מחבר: תומר פרסיקו

Dr. Tomer Persico is a Fellow at the Shalom Hartman Institute in Jerusalem. His publications include The Jewish Meditative Tradition (Tel Aviv University Press), Liberalism: its Roots, Ideals and Crises (Dvir), and In God's Image: How Western Civilization Was Shaped by a Revolutionary Idea (NYU Press).

יומן מסע – הודו – חלק י"א

[הנה לינק לעמודה בארכיון שם נמצאים החלקים הקודמים של היומן]

6/4/01

יצאתי באמצע מדיטציה [כזכור אני בקורס ויפאסנה ליד פונה] מתוך הרגשה דבילית שאני חייב לכתוב. ובכן: הגעתי למסקנה שאני במצב מאוד מסוכן עכשיו. אני מבין שהכל סרט, ויש הרגשה אדירה של שמחה וחופש. תומר נראה בכל הפתטיות שלו: לחוץ וממושמע ולוקח-ברצינות, ויש שחרור מעונשו של זה. הבעייה היא שתומר עדיין חי קיים בועט ומזדהה, ויחד עם פריקת העול הוא כן נושא בתוצאות (חלקן). כלומר אם יקרה משהו רע הוא כן יסבול. השחקן עוד מזדהה עם התפקיד שלו ולא לגמרי השתחרר, יחד עם זאת הוא מרגיש חפשי לאלתר שורות ומעשים, וזה מסוכן כי אני במסגרת שגם מעוררת בי את יצר המרדנות (ראו מקרה מילואים) [במילואים האחרונים התעצבנתי שלא נתנו לחבר שלי להכנס לבסיס לבקר אותי בשבת, עליתי על השער, קפצתי ממנו החוצה ושברתי את שתי ידי]. זו ספירת "דעת"? בכל אופן המצב רוח טובטובטוב אף שאני כמעט לא ישן, גם בגלל שותפי לחדר.

בקיצור, כל דבר שאני עושה, אם אני שם לב, אז ברור לי שלא אני עושה אותו, אלא הוא פשוט נעשה. וזה לא שאין הרגשת "אני-עושה" בהרבה מקרים, אלא שהיא פשוט נתפסת כהרגשה ותו-לאו, אינה קשורה לשום דבר, ושום מרכז שהוא אני.

גרניום (אצלי בגינה)

הישות מחולקת לפנומנון ונומנון. כל דבר פנומנלי נתפס כבנאלי והנומנון משקיף ומחייך על הכל. הכל חסר משמעות ועם זאת הכל טוב כי הכל רצון האל. יש אופוריה בגוף שמתחלפת מדי פעם בפחד לא ברור (שלא אזכה להגיע הביתה עם החכמה הזו? [כלומר שאמות] שהחכמה תברח ממני? לא ולא. קצת, אבל לא). שכינה שכינה שכינה וראייה ראייה ראייה והכל זהב הכל זהב הכל רך כדבש ונוזל למקום הנמוך ביותר בכל מצב. האני מפורק לגמרי. כל מחשבה או הרגשה (או אף רגש) הם לבד בבדידותם חסרת המשמעות. תומר ממשיך להיות כמו שהיה – הוא לא השתנה כמעט. אלא שברור שהוא שחקן, אינו נתפס ברצינות, וניתנת לו רשות להמשיך במשחקו.

זה רמש [גורו מבומבי שפגשתי לפני זה] שעשה את זה בשבילי. החיוב המוחלט של הכל כרצון-השם. זה המפתח. אסור אסור אסור לנסות לשנות את עצמך! [אני כבר לא חושב כך] זה החטא הגדול: הרצון להיות יותר טוב, אחר, משופר. אבל בקבלה המוחלטת של הכל (גם של הרצון הזה!) יש את השינוי בכל מקרה, והכל קורה מעצמו לטובה. ואלן וואטס [פילוסוף/מיסטיקן בן המאה העשרים, שקראתי את ספריו] הישן והטוב חוזר בגדול! איך העזתי קצת לזלזל בו? איזה חכם האיש הזה היה. אבל איך לחייב את הכל עד הסוף – את זה עוד לא גיליתי. לעולם לא אגלה. יתגלה?

המקום עצמו מזכיר את הצבא וזה רע מאוד. אני עושה עצמי משתף פעולה, מתחנף למפקד (גורוג'י [המורה]) וכו', כל התרגילים הישנים חוזרים. גועל נפש. אלא שאין לי לחץ לא-לשקר. חטאים אינם מלחיצים יותר. באמת מצב מסוכן. אם כי טוב. הרי הכל טוב.

דאגלס הרדינג, האיש שראה הכל

דאגלס הרדינג

אתמול בבוקר, בגיל 98, הלך לעולמו דאגלס הרדינג, אחד מהמורים הרוחניים הגדולים של המאה העשרים. הרדינג, ארכיטקט במקצועו, הקדיש את חייו הבוגרים להעברת הדרך הרוחנית שפיתח, שבמרכזה עמד חוש הראייה, והדרישה לראות את העולם במקום לחשוב אותו. הוא לא הקים לעצמו אשרם ולא דיבר גבוהה על תחילתו של עידן חדש, אלא נדד בכל העולם מנסה לא ללמד, אלא פשוט להראות לאנשים, במובן המילולי ביותר,  שכבר כאן ועכשיו הם מביטים לא מתוך זוג עיניים, אלא מתוך הריק האדיר שהוא העולם כולו.

הוא נולד ב-1909 באנגליה למשפחה פונדמנטליסטית נוצרית אדוקה ביותר. ילדותו אמנם כיוונה אותו לחיפוש רוחני, אך ספרים, עיתונים, תיאטרון ומוזיקה נאסרו עליו, וכך הכלים שעמדו לרשותו היו מוגבלים. אחרי שהתמרד במסורת ונודה ממשפחתו, חיפש בנחישות תשובה לשאלה הבסיסית ביותר: "מה אני?". יום אחד, דווקא בעת טיול בהרי ההימלאיה, זה קרה:

מה שקרה בעצם הוא דבר פשוט וחסר ברק בצורה אבסורדית: רק לרגע הפסקתי לחשוב. היגיון ודמיון וכל פטפוט מנטלי שקטו. לראשונה המילים באמת חמקו ממני. שכחתי את שמי, את אנושיותי, את היותי דבר, את כל מה שניתן לקרוא לו אני או שלי. העבר והעתיד נפלו ופגו. היה זה כאילו נולדתי באותו רגע, חדש לחלוטין, חף מתודעה, חופשי מכל זיכרון. רק העכשיו היה קיים, הרגע הנוכחי ומה שהיה בו. להתבונן היה מספיק. ומה שמצאתי היו מכנסי חאקי המסתיימים בזוג נעליים חומות, שרוולי חאקי המסתיימים בכל צד ביד ורדרדה, וחזה-חולצה חאקי המסתיים למעלה ב – בהחלט בכלום! ברור שלא בראש. (מתוך ספרו הראשון On Having no Head).

הרדינג ראה שהוא למעשה לא אגו קטנטן העטוף בעור, שמציץ דרך זוג עיניים מפוחדות בקודקודו – הוא ראה, פשוט ראה, שהוא הכוליות האחת הבוהקת אשר נמצאת גם מאחורי, אך גם לפני העיניים. הוא לא בתוך הגוף – הגוף הוא בתוכו, שכן אין ולו דבר אחד שנמצא מחוץ לו! הסוג המיוחד הזה של ראייה הלך ודהה עם הזמן, אך הרדינג ידע שבעצם, מכיוון שזה למעשה מצב הדברים כהוויתם, מכיוון שזו האמת, המודעות המיוחדת הזו להווה כפי שהוא נמצאת בכל רגע בהישג יד – או עין – כל שיש לעשות הוא להפנות את המודעות לריק שנמצא בבסיסה.

זה מה שהוא עשה, וזה מה שהוא לימד אחרים לעשות: הוא פשוט היה מבקש מהם להפנות את תשומת הלב למקום שממנו הם מביטים, במקום לחפצים שאותם הם רואים. הנה דבריו:

כאשר אני מעיז לשים לב, להתבונן פנימה על מה שאני מביט ממנו החוצה, לראות מה אני קולט מעצמי בטווח אפס במקום לדמיין מה אחרים קולטים ממני בטווח שני מטר למשל, כי אז אין אני מוצא כאן שום צורה, שום צבע, שום אטימות, שום גבולות, שום דבר כלל.

עם זאת ברור שאין זה "כלום" בלבד. ראשית, אני מודע. הריקות הזו כאן מודעת לחלוטין לעצמה כריקה; היא נהנית מעצמה כצלילות מבריקה. שנית, ובדיוק משום שזה כלום, זה הכל. זהו חלל, מקום לעולם לקרות בו. אני חלל, אבל חלל מלא, בו מוצגים הגוף הזה, הידיים והרגליים הללו, האנשים והמכוניות והבתים הללו, וכדומה, כולל כל המחשבות והרגשות שהם מעלים. ריק מעצמי, אני מלא בכל השאר… לראות, לחיות מהאמת הפשוטה הזו, פירושו להיות מי שאני באמת. וזה הכל.

לאן אני מצביע???

לא פשוט לקבל את דבריו, ודווקא משום שהם עצמם נראים פשוטים, אם לא פשטניים. 'מה, זה הכל?' אנחנו שואלים את עצמנו? פשוט לשים לב… ואז לראות? והרדינג משיב: כן, זה הכל. אלא שאת הראייה המיוחדת הזאת יש לשמר, לטפח, עד שהיא הופכת לטבע שני. ואז לטבע ראשון.

את המודעות המיוחדת הזו הרדינג מעביר בעזרת סדרה של "ניסויים", בהם הוא מבקש מהתלמיד לראות (ולא לחשוב) את המציאות ולהכיר בה. הניסוי הראשוני והפשוט ביותר הוא ההצבעה בעזרת האצבע אל הפנים שלנו והדרישה לראות אל מה בעצם האמצע מורה. התשובה: אל כלום גדול שבתוכו נמצא הכל (עוד ניסויים ניתן למצוא בעברית כאן וכן באתר שלו).

כאשר נפגשתי לראשונה עם תורתו, לפני יותר מעשר שנים (דרך ספרו הנ"ל), לא הצלחתי להבין מה הוא רוצה ממני. לקח לי זמן מה לעכל את הפשטות שבדבר, וגם להתגבר על הנטיות המובנות של המיינד לראות את העולם בלי להיות מודע לפעולת ההכרה עצמה. אבל מרגע שהסוד הזה נגלה לי הייתי חסיד נלהב של השיטה שלו, הגאונית בפשטותה, ואף כתבתי לו מכתב תודה על האוצר הגדול שגילה לי. שנים לאחר מכן פגשתי את הרדינג בארץ, במסגרת סדנאות שאירגן יוסי מורגנשטרן. טוּב הלב שלו והומור שאפף את כל הווייתו הקסימו אותי כל פעם מחדש. הוא לימד, כמעט עד יום מותו, באותה קלילות בה תפס את עצמו, ובנוכחות שלו היה משהו שבבת אחת הרגיע ועורר השראה.

נדירים הם המורים שמפתחים דרך רוחנית מקורית לגמרי. נדירים הם המורים שמתמידים בדרכם כל ימיהם, ולא נכנעים לפיתויי האגו. נדירים הם המורים שבאמת ובתמים מקדישים את חייהם להעברת התובנות שגילו הלאה, ללא בקשת תמורה או רדיפת פרסום. דאגלס הרדינג היה אחד מהנדירים.

לאתר הרשמי של הרדינג
לספריו של הרדינג
למאמר שלי על שיטתו של הרדינג

המאמר הנוכחי מופיע היום גם באנרג'י

יומני המקובל (ר' חיים ויטאל)

מבנה הספירות בתוך החלל הפנוי לכאורה מנוכחות אלוהית - מיסודות הקבלה הלוריאנית

בני ציפר כתב לא מזמן על הקסם שביומנו האישי של ר' חיים ויטאל, ואני מיהרתי לשים ידי על הספר, "ספר החזיונות", שיצא לפני כשנה במהדורה יפיפיה על ידי מכון בן צבי (ההדיר והוסיף מבוא – שלמדתי ממנו רבות – והערות משה פיירשטיין). מתוך היומן קל לראות כי הרב חיים ויטאל (1542-1620) היה טוען נוסף למשיחיות, כמו רבים לפניו ואחריו, וכמוהם בדיוק גם הוא לא הגשים את החלום שלחשה לו גאוותו. וזה אכן, כך נראה לי, הסיפור כולו, כפי שמיד יתברר.

קשה להפריז בחשיבותו של ר' חיים ויטאל (להלן: רח"ו) בתהליך התפתחות הקבלה. לא רק שהיה תלמידו הישיר של האר"י הקדוש מצפת, הוא גם כתב את תורתו (האר"י מיעט לכתוב), והגירסה שלו לקבלה של האר"י היא למעשה הגירסה שהתקבלה בקרב רוב רובם של המקובלים עד ימינו.

קשה גם להפריז בחשיבותו של הרעיון המשיחי, ללא ספק אחד התרומות הגדולות של הדת היהודית לעולם, שכן בעוד תרבויות אחרות תפסו את הזמן כמחזוריות מעגלית שמובילה שוב ושוב אל אותו המקום, או תהליך עקבי של הידרדרות והתרחקות מתור-זהב ארכאי, ראתה היהדות בהיסטוריה אפשרות להתגלות אלוהית וזירה לשכלול ולהתעלות של המציאות, עד לגאולה השלמה.

הגאולה ביהדות בעיקרה אינה פרטית אלא כללית, של האומה והאנושות כולה, והשיחרור שמדובר בו אינו הפרידה מהגוף והעלייה של הנשמה לגן עדן (כמו בנצרות, ברובה), או הבקעה של ההכרה האינדבידואלית מתוך האשליות שנתפסה בהן (רוחניות הינדית ובודהיסטית), אלא התנערות מעול "שעבוד מלכויות" וכינון מחודש של מלכות בית דוד הקונקרטית, כאן, על האדמה המקודשת של ארץ ישראל הממשית.

קל לראות איך הרעיון הזה חדר, כמו וירוס מנטלי, אל ההכרה הקולקטיבית של המערב, וכיצד תנועות משיחיות רבות, ממסעות-הצלב ועד המרקסיזם, ינקו ממנו את ניצוץ החיים שלהן. דוגמאות אלה מועילות גם לצורך הבנת הדיאלקטיקה הממזרית החפונה בלבו של הרעיון המשיחי: תנועה שאמורה תמיד לשחרר את האדם ולשפר את העולם, מביאה על פי רוב לשעבודו המוגבר והאלים, ולניוון, אם לא לחורבן כללי.

משיחים היו תמיד. כלומר משיחי שקר, שכן עד לימינו אף לא משיח אחד הצליח לממש את מה שהבטיח. המפורסמים מבין אלו שהצמיחה היהדות הם כמובן ישוע מנצרת, בר-כוכבא ושבתאי צבי, אבל גם בימינו לא חסרים טוענים לכתר, מהיהודי המסורתי ועד לניו-אייג'י המגוחך. המשותף לכל אלו היא האמונה הבלתי מתפשרת שהאמת, וכל האמת, נמצאת אצלם בכיס, וזאת למרות כל העדויות המוחשיות המצביעות כנגדם, ולמרות שהם ודאי מודעים ויודעים על מקרים רבים בהם אחרים חשבו בדיוק כמוהם והוכחו מאוחר יותר כשוטים, תמימים או אפילו, חלילה, שרלטנים.

"ספר החזיונות", כאמור, הוא יומן אישי של טוען נוסף לכתר, ואם שאיפתו של רח"ו אינה, כאמור, מקורית, הרי שכתיבתו אותה ביומן דווקא כן. יהודים מעטים מאוד כתבו יומן אישי, ועוד פחות יומן המתעד את חוויותיהם הרוחניות והמיסטיות – איכשהו זה לא ז'אנר שיהודים התחברו אליו (בעבר). רח"ו הוא ללא ספק הראשון שניהל יומן שכזה, ומיומנו אפשר לקבל איזו תחושה של האדם שמאחורי הרעיונות. ואפשר גם למצוא שם בבירור את שאיפותיו המשיחיות, שאיפות שבמרכזן עומד הוא עצמו.

כדאי להבין את הרקע להתעוררות המשיחית שלו: ר' חיים ויטאל אמנם נולד חמישים שנה אחריו, אבל גירוש ספרד (1492) היה ברקע לפעילותו ולשאיפותיו. עומק הטראומה שהגירוש הותיר בקרב היהודים היה אדיר, ודווקא מהמצוקה הגדולה הזאת עלו ופרחו תקוות משיחיות גדולות לא פחות (כן כן: כשטוב מאוד זה סימן לבואו הקרוב של המשיח, וכשרע מאוד זה סימן לבואו הקרוב של המשיח – הגיון תיאולוגי דווקא יש בזה: הרי מצב קיצוני הוא תמיד נקודה של מפנה, או שבירה).

ראשית המאה השש-עשרה היתה מלאה במשיחים, ואפשר לציין לדוגמא את שלמה מולכו שניסה להגיע אל האפיפיור כדי לגייר אותו ולבסוף עלה על המוקד (ב- 1532). באותה תקופה גם גדלה מאוד בקרב היהודים תפוצתם של גילויים מפי כל מני שליחים שמימיים ומלאכים ("תקשורים", כפי שהיינו קוראים להם כיום), יותר מאשר בכל תקופה לפני כן, ועל כל אחד להחליט האם לפרש עובדה זו כראייה לכך שכאשר רע לנו אנחנו מוצאים את אלוהים יותר כי אנחנו מחפשים אותו יותר, או מוצאים אותו יותר משום שאנחנו מדמיינים אותו יותר.

האר"י הגיע לצפת ממצריים בשנת ש"ל (1570), בהיותו בן 36. כעבור שנתיים הוא נפטר (כתוצאה ממגפה), אבל בזמן הקצר הזה הוא פיתח תורה קבלית שגדלה להיות לזרם המרכזי של הקבלה כולה, ולמעשה הנהיג מהפכה בתפיסה הקבלית: הוא הסביר במונחים מטאפיזיים-מיתיים איך האל המושלם ברא את העולם הפגום, וכמובן נתן מרשם לתיקונו של העולם ולהבאתו לשלמות נצחית. (כתבתי על זה כאן).

כתב ידו של ר' חיים ויטאל (מתוך "שער רוח הקודש")

רח"ו נולד בצפת, ולמד בישיבות השונות של העיר. בשנות העשרים של חיייו עסק באזוטריקה ואף הקדיש שנתיים ללימוד אלכימיה (הוא מאוד התחרט על זה מאוחר יותר). אחר כך למד אצל אחד מגדולי המקובלים, רבי משה קורדוברו, שהיה החשוב שבמקובלי צפת עד שהגיע האר"י. משמת קורדוברו והגיע האר"י, נעשה רח"ו תלמידו המרכזי.

אבל כאמור, לא עברו שנתיים וגם האר"י נפטר. אחרי מותו של המורה הגדול החתים רח"ו את שאר תלמידיו על מסמך בו הם מכירים ברח"ו כפרשן המוסמך של תורת האר"י וכמעט כולם גם העבירו אליו את כל החומר הכתוב שנשאר להם מהשיעורים שהעביר האר"י. רח"ו, שכתב ספרים רבים על הקבלה הלוריאנית, הפך לאחת הדמויות המרכזיות בשדה הקבלי.

אבל הוא הרגיש עצמו כדמות גדולה אפילו יותר. שנת של"ה היתה, על פי תחזיות שונות, אמורה להיות שנת הגאולה, ולקראתה קיבץ סביבו רח"ו שנים-עשר מתלמידיו, כנראה כהכנה לכך שהוא יתגלה כמשיח והם יהיו שליחיו (לאו דווקא סממן נוצרי – הרי גם ישוע עשה זאת לזכר 12 שבטי ישראל). כאשר זה לא קרה התפרקה הקבוצה ורח"ו מצא עצמו לבד. הוא נדד לירושלים ואחר כך לדמשק – בשתי הערים ניסה ללמד תורה ולהחזיר את ההמונים בתשובה – בשתי המשימות לא צלח.

מהיומן של רח"ו עולה דמות של אדם חכם, בעל דמיון מפותח, שבצעירותו הרבה להשתובב: הוא כותב שהחטאים שמורו הגדול ייעץ לו להיגמל מהם הם שפיכת זרע לבטלה, גאווה וליצנות. מזה האחרון הצליח רח"ו ללא ספק להיגמל: שנותיו אחרי מות האר"י היו אפופות בדיכאון הולך ומעמיק. רח"ו, שהפך למורה לקבלה בזכות עצמו וכאמור נדד ללמד תורה בירושלים ובדמשק, הרגיש שהאנשים סביבו לא מכירים בערכו ולא נותנים לו מספיק כבוד. דבר זה תיסכל אותו מאוד.

למעשה, כאמור, הרגיש רבי חיים ויטאל שהוא מועמד טוב מאוד להיות המשיח בכבודו ובעצמו: על פי היומן שלו רוח קדושה הודיעה לחבריו שתיקון העולם תלוי רק בו, ושעליו להשיב את כל היהודים בתשובה (הוא אכן ניסה לעשות זאת, ללא הצלחה רבה). רח"ו גם מפרט ביומנו דברים שאמר לו האר"י, על פיהם "הייתי יכול להשיג יותר מן המלאכים מצד גודל ערך נשמתי ושביאת נשמתי לעולם היתה לצורך גדול בעולם ושלא היה בידו ורשותו לבאר יותר מזה […] ושאם היה מגלה לי העניין שהייתי כמעט פורח באויר מרוב שמחה על העניין". למרות ההבטחות הרבות, רח"ו לא מימש את הגורל שהרגיש שהוא ראוי לו, ואפשר ממש לסרטט תהליך בו ככל שעוברות השנים הוא שוקע בדיכאון הולך וגובר.

בהנחה שהדברים שרח"ו כותב ביומנו הם אמת, איך ייתכן שהבטחותיו של האר"י הקדוש לא התגשמו? האם יכול להיות שהאר"י טעה כשראה ברח"ו את מי שיחזיר את העם בתשובה? ואולי המשיחיות של רח"ו היתה פוטנציאלית בלבד, והיתה מתממשת לו הדור שלו היה ראוי לה, דבר שכנראה לא קרה? רח"ו עצמו מנסה לענות על שאלות אלו ביומנו: בגיל 69, כאשר הוא מדבר עם קבוצת שדים, הוא מקבל מסר מהאר"י שאכן "באת לעולם כדי להשיב את העם בתשובה". הוא שואל אז דרכם את מורו האם "נתבטלו כל הדברים שהבטיחני בחייו" והאר"י משיב ש"עדיין כל הדברים ההם עומדים כבהתחלה, אבל התרשלותי [כלומר התרשלותו של רח"ו] מונעת קיומם".

אבל מה היתה יכולה להיות התרשלותו של רבי חיים ויטאל? מה היה הפגם שמנע ממנו לממש את שליחותו האדירה? מכיוון שהיה זקן ומדוכדך, כנראה שהחטא היחיד שנותר לו לתיקון, מהשלושה שהאר"י הורה לו לתקנם, היה חטא הגאווה. אבל איך זה שלא הצליח, לכאורה, לתקן את גאוותו כל השנים האלה? הייתכן שבאופן אירוני דווקא ההבטחות הגדולות שקיבל מהאר"י על גובהה של נשמתו הגבירו אצלו את העוון הזה? האם יכול להיות שהוא לא יכול היה לממש את שליחותו המשיחית מכיוון שהיה גאה מדי, ושהיה גאה מדי מכיוון שניסה כל חייו לממש את שליחותו המשיחית?

בונוס לקוראים – הוראות מפי האר"י מתי יש להשתטח על קברי צדיקים:

רח"ו כותב שהאר"י "גם צוה אותי […] שאם אלך להשתטח על קברי צדיקים יהיה בערב ראש חודש או בט"ו לחודש [כלומר בירח מלא], כי אז יש יותר הכנה מכל שאר הימים, ושלא אלך לא בשבת ולא בי"ט [ביום טוב, כלומר חג] ולא בר"ח [ראש חודש], כי אז נפשותיהם עולות למעלה ואינן מושגות על הקבר."

[עודכן 15.1.07: המאמר עלה גם באנרג'י]

אני בעוד מקום

כפי הנראה מדי פעם אכתוב גם בבלוג "הסיפור האמיתי והמזעזע של". היום עלתה רשימה ראשונה שלי שם: "השיא כסוף". הרשימות שם תעסוקנה בכל מני חולין (אם כי האם יש משהו שהוא לגמרי חולין? ודאי שלא).

"לולאת האל" ימשיך כמובן להיות בלוגי המרכזי, ביתי ומבצרי, וימשיך להיות מוקדש לדת, רוחָניות ורוחְניות.

יוגה ושישתה

ושישתה: הו ראמה, הישאר תמיד מבוסס היטב במצב ההוא של חופש מוחלט מתנועת המחשבה, והעזר באותו השקט של השינה העמוקה.

ראמה: אדוני, אני שמעתי על השקט של הדיבור, השקט של העיניים ושל החושים האחרים, ואני גם שמעתי על השקט הנוקשה של הסגפנות הקיצונית. אבל מהו השקט של השינה העמוקה?

ושישתה: ראמה, ישנם שני סוגים של מוּני, כלומר חכם המקפיד על שתיקה. האחד הוא סגפן נוקשה והאחר הוא חכם חופשי. הראשון מדכא בכוח את חושיו ועוסק באופן פנאטי בפעילויות יבשות. החכם המשוחרר, לעומת זאת, יודע את האמת כאמת ואת הלא-קיים כלא-קיים. הוא רכש ידע עצמי אבל נוהג כאדם רגיל. מה שנחשב לשתיקה מבוסס על טבעם והתנהגותם של החכמים האלה.

ארבע סוגים של שתיקה תוארו: שתיקת הדיבור, שתיקת החושים, שתיקת האלימות והשתיקה של השינה העמוקה. ישנה עוד שתיקה, והיא השתיקה של המיינד. אבל זאת אפשרית רק למי שמת או למי שתירגל את השתיקה הנוקשה או את השתיקה של שינה עמוקה. מאלו, השלוש הראשונות משלבות עקרונות מהשתיקה הנוקשה. רק הרביעית באמת עוזרת כדי להגיע לשחרור. לכן, גם אם אני מסתכן בזעם מצד אלו שמתרגלים את שלושת הסוגים הראשונים של השתיקה, אני טוען שאין דבר בהם שהוא בעל ערך.

השתיקה של השינה העמוקה היא העוזרת להגיע לשחרור. בה אנחנו לא מדכאים ולא מעודדים את  הפראנה, כלומר את כוח החיות. בה אנחנו לא מזינים וגם לא מרעיבים את החושים. בה אנחנו לא מדכאים וגם לא מעודדים את תודעת הריבוי. בה המיינד אינו מיינד ואינו לא-מיינד. אין חלוקה ולכן אין מאמץ להתגבר על החלוקה. מצב זה מכונה השתיקה של השינה העמוקה, ומי שמבוסס בו יכול לעשות מדיטציה ויכול לא לעשות מדיטציה. ישנו ידע של מה שהווה כפי שהוא וישנו חופש מספק.זוהי ריקות מוחלטת. ללא משענת. יש לזה טבע של שלווה עליונה, שעליה לא ניתן לומר אם היא אמיתית או אם היא אינה אמיתית. זהו המצב בו יודע החכם שאין אני ולא אחר, לא מיינד ולא כל דבר שיוצא מהמיינד. זהו המצב בו יודע החכם שהאני הוא רק רעיון ביקום, ולמעשה הוא קיום טהור. לזה יקרא שתיקה של שינה עמוקה. בקיום הטהור הזה שהוא תודעה אינסופית, איפה נוכל למצוא "אני" או "אחר"?

בהיותם מבוססים בהכרת האמת, החכמים הגדולים חיו לנצח בשלום ושוויון-נפש. הם היו חופשיים מנטיות פסיכולוגיות ולכן הם לא חיפשו או דחו את החיים או את המוות. הם היו יציבים ומקובעים בחוויתם כמו הר מרו נוסף. אבל הם תרו ביערות, באיים ובערים, הם טסו בשמיים כאילו היו מלאכים או אלים, הם הכניעו את אויביהם ושלטו כקיסרים והם העסיקו עצמם בפעילויות שונות בהתאמה להוראות שבכתבים, שכן הם הבינו שכך ראוי לנהוג. הם נהנו מתענוגות החיים: הם ביקרו בגני-עינוגים והתארחו אצל עלמות שמימיות. הם מילאו במלואם את חובות הבית. הם אפילו השתתפו במלחמות אדירות והם שמרו בכל המצבים הנוראיים האלה על שוויון-הנפש, במקום שאחרים היו מאבדים את שלוותם או את האיזון המנטלי שלהם.

המיינד שלהם נכנס לחלוטין למצב של אלוהות ולכן היה משוחרר לחלוטין מאשליה, מהרעיון האגואיסטי של "אני עושה את זה" ומתשוקה להישגים – למרות שהם לא דחו הישגים או את הגמול שבצידם. הם לא עסקו בהתפארות יהירה כאשר הם הביסו את אויביהם והם לא נכנעו ליאוש או דיכאון כאשר הם עצמם הובסו. הם עסקו בפעילויות טבעיות, בהרשותם לכל מעשיהם לנבוע מתוכם ללא מאמץ.

לך בעקבותם, הו ראמה. הרשה לאישיות שלך להיות חסרת-אגו ותן למעשים המתאימים לנבוע מתוכך באופן ספונטאני. שכן ההכרה האינסופית הבלתי מחולקת היא לבדה האמת, ומה שלבש דמות של ריבוי שאינו אמיתי ואינו לא-אמיתי. על כן חיה ללא היאחזות לכל מה שכאן.