1.

כבר במהלך המבצע בעזה זה יצא החוצה: הצבא נתן לחוליות של רבנים להגיע אל בין הגדודי החיילים, ולהטיף להם דברים שלא ברור אם היו פסקי הלכה או פקודות קרב. עמוס הראל ואבי יששכרוף דיווחו אז (11.1) על

כוח גבעתי שלוחמיו, דקה לפני הכניסה לעזה, מצטופפים כדי לקבל את ברכת הרב הגדודי, המשוטט ביניהם כשספר תורה בידו ונוגע בראשיהם [… ועל] מכשירי אם-פי-3 ובהם דרשות מוקלטות של רבנים, שחולקו ללוחמים […] אספקת טליתות ("שכפ"צ רוחני") ועוד.

חמישה ימים אחרי זה דיווח אנשיל פפר על רבנים בכירים וקיצוניים שנקבצו ובאו אל השטח כדי להרביץ בחיילים תורה ורוח קרב. אחרי שצה"ל הרשה לרב שמואל אליהו (שנחקר בעבר בחשד להסתה) ולרב דוד פנדל להגיע אל החיילים, לימד אותם זה האחרון ש"אין צורך לחשוש מפגיעה באזרחים כיוון ש

"אין חפים מפשע" בעזה. פנדל אף ציטט פסוק בתהלים המתייחס לנקמת אלוהים בבבל בו נאמר "וניפץ את עולליך אל הסלע".

לאחרונה (23.3), כשפורסמו עדויות של חיילים על פשעי מלחמה שנעשו תוך כדי המבצע, נוספה עוד עדות לרוח הדתית-פנאטית שנושבת בצה"ל. חייל אחד מספר:

מה שזכור לי במיוחד בהתחלה זה התחושה של כמעט שליחות דתית. הסמל שלי הוא בייניש (תלמיד ישיבת הסדר). לפני שנכנסנו הוא אסף את כל המחלקה ועשה את תפילת היוצאים לקרב. היה שם רב של החטיבה, שאחר כך גם נכנס לתוך עזה, עבר ונתן לנו טפיחות על השכם ועידודים, והתפלל עם אנשים. גם כשהיינו בפנים שלחו פנימה ספרונים כאלה, מלא תהילים, טונה של תהילים. אני חושב שלפחות בבית שהייתי בו שבוע, יכולנו למלא חדר בכמות התהילים ששלחו לנו, ועוד ספרונים כאלה. הרבנות הצבאית הכניסה הרבה מאוד תכנים וחוברות ומאמרים, וכל המאמרים האלה, המסר שלהם הוא מאוד ברור – אנחנו עם ישראל, הגענו בנס לארץ, אלוהים החזיר אותנו לארץ, עכשיו אנחנו צריכים להיאבק על מנת לסלק את הגויים שמפריעים לנו בכיבוש הארץ הקדושה. זה היה המסר העיקרי, וכל התחושה של הרבה מאוד מהחיילים במבצע הזה היא של מלחמת דת.

בתחילת השבוע (21.3) הדברים כבר הגיעו לניו-יורק טיימס, שמדווח על אופיו של המבצע האחרון כמלחמת-מצווה. הטיימס מספר שהרב הראשי לצה"ל, תא"ל אביחי רונצקי, קבע שערכים הומניסטים אינם יותר מאשר "תחושות סובייקטיביות" ושיש להכפיפם לדין תורה (שימו לב לניגוד אובייקטיבי – סובייקטיבי, סמכות חיצונית – סמכות פנימית. כתבתי על המעבר של המערב מהדבקות בראשונים להעדפת האחרונים כאן). הטיימס גם מראיין את פרופ' משה הלברטל שטוען שהויכוח הערכי אינו רק בין חילונים לדתיים אלא גם בתוככי האורתודוקסים, וש

הימין [האורתודוקסי] נוטה ליצור זהות בין אותנטיות לברוטליות, כאילו שההומניזם הוא רעיון מערבי שהינו נטע זר ליהדות. נראה שהם לא מודעים לכך שלאומיות ופאשיזם הם גם רעיונות מערביים ושלאומנות אינה יהודית כלל.

ולסיום, ביום רביעי (24.4), כאילו בלי כל קשר, נגלה ש"חיילים דתיים עוזבים טקסים כדי לא לשמוע נשים שרות […] כמאה קצינים וחיילים דתיים עזבו החודש עצרת חטיבתית של הצנחנים, כדי שלא לצפות בזמרת שרה על הבמה".

2.

רבות כבר דובר על צה"ל כמנגנון לניידות חברתית וכעלייה בדרגות כביסוס מעמד בחברה הישראלית, אם כי כבר אמר מי שאמר שחובשי הכיפות הסרוגות נזכרו בכך קצת מאוחר, כאשר המוניטין של הצבא הישראלי רחוק מכפי שהיה בעבר. יחד עם זאת, בחרד"ליזציה של צה"ל יש הרבה יותר מאשר ניסיון לקנות מקום של כבוד בחברה. נדמה לי שלחלק לא מבוטל מכיבוש הקצונה על ידי חובשי כיפות לאומנים יש ריח של ניסיון למהפכה ערכית, אם לא ממש מהפכה פוליטית.

מי שחושב שרק ההלכה עומדת אל מול עיניהם של חיילים כאשר הם מסרבים לשמוע אישה שרה אינו מבין כיצד פועלת ההלכה. לו רצו הרבנים הצבאיים או האחרים, היו יכולים להכשיר את שמיעת אותן נשים על ידי צאן מרעיתם (למשל על ידי פנייה לאיסור להלבנת פנים, או כדי לא לפרוש מהציבור, או פשוט על ידי פירוק ההלכה של קול באשה ערווה על ידי פנייה אל החולשות שבמבנה הפנימי שלה). ההלכה אינה ואף פעם לא היתה סט מוחלט וקבוע של חוקים התקפים בכל מצב ובכל זמן, אלא תמיד מערכת חיה וגמישה, נושמת ומתפתחת. ללא היתה כזו לא היתה שורדת זמן כה רב.

ההלכה (כפי שהצביע פרופ' הלברטל הנ"ל בספרו "מהפכות פרשניות בהתהוותן") מונעת תמיד על ידי שיקולים ערכיים מטא-הלכתיים, כלומר, על ידי השקפת עולם כללית (לא רק של הרב הספציפי, אלא גם, ובעיקר, של התרבות היהודית בכללה) המכוונת את הפסיקות השונות. לולא כן עדיין היינו יכולים למכור את בתנו לעבדות, מוציאים להורג בן סורר ומורה וסוקלים למוות אנשים שמחללים שבת בפרהסיה – הרי כך כתוב במפורש בתורה. העובדה שחוקים אלה ודומיהם אינם ההלכה היום מצביעה על התפתחותה. כיוון התפתחותה נגזר כאמור על פי עקרונות וערכים מטא-הלכתיים. נותר אם כן לגלות מהי אותה השקפה כללית שעומדת בבסיס הסירוב של הרבנים לאפשר לחיילים דתיים להשתתף כמו בני תרבות בטקסים צבאיים, כמו גם לתת ללוחמים צעירים לפני קרב רישיון להרוג אזרחים.

3.

רמזים לכך ניתן למצוא בדרשה שנשא הרב יצחק גינזבורג בט"ו בשבט שלפני הפינוי של גוש קטיף. הדרשה היא קיצונית במיוחד, ועל כן כנראה הורדה מהאתר שלו, שם פעם ניתן היה למצוא אותה. מצאתי אותה רק בפורום אתר ערוץ 7, הנה (אני כמובן מתבסס על ההנחה שהציטוטים מדוייקים). הרב, שבא מחב"ד אבל שפופולרי מאוד בקרב אורתודוקסים לאומניים פוסט-ציונים, ממשיל את העם היהודי לאגוז, שתוכו המזין עטוף בקליפות שונות (באגוז אכן יש כמה שכבות של קליפה). קליפה היא כמובן מושג קבלי המציין מציאות שלילית שנותרה מהקטסטרופה של שבירת הכלים (להסבר קצר). ומהן הקליפות שעוטפות את העם היהודי?

הקליפה המקיפה את האגוז היא 'הרוח' של המפעל הציוני, 'רוח סערה' שהפיחה חיים במהלך שיבת ציון אך לוותה בכפירה גדולה ומודעת […] הרמז לקליפה זו הוא כי ציונות עולה בגימטריא 'דבר פעור' – כינויה של עבודה זרה הנושקת לגילוי עריות […]
[…]
הקליפה השניה, המוחשית והקרובה יותר לאגוז, היא הממסד הבלתי-מתחלף, שעיקרו מערכת החוק והמשפט. מערכת זו כופה על העם, בכח ובחוצפה, ערכים שליליים – ערכים שאינם יונקים מן התורה, מן המוסר ומן הטבע היהודי. המניע העמוק להתנהלות המשפט הוא חפץ ההתבוללות וטשטוש ההבדלים בין ישראל לעמים. אין זה מניע ערכי בדווקא, אלא בעיקר מניע נהנתני – השייך לתחום העריות – המשתוקק לפרוץ כל גדר ולהתיר כל איסור, כל עוד איננו כופה עצמו בכח על הזולת.
[…]
הקליפה השלישית היא הממסד המתחלף במדינה – הכנסת והממשלה. […] המנגנונים כאן החליפו באופן מוחלט את סדר העדיפויות הראוי להנהגת עם ישראל, יש בהם נכונות לפגוע בחיי אדם ר"ל על מנת לקדם את מטרותיהם, ודמי הרבים תלויים בצווארם. הרמז לקליפה זו הוא כי ציונות עולה בגימטריא 'וימלך… וימת'

שלושת הקליפות הללו, שבתחילה הגנו על הפרי, עתה מדכאות ולמעשה חונקות את הפרי הטוב המבקש לגדול (שימו לב להאשמת הממשלה במישירין בשפיכות דמים). אז מה נוכל לעשות איתן? התשובה של גינזבורג פשוטה: "הפרי התפתח והבשיל, והגיע הזמן לשבור את הקליפות". אכן, גינזבורג טוען ש

על שבירת הקליפות העוטפות את הפרי אנו מתפללים שלש פעמים בכל יום: 'ואת מלכות הרשעה מהרה תעקר ותשבר ותמגר […] ותכניע'" מסתבר שאין ברירה, ו" יש לעקר את הרוח הציונית […]את בית המשפט עלינו לשבר […] את הממשלה – ממשלת השמאל או הימין – עלינו למגר. יש להפיל את הממשלה, ולכשתקום חדשה להפיל גם אותה, וכך הלאה – עד לכינון ממשל תורני בארץ.

אני חושב שהדברים מדברים בעד עצמם. (יחד עם זאת יש לציין שהדרשה הזאת היא חריפה מאוד אפילו בסטנדרטים של הרב גינזבורג, שהיא נאמרה בזמן שעבורו היה כפי הנראה רגשי מאוד, ושכפי הנראה לרוב – כך למדתי מפי ד"ר יוליה שוורצמן – גינזבורג מעדיף שינוי תודעתי כבסיס לשינוי פוליטי, ולא מהפכה אלימה. אכן, גם בדרשה זו הוא טוען ש"רק מי שתודעתו משוחררת מהמערכת העוטפת את האגוז יכול לומר את האמת בבהירות, ולפעול לפיצוח האגוז".)

אין לי כמעט ספק שרוח הדברים הללו, גם אם לא בעוצמה כזאת, משותפת לרבים מהאורתודוקסים הלאומניים הקיצוניים, כלומר השאיפה למדינת הלכה (וואטאבר דט מינז – קשה לי להניח שרבים חשבו עד הסוף על הרעיון הזה, ובין אלו שכן קשה לי להאמין שיש שניים שמסכימים ביניהם על אופן ביצועו), להסרת "עול" מערכת המשפט, להחלפת החלום הציוני של בית לאומי נורמלי, ככל העמים, בחלום גאולתי של שעבוד מלכויות תחת משיח בן-דוד.

אבל מה עם הצבא? אל הצבא יש יחס מיוחד: הוא מייצג את קליפת "נגה", קליפה שאינה לגמרי רעה, וניתן לתקן אותה. בדברי גינזבורג ניתן להבחין בדיוק בדרך להגשים חלומות אלה ולהביא את הגאולה:

קיימת גם קליפה רביעית, רכה וטובה לאכילה – הצבא. הצבא מעורב מטוב ורע בצורה קיצונית. מחד, זהו 'צבא העם' של צעירים (כמו גם אנשי מילואים) בעלי מסירות נפש לשמירת העם וארצו. מאידך, קיימים בצבא קלקולים רבים, שהשרש לכולם הוא תחושת "כחי ועֹצם ידי". בעטיה של תחושה זו אובד הצורך ב'מחנה קדוש' שה' הולך בקרבו ומסייע לו, ואזי נכשלים בערכי מוסר מעוותים ובהשחתת המדות בתחומי העריות וכו'"

כלומר ההשחתה שבאה מצבא חילוני בעיקרו מתבטאת דווקא בעריות, כלומר בתחום המיני. וכאן ייתכן הקשר בין ההתייחסות לפלסטינאים כאילו היו פלשתים ולסירוב להשתתף בטקס בו שרות נשים: כדי להכשיר את הצבא (מילולית ממש, כלומר להופכו כשר) יש להקפיד קודם כל על ענייני עריות. אכן, גיזבורג עצמו קושר בין הויתור על המוסר המודרני לבין המלחמה ב"פריצות":

הרע שבקליפת נגה הוא המזין את ג הקליפות הטמאות לגמרי: 'טוהר הנשק' הטמא והמעוות מזין את קליפת שפיכות הדמים, עירוב המינים והפריצות בצבא מזינים את קליפת גילוי העריות, ונוכחותם של זרים בצבא ישראל מזינה את קליפת הכפירה והעבודה הזרה.

זה בעצם העניין: על הצבא להיות טהור, מינית ומוסרית. כלומר טהור מהתפיסות המערביות של תחומים אלה. השלב הבא, אם כן, תהיה הדרישה להוציא מהצבא את כל מי שאינו יהודי – אם כי נראה שעוד רבה הדרך עד אז.

4.

ולסיום, נקודה למחשבה: האם יש בין אותם רבנים כאלה החושבים שהצבא עצמו הוא הוא הכלי שדרכו הם "יפצחו את קליפת האגוז"? האם ייתכן שהכשרת הצבא, טיהורו ממוסר הומניסטי, נשים שרות ולא-יהודים אמור להופכו למפצח האגוזים שישליט כאן תיאוקרטיה?

אותם חיילים שיצאו מאותה הופעה אולי לא חשבו במודע שהם תורמים למטרת-העל של טיהור הצבא, אבל האם ייתכן שיש כאן מערך של רעיונות שקשורים זה בזה ומשפיעים על תפיסת העולם הכללית של תלמידי אותם רבנים, השקפת עולם בה הא בהא תליא?

ושוב: זוהי בראש ובראשונה תפיסת העולם הכללית שמכתיבה את ההלכה, ולא להפך. בדיוק כמו שפרופ' הלברטל יוכל, לו ירצה, למצוא צידוק לשבת בטקס שבו שרות נשים (או אף להתפלל בבית כנסת שבו עולות נשים לתורה), רבני אותם חיילים לא ימצאו צידוק זה, ואף יפסקו לחומרה עם תלמידיהם. למה? האם כי הם רוצים להפוך את צה"ל לצבאות השם? האם כי הם רוצים כבר עכשיו ליצור קרע בין הדת למדינה, מפני שהם חושבים, ברמות שונות של עוצמה ומודעות, שהמדינה כפי שהיא סיימה את תפקידה, ושיש לעבור ל"שלב הבא", לפצח את האגוז ולהשליט את ההלכה על יותר ויותר מרבדי החיים?

הערה אחרונה: כמובן, וכפי שנכתב כאן, לא חייבים להיות חרד"לים כדי להכשיר רצח אזרחים או להתייחס אל הפלסטינים כתת-אדם. כבר שנים שממשלות ישראל עושות זאת בצורה הרבה פחות בוטה אך הרבה יותר יעילה.

[התמונות מהמקבץ הזה]

כנס הניו-אייג' נפתח (שלשום) בדיוק כפי שהייתם מצפים: על הבמה ישבו יו"רים למיניהם, כאשר לצד שולחן הנואמים סודר מעין הומאז' קיטשי לנושא: מפלי בדים לבנים, עליהם כדורי זכוכית ואבנים צבעוניות, ובמרכז פסל-מפכה-וממחזר-מים של זוג חבוק שלצידו כדור בדולח כחול זוהר. הפאנל הפותח כלל את פרופ' יוסי בן-ארצי, רקטור אונ' חיפה, ד"ר רון מרגולין, ראש התוכנית לדתות זמננו באונ' תל-אביב, ופרופ' עפרה מייזלס (שראיינתי לקראת הכנס ושהיתה יו"ר הועדה האקדמית של הכנס יחד עם ד"ר מריאנה רוח-מדבר), שפתחה ונשאה דברי הקדמה ותודות, וסיימה בברכה: "שהאלוהים יצליחו את דרככם עם חלומותיכם האקדמיים והאחרים". רוחניות עכשווית או לא?

מליאת פתיחה

אסקור את הכנס בתמציתיות: מושב הפתיחה אירח את פרופ' אילן גור-זאב, פילוסוף בכלל ושל החינוך בפרט, שהגותו יונקת מאסכולת פרנקפורט, תוך הדגשת האלמנטים של הדתיות שבה (וראו ספרו המרתק "אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם"). גור-זאב, שלמדתי אצלו כמה קורסים באונ' חיפה ואף התיידדנו, מרצה בז'רגון פוסטמודרניסטי עשיר, שכפי שתראו היה זר ומוזר לרבים בקהל. אבל אני נהנתי.

נהניתי בעיקר בגלל שגור-זאב מצליח להצביע על יסודות המשבר הדתי בימינו, שהוא לאו דווקא החלשות הדתות הממוסדות, אלא העלמות, או חוסר האפשרות, לחריגה דתית אמיתית בתוך המערך החברתי-כלכלי הקיים (נגעתי בזה גם בהרצאתי בכנס).

גור-זאב פתח בשאלה "מהם תנאי אפשרותה של קדושה ברגע ההיסטורי הנוכחי?" (אני לא יכול להתחייב שהציטוטים, כאן ולהלן, הם 100% מדוייקים, שכן כתבתי במהירות תוך כדי ההרצאות) זו השאלה הגדולה, טען גור-זאב, "אל מול אפשרותו ההולכת וקרבה של הקץ שיחזיר את העולם אל השלמות שלפני הבריאה" – כלומר אל מול שואה אטומית או אקולוגית. הבעיה היא שלא רק שאיום גדול מרחף מעל ראשי כולנו, אלא "התשוקה להישאב אל תוך מכונת העונג הפוסטמודרנית ולוותר על השאיפה לחריגה".

כאן פתח גור-זאב באפיון "ההיסטוריה של הרוחניות" על פי עקרונות יסוד. הוא קבע שבהיסטוריה הזו יש "חשיבות מיוחדת למעתקים, מאימננציה לטרנסאנדנציה וחזרה לאימננציה, בה אין עוד מקום לקדושה ולרוחניות".

ומהי קדושה על פי גור-זאב? קדושה היא זימונו של האחר-לחלוטין (מונח שטבע רודולף אוטו, המתייחס לאלוהות); "זהו התנאי לטרנסאנדנציה, להוויה אחרת מכפי שאנחנו מעוצבים" – כאן ניתן לראות שעל פי גור-זאב, ובהתאם להגות הפוסטמודרניסטית, האדם אינו אלא סך הכוחות החברתיים שעיצבו אותו. יחד עם זאת גור-זאב אינו פוסטמודרניסט מוחלט בכך שהוא נותן אפשרות לחריגה מאלו אל, או על ידי, או עם, אותו אחר-לחלוטין. "קדושה," אם כן, "היא שער לדתיות, דתיות כבית גלותי, ששונה מאוד מדתיות במסגרת של דת ממוסדת, שהיא כמעט מחסום בלתי-עביר בָתנועה אל דתיות" – כמובן, כי הדת הממוסדת על פי גור-זאב היא רק עוד מופע של חרושת הכוחות התרבותיים המעצבים אותנו.

אז מהי ההיסטוריה של הרוחניות על פי גור-זאב?

• שלב א': המעבר מהאין, מהמרק הקדמון, לרוחניות האנימיסטית. הכל רוחני, הכל אלוהי, ו"בני האדם הם חלק מרוחניות שאינה טרנסאנדנטית".
• שלב ב': רוחניות תיאו-צנטרית. זו רוחניות טרנסאנדנטית כפי שאנחנו מכירים מהדתות המונותאיסטיות, בה "האל הוא לא-אני". הרוחניות כאן "היא סולם בדרך אל האחר-לחלוטין, אל גן העדן האבוד, אל השיבה הביתה. כל אלה כוללים מחיקה של העולם הזה" – כלומר שלילת העולם כמנוגד לאל.
• שלב ג': רוחניות הומו-צנטרית: "המעתק מהעולם התיאוצנטרי בו קיום האל קודם לכל, למציאות הומוצנטרית, שבמרכזה האנושיות. […] עבודת הקודש כאן היא הריגתו של האל כל רגע מחדש. […] זה הפרוייקט של המודרנה וההומניזם. […] האלהתה של האנושות." בשלב הזה, טוען גור-זאב, הניסיון לחריגה מתבצע במסגרת הפרוייקט ההומניסטי, כלומר על ידי ניסיונות להקים חברה טובה יותר, לנהוג במוסריות, לחנך את עצמנו ואת זולתנו על פי עקרונות הומניסטיים, להשכיל ולהפוך עצמנו לבני-תרבות – וכמובן על ידי המלחמה בדתות הממוסדות.
• שלב ד': סוף הרוחניות: במעבר מהמודרנה לפוסט-מודרנה. "רוחניות בעולם שבו גלה לא רק האלוהים, אלא גם הורג-האלוהים. […] אין עוד טרנסאנדנציה אפילו בהקשר הפוליטיי האנושי של האלהת האנושות. […] אין קדושה בכלל. […] הרוחניות במצב זה היא בילוי, או הכשרה כלכלית. היא מסגרת לחיזוק המובן מאליו ושכללו. היא מרחב של תנועה ומראית עין של אחרות בתוך עולם שאין בו מקום לזימון לחריגה מהסתמיות של הקוֹנְטִיוּאוּם." – כלומר הכל כולל הכל הוא חלק מהמכניזם של השעתוק התרבותי. אין באמת הזמנה, שלא לומר אפשרות, לחריגה.

גור-זאב מצביע על כך שלנוכח המצב הזה נפגוש בעיקר פונדמנטליזם בתור רוחניות, שהוא "תגובת נגד למציאות שבה פונקציונליות (החיים כמטרת החיים) משכיחה את הקדושה. הפונדמנטליזם מציע את שיבתה של הקדושה ואת שיבתו של הזימון הביתה, לישועת הנפש".

הוא עצמו מציע ש"דווקא אל מול אפשרות של קץ, ודווקא אל מול גלות האל והאדם, הקדושה יכולה לשוב ולתפוס את המקום הראוי לה בחיינו: ההכרעה לחיות חיים כיחידים, אבל עם אחריות משותפת. חיים דיאספוריים, חיים כגוֹלים שיש להם אחריות, בהם יש מקום לשוטפות. […] היכולת לומר 'אני', לקחת אחריות ולהושיט יד. […] חקר הרוחניות העכשווית יכול להיות חלק מעבודת הקודש הזאת שכולנו משתתפים בה."

איזה יופי של הרצאה. תשמעו, אני אוהב את גור-זאב, ואני אוהב את מה שהוא אומר. אולי זה בגלל שזהו החלב האקדמי שינקתי בהיותי עולל סטודנטיאלי, אבל לדעתי זה מעבר לכך. לדעתי גור-זאב שם את האצבע באמת על עקרונות יסוד חשובים שכדאי להיות ערים להם, ומצליח לנתח את המצב בצורה סכמאטית אבל די מדוייקת. אני לא מסכים עם מסקנתו, כאילו כל הרוחניות האפשרית בימינו היא להיות אינדבידואלים עם אחריות (ואני לא מבין גם איך הוא מבצע את הקפיצה אחורה אל ההומניזם בעצם, על איזו קרקע הוא עומד בעולם שבו מזמן נסחף הכל לים של האיִן), אבל לבד מזה הניתוח שלו נאה ומאיר עיניים. כשפתחו את המושב לשאלות מהקהל הראשונה שדיברה היתה גברת שהתלוננה ש"קשה לה להתחבר" אל דבריו של גור-זאב, ושלדעתה במיוחד בכנס כזה צריך "לשנות את השפה" ולא לדבר כל כך אקדמית. נו, האם יש התחלה ראוייה מזו לכנס לחקר הניו-אייג'?

ההרצאות

לא אסכם כאן את כל ההרצאות ששמעתי – כולן אמורות בסופו של דבר לעלות לאתר הכנס (וכשזה יקרה אתן לינק כמובן). אתמקד רק בכמה נקודות חשובות ומיעניינות במיוחד ששמעתי במושב על הקבלה המודרנית:

שי בן-טל, עשה סדר בתסבוכת הבין-כיתתית (לייטמן מול ברג וכו'), נתן עקרונות מרכזיים לקבלת לייטמן (הרצון להגיע ל"שיווי צורה" עם הבורא, כלומר להיות 'נותן' ולא רק 'מקבל'; הקבוצה כמכשיר הכרחי להתקדמות לעבר מטרה זו; הלימוד כ'אור מקיף' שפועל גם אם לא מבינים אותו; תפיסה דטרמיניסטית של ההיסטוריה הכללית וגם הפרטית – העולם הולך אל הגאולה הבטוחה ובינתיים יש 'רשימות' לכל אחד שהוא חייב לעבור אותן; מצוות כעניין פנימי ולא מעשי; והאינטרנט ככלי שהוא מהות, העוזר להחשת הגאולה). בן טל גם התייחס למספר הרב של יוצאי חבר-העמים בין חסידיו של לייטמן – 85%! – וגם סיפר שההסתמכות של לייטמן על המקורות האשלגיים היא מצומצמת, כאשר למעשה הפרשנות להם של לייטמן תופסת את רוב רובו של הלימוד.

יונתן מאיר דיבר על ההקשר הפוליטי של החזון האסכטולוגי של בני-ברוך (ימין קיצוני, חזון טוטליטרי של רודנות המקובלים), וגילה שעל פי לייטמן בקרוב הנצרות תיעלם. כמה קרוב?  ימות המשיח יגיעו תוך עשרות שנים על פיו, אבל מאיר גם סיפר שחלק מחסידי לייטמן תולים בשנת 2012 תקוות משיחיות. כמו כן, הוא ציטט מקום בו לייטמן למעשה מבטל את סמכותו של הרב אשלג בשם דעתו. זה משמעותי, כי כפי הנראה סמכותו של לייטמן בכת אבסולוטית, ואי אפשר אפילו לערער עליו בעזרת ציטוטים מפי אשלג.

בועז הוס דיבר על הפולמוסים כנגד התנועות הללו, בעיקר מטעם האורתודוקסיה (עובדיה יוסף, הרב כדורי, הרב שטיינזלץ) והאקדמיה (כמעט כל חוקרי הקבלה המרכזיים כיום), ועל טענות ל"חוסר האותנטיות" שלה. לדעתו האיבה לתנועות האלה נובעת לא רק מהעיוות והפופוליזם שהם עורכים לקבלה המסורתית, אלא גם כי מצד שני הם לא מתנהגים כבני אדם מודרניים רציונליים – כלומר כי הם חברים בכת. לדעת הוס, בכל מקרה, הקבלה שלהם אינה פחות אותנטית מקבלת האר"י ביחס לקבלת הזוהר – כלומר מדובר בהתפתחות ושינוי, אבל זו דרכה של הקבלה להתפתח ולהשתנות. אני חושב שהוא צודק.

מליאת הערב

התחילה בשירה ונגינה של בריג'יט קשטן, מיסטיקנית ופסיכולוגית וחסידת הרוזן מסן-ז'רמן. שרה יפה. בעוד היא שרה, שני הפרופסורים הנכבדים משה אידל ויעקב רז המתינו לתורם, שהגיע אחרי הקרנת סצנות נבחרות מתוך "המטריקס" ו"הסוד" שכללו דיבורים על כך שהמחשבה בוראת מציאות. ואכן זה היה נושא המליאה.

פרופ' אידל (שאני חושב שלבד ממומחיותו העולמית בקבלה הוא אינטלקטואל מהשורה הראשונה) נתן סקירה סטייל ההיסטוריה של הרעיונות, שהרי היא בתמציתיות: הוא סיפר שהתרבות המערבית שיחקה מקדמת דנה במושגים 'מחשבה', 'בריאה' ו'מציאות' בצורות שונות. בעוד ביוון הקלאסית דיברו הרבה על המציאות (שלא נבראה לדידם), כמשהו שניתן להכיר עם המחשבה. לעומתם התרבות היהודית כלל לא עסקה במציאות או במחשבה, אלא רק בבריאה ובשפה. האל המקראי לא חושב, הוא מדבר, ובאופן כללי היהדות ראתה במחשבה סוג של דיבור. עכשיו, ברבות הימים הפרדיגמה המקראית עברה שינוי ומאל הבורא על פי הדיבור נוצר הרעיון שגם צלמו של האל, האדם, יכול לבורא בעזרת השפה. הרעיון הזה פחות או יותר השתלט על התרבות המערבית ולמעשה זהו מהלך שמתחיל בספר יצירה ונגמר בדרידה: מהשפה כבוראת מציאות ועד לשפה כמציאות היחידה. כיום יש מעבר בין ההכרה המדעית ששלטה באירופה במאות האחרונות, בה המציאות נתונה אובייקטיבית למחקרנו, לרעיון שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו על ידי השפה. הניו-אייג' הוא ביטוי מודגש של הרעיון הזה.

פרופ' רז בעיקר הביע התנגדות נחרצת לרעיון שהמחשבה בוראת מציאות, ונימק את התנגדותו בכך שרעיון זה לא לוקח בחשבון את עקרון התהוות-הגומלין, כלומר האמיתה הבודהיסטית על כך שכל דבר ודבר נמצא בתלות מוחלטת וביחסי גומלין עם כל דבר ודבר. 'בריאת המציאות על ידי המחשבה' למעשה מתעלמת מכך שהאדם החושב הוא חלק אינטגרלי מאותה מציאות. היא מדמיינת אותו כאילו הוא מחוץ למציאות. כלומר היא שוגה בזה שהיא נותנת לאדם יכולת מקסימלית להשפיע על המציאות, ולמציאות יכולת מינימלית להשפיע על האדם. זה כמובן לא כך. (כלומר, אוסיף, מדובר בסך הכל בניפוח של רעיון האני לכדי מימדים אלוהיים וטרנסאנדנטיים – הפיכת האגו לאותו אלוהים מונותאיסטי שנמצא מחוץ לעולם ובורא אותו מרחוק – ובעצם נפילה לאותה מלכודת ישנה ונפוצה בה האגו נתפס כישות נבדלת מהעולם, והענקתם של כוחות אומניפוטנטים לאותו אגו נפרד, לאותה אשלייה.)

סיכום

בקיצור היה טוב ומעניין. אני בטוח שהפסדתי הרצאות מעניינות רבות, אבל זה כמובן היה בלתי נמנע במערך של מושבים מקבילים. בעיקר אני רוצה לציין את האווירה הטובה והנעימה בה הכל נוהל. אף הרצאתי שלי עברה בטוב, ויש סיכוי שהיא תתפרסם בקרוב, ואז אעלה אותה לכאן כמובן. עוד אציין שרבים הזכירו בפני את הבלוג הזה כמקור מידע ורפרנס (בהרצאה אחת הוא אף צוטט), וכפי הנראה שמו יצא למרחוק.

[– עדכון ניר בן-ארצי – הכת כרגע מחולקת לשניים: שוקרון וקטורזה עם העמותה והכסף, בן-ארצי עם החסידים והקדושה. מכיוון שהחסידים מסרבים לעזוב את משיחם הסובל והמעונה (עמדה מסורתית וותיקה), ומכיוון שהקדושה, כלומר ההנהגה הכריזמטית כלשונו של מקס ובר, בכל זאת אצלו, הרי זה רק עניין של זמן עד שתוקם עמותה חדשה והכסף יתחיל שוב לזרום אליו כנהר היוצא מעדן. אחרי השבר הראשוני ניכרת חזרה מאומצת להומאוסטאזיס, גם זאת כמיטב המסורת של ההתמודדות עם דיסוננס קוגניטיבי. יחד עם זאת המתח עדיין רב מאוד, הכת ספגה זעזוע רציני, וכפי הנראה היו חברים שמתוך השבר התפקחו ונטשו.]

1) אבישי בן-חיים הביא במעריב סיפור מעניין במיוחד על ניר בן-ארצי, משיח בעיני עצמו שכתבתי עליו כאן.  על פי בן-חיים בן-ארצי נחלץ ממעצר בית שכפו עליו בשלוש השנים האחרונות, בהן אכן לא הופיע בציבור. מסתבר שמי שכלא אותו ואיים עליו, ולטענתו אף עינה אותו, הם לא פחות מאשר חסידיו הקרובים.

הרב יעקב חסן, עוזרו של בן-ארצי, מספר כאן ש

אותם אנשים שהיו אחראים על הרב והיו אמורים לטפל בו ובמשפחה שלו ובקהילה, שידרו לנו שהכל בסדר אבל למעשה עשו הפרד ומשול, ובשמו של הרב אמרו לאנשים מה לעשות. הם השתמשו בשמו גם מול התורמים, היו מתקשרים לתורמים ואומרים להם מה הרב מבקש עכשיו. תורמים כמו רעיה שטראוס. […] ביום חמישי לפני שבוע ויומיים, קרא לי הרב לשיחה. הזהיר אותי שלא יראו שאני נכנס אליו. מצאתי אותו מבוהל ומפוחד. הוא אמר לי 'הם לא נותנים לי לצאת, הם מענים אותי, הם הרסו את המשפחה שלי, הרסו לי את הקהילה'. הם התעללו בו נפשית – הם פיברקו ממסרונים שכאילו כתבו לו הילדים, 'אבא אני שונא אותך'. הביאו לו תעודת גירושין מפוברקת מאשתו, אמרו לו שהוא התגרש. לאשתו הם סיפרו שהוא עזב אותה לטובת מישהי אחרת. כל זה מסביר את חוסר היכולת שלו לצאת ולדבר – אמרו לו: אם תפתח את הפה, נכפיש אותך, ועכשיו זה בדיוק מה שהם עושים.

ברשימה שלי כתבתי שהרב שמואל שוקרון הוא זה שלמעשה משח את בן-ארצי והעלה אותו לכדי מנהיג רוחני (כל שבתאי צבי צריך נתן העזתי). ייתכן – ואני רוצה להתנסח כאן מאוד בזהירות – שהוא ואדם ששמו שמעון קטורזה הם "אלה שאחראים על הרב", כלומר הם מנהיגי הכת בפועל, והם אלה שהגלו את בן-ארצי כדי לשלוט בכת – ובכסף. מדובר במקרה מעניין של יוצרו של הגולם קם על גולמו, לשם שינוי. בן ארצי הורשה לצאת כפי הנראה אחרי שהשניים אילצו אותו לכתוב מכתב בו הוא מתוודה על חטאים מינים, כדי שיוכלו לסחוט אותו אם לא ישמע להוראותיהם. המכתב הגיע לאשתו של בן-ארצי, והיא ניסתה להתאבד. כעת בן-ארצי שב לתלמים, מרכז הקהילה, ומנסה לשוב להנהגתה.

אבל כל עניני הפוליטיקה הפנימית חשובים פחות, כי חברי הכת עכשיו במשבר עצום. הם מתפקחים מאשליית התנועה-שתביא-את-הגאולה שחיו בה ומבינים פתאום שאנשים שבטחו והאמינו בהם הונו וניצלו אותם. מכיוון שזו היתה כת ממודרת וקשוחה במיוחד, המצוקה גדולה מאוד והמשבר רק בתחילתו. אם נוסיף לזה את העובדה שרבים שינו את כל חייהם כדי להצטרף לכת (בנו שם את ביתם וכו'), נבין שחייהן של משפחות שלמות נהרסו, ושעל הרשויות לשלוח למקום עובדים סוציאליים ומטפלים במהירות.

עדכון: סריקה של כתבה בידיעות אחרונות מה- 18.3: 1; 2; 3

עדכון 20.3: עידן יוסף באתר news1 כותב שהשולטים בעמותה משיבים מלחמה ומאשימים את בן-ארצי בסטיות מיניות חמורות ומאיימים בתביעה. מאמר ארוך הכולל ציטוטים לכאורה של בן-ארצי המודה בזימה.

עדכון 22.3: כתבת וידאו של ברוך קרא שכוללת את כל הסיפור, ו(כפי שגיליתי כאן )את שמות אלה שכלאו את בן-ארצי לכאורה: שמואל שוקרון ושמעון קטורזה.

עדכון 23.3: כתבה ארוכה ומעניינת של אבישי בן-חיים שמגוללת את כל הסיפור, מה- 20.3. בן-חיים אפילו מצטט את הכתוב בבלוג זה, אולם בלי לציין את שמי.

סאם לוי (צילום: אוראל כהן)

2) עמיר קורץ, צמרת פרנט ונעמה סיקולר מכלכליסט פרסמו מאמר מעניין מאוד על הגורו הרוחני-עסקי החדש של שרי אריסון. מדובר באדם בשם סאם לוי (איזה שילוב מוצלח של יהדות ואינטרקטנטיננטליות, לא?) שהגה בעצמו דרך רוחנית אותה הוא מכנה "שיטת אהבה רבה", והוא היום אחד האנשים המשפיעים ביותר על אריסון.

על פי הכתבה השיטה "משלבת טיפול מודעותי ואנרגטי ומניחה שאין להפריד בין הגוף לנפש ושכולנו 'מתקשרים' בינינו ברמת העל־מודע". לוי בעצמו מעיד:

התחלתי ללמוד ה-כ-ל, אין ספור שיטות טיפול מתחום הרפואה המשלימה. ומכיוון שאני בא מרקע רציונלי מתמטי, חקרתי את הדברים יותר לעומק. לא הסתפקתי בדיבור על אנרגיות, אף שבהחלט חשתי אותן, ובמהלך אותו מסע קוסמי מופלא התחלתי לתקשר את 'אהבה רבה'. במשך שש שנים קיבלתי ופיתחתי את השיטה, וזו היתה עבודה של 24 שעות ביממה. קיבלתי טונות של חומרים ומידע, ולאורך כל הדרך הדבר עבד בשני מישורים: חומרים מיסטיים, שהתקבלו כידע סימבולי וא־רציונלי, ועיבוד רציונלי, שעשיתי להם.

כל זה טוב ויפה, אך משום מה לוי גם מתעקש ש"השיטה נקראת כך משום היותה מבוססת על מקורות יהודיים, נתמכת ונסמכת על היהדות ומשתמשת בכליה. אולם אין אנו אנשים דתיים או מחזירים בתשובה למיניהם". אז השיטה מסתמכת על מקורות יהודיים או התקבלה בתקשור ישיר של לוי? לאלוהי הניו-איייג' הפתרונים.

מה שעוד מעניין בכתבה הוא החיבור, שקוראי הבלוג יודעים שאני אוהב להצביע עליו, בין הרוחניות (לכאורה) לעולם העסקים (למעשה). כי סאם לוי מציע צד עסקי לשיטתו: " ש.ל.י, השפה העסקית שפיתח לוי, מוגדרת כשפה למודעות יישומית שקהל היעד שלה הוא ארגונים ואנשי עסקים". ושמטרתה "לתת כלים לעובד להתמודד בדרך יעילה ופרודוקטיבית בתוך הארגון". למעשה בקבוצת אריסון דואגים להבהיר שהצד העסקי של השיטה של לוי ממש לא רוחני. הנה:

"שרי נתפסת כרוחנית, ולכן כל שיטה שמכניסים לפה נתפסת כמשהו רוחני", מסבירים בסביבתה של אריסון. "הדגם של סאם מושתת על הקבלה היהודית, אבל במה שאימצנו לארגון אין איזו אמירה רוחנית. ש.ל.י היא שיטה יישומית קלאסית, כלי יומיומי לשיפור יחסים ולתקשורת אותנטית בתוך הארגון. זה סוג של קואוצ'ינג.

אז מה יש לנו כאן? שיטה רוחנית שמתיימרת להתבסס על מקורות היהדות והתקשור גם יחד, ושמציעה עצמה לאנשי עסקים כדרך להסדרת יחסים פנים ארגוניים, אלא שאז היא פושטת את אצטלת הרוח ולובשת סרבל כחול של עבודה "יישומית". "שיטת אהבה רבה", אם כן, משתמשת בשם הטוב של היהדות כדי למכור את עצמה, ביומרה לידע מתוקשר כדי למכור את סאם לוי כגורו, אבל מתנתקת במהירות מכל מחוייבות דתית ("אין אנו אנשים דתיים") ואף רוחנית כשזה נוח ומשתלם. אין זאת אלא שהשיטה של לוי, כמיטב מסורת הניו-אייג', היא הכל: גם יהודית וגם לא, גם רוחנית וגם לא, גם עמוקה וגם לא, גם ערטילאית וגם ישומית, ובעיקר גם יומרנית וגם שווה לסאם לוי המון המון כסף.

3) באתר מעריב התפרסם ראיון שלי עם פרופ' עפרה מייזלס, שיחד עם ד"ר מריאנה רוח-מדבר היא יו"ר הועדה האקדמית של הכנס הישראלי הראשון לחקר רוחניות עכשווית. על מה חוקרים ואיך מכמתים רוחניות.

4) על פי הח"כ כצ'לה, יו"ר האיחוד הלאומי, "כל מי שהיה שותף לגירוש [מגוש קטיף] חילל את השם, והקב"ה לא סיים את מלאכתו איתו". אז יופי שכצ'לה יודע מהי תוכנית העבודה של הקב"ה, אם כי לפני הבחירות הוא אמר ש"האיחוד הלאומי יקבל עשרה מנדטים. הרב דוד אבוחצירא החזיק לי את היד ואמר שתהיה סיעתא דשמיא גדולה, ואני מאמין למה שהרב אבוחצירא אמר", כך שיש סיכוי שכצ'לה מתבלבל בין מאוויי ליבו לרצונו של הקב"ה. אין דבר, קורה לכולנו.

5) והנה עוד מישהו שיודע מה מתכנן הקב"ה: על פי אחמדיניג'אד הולך וקרב רגע בואו של המהדי, כלומר מחמד בן אלחסן אלמהדי, האמאם השנים עשר והמשיח הנעלם של השיעים. על פי מיקי סגל, כותב המאמר:

במהלך כינוס הועידה בנושא פלסטין בראשית החודש התייחס אחמדי-נז'אד לנושא המהדי בסוף נאומו. הוא אמר " ….האנושות צועדת לקראת ספיריטואליזם. מונותאיזם, חיפוש הצדק ושלום אמיתי….ההבטחה השמיימית תתגשם עם בואו של האדם לו מצפות כל אומות העולם, בנו של נביא האסלאם אמאם מהדי כשלצידו ישו כעוזרו המסייע לו..או אז יכון עולם מלא ביופי ושלמות…בואו נתן ביחד יד להתרחשות אירוע זה על ידי תמיכה בחפים מפשע (הפלסטינים) ועמידה איתנה נגד העריץ.

איזה עירוב מופלא של פונדמנטליזם ואופטימיות ניו-אייג'ית, ואף על פי שיתמהמה, נחכה לו בכל יום שיבוא.

6) אלכסנדר יעקובסון כותב על נכותו של הרב אבינר, שלא מסוגל לגנות את הטבח של ברוך גולדשטיין, ועוד רשימה על כך מאת הבלוגיסט המצויין, האורתודוקסי והאנונימי שהוא גם פרופ' למחשבת ישראל.

7) כת קומראן בכותרות: ראשית כתבה על כך שפרופ' נורמן גולב זועק שמשתיקים אותו מפני שהוא טוען שמגילות קומראן לא נכתבו על ידי כת האיסיים, ובתזמון מופלא כתבה על ספר שייצא בקרוב מאת פרופ' רחל אליאור בו היא טוענת טענות דומות (בקשר לכת), ומנסה להראות שאת אותן מגילות כתבו הכוהנים בני משפחת צדוק עוד בירושלים. מחקר זה של אליאור מצטרף לספר קודם שלה בו היא טענה שאת ספרות המרכבה וההיכלות כתבו כהנים בני צדוק שהורחקו מבית המקדש ("מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה", הוצאת מאגנס).

אני באמת לא יודע מספיק על כת קומראן כדי לתת את קולי לצד מסויים בויכוח הזה, אבל אם עלי לנחש, קשה לי להאמין שלא היו איסיים (או דומים להם) מעולם. גם אם חלק מהמגילות נכתבו כפי שטוענת פרופ' אליאור, מה עושות שם מגילות המדברות על מלחמת בני-אור בבני-חושך? ומה עם מגילות המדברות על "מורה צדק" שהנהיג את הקבוצה? ובכלל, ימי בית שני היו כל כך פוריים, שכמעט מתבקש שתהיינה גם קהילה מוזרה של נזירים יהודיים. לשמחתי אליאור הבהירה בראיון בתוכנית של לונדון וקירשנבאום שאולי היתה כת קטנה של "איסיים" או דומיהם, אלא שאת רוב המגילות לא הם כתבו, אלא הכהנים.

8) האפיפיור, בדרך לביקור באנגולה וקמרון, טוען שקונדומים לא עוזרים במאבק נגד האיידס. להפך: לדעתו הם מחריפים את הבעיה. מצד שני על פי הוד קדושתו "הכנסייה הקתולית נמצאת בחוד החנית של המאבק במחלת האיידס". אז לזה התכוונן מי שאמר credo quia absurdum?

מצד שני האפיפיור מגיע לארץ, 11-15 למאי. בפעם שעברה שהגיע לכאן אפיפיור, בשנת 2000, היה זה יוחנן פאולוס השני, והיתה זו (אני מקווה שאני לא טועה) הפעם הראשונה אי פעם שביקר אפיפיור בארץ הקודש. הייתי אז במיסה והיתה חוויה די יפה. אני מקווה גם הפעם לתפוס מעט מרוח הקודש.

9) ואפרופו נצרות, לא מזמן הסתבך ליאור שליין בגלל מערכונים לא ממש מצחיקים על הנצרות. במקרה הגעתי לקטע הבא של הקומיקאי האמריקני Louis C.K., שעולה על שליין בהרבה גם ברמה וגם בגסות – וראו הוזהרתם, מדובר בקטע גס במיוחד.

10) והנה תיעוד של כניסת רוח הקודש לחבורת מאמינים נוצריים בסרי-לנקה (תודה לדוד אסף).

11) מתחילת החודש ועד מאי תטייל קבוצה של אנשים מכל העולם בארץ ותפיץ שמחה ואהבה. או כך לפחות הם מצהירים.

12) מתישהו בשנות הארבעים הגיעו צלמי המגזין Life לאשרם של רמאנה מהארשי בטירוונאמאלאי. חלק מהתמונות שצילמו מוכרות לכל מי ששמע על הגורו הגדול, אבל כעת התפרסמו תמונות שנמצאו נחבאות בארכיון.

13) כאן ישנה הקלטה של המהארישי מהש יוגי עורך פוג'ה ברישיקש ב- 1969. לי הקול שלו עשה משהו. הנה לינק ישיר להקלטה, שאפשר גם להוריד כקובץ.

14) אחרי שכל גורו דרג ז' ממציא שיטת יוגה (ע"ע שי טובלי) החליטו ההודים לרשום פטנט על כל תנוחות היוגה המקוריות המוכרות. כן כן, מאתיים חוקרים הולכים לתעד ולרשום לפחות 1500 תנוחות, למען שמירת המורשת ההודית.

15) בלינק הבא תמצאו עיבוד אנימציה מבריק ומבדר לאפוס ההודי האדיר רמאיאנה שעה ועשרים שבהן נפרסת העלילה העתיקה בה האל ראמה יוצא להציל את זוגתו סיטה מציפורני השד הנורא ראוונה, בשלושה סגנונות שונים של אנימציה ועם הקבלה לסיפור פרידה של זוג מודרני. פשוט יצירה יפיפיה ודרך נהדרת להכיר את אחד המיתוסים הגדולים של האנושות.

[המחיר לסדנת ה'ויפאסנה היהודית' תלמוד תורה ותענית דיבור בהשתתפותי ירד. ראו עדכון]

1. אנשיל פפר כתב אתמול ב"הארץ" מאמר מעניין מאוד על תפיסת יחסי הדת והמדינה של ליברמן. פפר מצביע על כך ש

ישראל ביתנו חרתה על דגלה לא רק את הצהרת הנאמנות כתנאי לאזרחות, אלא גם את חוק ברית הזוגיות, שעשוי להיות הסדק הראשון בשליטתו הבלעדית של הממסד הדתי בנישואים וגירושים בישראל. המפלגה דוחפת גם לרפורמה מקיפה בגיור, שתפקיע מידי דייני בתי הדין הרבניים את מפתחות הכניסה לעולם היהודי.

ומאידך שם לב שמצע המפלגה מגלה שישראל ביתנו "מתנגדת בנחרצות להפרדת הדת מהמדינה […] הייחודיות של העם היהודי היא שאין הפרדה בין דת למדינה." איך זה משתלב? פפר לוקח את תפיסת העולם הכוחנית-רודנית של ליברמן, מוסיף קמצוץ פאשיזם, ומגיע למסקנה ש

בחזון של ליברמן, המדינה היא הריבון היחיד, וגם הרבנים כפופים לה, כך שלא יכול להיות ניתוק בין דת למדינה. ליברמן הוא הפוליטיקאי הראשון שמצהיר שעל המדינה להיות דתית, אבל לא הרבנים יקבעו מה זה אומר. מהצעותיו בתחומי הגיור והנישואים עולה בבירור שהוא מצפה מהרבנים להתגמש ולוותר על עקרונותיהם בהתאם לצורכי המדינה והחברה. בעיני רוחו הוא רואה מערכת יחסים בין השלטון לרבנות, הדומה מאוד ליחסים שבין הקרמלין של ולדימיר פוטין והכנסייה הרוסית האורתודוקסית. ראשי הכנסייה זוכים לכבוד רב כמשמרי המורשת הלאומית, אך מצופה מהם לשרת את המדינה, ולא שהמדינה תשרת אותם.

מעניין מאוד, לא? ולדעתי יכול מאוד להיות שהוא צודק. אבל ייתכן שיש עוד כמה פרטים שנמצאים בתמונה. בגיליון "תכלת" האחרון התפרסם מאמר מרתק של יגאל ליברנט על "חוזה האימפריה הרוסית החדשה" (הנה הוא כולו באתר החדש של כתב העת). במאמר כותב ליברנט על אחד אלכסנדר דוגין, אדם המקורב מאוד למעגלי השלטון בקרמלין, ועל התיאוריה ה – אני חייב לומר – די מטורללת שלו על הסדר העולמי. על פי ליברנט דוגין רואה ברוסיה

כוח אירואסיאתי עולה, שמוצאו בחיבור הסלאבי־תורכי. הזהות הרוסית, כך הוא גורס, נובעת מן השילוב בין היסודות הצפוניים־נורדיים לאלו המזרחיים – בין ה"לבנים", בעלי האוריינטציה הסמכותנית, ל"צהובים", בעלי המורשת האזוטרית.  […] מול רוסיה ניצב כוח אחר, קוטבי לה, הדורש את רעתה – "אטלנטיקה", הברית האנגלוסקסית, שבראשה עומדת ארצות־הברית.

דוגין סבור כי היריבות בין השתיים מבוססת על ניגוד טבעי: רוסיה האירואסיאתית היא ישות יבשתית ("טֶלוּלוֹקְרטית" בז'רגון של שמיט ודוגין), ואילו אטלנטיקה היא אימפריה ימית ("טָאלָסוֹקְרטית") בעקבות תיאורטיקנים גיאופוליטיים אחרים טוען דוגין כי המאבק המתמשך בין ציוויליזציות יבשתיות לימיות מניע למעשה את ההיסטוריה העולמית. העימות הוא מהותי: אימפריות יבשתיות מכבדות בדרך כלל שוני וגיוון תרבותי, ואילו מעצמות ימיות שואפות להטיל את מרותן על סביבתן באמצעות כפיית הומוגניות פוליטית, כלכלית ותרבותית.

האם אפשר להאמין שככה מדבר אינטלקטואל רוסי רב השפעה? כבר עדיפה הגות פוסטמודרנית צרפתית במירעתה על הקשקושים המיתו-פוליטיים הילדותיים האלה. אבל מה שבאמת מעניין אצל דוגין הוא הקשר שלו לדת. על פי ליברנט דוגין רואה ברציונליות, בדמוקרטיה ובמודרנה בכללה כוחות טמאים המבקשים כולם לחלל את ה"טרדיציה", כלומר את המסורת. בעקבות רנה גנון הוא רואה במסורת את הגביע הקדוש הנושא את כל הנשגב באדם, ובכוחות המערערים עליה את כלי הנשק של כוחות האופל, המובילים את העולם לחורבן. הנה:

העידן המודרני מגלם בעיני גנון את ניצחונם של האלמנטים הנחותים על אלה הנעלים. הרנסנס, הרפורמציה, הנאורות, המהפכה הצרפתית, עידן המטריאליזם והקפיטליזם, הקומוניזם הרוסי – כל אלה, אליבא דגנון, אינם אלא נקודות ציון בהשתלטות כוחות האופל על העולם. המודרניות, ובעיקר המהפכה המדעית והתפתחות האינדיבידואליזם, מבשרים על תור החורבן, הקאלי־יוּגָה, שבו מתנתקת האנושות באופן סופי מן הסדר האלוהי הבראשיתי.

ואכן, על פי ליברנט

דוגין רואה עצמו כטרדיציונליסט מובהק, אף שהוא מנסה להעניק להשקפה זו צביון "רוסי יותר". ברוח זו, הוא קורא להשבת ההירארכיה האריסטוקרטית שאפיינה את הסדר הימי־ביניימי בחסותה של הדת. עיקר הביקורת שהוא מותח כיום על גנון סובבת סביב הטענה שהוגה הדעות הצרפתי מיהר להתייאש מן הנצרות בכללה, אף שהזרם האורתודוקסי שמר על אופיו האזוטרי ועל זיקתו ל"טרדיציה" הקדומה, בניגוד לקתוליות ולפרוטסטנטיות שאיבדו את דרכן.

נניח לזה שהטרדיציונליזם של דוגין הוא כפי הנראה יותר מן הפה אל החוץ (יש לי ספק גדול אם הוא מתמיד ללכת לכנסייה, וקל וחומר מקפיד (למשל) לתת צדקה ולא לאכול בשר בזמן ה- Lent – גנון, לשם השוואה, הלך עד הסוף והתאסלם מפני שחשב שהנצרות איבדה את הקשר למסורת). מה שמעניין אותנו הוא הרי הקשר לליברמן, שכן אחרי כל זה צריך לשאול: האם גם ליברמן רואה עצמו כטרדיצינליסט? כי אם תפיסתו את המסורת היהודית נובעת לא מהתרפקות נוסטלגית על פכים של יידישקייט, ולא מקבלת עול מצוות הר כגיגית, כדאי לברר האם ייתכן שהוא רואה במסורת בראש ובראשונה כלי ריאקציוני כנגד הקדמה ורעיונותיה הליברליים המסוכנים. האם ליברמן בעד ה"ג'ואויש טרדישן" כי היא תאפשר לו לנהל את המדינה והעם טוב יותר, כלומר למסמס את הדמוקרטיה מהר יותר?

(בשולי הדברים, הנה דוגין על הקבלה הלוריאנית ככוח מסורתי יהודי שמנוגד ליהדות הרבנית, והנה תשובתו של בועז הוס לדבריו. הכל באתר Kheper המעניין.)

2. בתחנת הרכבת ארלוזרוב (כלומר סבידור / מרכז / צפון / מסוף 2000) מצאתי ערימה גיליונות מוסף "הבית שלנו" של עיתון "המודיע" מוצעים לכל דיכפין. מהר לקחתי אחד מהם ובעודי ממתין לרכבת קראתי את העמוד הראשון, תחת הכותרת "מקרא ולמעשה לפרשת השבוע" מאת ח. קוריץ. המאמר נפתח בסיפור הבא, שכל כך מצא חן בעיני עד שהנה אני מביאו לפניכם:

וככה נגמר הסיפור. בלי טוויסט, בלי שורת מחץ, בלי תפנית מפתיעה. מה הפואנטה? ככה: האדמו"ר הק' בעל שפע חיים מקלויזנברג הקפיד מאוד על שמירת השבת. זהו. למקרה שלא ידעתם. האם האנטי-קלימקס הזה מכוון? או שמא מדובר בתרבות שלא רגילה – או זקוקה – לקלימקס בסוף סיפור? האם יש כאן סימן למעין ענווה אומנותית, כלומר בסף גירוי נמוך במיוחד משום חוסר החשיפה לתרבות הפופ; או אולי עדות לתרבות שאין לה בעצם אומנות, ועל כן גם סיפורים בעלי סוף תפל משביעים את צרכיה?

3. העניין האידיוטי סביב המערכון של ליאור שליין על מריה וישו, כולל הקריאה לאפיפיור לא לבקר בארץ בגללו(!) וההתנצלות של אולמרט על הסיפור, רק מראים שוב עד כמה הנשק העיקרי של אנשי הממסד הדתי הוא העלבון. זה בעצם מה שהם יודעים הכי טוב לעשות, ואחרי שמסעות צלב יצאו מזמן מהאופנה, זה מה שנשאר להם כיום כדי לכפות את דעותיהם על הזולת.

4. שריד מהבחירות: יום לפני פתיחת הקלפיות פורסם באתר החרדי לדעת שהרב עובדיה יוסף פסק שמי שנמצא בשבעה יכול לצאת מביתו (כרגיל, או לפחות עד לפסיקתו, דבר שהיה בניגוד להלכה) כדי להצביע: "מצווה גדולה שהאבלים בתוך שבעה ילכו לבחור ש"ס ביום הבחירות לעילוי נשמת הנפטרים ז"ל" – כלומר לא רק מותר, אלא אף רצוי ביותר, שכן הצבעה (רק עבור ש"ס כמובן) מסייעת לעילוי נשמת הקרוב המת! האין זה יפה, שכבוד הרב אינו מתבייש להצטנע, וברוב ענוותו מוכן ללמוד על דרכי הכניסה לעולם הבא מהכנסייה הקתולית? כך יוצא שהצבעה עבור ש"ס אינה אלא מסחר באינדולגנציות סטייל ישראל במאה העשרים ואחת.

5. ישעיהו ליבוביץ' מסכם בשלושים שניות את ענייין המשיח:

 

6. למי שאנגלית לא קשה לו, ג'יי מיכאלסון, שכותב רבות על מיסטיקה יהודית, מתאר כאן את חוויותיו המיסטיות בריטריט של ג'האנות. מדובר בעדות מרתקת שמהווה יומן רוחני מהמעלה הראשונה, קצר אמנם, אבל עמוס כל טוב.

7. באוניברסיטת בר אילן תיפתח תוכנית ללימודי מזרח אסיה. ד"ר שלומי מועלם, שמרכז את המסלול לתואר שני, אומר ש"ביהדות הדתית יש מגמה של התחרדות והסתגרות, אבל יש גם מגמה אחרת שמחפשת את החיבור לתרבויות אחרות. התרבות המשמעותית שמולה התרבות היהודית מתגבשת היום היא הבודהיזם. זו האלטרנטיווה הרוחנית העיקרית היום". חד וחלק.

8. אסף פדרמן כתב רשימה מעניינת על זרם האמיש והשפעת תרגומי כתבי קודש על דתות שונות – התרגום כמובן הוא תמיד סימן למהפכה, והצטפדות הנוסח המתורגם (עד שגם אותו כבר לא מבינים – ע"ע קדיש) היא סימן לשמרנות. עד התרגום הבא.

9. ג'ון דה ריטר, מורה רוחני מפורסם ושנוי במחלוקת, מגיע לארץ. אני לא מכיר אותו, ומקווה להגיע ולשמוע אותו, אבל הרושם שיש לי עליו עד כה הוא בפירוש לא טוב. אם אצליח לפנות זמן ולראותו, אכתוב יותר.

10. מי זה שהמליץ לי על האתר הבא: buddhisttorrents שמקבץ ספרים ודיסקים על בודהיזם להורדה? כי אני חייב לו תודה. לפני כמה ימים, למשל, הבלוג הציע את הספר Buddhist Thought: A Complete Introduction to the Indian Tradition של Paul Williams, שהוא כפי הנראה ספר מעולה להבנת ההגות הבודהיסטית. ובכלל, כדאי להיות מנוי על הרסס של הבלוג הזה.

11. לרב ד"ר נתן אופיר יש אתר חדש המוקדש למדיטציה יהודית. קראתי ממאמריו על הנושא, ופגשתי ודיברתי איתו, ועלי הוא עשה רושם של אדם טוב וידען, שמלמד עיבוד של טכניקות מדיטטיביות שתורגלו על ידי מיסטיקנים יהודיים למיניהם (כלומר לא מדובר ב"ויפאסנה יהודית" שחביבה עלי).

בעקבות פסטיבל גואל רצון שהתקיים בשבוע שעבר בערוץ 10, כתבתי מאמר קצר לעין השביעית על הטיפול השטחי והחובבני של העיתונות בכתות למיניהן. באותה הזדמנות צירפתי גם ביקורת על כתבתו המביכה של רוני קובן על "בני ברוך". הנה המאמר כאן, ובלינק שלהלן.

דבר אחד נוסף אני רוצה לומר על הקהילה של רצון, והוא פשוט להביא את דבריו של עופר שלח, שהביע את דעתו על כל העניין אחרי שהוא ורביב דרוקר ראיינו את מר רצון (ושתיים מנשותיו) ב"אולפן שישי". שלח אמר שלדעתו כל הסיפור של הקהילה הוא שהיא מתפקדת למעשה כמעין קבוצת תמיכה של נשים, רובן נשים שחייהן לא היו קלים כלל וכלל (ולרוב כפי הנראה באשמת גברים) לפני שהגיעו אליה, ואילו רצון עצמו משמש רק כמעין טוטם שניצב במרכז ומצליח בעצם נוכחותו ללכד סביבו את פעילות הסעד הרב-ערוצית. מתוך מבט שטחי, מחד על הנשים בקבוצה, ומאידך על רצון הבלתי מתוחכם עצמו, אני חושב שאלו הדברים הכי אינטליגנטים ששמעתי על הנושא, ולדעתי יכול מאוד להיות ששלח פגע בול בנקודה. חבל שהוא לא יכול היה להכניס קצת מההגיון הבריא שלו לתוכנית של מיקי חיימוביץ' שעסקה בנושא, ועל כך כאמור המאמר שלי להלן.

לינק