אני יודע ששתי רשימות באותו יום זה מוגזם, ולכן מבקש את התנצלותכם מנויים יקרים כשאני מפנה אתכם עכשיו למאמר שלי שהתפרסם באתר 'אלכסון'. מאמר לכבוד ט"ו באב, על האהבה.

אני מזהיר מראש: המאמר הזה שונה באופיו מהצורה שבה אני בדרך כלל כותב. מדובר בעצם במסה קצרה שבה נעשה ניסיון למצוא את נקודת ההשקה בין כמה שורות שיר של קאלידאסה, אולי גדול משוררי הודו הקדומה, לבין שורה מה'אניאס', יצירתו של ורגיליוס, אולי גדול משוררי רומא העתיקה. שניהם מדברים על איזושהי כמיהה, על געגוע שעולה בנו למראה דבר יפה, או למרגש האהבה. על עצירה קצרה, על התעלות, על יקיצה. ובאמת, הכוח היחיד שיכול לחבר בין הודו לרומי, בין מזרח ומערב, חייב להיות האהבה.

המסה כאן.

תרשו לי לרגע, באמת, רק לכמה רגעים, הרי היום כבר אי אפשר, אני יודע, עם כל הבלגן שיצרנו לעצמנו, ואני רוצה לחזור רק לשניה ולתהות לרגע בתמימות, אני מבין שלא תאמינו לי שזה באמת בתמימות, ולכן אני מבקש רשות רק לרגע בכל זאת לדבר כמו בן אדם, או פחות מזה, כמו גבר, או אולי בעצם כמו ילד, אם רק תרשו לי, אם רק תרשנה לי גבירותי.

אני רוצה לכתוב על דבר מה קטן, כל כך גדול, דבר מה שנשכח בתוך המחאה על שירת הנשים והדרת הנשים והורדת הנשים מלוחות המודעות. באמת התחלתי לכתוב על הנושא מנקודת מבט עקרונית-מוסרית (זה עוד יגיע) ופתאום נזכרתי באותו דבר, אותו דבר מה שפוספס ושאסור היה שיתפספס, דבר מה שקצת קשה לומר אותו היום בקול מכל מני סיבות, לא משנה. כי אני רוצה לדבר רק לרגע על היופי הנשי. היופי הזה, שאליו אני רוצה להתייחס בעוונותי, ברוב חטאי, כגבר, וכהטרוסקסואל (סלחו לי על זה) היופי הזה שהוא חשוב כל כך, טוב כל כך, יפה כל כך.

ואולי אני בכלל רוצה להתייחס אל היופי הזה כאדם. כי מה שאני רוצה לומר הוא שהיופי הזה לא מעורר בי רגש מיני. באמת. לא תאווה, לא תשוקה, לא איווי, לא השתוקקות, לא חשק, לא שקיקה. לא שום דבר מיני בכלל. או אולי קצת, אבל באמת שזה זניח, בטל. זה פשוט לא העניין. אפשר אפילו לשער שזה נכנס איכשהו מהצד לכל הסיפור, כי זה לא קשור ליופי. יופי אינו סקס-אפיל. למרות שאלו קשורים, זה לא אותו יסוד פנומנלי. בקיצור, כשאני מביט באישה יפה, לא מתחשק לי לשכב איתה. באמת. אמרתי לכם שלא תאמינו לי, אבל באמת.

מה כן? כן אני רוצה להעריץ אותה. כן אני רוצה להוקיר לה תודה. כן אני רוצה לא להבין מה זה בכלל. כן אני רוצה להמשיך ולהתבונן בה בערגה (מיד נפרש מהי ערגה זו). כן אני רוצה להתבסם בזה, להתמוגג מזה, להתפעל מזה, להתפעם מזה. כי יופי נשי (אולי גם גברי, אבל כאמור) הוא אחד הדברים המקסימים ביותר, כלומר אחד מאלו שמכשפים אותנו בצורה היסודית ביותר, שמטילים עלינו קסם, שפורטים בנו על מיתרים דקים דקים דקים.

הגעגוע מהיפה, אל היפה

כדי לנסות לשכנע שאכן כך, אביא כמה שורות משיר ישן, שיר של קאלידאסה, שחי בתחילת המאה החמישית ושנחשב על ידי ההודים כגדול משוררי המסורת הקלאסית ההודית. הנה:

אדם שמח בחלקו
הרואה מראה נאה
או השומע קול ערב
בן-רגע מתמלא ערגה*

קאלידאסה מסביר כאן דבר חשוב ועדין מאוד: הוא מצביע על כך שגם כאשר אנחנו מרוצים, היופי מעורר בנו ערגה לא מוסברת (כבר כתבתי קצת על השיר הזה פעם, אבל עזבו). זאת הערגה שאליה כיוונתי, והערגה הזאת גדולה הכי כשהיא נולדת ממפגש עם אדם יפה, ובמקרה שלי עם אשה יפה – שורות השיר הללו הן מתוך המחזה שקונטלא, שכל כולו עוסק ביופי הנשי, ובערגה.

אבל רגע, שימו לב לחידה שמעלה השיר: האם ייתכן שאדם השמח בחלקו ירגיש בחוסר כלשהו? האין שביעות-רצון וחוסר תרתי דסתרי? ואם כן, מהו סודו של היופי הזה, שהוא כך מצליח לעורר בנו געגועים למשהו שלא ידענו כלל שאנחנו חסרים?

והתשובה: ביופי יש כוח להוציא אותנו מתוך עצמנו, לערער את תבניות חיינו ולעורר בנו הכרה בהן, במוגבלות שלהן, במוגבלותו של העולם שלנו. מתוך הכרה זו נובע הגעגוע למה שאינו מוגבל. ושוב: היופי מזמן אותנו מתוך שגרתנו, קורא לנו לשאת עינינו, שואל אותנו מעצמנו ומבקש תשובה, תשובה שהיא שיבה אל מהותנו, תשובה שהיא לגמרי "הן".

למה ככה? תראו, יופי הוא תמיד בהווה. זיכרון של דבר יפה אינו מרשים, אלא אם הזיכרון עצמו, עכשיו, יפה. האם אפשר שבצורה פרדוקסלית גם הגעגוע שהיופי מעורר בנו הוא געגוע להווה? האם אפשר שיש ביופי הנשי (אולי גם בגברי, אבל כאמור) משהו שמעלה, משהו מרומם? נדמה לי שיש בו משהו שמוציא אותנו מהעבר שלנו ומזמן אותנו להווה. ואולי להוויה הוא מקרב אותנו, להוויה עצמה, כלומר לאלוהות, כלומר לשכינה. היופי, אני מציע, מביא אותנו לזה שבעולם, לעכשיו, לאמת לאמיתה, להכי הכי.

כך שייתכן שהיופי מעורר בנו געגוע להוויה עצמה. כאשר נגלה לפנינו יופי הוא מנביט בנו את זרעי הכמיהה לקיום. געגוע ל-isness, ל-thusness, ל-suchness. לככיות, לכמו-שזה-עכשיו. כי היופי הזה הוא ממש כמו שהוא עכשיו, ולראות יופי פירושו לראות דבר שהינו "כפי שצריך להיות", דבר מה שאין בו צורך בשינוי – על כן ה"הן" ההחלטי ההוא. היופי, אם כן, הוא ביטוי מודגש של העכשיו. העכשיו שהוא הנצח. לא במקרה גם אפלטון רצה, על גבי נציג זה של הנצח, להעפיל ולהגיע אל "היפה כשלעצמו".

ואפלטון, הוא הבין משהו עמוק. כפי שרוג'ר סקרוטון כותב בספרו על היופי, היופי עבור אלפטון הוא לא רק הזמנה לתשוקה, אלא הקריאה לוותר עליה. אפלטון הרי רצה שנוותר עליה כדי להתנייד על כנפיו של היופי אל "היפה" עצמו, אולם אפשר שתחת החלוקה הדואליסטית השגויה שלו לבשר ורוח מסתתרת אינטואיציה בריאה: היופי קושר אותנו אל עצמו במערכת יחסים של הערצה אשר באופן עקרוני היא לא ממומשת. זו התעוררות של השראה, ולא פתרון של חידה. התמיהה כאן היא חלק מהעניין.**

יופי וחיפצון

רגע רגע, אני שומע אתכםן: אתה לא בסדר, אתה מחפצן. אוקי, רק שניה, אני דווקא חושב שלא. כי יופי אינו משהו שניתן לחפצן אותו. או לחילופין, היופי שניתן לחפצנו אינו היופי שאני מדבר עליו. כי נכון, בר רפאלי יפה ומחופצנת. אבל יופי כזה אינו המדובר כאן. כאן מדובר ביופי חי, יומיומי, נגיש, בלתי-מושלם. הנה כמה מילים של אורטגה אי גאסט שיבהירו את העניין. אי גאסט מדבר על האשה שלה יופי מושלם, ולכן היא "יפיפיה רשמית", אשר "הבריות מצביעות עליה ממרחק, כפי שמצביעים על אנדרטאות לאומיות". גברים נלכדים ביופי מושלם שכזה:

שלמות נדירה של פנים מביאה אותם לכדי אובייקטיביזציה של בעלת הפנים הללו, להקמת מחיצה בינם לבין הפנים הללו כדי שאפשר יהיה להעריצן כאובייקט אסתטי. באלה המכונות "יפיפיות רשמיות" מתאהבים רק שוטים וזבנים. יפיפיות כאלה הן מעין מנומנטים ציבוריים, אתרים שזורקים בהם מבט חטוף, ממרחק-מה. בנוכחותן מרגיש אדם יותר כתייר מאשר כמאהב. ***

ואל תבינו מאהב אלא כמי שאוהב. בקיצור, אין קשר ממשי בין היופי שאני מדבר עליו לבין דוגמניות. כלומר, לפעמים יש, אבל זה עניין מקרי. מפני שהיופי שאני מדבר עליו הוא חי, והוא מעודד התייחסות, ואילו היופי המונומנטלי, אם לשחק על משמעויות מילותיו של אי גאסט, הוא מת ומדכא כל יחס. היופי המדובר בו כאן אינו מחפש שלמות אלא חיים, לא סטטיות אלא זרימה, לא אידיאל אלא מציאות. לכן אין כאן אובייקטיביזציה של האישה, אלא דווקא הערכת הנשיות שלה. ניתן לומר שאין כאן רצון להשוות את האישה למודל (תרתי, תרתי) ערטילאי, אלא נכונות להקסם מקיומה של האישה הזאת ממש (והרי היופי, קבע קאנט, הוא חוק פרטי).

יופי ואלילות

יש ביופי בכלל, ואולי ביופי הנשי בפרט, יסוד של אלילות, נכון. הכישוף שהוא מטיל בנו יכול להטעות, יכול להכשיל. בעיקר, הוא יכול לשבור את שליטתו של הגבר בעצמו, ובעולם. אולי לכן דתות מונותאיסטיות מאוד לא אוהבות אותו. "הבל היופי" מספר לנו קהלת. אין צורך לדרוש בחוסר הטיפוח הכרוני של דוסים ודוסיות למיניהםן (הרגעו, ברור שלא כולםן). הגדיל חלק מהאיסלאם וכיסה את היופי הנשי לגמרי וחסל. רק לנצרות יש רגישות ליופי. טוב, לנצרות יש רגישות בריאה לאלילות.

כי מי שלא מבין שהאלילות היא חלק מהאלוהות מפריד ומבדיל ועושק מעצמו את עולמו הדתי. מי שמחפש רק את האלוהות הטרנסצנדנטית, הגברית-רציונלית-מחוקקת-שולטת, ימצא שליטה וחקיקה ולא ימצא אלוהות. ימצא גברים רציונלים ולא ימצא נשים אלוהיות.

ולכן הדרת וכיסוי הנשים הוא לא פחות מפשע נגד האלוהות. אותם רבנים שה"צניעות" תקועה תמידית בגרונם הם האחרונים שמעוניינים בדעת ה', או אפילו בעבודת אלוהים אמיתית. הם רוצים שליטה, סדר, ציות. הם רוצים להיות בסדר, רק להיות בסדר, וזהו אחד מביטוייה העיקריים של האלילות.

סתם

—

* פרקים בשירה ההודית, תר. דוד שולמן, עמ' 67
** אגב, היוונים באופן כללי ידעו היטב שליופי נשי אין קשר הכרחי למין. הם העריצו אותו, אבל כידוע חשקו בנערים.
*** מסות על אהבה, תר. יורם ברונובסקי, עמ' 141

פעם נדלקתי על בחורה ששמה קורנית (או אולי היא שימשה השראה לדלקתי). כתבתי לה זאת בטוקבקים באתרה. קורנית מעולם לא ענתה לי. אחרי זה נסעתי להודו. כשחזרתי הצצתי שוב במה שכתבתי אז, ואהבתי. אז עשיתי קופי-פייסט ושמרתי. וכעת הנה הם לפניכם, רביעית טוקבקי אהבה.

10/09/05 18:47  
קורנית אני מעריץ אותך.
יש לי הרגשה שנועדנו להיות ביחד, אבל למרות זאת לא נהיה ביחד, וכל החיים נחיה את הפספוס ולא נבין בדיוק למה וכו' וכו'. כל זה בהרגשה אחת.
לגבי הפספוס, בכ"א, אני דווקא אבין למה (הרי אני כותב למה עכשיו) אבל את לא. אלא אם תקראי את התגובה הזו ואז כן.
נשיקות

08/10/05 08:48  
[בתגובה לפני מישהו כתב "קורנית נראית בן זונה"] קורנית אכן נראית בן זונה. יש בה משהו שנדיר למצוא אבל קל מאוד לאהוב: מין שילוב מוצלח של תיחכום וסליזינס, התכתבות הדדית, וחוזרת חלילה, בין חכמה מתפרצת וסקס-אפיל מפיל. כל זה יכול להוציא נער מחוצ'קן מדעתו, וצריך להיות גבר אמיתי כדי לעמוד מולה ללא מורה, אבל מי רוצה בכלל להיות גבר אמיתי? הייתי רוצה שקורנית תביים לחלוטין את כל חיי, תתכנת ותעצב אותי כמו שהיא עושה (בהצלחה מרשימה) לאתר הזה.
קורנית, אני שלך לנצח.

20/10/05 19:05  
קורנית: חלום חלמתי, ואת בו כיכבת.
ובחלום, מגדלים מגדלים של מים זורמים בעוצמה רבה מעלה מעלה; ונחשים עקלתונים מתפתלים בינותיהם, וגבם חלק ומבריק ולשונם יורה עצמה קדימה במהירות שוב ושוב, שוב ושוב.
ומעל כל זה זורח הירח, והירח הוא את. ואת מחייכת מטה אל מגדלי המים ואל הנחשים, ואת זורחת להם בשמחה, והם רוקדים ומשפריצים לכבודך, רוקדים ומשפריצים.
אבל בהיותך כל כך גבוהה, לא יכלו המים להגיע אלייך, ולא הנחשים. הם נשארו למטה, ואת, בבדידותך המזהירה, למעלה.
כזה היה חלומי. בבוקר קמתי ולא ידעתי אם יש לחלום משמעות, או יש למשמעות חלום.
קורנית, האם גם את חולמת בלילה?

13/11/05 20:54 
קורנית: הכרנו, אהבנו, והנה באה הפרידה. אני נוסע. אני נוסע לאן שהרוח תקחני, ועד איפה שהכסף יספיקני. אני נוסע ואיני יודע אם אשוב עוד לעולם, אני נוסע ואיני יודע אם אוכל לכתוב לך עוד תגובה אוהבת, עורגת, ביום מן הימים. אני יודע רק שלעולם לא אוכל לשכוח את מבטך הקפוא, מזלזל בי מתוך המוניטור.
לא, קורנית, לא. אל תבכי קורנית. שימרי את הדמעות לאסונות כצונמי, כשפעת העופות. הרי מה בסופו של דבר קרה כאן? לב נשבר, זה הכל. והרי לבבות נשברים כל יום, כמעט בכל מקום. האם עצם העובדה כי לבבות שבורים אלו הם לבבותנו שלנו מקנה לדבר ערך מוסף, מעמד שונה? אם נרצה להיות ישרים, אציליים, נהיה חייבים להודות שלא. כשלעצמי, אני נזכר בשייקספיר ("איט איז בטר טו הב לאבד אנד לוסט, דן נבר טו הב לאבד אט אול") – אולי יש משהו בדבריו. בינתיים אני נושא את צערי ללא תלונה, כי מידך הוא בא לי. את אלפי אנחותי אני קורע מתוך לבי זב האהבה, ומשאירן כאן, רק לך, שיחממוך בחורף, בהעדרי.

 

[ניסוחים מסויימים בקטע האחרון גנובים ממכתבי אבלר ואלואיז]

הסרט ההודי הראשון שראיתי היה "ראג'ה הינדוסטאני". בסרט הזה ראג'ה, נהג מונית עני, וארטי, בת טובים ועשירים, מתאהבים ומתחתנים בניגוד לסדר הטוב וללא הסכמת ההורים. אחרי כמה זמן אבי הכלה סולח להם, אבל לא כך אשתו, שהיא בכלל אמה החורגת של ארטי. היא זוממת להפריד בין הזוג המאוהב, והסרט, שהיה להיט היסטרי ב- 1996, עוקב אחרי תכניותיה הזדוניות, שנכשלות כמובן.

וכך זה תמיד: כאשר בסרט בוליוודי קלאסי הזוג המאוהב רוצה להתאחד, מה שמפריע הוא כידוע המסורת. תמיד הוא מקאסטה גבוהה והיא חסרת מעמד – או גרוע ונפיץ מכך: הוא עני חסר כל והיא נסיכה יפיפיה. הסגת הגבול התרבותית, החריגה ממעמד חברתי אחד אל תוך השני היא מעשה שחותר תחת יסודות החברה, ועל כן הוא איסור חמור. המתח הקדמון שבין החוק לאהבה הוא שמעניק חיים לעלילה, שמתקדמת כנהר בין שתי הגדות הפוריות הללו: החוק הוא ברור וחד, קשוח ויבש – האהבה היא כמובן בלתי מוגדרת, בלתי נשלטת, ובוערת.

אבל כפי שראינו זה לעולם לא עד כדי כך פשוט: בנוסף לסיבוך הבסיסי – הייתי אומר אפילו הקמאי – הזה, תמיד יש עוד מכשול: איזה דוד רשע ומלשן שממרר את חייהם של הזוג הצעיר, איזו סבתא צפודה ועקשנית שלא מוכנה לשמוע על כל חריגה ממסורת אבותיה הקבורים מזמן, איזה סוחר חסר-מצפון וחמדן שירוויח משהו אם השניים לא יהיו ביחד. כלומר תמיד מלבד הסיבוך הראשוני ההוא (חוק מול אהבה) יש גם בד-גאי: מישהו שמנסה בכוח, באקטיביות ובאגרסיביות, להזיק ולמנוע את האיחוד הנכסף.

וזה חשוב. זה חשוב כי זה אומר (מבחינת הסאב-טקסט, מבחינת המסר שמעביר הסרט כאילו היה מיתוס מודרני, וכך אני מבקש כעת לראות אותו) שלא המסורת היא הרוע. לא החוקים הם מרושעים. יש רֶשַע אחר, פעיל. החוק אולי הוא מכשול, אבל הוא לא רע. הרוע בא מכיוון אחר: מניצולו של החוק לצרכים אנוכיים.

ומכיוון שכך זה אומר בעצם דבר חשוב מאוד: החוק אכן מנוגד לאהבה, אך הוא לא סותר אותה. אדרבא: המסורת היא מסגרת הכרחית שמתוכה עולה ובא החופש. החופש לא נמנע על ידה, אלא מעוקב, ודווקא משום כך הוא מועצם! כמו קפיץ, שמה שלוחץ אותו מהווה למעשה את מקור עוצמתו, כך האהבה מתבשלת ומבשילה דווקא בין גדרות הסיר התרבותי. כמו את הסרט, גם את האהבה עצמה של בני הזוג המתח הזה מפרה ומזין. למעשה, המסגרת המסורתית היא השלייה שמאפשרת לידה פורייה – סכנת ההפלה באה מגורם אחר, חיצוני. במילים אחרות, המסורת היא המסגרת שממנה, בתהליך דיאלקטי, עולה החופש. היא מפריעה, אין ספק, אבל הפרעה כזאת היא מן ההכרח: זה החיכוך שמביא את הניצוץ.

אמנות, קבלה, פילוסופיה

למה הדבר דומה? לאמנות. למשל זו של מיכלאנג'לו, שהמסורת הנוצרית היתה הכרח והגבלה בשבילו כאשר צייר את תקרת הקפלה הסיסטינית. הכנסייה קבעה בשבילו מה יצייר, וברמה מסויימת אפילו איך: תחילה דובר רק על ציור של תריסר השליחים, ולזה מיכלאנג'לו לא הסכים. אז נתנו לו לצייר סצנות מקראיות, אבל גם אז היו ויכוחים גדולים על הצורך שלו להראות אברי מין חשופים. לא חשוב: כל אלה לא מנעו, אלא דווקא איפשרו את לידתה של יצירת המופת. כאשר מדברים על דיכוי דתי של אומנות שוכחים פעמים רבות שדווקא תחת משטרים דתיים הגיע האומנות המערבית לשיאים מרהיבים.

החוקים, המסגרת, המסורת משמשים אם כן כגרעיני דין שהכרחיים כדי שתהיה בריאה (ראו על כך כאן, ובנספח): ללא קורות לא ייתכן בית; ללא קירות לא ייתכן חלון; ללא חוקים לא ייתכן משחק – ההגבלה היא פשוט חלק מהעניין. מצד שני, תמיד ישנה כמובן תשוקה למתוח את הידיים ולהפיל את הקירות, לפרוץ את החלון ולשבור את החוקים. וטוב שכך: זה מה שממשיך את הבריאה, את תהליך היצירה, מה שמרחיב אותה ומגדיל אותה ומשכלל אותה.

אנקדוטה פילוסופית ידועה התרחשה כאשר נודע לראשונה להיגל על מחשבותיו של קאנט בנוגע לנישואין. קאנט חשב שחתונה היא חוזה: "איחוד שני אנשים ממינים שונים למטרת בעלות הדדית לכל החיים על אמצעי המין שלהם". היגל המזועזע קבע שכך יכול לדבר רק רווק. לדעתו של היגל האהבה היא לוז העניין, ולמעשה החוזה הוא רק המסגרת שבתוכה מוכשרת האהבה. רומנטיקנים גדולים יותר מהיגל ילכו רחוק יותר ויאמרו שכשאוהבים באמת כלל לא צריך חוקים. יש בזה מן האמת, אבל לא את כל האמת. כי ייתכן מאוד שלולא החוקים לא היתה נולדת האהבה. לולא (אם נחזור לאותה דוגמא) הבדלי הקאסטות לא היו בכלל אותו זוג הודי מתאהב. דווקא הניגוד שביניהם הוליד משיכה הדדית. המסורת הקשוחה היא מה שמאפשר את האהבה הרכה, וזאת גם אם אותה אהבה, מרגע שנולדה, מייתרת, או לפחות מערערת, את אמהּ הורתה.

ואהבה, ברור שאהבה, היא אחת הבמות שעליהן בסופו של דבר נבחנים החיים. החיים תחת החוקים והמסורת, והחיים כפריצה מתוך החוקים והמסורת – עד להתגבשותם של חוקים חדשים ומסורות חדשות. החיים ככוח היולי וגלמי שזורם-מעוצב-זורם, וכך שוב ושוב, והלאה והלאה. התהליך הדיאלקטי הזה הוא בתנועה תמיד, והניסיון להקפיא מקטע ממנו ולהציגו כתמונה סופית או נוסחה גואלת גרוע יותר מטיפשות.

אוף עם המערב הזה

אחת הבעיות של המערב, אם יותר לי לרגע להתנסח בצורה כל כך כוללנית ונחרצת, היא השאיפה לפתור אחת ולתמיד את כל הבעיות, למצוא את הנוסחה שתענה על כל השאלות. אידיאולוגיה מערבית מנסה קודם כל לספר את הסיפור כולו: מהבריאה, דרך הבלגן ועד לממלכת גן-עדן. לפעמים היא בעצם מתייחסת רק לסוף, ולו היא מחכה במתח. הרי זה, כך עושה רושם, כל מה שחשוב: מה קורה בסוף. במסכת סנהדרין נותנים חכמים סימנים רבים לביאת המשיח, ורבי אבא מכריז שכאשר אלו מתגשמים "אין לך קץ מגולה מזה!" כי זו היא הכמיהה: שיתגלה כבר הקץ. כאילו מדובר בעלילה ואנחנו, כילדים, דורשים שיגלו לנו כבר את סופה.

החל מאפלטון ומשה רבנו, דרך ממשיכיהם ויורשיהם (פלוטינוס ואוגוסטינוס מחד, הפרושים והמקובלים מאידך) ועד לזמננו אנו, עם היגל, מארקס, הכנסייה בזרמיה היותר אורתודוקסים, היהדות בזרמיה היותר אורתודוקסים, ישנה שאיפה, והיא מוצהרת בגלוי ובגאווה, לספק את תשובת התשובות, את האידיאולוגיה שתשים קץ לכל האידיאולוגיות, את האמת האחת שידיעתה היא תנאי הכרחי ומספיק כדי לחיות באושר ועושר לנצח נצחי נצחים. עד המאה העשרים פילוסוף רציני נחשב למי שמנפיק תחת קולמוסו איזו "תיאוריה של הכל", שמסכמת בין כרכיה את החיים, היקום וכל השאר. היומרה הזאת נחשבת ראויה גם היום, למרות שיש מעטים יותר שמעיזים להבחן בה. אבל השאיפה, כאמור, עדיין קיימת, וקוסמת.

עדות אנקדוטיאלית לשאיפה הזאת אפשר להביא מתוך שאלה שכמעט תמיד נשאלת כשבני מערב נפגשים לראשונה עם תורתו של הבודהה. כמעט תמיד יהיה מי שישאל על העניים והמסכנים בהודו, וכאשר יוסבר לו שהבודהה לא היה מעולם רפורמטור סוציאליסטי, ושלא עניין אותו כלל להנהיג מהפכה פרולטרית בארצו, אלא להפך: שהוא פרש מעמדת המנהיג הפוליטי (הוא הרי היה בן מלך) והקים מסדר של נזירים, שבראשם הוא עצמו היה גם כמובן נזיר, ושהמסדר הזה התקיים, כנהוג בתקופה, על ידי קיבוץ נדבות, כלומר היה למעשה תלוי באוכלוסיה שעבדה לפרנסתו – הוא ישתומם ויתאכזב מאוד.

"אז מה," תעלה מיד השאלה של אותו בן-מערב, "מה יקרה אם כולם יהפכו לבודהיסטים? הרי לא יהיה ממי לקבץ נדבות! יותר גרוע: האנושות תחדל, שכן לא יולידו יותר ילדים!". והנה: הוכח שהבודהיזם בָּטֵל. למרות שלרוב ברור לשואל שזה לעולם לא יקרה, כלומר שמעולם לא חשבו או עשו כל בני האדם אותו דבר (למעשה, מבחינה עקרונית אני חושב שדבר כזה לא ייתכן: אלוהים פשוט לא בנוי ככה; המגוון והתנועה והשינוי הם חלק ממידותיו וממהותו), העובדה שהוא שואל את זה מצביעה על אותה שאיפה מערבית עתיקת יומין לסיים את הסיפור כולו: כלומר אם האידיאולוגיה הבודהיסטית לא נותנת מענה מוחלט, גמור וסופי לאנושות, היא לא רצינית ואפשר לפסול אותה על הסף.

נחזור לבוליווד

אם יש לקח שאפשר ללמוד לדעתי מהמסר שנצור בין הסצנות של הסרטים ההינדים הוא שדווקא אידיאולוגיה מוחלטת, שמתיימרת לתת תשובה אחת סופית, חייבת להיכשל. העולם פשוט עשיר ומלא סתירות מכדי להיכלל בנוסחה אחת. כי כל אידיאולוגיה היא חוק וסדר, והאהבה – היא הרי חייבת לפרוץ מתוך החוק והסדר כדי להתקיים, אפילו שהם אלה שנתנו לה את קיומה בראשית. אותו סיפור עלילה קלאסי למעשה רומז על כך: הסדרים חברתיים, מעמדות, חוקים, מסורות, קאסטות ואמונות כולם נאים מאוד, אבל זה רק עניין של זמן עד שתבוא האהבה ותשטוף דרכם, עד שהאהבה תבער ותתממש דווקא בין גבולותיהם, תחרוג מתוך הגדרותיהם. האהבה, החיים, אינם ניתנים לכליאה בין גדרות. כלומר אינם כופפים עצמם לתוך הגדרות.

ולא שהחוק והסדר לא נחוצים. הלא כמו החיים שלנו, האהבה גם היא אינה נצחית, לפחות בהופעותיה על פני האדמה. בל נשכח שבסופו של דבר האוהבים הצעירים בסרט רוצים לא סתם לברוח, אלא להתחתן! הם מכניסים את אהבתם, שחרגה מתוך החוק, חזרה אל בין כתליו (וסביר להניח שבנם או בתם ירצו יום אחד שוב לפרוץ מתוכם). לכן המשחק הדיאלקטי הוא תמיד אהבה-חוק-אהבה-חוק-אהבה, משחק שהיהדות והנצרות עשו בו מומחיות, כל אחת מהן טוענת לבעלות על חצי אחד ממנו, אף אחת מהן לא מצליחה כמובן להתקיים רק מאותו חצי "שלה".

כי על פי החוק בלבד יכולים לחיות רק מחשבים, אם אפשר בכלל לקרוא לזה חיים. ורק על פי האהבה חיים רק מלאכים, אבל גם אלו אינם ממש חיים. אנחנו שבאמצע זקוקים לשני הקצוות הללו כדי לחיות, ודמות הרשע שבסרט הבוליוודי היא אותו חלק בנו שמנסה לתפוס בעלות על צד אחד ולכפות אותו על השלם – וכך אכן נראית על פי רוב האידיאולוגיה בת המערב. אצלנו נלחמים על כאלה דברים. בהודו עושים מזה סרט.

נספח

מדרש בראשית רבה, י"ב, ט"ו מפרש את בראשית פרק ב', ד': "…ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמיים". השאלה היא למה מצויינים שני שמות של האל בפסוק. ומפורש: משל למה הדבר דומה? "למלך שהיו לו כוסות דקים. אמר המלך: אם אני נותן בהם חמין הן נבקעים. צונין – הן מקריסין [מתכווצים]. מה עשה המלך? ערב חמים בצונין ונתן בהם ועמדו. כך אמר הקב"ה: אם בורא אני את העולם במידת רחמים הוי חיטוייה סגין [= הרי חטאיו רבים], במידת הדין – אין העולם מתקיים. אלא הריני בוראו במידת הדין ובמידת רחמים והלווי יעמוד" (בר"ר יב, טו – תרגום המילים של יהודה ליבס). ואכן שם ה' מציין את מידת הרחמים ושם אלהים (שנזכר לבדו בבראשית פרק א) את מידת הדין.

לפני כשלושה חודשים ביקש חבר רחוק שלי, חיים, שאחתן אותו ואת בחירת לבו, שָני. בהיסוס, הסכמתי.

אני לא יודע מה איתכם, אבל אני לוקח חתונות מאוד ברצינות (ואולי זאת אחת הסיבות שבגללה עדיין לא התחתנתי). ברור, אם כן, שבקשתו של חיים, הגם שהחמיאה לי, הטילה עלי אימה גדולה ויראה, מעין "חיל ורעדה" של העומד לפני קודש הקודשים. מחד, אני ודאי לא רואה את עצמי סמכות דתית או רוחנית רצינית מספיק כדי לקדש זוגות לפני השמיים. מאידך, עם כל הטמטום, העיוורון והכיעור שבממסד האורתודוקסי, יש לי הרבה כבוד אליו, כאילו חוט של אמת (היסטורית, תיאולוגית, אפילו רוחנית) ממשיך לרוץ דרכו גם היום, מפלח את מרכז גופו המגושם והמעוות. אותו חוט של אמת הוא הנותן תוקף של קדושה לאיחוד הזוגי, תוקף שכאמור אני לא מרגיש שאני מסוגל להנחיל בכוחותיי הפרטיים הדלים.

מה הוקל לי איפה, כאשר הבהיר לי חיים שאת החופה עצמה יערוך רב אורתודוקסי, ואילו אני (ועוד חבר של הכלה) נהיה רק אמונים על ריפוד החופה משני צדדיה בתוכן מרגש לנו ורלוונטי לקהל. וכך היה. אתמול כך היה, ולפני שחיים ענד טבעת על אצבעה של שני אני נשאתי את הדברים הבאים. התגובות היו כל כך חיוביות עד שעלה בדעתי להביא את המילים גם לכאן, שכן אולי עוד מישהו ישמח לעשות בהן שימוש.

בסוף הדרשה הקצרה כפי שתראו ישנה "הפעלה" של הקהל. אני מרגיש שהיא חיונית כדי להכניס את האנשים לסוד הטקס, להביא אותם להיות שותפים אמיתיים לשמחה, לא רק צופים. אצלנו זה לא הלך, כי האולם (בעצם, גן) פישל. אולי היינו צריכים לתאם את זה איתם מוקדם יותר, ולהדגיש יותר את החשיבות של זה (אם כי, הרי הם ממילא תמיד עושים מה שהם רוצים, לא?). בכ"א, יש לערבב שני דברים שונים שיוצרים דבר מה חדש – וטעים (במקור חשבתי על אבקת שוקו וחלב, אבל אם הארוחה היא בשרית זה כמובן לא הולך…).

טוב, הנה הדברים:

למצוא מילים לתאר בהן חתונה דומה למאמץ למצוא מתנות לתת לזוג המאושר: קשה לבחור אותן, ולרוב הן ממילא מתגלות כחסרות טעם. כי במה אפשר לברך, ומה כבר אפשר לתת, לאנשים שיש להם הכל? — חתונה היא אכן הכל: היא מפגש של הדברים כולם, ואיחודם. אכן, איפה אם לא בחתונה אנחנו רואים איחוד מושלם של כל כך הרבה ניגודים? זכר ונקבה, רבנות והדיוטות, מסורת ואופנה, זכרונות וציפיות, זהב ובשר-אנוש, אלכוהול ואחריות, הערגה לנצח ואמירת ה"הן" כאן ועכשיו – חתונה היא הפסטיבל של אחדות הניגודים. וטוב שכך: בין הניגודים יש לקרב, בין הניצים יש להשכין שלום, את הקטבים יש לראות כמשלימים אחד את השני, על ההפכים ללמוד לחיות ביחד, להשתלב, להתחתן. החתונה היא הטקס שבו אנחנו, בני האדם, יוצרים הרמוניה בעולמנו: מחברים את המנותק, מלחימים יחד את השבור, מערבבים את המופרד, מאחדים את השונה. אם החיים הם מירוץ סללום בין ניגודים – החתונה היא איחודם השלם. ולא בכדי: כי רק בין ניגודים תיתכן הפרייה, ורק במפגש בין הפכים תיתכן הרמוניה. כי זו הרמוניה: לא ביטול הניגודים (והרי הזוג ימשיך להיות כל אחד אדם שלם בפני עצמו), אלא שילובם יחד ויצירת שלם מהם, העולה על סכום חלקיו. וזו החתונה. — התכנסנו כאן כדי לחגוג את חתונתם של שני וחיים, את המימוש ההרמוני של הזוגיות שלהם. כדי לקחת חלק התנועה הזאת של האחדות, של מזיגת הניגודים אחד אל השני ויצירת משהו חדש משניהם, ביקשתי שתביאו איתכם XXX וYYY. אנחנו נמזוג את הXXX לתוך הYYY, נערבב ביניהם וכך ניצור מהם דבר חדש. אותו אנחנו נרים בברכה לזוג הצעיר ואז נלגום ממנו, כדי לציין את השתתפותנו בשמחת איחודם של בני הזוג. שיהיה במזל טוב, בהרמוניה ובשלום.