך, הרמס על הפילוסופיה, מוזה על האמנות, אליסיום על הדבקות ואונריוס על ההנהגה. שני המנהיגים שלנו, אם כן, מצליחים להתחבר אל המימדים הללו ולינוק מהם מידע. המטרה: לחיות חיים מאושרים כנשמה אלמותית וחופשייה.

אפרופו נשמות, מסתבר שנשמתה של רות היתה בגלגולים קודמים קונפוציוס, הבודהה, סוקרטס, המלך ארתור, הקיסר שארלמיין, מונה ליזה, יוהנס קפלר, הנרי השמיני, בנג'מין פרנקלין, והמלך פוסייד מיבשת אטלנטיס; נשמתו של ארנסט היתה האל המצרי אוזיריס, ישו והשטן (לא הגיוני? התקבלתם!). רות, אגב, התגלגלה הלאה ב- 1993. ארנסט הקדים אותה ושוגר לחלל ב- 1972.

הכת המשיכה להתקיים ומתקשור של אחד החברים באונריאוס עלה שבשנת 2001, מאה שנה בדיוק להולדת רות נורמן, יקרה בשעה טובה המאורע שכולנו ציפינו לו משחר האנושות, וחללית האם סוף כל סוף תגיע ותבוא להושיע. איפה? בדרום קליפורניה. מי? המואונים (Muons) מכוכב מייטון (Myton) – מי לעזאזל חשבתם??? החללית, אגב, תביא על סיפונה יותר משלושים אלף מדענים מואונים לכדור הארץ, שיפתרו את כל בעיותינו ויפתחו בעידן חדש של שלום ושגשוג. אבל אלא אם כן פיספסתי משהו רציני, זה לא ממש קרה, והקבוצה, שעדיין קיימת, באופן טבעי במשבר אמונה.

בשונה מקבוצת "שער גן עדן", האונריאוסים אינם שוללי עולם. הם לא רוצים לברוח לחלל, אלא לשפר את הארץ. הלך הרוח מחייב-העולם שלהם מסביר מדוע הם לא התאבדו, ולדעתי כל כת שחבריה לא מתאבדים כבר ראויה להוקרה – בכל זאת, הם חסכו מאיתנו אחוזה ענקית מלאה בגופות מגונדרות. מאידך, הציפייה הכנה שלהם לגאולה מהשמיים נידונה להפוך לאכזבה.

אצל האונריאוסים ניתן לראות עוד דבר מה האופייני לכתות חייזרים הזויות: הניכוס חסר הבושה של כל ההיסטוריה האנושית תחת כנפיהם דלילות הפלומה של שני המנהיגים הגלקטיים. אין כל בעיה לערבב רוחניות עם חייזרות, וגלגולי נשמות המנהיגים מבהירים היטב שלא היה לבני האדם מקור אחר לידע מאשר שניהם, ולכן שכדאי מאוד להמשיך ולהקשיב להם. רק להם.

תשעה מי יודע?

ברברה מרסיניאק טוענת שהיא מתקשרת קבוצה של ישויות ממערכת הכוכבים פליאדס. הקבוצה מונה תשעה חברים, והם כבר תקשרו עצמם דרך מורי-עולם שונים כישו, בודהה, סוקרטס, נוסטארדמוס וליאונרדו דה וינצ'י. "התשעה" (כך הם נקראים: "The Nine") מזהירים אותנו בני האדם שאם לא נתפקח מהר אנחנו עלולים למצוא עצמנו בגיהנום של רודנות בו בני אדם יהפכו ליצורים אומללים שחציים מכונות. אבל יש תקווה, כי עד 2012 יש זמן לתקן עולם, וזו גם עת רצון, שכן באופן משמח "אנחנו מופצצים בתקופה זו בחלקיקי אנרגיה עד לרמה התת-אטומית" (הכל מדעי כן?). על כן תהליכים שבעבר נמשכו שנים ימשכו ימים, ולא רחוק הזמן בו כולנו נהיה מודעים לכך ש"אנחנו יוצרים את המציאות שלנו". על פי "התשעה" עלינו לשוב לחיים קרובים לטבע ולהפנות גב לטכנולוגיה שמשעבדת אותנו.

ברברה מודה שמה שהביא אותה לתקשור היה הספר "סת מדבר". היא התרשמה ממנו מאוד ובטיול במקדש בדלפי אשר ביוון התחילה לתקשר בעצמה את הקבוצה. הם סיפרו לה שלפני 500,000 שנה הציביליזציה האנושית פרחה וכדור הארץ היה מרכז הגלקסיה. הבעיה נוצרה רק לפני 300,000 שנה, אז חייזרים עוצמתיים הגיעו הנה ושדדו אותנו מכל הידע הזה. הם גם ניוונו אותנו מבחינה ביולוגית, ושינו את ה- DNA שלנו כך שנשרוד, אבל לא הרבה מעבר לכך. רק את האורגזמה הם השאירו לנו, כשריד אחרון וזיכרון להוויתנו המגניבה מימי קדם. כעת באים "התשעה" ומנסים ללמד אותנו מחדש איך לחיות, כי מכיוון שכדור הארץ תקוע מבחינה אבולוציונית, הוא תוקע איתו את כל הגלקסיה. אסיים אם כן בקריאה נואשת: אנשים יקרים, עשו טובה והגיעו כבר לשלב האבולוציוני הבא – אתם תוקעים את כל הגלקסיה!

לסיום, הרי שיר יפה על אפלוויט וכתו:

[הנה גרסת אנרג'י של המאמר. לקבלת תמונה כללית על כל תופעת החייזרים, מהבחינה ההיסטורית והפסיכולוגית, אני ממליץ על הספר Alians: Why They are Here של Bryan Appleyard, שגם נעזרתי בו לצורך כתיבת רשימה זו]

לפני כשלושה חודשים ביקש חבר רחוק שלי, חיים, שאחתן אותו ואת בחירת לבו, שָני. בהיסוס, הסכמתי.

אני לא יודע מה איתכם, אבל אני לוקח חתונות מאוד ברצינות (ואולי זאת אחת הסיבות שבגללה עדיין לא התחתנתי). ברור, אם כן, שבקשתו של חיים, הגם שהחמיאה לי, הטילה עלי אימה גדולה ויראה, מעין "חיל ורעדה" של העומד לפני קודש הקודשים. מחד, אני ודאי לא רואה את עצמי סמכות דתית או רוחנית רצינית מספיק כדי לקדש זוגות לפני השמיים. מאידך, עם כל הטמטום, העיוורון והכיעור שבממסד האורתודוקסי, יש לי הרבה כבוד אליו, כאילו חוט של אמת (היסטורית, תיאולוגית, אפילו רוחנית) ממשיך לרוץ דרכו גם היום, מפלח את מרכז גופו המגושם והמעוות. אותו חוט של אמת הוא הנותן תוקף של קדושה לאיחוד הזוגי, תוקף שכאמור אני לא מרגיש שאני מסוגל להנחיל בכוחותיי הפרטיים הדלים.

מה הוקל לי איפה, כאשר הבהיר לי חיים שאת החופה עצמה יערוך רב אורתודוקסי, ואילו אני (ועוד חבר של הכלה) נהיה רק אמונים על ריפוד החופה משני צדדיה בתוכן מרגש לנו ורלוונטי לקהל. וכך היה. אתמול כך היה, ולפני שחיים ענד טבעת על אצבעה של שני אני נשאתי את הדברים הבאים. התגובות היו כל כך חיוביות עד שעלה בדעתי להביא את המילים גם לכאן, שכן אולי עוד מישהו ישמח לעשות בהן שימוש.

בסוף הדרשה הקצרה כפי שתראו ישנה "הפעלה" של הקהל. אני מרגיש שהיא חיונית כדי להכניס את האנשים לסוד הטקס, להביא אותם להיות שותפים אמיתיים לשמחה, לא רק צופים. אצלנו זה לא הלך, כי האולם (בעצם, גן) פישל. אולי היינו צריכים לתאם את זה איתם מוקדם יותר, ולהדגיש יותר את החשיבות של זה (אם כי, הרי הם ממילא תמיד עושים מה שהם רוצים, לא?). בכ"א, יש לערבב שני דברים שונים שיוצרים דבר מה חדש – וטעים (במקור חשבתי על אבקת שוקו וחלב, אבל אם הארוחה היא בשרית זה כמובן לא הולך…).

טוב, הנה הדברים:

למצוא מילים לתאר בהן חתונה דומה למאמץ למצוא מתנות לתת לזוג המאושר: קשה לבחור אותן, ולרוב הן ממילא מתגלות כחסרות טעם. כי במה אפשר לברך, ומה כבר אפשר לתת, לאנשים שיש להם הכל? — חתונה היא אכן הכל: היא מפגש של הדברים כולם, ואיחודם. אכן, איפה אם לא בחתונה אנחנו רואים איחוד מושלם של כל כך הרבה ניגודים? זכר ונקבה, רבנות והדיוטות, מסורת ואופנה, זכרונות וציפיות, זהב ובשר-אנוש, אלכוהול ואחריות, הערגה לנצח ואמירת ה"הן" כאן ועכשיו – חתונה היא הפסטיבל של אחדות הניגודים. וטוב שכך: בין הניגודים יש לקרב, בין הניצים יש להשכין שלום, את הקטבים יש לראות כמשלימים אחד את השני, על ההפכים ללמוד לחיות ביחד, להשתלב, להתחתן. החתונה היא הטקס שבו אנחנו, בני האדם, יוצרים הרמוניה בעולמנו: מחברים את המנותק, מלחימים יחד את השבור, מערבבים את המופרד, מאחדים את השונה. אם החיים הם מירוץ סללום בין ניגודים – החתונה היא איחודם השלם. ולא בכדי: כי רק בין ניגודים תיתכן הפרייה, ורק במפגש בין הפכים תיתכן הרמוניה. כי זו הרמוניה: לא ביטול הניגודים (והרי הזוג ימשיך להיות כל אחד אדם שלם בפני עצמו), אלא שילובם יחד ויצירת שלם מהם, העולה על סכום חלקיו. וזו החתונה. — התכנסנו כאן כדי לחגוג את חתונתם של שני וחיים, את המימוש ההרמוני של הזוגיות שלהם. כדי לקחת חלק התנועה הזאת של האחדות, של מזיגת הניגודים אחד אל השני ויצירת משהו חדש משניהם, ביקשתי שתביאו איתכם XXX וYYY. אנחנו נמזוג את הXXX לתוך הYYY, נערבב ביניהם וכך ניצור מהם דבר חדש. אותו אנחנו נרים בברכה לזוג הצעיר ואז נלגום ממנו, כדי לציין את השתתפותנו בשמחת איחודם של בני הזוג. שיהיה במזל טוב, בהרמוניה ובשלום.