לצערי הרעיון הזה אינו שלי. קראתי עליו לראשונה מזמן אצל יוסף דן (המשיחיות היהודית המודרנית, משרד הביטחון) שמצטט בכלל את ההסטוריון יעקב כ"ץ, שכינה את חב"ד "המסדר הראשון בתולדות ישראל", כלומר מסדר כמו מסדר הישועים הקתולי, דהיינו ארגון דתי שמורכב מפרטים מובחרים וחדורי נחישות שיוצאים בשליחות רבם (סליחה, אפיפיורם) לעשות נפשות בעולם. חסידות חב"ד, מאז ששיכלל אדמו"רה השביעי והאחרון את מערך ה"שלוחים" שלה, נדמית היום לארגון כזה בדיוק.

נזכרתי באפיון הזה בעקבות הכתבה הגדולה שהתפרסמה בהארץ בסופ"ש האחרון תחת הכותרת המחמיאה "הקונגרס היהודי העולמי: ביקור באימפריית חב"ד". בכתבה מביא יאיר אטינגר מבט מתוך מפגש השלוחים השנתי בברוקלין, מעוז התנועה.

ראשית כדאי לדעת שתופעת השלוחים של חב"ד היא אחת החשובות והמשמעותיות ביהדות של זמננו, ומהתופעות שיקבעו איך תיראה היהדות בעתיד. במקומות מסויימים בעולם (למשל רוסיה) דמותה של היהדות היא דמותו של החב"דניק המקומי, וקהילות שלמות מגדירות את יהדותן בצלמם ובדמותם של השלוחים. מה שהזכיר לי את אפיון השלוחים כמסדר הם כמה ציטוטים שמביא אטינגר מפי שלוחים שונים. הנה למשל, הרב דוד אליעזרי, שנשלח על ידי הרבי מלובביץ' לפרבר בשם יורבה-לינדה, במחוז אורנג', קליפורניה, מסביר את סוד הפופולריות של בתי הכנסת החב"דים בארה"ב:

אנחנו מתייחסים לכל יהודי כיהודי. אנחנו מתייחסים לאנשים כאנשים, מחויבים לקבל כל אחד כמו שהוא. דבר נוסף הוא שבארצות הברית, נהוג לגבות דמי חבר בבית הכנסת. עוד לפני שבאת פעם אחת יכולים לבקש ממך 2,500 דולר. אבל אצלנו השיטה הפוכה. אני מזמין את כולם לשיעורים שלי. אחר כך הם אלה שרוצים לתת את הכסף, בגלל איך שקיבלנו אותם. 90 אחוז ממי שבאים אלינו הם לא אורתודוקסים, ואני מעריך שברחבי ארצות הברית מספרם מגיע למאות אלפים.

או אדם בשם ריצ'רד סינקוף, שהוא "מתכנן ערים, מנהל בכיר בנמל סן פרנסיסקו. בעבר היה בקהילה רפורמית, והיום הוא פעיל מרכזי בקהילת חב"ד במזרח סן פרנסיסקו, שומר שבת, אבל לא בהכרח את יתר המצוות":

שבת אחת, החלטתי לבדוק את חב"ד […] ככל שהגעתי לשם, גיליתי עוד ועוד אנשים כמוני, שהיו שייכים לקהילות רפורמיות או קונסרבטיביות. זה מאוד מגוון שם, והגיוון דיבר אלי. בהפוך על הפוך, זה יותר מגוון מאשר בקהילות שהכרתי. חב"ד מגיבה על התנאים המקומיים והקהילתיים, יש שם גמישות רבה, ממש הומניסטית, שאומרת שהיהודים בשכונה שלנו הם מי שהם, שאי אפשר ואין טעם לשנות אותם או לשפוט אותם. זה משך אותי. באופן מוזר, גיליתי שהחוויה של חב"ד היא פחות אורתודוקסית מאשר רוב בתי הכנסת האורתודוקסיים שהכרתי.

כלומר חב"ד מקבלים כל דיכפין, no questions asked, ולכן בתי הכנסת שלהם מאכלסים מנעד רחב של יהודים ויהדויות. אבל למה שלא יילך כל יהודי לבית כנסת הדומה לו? הנה הסבר שמובא בכתבה:

פרופ' חיים וקסמן, חוקר הסוציולוגיה של הדת המתמחה ביהודי ארצות הברית ועמית בכיר במכון ון ליר בירושלים אומר כי כוחה של חב"ד בארצות הברית גדל, בין השאר בשל החשיבות הפוחתת של הממסד היהודי בהגדרה העצמית של יהודים. "אנשים כבר לא מחפשים השתייכות לאחד הזרמים, והם מגלים שעם חב"ד זה הכי קל. לא צריכים להתחבר לשום זרם. אפשר לבוא ולקבל מה שרוצים לקבל מהחוויה וזהו. הקהל אוהב שאין חוקים קשוחים. יש כנות בחב"ד, ואנשים מזהים את זה"

אני חושב שיש עוד סיבה לאהדת הקהל את בתי הכנסת של חב"ד: אנשים באים לשם כי הם רוצים. בשונה מבתי כנסת מהזרמים המוכרים, אף אחד לא נמצא שם כי "צריך" או כי "זה מה שעושים". כל מי שבא בא כי זה מעניין אותו, ובוודאי שהחוויה הכללית שמתקבלת היא שונה (ובאופן אירוני היא בוודאי טעונה יותר דתיות מזו שבבתי כנסת אורתודוקסים ישראלים רבים).

אבל אם נתבונן על התופעה – מה נמצא לפנינו? מה שנמצא הוא מערך מסועף של נותני שירותים, מקצוענים של יהדות, שפותחים סניפים ברחבי העולם, ומציעים את מרכולתם. הם אדיבים, מסבירי פנים, סובלניים. הם פורשים לפניך תפריט אחיד הכולל תפילות, מצוות וחגים (וכבר היה מי שאמר שחב"ד הם המקדונלדס של היהדות). אז למה זה דומה למסדר נוצרי?

באחד האשכולות בפורום "עצור כאן חושבים" כתב על כך מישהו שכינה עצמו "רדףהשיג". הוא משווה שם באופן כללי בין המודל החסידי למודל הנוצרי, ומוצא דמיון רב ביותר – ראו שם, הדברים מאירי עיניים. כאן אביא רק את הערתו המבריקה בקשר לחב"ד:

בחב"ד היום בארה"ב, 90% מבאי בתי הכנסת של חב"ד אינם שומרי תורה ומצוות – וזה כבר נהפך למצב יציב – כלומר, אלו אינם אנשים שאוטוטו הופכים לחב"דניקים מן המנין אלא רובם כך ישארו. החסידים פרופר נתפסים יותר ויותר כאנשי דת, כנזירים וכו' – שמשרתים את הקהילה היהודית ומספקים להם שירותי דת – עורכים עבורם תפילות וכו'. הרבה שליחי חב"ד לא ממש דחוף להם להחזירם בתשובה כי הם פוחדים להבריח אותם, לאבד תרומות וכן הלאה. כך שזה ניהיה מצב יציב.

כלומר החסידים משמשים ככמרים: הם העומדים לפני ציבור ההדיוטות ועורכים "טקסים". לרוב זה לא קורה יותר מפעם בשבוע – בכנסיות בימי א', בבתי הכנסת בשבתות. בשאר הזמן בעלי-הבתים חוזרים לבתיהם, לחיים בהם לרוב לדת אין נוכחות ממשית. בשונה מהמבנה הקהילתי הקלאסי של היהדות, בו "תפעול" הדת מבוצע על ידי כולם ואף נצרך שיהיה מבוצע על ידי כולם (חשבו על מצוות המניין, או על כך שאין מקבלים עדים שאינם שומרי מצוות), היהדות שחב"ד מציעה היא יהדות היררכית בה האליטה משחקת את המשחק הדתי ואילו ההמונים בעצם פטורים ממנו, וניזונים מהדתיות של אלה שמעליהם. אלה בתורם ניזונים מרוחו של הרבי, שנמצא אף מעליהם ומקשר בינם לבין האל. כלומר מדובר בעצם במודל הקתולי.

זה כמובן משנה לחלוטין את אופייה של היהדות, אבל זה לאו דווקא רע. למעשה, כפי הנראה אין ברירה אחרת – כאשר 90% מהיהודים במקום מסויים לא מקיימים ולא יקיימו מצוות, אולי האופצייה היחידה שיהיה להם איזשהו קשר לדתם-תרבותם היא על ידי תיווך של מקצועני-דת שכאלה. חב"ד כאן ממלאים ואקום שנפער עבור מרבית היהודים בעולם שאינם מעוניינים או מסוגלים לקיים את ההלכה בצורתה האורתודוקסית. את אותו ואקום הרי ניסתה התנועה הרפורמית למלא, וזאת על ידי שינוי רדיקלי של ההלכה. מעניין לחשוב איזה מודל זוכה באהדתם של ההמונים, ולמה.

(ותהיה צדדית: האם החב"דניקים אכן מעוניינים אך ורק להסביר פנים ליהודי באשר הוא שם? האם אין כוונה בסופו של דבר להחזיר בתשובה, ואף להופכם לחב"דניקים? כוונה כזאת היא כמובן לגיטימית (ושוב מתאימה לדגם המסדר המיסיונרי), אלא אם היא לא מוצגת בצורה גלויה. בספר אחר שלו (אפוקליפסה אז ועכשיו, ידיעות אחרונות) גורס יוסף דן שלא רק שחב"ד מעוניינים להחזיר בתשובה, אלא שהם מעוניינים "לגייס עוד ועוד נשמות יהודים לנאמנות לרבי-משיח. החסידים פועלים את פעילותם לא בשירות היהדות אלא בשירות הרבי, וכל מי שנענה להם נעשה, לרוב בלא יודעין, למי שמביע אמונה ברבי ובכוחו, ובכך מצרף הוא את כוח-נשמתו לנאמניו של המשיח". זה נשמע לי… לא יודע, אפעס קצת יותר מדי קונספירטיבי. אבל אני באמת לא יודע. מישהו יודע?)

Orthodox Jews in America

התופעה שבה בקהילה יהודית בארה"ב מגיעים לבית הכנסת האורתודוקסי יהודים רבים שאינם שומרי מצוות היא לא חדשה. ג'פרי גורוק, פרופ' להיסטוריה יהודית ב-YU, מביא את הדברים הפרדוקסליים הבאים: "לאורך רובה של ההיסטוריה של יהדות ארה"ב היו היהודים האורתודוקסים שאינם מחוייבים לדרישות ההלכה רבים יותר מאחיהם האדוקים". הציטוט הזה לקוח מספר שפרסם גורוק לפני שנה, Orthodox Jews in America, שבצורה לא מפתיעה סוקר את ההיסטוריה של היהדות האורתודוקסית בארה"ב.

באחרית-הדבר של הספר (שרק אותה קראתי – בכלל, דעו שאני לא קורא כל עמוד בכל ספר שאני כותב עליו כאן) מסביר גורוק שעבור יהודים רבים בית הכנסת האורתודוקסי ביטא לפעמים אותנטיות, לפעמים נוסטלגיה, לפעמים מילייה חברתי ולפעמים פשוט חמימות שעבורם היו חסרים בבתי כנסת מהזרמים האחרים בארה"ב. הם היו מגיעים לבית הכנסת האורתודוקסי בשבת, ואת המכונית מחנים במקום שלא נראה מדלתותיו.

וכך גם היום. גורוק כותב למשל על ר' ג'ונתן גרוס, רב קהילה באומהה, שמצהיר בפלייר שמחולק בבית הכנסת שזה "מברך לשלום כל יהודי שהוא […] ומקבל את מגוון המעשים והמחשבות שבין חבריו". לא רק מבחינה כלכלית לא יכולים בתי הכנסת להיות בררנים (והרי בארה"ב המדינה לא מממנת אותם, אלא הקהילה), אלא גם, כאמור, מפני שבקהילות רבות פשוט אין מספיק שומרי מצוות.

על פי גורוק לא רק חב"ד מבקשים לקרב את הרחוקים:

בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת, חב"ד, כוללים מכל הסוגים, Yeshiva University ו'חובבי תורה' יצאו כולם למגרשים כדי לחזר אחרי אותם אורתודוקסים – וכל השאר – שלא היו מחוייבים לאורח חיים הלכתי.

האם זהו העתיד של היהדות בארה"ב? מעבר למודל הנוצרי של כומר במקום שליח ציבור, של דת-של-ימי-א', של בית כנסת כמקום אליו יוצאים כדי "לעשות דת" ואחרי זה חוזרים הביתה כדי "לחיות נורמלי"?

[וחג שמח]

שבעים פנים לרוחניות היהודית המתחדשת, ונדמה כי אין חלל פנוי שהיא לא ממהרת למלא. התופעה שכבר מוכרת כ"תופעה" מעסיקה, ובצדק, לא רק רבנים ואקדמאים, ואלה גם אלה מתקשים לאבחן את טיבה או לשפוט את ערכה. מעל דפי מוסף 'עמדה' שצורף לגליון 'יומן' של עיתון זה בט' תשרי השנה, ביקשו מומחים שונים לבדוק האם תופעת החזרה בתשובה בימינו היא "תנועה או אופנה". ואכן, כפי שהובהר בצורה נאה במאמרי המוסף, החזרה בתשובה היום שונה מאוד מאותו גל שעלה וגאה בארץ בשנות השבעים. בשונה מאז, כיום מדובר, כפי שכתב שם שאול מייזליש, בחוזרים בתשובה "חלקיים", שמתעניינים בעיקר בקבלה ובמיסטיקה, ובאופן כללי ועקרוני יותר, כפי שקבע איתי אליצור, מדובר בדור ש"לא מחפש אמיתות, [אלא] מחפש ריגושים".

זה בהחלט מאפיין חשוב של החוזרים בתשובה בזמן הזה, ובדיוק משום כך ניתן לכלול רבים מהם לא רק בתוך אותה התעוררות רוחנית יהודית, אלא באופו כללי יותר בתוך הזרם הגדול של מה שניתן לכנות "רוחניות הניו-אייג'", אותה תופעה מבוזרת ואקלקטית שנפוצה מאוד גם בארה"ב ובאירופה, אשר במסגרתה מחפשים רוחניים שונים מבקשים דרך רוחנית שהיא בעיקרה אישית מאוד, וחוויתית מאוד. הניו-אייג' מציג דת במצב צבירה נוזלי, דת חמקמקה, משתנה תמיד, נוצצת וקורצת, ובלבד שתהיה חמה ומתוקה. מסורת, מבנה ומחוייבות הם על פי רוב ממנה והלאה.

מאז שנות השישים של המאה העשרים הולך ותופס תאוצה בעולם המערבי החיפוש הרוחני מהז'אנר הזה, וניתן למנות גורמים רבים שתורמים לקיומו, החל מהאכזבה מהאתוס המדעי-מטריאליסטי ועד להתפתחותה של תרבות הפנאי. אולם כבר בתחילתה של אותה מאה קיבלה התפיסה החוויתית של הדת גושפנקא רשמית עם פרסום ספרו של וויליאם ג'יימס, 'החוויה הדתית לסוגיה'. התעצמותו של הדגש על החוויה הדתית, גם בארץ כאמור, קיבלה ביטוי לאחרונה בגליון כ"ה של כתב העת אקדמות, שבחן את הנושא מזויותיו היהודיות יותר. בי"ז בחשון התקיים בבית מורשה ערב לרגל צאת הגליון.

הערב קיבץ כותבים ומשוררים שדיברו כולם על היבטים שונים של החוויה הדתית. הרב יהודה ברנדס נתן את המסגרת לדיון תוך שימוש במטאפורת "הלהבה והברוש" המפורסמת של זלדה, ואחריו דיבר משה וינשטוק על החוויית הקצה של הנסיעה לאומן. יואל יפה דיבר על השוני באופי ההתכוונות הדתית בין חסידות ברסלב הנלהבת לחסידות רוז'ין המאופקת, ושלמה טיקוצ'ינסקי הביא את הזוית החרדית, בה החוייה הדתית היא חוויית הדבקות בחוק והעמידה אל מול האל הבלתי מושג.

את הערב נעל פרופ' שלום רוזנברג, שאמר דברים נכוחים ומפוכחים על הרוחניות היהודית המתחדשת, להם ברצוני להקדיש רשימה זו. רוזנברג התייחס לתופעת העלייה לרגל לאומן כדי להצביע על מאפיין שלילי לדעתו של הצמא הנוכחי לרוח, והוא הרגרסיה שהוא פעמים רבות מביא לנפקדיו. בלשונו, "החזרת עטרה ליושנה היא בעייתית כאשר היא מחזירה גם את ה'יושנה'". כוונתו (אם הבנתיו נכון) הייתה שלא הבאת העבר אל ההווה כדי לפארו יש כאן, אלא החזרת ההווה אל העבר בניסיון נואש להתרפק על תמימות אמונית שאבדה. בעלייה השנתית לרגל לאומן מוצא רוזנברג נסיגה מדעת אל דפוסי פולחן של לפני מאתיים שנה ומעלה.

אני חושב שפרופ' רוזנברג צודק, ומצביע על נקודה חשובה שמאפיינת באופן ספציפי את הרוחניות היהודית המתחדשת, ובאופן אף יותר ספציפי את זו שיוצאת מתוך העולם היהודי האורתודוקסי. כוונתי היא לנטייה של זו לפנות במכוון ובמודע כנגד ההגיון הבריא והשכל הישר. במילים אחרות, אני חושב שניתן למצוא כיום בין הזרמים היותר רוחניים של היהדות האורתודוקסית נטייה לא רק להיפרד מהחשיבה המסודרת ומההגיון הפשוט בדרכה אל האלוהות, אלא אף לעשות מפרידה זו עקרון מקודש, לשאת אותה על כפיים כמעין הישג הרקוליאני של דבקות. היהודי הרוחני כמתגבר כארי – על שכלו.

לא חסרות דוגמאות לכך. כולנו מכירים פלגים שונים בחסידות ברסלב שדורשים אמונה בפתק קסום, או בכוחה של צעקה שצועקים יחד במדבר. אל אלה מצטרפת חסידות חב"ד שהשילהוב המשיחי התמוה שאופף אותה, תוך דגש על האמונה "אף על פי" המציאות, אינו עולה בקנה אחד עם חכמה, בינה ודעת. בקרב הציונות הדתית נמצא רבנים הקוראים לאמץ מוסר בלתי-אנושי שמאשר, בשם ה' ו'תורת המלך', הריגת תינוקות או נקמה עיוורת בחפים מפשע ('תג מחיר').

ושוב: יש לשים לב שהמקדמים את הדרכים הללו מדגישים חזור והדגש שהיתרון שבדרכם הוא דווקא ובעיקר בכך שהיא מנוגדת לשכל הישר, שהיא "למעלה מטעם ודעת", שעבורה יש "להשליך את השכל" או לצאת כנגד המוסר הטבעי, ההגיוני, המקובל. מקדשי האי-רציונלי טוענים כי העיקר הוא החיבור הישיר, המיידי והבלתי אמצעי ל"טבע" (גינזבורג) ל"תמימות" (ברסלב) או ל"אמונה" (חב"ד). העיקר להיפרד מהמחשבה ומההגיון, ולקפוץ.

אווילים, משוגעים ועופות

אל מול תופעות כאלה יש טעם בניסיון להבין מהי הסיבה המשותפת שדוחפת את קבוצות הרוחניות האלה לכיוונים כל כך מנוגדים להגיון. תחילה חשוב לשים לב שעצם הרעיון שהמבחן הגדול ביותר של האדם הדתי הוא האמונה, הוא רעיון חדש, תוצר של סוף תהליך החילון והרציונליזציה שהתחילה תנועת הנאורות לפני ארבע מאות שנה. ברוך שפינוזה, שנהוג להצמיד אליו את הכינוי "החילוני הראשון", היה בין הקולות המרכזיים שהציבו זה כנגד זה אמונה והגיון. על פי שפינוזה חולשת האדם גורמת לכך שאנשים:

מאמינים כי הזיות הדמיון, חלומות ולהג תינוקות הם תשובת אלוהים, ולא עוד אלא אלוהים מואס בחכמים ולא חתם את החלטותיו ברוח כי אם בקרבי בהמות, או שאווילים, משוגעים ועופות מגידים אותן מראש בהשראה ובהתעוררות אלוהית (מאמר תיאולוגי מדיני)

כלומר אנשים מאמינים דווקא בדברי הבאי והבל, ורואים אותם כדבר ה'. אל מול אלה הציב שפינוזה את מה שהוא מכנה "האור הטבעי", כלומר אותו מקור פנימי של בהירות אנליטית שהאדם ניחן בו בצורה אימננטית. "האור הטבעי" של שפינוזה מסמן את תחילתה של ההנגדה בין האמונה להגיון בעת החדשה.

אולם יש לשים לב ששפינוזה לא היה אתאיסט, ואף נהג למחות בתוקף על האשמתו באתאיזם. עבורו קיום האלוהים היה הגיוני, והתגלה דווקא כתוצאה משימוש נכון בשכל. אכן, גם בתחילת המאה הי"ח היה עדיין הגיוני ומובן מאליו שיש אלוהים, וגם דאיסטים נוצרים גדולים כג'ון טולנד ומתיו טינדל, שכפרו בכל "מיתוס" דתי, וביקשו להשתית את הדת אך ורק על השכל הישר, לא פיקפקו לרגע בקיומו של האל או של הנשמה הנצחית.

אבל עם השתלטותה הגוברת והולכת של ראיית העולם המדעית, עם תפוצת תיאוריית האבולוציה והמהפכה התעשייתית, עם ההבנה שהמדע מצליח להסביר כיצד העולם והחיים פועלים ומתפתחים, תוך הצגת תמונת עולם מטריאליסטית לחלוטין, הפך אלוהים, כדברי האסטרונום לפלאס לקיסרו נפוליאון, להיפותזה שאין בה צורך.

או אז, כאשר קיום האל הפך למיותר מבחינה הסברית, או אף, לדעת רבים, לבלתי-הגיוני, אז ורק אז הפך פופולרי הרעיון שהאמונה באל, דווקא ובדיוק מפני שאינה הגיונית בשום אופן, היא היא המבחן שזה האחרון מבקש מחסידיו. "אתם תאמינו בי למרות שזה בכלל לא הגיוני," לכאורה מבטיח האל, "ואני ארשום את זה לפני ואזכה אתכם בכניסה נצחית לגן עדן". כך במאה הי"ט מפתח קירקגור, לשם דוגמא, את חשיבתו על העקדה בצורה שהדגישה את אמונתו של אברהם באל. למרות שאלוהים עצמו נגלה אליו, קירקגור מעלה על נס את אמונתו של אברהם בהבטחה האלוהית, ומכנה אותו "אביר האמונה". במקביל אליו קורא ר' נחמן מברסלב להשליך את השכל ולקפוץ מעל החלל הפנויי באוחזנו את האמונה בלבד.

מתוך התפיסה הזאת נולדת הקריאה להעדיף את האמונה על השכל, את האולי על הודאי, ואף לראות באמונה עצמה הישג דתי ראשון במעלה. אולם יש לשוב ולשאול: גם אם אכן כך, מדוע קריאה זו מתפתחת בימינו לכדי אמונה לא באל, אלא בכל אותם היבטים אנטי-רציונליים שלכאורה נובעים ממנו? ולמה דווקא ביהדות זמננו? אכן, למרות שדתות ותנועות רוחניות רבות בזמננו משלבות תפיסות פנטסטיות בהחלט במערך אמונותיהן, אין עוד זרם דתי משמעותי שהופך את האמונה עצמה באלה ליסוד וללוז הפולחן הדתי. בנצרות עסוקים בעיקר בפולמוסים מוסריים (הפלות, הומוסקסואליות) מחד, ובבקשת החוויה הדתית הישירה מאידך. באיסלאם, ברובו, האמונה היא עדיין מובן מאליו. מה, אם כן, מניע את היהדות האורתודוקסית בימינו להציב דווקא את האמונה האי-רציונלית כביטוי האותנטי ביותר של הדתיות?

ארבע סיבות לאי הרציונאליות

ברצוני להציע ארבע סיבות עיקריות לדבר. ראשית, נדמה לי שאנחנו מוצאים כאן התמודדות נוספת עם הסוגייה שהעסיקה את חכמי היהדות לאורך כל ההיסטוריה היהודית, והיא סוגיית טעמי מצוות. בעוד שבמקרא הצידוק לקיום מצוות הוא כללי ונשען על המיתוס (בריאת העולם, יציאת מצריים), הרי שהחל מהמאה ה-12 מנסים הוגים יהודיים להסביר את טעמי המצוות בצורה פרטנית יותר. חלקם הביאו נימוקים קבליים לכך, וחלקם, בעיקר החל מלפני מאתיים שנה, נימוקים אתים-מוסריים.

אולם נימוקים כאלה אינם קבילים כיום, אם מפני שהמערך הקבלי הקלאסי נתפס כמגושם על ידי מחפשי הרוחניות של ימינו, ואם מפני שברור כיום שיש מצוות שמנוגדות למוסר המובן מאליו של תקופתנו (ענייני שובניזם ואתנוצנטריות כמובן). כעת, אם כן, נואשים מהניסיון להסביר כל מצווה בדרך הקבלה או האתיקה, מוותרים על המאמץ, ובמקום לנסות לתקן חור ועוד חור בסכר, גולשים על שתף המים השובר ופורץ אותו. כך מקדשים דווקא את חוסר ההסבר, ועושים מהאמונה עצמה עיקרון אמוני.

שנית, ובהמשך לכך, מפני שבנצרות ובאיסלם (ובמני זרמים ניו-אייג'יים) אין טראומה של חורבן בית וגלות, אין ממלכה ומקדש שהיו ולכאורה אמורים לחזור, אין עולם אידיאלי שאבד. משום כך קהילות נוצריות ומוסלמיות גם לא מצפות לשובם הפיזי, הממשי של אלה. הן לא חייבות להתמודד עם חוסר התאמתו המוחלט של העולם האידיאלי שלהם למציאות חיינו. אם תקוותנו היא אכן להקריב קרבנות במקדש ולהמליך מלך, הרי שקיים אצלנו דיסוננס אינהרנטי בין אמונותנו להגיון הישר ולשכל הבריא. מכאן שוב אנחנו מקבלים דחיפה לכיוון האי-רציונלי.

שלישית, אסור לשכוח את היותם של היהודים, כמעט לאורך כל ההיסטוריה שלהם, מיעוט מדוכא ונרדף, ומכורך כך בעל התנגדות מלכתחילה לקבל על עצמו את ערכי הרוב. ביטויים שליליים כמו "להתייפיף באהלי יפת" ממחישים לנו את ההסתייגות המובנית להשתלב, לא רק מבחינה חברתית אלא גם, ובעיקר, מבחינה ערכית, בתרבות המערב.

מכאן ניתן להבין שכאשר המערב מזוהה (במידה רבה של צדק) עם ערכים כקדמה, מעשיות ורציונליות, הרי שהמשיכה, ליהודי שרוצה להדר במצוות הבידול ממנו, תהיה לכיוון ההפוך בדיוק, לחיים שהם נסיגה אל העבר, אל הבלתי-מעשי ואל האי-רציונלי. בשינוי אירוני מהעבר, אדם כזה מקיים מצוות לא בגלל המיתוס, אלא למרות הרציונליות, כהתרסה ומרד בתרבות הכללית.

רביעית, יש לשים לב, כאמור, שהנטיות האנטי-רציונליות הללו שגורות בעיקר בקרב הזרמים היותר מיסטיים של האורתודוקסיה היהודית. אין זה מקרה, וזאת משום שיש גם מרכיב רוחני בכמיהה אחר הלא-הגיוני. כוונתי אינה בחיפוש הפשוט אחרי ניסים וטכניקות מאגיות, אלא לרצון להחלץ מהשיעבוד, שאכן קיים, לצורת החשיבה הרציונלית. אם להשתמש בשפתה של אסכולת פרנקפורט, הרי שהפריצה של האי-רציונלי יכולה לאפשר לנו, לכאורה או למעשה, שחרור מה"רציונליות האינסטרומנטלית", כלומר מהמכאניקה המאוד מדוייקת, ולכן במידה מסויימת חסרת חיים, של החשיבה האנליטית.

דווקא מפני שכיום לכל דבר יש סיבה ועולמנו מאורגן, מסודר ומוסבר כולו, יש ערך בשחרור מהמובן, פריצה מהברור ומהמעשי. דווקא בעולם שעבר דמיסטיפיקציה יש צורך במיסתורין שמאפשרת הפעולה הבלתי מוסברת. בדרך זו האמונה בבלתי-הגיוני פירושה שהצלחנו להתעלות מעל הקטגוריות האנושיות הנחותות של ההיגיון הישר – נחותות פשוט מפני שהן מובנות.

כאן, אם כן, המיתוס המת קם לתחייה ככלי נשק כנגד האינסטרומנטליזציה של החיים. האמונה התמימה או המעשה המטורף מאפשרים לנו להשתחרר מהשעבוד לאוטומטיות הרפטטיבית של המוסר ההגיוני והיקום המטריאליסטי הקרים והזרים תמיד. למיסטיקה, זה לא סוד, תמיד היו יחסים מתוחים עם המחשבה וההגיון, והנה היום המתח הזה מועצם עוד יותר. התוצאה היא הקצנה – והתגאות – בחוסר רציונליות.

בסיבות הללו, הגם שהן מוצגות כאן כניתוחים לגופו של אדם, יש לדעתי אמת לגופו של עניין. אכן, יש צורך וערך בהצגת אלטרנטיבה לתרבות המערבית ההגמונית. יש ערך גדול גם בשמירת הזכרון של העבר ויציאה ממנו לשזירת האופק האוטופי שלנו. אף במיתוס עצמו ובחשיבה המיתית יש לדעתי אמת עמוקה משלהם, ובודאי שאסור לנו להשתעבד למכאניקה של החשיבה האינסטרומנטלית.

כמו במקרים רבים אחרים, גם כאן מדובר במידה ובצורת השימוש הראויים לכל דבר, ונראה שהזרמים שהוזכרו לעיל הרחיקו הרבה מעבר למידה הטובה. כפי שפרופ' רוזנברג ציין, יש כאן רגרסיה לא בריאה אל העבר. ועוד: יש להבין שהרעיונות האנטי-רציונליים בהם דובר כאן לעולם לא יצליחו להתקבל על דעתם של יותר ממיעוט זניח, וזאת מהסיבה הפשוטה שהם אינם מתקבלים על הדעת. ה'קומון סנס' מקבל את שמו משום שהוא משותף, נפוץ, שכיח. מי שבוחר לדפוק את ראשו כנגד ההגיון השגור על הרוב לעולם ימצא את עצמו צועק מהצד על השיירה שממשיכה להתקדם, וזאת כאשר הוא עצמו תקוע בדרך ללא מוצא.

כך שעם כל החן שניתן אולי למצוא באמונה תמימה, ברור שקבוצות אלה למעשה נותנות גט כריתות לעולם. הן מתנתקות כאמור לא רק מהקומון סנס, אלא גם מההמונים שהופכים את הסנס הזה לקומון. כך הן מתעקשות לבחור בקיום דווקאי, מסתגר, ועל פי רוב כיתתי. יש בכך אולי הירואיות מסויימת, אבל גם סכנה רבה. לא רק להם, אלא לחברה כולה, לפחות ככל שאנשים אלה מנסים להגשים בפועל את חלומותיהם חסרי ההגיון.

—

פורסם במוסף "שבת" של מקור ראשון ביום שישי, י"ט כסלו. אני מודה לנתנאל יחיאלי ששיחה איתו היוותה השראה חשובה לכתיבה. אני גם קצת מצטער על האיפיון שלי את הניו-אייג' בתחילת דברי, שהוא קלישאתי ולא מספיק מדוייק.

לפני כשבועיים פרסם מוסף "דיוקן" של מקור ראשון ראיון שערך צור ארליך עם חנן מוזס, שבמסגרת הדוקטורט שלו באונ' בר-אילן ערך מחקר בנוגע לעמדותיהם של בני זרמים שונים בציבור הסרוג. מוזס חילק את המגזר לחמישה חלקים לא שווים: התורניים-לאומיים, שמכונים לרוב 'חרד"לים', ומהווים על פי ההערכות כחמישית מהמגזר; הדתיים-מודרניים, כלומר "אותם חוגים ליברליים יחסית של אקדמאים, פמיניסטים, קיבוצניקים דתיים" שמונים כעשירית מהמגזר; הבורגנות הדתית או "המרכז הציוני-דתי" שמהווים את הרוב הגדול של הציבור הזה, ועוד שתי קבוצות קטנות, שהן הרדיקלים, כלומר "החוגים השואפים באופן זה או אחר להתנתקות מהציונות החילונית"; והניאו חסידים, שמחבבים את ר' נחמן, ר' קרליבך, ומזון אורגני.

הראיון כולו פורסם לפני כמה ימים בערוץ היהדות של אתר מעריב (עדכון 26.11: פורסם בגרסה מורחבת ומומלצת יותר בבלוג של צור ארליך), ואני ממליץ מאוד לקרוא אותו, כי הוא מעניין ומאיר עיניים. תוכלו למצוא שם את מד תמיכת הציבור וזרמיו בשלל נושאים, החל מחופש ביטוי, ימין ושמאל, רבנים ועד סירוב פקודה, כל זאת לצד ניתוח התוצאות ואף עצות מנהיגות לרב שרלו. אבל אנחנו נתמקד בשני ציטוטים. נתחיל בתובנה חשובה שקוראי בלוג זה אמורים כבר לדעת:

תופעות חדשות, של נהייה אחר 'רוחניות' לסוגיה – משאיפה לחידוש הנבואה, דרך השפעות מדתות המזרח, ועד 'ניאו חסידות' השמה את הדגש בתיקון רוחני של היחיד ואף חזרה לחסידות כפשוטה – שינו את פני החברה הציונית-דתית והוסיפו למפה שלה ממד חדש, שלישי. מעתה יש להגדיר את מיקומו של הציוני הדתי גם על ציר גובה, שבקצהו התחתון נמצאת הדתיות המוכרת, בעלת הדגש ההלכתי, ובעליון – דתיות יותר חווייתית, יותר אינדיבידואלית, ולעתים גם פוסט-מודרנית. במקום גבוה בציר הזה יכולים להימצא גם שמרנים וגם ליברלים: מימין, למשל, תלמידי ישיבת רמת-גן בראשות הרב יהושע שפירא, המוסיפים למסורת 'מרכז הרב' החרד"לית את הדגש החסידי – ומשמאל תלמידיו של הרב שג"ר ז"ל בישיבות 'שיח יצחק' ותקוע, המוצאים גרעין של אמת בכל תופעה רוחנית.

בסדר, ברור ומשמח. אבל שימו לב לנתונים הבאים:

מוזס שאל את מרואייניו מהם שלושת הערכים שמידת חשיבותם הדתית היא הגבוהה ביותר בעיניהם, מבין שישה: מסירות ללימוד תורה, הקפדה על קיום ההלכה, קרבת אלוקים, חופש פנימי, צניעות וערכי משפחה, וצמיחה רוחנית. אצל התורניים ואצל הבורגנים כאחד הגיע למקום הראשון הערך של קיום ההלכה, ולמקום השני – יותר מלימוד תורה, יותר מכל הערכים הרוחניים – הגיעו הצניעות וערכי המשפחה. שני שלישים מהנשאלים במגזרים אלה כללו אותה בשלישייה שלהם. הערך של קרבת אלוקים, לעומת זאת, הגיע לשלישייה הפותחת רק בתת-מגזר אחד – הניאו-חסידי, שם הוא אף זכה במקום הראשון.

אוקיי, אז נכון שהיהדות היא לא הדת הכי רוחנית בעולם, ועיסוקה המרכזי הוא החוק. ונכון שבכל מקרה רוב האנשים לא יהיו לעולם מיסטיקנים, נכון שרוב האנשים לא באמת, בכנות, ממעמקים, יבקשו קרבת אלוהים בחייהם – ככה היה מראשית ההיסטוריה וכך המצב גם היום, עם כל התגברותה של הכמיהה לרוחניות המוזכרת בפסקה הקודמת. אבל למען השם, האם גם במוצהר, על השולחן, בבוטות צריך לומר את זה? האם צריך להצהיר בגלוי שקרבת אלוהים בעצם לא מעניינת אותנו? האם צריך באמת לקבוע שהאידיאל העליון, מה שמנחה אותנו, מה שהכי חשוב לנו, הוא שמירת מצוות, שאחריו נמצאות ה"צניעות" ו"ערכי המשפחה" (מה זה בכלל?) ולא קרבת אלוהים? עד כמה האנשים שענו כך הם אנשים דתיים?

אפשר כמובן, מצד שני, לשבח את הכנות. אין כאן העמדת פנים, אלא אמירה ברורה: אלוהים לא באמת מעניין אותנו. לא בשבילו אנחנו בסיפור הזה של הדת. בשבילנו זה יותר עניין תרבותי-חברתי-שמרני. משפחה, "צניעות", מסורת, ציות. איך אמר פעם העוזר של טוני בלייר? "we don't do God". הוא התכוון שהם עושים פוליטיקה. ומה אנחנו עושים? עושים את מה שאמרו לנו לעשות. אלוהים יכול רק לבלבל אותנו.

מה רע בזה? בהחלט לא הכל. אבל הרבה טוב לבטח לא ייצא מזה. כדי לראות לאן זה יכול להגיע אביא קטע מכתבה מצויינת של אלחנן ניר שפורסמה במוסף "שבת" במקור ראשון של יום שישי האחרון (כן, זה עיתון בהחלט מעניין – אפשר גם להנות ממוסף "יומן" הפוליטי בתנאי שנכנסים לרגע לראש האתנוצנטרי-קונספירטיבי-פרנואידי). ניר הגיע ל"כנס בעלי תשובה" שמבטאים את מצוקת חוסר-הקבלה שלהם בחברה החרדית, ומאידך גם את מצוקתם האישית עם תביעתה של החרדיות למחיקת זהותם הקודמת לחלוטין. כתבתי על עיסוקו של הרב עודד ניצני בנושא, והוצאתו לאור על ידו של כתב העת אדרבה, כאן.

בכל אופן, בסוף מאמרו מראיין ניר רב חרדי מסויים, שבקשתו להישאר בעילום שם תהיה ברורה כשתקראו את דבריו. הנה:

ר' זלמן שחטר-שלומי נוהג לומר שההלכה היא כמו אבקת מרק משומר ששרדה איתנו את הגלות בצורתה המיובשת, אולם אי אפשר עכשיו, כשאנחנו חיים ברווחה יחסית, להמשיך לאכול אותה במצב צבירה אבקתי. עכשיו, כדי שהעניין יהיה ראוי למאכל, חייבים להוסיף מים חמים. המים החמים הם הרגש והרוח שהופכים את ההלכה למשהו חי, טעים ומזין. ובטח ובטח שאנחנו בכל אופן לא אוכלים רק למען הטעם, אלא למען השם.

יש ערך למסורת, אבל אם העיקר הוא שמירה על המסורת, אם זה האידיאל העליון, המטרה אליה נשואות העיניים ושלטובתה מכוונים כל הכוחות, התוצאה היא סטגנציה, סיאוב ובסופו של דבר, באופן אירוני, התפוררות פנימית.

בספרו המדובר התנגשות הציביליזציות (1996) פורש סמואל הנטינגטון תמונת עולם של מאבקים גלובליים בין תרבויות שונות. הנטינגטון מנבא כי עד 2020 אחת מאלו, האיסלאם, עתידה להיות הגדולה ביותר מבחינה מספרית. כיום ברור שהנטינגטון טעה. האיסלאם לא תהיה התרבות או הדת הגדולה בעולם, לא ב-2020 וכנראה גם לא אחריה. כתר הבכורה ימשיך להיות מונח לבטח על ראשה של הנצרות.

אבל לא רק הנטינגטון טעה. טעה גם כל מי שהספיד את הכנסייה הקתולית, אותו גוף ארכאי ושמרני שמתעקש לאסור על אמצעי מניעה ולהגדיר יחסים הומוסקסואלים כחטא. הכנסייה הקתולית לא הולכת להיעלם. כפי הנראה – אם כי על כך יש ויכוח, וראו להלן – גם צורות שמרניות אחרות של נצרות לא יעלמו. לבד מזה טעה כמובן גם כל מי שחושב שהאנושות בדרך לחילון חובק עולם, ולסיום טעה גם כל מי שחשב שהנצרות היא "דת מערבית". כל זאת בגלל התופעה הגדולה ביותר שאף אחד לא מדבר עלייה, והיא הצמיחה האסטרונומית של הנצרות בחצי התחתון של כדור הארץ.

כן, קוראים יקרים: זה לא בטלוויזיה, זה לא בעיתונים, ורק בעשור האחרון זה בצורה רצינית במחקר האקדמי (ראו ממש מעכשיו כאן), אבל אין ספק שמשהו מתרחש שם למטה, בדרום הגלובלי. ישו עושה לו נפשות. שזפו עיניכם בנתונים הבאים:

• הנצרות היא הדת הגדולה בעולם. יש כיום יותר משני מיליארד נוצרים: 530 מיליון באירופה, יותר מ-300 מ' באמריקה הצפונית, 510 מ' בדרום אמריקה, 390 מ' באפריקה, וכ-300 מ' באסיה
• ב-1900 חיו 90% מהנוצרים באירופה וארה"ב. כיום 60% חיים באסיה, אפריקה ודרום אמריקה
• בין שנת 1900 לשנת 2000 מספר הנוצרים באפריקה גדל מ-10 מיליון ל-360 מיליון, מ-10% מהאוכלוסייה ל-46% ממנה
• כרגע אפריקנים ואסייתים מונים 30% מכלל הנוצרים, אבל המספר הזה עולה כל הזמן. עד 2025 אפריקה ודרום-אמריקה יתחרו על תואר היבשת הנוצרית ביותר
• שני שלישים מהכנסייה הקתולית חיים כבר היום באפריקה, אסיה ודרום אמריקה. עד 2025 צפוי שהמספר יעלה ל-75%. הדבר כמובן ישפיע על מוצאם של האפיפיורים הבאים
• עד 2050, רק אחד מחמישה מבין 3 מיליארד הנוצרים יהיה לבן לא-היספני
• בכנסייה האנגליקנית, שמוצאה כמובן באנגליה, המחוז הניגרי הוא הגדול ביותר
• ל- Seventh Day Adventist Church, קבוצה מלינאריסטית שהתחילה את דרכה בארה"ב, יש כיום 14 מיליון מאמינים. מיליון מהם בארה"ב והיתר בעולם השלישי
• ובכלל לא הזכרנו (ולא נזכיר כאן) את סין, שכרגע מעריכים שיש בה בסביבות 50 מיליון נוצרים, והיד כמובן עוד מאוד נטויה
• יוצאת מהכלל: הכנסייה האורתודוקסית במזרח אירופה, שייתכן שעומדת (על פי פיליפ ג'נקינס) על סף גסיסה

אז מה קורה כאן? מה שקורה הוא שהנצרות גדלה, באזורים מסויימים בצורה אקספוננטלית. בעיקר שני זרמים נוצריים נהנים מהגדילה הזאת, והם הכנסייה הקתולית, והנצרות הפנטקוסטלית. את הקתולים אנחנו מכירים, אבל הכוח העולה הם הפנטקוסטלים, שכתופעה מובחנת קיימים רק מתחילת המאה העשרים. ומיהם אלו? ובכן, מדובר באחד הצאצאים הצעירים ומלאי אנרגיה של המהפכה הפרוטסטנטית: זו נצרות ששמה דגש רב על "מתנות רוח הקודש", על חוויות כקונברסיה, "דיבור בלשונות" ו"התנבאות", ובאופן כללי מציגה פולחן של התלהבות ואופטימיות מצד אחד, ושל מלחמה מתמדת בכוחותיו של השטן מצד שני.

לדבר בלשונות כאשר נתנם הרוח

הפנטקוסטלים מקבלים את שמם ממאורע ה-Pentecost, כלומר מה שקרה בחג השבועות הראשון אחרי שישו, בפסח כידוע, עלה השמיימה נצלב. אז ירדה רוח הקודש על קהילת הנוצרים הראשונה שנאספה בירושלים (מעשי השליחים, ב, 1-4, 16-17):

וּבְיוֹם מְלֹאת שִׁבְעַת הַשָּׁבֻעוֹת נֶאֶסְפוּ כֻלָּם לֵב אֶחָד׃ וַיְהִי קוֹל רַעַשׁ מִן־הַשָּׁמַיִם פִּתְאֹם כְּקוֹל רוּחַ סְעָרָה וַיְמַלֵּא אֶת־כָּל־הַבַּיִת אֲשֶׁר הֵם ישְׁבִים בּוֹ׃ וַתֵּרָאֶינָה אֲלֵיהֶם לְשֹׁנוֹת מִתְפָּרְדוֹת בְּמַרְאֵה אֵשׁ וַתָּנוּחַ אַחַת אַחַת עַל כָּל־אֶחָד מֵהֶם׃ וַיִּמָּלְאוּ כֻלָּם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וַיָּחֵלּוּ לְדַבֵּר בִּלְשֹׁנוֹת אֲחֵרוֹת כַּאֲשֶׁר נְתָנָם הָרוּחַ לְסַפֵּר׃ […] וְהוּא הָאָמוּר עַל־יְדֵי יוֹאֵל הַנָּבִיא׃ וְהָיָה בָּאַחֲרִית הַיָּמִים נְאֻם אֱלֹהִים אֶשְׁפֹּךְ אֶת־רוּחִי עַל־כָּל־בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וּבַחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ וְזִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן׃ וְגַם עַל־עֲבָדַי וְעַל־שִׁפְחוֹתַי בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפֹּךְ אֶת־רוּחִי וְנִבָּאוּ׃

הפנטקוסטלים מפרשים פסוקים אלה כתחילתה של מערכת יחסים בין רוח הקודש למאמינים, אשר מאותו רגע יכולים, ואף נדרשים, להתמלא בה ולהתנבא. בארה"ב קיימים פנטקוסטלים, אבל הם נחשבים קצת weird. כאשר שרה פיילין רצתה להיבחר לראשות העיר ווסילה באלסקה היא החליפה את הכנסייה שלה מפנטקטסטלית לאוונגליסטית.

על פי הערכה אחת קיימים 523 מיליון פנטקוסטלים בעולם, כשני שלישים מהם מחוץ לעולם המערבי, ואותה הערכה קובעת שמצטרפים אליהם כתשעה מיליון נוספים בכל שנה. הפופולריות העצומה של הדת הזו באה, אני מקווה שכבר מובן לקוראי בלוג זה, דווקא משום הדגשתה את החוויה, את ההתרגשות והרגש, אלמנטים שבעידננו מהווים לא רק מטרה אלא גם מקור של סמכות. ניתן לומר שהמקבילה היהודית לפנטקוסטלים הם חסידי ברסלב, ובעיקר בעלי-התשובה שבהם.

מה אם כן צפוי לנו מנצרות שכזו? מה אפשר לצפות מעולם שחלקים גדולים ממנו הם נוצרים מתלהבים שמוחאים כפיים, צועקים "הללויה!" וממלמלים ג'יברש מקודש כאשר הם מרגישים את רוח הקודש יורדת עליהם בכנסייה? על כך הדעות חלוקות. להלן שני נציגי הקצוות בפולמוס הזה.

כבר מזמן לא היה לנו מסע צלב ראוי לשמו

בפינה הימנית של הזירה ניצב פיליפ ג'נקינס, פרופסור להיסטוריה של הדתות באונ' פנסילבניה. ב-2002 כתב ג'נקינס ספר מדובר ומשפיע בשם The Next Christendom: The Coming of Global Christianity. בספר הזה ג'נקינס מסרטט את מפת הנצרות הגלובלית ההולכת וגדלה, תופעה שמזכה לדעתו את עידננו בתואר "אחת מהתקופות הטרנספורמטיביות בהיסטוריה של הדתות בעולם".

על פי ג'נקינס הנוצרים החדשים (שרובם בכלל פנטקוסטליות חדשות – הנצרות תמיד היתה פופולרית יותר בקרב נשים, למרות שמנהיגיה כמעט תמיד גברים) הם

הרבה יותר שמרנים הן מבחינת אמונותיהם והן מבחינת עמדותיהם המוסריות […] הכנסיות החדשות האלה מטיפות לאמונה אישית עמוקה ולאורתודוקסיה טקסית, מיסטיקה ופוריטניות, אשר אותם הם מעגנים בכתבי הקודש. הם מטיפים מסרים שעבור המערבי נראים פשטניים, כרזמטיים, חזיוניים ואפוקליפטיים. בעולם המחשבתי הזה נבואה היא מציאות יומיומית, וריפוי-על-ידי-אמונה, גירוש שדים וחלומות חזיוניים מרכיבים כולם את הרגישות הדתית הבסיסית.

כבר היום ישנם חיכוכים, לעיתים אלימים מאוד, בין נוצרים למוסלמים באפריקה (ניגריה, סודן, סומליה) ובאסיה (אינדונזיה, מלזיה, פיליפינים – פיטר ברגר כתב על זה בבלוגו לאחרונה). הגדילה המהירה של הנצרות, במידה וזו שמרנית ולוחמנית, יכולה לסמן לדעת ג'נקינס חזרה מהירה לעולם שמתבוסס במלחמות ג'יהאד ומסעות צלב. יש למה לחכות.

עתיד האמונה הוא חוסר אמונה

בפינה השמאלית ניצב הפרופסור לתיאולוגיה מהאוורד, והכוהן הנוצרי-בפטיסטי, הארווי קוקס. קוקס נחשב לאחד התיאולוגים הנוצריים החשובים בארה"ב. הוא קנה את תהילתו כאשר ב-1965, בגיל שלושים ושש, פרסם את ספרו The Secular City, ספר שהפך מיד לסנסציה, ליבה פולמוס ער בעולם הנוצרי ואף נמכר בקרוב למיליון עותקים. כל כך למה? מפני שבספרו טוען קוקס שעל הנוצרים לקדם את החילון העולמי בברכה, שכן הוא ורק הוא מאפשר לאדם הדתי לעמוד מול אלוהיו בצורה חופשית ובוגרת, ללא ממסד כנסייתי שכופה עליו אמונות.

קל להבין מכאן שקוקס נמצא בקצה הליברלי מאוד של הנצרות. הוא לא אוהב סמכות דתית, לא חושב שחוקים או טקסים מקרבים אותנו אל האל, וגורס שדתיות אישית, פנימית וחוויתית היא הדרך הטובה ביותר לעבודת השם. בספר שיצא ב-2009, The Future of Faith, הוא מחבר את חשיבתו התיאולוגית לניתוח הנצרות הגלובלית, וקובע שהעתיד הוא א) נוצרי ב) ליברלי ג) חוויתי.

קוקס מציב אלו מול אלו חוויה ופנימיות מול אמונה וחוק. עבורו התמקדותם של הנוצרים החדשים, הפנטקוסטלים למיניהם, בדת מיסטית וחוויתית מנטרלת כל תשוקה להילחם על אמונות ודוגמה. על פי קוקס בניגוד לאחיהם מצפון אמריקה, הפנטקוסטלים החדשים אינם פונדמטליסטים. הוא קובע כי

עתה אנחנו עומדים בפני פרק חדש בתולדות הסיפור הנוצרי. למרות תחזיות עגומות על דעיכתה, הנצרות גדלה מהר יותר מאשר אי פעם, אם כי בעיקר מחוץ למערב, ובתנועות שמדגישות את החוויה הרוחנית, את רוח חסידיו הראשונים של ישו, ואת התקווה. אלו תנועות שלא מקדישות תשומת לב רבה לעיקרי אמונה, והן פורחות ללא היררכיה.

אם שמתם לב, קוקס רואה כאן חזרה אל הנצרות הראשונית, זו שהיתה מורכבת מזרמים רבים, מנהיגים (וכמה מנהיגות) שונים ושהדגישה את קבלת רוח הקודש. הנצרות הזאת נעלמה במאה הרביעית כאשר הנצרות הפכה לדת הרשמית של האימפריה הרומית, ונקבעה לה דוֹגמה אחידה. עכשיו, טוען קוקס, מחזירים עטרה ליושנה (הנה וידאו בו הוא מדבר על ספרו וטוען כנ"ל).

קוקס, אם כן, רואה תקווה רבה בעליית הפנטקוסטליזם. הוא גם מצרף את התפשטותה של רוחניות הניו-אייג' לכדי מהלך כלל עולמי של "שינוי העמוק בטבע היסודי של הדתיות", מדתיות סמכותנית, אקסקלוסיביסטית והיררכית, לדתיות פרטית, פלורליסטית ופלואידית. קוקס אף לא מתבייש להשתמש בשפה משיחית ולטעון שההתפתחויות האלה הם "סימן ברור לבואו של עידן הרוח", כלומר עידננו הוא עידן סמי-גאול (או קוואזי-משיחי?) בו רוח הקודש יורדת על ההמונים המתנבאים ודעת ה' כמים לים מכסים. ואמרו הללויה.

נו, אז מי צודק?

האם פנינו, אם כן, למסעות צלב או להתבסמות נינוחה בזיו השכינה? ובכן, לצערי התזה המוצגת בספרו החדש של קוקס בעיתית מבחינות רבות. לא אכנס אליהן כאן כי אני נכנס אליהם בביקורת על הספר שכתבתי לאחרונה לתכלת, אבל לדאבון הלב מדובר במשאלת לב יותר מאשר בניתוח אובייקטיבי של המציאות. לא שאין לקוקס על מה לסמוך – הניו-אייג' אכן מתאפיין בסובלנות, פלורליזם והעדפת החוויה על הדוגמה. אכן, גם נוצרים מן השורה בארה"ב מתעניינים היום הרבה פחות באמונותיהם מאשר בשאלות מוסריות (בסקר שנערך לאחרונה התברר, למשל, ש45% מהקתולים בארה"ב לא יודעים שבכל פעם שהם משתתפים במיסה הם בעצם סועדים מבשרו ודמו של המשיח!). אולם כל זה קורה במערב. בכל הנוגע לאותם נוצרים חדשים, הרי שאצלם החוויה המיסטית לא באה על חשבון הדוגמה.

דוגמא נאה לכך ניתנה ממש בחודש שעבר, בקייפטאון, אז נועדו ארבעת אלפים ומאתיים מנהיגים אוונגליסטים לציון מאה שנים של פעילות מיסיונרית (מאז ועידה דומה באדינבורו). בכנס הודה הארכיבישוף רוברט דנקן מהכנסייה האנגליקנית של צפון אמריקה לעמיתיו מדרום כדור הארץ על שסייעו לקבוצתו, שפרשה מהכנסייה האפיסקופלית, להאבק ב"ליברליזם האגרסיבי".

הוא כמובן מדבר על המשבר החמור שפרץ בשורות האנגליקנים (בעצם בכנסייה האפיסקופלית העולמית) ב-2003 כאשר המועצה העליונה החליטה להסמיך את ג'ין רובינסון, הומו מוצהר, כבישוף. הבישופים השמרנים יותר מארה"ב מצאו בעלי ברית באלו שבאו זה מכבר מסינגפור ורואנדה. אלו מחו בתוקף על ההחלטה, דבר שהוביל לקרע עמוק בכנסייה, קרע שראשה, הארכיבישוף רואן וויליאמס, מתקשה מאז לאחות. לא רק זאת, אלא שכשלושים כהני דת אמריקאים עברו מבחינת הרישום מהיות נתונים תחת הבישוף האמריקאי של מקום עבודתם, ללהיות רשומים תחת בישופים מרואנדה, שעם דעותיהם השמרניות הם יותר מזדהים!

בכלל, החלוקה הבינארית, הדואליסטית הזו שעורך קוקס בין חוק לרוח, הגם שהיא מאוד נוצרית, היא מאוד מוטעית, ויעיד כל מקובל שלא מרגיש שהחוק מגביל את חוויותיו המיסטיות, אלא דווקא מגביר אותן. כלומר נכון שהפנייה פנימה באה פעמים רבות על חשבון הסמכות החיצונית (של החוק או המסורת), אבל אין להסיק מכך שכך הדבר תמיד, ובכל מקרה העניינים מורכבים יותר (בדיוק על כך, ובהקשר הפנטקוסטלי, ראו המאמר כאן)

זה לא אומר שאכן יש לחגור את החרב ולנעול על האישה את חגורת הצניעות – ייתכן שהמצב לא יתדרדר לכדי מלחמות דת. בכל זאת, מדובר בנוצרים מכנסיות שונות, וההיררכיה שמפקחת עליהם אכן הרבה יותר דלילה מזו שהיתה לכנסייה הקתולית בימי הביניים. ועוד יש לסייג באופן כללי את אותן עקומות גדילה והתחזיות לגבי הנצרות ב-2025 וכו'. תחזיות עתידיות, בוודאי ככל שמדובר בקצב התרבותם של בני אדם (כפי שיודע היטב כל מלתוסיאני), הינן מתכון כמעט ודאי למבוכה. אבל כן, הנצרות פורחת, אולי כפי שלא פרחה מעולם, ודאי בלי שימוש בכפייה. לסיכום מקיף על התופעה, ועל מחקר התופעה, אני ממליץ על מאמר מצויין של ג'ואל רובינס מ-2004, שבאופן משמח נמצא כולו על הרשת (ב-pdf).

ולסיום, קשה שלא לתהות על סוד קסמה של הנצרות, אותה כת גלילית קטנה שצמחה והיתה לתרבות עצומה ושוקקת. כפי שכותב ג'ואל רובינס במאמר הנ"ל, חלק מהסוד הוא יכולתה של הנצרות להתאים את עצמה לעולמו הרוחני של המתנצר. באותן ארצות דרומיות, למשל, המאמינים לא נדרשים לוותר על אמונותיהן הישנות (בכישוף, בריפוי אלילי, בשדים), אלא רק לשנות את ההתייחסות אליהן: מה שפעם נחשב אלוהי נחשב כעת שטני. כך אין צורך לפרק את תמונת העולם, אלא רק לשנות את הזוית ממנה מתבוננים בה. (נדמה לי שנוצרים הודים עושים בדיוק כך: האלים ההינדים לא נעלמים, אלא שפשוט אין לעבוד אותם, אלא רק את האל האחד דרך בנו – אין כאן מחיקה של ההשקפה הקודמת, אלא תוספת לה.)

וכמובן, הדגש הנוצרי על האינדבידואל, ועל החוויה, שני מוקדים של זהות וסמכות שרק הולכים ומגבירים את חשיבותם בעולמנו. תוך סיכון להישמע כהגלייני שוטה, אעז ואומר שמבחינה זו הנצרות היא אכן הדת המתאימה לאדם המודרני, כלומר לאדם העירוני, ה"פרטי", החשוף לגירויים רבים, העסוק, המחפש קהילה תוך הדגשת חשיבות הפרט ועצמאותו, המחפש משמעות שנובעת מתוך חוויה, המחפש אלוהי רחמים ואהבה, המחפש אל שמבשר על עידן חדש ומתחדש. זה כמובן לא מפתיע, שהרי המודרנה נולדה מתוך הנצרות.

—

כל הנתונים לקוחים מהספרים ומהמאמרים המוזכרים, וכן מהספר Global Christianity: Contested Claims, Ed. Frans Wijsen & Robert Schreiter, Rodopi, 2007

[דבר אחר, ראו תגובות מעניינות שנוספו בפוסט על הפולמוס בין הרב חיים רפופורט ואנוכי בנוגע למשיחיות החב"דית, שנמצא בבלוג המשני "מינים", שמשמש להערות אגביות וקצרות על עניני דיומא, ושניתן לעשות אליו מנוי לגמרי בחינם]

רק לפני כמה ימים כתבתי על משבר הגיור, בו היהדות האורתודוקסית ניצבת בפני בעיה פנימית לא פשוטה: מחד, בקצב הנוכחי שבו מתגיירים אותם עולים שאינם יהודים, הולכת וגדלה, לא קטנה, אוכלוסייתם בארץ – על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כעת ישנם 300,000 מהם, ועד 2025 יהיו בסביבות חצי מיליון. זו בעיה עבור מי שחשוב לו שלא תהיה "התבוללות", כמו גם עבור מי שרוצה לחזק, לא להחליש, את הצביון היהודי של המדינה (אגב, אני הייתי רוצה לחזק את הצביון היהודי של המדינה, כן כן. השאלה היא כמובן מה זה בדיוק אומר).

מאידך גיסא, הניסיונות לגייר אוכלוסייה זו לא צלחו, ולא מפני התנגדות החרדים, אלא פשוט מפני שהם לא מגיעים להתגייר. קל לנחש שהמוטיבציה לעבור תהליך של גיור אורתודוקסי, קשה וארוך, אינה במיוחד גבוהה בקרבם. כתבתי שם על הצעה של אלחנן שילה לשינוי גישה הלכתית לעניין, ועל קריאתו לאישיות רבנית שתקח את זה על עצמה, וראו שם על כך.

והנה, בעודי ברכבת היום, נוסע לי להרצות פה ושם בתל-אביב, צדה עיני כתבה קטנטנה ב 'הארץ' של שכנתי למושב. בכתבה, שכמותה מצאתי ברשת בנענע, מסופר על חוק חדש שיוזם ח"כ דוד רותם הבלתי נלאה. רותם מבקש לקבוע בחוק כי הגיורים שנעשו בצה"ל כשרים. למה יש ספק בזה?

הספק התעורר בספטמבר, כאשר בדיון בבג"ץ סביב חוק הגיורים החדש של רותם אמרה נציגת פרקליטות המדינה כי הגיורים שנעשו בצה"ל נערכו ללא דיינים מוסמכים ולא אושרו כנדרש ברבנות הראשית. בסערה שהתפתחה אחרי דבריה התעקשו רבים, החל מהרב חיים דרוקמן, ראש מערך הגיור, ועד יו"ר סיעת הבית היהודי זבולון אורלב, כי הפרקליטה טועה ומטעה, והגיורים הצה"ליים כשרים. אבל הספק שנוצר הספיק למועצת הרבנות הראשית להקים ועדה שתדון בהיבטים ההלכתיים של הגיור הממלכתי בישראל – קרי: תפסול אותם. אחר כך הועדה התפרקה מעצמה, וכרגע מתגבשת הצעת החוק הזו של רותם. ומה היא אומרת?

ובכן, בדברי ההסבר להצעה (כאן בקובץ rtf):

בתי דין בצה"ל מגיירים מזה שנים רבות חיילים וחיילות החפצים בכך. פעילות צה"ל בנושא הגיור ראויה לשבח ולהוקרת תודה. לאחרונה, הוטל ספק בתוקפם של גיורים אלו, על אף העובדה שגיורים אלה נעשים כדת וכדין. על מנת למנוע כל ספק, ולהסיר עננה מעל ראשי המתגיירים בעבר והלומדים לצורך גיור עתה, מוצע בהצעת חוק זו לקבוע בצורה ברורה, כי הרב הראשי הצבאי יהיה רשאי להקים בתי דין לגיור וכי אישור של בית דין צבאי לגיור ישמש תעודת המרה. כמו מוצע לקבוע כי גיורים הנעשים או שנעשו בעבר בצה"ל, הינם גיורים כדת וכדין, וכי כל גופי המדינה יכירו בהם ולא יוטל בהם כל ספק.

קל לפספס את המשמעות כאן, אבל היא עמוקה ומהפכנית: המדינה, בכוח החוק, תכפה הכרעה הלכתית. כלומר הרבנות הראשית תאלץ להכיר בגיורים שייתכן שהיא לא חושבת שהם כשרים מבחינה הלכתית, ולכבד אותם לצורך עניני רישום נישואין, קבורה וכו'. הרב הראשי יאלץ לחתום על תעודת גיור שהוא לא מאמין שהיא כשרה. מה יעשה רב ראשי שיתקל במצב כזה? האם "יסרב פקודה"? האם יתפטר?

והנה לנו הצד השני של הזיווג הבעייתי של דת ומדינה. הצד הראשון הוא כפייה דתית על חילונים כמובן, ואת זה כולנו מכירים. אבל כאן המדינה, בראייתה את המציאות הבעייתית מול עיניה, ובהבנתה שההלכה האורתודוקסית, שהיא לצערנו החוק לעניינים אלה, פשוט לא עומדת בקצב השינויים שמזמן לה הקב"ה, כופה על הרבנות, שהפכה להיות פקידיה לעיניני רישום נישואין וכו', כופה באמצעות חוקיה, כופה עליה את עמדותיה ההלכתיות!

ההפרדה בין דת למדינה, למרות שיש לה שורשים ביהדות (הרי שלא כמו בעמים רבים, בישראל המלך לא היה הכוהן הגדול, ויותר מאוחר לא שלט בסנהדרין או בפוסקים), הגיעה למיצוייה בנצרות, שקבעה שיש לתת לקיסר את אשר לו, ולאלוהים את אשר לו – שתי אינסטנציות נפרדות, כנף לא נוגעת בכנף, זה אמון על העולם הזה וההוא על העולם הבא. בישראל האידיאל בכל זאת הוא ממלכת כהנים, תיאוקרטיה במילים פשוטות, ואנו יודעים שיש כאלה בינינו שעבורם זהו חלום חי ואף קרוב.

והנה, מסתבר שלכל תיאוקרטיה יש שני צדדים. עכשיו, עבור מי שראש ממשלת ישראל הוא בשבילו "מלאך ה'" (כמו הרצי"ה קוק למשל), ייתכן שדינא דמלכותא דינא, והממשלה יכולה גם לקבוע הלכה – מעניין יהיה לראות את תגובתם של רבני הציונות הדתית לחוק. מעניין עוד יותר יהיה לראות את תגובתם של החרד"לים שביניהם. תגובת החרדים תהיה ודאי ניתוק גובר מהמדינה, וסוף סוף אולי ייפתח אותן רשימות אוכלוסין שמאיימים עלינו בהן כבר שנים.

כל זה כמובן, אם החוק יעבור.