בעקבות פסטיבל גואל רצון שהתקיים בשבוע שעבר בערוץ 10, כתבתי מאמר קצר לעין השביעית על הטיפול השטחי והחובבני של העיתונות בכתות למיניהן. באותה הזדמנות צירפתי גם ביקורת על כתבתו המביכה של רוני קובן על "בני ברוך". הנה המאמר כאן, ובלינק שלהלן.

דבר אחד נוסף אני רוצה לומר על הקהילה של רצון, והוא פשוט להביא את דבריו של עופר שלח, שהביע את דעתו על כל העניין אחרי שהוא ורביב דרוקר ראיינו את מר רצון (ושתיים מנשותיו) ב"אולפן שישי". שלח אמר שלדעתו כל הסיפור של הקהילה הוא שהיא מתפקדת למעשה כמעין קבוצת תמיכה של נשים, רובן נשים שחייהן לא היו קלים כלל וכלל (ולרוב כפי הנראה באשמת גברים) לפני שהגיעו אליה, ואילו רצון עצמו משמש רק כמעין טוטם שניצב במרכז ומצליח בעצם נוכחותו ללכד סביבו את פעילות הסעד הרב-ערוצית. מתוך מבט שטחי, מחד על הנשים בקבוצה, ומאידך על רצון הבלתי מתוחכם עצמו, אני חושב שאלו הדברים הכי אינטליגנטים ששמעתי על הנושא, ולדעתי יכול מאוד להיות ששלח פגע בול בנקודה. חבל שהוא לא יכול היה להכניס קצת מההגיון הבריא שלו לתוכנית של מיקי חיימוביץ' שעסקה בנושא, ועל כך כאמור המאמר שלי להלן.

לינק

1. מסתבר שמלחמות הדת עברו באיים הבריטיים מרחובות אירלנד לצידי האוטובוסים. לא מזמן כתבתי כאן על מודעות האוטובוס שפרסמו מני אתאיסטים (דוקינס ושות'). אם כן הקונטרה-רפורמציה לא איחרה לבוא: אם אז פורסמו מודעות על אוטובוסים בבריטניה שהכריזו:

"סביר להניח שאין אלוהים, אז הפסיקו לדאוג ותיהנו מהחיים"

הרי שעתה, על פי הגרדיאן, מעטרות את אוטובוסי הממלכה המאוחדת הצהרות האמונה הבאות:

"בטוח יש אלוהים, אז הצטרפו למפלגה הנוצרית ותיהנו מהחיים" (מאת המפלגה הנוצרית)

"י ש אלוהים, ה א מ י נ ו. אל תדאגו ותיהנו מהחיים" (הכנסייה הרוסית אורתודוקסית – ההדגשות במקור)

"אמר נבל בלבו: אין אלוהים" (Trinitarian Bible Society , זה ציטוט מתהילים נ"ג, א', אולם הם מתרגמים "נבל" כ- fool)

כרגיל, הצהרות האדוקים מחד מגוחכות בוודאות שלהן, ומאידך מבישות בצביעות שלהן: האם אכן יברך נוצרי הגון את עמיתו ש"יהנה מהחיים"? עם כל אהבתי לאיש מנצרת, הנצרות כתופעה תרבותית היא אחד הכוחות היותר מדכאי שמחה שהפיקה האנושות. מינימום של יושר אינטלקטואלי היה מחייב את אותם גופים נוצריים לא לאמץ את הקו ההסברתי של האתאיסטים, אלא דווקא להדגיש את המחוייבות שיש ליטול על עצמנו, את הכניעה לסמכות, את קבלת העול של ערכים ואמונות ואת אימוץ השקפת העולם השמרנית והקפוצה שהם מטיפים לה ודאי מעל לדוכנים בכנסיותיהם. הרי יש להם סחורה מקורית משלהם (על איכותה ניתן כמובן להתווכח), אז למה להפוך להדוניסטים בגרוש כמו יריביהם? אין זאת אלא שכפי הנראה הם לא חושבים שניתן היום למשוך אנשים אם לא מבטיחים להם כיף, והכניעה להיגיון הזה על כן במודעות הנוצרים, הרבה יותר משהיא משכנעת שיש אלוהים, מכריזה בעצם על פשיטת הרגל הכללית של הכנסיות הללו בפני התרבות הפופולרית.

2. בהמשך לדברי משלשום על המאבק הבאמת מעניין בבחירות אלה, זה שבין הבית היהודי לאיחוד הלאומי, בגליון "נקודה" שנחת ממש אתמול על מפתן דלתי כותב מוטי קרפל העורך כך:

לדעתי שורש המחלוקת [בין המפד"ל לאיחוד הלאומי] עמוק הרבה יותר [ממאבקים אישיים]. המפד"ל מייצגת את היסוד הדתי אורתודוקסי (גם אם בגרסתו הלאומית) במונחיו של הרב קוק, ואילו האיחוד הלאומי […] מנסה לבטא את התפיסה האמונית, זו שנובעת מן 'הקודש העליון'. התודעה האמונית יונקת מהאידאה הא-לוהית, לא מהאידאה הדתית. […] אם אכן זהו שורש המחלוקת, זו מחלוקת משמעותית מאוד שראוי שנהיה מודעים לה.

קרפל מתכוון, אם הבנתי אותו נכון, שהאידאה הדתית היא התגלמות זו האלוהית בצורה מוגבלת, בחלק מהעם, אבל לא כשלם, וכחלק נרפה ולאה משהו. האידאה האלוהית היא חיבור ישיר אל הקדושה החיה, ולכן היא כוללת בתוכה את האורתודוקסיה, וגם את הלאומיות והאוניברסליות (שלוש ה"סיעות" בעם על פי חלוקת הרב קוק, שקרפל מתייחס אליה ברשימתו), והיא בעלת תעוזה וראייה אל האופק שעבור אחרים הוא בלתי רציונלי או אפשרי. האיחוד הלאומי יונק משם, ולכן הוא מפלגת האל האמיתית. הבית היהודי (שקרפל מכנה המפד"ל, כנראה כדי להדגיש את ארכאיותו), הוא רק אורתודוקסי נורמלי.

לחלוקה שאני התייחסתי במונחים סוציולוגים-אידיאולוגים, מתייחס קרפל במונחים תיאולוגים. ועל זה אני רוצה לומר (בלי כל קשר לתוכן הדברים): איפה עוד ניתן היום למצוא שיח תיאולוגי שכזה שמתנהל מעל במה ציבורית (כלומר לא רק בקונטרסים פנימיים של ישיבות)??? איפה עוד ניתן לקרוא אנשים מבוגרים דנים ברצינות באידאות אלוהיות, מבנים מטאפיזיים וישויות מיתיות??? רבותי, כבר אמרתי זאת ואומר זאת שוב: "נקודה" הוא נווה מדבר, ועם כל כמה שאני לא שותף לרוב הגדול של הדעות שהיא מציגה, אני חושב שיש לשמור עליה כאילו היתה פרח בר בסכנת הכחדה. עשו מנוי עוד היום: 02-6277777

3. כאשר הרב עובדיה מכריז לפני הבחירות שהצבעה עבור ליברמן היא נתינת כוח לשטן (!), ובקלטת שמפיצה ש"ס מספר הבאבא ברוך, שאביו, הבאבא סאלי, נגלה לו בחלום ואמר "תזהיר את הציבור שלנו בשמי, אני אביך! […] מי שיש בלבו חרדה לדבר השם, ומי שרוח האלוהים פועמת בלבו, חייב להצביע רק ש"ס. אסור לו להצביע שום דבר אחר, ובמיוחד לא ליברמן" – השאלה שצריך לשאול היא לא האם הציבור מטומטם, אלא עד כמה הוא מטומטם. אני חושב שגם ציבור מצביעי ש"ס לא עד כדי כך מטומטם, והמאמצים הפתטיים האלה לא רק שלא עושים עליהם רושם טוב, אלא גם תורמים להוזלת כל דבר שהרב יוסף או הבאבא סאלי יבטיחו בעתיד.

4. Edward Luttwak, שאני לא מכיר בכלל, כותב משהו מעניין ב- Prospect על התיאולוגיה המוסלמית על רקע המבצע האחרון בעזה. הוא טוען שבקוראן מוצאים התייחסויות רבות ושונות ליהודים:

קשה לסכם את ההשקפות הסותרות לרוב על היהודים, אבל אפשר לקבל את הרושם מהקוראן שבזמנו של הנביא היהודים היו עם חלש, ושנראה היה שהם ישארו חלשים. ובאופן מודגש יותר, הקוראן מבטיח עוצמה וכוח עדיף למוסלמים. היום העליונות הצבאית של היהודים על המוסלמים מעלה ספקות איומים לגבי האיסלאם עצמו. בדרפור ישנם קורבנות מוסלמים רבים, אך גם רבים מאלו שהורגים אותם. כתוצאה מכך מעולם לא היתה זעקה מוסלמית כנגד ההרג בדרפור שאפילו קרובה לזעם כנגד הנעשה בעזה.

5. והנה ראיון עם ג'יל טיילור, אותה אחת שחוותה שבץ מוחי שפתח לה את התודעה למצב מיסטי חביב למדי ודיברה על זה בהרצאה יפיפיה (אם כי פשטנית משהו) ב- TED

6. קית' דאומן, מורה דזוגצ'ן שאני מעריך ואוהב, מגיע לארץ. כתבתי עליו ועל תורתו כאן, וראיינתי אותו כאן. והנה הפרטים:

1. לדעתי אחת מזירות המאבק המרתקות באמת במערכת הבחירות הזאת (ואין הרבה כאלה) היא הדרבי הגדול בין שתי התנועות שיצאו מתוך הציונות הדתית, הבית היהודי והאיחוד הלאומי. המאבק הזה הוא למעשה ביטוי דמוקרטי (ופומבי מאוד) ראשון לחיכוך המתמיד, שליווה את הציונות הדתית כמעט מתחילתה, וביתר שאת מאז מלחמת ששת הימים, בין העקרונות הציוניים-לאומיים של תנועת "המזרחי" והרב ריינס, לבין אלו של הראי"ה קוק ובית מדרשו המיתי-קבלי.

הדיסוננס בין שני הזרמים האורתודוקסים הללו נוגע בבסיסו למעמדה של הרציונליות וערכי המודרנה מול האמונה והחוק ההלכתי: האם עלינו לבטל דעתנו ללא סייג מלפני המסורת (ולכן להאמין שמשיח בפתח, שיהודים טובים יותר מגויים, שרבנים צריכים לקבוע מדיניות בטחונית, שרחל אמנו מתגלה לפני חיילי צה"ל בעזה), או שהקב"ה דווקא היה רוצה שנפעיל את השכל ונישאר עם שתי רגליים על האדמה (ולכן נחליט החלטות לא על פי ציטוטי פסוקים וגימטראות אלא על פי שיקולים רציונליים ובדיקת העובדות, ולמרות שלא נרפה מהמסורת נדגיש בה את החלקים המתאימים למוסר האנושי המקובל בזמננו). גישת המזרחי, שפעם שלטה בכיפה בקרב הציבור הזה, הולכת ומאבדת את הבכורה, הציונות הדתית הופכת לדתיות ציונית, וכל זאת מסיבות רבות ומגוונות שאין כאן מקום להאריך בהן.

לפני שלושה חודשים התפרסם מאמר של יאיר שלג (שאף הפניתי אליו בזמנו) ובו הרב ד"ר בני לאו מנבא ש"האורתודוקסיה עומדת להתפצל באופן רשמי. יהיה מחנה אורתודוקסי שמרני שבמרכזו החרדים, ומולו מחנה אורתודוקסי מודרני, שמן הסתם יבחר לעצמו שם חדש, והם לא יוכלו לחיות עוד תחת קורת גג אחת של זרם משותף". לאו אמנם מתייחס שם לחיכוכים על בסיס הלכתי יותר מאשר אידיאולוגי-פוליטי, אבל החלוקה האחרונה הזאת חופפת במקרים רבים את הראשונה. האורתודוקסיה מתפצלת, והבחירות הללו הן ההכרזה הרשמית הראשונה על כך.

רועי שרון מסכם בקצרה את העניין כולו:

החגיגה הדמוקרטית של הכיפות הסרוגות התחילה לפני כמה חודשים. קבוצת רבנים בכירים הודיעה על "איחוד היסטורי" במחנה. המפד"ל הכריזה על פירוק, ומועצת חכמים חדשה בראשו של האלוף במילואים יעקב עמידרור כוננה בניסיון יומרני לגשר על הפערים. יריבים היסטוריים ישבו סביב שולחן אחד. אלא שהגשר שנבנה התפורר לרסיסים. רבני הימין המובהק לחצו על אורי אריאל לפרוש ולהקים מחדש את האיחוד הלאומי. אריאל פרש.

למפלגה החדשה-ישנה חברו נציגי ארבע סיעות ימין. אריה אלדד מ"התקווה", אריאל מ"תקומה", בני אלון מ"מולדת", ומיכאל בן ארי מ"ארץ ישראל שלנו" שייסדו הרב דב שלום וולפא וברוך מרזל [מפלגה גזענית-כהניסטית – ת.פ.]. בראש הרשימה הוצב שליחו של הרב זלמן מלמד מהבולטים ברבני הימין – יעקב כץ (כצל'ה), מייסד ערוץ 7 [… שאומר:] "האיחוד הלאומי יקבל עשרה מנדטים. הרב דוד אבוחצירא החזיק לי את היד ואמר שתהיה סיעתא דשמיא גדולה, ואני מאמין למה שהרב אבוחצירא אמר".

אמר אז אמר, לא?

עוד עדות למתח הרב, על גבול התיעוב ההדדי, של היריבות סטייל sibling rivalry הזאת ניתן למצוא בגיליון נקודה האחרון (ינואר). ב"עמוד הפותח", כותב מוטי קרפל, עורך כתב העת (שהוא חוזר בתשובה, תלמיד של הרב גינזבורג, בעל חזון משיחי נטורליסטי, ומחזיק שהציונות סיימה את תפקידה ושיש לזנוח את המוסר המערבי ולהקים מדינת הלכה שבמרכזה בית מקדש) על הפיצול שאוחז בימים אלה את ציבור הכיפות הסרוגות. קרפל מתענג על כך שבעוד שמפלגת "הבית היהודי" ניסתה להדיר מעצמה את "הקיצונים" ולהתמקד בפנים היפות של היהדות (חינוך, יידישקייט), הרי שהם, הקיצונים, ייסדו לעצמם בתגובה מפלגה משלהם ("האיחוד הלאומי"), והנה, בחסדו של האל, הם אף עולים על מפלגת החנונים ההיא במספר המנדטים, ואילו הראשונה מגרדת את אחוז החסימה מלמטה. קרפל אינו יכול שלא למצוא בכך צדק פואטי:

זוכרים את העץ שהכין המן למרדכי? טוב, אז הוא חוזר לבמה. בשנות התשעים, לקראת הכנסת ה- 13, תנועת התחיה הייתה בין היוזמות את העלאת אחוז החסימה לאחוז וחצי, כדי למנוע מהמרזלים למיניהם לבזבז את הקולות הקדושים ששייכים לה. בבחירות 92' היא נפלה בבור שכרתה למתחריה. אבל אף אחד לא למד את הלקח. לקראת הכנסת ה- 17 הועלה אחוז החסימה לשני אחוזים, כך שאפילו שני מנדטים לא יספיקו. נחשו מי הייתה בין היוזמות העיקריות למעשה זה? נכון, המפד"ל. טוב שיש מי שדואג שכל מני תנועות איזוטריות לא תבזבזנה לנו קולות.

אז איך מחולק בינו לבין עצמו ציבור הכיפות הסרוגות? זאת לדעתי ניתן יהיה לדעת באופן חד יותר מתמיד עם פרסום תוצאות האמת, ועל כן הבחירות הללו, באגף הזה שלהן, מעניינות מאוד. 

עד כמה השפיע הפינוי מעזה

אבל כבר לפני כן ניתן היה להעריך: באוגוסט 2007 יצא מחקר של יאיר שלג (בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה), תחת הכותרת "המשמעות הפוליטית והחברתית של פינוי יישובים ביש"ע: הינתקות 2005 כמקרה מבחן", בו סוקר המחבר את השפעת פינוי הישובים מרצועת עזה וצפון השומרון על בני הציונות הדתית לסוגיהם השונים (הנה עמוד המוקדש לו, ובו ניתן להורידו כ- pdf). בזמנו קראתי בשקיקה את המחקר, ואף הפניתי אליו כאחד מאותם אייטמים בצד הימיני של הבלוג. ואני מביא כאן דברים שכתבתי אז, לגבי ניתוחו של שלג את חברת הכיפות הסרוגות, בתוספות מסויימות:

שלג ראשית מחלק את הציונות הדתית לשני חלקים עיקריים: הרוב הגדול והדומם, ה"מודרני", שכולל בתוכו משפחות הגרות בערים הגדולות של ישראל, אנשים מבוססים (שלג אף מכנה אותם "בורגנים") שהשתלבו כמובן מאליו בכל שדרות המערך החברתי והכלכלי ושאין לו חזיונות גאולתיים יוצאי דופן (וודאי שלא אקטיביים) או דקדוקי הלכות מחמירים במיוחד. בקיצור, שומרי מצוות הפתוחים אל העולם הגדול. החלק השני הוא מיעוט המכונה חרד"לי, כלומר חרדי-לאומי, המתאפיין ביתר סגירות, ואף ניתוק מהעולם (למשל, בהתנחלויות מבודדות או מסוגרות) ושעולם התורה ממלא פחות או יותר את כל אופקיו.

את החרד"לים מחלק שלג שוב לשניים: "האגף הגאולתי", בהנהגת זרם "הר המור" והרב צבי טאו (ושכולל למשל גם את הרב אבינר) מדגיש את קדושתה של המדינה על מוסדותיה, ואת היותה היא ראשית צמיחת גאולתנו, שאמורה כמובן לפרוח במהרה בימינו. לצידו עומד "האגף ההלכתי", שבראשו (עד לא מזמן) הרב אברהם שפירא, שמחזיק בהשקפה קרובה יותר להשקפה החרדית, מהבחינה שהוא נזהר יותר לתת מעמד של קדושה למדינה (למרות שהיא מאוד חשובה לו כמובן) ורואה את העולם דרך פריזמה הלכתית יותר מאשר משיחית, ועל כן מקפיד הקפדה יתרה על המצוות. לשתי קבוצות אלה ניתן להוסיף את השוליים הפרועים של נוער הגבעות ואנשים דוגמת דניאלה וייס וברוך מרזל.

שלג טוען שדווקא החלק החרד"לי של הציונות הדתית, על שני אגפיו, סובל פחות משבר אידיולוגי בעקבות ההתנתקות – הוא פשוט הגיע אליה מצוייד מראש בנראטיב חלופי לזה הציוני (מי בדיאלקטיקה הגאולתית של הרבנים קוק ומי בהקפדה הסמי-חרדית על ההלכה והנטייה לבדלנות). החלק המודרני של הציונות הדתית, כלומר רובה, הוא שסובל ממשבר ערכי, שכן באבדן האתוס הציוני אין לו ממש לאן לסגת או להמשיך. השבר שחווה הציבור הזה בולט פחות לעין, אבל הוא ממשי, והוא כולל על פי שלג בעיקר התנתקות רגשית הולכת וגוברת מעוצמת המחוייבות שלו למדינה.

דווקא "הבורגנים", אם כן, חוו משבר אמוני גדול עם הפינוי מחבלי הארץ, שנערך בידי ממשלת ישראל, ומי יודע לכמה מהם משבר זה גרם לנטישת המחנה שלהם ואימוץ העקרונות של החלק החרד"לי. גם את זה ניתן יהיה אולי לבדוק על פי התפלגות ההצבעות בישובים והתנחלויות שונות בין שתי המפלגות המתחרות על קולותיהם: האם בשטחים הכבושים ינתנו קולות רבים יחסית לבית היהודי (=התפכחות וויתור על חלום א"י השלמה)? האם ברעננה יזכה האיחוד הלאומי ליצוג נאה (=הקצנה ואימוץ השקפה מיתית)? אחרי הבחירות ניתן יהיה לבדוק לא רק את חלוקת הכוחות בציבור הכיפות הסרוגות, אלא גם מגמות של הקצנה או התברגנות.

וכמובן, יש עוד אפשרות: אם שתי הפלגות לא תעבורנה את אחוז החסימה, לא יהיה יצוג אמיתי לציבור הגדול (והיקר והטוב ברובו הגדול לדעתי) הזה. אם זה יקרה "זה יהיה יום כיפור של הציונות הדתית, והראש שייערף הוא של אורי אריאל [מי שהפר את התחייבותו לאחדות ופרש מהבית היהודי לאיחוד הלאומי – ת.פ.]", אומר מקור אנונימי של רועי שרון. בכל מקרה יהיה מעניין.

 

2. וליברמן. ליברמן לדעתי הוא בדיחה גרועה. הוא בדיחה, כי כפי הנראה הוא לא מתכוון למה שהוא אומר, וגם אם כן, הוא יודע שלעולם לא יממש, ואף לא ינסה לממש, את מה שהוא מבטיח. הבדיחה היא גרועה, כמובן, כי בכל זאת אסור להכניס לשיח הציבורי רעיונות עיוועים שכאלה, וזה שהם זוכים לכזו פופולריות זה מדכא. אבל הוא לא יותר מבדיחה גרועה. כי לליברמן אין אידיאולוגיה. עם כל הגזענות הפאשיסטית שלו, הוא מחוויר מול קודמיו מהמאה העשרים. למוסוליני ולהיטלר היתה אידיאולוגיה (לגבי היטלר ניתן להתווכח על זה). ללנין בטח שהיתה אידיאולוגיה. לליברמן, כמו לפוטין, אין. לכן אין לו את אותו הלהט, את אותו זעם קדוש, את אותו הצדקה שבאה בילט-אין להרוג כל מי שעומד בדרכך. טירוף שכזה שמור בימינו לדתות בלבד.

לכן ליברמן מפחיד אותי הרבה פחות מאנשים כמו אורי אריאל או ברוך מרזל. כי מה שמניע אותו שונה לגמרי ממה שמניע אותם: הוא מונע על ידי תאוות כוח; הם מונעים על ידי אידיאולוגיה (במקרה שלהם: תיאולוגיה). אריאל יעשה בדיוק מה שהרבנים שלו יאמרו לו, והם לא מתחשבים בפוליטיקה מקומית או בינלאומית, ואפילו לא ביחסי הכוחות בין צה"ל לצבאות שסביבו, מעזה ועד איראן. הם סומכים על הקב"ה. ליברמן לא סומך על קב"ה, ולכן מתחשב בעובדות. ליברמן בסופו של דבר פרגמטי (כן כן, אמרו את זה גם על היטלר, לפני, זה לא משנה). לעומת אריאל, מרזל פשוט עושה רושם של אדם בעל אישיות גבולית ("על סף טירוף" כיוון אליו אתמול יהואר גל). ליברמן בהחלט שפוי, ולכן גם לא יעשה שום דבר שמרזל ישוש לעשות. אני מאוד מקווה שאני לא טועה, אבל כפי שכתב איפשהו בני ציפר, נראה שמפלגת הטרנד הנוכחית, עד כמה שהתמיכה המאסיבית בה מדאיגה ומצערת, אינה יותר מבלון נפוח. ומי יודע, אולי בזכותה נקבל סוף סוף נישואים אזרחיים.

 

3. אני אצביע מרצ.

האמת הידועה על כך שבכל מאבק שני הצדדים הולכים והופכים דומים זה לזה מקבלת בימים אלה אישוש חדש, ולא רק בחוסר ההבחנה ההולך וגובר של צה"ל בין חמאס לאזרחים חפים מפשע. ביום ראשון השבוע פירסמו עמוס הראל ואבי יששכרוף כתבה ב"הארץ" בה הם מדווחים בין השאר על פעילות הרבנות הראשית בקרב החיילים שנלחמים בעזה. על פי השניים

[הרב הראשי לצה"ל, תא"ל אביחי רונצקי] כבר הספיק לשהות בשטח, עמוק עם הכוחות […] דיווח תמים בגיליון האחרון של המגזין הצבאי "במחנה" מספר על כוח גבעתי שלוחמיו, דקה לפני הכניסה לעזה, מצטופפים כדי לקבל את ברכת הרב הגדודי, המשוטט ביניהם כשספר תורה בידו ונוגע בראשיהם. אולי אין להתפלא שזה הנוהג, בצבא שקרוב לשליש מלוחמיו ביחידות החוד הם חובשי כיפה. הרבנות נכנסת כאן לוואקום נרחב שהותירו המפקדים וחיל החינוך.

אבל חיילים מהשטח מספרים גם על תופעות אחרות: מכשירי אם-פי-3 ובהם דרשות מוקלטות של רבנים, שחולקו ללוחמים (כך מדווחת התנועה ליהדות מתקדמת), אספקת  טליתות ("שכפ"צ רוחני") ועוד. האם מישהו מפקח על המסרים של הרבנים? זה מתחיל להריח כמו "מלחמת מצווה". אמנם איש עוד לא התיז כאן מים קדושים על הלוחמים או חילק להם מפתחות לגן-עדן, אבל לשם כך תהיה תמיד המלחמה הבאה.

אחרי פוליטיקאים ואנשי עסקים שמלחכים את פנכתם של רבנים שונים (אני לא מתכוון לעובדיה יוסף, אלא ל"רנטגן" ודומיו), ואחרי חברות שמעסיקות יועצי פנג-שואי וקואצ'רים רוחניים, אולי היה צפוי שתהיה איזושהי זליגה של הרוחניות הניו-אייג'ית עובדת האלילים הזאת גם לצבא, אבל בעוד שכאשר מדובר באזרחים הרי העניין נוגע לאנשים מבוגרים שמחליטים לנהוג על פי רצונם ומיטב שיפוטם (נאמר), אין כל דרך להצדיק הטפה דתית לחיילים שנמצאים במצב שאולי אין כמוהו נתון להשפעה: הם צעירים, הם חייבים למלא פקודות, והם עומדים בפני סכנת חיים.

הפרופגנדה הדתית הזו, שמערבבת פונדמנטליזם עם ניו-אייג' ומציעה אמונה תמימה במקורות תוך ניצולם חסר המחויבות למען התועלת האישית, היא בזיון לצה"ל ועוד ראייה לנמיכות הקומה של חילונים כאשר הם ניצבים, בבורותם ורגשות הנחיתות שלהם, מול רבנים שבטוחים שהם ורק הם יודעים את האמת.

אבל התעטפות ב"שחפ"צים רוחניים" היא כלום לעומת הכתבה הבאה של אנשיל פפר שפורסמה היום ב"הארץ":

 

כאן אם כן מדובר כבר בהצדקת הרג חפים מפשע על ידי טיעונים דתיים פונדמנטליסטים: ציטוט פסוקים, המוצאים מהקשרם, כדי להכשיר את שרץ ההרג חסר האבחנה. האייטולות לא היו יכולים לנסח את זה טוב יותר.

 

1. לפני יומיים עלה ברחבי בריטניה, על גבי אוטובוסים, מה שהוא כנראה הקמפיין האתאיסטי המרענן ביותר מאז כתבי ניטשה. על כבישי הממלכה שועטים כעת אוטובוסים שעליהם מודבקת ההצהרה הנלבבת הבאה: "סביר להניח שאין אלוהים, אז תפסיקו לדאוג ותיהנו מהחיים" ("There's probably no God, now stop worrying and enjoy your life"). הנה מאמר של "הארץ" על כך.

הקמפיין הוא יוזמה של אריין שריין, עיתונאית וכותבת מלונדון, שקיבלה את הרעיון אחרי שראתה פרסומת דומה שניסתה לשכנע את העוברים ושבים להאמין דווקא בישו (היא עקבה אחרי כתובת האינטרנט בתחתית אותה מודעה וגילתה שאותה כנסייה גם מבטיחה לה שהיא תישרף לנצח בגיהנום על חוסר אמונתה). היא חברה לריצ'ארד דוקינס, מדען מוכר ואנטי-תאיסט מוצהר (כתבתי עליו ועל חבריו כאן), וביחד הם גייסו 135,000£ מתרומות עבור הפרסומות האפיקורסיות.

בוידאו שתוכלו לראות בסרטון בכתבה בגרדיאן (משם לקחו את זה "הארץ") דוקינס מוחה על ההתקפות כנגדו מצידם של אנשי דת. לשאלה של עיתונאית מהגרדיאן על הנטייה של דתיים להיעלב כל פעם שמפקפקים בקול בקיומו של אלוהיהם הוא עונה שהם עושים זאת משום שזה הנשק היחיד שיש להם בארסנל – הרי טיעונים רציונליים בדרך כלל יוק. אני חייב לומר שהוא צודק בדבר אחד: לא יכול להיות שאנשי דת יעלבו כשיאמרו שהם מאמינים בשטויות, ומצד שני יצהירו שמי שלא מאמין כמוהם יירש גיהנום נצחי.

ואפרופו עצבים, בברצלונה, שם גם עלה הקמפיין ("Probablemente Dios no existe. Deja de preocuparte y goza de la vida"), הכנסייה הקתולית כבר הראתה סימנים של זעם קדוש. מישהו שם טען ש"זוהי התקפה על הדתות כולן" (טוב, לא על הבודהיזם, נכון?), והארכיבישוף של העיר הוציא הצהרה ש"הדת אינה מקור לדאגות, והיא גם לא מכשול להנאה מהחיים". ועל כך יש לומר: אם אתה נוצרי והדת שלך אינה מקור של דאגות ולא מכשול להנאה, אתה כנראה לא עושה את זה כמו שצריך.

2. ואפרופו אפרופו עצבים דתיים וזעם קדוש, החמאס בעזה התחיל להוציא להורג בשיטתיות אנשי פתח החשודים בשיתוף פעולה עם ישראל, וכמו כן עבריינים "רגילים", הכל בשם האל, אני בטוח. על פי עמירה הס, בין 40 ל- 80 כבר נרצחו על ידי החמאסניקים. כפי שכתבתי, אין ספק שאלו אנשי מוסר ונאורות, שגם יודעים היטב איך לקדם את האינטרסים של העם שלהם.

3. הכתבה הזאת היא כמעט מלפני שנה, ובכל זאת, כי מסתבר שיש יוונים שרוצים להחיות את דתם העתיקה! אכן, פגאנים מודרניים, או יותר נכון פגאנים ניו-אייג'יסטים, מגיעים למקדשים העתיקים שעל האולימפוס ועורכים טקסים למען זאוס, אפולו אפרודיטה וכל החברייה העליזה ההיא. הכנסייה כבר מעוצבנת כמובן.

4. מאמר חביב, אבל ללא גילויים מרעישים, על הקשרים בין הנצרות לבודהיזם לפני 1000 שנה. 

5. חברי אביב טטרסקי העלה רשימה ובה פרטים על אירועים שנערכים בצד הקרבות, ומתוך כוונה לרמוז על אלטרנטיבה להם. אחד מהם הוא "ההליכה", כלומר הליכה שקטה שבה צועדים יחד, ללא דיבור או שלטים ובצורה מדיטטיבית, יהודים וערבים, ובכך מסמנים אפשרות של קיום אחר, לא מתוך קונפליקט. אביב ואנוכי היינו חלק מצוות שייסד את המסורת הזאת בישראל לפני שש שנים, עת יצאנו מיפו וצעדנו עד לירושלים עם מאות אנשים בפסח, אפריל 2002, בתוך גל הפיגועים הנורא שהתחולל אז ותחילת "חומת מגן" (אביב כתב על זה כאן). אני חושב שזה חשוב. 

6. לסיום, קראו את הרשימה החשובה מאוד הזאת של דרור בורשטיין. על מהות האנושיות. ועל האמת הברורה, שאם אנחנו פתוחים יותר לאושר, אנחנו גם פתוחים יותר לכאב, וסגירת עצמנו כלפי האחרון מביאה בהכרח לסגירתנו כלפי הראשון, ולמעשה לסיום החיים שלנו בעודנו חיים. דברים חשובים כל כך, ובעיקר בעת מלחמה.