הקורא ב'פרוטוקולים של זקני ציון' מגלה דבר מעניין: היהודים שמבקשים להשתלט על העולם מתכוונים לעשות זאת באמצעות הפצת ערכים ליברלים.
על פי 'הפרוטוקולים' היהודים מבקשים למוטט את ההיררכיות המסורתיות, לשכנע את ההמון ששוויון הוא דבר חיובי, להרוס את האריסטוקרטיה האירופאית, להפיץ דמוקרטיה, לבסס זכויות אדם אוניברסליות, לעמוד על חופש הביטוי, לעודד חילוניות ואפילו לגבש מס רכוש פרוגרסיבי.
החיבור המפורסם המאשים את היהודים בקנוניה לשליטה עולמית גורס, כך מסתבר, שמטרה זו תושג על ידי הזרקת "רעל הליברליזם" לעורקי האנושות על מנת להחלישה. זאת מכיוון שעבור המחברי הטקסט האנטישמי הארכיטיפי הזה (השערה אחת גורסת שאלה היו שוטרי החרש של הצאר הרוסי) ערכי הנאורות והסדר הליברלי העולה הם האויב. מכיוון שזה מה שנחשב עבורם פסגת הרוע, זה מה שהיהודים תכננו.
זו מהות האנטישמיות. היא אינה רק שנאת היהודים, אלא הזיהוי שלהם עם החטא המפלצתי ביותר. אם זה לא רצח בן האלוהים, זה רצח ילדים עבור שימוש ריטואלי בדמם. אם זו לא סחיטה חמדנית של העניים, זה זיהום הגזע העליון. אם זה לא קפיטליזם, זה קומוניזם. אם זה לא קוסמופוליטיות חסרת שורשים, זה לאומנות וקולוניאליזם.
כשחבר הפרלמנט הבריטי לשעבר כריס וויליאמסון כותב ש"ישראל איבדה את זכות קיומה" על בסיס הפרופגנדה השקרית של החמאס שישראל הפציצה בית חולים, הוא מביע אנטישמיות, ולו רק מפני שהוא מייחד את ישראל מכל המדינות לחורבן – שהרי אין מדינה אחת אחרת, גם לא רוסיה או איראן או צפון קוריאה, שהוא סבור שתאבד את זכות קיומה משום פשעיה.
אבל יש כאן יותר מזה. מה שאנחנו עדים לו עם וויליאמסון, כמו גם עם צעירים אמריקאים שזועקים, בשם הפלסטינים, "לא לשתי מדינות, אנחנו רוצים את הכל" או שקורעים מודעות על החטופים הישראלים בשבי החמאס, הוא תפיסת המדינה היהודית כישות הפוליטית הזדונית והמרושעת ביותר בעולם. כשורש הרוע. אנו חוזים כאן במוטציה נוספת, חדשה, של האובססיה האנטישמית.
שילוב של שיח פוסט-קולוניאליסטי, אקלים פוסט-לאומי וביקורת עצמית ארסית של המערב הולידו תפיסת עולם בה קולוניאליזם נחשב לחטא הקדמון, ההגמוניה המערבית התרבותית והכלכלית כפירותיו הרעילים, והשגבת המופלים לרעה והמדוכאים כגאולת ימות המשיח. ואת הגאולה יש להגשים בכל אמצעי.
בתסריט התיאולוגי הזה היהודים ממוקמים שוב כהתגלמות השטן בבשר. הם הקולוניאליסטים, הלאומנים, המדכאים הגדולים ביותר, ומדינת ישראל היא הביטוי השלם והחריף ביותר של שליטת המערב על הילידים. הרשע המוחלט של ישראל גדול מהזוועות הגובלות ברצח-עם שמבצעת סין באויגורים, עמוק מהדיכוי התיאוקרטי של זכויות אדם וגופי נשים באיראן, ובוודאי שאין מה להשוות אותו לכיבוש הסהרה המערבית על ידי מרוקו או למלחמות הפרוקסי של איראן וסעודיה בתימן. מבחינתם מדינת ישראל ניצבת כנקודה סינגולרית של זדון ורוע.
כמובן, ישראל אכן משליטה ממשל צבאי על מיליונים, ועסוקה בהשתלטות מתמשכת על אדמות פלסטיניות, ובכלל זה אדמות פרטיות. אין אפשרות להצדיק כיבוש צבאי בן 56 שנה, בוודאי מטעם מדינה שמחשיבה עצמה כדמוקרטיה. אולם האובססיה האנטישמית לא מסתפקת בביקורת ראויה על כך, אלא מקימה על האמת הזאת מבנה מטאפיזי מופרך על פיו ישראל היא תמצית התועבה, הטרפה שמטמאת את האנושות כולה.
על פי המסגור המיתי הזה מדינת ישראל אינה פשוט עוד מדינה סוררת, שחקן לא הוגן בקהילה הבינלאומית, מדינה נוספת המפרה את החוק הבינלאומי. היא הראשית והאחרית של הדיכוי הקולוניאלי על פני כדור הארץ, ההתגלמות הקיצונית ביותר של ההגמוניה המערבית (סאבטקסט: לבנה) על הסובייקט הילידי. לכן, כמובן, היא איבדה את זכות קיומה.
לפנינו פרק חדש בתולדות האנטישמיות. מה שחדש אינו שהאנטישמיות מגיעה משמאל. סבלנו מאנטישמיות שמאלית כבר בימי הסטאליניזם. מה שחדש באפיק האנטישמי הנוכחי הוא הצבת היהודי לראשונה לא כזר, אלא כאב.
אנטישמיות קלאסית רואה את היהודים כאחר המובהק. היהדות היא אחותה הגדולה של הנצרות, ובהתאם לדינמיקה מצויה של יריבות בין אחאים היא חייבת להידחות כערירית, קנאית, מרושעת ואנכרוניסטית. היהודים הופכים אפוא לנוכרים הנצחיים, לנודדים ללא גבול, לזר שעל גבול הישוב, לאיום התמידי על טהרת הקהילה ועל שלמות המשפחה.
אולם כפי שהבחין פרופ' אילן גור זאב ז"ל, האנטישמיות החדשה רואה ביהדות לא את האחר למערב, אלא את מקורו. היהדות כאן היא המבוע הפטריארכלי, ההיררכי, המיליטנטי, האלים והקולוניאליסטי של כל מה שרע ומרושע, של כל מה שחייב להיפסל במערב – הפעם כאקט אדיפלי של רצח אב. היהודים הם כעת הביטוי המובהק ביותר של הקולוניאליזם המערבי, ההתגלמות הנוכחית של ההגמוניה האימפריאליסטית על התרבויות המקומיות, המדכאים האולטימטיבים.
כאן היהודים נדחים אפוא לא מפני שהם זרים למערב אלא דווקא מפני שהם מאוד מערבים, מפני שהם ניצבים כמהות וכשורש של המערב, מפני שבסיבוב בלתי יאמן של הנסיבות הם כעת "לבנים". באופן שקשה למצוא אירוני ממנו היהודים אינם עוד קורבנות העליונות הלבנה, אלא הביטוי המובהק ביותר שלה.
כמו האנטישמיות הישנה, גם האנטישמיות החדשה מבקשת להכחיד את המהות היהודית מהעולם, אולם בעוד עבור הראשונה מחיקת היהדות נערכה תוך ניסיון לאישור ואישוש עצמיותו של האנטישמי, לשמירנ על עצמו מתחרות, מזיהום או מטומאה, עבור האנטישמיות החדשה מחיקת היהדות נערכת כחלק מתהליך לידה מחדש, של קתרזיס, כדרך לזיכוך פנימי מחטא קדמון.
באקלים הנוכחי של הביקורת העצמית החריפה של המערב, של השנאה העצמית המערבית שנפוצה במעגלי הרדיקליזם האקטיביסטי והאקדמי, הכחשת זכותה של ישראל להתקיים מתבצעת כטקס של טיהור וכפרה על חטאי הקולוניאליזם ההיסטורי. השמדתה של ישראל, הסמל העולמי העליון, לכאורה, של הקולוניאליזם והדיכוי, תשחרר את הרדיקלים המערביים מאשמה שהצטברה במאות שנים של שלטון קולוניאלי, אשמה אשר, הם מתוסכלים לגלות, שום כמות של זיהוי מיקרו-אגרסיות או הצהרות טקסיות על שייכותה הילידית של קרקע מסויימת יכולה לשטוף.
אם על פי הפרוטוקולים של זקני ציון היהודים מביאים למערב את הרעל של הליברליזם, עבור הפוסט-קולוניאליסטים של הרווארד היהודים מאיימים על טוהר הליברליזם של המערב; ואם עבור מחברי הפרוטוקולים יש להציל את האנושות מידיהם של היהודים, עבור הפוסט-קולוניאליסטים יש להציל את האנושות באמצעות היהודים – על ידי העלאתם לעולה לצורך מירוק חטאיה.
אם פעם האנטישמיות היתה הסוציאליזם של הכסילים, כיום היא תנועת השחרור שלהם. כאלטר-אגו הנצחי למערב הנוצרי, היהודי ממשיך להיות השעיר לעזאזל. בימים אלה ממש היהודי נצלב שוב עבור חטאי אחרים, עולה לקורבן על מנת לזכך את המערב מחטאיו. אולי אף מעצמיותו.
— פורסם במוסף הארץ
לולאת האל 