אנחנו חיים בעולם של סמלים וייצוגים, מנהלים את חיינו דרך מילים ומושגים, הראש שלנו מלא בתמונות וזיכרונות, ומצד שני ברור שיש בעיה גדולה עם כל סימן או סמל: הם לא הדבר עצמו. המרחק בין הסמל למציאות הוא מקור לתסכול תמידי, וזה במקרה הטוב. במקרה הרע יהיו אנשים שאם נייצג משהו בצורה שאינה ראויה או נכונה לדעתם – למשל, את אלוהים – הם יראו בזה סיבה מספקת לצאת למלחמה. ואולי עוד יותר מאשר את אלוהים מטרידה אותנו האפשרות שאנחנו לא מייצגים את עצמנו כראוי. לא רק מבחינת התדמית שלנו בעיני הסובבים אותנו, אלא ממש מבחינתנו עצמנו: האם אנחנו אכן מכירים את עצמנו?
אבל מהי מודעות עצמית אם לא יצוג פנימי שלנו, שמנסה לייצג את פנימיותינו? כשאנחנו מבקשים להכיר את עצמנו אנחנו בונים בעזרת מחשבותינו דמות, שבעצמה אמורה להיות דומה לדמות שמורכבת בעיקר ממחשבותינו. עיצבנו לעצמנו תדמית עצמית, ועתה אנחנו מנסים ליצור לה תדמית (כלומר יצוג), על מנת שנוכל לדמות אותנו לעצמנו. אנחנו מתבוננים פנימה, ומוצאים שם אותנו מתבוננים פנימה. אנחנו מודעים למודעות שלנו, ושמים לב לכך שאנחנו שמים לב. ועם כל זאת, הלולאתיות הזאת בונה עבורנו עצמיות שנדמית כיציבה. הנה, אנחנו אומרים לעצמנו, ייצגתי לעצמי את עצמי (כמי שמייצג לעצמו את עצמו), ועכשיו אני יודע מי אני (שיודע מי אני, שיודע מי אני). וזו לולאה מוזרה.
"הלולאה המוזרה" הזאת, אם כן, היא העצמי האנושי, ודאגלס הופשטטר כתב עליה ספר מקסים ומבריק. הופשטטר הוא פילוסוף ומתמטיקאי שבנה קריירה שלמה על ספרו הראשון, אותו כתב ב- 1979, כשהיה רק בן 34. בספר Gödel, Escher, Bach הוא ניסה להסביר את הקשרים המתמטיים והסימבוליים בין חייהם ויצירותיהם של קורט גדל, מוריץ קורנליס אֶשֶר ויוהן סיבסטיאן בך. דרך אלו ביקש הופשטטר להצביע על משמעותו של זיכרון, משמעותה של אינטליגנציה, משמעותה של מודעות ומשמעותה של משמעות. הנה עוד לולאה מוזרה.
בספרו השני, "אני לולאה מוזרה", שיצא ב-2007 ועתה תורגם לעברית (הוצאת דביר, תרגום אודי תגרי) משלים הופשטטר את המשימה שפתח בה אז. הוא טוען שמרבית הקוראים לא הבינו את ספרו הקודם וראו בו לא יותר מאשר מלאכת מחשבת של וירטואוזיות מתמטית. למעשה, ניסה הופשטטר כבר אז להסביר לנו מהו העצמי שלנו. בספרו החדש הוא מתמקד בעניין ביתר שאת, ומשתדל להבהיר: האני שלנו הוא לולאה מוזרה.
על פי הופשטטר "לולאה מוזרה" היא כל מערכת שבה, בסדרה של שלבים שמממשים תנועה מעגלית, ישנו מעבר על פני רמות שונות של המבנה, מעבר שמורגש כאילו הוא מהווה תהליך של עלִיָה. כל זאת למרות שאותו מעבר מוגבל למערכת עצמה, ולעולם אינו באמת חורג מעלייה. ייצוג של העקרון הזה אפשר למצוא בציור של אֶשֶר (אותו אֶשֶר שנכתב עליו בספר הראשון) "ידיים מציירות". אֶשֶר מצליח לגרום לנו לעקוב אחרי תנועת הציור כך שנרגיש שהיד "גבוהה" יותר ממה שהיא מציירת (הן פיזית, הן ברמת המורכבות), למרות שהיא עצמה ציור, כפי שמתברר לנו כשאנחנו ממשיכים לבחון את הציור (שגם הוא עצמו – ציור). גם פידבק שנוצר ממיקרופון ורמקול הוא לולאה מוזרה. עוד לולאה מוזרה שכולנו מכירים קשורה לדרך שבה אנחנו סוגרים קופסאות קרטון מרובעות: סידור של ארבעת חצאי-המכסים כך שכל אחד מהם עולה על אחיו מימין ונכנס תחת אחיו משמאל יוצר מבנה שמחזיק את עצמו. זו לולאה מוזרה.
וזה בדיוק הפלא שבדבר: למרות שלולאות מוזרות אינן מוסיפות דבר מעבר למה שכבר קיים במערכת, הסידור הלולאתי מצליח ליצור מבנה מגובש ויציב. מה שהופשטטר מנסה להסביר בספרו הוא שכך בדיוק גם פועל ה"אני" שלנו: מדובר במערכת של יצוג עצמי, שמייצגת את עצמה. מודעות עצמית שמודעת לעצמה מודעת למעצמה. אנחנו זקוקים לייצוג העצמי הזה כדי לתפקד בעולם, כדי לתפוס את עצמנו ואת מקומנו, כדי להבין איפה אנחנו ומה עלינו לעשות. כמונו, גם לבעלי חיים אחרים יש מערכות של יצוג עצמי, אם כי על פי הופשטטר רק לאדם יש לולאה מוזרה ממש: רק הוא מסוגל להיות באמת מודע לעצמו – ולהיות מודע גם לזה. זו לולאה מוזרה.
הופשטטר מקדיש לבחינת ההבדל בין האדם לבעלי החיים השונים מקום לא מועט בספרו, וקושר את העניין להחלטתו להיות צמחוני. על פי הופשטטר מערכות הייצוג הפנימי שונות בתכלית בין בעלי חיים שונים. לאלו הפרימיטיבים ביותר (הופשטטר אוהב להשתמש ביתוש כדוגמא) כמעט שאין יכולת לייצג את העולם, ובוודאי לא את עצמם. הופשטטר משווה יתושים למערכות אוטומטיות כמו תרמוסטט, או כמו מנגנון הניאגרה בשירותים: הם משנים את ההתנהגות שלהם מתוך זיהוי, לחלוטין לא מודע, של השתנות התנאים. זו לא לולאה מוזרה.
שונה הדבר בקרב בעלי חיים מתוחכמים יותר כמובן. ליונקים מפותחים כמו כלבים יש מערכת מורכבת של ייצוגים מנטליים, ובהתאם הם מסוגלים להבחין לא רק בין חתולים לבני אדם, אלא גם בין בני אדם שונים. בקרב קופי-אדם מסויימים הייצוג לראשונה מורכב מספיק בכדי לכלול אותם עצמם: הם מסוגלים לזהות את עצמם בראי, ולא לחשוב שעומד מולם קוף אחר (כלומר, הם עצמם מיוצגים עבורם כ"דמות" ספציפית בין דמויות אחרות בעולם). את היכולת הזאת שכלל האדם בצורה מרשימה, והוא מסוגל לייצג את עצמו, וגם לדעת שהוא מיצג את עצמו, כלומר לייצג את עצמו מייצג את עצמו. זו לולאה מוזרה.
עבור הופשטטר היכולת של בעל חיים ליצוג ולייצוג עצמי היא מה שפעם קראו לו "נשמה". זו הקיבולת הפנימית שלנו, החלל המנטלי שבתוכו אנחנו מפתחים מודעות, הבנה, ורגש. זהו המרחב התודעתי שבו יכולים – אם הוא גדול ועמוק ומתוחכם מספיק – להתפתח רגישות וכנות, ובהתאם לכך גם חוש אסתטי, מצפון ותפיסה קיומית. אלה התולדות הטבעיות מקיומה של לולאה מוזרה.
הופשטטר מסביר (עמ' 229): "סגירת הלולאה האנושית של העצמיות תלויה מאוד בזינוק המשודרג של התפיסה, כלומר ביכולת הקטגוריזציה, ומסיבה זו, ככל שמכשירי הקטגוריזציה מורכבים וחזקים יותר, כך ילך ויתממש העצמי שלו וייעשה מורכב יותר ויותר. והיפוכו של דבר: ככל שמאגר הקטגוריות של האורגניזם דל יותר, כך גם העצמי שלו יהיה דל יותר – ובגבול התחתון פשוט לא יהיה לו עצמי. כפי שהדגשתי פעמים רבות, ליתושים אין ממש סמלים, ולכן גם אין להם עצמי ממשי. בראשו של יתוש לא קיימת לולאה מוזרה."
לבני האדם יש מכשירי קטגוריזציה מצויינים, ולכן יש להם לולאה מוזרה, כלומר עצמיות במלוא מובן המילה. גם בעלי חיים שונים זוכים לה, אם כי ברמות שונות של עומק ותוקף. ליתושים, אותם "אוטומטים מעופפים" על פי הופשטטר, אין עצמיות, וממילא אין להם תודעה, ובוודאי שלא מצפון. לכן אין להופשטטר שום בעיה למחוץ אותם בהמוניהם. כשהבין הופשטטר שליונקים יש עצמיות, יש חלל נִשמתי שכזה, גם אם נחות משל בני אדם, הוא החליט להימנע מלאכול אותם, והמשיך לאכול עופות ודגים משום שראה אותם כחסרי נשמה ממשית. מכיוון שמדובר בדרגות עולות של התפתחות, כולנו נקבע את קו הגבול בצורה שרירותית למדי (הרי גם צמחים מגיבים לסביבתם). אחרי עשרים שנה הכניס הופשטטר גם עופות ודגים לרשימת הנשמתיים, וכיום הוא נמנע מלאכול גם אותם. וגם התפתחות המצפון של כל אחד מאיתנו היא חלק מהתהליך הסיבובי של הלולאה מוזרה.
התפתחות המצפון מהווה שיא מסויים בתהליך הלולאתי שבמסגרתו מתפתחת קודם כל רגישות. ככל שהחלל הפנימי שלהם עמוק יותר, בני אדם מסוגלים לקלוט יותר, לעבד יותר, לרצות יותר ולכן גם לסבול יותר (כמובן, אנחנו גם מתענגים ומאושרים הרבה יותר). גם בעלי חיים אחרים מסוגלים לחוש צער, אבל הסבל שנגרם לבני אדם, פשוט מעצם העובדה שיש להם זכרונות עשירים, צפיות ותקוות ובעיקר יכולת להיות מודעים לעצמם סובלים, מוכפל כמה מונים. על פי הופשטטר כלל לא נכונה הסיסמה של צמחונים למיניהם על פיה "בסבל כולנו שווים". אי אפשר לדבר ברצינות על סבל כשמדובר ביתושים, ופרות מסוגלות לסבול יותר מדגים. מצד שני, עם התרחבות היכולת לייצוג מתגבש כאמור המצפון, וכן היכולת לחוש אמפתיה כלפי אחרים. בסופו של דבר, רק יצורים מתוחכמים יכולים לרחם על יצורים פשוטים. הנה עוד לולאה מוזרה.
ומה בנוגע ליציאה מהלולאה? הופשטטר מחזיק שמכיוון שאנחנו יצורים שתלויים לחלוטין בסמלים כדי לתפקד, ממילא לא נוכל לעולם לוותר על אותו ייצוג פנימי, על האני שלנו. הוא חושב שמסורות רוחניות שמדברות על ביטול האני (הבודהיזם, ההינדואיזם, חלק מהחסידות) משלות את מאמיניהן. בזה אני לא מסכים איתו. אנחנו חיים אמנם בעולם של סמלים וייצוגים, מנהלים את חיינו דרך מילים ומושגים, והראש שלנו מלא בתמונות וזיכרונות, אבל אסור לשכוח שיש בעיה גדולה עם כל סימן או סמל: הם לא הדבר עצמו.
—
פורסם במוסף 'ערב שבת' של 'מעריב', 9.8.13 (מעריב קצת שילמו ושוב הפסיקו, אז אולי זה הטור האחרון). כשיצא ספרו של הופשטטר באנגלית מיהרתי לקרוא אותו, וכתבתי אז רשימה תחת הכותרת "אני לופ מוזר" (כך תרגמתי את השם), שממנה גם השאלתי את משפט הפתיחה של הרשימה הזאת, ושמצביעה על זויות אחרות בהם עוסק הספר.
לולאת האל 