את קרישנמורטי אין צורך להציג, ושמו נישא למרחקים כמופת של עומק רוחני וחוכמה. לפני כשנה היה לי העונג לבקר במרכז קרישנמורטי שליד ורנסי (בהודו), ומצאתי שם ספר חדש שבדיוק יצא לאור ובו תמלול של דיאלוגים שערך קרישנמורטי בשנים 1978-1979. המיוחד בשיחות שנאספו בספר הוא שבכולן משתתף וולפולה רהולה. רהולה, צעיר מקרישנמורטי בכעשר שנים, נזיר בודהיסטי וד"ר לפילוסופיה בודהיסטית, הוא זה אשר כתב את הספר הקלאסי "מה שלימד הבודהה" והוא נחשב כמובן מומחה לא קטן לבודהיזם. הדיאלוגים ביניהם סובבים מטבע הדברים סביב הדמיון והשוני בין תורתו של קרישנמורטי לזו של הבודהה.

קרישנמורטי

רהולה

אני רוצה להביא כאן תרגומים של שני קטעים משיחות בין השניים. לדעתי חילופי הדברים ביניהם מרתקים, ואפשר כמעט מכל משפט לפתח דיון שלם של "למה הוא התכוון בזה" וכו'. אני הייתי רוצה להצביע מתוך הדברים על משהו שלדעתי לוקה בהבנה של קרישנמורטי את המציאות. לדעתי קרישנמורטי מחלק את המציאות חלוקה דואליסטית: הוא רואה בָּאמת משהו נצחי ומוחלט, ואילו בכל תופעות העולם משהו מוגבל, דבר שמפוברק על ידי המחשבה ומשום כך גם לא אמיתי. דבר זה לא מתיישב עם הכיוון העיקרי של תורתו, כלומר יש דיסוננס מסוים בין קריאותיו החוזרות ונשנות של קרישנמורטי להיות מודע, להכיר ולחייב את מה שיש (כסיסמתו הידועה: "What is, is holy"), לבין מה שעולה משיחות אלו, כאילו האמת אינה במה שיש, אלא היא במקום אחר. הנה:

ג'ידו קרשינמורטי: אז, אדוני, מהו אם כן הקשר בין האמת למציאות [truth and reality]? היזהר. אני מתכוון, האם שתי אלה נפרדות לנצח?
וולפולה רהולה: לא.
ג'.ק.: לא?
וו.ר.: לא. אני לא מהסס: הם אינן נפרדות.
ג'.ק.: איך אתה יודע?
וו.ר.: אני יודע.
ג'.ק.: "הן אינן נפרדות" – למה אתה מתכוון בזה אדוני?
וו.ר.: זה מה שאמרתי: לראות [רהולה דיבר עם ק' קודם לכן על אפשרות של ראיה ללא המטען המחשבתי – ת.פ.].
ג'.ק.: לא, רק רגע אדוני. אמת ומציאות, אתה אומר, אינן נפרדות. זאת אומרת שהמחשבה והאמת הן תמיד יחד. אם הן לא נפרדות, אם משהו לא מחולק, מובדל, הוא יחד, בתנועה אחת שלמה. מחשבה…
וו.ר.: לא המחשבה.
ג'.ק.: רגע, המציאות – לכן נכנסתי לתוך זה אדוני – המציאות היא כל מה שהמחשבה בנתה. אנחנו מסכימים שזה כך. אנחנו יכולים להשתמש בטרמינולוגיה, במילה "מציאות", כמשהו אחר, לא איכפת לי, אבל לעת עתה אנחנו אומרים שהמציאות היא כל מה שבנתה המחשבה, כולל האשלייה. ולאמת לא יכול להיות שום קשר עם זה! לא יכול להיות! לכן השתיים לא יכולות להיות יחדיו.
וו.ר.: לראות את האשלייה הזאת, או מה שזה לא יהיה, לראות את "מה שיש", זה לראות את האמת. "מה שיש" זו האמת. אין אמת נפרדת מזה. "מה שיש" הוא האמת – מה שלא, הוא לא-אמת.
ג'.ק.: לא, אדוני, לא. אנחנו אמרנו שהמציאות היא תנועתה של המחשבה, נכון אדוני? והאמת היא ללא זמן. האמת היא מחוץ לזמן. היא לא האמת שלי, האמת שלך, האמת שלו – היא משהו מעבר לזמן. המחשבה היא בתוך הזמן, והשתיים אינן יכולות ללכת יחד. זה מה שאני אומר.
וו.ר.: ומה שאני אמרתי הוא שאין שניים. זהו דואליזם. אתה שוב מחלק.
ג'.ק.: לא, אני לא. אני מצביע על משהו אדוני. ייתכן שאני טועה, אבל אני מצביע על כך שהמחשבה יצרה אשלייה כזו והביאה איתה כל כך הרבה הטעיה, וייתכן שהיא תטעה את עצמה כשתאמר: "כן, אני ראיתי את האמת". לכן אני חייב להיות מאוד בהיר, חייבת להיות בהירות, שאין שום הטעייה בכלל. ואני אומר שההטעיה קיימת, והיא תתקיים בהכרח, אם אני לא אבין את טבע המציאות.
וו.ר.: אני חושב שהגענו אל האמת.
ג'.ק.: אני לא הגעתי אל האמת. אני לא יכול לבוא אל האמת.
וו.ר.: לא, אתה רואה את האמת.
ג'.ק.: אני לא רואה את האמת. יש הבדל גדול: אני לא יכול לבוא אל האמת, אני לא יכול לראות את האמת. האמת יכולה להיות קיימת רק, יכולה להיות רק, או היא קיימת רק, כשהעצמי אינו.
וו.ר.: זה נכון.

לקראת סוף השיחה רהולה ממש "מאשים" את קרישנמורטי בדואליזם, ואני חושב שאפשר באמת לראות את התפיסה הדואליסטית של קרישנמורטי, כלומר את השקפתו לפיה מפני שהמציאות היא תוצר המחשבה, אין בה אמת. האמת והמציאות, שרהולה מתעקש שהן אינן נפרדות, מופרדות על ידי קרישנמורטי.

כדי להבין טוב יותר למה אני מתכוון כשאני מדבר על הפרדה דואליסטית של המציאות אביא בית מתוך שיר יפיפה של פרסי ב. שלי:

The One remains, the many change and pass;
Heaven's light forever shines, Earth's shadows fly;
Life, like a dome of many-colour'd glass,
Stains the white radiance of Eternity,
Until Death tramples it to fragments. — Die,
If thou wouldst be with that which thou dost seek!

אנסה כוחי בתרגום:

האחד נשאר, הרבים שונים הם וחולפים;
אור השמיים פז לנצח, צלָלי האדמה עפים;
החיים, כְּכיפת זכוכית רבת-צבעים,
מכתימים את בוהק הנצח הלבן,
עד שהמוות רומס אותם לרסיסים. — מות,
אם תהיה עם זה אשר איתו אתה רוצה להיות!

מה שמפוספס בתרגום (לבד ממורכבות החריזה) הוא הקפיטליזציה של המילים באנגלית. כי שלי מדבר על ה-אחד מול הרבים, כלומר על ה-אחד ה-מוחלט מול המון היחסיים. ואל המוחלט הזה הוא רוצה להתעלות על חשבון כל הדברים. הוא שואף לשם, ורוצה לברוח מכאן. הוא חושב ששם טוב, וכאן רע, ששם האלוהים הנצחי והמושלם ואילו כאן הכל ארצי וזמני ופגום. כלומר הוא מפריד בין שמיים וארץ, וזה דואליזם, מחלה דתית (ומיסטית) קשה ונפוצה שלא מאפשרת לראות את השלמות האלוהית בכל פגם ומגרעת ארציים, שמדמיינת עולם מושלם, סטרילי, לבן-בוהק שנמצא רחוק, כנגד, מעבר לעולם הפגום, המלוכלך, האפרפר שלנו. זה דואליזם, שמכניס עצמו לסכסוך קשה עם המציאות בגלל שהיא, מה אפשר לעשות, רק המציאות, ולא איזה חלום אפלטוני של שלמות אידיאלית. הדואליסטים יכלו את חייהם בשאיפה לגן עדן, למשיח, לאלוהים, להארה – למשהו אחר, בלי להבין שאת האחרות הזאת אפשר וצריך למצוא ממש כאן, בעולם הזה.

כי אין מקום אחר: העולם הזה הוא אכן האלוהות, והאלוהות היא אכן כל שריטה וכיעור, כל עיוות ולכלוך על פני האדמה – והם בשלמותם הנצחית אכן היא. השלמות לא באה לידי ביטוי באיזה גן עדן אבוד ונצחי, אלא מתממשת בכל מקום ובכל רגע כאן, על פני האדמה ועל פני האנשים המשתנים תדיר. ואפשר לראות את מלכות האלוהים פרושה על כל פנים אם רק נבוא לידי אינטימיות עם המציאות הזאת, אם רק נפגוש אותה באמת, וצעד ראשון בכיוון הוא כמובן לא לנסות לברוח ממנה, לא לשקוע בחלומות עקרים על מקומות וזמנים אחרים. נירוונה היא סמסארה, או כפי שכתוב בסוטרת הלב: Emptiness is not other then form.

אביא עוד תרגום שמצביע על התפיסה הדואליסטית של קרישנמורטי, משיחה אחרת שבספר, הפעם גם בהשתתפות מרי צימבליסט, אחת החברות הקרובות שלו, כאשר רק בשלב מאוחר נכנס וולפולה רהולה שוב, ושוב חושף את הדואליזם של קרישנמורטי:

ג'.ק.: הצורה והשם יכולים להיות שונים: אתה גבר, היא אשה, וכל השאר. אבל [יש] זרם משותף שבו כל האנושות חיה, עם גלים שלפעמים באים, של שמחה, רגעים נדירים של אושר עצום, רגעים נדירים של תחושה של יופי גדול. אלו חיינו המשותפים: הזרם הזה נמשך כל הזמן. זה נהר גדול. בואי נדבר על זה.
מ.צ.: אדוני, האם אתה אומר שבנהר הזה כל הרעיון של הכרה אינדבידואלית כלשהי, רעיון שמשותף לרוב האנשים, הוא אשליה מוחלטת?
ג'.ק.: אני חושב שכן.
[…]
מ.צ.: אבל חוץ מההמצאות, מהאשליות, יש עוד משהו?
ג'.ק.: כן, האם יש משהו רוחני. אני מבין. […] האם בזרם יש משהו שאינו תוצרת האדם?
[…]
מ.צ.: לא, לא המצאה, משהו אמיתי.
ג'.ק.: לא בזרם הזה. לא בנהר הזה.
מ.צ.: אני לא שואלת אם יש משהו אחר בנהר, אני שואלת אם יש משהו אחר באדם חוץ מהנהר הזה.
ג'.ק.: כלום. לא אטמן, לא נשמה, לא אלוהים, כלום. […] אין כלום. יש את הזרם הזה, כן? הוא מתגלם כא' [אדם מסויים – ת.פ.]. בהתגלמות הזאת, עם כל ההשפעות החינוכיות והסביבתיות וכיוצא באלו, אם הא' הזה לא צועד אל מחוץ לזרם, אז אין ישועה לאנושות.
מ.צ.: אדוני, מה ישנו שיכול לצעוד החוצה?
ג'.ק.: עיזבו, גימרו עם החרדות, עם הצער, עם כל השאר.
מ.צ.: אבל אתה אמרת שאין דבר מלבד התוכן של הזרם.
ג'.ק.: כל עוד אני נשאר בתוך הזרם.
מ.צ.: מהו ה"אני"?
ג'.ק.: "אני" הוא הדבר שהתגלם בתור א', וא' מכנה את עצמו עכשיו אינדבידואל, שעובדתית זה לא נכון, שזה אשלייתי. אבל כאשר א' מת, הוא חלק מהזרם, זה ברור. […] למה יש סבל? בחקירה לתוך זה – חקירה שתלויה בכושר שלך לשים בצד פרשנות, לא לברוח, וכך הלאה – בחקירה הזאת לתוך טבע הסבל והסיבה וההשלכות של זה וכך הלאה, מתוך החקירה הזאת מגיעה תובנה. תובנה אינה בתוך הזרם.
וו.ר.: אני אומר שהיא בתוך הזרם.
ג'.ק.: למה אדוני?
וו.ר.: אתה מבין, יש לזה מתוך עצמו את הכושר לייצר ולחדול.
ג'.ק.: לזרם עצמו יש את הכושר הזה?
וו.ר.: להמשיך וליצור ולעצור את זה. התובנה ההיא היא גם חלק מהזרם, בדיוק כמו כל הסבל.
ג'.ק.: לא אדוני, לא הייתי…
וו.ר.: אז מאיפה התובנה מגיעה?
ג'.ק.: אומר לך אדוני.

אבל הוא לא אומר לו. קרישנמורטי ממשיך ומסתבך, מפני שגם הוא מבין (ואומר) שאין לבד מהזרם דבר, אבל מצד שני הוא מחזיק ברעיון כאילו חייבים "לצאת מהזרם" (כדבריו) כדי לפתור את בעיית הסבל. כלומר הוא מחלק את המציאות לזרם, שהוא שקרי ורע, ולחוץ-לזרם, ששם אמיתי וטוב. דואליזם. וולפולה טוען, לדעתי בצדק, שהזרם עצמו מסוגל לעבור טרנספורמציה, שאין  צורך (או אפשרות) לברוח מהזרם.

קרישנמורטי כמובן לא היה דואליסט חמור, וודאי לא היה מצהיר הצהרות דואליסטיות בגלוי – כאילו יש לברוח מהעולם אל מקום אחר. כאמור, בדיוק להפך – את חייו הוא הקדיש לניפוץ האשלייה של גן עדן (או הארה) אי שם בעתיד. אבל נראה לי שהוא היה מעין דואליסט בארון. ודאי שתורתו יקרה מפז ועמוקה מאוד – אני עד לשינוי שהיא חוללה בי אישית. יחד עם זאת, להרגשתי, היו לו שרידים של תודעה דואלית.

אני חושב שזו הסיבה שהוא היה מתוסכל ואף ממורמר כל כך בזקנתו: הוא לא היה מסוגל להשלים עם העובדה שאף אחד לא הבין אותו. אני חושב שראייה באמת שלמה היתה מאפשרת לו, למרות שהיה עדיין מצטער על כך, להשלים עם המצב ולראות בו את "רצון השם" (כמטאפורה), כלומר את התפתחותם מחוייבת המציאות (במובן השפינוזיסטי) של הדברים. ייתכן גם שראייה שלמה שלו היתה מאפשרת לאחרים באמת להבין אותו.

[המאמר התפרסם היום גם בערוץ הניו-אייג' של אנרג'י]

מצאתי משהו מעניין בסרטון הזה של וילבר (הקטע שבין 1:40 ל- 2:30 דקות):

וילבר כאן מתייחס להבדלים בין מיסטיקה גברית לנשית, ולמרות שמאז שעמדתי על דעתי הסתייגתי מאוד ממיונים מהותניים כאלה של המינים (לאמור הגישה שגורסת ש"נשים מנוגה וגברים ממאדים", כלומר שיש איזו שוני בסיסי ויסודי בין המינים – לדעתי השוני אינו מהותי), בזמן האחרון אני קצת יותר פתוח לטיעונים שבאים מהכיוון הזה. לא יודע, אולי בכל זאת יש בזה משהו, גם אם קשה לי עדיין להחליט בדיוק מה.

אז מה וילבר אומר? הוא אומר שם שהאישה צריכה שהגבר שלה יעמוד זקוף ויציב וקשוח וממוקד, שהוא יהיה בשקט כדי שהיא תוכל לרקוד את ריקודה הנלהב והזורם והצבעוני. רק כך האישה שלנו מרוצה, רק כשאנחנו כאלה. כי זה מה שהאישה, הוא אומר, צריכה: מסך חלק ועמיד שעל גביו היא תנגן את הוידאו-קליפ שלה, במה יציבה שעליה היא תשחק את משחקה.

זה רעיון חביב, שגם דיויד דיידה אוהב להרצות:

האישה שלך תבקש ממך כל מיני דברים, מדי יום. אל תרשה לעצמך להיות מושפע מהם כך שתסטה מהאמת שלך, מדרך הישר של ליבך. מתחת לבקשתה המלאכותית מסתתרים הצורך והתשוקה האמיתיים שלה: היא רוצה שמלאותך הנלהבת תחדור לתוכה, היא רוצה להיות מסוגלת לבטוח ביציבות הבלתי ניתנת לערעור של אהבתך, היא משתוקקת לדעת בעצמותיה שהנוכחות הזכרית האלוהית שלך חזקה יותר מהיכולת שלה להסיח את דעתך.
האישה שלך היא בת-דמותה של האלה הגדולה: היא מתגרה בך, בוחנת אותך, מפתה אותך, נכונה לערוף את ראשך בחמת זעם – אם האמת שלך חלשה ומעורפלת – ונכונה להתמסר כל כולה לכוח אהבתך – לכשתמצא את מודעותך יציבה וזורחת [מתוך הספר "דרך גבר", בהוצאת דופן].

אוקיי, זה נשמע קצת כמו הד ניו-אייג'י לאותה שטות על "היסטריה" כנוירוזה נשית קלאסית שהתפשטה בתחילת המאה שעברה, וכאמור אני עצמי מרגיש לא בנוח עם כל ההבחנות המהותניות האלה וכל החלוקות החדות ל"גברים" ו"נשים", שלא יכולות שלא להיות רדודות, ובכל זאת, מה שתפס את דמיוני ברעיון, מה שרמז לי שאולי יש בו יותר מפסיכולוגיה, או שובניזם, בגרוש, הוא שכך אפשר לפרש את תמונתם הידועה של שיווה וקאלי. אם אכן כן, הרי ניתוח יחסי המינים של וילבר-את-דיידה משקף באופן אנושי את העקרון המטאפיזי של המיתוס ההינדי הזה. וזה יפה. בואו נראה:

קאלי, הלא היא זוגתו של שיווה, מיצגת את האספקט הנקבי באלוהות, ובפילוסופיית הסאנקיה ההינדית, בה המציאות מחולקת לשניים, כלומר הקיום נחשב כמושתת על שני יסודות, זכרי ונקבי, (וכפי שגם סיפרנו מיה טבת ואנוכי בפרוייקט השיוורטרי) שיווה מייצג את ההכרה המוחלטת, את הסובייקט האחד, וקאלי היא החומר על כל גווניו, רבדיו וצבעיו – האובייקט(ים). הוא המוחלט והיא היחסי. הוא ההכרה והיא התופעות. הוא העין והיא קשת הצבעים. הוא האלוהות והיא העולם. ושימו לב לתצוגת האיקונוגרפיה הקלאסית של השניים: קאלי עומדת מנצחת, דינאמית, אקטיבית, שוקקת חיים וטירוף, מעל גופו הישן של שיווה, כנוע, סטטי, פאסיבי, שקוע בחלום.

ואכן, האין זה כך? האין החיים האלה ממלכתה של קאלי? האין החומר, המעשה, הצבע והצורה שולטים כאן ברום? האין הסובייקט כאן לא-מודע-לעצמו? האין ההכרה כאן ישנה? האין הרוח כאן חולם? ומהו חלומו, אם לא ריקודם של החומר והפעולה?

ואם כך, ואם גברים ונשים מממשים בחייהם את אותן הוויות מטאפיזיות (ובאותב מידה כמובן אותן הוויות מטאפיזיות הן השלכה של וקטורים פסיכולוגיים בחייהם של גברים ונשים), האם אכן אתן רוצות שהם יהיו יציבים ומכילים, והאם אתם אכן רוצים שהן תהינה משתנות תמיד ורבות פנים?

קיצור תולדות הכל: מיפוי מכלול הידע האנושי
קן וילבר. תירגם מאנגלית: יובל אידו טל. אחרית דבר: אורן אנטין. הוצאת כנרת, 456 עמ', 86 ₪

זמן רב, אולי מאז מארקס, לא חזינו בהופעתו של פילוסוף שפועל מחוץ לאקדמיה ושמושך אחריו מאות אלפי קוראים ותלמידים. בהתאמה מושלמת עבר גם פרק זמן זהה מאז זכה לעדנה הרעיון ההגליני על פיו האנושות עושה את דרכה מן העבר אל העתיד בצורה של התפתחות דיאלקטית, ומממשת בכך את כוונתה של "הרוח". לצירוף המקרים הזה אחראי קן וילבר, כנראה הפילוסוף החי הנקרא ביותר בעולם כיום, אשר עשרים ושניים ספריו תורגמו ליותר משלושים שפות. "הפילוסופיה האינטגרלית" שלו נלמדת בכמה מוסדות אקדמיים במערב ובין הקושרים לה כתרים אפשר למצוא, בין השאר, את ביל קלינטון ואל גור.

"קיצור תולדות הכל", ספרו הראשון של וילבר שתורגם לעברית, מתהדר בשם רברבני משהו (באנגלית: "A Brief History of Everything") ולא בכדי: וילבר בהחלט מתיימר להציג "פילוסופית עולם", פילוסופיה כוללת, רחבת היקף שמנסה לכלול תחת כנפיה את כל שדות הקיום האנושי. ידו של וילבר בכל: מהמולקולרי ועד לחברתי, מהאמפירי ועד למוסרי, מרציונלי ועד לרוחני, מהמפץ הגדול ועד ימינו אנו. את אלה הוא משלב בתיאוריה מקיפה אחת שמספרת לנו מאין באנו ואנה אנו הולכים, ואפילו מנסה לתת לנו דחיפה קלה בכיוון הנכון.

הספר, שכתוב כמעין מבוא לרעיונותיו של וילבר (אלו מוצגים ביתר אריכות ועומק בספריו האחרים) פותח בהצגת גישתו: הפילוסופיה שלו היא "אינטגרלית", במובן בו היא מנסה לכלול ולשלב אמיתות רבות ככל האפשר, לא רק מתקופות ומיבשות שונות, אלא גם משדות ידע שונים. וילבר מבקש ללמוד איך משתלבים ביניהם מיתוסים ותורות מדעיות, אנתרופולוגיה ואידיאולוגיה פוליטית, אקולוגיה ומאגיה ומתמטיקה ומיסטיקה ולנסות ליצוק יחד מכל הגופים הללו מפה מפורטת וברורה של "מכלול הידע האנושי".

הוא עושה זאת על ידי החייאתם המחודשת של שני רעיונות מערביים גדולים אך נשכחים: האחד הוא האמונה ב"שלשלת הקיום", כלומר התפיסה על פיה היקום כולו מסודר (ומוסבר) כשרשרת אורגנית ורציפה של יצורים המהווה היררכיה של מורכבות וערך. עולמנו, על פי השקפה זו, הוא תהליך שופע ומתפתח בו מתוך (ולעיתים גם במקום) יצורים ורעיונות נמוכים, נישרצים צאצאיהם הגבוהים והמפותחים יותר.

אל רעיון זה מצרף וילבר את תפיסת הקידמה ההגלינית, בה "הרוח האבסולוטית" בעצמה מבטאת את ממשותה בעולם כתהליך ההתפתחות ההיסטורי, אשר בסופו, וזו גם מטרתו, היא מגיעה למודעות עצמית מושלמת. ליקום, אם כן, בהחלט יש כיוון וטלוס, וכמו הגל גם וילבר מרגיש שלמרות שהתהליך הוא בלתי נמנע, מוטב לנו להיות מודעים לו. וילבר גם לא מתבייש להגדיר את המטרה שלנו ברמה האינדבידואלית: איחוד מודע ומלא בין הפרט והיקום כולו. "אין בפנים ואין בחוץ, ואין סובייקט ואין אובייקט," הוא כותב, "רק המודעות המיידית עצמה… אתה חופשי לנצח מכל מגבלה. אתה כבר לא נמצא 'מאחורי הפנים שלך', מביט ביקום – אתה פשוט היקום."

אכן, וילבר התחיל את דרכו הפילוסופית כחוקר פסיכולוגיה ורוחניות, ואז כהיום הוא עסק בטקסטים פילוסופיים לא רק על מנת לבדוק את המובן (meaning) שלהם, אלא, בראש ובראשונה, כדי להבין את המשמעות (significance) שלהם (אם להשתמש בהבחנה ההרמנויטית הקלאסית). הוא נפגש עם מורים רוחניים רבים ומאחוריו שעות ארוכות ורבות של תרגולת מדיטטיבית מכל מני סוגים. הפילוסופיה שהוא מציג, על כן, אינה הגותית בלבד, אלא קוראת לטרנספורמציה עמוקה בחייו של הקורא, ואף מנסה לעורר אותה. למעשה, מבחינת ההגדרות האקדמיות, וילבר הוא לא פחות מיסטיקן מחלק גדול ממושאי המחקר שלו.

בכך למעשה מהווה קן וילבר תוצר של המצב בו האקדמיה מסרבת לחקור בצורה רצינית, אינטימית, תופעות רוחניות ומיסטיות שרווחות בימינו במחוזותינו. הוא הראשון מבניו של "העידן החדש" שלקח על עצמו להתאים את המיסטיקה הפופולרית לא רק לממצאים פסיכולוגיים ונוירולוגיים, אלא גם, ובזה זכותו וחשיבותו הרבה, לתמונת עולם כוללת של התפתחות תודעתית, חברתית ופוליטית חוצת עידנים. הוא אינו מסתפק בהטפת "שחרור עכשיו" לקהל המחפשים הרוחניים צמאי האקסטאזה, ודורש מהפרט אחריות כוללת: מוסרית, חברתית ואקולוגית, ואף קובע שלא תיתכן התפתחות אמיתית בלי לקשור את כל "רבעי החיים" יחד.

רבעים אלו, חלק מהדרך בה הוא ממפה את המציאות, הם החלוקה שעורך וילבר בין הסובייקטיבי הפרטי, הסובייקטיבי החברתי (כלומר השדה האתי והפוליטי) האובייקטיבי הפרטי (פזיולוגיה ונוירולוגיה) והאובייקטיבי הכללי (מערכת השמש, המארג האקולוגי). רק התפתחות בכל השלבים שבכל הרבעים היא שיפור אמיתי וארוך טווח, הוא טוען, וזה המקום אליו שואפת הרוח.

מכאן גם יוצאת הביקורת של וילבר על זווית הראייה המודרנית והפוסט-מודרנית: הוא טוען שלא ניתן, ואסור לנסות, לעשות רדוקציה של כל אחד מהרבעים הנ"ל לזה שלידו, ויוצא בעיקר נגד הנטייה "המשטחת" כהגדרתו, שעומדת בבסיס המדע המודרני המנסה להגדיר את היקום כולו, כולל הנפשות החיות בו ומה שבהן, כאוסף של אטומים הנדפקים אחד באחיו, מתחברים ומתפרדים ותו לא. על פי וילבר הגדרת הטבע, ובעיקר הנפש האנושית, "מבחוץ" בלבד לא תיתן לעולם תמונה אמיתית ולא תאפשר לנו באמת ללמוד על עצמנו. כדי לעשות זאת עלינו ללמוד להפנות את מבטנו פנימה, ולהכיר ברמות וגוונים של מודעות ואקזיסטנציה שלא ידענו שכלל קיימים.

הספר קריא מאוד ומהנה, מובן לכל בעל השכלה סבירה, ופורש את רעיונותיו של וילבר בצורה שיטתית וברורה. וילבר מקדיש מקום לבקר בעוקצנות אידיאולוגיות שונות שלדעתו שטחיותן פוגמת במטרתן (ניאו-פגאנים אקולוגיסטים זוכים לבוז רב) ומקום ניתן גם להסברים מתנצלים על כך שהוא מציג היררכיות ברורות של ערך ואיכות, חוצפה של ממש בתקופתנו הפוסט-מודרנית. הקורא נתקל גם בלא מעט ניים-דרופיניג, אבל במקומו, ולאו דווקא כאפולוגטיקה על חוסר השכלה אקדמית רשמית. ברם לצערי בנקודה זו המהדורה העברית, האיכותית בסך הכל, חוטאת לדעתי חטא חמור, בכך שהיא אינה מביאה את שמות האנשים באנגלית (בסוגריים), דבר שלא ממש מאפשר חיפוש ולימוד נוסף על ידי הקורא הסקרן. עוד חריקה תרגומית היא הבחירה במילה "בינה" כדי לתרגם mind, מילה שבאופן טבעי נפוצה מאוד בספר. לדעתי עדיף היה אפילו לכתוב "מיינד" – דרך מכוערת הרבה יותר אבל הרבה יותר מדויקת להעברת כל מרחב המשמעויות של המילה האנגלית.

וילבר מציג מפה, וככזו הפרטים באופן טבעי מובאים בה קורבן על מזבח רוחב הראייה. בכל זאת, לעיתים הטיפול של וילבר שטחי בצורה שפוגמת במסר שהוא מנסה להעביר, למשל כאשר הוא נוגע בפילוסופים גדולים מהעבר, או ברעיון האבולוציה. חבל גם שהוא מתייחס ל"טלוס שביקום" כעובדה אמפירית, ולא מכיר בכך שזו אמונה דתית לכל דבר ועניין. יחד עם זאת באופן כללי רעיונותיו של וילבר מעניינים ומעוררי מחשבה, והוא בהחלט בולט כאיש במקום בו אין יותר מדי אנשים.

וגם בזמן שכזה: בסוף חיבורו הקלאסי, "האתוס הפרוטסטנטי ורוח הקפיטליזם", מכנה מקס ובר את הקפיטליזם "כלוב", ומבכה את אלו שיאלצו להיכלא בו. הוא מתריע ממצב בו כל שישאר הוא התאבנות מכניסטית, מפרכסת מתוך חשיבות עצמית, של "מומחים ללא רוח ותאוותנים ללא לב". כל זאת יתרחש, הוא מזהיר, אם לא יקומו נביאים חדשים שיולידו מחדש רעיונות ואידיאלים ישנים. קן וילבר הוא כנראה אחד הנביאים האלו.

[המאמר פורסם היום, בגרסה מעט מקוצרת, במוסף "ספרים" של "הארץ". כאן תמצאו מאמר ביקורת שלי על וילבר ותורתו]

"קטן הוא מספרם [של האנשים] הרואים בעיניים שלהם עצמם והמרגישים בלבבות שלהם עצמם" – אלברט אינשטיין

אחד הסיפורים הידועים ביותר על אלברט אינשטיין מספר על כך שבעת משחק קלפים בבית קפה עם ידידו הפיזיקאי נילס בוהר, תוך כדי דיון על השלכותיה של מכאניקת הקוונטים, קבע אינשטיין כי "אלוהים לא משחק בקוביה" (בגרמנית זה נשמע יותר טוב: "Der Herrgott würfelt nicht!"). למשמע הפסיקה הנחרצת הזאת ביקש ממנו בוהר ש"לא יגיד לאלוהים מה לעשות".

אינשטיין כמובן פשוט חשש שעיקרון חוסר הודאות שמכניסה מכאניקת הקוונטים ליקום הפיזיקלי יסמן את סוף החוקיות והסדר הסיבתי בעולם. יחד עם זאת אמירתו מסגירה גם משהו שאיננו רק דאגתו של מדען לעמידותה של השקפת עולמו, שכן אינשטיין, שהיה רחוק מאוד מלהיות יהודי שומר מצוות (למעשה הוא כנראה די זלזל במסורת) היה יחד עם זאת אדם דתי מאוד. במענה למברק בו שאל אותו הרב הראשי של העיר ניו יורק אם הוא מאמין באל, ענה אינשטיין ש"אני מאמין באלוהים של שפינוזה, שמגלה את עצמו בהרמוניה ובסדר של כל הקיים, לא באלוהים שמתעניין בגורלותיהם ומעשיהם של בני אדם". האלוהים שאינשטיין מאמין בו, אם כן, הוא האל שהוא הטבע, כלומר היקום כולו כהרמוניה אלוהית אחת.

לו היה אינשטיין מסתפק בדברים אלו היינו יכולים לפתור אותם כהגיגים אפולוגטים של מדען המבקש לשלב אמונה בתוך השקפת עולם רציונלית, אבל אינשטיין היה למעשה אדם דתי במובן עמוק הרבה יותר: הוא הרגיש את אותה אחדות הרמונית, ואף ראה את עשייתו המדעית כנובעת מתוך אותו רגש דתי-קיומי.

במאמר הבא, שהתפרסם ב"ניו יורק טיימס" ב- 1930 (ושתרגמתי מאנגלית), מסביר אינשטיין מהם לדעתו שלושת המקורות של הדת. שימו לב לסיבה השלישית שנותן אינשטיין להתפתחותה של הדת: אינשטיין מדבר על הרגשה מיוחדת, שממנה נובעת הפעילות הדתית, ולפי דעתו גם זו המדעית. הוא מכנה אותה "ההרגשה הדתית הקוסמית". (כל ההדגשות במאמר, וכמובן הלינקים, אינם במקור)

דת ומדע – אלברט אינשטיין:

כל מה שעשה המין האנושי וכל מה שחשב קשור לסיפוק צרכים עמוקים ולשיכוך כאב. צריך לזכור את זה היטב אם רוצים להבין תנועות רוחניות ואת התפתחותן. רגשות ורצונות הם הכוח המניע מאחורי כל יוזמה ויצירה אנושית, ולא משנה עד כמה התחפושת בה מלבישים אותם אחר כך היא נשגבת. אבל מהם הרגשות והצרכים שהובילו בני אדם למחשבה דתית ולאמונה, במובן הרחב ביותר של המילים הללו?

התבוננות קצרה תספיק כדי להבהיר לנו שמגוון לא קטן של רגשות נמצא בבסיס החוויה והמחשבה הדתית. אצל האדם הקדמון זהו הפחד שמעורר רעיונות דתיים: פחד מרעב, חיות פרא, חולי, מוות. מכיוון שבשלב הקיומי הזה ההבנה של יחסיות סיבתית עדיין לא ממש מפותחת, המוח האנושי יוצר ישויות דמיוניות שמקבילות פחות או יותר לעצמו, ואשר שאותן התרחשויות מפחידות תלויות ברצונן ובמעשיהן. כך ינסה האדם להבטיח את הסכמתם של הישויות הללו על ידי ביצוע מעשים שונים והקרבת קרבנות, אשר על פי המסורת שהועברה דורות על גבי דורות מפייסים אותם וגורמים להם לחבב את בן התמותה.

במובן הזה אני מדבר על דת של פחד. דת כזו, למרות שלא נוצרה על ידי מעמד של כהנים, מגיעה ליציבות במידה רבה דרכו. מעמד הכהונה מעמיד עצמו כמתווך בין האנשים ואותם דברים שמפניהם הם פוחדים ויוצר הגמוניה על הבסיס הזה. במקרים רבים מנהיג או שליט או מגזר מיוחס שמעמדם תלוי במשתנים אחרים משלב תפקודים של כוהנים עם הסמכות החילונית שלו כדי לבסס את זו האחרונה. לפעמים השליטים הפוליטיים ומעמד הכוהנים משתפים פעולה למען אינטרסים משותפים.

הדחפים החברתיים הם מקור נוסף להיווצרות הדת. אבות ואמהות ומנהיגים של קהילות גדולות הם כולם בני-תמותה ובלתי-מושלמים. הכמיהה להדרכה, אהבה ותמיכה מעוררת אנשים ליצור דמות אלוהית שהיא חברתית ומוסרית. זהו האל של ההשגחה, שמגן, ממית, מתגמל ומעניש. בהתאם למגבלות ההשקפה של המאמין, זהו האל אשר אוהב ומוקיר את חיי השבט, המין האנושי, או אפילו החיים באשר הם שם. זהו האל המנחם בזמן צער וגעגועים, האל הנוצר את נשמות המתים. זוהי הקונספציה החברתית והמוסרית של אלוהים.

כתבי הקודש היהודיים מראים בצורה מרשימה את ההתפתחות מדת של פחד לדת מוסרית, התפתחות שנמשכה בברית-החדשה. הדתות של כל העמים המתורבתים, ובייחוד עמי המזרח הרחוק, הן בעיקרן דתות של מוסר. ההתפתחות מדת של פחד לדת של מוסר היא צעד גדול בחייהם של עמים. למרות זאת, הרעיון שדתות פרימיטיביות מבוססות לחלוטין על פחד ודתות מתורבתות מבוססות רק על מוסר הוא דעה קדומה שממנה יש להישמר. האמת היא שכל הדתות הן עירבוב של שני הסוגים, בהבדל הבא: שבשלבים גבוהים של החיים החברתיים הדת של המוסר בולטת יותר.

המשותף לשני סוגים אלו של דתות היא התפיסה האנתרופומורפית של דמות האל. באופן כללי רק אינדיבידואלים מחוננים בצורה יוצאת דופן וחברות בעלות הכרה שכלית גבוהה מאוד מעפילים מעבר לשלב הזה.

אבל יש שלב שלישי של חוויה דתית ששייכת לכל אלו, למרות שנדיר למצוא אותה בצורה טהורה. אני אכנה אותה ההרגשה הדתית הקוסמית [cosmic religious feeling]. מאוד קשה להבהיר את אופייה של ההרגשה הזאת למי שהיא זרה לו לחלוטין, לא מעט מפני שאין לו מקבילה בצורה של מושג אנתרופומורפי של האל. האינדיבידואל מרגיש את חוסר הטעם שבתשוקות והמטרות האנושיות, ואת העידון והסדר הנפלא שמגלים את עצמם הן בטבע והן בעולם המחשבה. קיום אינדבידואלי נראה לו כסוג של כלא והוא רוצה לחוות את היקום ככוליות אחת משמעותית (a single significant whole).

תחילת ההרגשה הדתית הקוסמית נמצאת כבר בשלב מוקדם של התפתחות, לדוגמא במזמורי תהילים ובדברי כמה מהנביאים. הבודהיזם, כפי שלמדנו בעיקר מהכתבים הנהדרים של שופנהאוור, מכיל את המימד הזה בצורה הרבה יותר חזקה.

גאוני הדת של כל התקופות התבלטו על ידי הסוג הזה של הרגשה דתית, שאינה יודעת שום דוגמה ואף אל שנתפש כדמות אדם. לכן לא תיתכן כנסייה שתורתה העיקרית מבוססת על ההרגשה הזאת. לכן גם אנחנו מוצאים שדווקא בקרב הכופרים שבכל דור יש את ההרגשה הדתית הגבוהה ביותר הזאת – אלו שנחשבו על ידי בני זמנם לפעמים לאתאיסטים, ולפעמים לקדושים. באור הזה אנשים כמו דמוקריטוס, פרנסיסקוס מאסיזי ושפינוזה קרובים מאוד האחד למשנהו.

אבל איך אפשר לתקשר את ההרגשה הדתית הקוסמית מאדם אחד לשני אם היא לא נושאת איתה אף מושג מוגדר של אל ואף תיאולוגיה? בעיני זהו התפקיד החשוב ביותר של האמנות והמדע לעורר את הרגש הזה ולאפשר לו להישאר חי אצל אלו שפתוחים לקראתו. כך אנו מגיעים למושג של הקשר בין המדע והדת שהוא שונה לחלוטין מזה הרגיל. כאשר אנחנו מביטים בעניין מבחינה היסטורית, קשה לנו לא לתפוס את המדע והדת כיריבים מרים, ומסיבה ברורה: מי שבטוח באופן מוחלט שהסיבתיות היא חוק אוניברסלי לא יכול לסבול את הרעיון של ישות חיצונית שמתערבת במהלך העניינים (בתנאי כמובן שהוא לוקח את חוק הסיבתיות באמת ברצינות). כמו כן אין לאדם שכזה צורך בפחד דתי או בדת חברתית או מוסרית. אלוהים שמעניש או מתגמל הוא לא נתפס עבורו מהסיבה הפשוטה שמעשי האדם נקבעים על ידי הכרח, בין אם פנימי או חיצוני, כך שבעיני האל הוא לא יכול להיות אחראי, לפחות לא יותר מאשר אחראי חפץ דומם לתזוזות שלו.

משום כך הואשם המדע בחתירה תחת המוסר, למרות שהאשמה זו אינה צודקת. ראוי שהתנהגותו המוסרית של האדם תהיה מבוססת על סימפתיה, חינוך וקשרים וצרכים חברתיים. אין צורך בשום ביסוס דתי. אכן, נזלזל באדם אם נאמר שהוא חייב להיות נשלט על ידי הפחד מעונש והתקווה לתגמול לאחר המוות. אבל קל לראות שמשום כך הכנסיות תמיד לחמו במדע ורדפו את חסידיו.

מצד שני, אני טוען שההרגשה הדתית הקוסמית היא המניע העיקרי והנאצל ביותר למחקר המדעי. רק מי שמבין את המאמצים האדירים, ומעל לכל את המסירות, שבלעדיהם עבודה חלוצית במדע תיאורטי לא יכולה להיעשות, מסוגל לתפוס את הכוח של הרגש שרק ממנו עבודה כזאת, המרוחקת ממציאות החיים המיידית, יכולה לנבוע. איזה ביטחון ברציונליות של היקום ואיזה כמיהה להבין, ואפילו יהיה זה רק שיקוף קלוש של השכל הנגלה בעולם הזה, היו ודאי לקפלר ולניוטון על מנת שיוכלו לחיות שנים בבידוד ולעמול על חשיפת עקרונות המכאניקה השמימית!

מי שמכיר את המחקר המדעי בעיקר מצדן של התוצרים המעשיים שלו יכול לפתח בקלות תפיסה שגויה לחלוטין של המנטליות של אותם אנשים, שבעודם מוקפים בעולם סקפטי האירו את דרכן של נשמות תאומות הפזורות ברחבי העולם ולאורך הדורות. רק מי שהקדיש את חייו למטרות דומות יכול להבין בבהירות מה שנתן לאנשים הללו את ההשראה והכוח להישאר נאמנים למטרתם גם אחרי כשלונות אינספור. זוהי ההרגשה הדתית הקוסמית שנותנת לאדם כוחות כאלו. אדם בן זמננו אמר, ובצדק, שבעידן המטריאליסטי הזה רק המדענים הרציניים ביותר הם האנשים העמוקים באמת מבחינה דתית.

אותה תחושה של היקום כ"כוליות אחת משמעותית" היא העומדת, אומר אינשטיין (כאן ובמקומות אחרים) הן בבסיס של כל דתיות אמיתית והן בבסיס של המחקר המדעי, והוא קורא למדע (ולאומנות) גם לחזור ולהחדיר באנשים את אותה הרגשה, שכרגיל איננה נגישה להם.

אני חושב שכולנו מכירים את ההרגשה הזו במידה מסויימת, גם אם קשה לנו לזכור אותה: זו אותה התפעמות שממלאת אותנו כשאנחנו משקיפים בהפתעה ונפתחים מול נוף יפה, או עדים למחווה של נדיבות או טוּב מצד מישהו, או מוותרים מתוך שלמות אמיתית על משהו ש"מגיע לנו". אנחנו מתקשים לזכור את אותה הרגשה בדיוק מפני שכאשר היא נמצאת אנחנו בדרך כלל (אבל לא תמיד) לא נמצאים, כלומר לא מודעים להווה. אבל אלו הפעמים שאנחנו משתחררים לרגע מאותו קיום אינדבידואלי שכולא אותנו (במינוח של אינשטיין) ומאפשרים לעצמנו להרגיש את הקשר העמוק בינינו לבין הכוליות האחת המשמעותית.

דברים אלו של אינשטיין מזכירים לי מאוד גם דברים שכתב הסופר רומאן רולאן. בפתיחת ספרו "תרבות בלא נחת" מתאר זיגמונד פרויד חלופת מכתבים עם חבר (שהוא רומאן רולאן, שהיה, אגב, חסיד של הגורו ההודי בן המאה התשע-עשרה, ראמאקרישנה). רולאן כותב לו על רגש אשר

לא עזבו מעולם, ומפי רבים אחרים יודע הוא על קיומו בנפשם והוא מניח, כי מצוי רגש זה בנפשם של מיליונים. הרגשת ה'נצח' – כך היה רוצה לקרוא לתחושה הזו: מין רגש שאין לו שעור ואין לו גבול, והשם 'רגש אוקיאני' יפה לו. זוהי, כפי שהוא כותב, הרגשה סובייקטיבית צרופה, ולא עיקר של אמונה; שום הבטחה לחיי עולם אינה צמודה לה, אבל היא המקור לאנרגיה הדתית, וכך אמנם תפסוה הכנסיות השונות ושיטות-הדת השונות, ויסתוה בצינורות מסויימים, ובלא ספק גם מיצוה. רק על סמך רגש אוקיאני זה רשאי אדם, לדבריו, לקרוא לעצמו איש-דת, גם אם הוא דוחה כל אמונה כאשלייה.

פרויד כמובן רואה ברגש הזה רגרסיה נוירוטית אל מצב אינפנטילי (שמאפיין תינוקות), אבל כמובן שזו שטות. שישאל את אינשטיין.

[הנה גרסת אנרג'י המקוצרת. עוד על הדתיות של אינשטיין אפשר לקרוא בשישית מאמרים של אורי פז, שהלינקים אליהם נמצאים באתר שלו]

[הנה לינק לעמודה בארכיון שם נמצאים החלקים הקודמים של היומן]

7/4/01

פסח. סדר פסח כלל ופל "סְנִיקֶרְס" שנשמר עוד מדלהי, וכוס חלב חם (טוב, היה גם האבטיח והאורז התפוח שהם מגישים). אמרתי "פסח מצא ומרור". אבל העיקר הוא שאלו נאכלו ולא היה אוכל. ללא אני כל הערב, וגם מבין שהאני תמיד זמני ורגעי ואין לו עתיד. ויש רק אורגניזם שבו קופץ אני [והמהירות של הקפיצות נותנת אשלייה של המשכיות, כלומר של אני כמהות קבועה]. אחרי זה, אחרי יום חם מאוד, הולך מעלה-מטה בשביל המרכזי ורואה והמחשבות מנותקות מהמציאות אבל יש ציפיה לגאולה, והנה נפתחו השמיים ו – לא, לא מראות אלוהים, כי אם גשם! גשם באמצע מָאהָארָשְטְרָה [המדינה בהודו בה אני נמצא]. בערב פסח. גשם נהדר נופל עלי ועל הארץ שהיא גם אני והכל אני הכל כיף. ואחרי זה הכל נרגע, ושיחה משעממת של גוּאֶנְקָה [המורה הראשי] בטלווזיה [בוידאו] (אם כי הכל בדיוק-כפי-שצריך-להיות) ועכשיו אני רגוע וקצת עייף וקצת מאוכזב וזהו (כי חזר האני).