(תחילה מילה אפולוגטית: לא הייתי נדרש שוב לטובלי אם לא הייתי יודע על ניסיונות שונים ומשונים שהוא עושה – בשם סמכותו כמורה רוחני ומתקשר טראנס-גלקטי – בבני אדם ובמערכות יחסים, שהוא אחראי על פירוקן של משפחות, על נטילת כספם וזמנם (בהסכמה כמובן) של אנשים טובים ותמימים ובאופן כללי על דרדור השיח הרוחני בארץ. אבל אני יודע את כל אלה במידה קרובה לוודאות. על כן הרשו לי להקדיש רשימה להתפתחויות במקרה המוזר של ד"ר טובלי ומיסטר אוריום)

כזכור, שי טובלי, בעבר מורה רוחני ישראלי צעיר ומבטיח, ביצע לאחרונה הסבה מקצועית (להערכתי הבלתי מקצועית מתוך חירפון אגומאני) והחל טוען שהוא מתקשר את "צוות הבוראים של הגלקסיה שלנו". מתוך הכרותי השטחית עם הביוגרפיה המזוגזגת של טובלי הערכתי (בתגובה 140 למאמר שכתבתי אז באנרג'י) ש"בעוד שנתיים שלוש הוא כבר לא יהיה הבודהה מאוריון".

אני כותב כאן כדי להודות ולהתוודות: טעיתי. טעיתי בגדול. איזה שנתיים-שלוש היו בראש שלי? חודשיים-שלושה לא עברו וכבר לבו התזזיתי של טובלי נהפך עליו: אז הוא קרא לעצמו "אור-יום", עמד בראש "תנועת 2012", ותיקשר כאמור את הבוראים הגלקטיים (ראו סוף הפוסט [עודכן 10/3], שם הדבקתי מנשר מגוחך מאז). כיום הוא חזר להיות שי טובלי, התנועה התפרקה עוד לפני שניתן לה זמן לחיות את חייה המביכים, והוא אינו טוען שהוא מתקשר את אותו צוות בוראים בן חמישה ישויות, אלא "אינטליגנציה חוצנית" באופן כללי. עניין הבוראים, אם כן, ירד, ומאידך מספר הישויות עלה מחמש למספר רב ולא מוגדר (כנסו לכאן, לפירוט מבדר: חוץ מישוע ובודהה יש גם את "פראוונה מכוכב ונוס" ואת "נרו מהפליאדות" – טובלי כצלחת לווין רב ערוצית), ועוד היד, כמובן, נטוייה, או כפי שהמורה היתה מחייכת ואומרת לאמא ואבא ביום הורים: לילד יש דמיון מפותח.

כמו כן המסרים רוככו בהרבה. טובלי כבר אינו טוען ש

אנחנו עומדים לדבר היום על קץ המסורות והדתות כפי שהיכרתם אותם. אם מישהו אחר היה מבקש לדבר על קץ הדתות, זה היה עשוי להיות מאוד לא מנומס מצידו, אבל לנו מותר, לאור העובדה שאנחנו יצרנו אותן. לאורך כל ההיסטוריה של האנושות אנחנו הקרנו את האנרגיות שיצרו את התרבויות, הדתות והמסורות  שלכם, ואת כל הידע שאתם מכנים ומגדירים כאלוהים, וכעת הגענו לנקודה בהתפתחות שלכם, אשר בה אנו מעוניינים למחוק את הידע, הזה ולהביא תפיסה חדשה. ברבות הימים אנו עומדים ליצור כאן דת קוסמית חדשה, זו המטרה שלנו.

אלא מסביר ש

אינטליגנציה חוצנית לא באה לשנות שום דבר מהקיים בתרבות האנושית ולכן אינה מעוניינת לסתור ידע קיים. מטרתה היא להביא ידע חדש, אלטרנטיבי לזה הקיים בתרבות האנושית, וכך מי שמעוניין יכול לשלב את פתרונותיה בתוך המסגרות הקיימות, ומי שמעוניין – יכול להשתמש בה כחזון מרחיק לכת לתרבות אנושית חדשה לגמרי.

כל ההתפתחויות האלה חשובות לטעמי. אם קודם האמנתי שטובלי איננו שרלטן, אלא מאמין באמת ובתמים במה שהוא אומר, הרי שאחת הסיבות לכך (בנוסף להכרותי איתו והרושם שהוא עשה עלי, של אדם טוב והגון) היתה שלהערכתי טובלי החדש פשוט חף מכל מודעות עצמית. כי גם אם הוא היה בטוח שהוא מתקשר את "הבוראים", הרי שלו היתה לו ביקורת עצמית מינימלית (והוא אינו אדם טיפש) הוא היה מרכך מאוד את המסר שאיתו הוא יצא לקהל הרחב, "בונה" את הדברים לאט לאט, מתוך ידיעה שהצגת הדברים כפי ש(הוא מאמין ש)הם תתקל לכל היותר בלעג ובבוז (כפי שאכן קרה). כלומר דווקא המופרכות המוחלטת של אמירותיו היתה בשבילי ראייה מסויימת (בשיתוף עם הרושם הטוב שעשה עלי בעבר כאמור) שהוא מאמין לחלוטין במה שהוא אומר, ושהוא נמצא במצב שבו הוא השיל מעליו כל רצון, או יכולת, לרפלקסיה וביקורתיות.

מאידך, שינויי הגירסה האלה הם בדיוק סוג הריכוך שהייתי מצפה לראות מאדם שמסוגל להתבונן על עצמו מהצד ולבחון את מעשיו בקנה מידה אובייקטיבי (פחות או יותר). דווקא זה מעלה את החשד שהעניין יותר מבויים מאשר היה נדמה לי, כלומר ששי יותר שפוי, ולכן גם יותר שקרן, ממה שחשבתי. כי האופציה השנייה היא שאותן ישויות שאמרו לו לפנים שהן הבוראים הגלקטיים שינו פתאום את דעתן (או הוויתן), וקשה לי להאמין שהישויות האלו היו מבזות את עצמן ככה. את זה הן משאירות לטובלי.

[עדכון נוסף על מצבו של טובלי – מרץ 2009]

[ב- 26 לחודש ימלא בדיוק עשור להתאבדותה הקולקטיבית של כת מתקשרי החייזרים "שער גן עדן". אכתוב משהו על כך אז, אז אל תזפזפו. ולמרות האווירה הבאמת פורימית של הרשימה, הנה קטע על פורים פרופר שכתבתי לפני שנתיים ל"תרבות וספרות"]

רוח רפאים מרחפת כעת הזו על פני הניו-אייג' העולמי. זוהי רוחה של הפילוסופיה האינטגרלית. ליתר דיוק, זוהי רוחו של הפילוסוף האינטגרלי, חוקר הרוח והחומר, הפּנְדיט האמריקאי הנודע, קן וילבר. וילבר הוא כיום בלי ספק ה"פילוסוף של הרוחניות" בה' הידיעה. הוא כונה "אריסטו המודרני", "האינשטיין של חקר התודעה" ועוד שלל סופרלטיבים, וגם אם הם מעט מוגזמים, הרי שאין ספק שוילבר אכן אדם מבריק, שעושה עבודה חשובה מאוד. מאוד. בשילוב מרענן של ידענות, חכמה, השגה רוחנית והומור הוא פורש תפיסת עולם שמתעלה מעבר למטריאליסטי, אל הרוחני, אבל שומרת שתי רגליים על הקרקע: רגל אחת במסורת הרציונלית-מדעית של מאות השנים האחרונות, רגל שניה בתובנות למודות השנים של המסורות הדתיות של האנושות.

הוא מציג תמונת עולם כוללת-כל: הפילוסופיה שלו היא "אינטגרלית", במובן בו היא מנסה לכלול ולשלב אמיתות רבות ככל האפשר, לא רק מתקופות ומיבשות שונות, אלא גם משדות ידע שונים. וילבר מבקש ללמוד איך משתלבים ביניהם מיתוסים ותורות מדעיות, אנתרופולוגיה ואידיאולוגיה פוליטית, אקולוגיה ומאגיה ומתמטיקה ומיסטיקה ולנסות ליצוק יחד מכל הגופים הללו מפה מפורטת וברורה של "מכלול הידע האנושי".

כל זה נכון וראוי להערכה. על עבודתו של וילבר כתבתי קצת בביקורת על ספרו "קיצור תולדות הכל" שתורגם לעברית (ושנמאס לי לחכות לפרסומה אבל היא אמורה לראות אור מתישהו במוסף "ספרים" של "הארץ"), ואני מאוד ממליץ לקרוא את הספר המצויין הזה. את הרשימה הבאה, בכל אופן, אקדיש לביקורת על שיטתו, שכן גם אם וילבר אכן יצר מפה מרשימה לא ברור אם היא אכן מייצגת את מכלול הידע האנושי, או את מכלול הידע של וילבר, וגם זה תוך חוסר דיוק וטעויות מביכות. אנסה להציג חלק מהביקורת שלדעתי חייבת להימתח על תורתו של וילבר, וכמו כל דבר בצה"ל הביקורת הזאת תתחלק לשלושה חלקים: אבקר ראשית מקצת מרעיונותיו של וילבר, אחר כך את שיטות העבודה שלו ולסיום את האיש עצמו והמתרחש סביבו.

אבולוציה עכשיו

לצורך בניית הפרדיגמה שלו, מקים וילבר לתחייה שני רעיונות מערביים עתיקים, ומשדך אותם עם פילוסופיה נון-דואליסטית מזרחית. שני הרעיונות הללו הם עקרון "שרשרת הקיום", כלומר האמונה שהמציאות היא רצף שופע ומשתכלל של דברים ויצורים, כאשר מתוך כל יצור או דבר קדמון יוצא או נוצר יצור או דבר עליון. במילים אחרות: סוג של אבולוציה של הקיום, תנועה אורגנית של חלקי היקום מהנמוך ביותר אל הגבוה ביותר, מהאלקטרון ועד וגלקסיה, מהאמבה ועד לאדם המואר בשלמות.

הרעיון השני הוא העקרון ההגליני (כלומר: של הפילוסוף הגאון ג.ו.פ. הגל) בדבר מימושה של "הרוח האבסולוטית" במציאות הקונקרטית, כלומר האמונה שהמימד המוחלט של המציאות מתהווה ומתפתח כהיסטוריה החומרית-רוחנית של היקום שלנו. לא רק זאת, אלא שיש לו מטרה ברורה, והיא הכרת עצמו: המציאות כולה נעה כלפי מודעות עצמית גבוהה יותר ויותר, עד שתגיע לידיעה עצמית שלמה.

את שני אלו הוא משדך לעקרונות הנוו-דואליסטים של האדוויטה ההינדית והמדיאמיקה הבודהיסטית, בכך שהוא רואה (האמת, בדומה מאוד להגל) את המציאות כולה כאחדות אחת הכוללת בתוכה את הסובייקט והאובייקט וכל ריבוי שהוא.

הרעיונות האלו באמת נהדרים, וחלקם גם חביבים עלי אישית, אבל צריך להיות ברור שלפחות לגבי הראשונים, מדובר באמונות גרידא. אלו מיתוסים. והבעיה היא שוילבר מציג אותם כעובדות הנובעות ממחקר אמפירי. וילבר מבכה את התעלמותו של המדע המודרני מהמימד הפנימי, האינטימי של האדם, וזועק כנגד הרדוקציה שהוא עושה מהכל לכדי חומר (לדוגמא: מחשבות הם רק ריאקציות כימיות במוח). יופי. הוא מתעקש שמימדים רוחניים גבוהים יכולים להיות מוכחים על ידי ניסיון אישי של האדם. נכון: גם לדעתי עניין הנון-דואל הקיומי, למשל, יכול להיות מוכח על ידי חוויה ישירה של האדם. אבל אין שום אפשרות להוכיח את עקרון שרשרת הקיום, ולא את ההנחה שהמטרה של הרוח היא לדעת את עצמה – לא על ידי ביסוס אמפירי-מדעי ולא על ידי חוויה ישירה. כאמור, אלו מיתוסים. באותה מידה אפשר לומר שהעולם נברא על ידי צמצום הוויתו של האל ושבירה של כלים קוסמיים, או שתכלית החיים היא שחרור ממעגל הלידות מחדש. לרעיונות הללו יש את אותו תוקף מבחינת המעמד המדעי-אמפירי שלהם (כלומר, אין להם תוקף). מיתוסים הם דבר חשוב, אבל חשוב לא לערבב בינם לבין עובדות, כמו גם בינם ובין תיאוריות מדעיות. וילבר מערבב חופשי.

הלאה: וילבר טוען שלא ייתכן שבשתים-עשרה מיליארד שנה מאז המפץ הגדול יופיעו חיים בצורה אקראית, והעובדה שהם הופיעו משמשת לו כראייה לזה שליקום יש כיוון, תלוס (מטרה) ויצירתיות אינהרנטית. עכשיו, זה נכון שיש מדענים שחושבים שזה לא ייתכן, אבל יש גם כאלה שחושבים שזה כן ייתכן. בכל אופן, עצם העובדה שזה קרה לא מוכיחה לדעתי שום דבר, כי אם זה לא היה קורה לא היינו כאן כדי לתהות על זה. במילים אחרות: גם סיכוי של אחד למיליארד לחיים יכול להתרחש, וממילא אם הוא לא היה מתרחש אף אחד לא היה כאן כדי לקונן על מר גורלו. כלומר אין שום ראייה לכך שליקום אכן יש תכלית. שוב: זהו מיתוס, או אמונה, בשום אופן לא עובדה.

ועוד: וילבר טוען שהעובדה שעד היום צורות חיים הלכו והשתכללו מראה שכך דרכו של עולם ושהיקום נמצא במגמה של מורכבות הולכת ועולה. לא נכון: צריך לזכור שאבולוציה אין פירושה דווקא שכלול אלא התאמה למצב הנתון. זה נכון שבמיליוני השנים האחרונות החיים נעו במגמה כללית של השתכללות, אבל הבעיה היא שאין שום דבר קבוע במגמה הזו: היום מוסכם על אסטרו-פיזיקאים רבים שבעוד כמה מיליארדי שנים השמש תתנפח והטמפרטורות על כדור הארץ יעלו מאוד. בהחלט הגיוני שאז האבולוציה תהפוך את כיוונה וצורות החיים ילכו ויעשו פשוטות יותר ויותר כדי להתאים עצמם לסביבה. כלומר: רק ג'וקים (או אולי רק חד-תאיים) יוכלו לשרוד וזה כל מה שישאר. אגב, זה גם יקרה אם נעלה את עצמנו בפטרייה אטומית השמיימה או אם נגזור שואה אקולוגית על כדור הארץ, כך שאולי לא נצטרך לחכות כל כך הרבה לפני שהאבולוציה תשנה את כיוונה. בקיצור: בהחלט סביר שאבולוציה של שכלול היא עניין ארעי, קונטינגנטי. לא עקרון מטאפיזי, כפי שוילבר מנסה להציג.

וילבר, אם כן, לוקח צורות של הסבר, תיאוריות מטאפיזיות, מיתוסים – למעשה: אמונות – ונותן  להן מעמד של עקרונות ודאיים, של חוקי טבע. והבעיה היא שהוא לא שם לב לכך, ולא מתריע על כך. מדהים שדווקא מי שמקדיש את חייו ל"מיפוי הידע האנושי" ולעשיית הבחנות ברורות בין סוגי שיח שונים (מאגיים, מיתיים, רציונליים וכו') לא מצליח להבחין שמה שהוא מוכר בתור תורה אמפירית בעלת תוקף מדעי אינו אלא מיתוס מודרני (ומודרניסטי) אחד גדול.

כל תכלית תורתו של וילבר היא הצפייה למהפכה האבולוציונית הבאה ובא יעלה ויבוא על פני האדמה זן חדש של אדם: האדם המואר. כן, אותם מוארים שסובבים אותנו כבר כיום הם, מסתבר, חיל החלוץ של הקפיצה האבולוציונית-אנושית-תודעתית הבאה עלינו לטובה. וילבר רואה עצמו בונה את הבסיס התיאורטי למהפך התודעתי הזה, והוא ותלמידיו מרגישים באופן טבעי כאוונגרד הרוחני של האנושות.

אני אישית לא אוהב את כל אופנת האבולוציה הקוסמית או הרוחנית (להבדיל מהביולוגית, שהיא עובדה מדעית). נראה לי שכל הציפייה הזאת ל"קפיצה התודעתית" הכלל-אנושית אינה יותר מאשר גרסה מדוללת ופסאודו-רציונלית לרעיון היהודי-משיחי הישן והבעייתי. לדעתי יש ודאי שינוי בעולם, אבל אני בספק אם אפשר לקרוא לזה שיפור. בשביל למדוד שיפור אנחנו צריכים לקחת קריטריון מסויים שישמש לנו מדד. אם נבחן את צורות התקשורת בין בני אדם, נראה בעליל שהתרחש שיפור גדול באלפיים שנה האחרונות (מדיג'רידו לפלאפון). אבל זה לא מה שמעניין אותי, וגם לא את וילבר. מה שמעניין אותנו הוא שיפור במודעות העצמית, בקשר עם האלוהות. ובזה קצת יותר קשה לראות שיפור. גם אם נודה שיש שיפור, כלומר שיותר אנשים היום יותר מודעים לעצמם מאשר, נאמר, לפני אלפיים שנה, עדיין זה לא מוכיח שום עקרון מטאפיזי. כלומר מכאן ועד לומר שכך זה חייב להיות, שזו "דרכה של הרוח", שזה הכיוון העקרוני של תנועתו של היקום – בשביל זה דרושה לא פחות מאשר קפיצת אמונה, גם אם רבים נוטים לקפוץ אותה בחדווה.

הבעיה עם ההנחה הזאת היא שקשה מאוד, ואולי בלתי אפשרי, להביא לזה ראיות. האם יש אכן יותר מוארים היום מבעבר? ולא רק באחוזים, אפילו מבחינה מספרית פשוטה, האם יש יותר מוארים היום מאשר בזמנו של הבודהה? מסופקתני. לדעתי אין שום ראייה לכך. מה שיש בוודאי הוא יותר הייפ ובאזז, וטוב שכך (כי טוב שמדברים על זה), ויש בוודאי גם יותר דרכים לשמוע, לראות, להגיע וללמוד ממי שהגיע לתובנה רוחנית כלשהי, וגם זה כמובן טוב מאוד מאוד לדעתי. אבל האם אכן בקרוב תתחולל טרנספורמציה תודעתית כלל אנושית, כולנו נתעורר אל האמת והארץ תמלא דעת ה'? אולי. ואולי הרבי מליובאוויטש הוא המשיח.

לא רק זאת: כפי שכותב אנדרו סמית, צריך לזכור שכאשר היו טרנספורמציות תודעתיות של האנושות בעבר הדבר קרה בקלות ובצורה המונית. למשל המעבר לחשיבה רצינלית, שוילבר מזהה עם המהפכה התעשייתית, התרחש אצל כמעט כל מי שחווה אותה, כלומר כל מי שחי במקום הנכון בזמן הנכון. כמו כן כאשר ילד עובר דרך שלבי ההתפתחות שלו אנחנו יודעים שאם אין איזו בעיה חמורה הוא עושה את זה באופן טבעי ואפילו בלתי נמנע. מאידך, אנחנו יודעים שמאוד מאוד קשה להגיע לרמות גבוהות של התפתחות רוחנית. נראה אפילו שמדובר בהתפתחות שבמידה רבה (גם אם לא מוחלטת) היא פשוט לא טבעית לאדם, שכן הוא חייב ללכת נגד נטיות פסיכולוגיות חזקות מאוד שטבועות בו.

אז ככה נראה מחקר אינטגרלי

אומר כמה מילים על דרכי עבודתו של וילבר, ומכיוון שהנושא ענק והספרים רבים, אשתמש בדוגמא אחת בלבד מתוך משפחה לא קטנה של יתומי-וילבר מחקריים. כשקראתי את הספר שתורגם לעברית לא הייתי יכול שלא להרגיש שהוא מטפל בצורה שטחית עד שרלטנית בפילוסופים גדולים מהעבר. במיוחד נראו לי מופרכות המסקנות שהוא מסיק על פלוטינוס. פלוטינוס הוא הפילוסוף החשוב ביותר במערב בין אריסטו לדקרט. הוא אבי הניאופלטוניזם, תורה פילוסופית שהשפיעה בצורה עצומה על כל המערב, על שלוש הדתות הגדולות (וזה כולל, אגב, השפעה מכרעת על הקבלה) והוא גם מיסטיקן גדול ומרתק בלי קשר להשפעתם של רעיונותיו החשובים. וילבר נתלה בו, בהגל ובסרי אורובינדו כאשר הוא מגיש לנו את תיאורית שרשרת ההוויה הנון-דואליסטית שלו. הם המקורות שלו מהעבר.

וילבר רואה בפלוטינוס את מי ש"נתן להולארכיה הגדולה את ביטויה המלא ביותר" (עמ' 385 בספר שתורגם, הדגשה שלי). יפה וטוב. ב- magnum opus שלו, Sex, Ecology, Spirituality: The Spirit of Evolution, כותב וילבר ש"מאפלטון לפיד הנון-דואליזם, הראיה האינטגרטיבית, עדיין שלם, עבר באופן ברור ביותר לפלוטינוס (205-270 לספירה), שנתן לו את אחד הביטויים המלאים, החינניים, העוצמתיים ביותר שניתן למצוא במקום כלשהו, בזמן כלשהו, בצורה כלשהי, עתיקה או מודרנית, מזרח או מערב." (עמ' 341, תרגום שלי). וואלה, נשמע ממש טוב, לא?

הבעיה היא שבשביל שפלוטינוס יכנס למודל של וילבר ויענה באמת על סופרלטיביו, הוא היה צריך להשתנות. זו אולי לא בעיה בשביל פלוטינוס כי הוא מת כבר אלף שבע-מאות שנה ולא יכול לסבול ממה שוילבר מעולל לו, אבל זו כן בעיה בשביל וילבר, אם הוא חושב שאף אחד חוץ ממנו לא קרא מעולם את פלוטינוס.

וילבר כותב חזור וכתוב על אהבתו של פלוטינוס את העולם. הוא מנסה כך להראות שפלוטינוס לא היה דואליסט, כלומר שהוא לא העדיף את הרוח המוחלט וידע למצוא את האבסולוט ביחסי, את האחד בריבוי, את הכללי בפרטים. כותב וילבר: "לפי פלוטינוס כל ממד גבוהה יותר בהולארכיה מתעלה אל מעבר קודמו וכולל אותו, כך שכל דבר ודבר, כל אירוע ואירוע, בלי יוצא מן הכלל, שוכנים בצורה מושלמת ברוח, באחד." (שם, עמ' 323).
אבל פלוטינוס בכלל לא ידע שהוא כזה. לצערי פלוטינוס היה כנראה דואליסט לא קטן. אציין כמה פרטים מפלילים: הביוגרפיה שכתב תלמידו הראשי של פלוטינוס, פרופיריוס, על רבו נפתחת במשפט: "פלוטינוס, הפילוסוף בן-דורנו, היה כמי שמתבייש בשל הוויתו בגוף" (ראו פלוטינוס, אנאדות, תר. נתן שפיגל, הוצ' מוסד ביאליק, עמ' 171). במילים פשוטות: פלוטינוס שנא את העובדה שיש לו גוף. כלומר הוא רצה להיות רק רוח. כלומר הוא העדיף את הרוחני על החומרי. כלומר דואליזם.

והנה ציטוט של הפילוסוף עצמו: "…מה שהוא חסר כל, וכך הדבר בחומר, הרי זה הרע לאמיתו, שכן אין לו כל חלק בטוב." (שם, 1.ח'.5., עמ' 251). כלומר החומר הוא רע כי הוא לא הטוב, שזה האחד המוחלט. ומה צריך לעשות המחפש הרוחני על פי פלוטינוס? "…הרואה את הדרו של גוף אל נא יקפוץ עליו, אלא ידע שצלמים הם ועקבי צללים, וינוס לו להלה, שהללו הם צלמיו." (שם, 1.ו'.8., עמ' 243). כלומר על המחפש להרפות מהדברים שהם בבואות בלבד של האחד ולשאוף רק עליו. הנה שוב: "עלינו להחזיר את עצמנו אל המצב שהיה, כפי שאמרנו, קיים בנצח, אל אותם החיים הרוגעים, שכולם מליאות אחת, בלתי מוגבלת עדיין, ללא כמישה לחלוטין, שרויים בנצח ומופנים אל הנצח." (שם, 3.ז'.11., עמ' 425). דואליזם כפי שרק דואליזם יודע להיות (אבל לשאוף כמובן לא-להיות).

מכאן ומעוד מקומות רבים ברור שפלוטינוס לא חיבב מי יודע מה את העולם. הניאופלטוניזם רואה את העולם כפחות אמיתי ופחות טוב מ"האחד", שהוא מקור העולם. אז נכון שיש לו גם התבטאויות אחרות (הוא סותר את עצמו כמו כל פילוסוף רציני), ווילבר דואג כמובן להביא ולהדגיש אותן, אבל הוא דואג לא להביא ואפילו לא לציין את העובדה שחלקים נכבדים ביותר מתורתו של פלוטינוס מדברים בדיוק, אבל בדיוק, להפך! ובסופו של דבר, ההתבטאויות הדואליסטיות גוברות על הנון-דואליסטיות. פלוטינוס מוכר בעולם המחקר כמיסטיקן "חוץ-עולמי", כלומר ששואף לברוח מהעולם ומהחומר. וילבר לא שמע על כך. זה לא רציני, לא מקצועי, וגורם לי לפקפק בלמדנותו של וילבר, אם לא גם בכנותו.

וילבריטיס

עד כאן ביקורת עניינית על תורתו של וילבר ומחקרו. כעת להערה אישית קטנה. וילבר עצמו כמובן לא כליל השלמות, קצת קשה לו לקבל ביקורת ולפעמים הוא מתעצבן על אנשים, אבל הוא כמובן אדם עם חולשות כמו כולנו, לזכותו יאמר שהוא לא טוען שהוא מואר או מושלם (למרות שהוא מאפשר לחסידיו לטעון בערך כך) ואני לא יודע אם ברמת הפירסום והחשיבות שהוא הגיע אליה הייתי מצליח יותר טוב לשמור שלא יקפוץ לי האגו ושראשי לא יתמלא בשתן. בסך הכל, כך נראה, הוא באמת בחור טוב.

ברם בעיה אחרת מתחילה להסתמן עם תנועתו ההולכת ותופסת תאוצה. יש חשש בקרב רבים שבשנים האחרונות צמחה סביב וילבר תודעה קצת כיתתית. יש האומרים שזו למעשה כת קטנה. כתונת. זו כמובן לא כת נוראית מהסגנון של ג'ים ג'ונס שבסוף דרכה כולם מתאבדים, וגם בהחלט לא מהסוג שמתעלל במשתתפיה רגשית ומינית, אבל זו אולי כן בצורת הגישה הדוגמטית וחוסר היכולת לקבל ביקורת, בהרגשה של מועדון סגור ותפיסה עצמית של אוונגארד שרק הוא יודע סוד גדול ועליו מוטל להציל את העולם.

אם אתם שואלים אותי, "כת" היא מילה חריפה מדי כדי להשתמש בה כאן. אבל נראה שהתנועה כן עוברת תהליך בו מתמונת עולם פתוחה ואינטגרלית (צהוב בספיירל דינמיקס) היא נצבעת יותר ויותר בגוונים כחולים של לנו-יש-את-האמת-כולה. וילבר אוהב להמציא מונחים, והוא מכנה רוחניות פוסט-מודרנית מערבית מלאה בחשיבות עצמית ואגואיזם "בּוּמֵריטיס" (על שם דור הבייבי-בומרס שזה מאפיין אותו). אני חושב שאפשר לקרוא למה שקורה היום בחצרו של וילבר "וילבריטיס" (השם הודבק לעניין על ידי אלן קצלב, שהוא זה שמכנה את הקורה שם "כת").

המוסדות האינטגרליים של וילבר מונעים על ידי תשוקה עצומה להפיץ ידע שהם בטוחים שהוא התשובה לכל בעיות העולם. הם מגדירים את עצמם כשני האחוזים העליונים של האנושות מבחינת התודעה ההוליסטית-אינטגרלית שלהם והם בטוחים שוילבר הוא הפילוסוף הגדול ביותר מאז הגל במערב ואורובינדו במזרח. ברור להם שלמעשה הוא הצליח למפות את מכלול הידע האנושי כולו ולכונן את התורה הפילוסופית של תקופתנו, זו שתביא אותנו (כלומר את האנושות) לתקופה חדשה בתולדותיה. ראו איך הם מסיימים הודעה לחברי ה"אינטרגל אינסטיטוּט" מלפני שבועיים:

The Integral revolution is greater than any one of us and is being sustained by a community of people far outside the immediate circle of the men and women who work for Integral Institute.  You are part of an intimate group of people embracing something important enough to have attracted the attention of many of the world’s leading thinkers, politicians and business leaders.  We welcome all of you to join us, and to continue to share your vision, passion, love, and thoughts.

וילבר עצמו, גם אם הוא עושה זאת תוך כדי חיוך ובדרכו המקסימה, טוען שמה שהוא עושה "לא נעשה מעולם, בכל היסטוריה הידועה של היקום", וכותב ש"אני נמצא במרכז הטרנספורמציה החברתית הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית". האם הוא צוחק? גם אם כן, אני חרד שמא בשנה הבאה הוא כבר יאמר את זה במלוא הרצינות. במילים אחרות: התנועה האינטגרלית של וילבר הולכת ומתנפחת ממגלומאניה כמו צפלין, וכמו אותם יצורים מעופפים חסרי חן וגמישות ומלאי אויר חם וגזים דליקים, זה יכול להיגמר רק רע.

בקשר לכך אביא את הדברים האלה:

קבוצה חיובית איננה יוצאת להציל את העולם. לא פעם צוין שאחוז גבוה מאוד של אנשים בקבוצות בעייתיות הגיעו לשם בתחילה מתוך מניעים אלטרואיסטים ואידיאליסטים לכאורה, מתוך רצון לעזור לאנשים ולשפר את העולם. אבל לאידיאליזם הזה יש בדרך כלל מבנה מאוד דומה לזה של 'המאסטר המושלם' – ארכאי ונרקיסיסטי. המניע הנסתר הוא 'אני והקבוצה הולכים לשנות את העולם' […] לא רק זאת, אלא שהגרעין הנרקיסיסטי שלו נראה בברור על ידי היוהרה של עמדה הזאת עצמה: לנו יש את הדרך היחידה (או הטובה ביותר), ואנחנו נשנה את העולם, כלומר אנחנו נכפה את הרעיונות שלנו על אותם בּוּרים ששם בחוץ. […] המניע הנסתר שאנחנו הולכים לשנות את העולם הוא ארכאי ונרקיסיסי.

[תרגום שלי מהאנגלית, ציטוט שמביא ג'ים צ'מברלין] וילבר עצמו כתב את המילים החכמות האלה ב- 1983, בספרו Eye to Eye. פעם הוא ידע בדיוק ממה להיזהר: מאותו הלך רוח משיחי, מגלומני שמתיימר לדעת הכי טוב ולהיות הכי צודק; מאותו יצר נלהב, אגואיסטי שגורם לך להרגיש שאתה בחוד החנית של האנושות ושבידך להציל אותה מעצמה; מאותה תשוקה אלכימאית, ילדותית להיות זה שיפתור את כל בעיות העולם ושממך, או תחתיך, תתחיל ממלכת גן עדן. ולא שהשאיפות האלה לא ראויות, לא נעלות. ולא שהיצרים האלה לא חבויים בכולנו, ולא שהם הכרחיים במידה מסויימת לחיים של יצירה. השאלה היא עד כמה אנחנו לוקחים אותם ברצינות, עד כמה אנחנו לוקחים את עצמנו ברצינות, עד כמה אנחנו מתפתים להאמין שכן, שאנחנו, מה לעשות, המשיח. וילבר, למרות חכמתו הרבה, למרות כוונותיו הטובות, למרות חוש ההומור המצויין שלו, מתחיל ליפול בפח הזה. הרושם שלי הוא שאם פעם וילבר ידע בדיוק ממה להיזהר, חוויות סאטורי מרובות (ואולי היו אלה אורות הניאון של התהילה) קצת סינוורו אותו והוא איבד את דרכו. הוא לא נזהר מספיק.

[אבל אני בכל זאת אוהב אותו ומאוד מעריך אותו – ראו דברי הפתיחה (והמתינו לסקירה של הספר)]

נספח 1:

ולא רק בנוגע לאופי רעיונותיו של פלוטינוס וילבר שוגה. באותו ספר הענק Sex, Ecology, Spirituality: The Spirit of Evolution הוא גם מצטט קטעים ממנו לא נכון. למי שיש כוח ראו מאמר ביקורת של אקדמאי המומחה לפלוטינוס כאן, תשובתו המאוד לא יפה (קשה לו לקבל ביקורת) של וילבר כאן, ותשובתו של המבקר לתשובתו של וילבר כאן. ושלא יהיה ספק, המומחה צדק. לראייה: הציטוטים שהוא אומר שהם שגויים (כמובן, אגב, שגויים בצורה שעושה לוילבר ולתורתו שירות טוב), שוילבר תוקף אותו בזעם וטוען שהם כן נכונים, ושההוא שב ומתעקש שהם שגויים – תוקנו במהדורה השנייה של הספר שנמצאת ברשותי. ואפרופו פלוטינוס, נראה שהטיפול השטחי של וילבר בפילוסופים כולל גם את וייטהד. הנה.

נספח 2:

תגובתו של אורן אנטין, תלמיד ותיק של וילבר ובעל האתר העברי הראשון על התיאוריה האינטגרלית, לגרסת אנרג'י למאמר זה.
ראיון מצויין שערכה כרמל ויסמן עם וילבר לא מזמן.
ביקורת על וילבר של אלן קצלב, בעיקר על השלבים הרוחניים של התיאוריה שלו
ספר מקוון שלם של ביקורת על וילבר מאת ג'ף מיירהוף
אתר מצויין על פילוסופיה אינטגראלית שמרכז בתוכו הרבה ביקורת על וילבר, לעיתים קטנונית
ביקורת כתובה היטב של הפסיכולוג הטראנספרסונלי כריסטיאן דה-קווינסי על וילבר
ביקורת של ג'פרי פאלק, בעיקר על חוסר הבנתו של וילבר את התיאוריה האבולוציונית ועל הקשר שלו עם אדי דא.
מאמר שלי על אדי דא בו אני מספר על הערצתו של וילבר לגורו המגלומן.

בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, ובכל דור ודור מצילנו הקב"ה מידם ומיד המשיחיות חסרת-הפשרות שלהם, אם כי בדרך כלל המחיר יקר. אחרי מרד החשמונאים נגד היוונים שפרץ ב- 167 לפסה"נ והסתיים בריקבון דתי, שחיתות שלטונית וכיבוש רומאי, ואחרי המרד הגדול נגד הרומאים שהתחיל בשנת 66 למניינם והסתיים בחורבן ירושלים והבית השני, ואחרי מרד בר כוכבא הקטסטרופאלי (132-135) בו נהרגו קרוב לחצי מיליון יהודים ואשר הביא, למעשה, לקיצו של הישוב היהודי בארץ ישראל ותחילת הגלות בת שנות אלפיים, התגבש (כנראה סביב המאות השלישית-רביעית) מנגנון הגנה הלכתי שנועד למנוע מיהודים נמרצים שחושבים שדווקא הם אלו שיושיעו את העם או העולם מלהביא נזק נוסף. "שלוש השבועות" הן שלושה איסורים המופיעים במדרש ובתלמוד ועניינם כדלקמן: 1) "שלא יעלו ישראל בחומה" (כלומר שלא יעלו בהמוניהם, לא"י) 2) "שלא ימרדו באומות העולם" 3) "שלא ידחקו את הקץ" (כלומר שלא ינסו "להכריח" את הקב"ה להביא את הגאולה).

גם אם לא היה זה המחסום היחיד בפני יהודים שמבקשים לעלות לישראל (או למרוד בגויים), הרי שהוא משמש כאילוסטרציה יפה לרוח הפאסיבית שאפיינה את היהודים עד להשכלה ולמאה התשע-עשרה, רוח אותה אנו מוצאים גם כיום בין החרדים. על כן מובן למה כאשר כינס הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל ב- 1897 כמעט שלא נראו בו יהודים שומרי מצוות. התחייה הלאומית הציונית היתה (מבחינה אידיולוגית ופרסונלית) כפירה מוחלטת בדת היהודית – הניסיון לרכוב על גל "אביב העמים" ולייסד מדינה נורמלית, חילונית ומתקדמת לעם היהודי. האורתודוקסיה באותה תקופה ראתה בעליה לארץ או מעשה כפירה של אפיקורסים, או, מצד שומרי מצוות, חוצפה כלפי שמיים וניסיון "לדחוק את הקץ". מתוך הבנתן של שלוש השבועות היה ברור לרבנים כי יש לחכות למשיח שיגיע ללא שום פעילות יזומה מצידנו.

כאשר הקים הרב ריינס ב- 1902 את תנועת "המזרחי" הוא הדגיש שעל אף שהוא חותר, כיהודי שומר מצוות, לעליה המונית וישוב א"י, הוא אינו רואה בכך פעילות משיחית או ניסיון לדחיקת הקץ: ההתיישבות בא"י חשובה כתנאי לבריאות לאומית, ומפני שחשב שבארצות הניכר היהודים תמיד יהיו נרדפים. על כן גם תמך, יחד עם חבריו מתנועת "המזרחי", בתכנית אוגנדה. כדבריהם: "העם חביב עלינו יותר מן הארץ". לא כך הרב קוק. גם הוא תמך בעליה לא"י, אבל אצלו, מראשיתה התפרשה התנועה הציונית כמפעל משיחי המדנדן את פעמוני הגאולה.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק נולד בלטביה באלול 1865. אחרי הלימוד ב"חדר", הוא המשיך לישיבת וולוז'ין המפורסמת, ועד מהרה הוכתר כעילוי. במקביל ללימוד גמרה התעניין גם בקבלה ואף בפילוסופיה כללית. כבר בשנת 1891 פירסם מאמר על "תעודת ישראל ולאומיותו", שבו ביטא דעתו לראשונה על אפשרות של ציונות דתית. בשנת 1904 התמנה לרבה של קהילת יפו, ובשנת 1919, אחרי שחזר מאירופה, בה גלה כל מלחמת העולם הראשונה, לישראל המנדטורית, התמנה לרבה של ירושלים. באותה שנה הקים את ישיבת "מרכז הרב" שכיום הינה הלב הפועם של ממשיכי דרכו, אך אז התקימה בפריפריה של לימודי ההלכה. הוא פעל להקמתה של רבנות ראשית, וב- 1921 זו הוקמה והראי"ה התמנה לרב הראשי הראשון לישראל. ב- 1935 נפטר.
בחייו לא חשש הראי"ה לבטא גלויות את דעותיו המקוריות, וכך, על אף שהיו לו מעריצים רבים גם בין גדולי העליה השניה (ברנר, גורדון) היו לו גם לא מעט בני פלוגתא, בעיקר מקרב החרדים שסלדו מקרבתו, האידיולוגית והחברתית, לחילונים.

הראי"ה קוק לא היה איש הלכה בלבד, לא רק איש של כתיבה לירית יפיפיה, ואף לא רק איש של חזון ומעשה. הרב קוק היה, אולי יותר מכל, הוגה דתי, ומיסטיקן. מתוך כתביו עולה דמותו רבת הפנים והעומקים של אדם המחפש להגשים את היעוד העליון ביותר של חייו, מחפש לא רק לעבוד את אלוהיו בכל לבו, אלא כמה שיותר להתקרב אליו, כמה שיותר להיות עמו – "מקום מנוחתנו הוא רק באלוהים" כתב. כאדם שהמגע הבלתי-אמצעי עם המציאות האלוהית היה במרכז מעיניו, כתב הרב לא מעט על דרכו של האדם אל אלוהיו, על המכשלות וההטעיות העומדות בדרכו, ועל התוצאה האידיאלית ביותר של דרך זו. דבריו נבעו, כמובן, מראיית העולם הכללית שלו, שהיתה נטועה בעולם ההלכה היהודי, ובקבלה, והושפעה מהתורות הפילוסופיות הפופולריות של זמנו.

כנפשו של האיש, החופשיה תמיד, המתעלה במעופה, בגבהי חזונותיה וחזיונותיה, כך גם תורתו, הכוללת כל, המתפרשת על פני אופקים והנוגעת בפרטי-פרטים, נדמה שרחבה מדי מחד, וערטילאית מדי מאידך, מכדי להיות נשזרת לדוגמת דוקטרינה מסודרת. בכל זאת, אנסה במאמר קצר זה לסקור את הפן התיאולוגי של הרב קוק, ובזה אך ורק את הקשור לארץ ישראל, העליה אליה ותפקידם של אלו בתכנית הגאולה האלוהית. לצערי איני יכול לתת תמונה שלמה לא על האיש, לא על פועלו, ולא על הגותו.

אחדות בעלת ריבוי

הראי"ה היה כאמור מיסטיקן גדול, וככזה תפס, מתוך עמדה קיומית, חוויתית ואינטימית מאוד, את המציאות כמכלול אחד ויחיד, אשר גם התפרטותו לכדי ריבוי אינה מבטלת את אחדותו האבסולוטית. אך יש לשים לב לבל נטעה: הראי"ה תופס את היקום תפיסה פנאנתאיסטית, כלומר כמוכל כולו בתוך האל האחד. העולם, על פרטיו, הוא למעשה האלוהים, אך בדיוק משום כך הוא אינו אשליה: אף פרט ודבר אינו מתבטל בעולם בראייתו של הרב קוק. אדרבא, יש חשיבות רבה לפרטים, כמו גם, כמובן, להלכה ולמצוות: "…האחדות האלוהית, בתאר אחדותה, היא מתעלה על ציור האחדות הרגילה, והיא באמת מתעלה על האחדות באותה המידה שהיא מתעלה על הריבוי, ואותו העושר של הריבוי לעולם נמצא בקרבה בצורה יותר מבהיקה באין סוף".

באחדות אלוהית זו נשמרים ההבדלים בין הדברים, ועל כן על אף שרובד מסויים הכל אלוהי והכל טוב, ברובד אחר, אמיתי גם הוא, נשמרים ומחויבים כל הבדלים וההפרדות: בין קדושה לטומאה, בין א"י לגולה, בין ישראל לגויים.

ואף על פי כן, אם העולם כולו הוא פעולתו של הקב"ה (ודוק: לא סמל לפעולתו כמקובל בקבלה הקלאסית, פעולתו ממש!), ודאי הוא שכל המתרחש הוא רצונו. אם כך, ואם מול עינינו אנו רואים תנועה ציונית גדולה קמה ופועלת, יוזמת ואף מבצעת, הרי ברור כי אף אם המבצעים עצמם הם אפיקורסים מוחלטים, הרי שיד ה' היא זו, וברור כי האלוהים מניע, סופסוף, את גלגלי הגאולה.

מתוך תפיסה זו חייב היה הראי"ה להסביר את העליה לא"י בראשית המאה העשרים כרצונו ופעולתו של האל. החילונים מלאי הלהט הסוציאליסטי היו בעיניו כמקיימים, אף אם מבלי שום דעת, את מצוותו של הקב"ה שהחליט שהגיע זמן הגאולה. על כן ניתן גם להתעלם מ"שלוש השבועות" ולעודד עליה לארץ הקודש.

הארץ והקודש

"ארץ הקודש" הוא אולי הביטוי הרווח ביותר בכתבי הרב קוק. אין זה קודש כקטגוריה הלכתית בלבד, אלא קודש אימננטי, מוחשי. חשוב להבין: ברור כי על פי היהדות א"י קדושה, אבל ניתן להבין קדושה זו כהיבט הלכתי גרידא, כלומר כדרגה אינסטרומנטלית המחייבת קיום מצוות מסויימות המיוחדות לארץ (כפי שאכן ראה זאת הרב נפתלי צבי ברלין, רבו של הראי"ה בישיבת וולוז'ין). אצל הראי"ה קוק הקדושה של הארץ היא מציאות אונטולוגית: איכות קיומית, ממשית, המובנת בתוך רגבי האדמה עצמם  ומייחדת את פיסת הקרקע הזו משאר חלקות האדמה ברחבי תבל. על כן גם האויר בא"י מזרז פריחה ספונטנית של הארה רוחנית ואף נבואה ביהודי אשר נושם אותו. לכן ישובה ובניינה של א"י מעלים את היקום כולו במדרגות של קדושה, שהרי היא "יסוד תיקון עולם כולו". משום כך רק בא"י ההרמוניה בין הגוף לנשמה מתקיימת במלואה, שכן כאשר עפר הארץ הקדוש מתמזג עם נשמות האנשים הקדושות, מתקיימת אחדות הניגודים, המביאה לשלמות רוחנית וחומרית. ומפני כל זאת אך ורק בא"י יכולה האומה הישראלית למצוא את נשמתה האמיתית. זו ארץ ישראל בעיניו של הרב קוק.

הקשר בין עם ישראל לבין ארץ ישראל הוא טבעי במובן הפשוט של המילה: הוא ביולוגי, אורגני, סימביוטי ממש. האחד לא יכול מבלי השניה ורק עם איחודם יש לשניים חיים אמיתיים. אך איחודם לא מבטיח רק חיים, אלא גאולה, ועצם העובדה שיהודים החלו לעלות לא"י, מראה בברור כי הגאולה הסופית, הקמת בית שלישי ואחרון, החלה: "כבר הקיץ הקץ – ביאה שלישית הוחלה."

עם ישראל שב לארץ ישראל – זו עובדה. אבל מה עם תורת ישראל? "ישראל בעמים, ארץ ישראל בארצות, תורת ישראל בתורות ובאמונות כולן, הנם שלושה מרכזים שאוצרות חיים ואורות עולמים גנוזים בהם להיות מזינים את כל העולם כולו, מעלים ומקדשים אותו" המשולש הנצחי, זה ברור, הוא עם ישראל, המקיים את תורת ישראל, בארץ ישראל. הבעיה, ומי כרב קוק היה מודע לה, היתה שאף אם הגיע עם ישראל לארץ ישראל, הרי שרובו המכריע בהחלט לא מקיים תורת ישראל.

בזכות המבט של הראי"ה קוק, החובק-כל בזרועות של קבלה (תרתי משמע) ומעלה-כל במעלות של קדושה מתאפשרת ראיית פעולותיהם של חילונים גמורים, כאשר הם תורמים למימוש שני הקודקודים האחרים של המשולש (בהגירה לא"י ובכיבושה) חלק אותנטי ואינטגרלי מתורת ישראל. "אחת מהתעודות של התגלות רזי תורה בעולם היא להשקיף גם על החול מתוך האספקלריא של הקודש, לדעת שאין באמת חול מוחלט בעולם". הראי"ה היה אופטימיסט מושבע ודטרמיניסט נלהב: הוא לא יכול היה לדמיין את ההיסטוריה כמתקדמת לשום מקום לבד מן הגאולה השלמה, במהרה בימיו. מאידך, וגם בזו גדולתו של הראי"ה, ראייתו הוְרודה של הרב לא מנעה ממנו להבחין הבחן היטב בגוונים שונים בתוך הוָרוד: הוא לא ויתר על התביעה מפורקי העול לחזור בתשובה – המרידה הכרחית לשעתה, אולם ברור היה לו כי קרוב היום בו יווכחו החילונים בטעותם ויעשו תשובה שלמה.

תיאולוגיה של החולין

הקוקיזם, כפי שמכנה זאת גדעון ארן בעבודת הדוקטורט שלו על גוש אמונים, חותר ל"קידוש החול". הוא תיאולוגיה של החולין, ועל כן הוא טוטאלי. הוא מחזיר לדת היהודית את תפקידה המקורי כשליטה הבלעדית בחייו של היהודי. לא עוד מערכת של חוקים לדקדוקי מזון ויחסי זוגיות, אלא תורה כוללת, מדינית, עולמית, קוסמית, המכילה את הכל ומסבירה את הכל. אין דבר חיצוני ליהדות ואין דבר המנוגד לה. אין ביקום אף חפץ או רעיון שקיים במנותק מהיהדות ואין דבר שלא משתלב בתכניתה האלוהית. גם פעולות שנדמה שהן בכיוון הלא נכון, למעשה מועילות וטובות – מכיוון שהכל הוא רצון השם, זה פשוט לא יכול להיות אחרת. על כן גם החילונים פורקי העול עושים את רצון השם, אף אם אינם יודעים זאת: הכפירה אינה מוכחשת, אך היא מוכלת באמת הגבוהה יותר. כותב ארן:

תורת הראי"ה היא מקור נוסחת הפלא שמציע הקוקיזם: קבליזציה של הלאומיות הישראלית [כלומר, המפעל הלאומי נתפס ככלי משחק במערכה הקבלית – ת.פ.], ובעקבותיה, ריטואליזציה של האקטיביזם הפוליטי [כלומר, בניית ישובים וקביעת עובדות מדיניות נתפסות כמצווה דתית – ת.פ.], שמאפשרים להביא את הציונות לקצה מסקניותה, ובו בזמן גם לפרקה ממעשיותה ולשחררה מאחריותה [אין צורך לדאוג לעתיד שכן אנו 'יודעים' שזו תחילת הגאולה והכל יבוא על מקומו בשלום – ת.פ.]

הציפיה הבלתי נפסקת לגאולה עכשיו גם משחררת את המאמינים מניסיון אמיתי להתעסק עם העולם המשתנה, מניסיון אמיתי לתת תשובות הלכתיות לבעיות המודרנה – למה לנסות להתאים את ההלכה הגלותית לחיי עם במדינתו, כאשר ברור שתוך זמן קצר תבוא הגאולה?

קל לראות כי עמדה זו מובילה בקלות להתנשאות, ליומרה לדעת מה רוצה הזולת יותר טוב ממנו עצמו, ולמעשה להכחשת האוטונומיה והערך של כל דעה ופעולה שלא מוכנה לכפוף ראשה בפני התיאולוגיה הזו. אך משקלה של ביקורת זו אינו רב, שכן קשה למצוא תיאולוגיה מעניינת שלא מחזיקה בעמדה דומה. הבעיה העיקרית היא שונה, והיא שעל אף שהראי"ה גילה הערכה רבה לאנשי העלייה השנייה, לאידיאלים שהנחו אותם ולפועלם, הרי גם הוא בסופו של דבר ניבא שהבנים הסוררים יחזרו למוטב, כלומר שתהיה חזרה המונית בתשובה (אם לא יתעוררו מעצמם, הרי אויר ארץ הקודש יעורר אותם). והנה, לא רק שלא חזרו החילונים בתשובה, לא רק שלא התעוררו, אלא אף גדל מספרם, וחמור מכך: את אותם אידיאלים נשגבים שהנחו אותם בעבר (סוציאליזם, חלוציות, תרבות עברית) זנחו, וכיום עיקר מעינייהם בעשיית כסף והשתדלות אובססיבית להדמות לאמריקה.

על כן בעוד הראי"ה יכול היה לראות בכל המתרחש את רצון האל, גם בתוקף היותו מיסטיקן ענק וגם בתוקף כך שלמזלו המאורעות בזמנו היו חיוביים בכל הקשור לעם ישראל (איננו יודעים כיצד היה הרב מסביר את השואה שפקדה את עמו שנים מעטות אחרי שנפטר), המאמינים שהלכו בדרכו לא היו מסוגלים לקבל בהכנעה את כל המתרחש כרצון השם. כפי שמנתח גדעון ארן:

שנים רבות לאחר שנחתמה, במציאות שונה בתכלית, כשנקלטת ומתפשטת תורת הרב, ולא בלי קשר לכך, היא מתגלה למאמיניה כבלתי ניתנת למימוש, בין השאר מפני שהם נתבעים לקבל את המציאות המתסכלת כמות שהיא, אף להללה, ולהשאר סבילים. או אז מתרחש 'שברון המיסטיקה'. דווקא מתוכו ינועו 'בני הרב' לפרוץ מגדריהם האורתודוקסיים ולהתערב בתחום החברתי מדיני. יסוד האקטיביזם התנועתי של גוש אמונים הוא במישנה הדתית של הראי"ה; ליתר דיוק, בקשיי הגשמתה.

מלאכת ההתאמה של התיאולוגיה הקוקיסטית למציאות המשתנה נפלה על כתפיו של בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה קוק. הוא אשר הכניס בקוקיזם את האלמנט האקטיביסטי הקנאי, כאשר שלח את מאמיניו להתנחל על כל גבעה כבושה. כדבריו: "הדת שלנו אימפריליסטית. אנו האימפריליסטים של היהדות". על כך בעמוד הבא.

מלחמות קודש הן הנוראיות שבמלחמות. אם כבר מלחמה, תמיד כדאי לערוך אותה מסיבות אגואיסטיות, ילדותיות: אדמה, משאבים, נשים. רק לא כדי להביא את מלכות האלוהים על פני הארץ, שכן כוונה טהורה, על-אנושית שכזו מבשרת בהכרח אכזריות מבעיטה וחוסר-אנושיות גמורים: השמדה מוחלטת, טוטלית, "מחייה מעל פני האדמה" של עם, כולל שחיתת צאנו, שריפת יבוליו והמלחת בארותיו. דווקא הכוונות הנאצלות ביותר מביאות לתוצאות הבזויות ביותר, ולא בכדי: האחיזה ברעיונות כאלו היא תמיד חסרת-פשרות, פנאטית, מטורפת. הקונקרטיזציה של האידיאל לכדי מעשה, מימושו הטוטלי של הנשגב בארצי היא התנועה הנפשית הקוסמת והמפתה ביותר. השטן מומחה בעטיפת מילותיו בדבש, והניסיון להביא גן-עדן עלי אדמות הוא תמיד הפיתוי שמציע הנחש.

שעה שהרב ריינס, מי שב- 1902 הקים את תנועת "המזרחי", כלומר התנועה הציונית של יהודים שומרי מצוות, הכריז לבל תהיה טעות כי "אין בזה קורטוב של העניין מהגאולה", כבר היה בן 11 מי שלימים יהיה הרב צבי יהודה קוק (הרצי"ה), ולדורות יטען תוכן חדש, משיחי וגאולתי לעילא, בתנועה הציונית ובעיקר בלבבות חלק מבניה חובשי הכיפות הסרוגות.

אחרי מותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הרא"יה – ראו עמוד קודם), ב- 1935, נשאר חלל גדול, שעד היום לא נתמלא. ענקי רוח כמוהו, מסתבר, אינם יחידים בדורם, אלא גם בדורות שאחריהם. אף הרצי"ה הודה ללא היסוס בנחיתותו לפני אביו. עד לאמצע שנות החמישים, אפילו אחרי שנתמנה לראש ישיבת "מרכז הרב", סמכותו של הרצי"ה לא היתה רבה. לא רק שלא היה ידוע בין המוני ישראל, אף בעולם הישיבות נטו לבטל את ערכו (גם משום ציוניותו המובהקת).

מהאב אל הבן, ללא רוח הקודש

ההבדלים בין האב לבן גדולים. האב איש אשכולות שאחז בזה וגם מזה לא הניח ידו. הבן אינו בקיא כמוהו בפילוסופיה של זמנו ויש אומרים שאף לא במקורות היהדות. האב הרבה לכתוב והוציא תחת ידיו כרכים שלמים. הבן פרסם קבצי-שיחות. האב, רוחו גבוהה אין קץ, הוא מתעלה ומעפיל וממרומי השגתו חושף מערכת אמונית, מיסטית ותיאולוגית מרשימה בעומקה כמו במורכבותה. הבן מנסה להתאים מערכת זו למתרחש מול עיניו. האב חדשן. הבן – פרשן. ובעיקר: האב מיסטיקן, הבן חסר את רוח הקודש.

כמיסטיקן ראה הראי"ה את המציאות כולה כתנועה אלוהית אחת, ועל כן פירש אותה כרצונו הצרוף של האל (לאמור, אם יהודים פורקים עול מצוות ועולים לארץ, הרי זה רצון השם וחלק מתכניתו). הרצי"ה אינו רואה את המציאות באספקלריא כזו. העולם הוא בשבילו נחות לאל וחיצוני לו: האל פועל בעולם, אך פעולות העולם אינן האל. על כן במקום פירוש אורגני ויצירתי לתורתו של אביו, פירוש אשר היה ממשיך לנסוק על רוח תנופתה האדירה, כל שנותר הוא ניסיון מכאני להתאים את חזונו של הראי"ה למציאות הגחמנית. אצל הראי"ה עלתה מעל לכל הנטייה המיסטית; אצל הרצי"ה – הנטייה המשיחית. יאמרו תלמידיו: כך זה חייב להיות, בעוד האב הוא הרוח, הבן נמצא כדי לחבר אותה אל החומר, ובזו חשיבותו הקריטית.

כאשר היה על הבן להמשיך את תורתו של אביו, הוא נדרש למעשה לפרשה בהתאם לנסיבות שנוצרו, השונות מאוד מאלו שבהן חי הראי"ה. מאז שהלך האב לעולמו (1935) הרי התחוללה השואה הנוראה, ומאידך הוקמה והתבססה מדינת ישראל – זו שאמורה להוות את מימושה של התכנית המשיחית כפי שראה אותה אביו. אלא שהמציאות באופיה היא עקשנית וסרבנית, והיא לרוב אינה נאותה לסדר את עצמה בדיוק כפי שאנחנו מבקשים ממנה: בניגוד לפרוגרמה הגאולתית, אף לאחר הקמת המדינה לא נראה כי החילונים חוזרים בתשובה. הראי"ה צפה מדינת שלום, בה אפילו פשע אין – גם תחזיות אלו אינן מתגשמות. החברה הישראלית אינה אור לגויים לא בתורה ולא בדרך ארץ, והגרוע מכל: חלקים נכבדים מארץ הקודש, חלקי אבות, אינם, באותן שנים, בריבונות המדינה. משימתו של הרצי"ה, על כן, קשה עד כדי בלתי אפשרית. לא פלא שהוא, כמו ישבתו "מרכז הרב", כמעט אינם משמיעים קולם, וכמעט אין שומעים עליהם (בשנות השישים המוקדמות תלמידי "מרכז הרב" מכלים את זמנם בהפגנות נגד מיסיון שפעל בירושלים ונגד העלאת "מתיאוס פסיון" בביניני האומה).
התפנית התחוללה, כמובן, אחרי מלחמת "ששת הימים".

החיה השמימית ששמה ישראל

במאי 67', לפני המלחמה, בתקופת "ההמתנה" המתוחה, בהתכנסות לרגל יום העצמאות הי"ט למדינה, נשא הרצי"ה דרשה שלימים תהולל ותתקדש, תשונן ותלמד בע"פ, היא "מזמור י"ט" הידוע. במהלכו סיפר איך שבור היה דווקא ביום כ"ט בנובמבר, עת החליט האו"ם על חלוקת הארץ וההמונים בישראל פצחו בריקודים ואילו הוא היה כואב את כאבה של הארץ המחולקת. לפתע פרץ הרב בקריאה גדולה וזעק: "כן, איפה חברון שלנו – האנחנו שוכחים את זה?! והיכן שכם שלנו, ויריחו שלנו, איה – הנשכחן?! וכל עבר הירדן – שלנו הוא, כל רגב ורגב, כל ד' אמות, כל חבל ארץ וכברת אדמה השייכים לארץ ה' – הבידינו לוותר אפילו על מילימטר אחד מהן?!" והנה, שבועות ספורים אחרי כן כבר היו כל המקומות האלו תחת שלטון ישראלי. לתלמידים לא נותר אלא להבין זאת כנבואה שנתקיימה. "מזמור י"ט" נתן לתלמידי הרצי"ה מובן דתי למאורעות הדרמטיים שהתחוללו בארץ.

קוקיסטים כחנן פורת והרב לוינגר תיארו את שעבר עליהם במלחמה כהארה רוחנית. אם את כל המדינה שטפה אופוריה משכרת, הרי שב"מרכז הרב" האופוריה הזו נחוותה כהתגלות דתית אפוקליפטית. הרצי"ה הכריז כי ברור לגמרי ש"הקיץ הקץ" ובישיבה היה מובן כי שלב חדש בתכנית הגאולה, שלב מכריע וסופי, נפתח. הנה קטע מדהים ממנשר שיצא מ"מרכז הרב" מיד אחרי המלחמה: "ידע כל התבל הנאור, עם כל חכמותיו, עם כל המודרניות שלו, עם כל ספקותיו, עם כל שיקועו החומרי, עם כל מסותיו הניסיוניות, עם כל חופש דעותיו, שאכן אחת היא האמת העומדת לעד, ואמת זו חקוקה היא במצחה של החיה השמימית המתהלכת על הארץ בתבנית ששמה ישראל."

הרצי"ה חזר והדגיש כמעט בכל הזדמנות ש"לימדונו חז"ל ששקולה מצוות יישוב הארץ כנגד כל המצוות שבתורה". כבר באותו "מזמור י"ט" המפורסם, עוד לפני "ששת הימים", אמר:

[…]עלינו לעשות את המצווה המוטלת עלינו בכוח הזה – כיבושה של הארץ. לא כולם מקיימים את המצווה בייחוד הכוונה האמיתית […] אבל בסופו של דבר מתקיימת המצווה. זוהי מצווה, מצוותם של כלל ישראל ומוטלת על כולנו, ומשום כך, כל השייך אליה, כל כלי הנשק למיניהם, מתוצרתנו ומתוצרתם של גויים, כל מה ששייך ליום הזה של קימום מלכות ישראל – הכל הוא קודש!

ברור מכאן למה כיבוש יהודה ושומרון היווה זריקת מרץ אדירה לאידיולוגיה שלו: בפעם הראשונה אפשר היה לקיים את מצוות ישוב הארץ בתוספת מידת "קידוש השם" של נטילת סיכון: גם להתנחל בלב אוכלוסיה עויינת (אם כי בשנים ההן, כנועה ביותר), גם להפריח מקומות היסטוריים וקדושים, וגם לרשת את תפקיד החלוצים שבנו את המדינה, אותם חלוצים שהעריץ הראי"ה.

עניין אלוהי

אלא שלא רק כיבוש שטחי א"י היה חשוב לרצי"ה, אלא גם, ובעיקר, ריבונות המדינה. "אין הגאולה אלא ריבונות; ממשלה של העם במלוא רוחב ארצו". הוא תיעב כניעה בפני לחצים פוליטיים של מדינות העולם או האו"ם. ההתנחלויות, כשם שהן באות לגאול את האדמה, הן באות גם כדי להפגין אדנות וסמכות שלטונית. לכן גם היה חשוב לראשוני המתנחלים לקבל, אף אם בדיעבד, רשות מהמדינה להתיישב. ההתנחלויות הראשונות עלו תוך משא ומתן עם הממשלות השונות (תחת גולדה, רבין, בגין), גם אם הוא הוקדם ביצירת "עובדות בשטח". מכיוון שעל פי הרצי"ה "מדינת ישראל היא עניין אלוהי", הכבוד כלפי המלכות הוא מקסימלי: "ראש ממשלה בישראל הוא בשבילי מלאך אלוקים" – כך אמר על גולדה מאיר.

בהיותו של הצבא נדבך חשוב בריבונות, הרצי"ה העריץ את צה"ל. השילוב של יהדות וצבא קסם בעיניו והיווה בשבילו סמל מובהק ליציאה מהגלות. מלחמות ישראל הן מלחמות מצווה, גנרלים זוכים לכבוד רב (פעם כינה את שרון "אריק מלך ישראל"), וכלי נשק ומדים הם קדושים: "כל רובה שנוסף לצבא ישראל מהווה עוד שלב רוחני ממש, עוד מדרגה בגאולה, כמו האדרת התורה והגדלתה בריבוי ישיבות"; "קדושת מדי הצבא בישראל היא קדושה עצמית מקורית, זו קדושת כל מכשירי המצווה". הוא היה יוצא בשצף כנגד אלו המקללים היום חיילים (ושוטרים, ושרים): "כשם שהמחרף את צבא ישראל הוא כמחרף מערכות אלוהים חיים, כך המחרף מלכות ישראל הוא כמחרף מלכות השם". הצבא אהוב על הרצי"ה כל כך, עד כי אולי היה רוצה שרק צבא יהיה: "כל עם ישראל הוא בבחינת צבא אחד גדול מאוחד ומיוחד". איזה יופי.

משבר אמוני-תיאולוגי

כעת ניתן גם להעריך את גודל המשבר המתחולל אצל נושאי התיאולוגיה הזו כיום, כאשר הם נקרעים בין נאמנותם למדינה ולצבאה לבין נאמנותם לארץ – שתי שבועות אמונים אשר עבורם הן בעלות ערך דתי עליון. לנוכח הקריאות לסירוב פקודה ואף לניתוק מהמדינה, ברור כי אצל חלקם הנאמנות לארץ גוברת, גם אם תוך ייסורים, על זו למדינה.

הלאומיות הישראלית, אם כן, מקבלת מעמד ערכי עליון, והמדינה הריבונית הולכת ונתפסת כפן העיקרי, אם לא היחיד שבו מתגלים פעמי המשיח. היחס בין המדינה, הממשלה והצבא לחבלי ארץ כאלו ואחרים מקבל מימדים של עומק דתי אינסופי, וכל תזוזה של חטיבה או אבן-גבול נקראת ומתפרשת כאילו היא פסוק בתנ"ך. המבנה המדיני-חברתי נטען בקדושה והיה להתגלות אצבע-אלוהים על פני הארץ. זו משיחיות ללא משיח, והצפייה אינה מתמקדת באדם כלשהו, אלא בתהליך ההיסטורי (פוליטי-מדיני) עצמו. במידת החפיפה בין שטחה של מדינת ישראל לזה של ארץ ישראל נמצא המתח הדתי ומתבקשת ההוכחה להשגחה העליונה.

עולם ומלואו של רוחניות יהודית ויצירתיות דתית מצטמצם, אם כן, לנקודה אחת פשוטה וארצית: כמה דונם נמצאים תחת שליטת מדינת ישראל. כך, על ידי רדוקציה של הגאולה היהודית לריבונות ואדמה, אפשר גם לפרש פעילות חילונית, כהקמת בית וסלילת כביש, כמצווה. הרצי"ה התעסק הרבה יותר ביחסי חוץ וביטחון של המדינה מאשר בדיני טומאה וטהרה. כך ראוי לדעתו, שכן כבר קבע הראי"ה כי "הקודש שבחול, שירד עד לידי החולין הגמורים, הוא יותר נשגב וקדוש מהקודש שבקודש". מתוך ביתו ברחוב עובדיה בירושלים היה הרב שולח הנחיות למאמיניו החרוצים, והם היו מגשימים את חזונותיו על גבעות יהודה ושומרון ומישורי עזה. אמר אז חנן פורת: "רחוב עובדיה מספר 30 זהו מרכז כל העולם. שם מקור המתח החשמלי שמניע את המכונה שקרויה גוש אמונים באמצעותה יוארו ישראל והאנושות כולה."

גאולת ישראל היא גאולת העולם כולו, ואצל הקוקיסטים דבר זה מתבטא, כמובן, בכיבוש והתנחלויות. כאשר הופיע פקפוק בחכמה שבהתנחלויות דרש הרב לוינגר: "בויתור לערבים ולגויי עולם, בהפסקת ההתנחלויות ובנסיגה מהשטחים, נגרום לרעת שכנינו. שכן, לא רק שלא ישופר מצבם החומרי, אלא שתחול התדרדרות רוחנית שתמנע מהם להבין את עליונות עמנו ולהכיר בקדושתו. כך, במו ידינו, נבלום את גאולתם." מתוך התיאולוגיה הזו, גם אם לא רק מתוכה, נולד גוש אמונים, ואת אחריתה אנו רואים בימינו.

תנופת ההתישבות החלה במלוא עוזה רק אחרי מלחמת "יום הכיפורים". כרגיל, אחרי אירוע משברי, שנתפס בעיניים דתיות, המצפות לגאולה, כשבר אמוני, אחרי דיסוננס קוגניטיבי, באה הפריצה קדימה במשנה מרץ. מתוך הטראומה של "יום הכיפורים" זינק גוש אמונים לזרוע את הרי שומרון ויהודה בישובים יהודיים. מתוך השבר באה התגובה הנחושה, כאילו כדי להוכיח שבוא תבוא הגאולה, שאין המאמין נרתע מהמבחן האמוני שמציב בפניו האל.

עם זאת, משברים שבים ופוקדים את התיאולוגיה הקוקיסטית. השלום עם מצריים, שכלל את החזרת סיני, היה מכה קשה. כפי שראינו, כבר אצל הראי"ה הקשר בין עם ישראל לבין ארץ ישראל הוא מהותי כמו שהוא אורגני. אצל הרצי"ה תורה זו תופסת, כמובן, משנה תוקף: כשם שעם ישראל הוא אחד, כך גם הארץ, אין היא יכולה לתפקד ללא כל אבריה, כלומר ללא כל השטחים שגופה מורכב מהם. החזרת שטח כמוה כקטיעת איבר, על כן דבר זה לא יעלה על הדעת. על כן הקב"ה לא ייתן לזה להתרחש.

לא ברור מה יותר: תיאו-פאשיזם, או תיאו-פטישיזם

ב- 1977 כתב הרצי"ה: "חיוב מוחלט על כל יהודי, הנאמן, לישראל, לעמוד במסירות-נפש שלימה וגמורה, נגד זה רשע-כסל של ניוון-הבגידה הטיפשי המגועל והמבולבל של הפקרת מה-שהוא של ארץ-חיינו והוצאתה מידינו אל רשות נכרים". לפני פינוי סיני עצמו הוא התנבא, כמו רבנים רבים, בהם גדולים ובכירים, כי על אף כל החלטות הממשלה וההכנות, הפינוי עצמו לעולם לא יתרחש: "בבנין האלוקי שלנו, המקיף וחובק זרועות עולם ועולמים, אין מציאות ואחיזה לנסיגה". הרב לא ראה את הפינוי, שכן הוא נפטר שבועות מספר לפניו. אך האמונה לא נשברה כאשר נתבדתה. גם אחרי המשבר הזה בא גל של עשייה, ופליטי סיני רבים הופנו להתיישב בהתנחלויות שברצועת עזה – שהיום מיועדות לעקירה.

בימים הגדולים של תנופת ההתנחלויות אמר חנן פורת: "גוש אמונים הוא הכמיהה להתגלות אלוהים בָּיש". יש להבין אמירה עמוקה זו: גוש אמונים מגלם את הפרקטיקה הפולחנית של התיאולוגיה הקוקיסטית. הריטואלים המהותיים ביותר אינם תפילות אלא התנחלויות. עבודת אדמה היא עיקר עבודת השם ו"גאולת האדמה" מחליפה את גאולת הנשמה.

אפשר לומר שהתאולוגיה הקוקיסטית, במודע או שלא במודע, חוזרת אל הדת היהודית של ימי המקדש: אם אחרי חורבן בית שני החליפו תפילות את הקרבת הקרבנות, כעת, עם בנייתו של הבית השלישי, מחליפות התנחלויות את התפילות. בניית ההתנחלויות שקולה לעבודת המקדש, שכן כאשר קידש הרצי"ה את הממשלה ואת הצבא, הפכה המדינה לדגם המקדש עצמו. אם ראש הממשלה הוא "מלאך אלוקים" וצבאו קדוש, יתכן והעבודה שהם עושים היא היא מלאכת המקדש. הסבטקסט הקוקיסטי מגלה לנו כי ראש הממשלה הוא הכהן הגדול, חייליו כהנים, והמתנחלים הם הלויים, העוזרים להם במלאכת הקודש. על כן כיבוש האדמה ובניין המדינה הם תפעול בית-המקדש עצמו, וכאשר קיים מקדש, אין בעצם צורך בכל תוצרי שנות הגלות היהודית. למצער מעמד תפעולו מקבל דגש ובכורה על פני כל מצווה אחרת. ההלכה לא מתבטלת – להפך, השמירה עליה קשוחה ומדוקדקת – אך מבוטל בה יסוד חשוב מאוד: ההתפתחות והשינוי שהיו מנת חלקה כל שנות הגלות.

במשיחיות הקוקיסטית אין אמנם סכנה של ערעור ההלכה (כפי שהיה, להבדיל, במשיחיות השבתאית) אך ישנה סכנה אחרת: התאבנותה של ההלכה. אין התחשבות במציאות החדשה שהיהדות נתונה בה (מציאות של עם במדינתו המודרנית) דווקא משום התפיסה של זו כמציאות על סף גאולה, ומשום ההכרה (או תת-ההכרה) שהמדינה כולה היא הבית השלישי. כך נפתר משבר הפגישה של היהדות הגלותית עם המדינה המודרנית: על ידי הכלתה של האחרונה בתיאולוגיה של הראשונה (בניגוד לדרך החרדית שבה המדינה היא חול מוחלט ואף טומאה, דרך המובילה לניתוק ולהסתגרות), וכל זאת ממילא באופן זמני וארעי, שהרי "ביאה שלישית החלה" והגאולה תבוא במהרה.

ימיו הגדולים של מפעל ההתנחלויות בשטחי יו"ש מאחוריו. אין זה מפני שגוש אמונים כבר לא קיים כישות חיה: דווקא ההתמסדות וההתברגנות של המתנחלים מלמדים על ההצלחה הפנומנלית לה זכו. הבעיה היא שלעולם כולו נמאס מהאפרטהייד האנטי-דמוקרטי, האנטי-אנושי שמתרחש בשטחים הכבושים. רצונו של הרצי"ה ביהדות אימפריאליסטית עלה בתוהו: עידן האימפריאליזם מת – זה פשוט לא הולך במאה ה- 21, ו"הגויים" לא יתנו לזה להמשיך. לשון אחר: הקב"ה לבדד ישכון, ובמשיחיים לא יתחשב. עקירת גוש קטיף הינה השלב הראשון בחזרתה של מדינת ישראל לגבולות מצומצמים, נורמליים, הן מבחינת אחיזתה בקרקע, והן מבחינת מעמדה המטאפיזי. "העניין האלוהי" הולך וצר.

מתוך המשבר הדתי העמוק הזה יכולה לקום דתיות יהודית חדשה, נועזת, קלה ונשגבת. הסיכויים שהיא תקום לא מעטים: ציבור המכיל בתוכו אדיקות כה רבה מחד, וחיות ואומץ מאידך לא קמל – הוא פורץ לעצמו דרך חדשה. למעשה, אין לו ברירה אחרת. מי ייתן ותהיה זו דתיות של מלאות רוחנית. כדברי הראי"ה: "גבורה מיוחדת היא גבורתם של ישראל, גבורה המצטיינת לא בכיבושים שמכבשים את האחרים, מכניעים אותם או מאבדים אותם, אלא גבורה שבעקרה היא קשורה בכיבוש שהאדם כובש את עצמו, גבורת הנשמה האלוהית, הרוח האצילי של האדם" (עולת ראיה, א', ע"ה).

בני ציפר כתב לא מזמן על הקסם שביומנו האישי של ר' חיים ויטאל, ואני מיהרתי לשים ידי על הספר, "ספר החזיונות", שיצא לפני כשנה במהדורה יפיפיה על ידי מכון בן צבי (ההדיר והוסיף מבוא – שלמדתי ממנו רבות – והערות משה פיירשטיין). מתוך היומן קל לראות כי הרב חיים ויטאל (1542-1620) היה טוען נוסף למשיחיות, כמו רבים לפניו ואחריו, וכמוהם בדיוק גם הוא לא הגשים את החלום שלחשה לו גאוותו. וזה אכן, כך נראה לי, הסיפור כולו, כפי שמיד יתברר.

קשה להפריז בחשיבותו של ר' חיים ויטאל (להלן: רח"ו) בתהליך התפתחות הקבלה. לא רק שהיה תלמידו הישיר של האר"י הקדוש מצפת, הוא גם כתב את תורתו (האר"י מיעט לכתוב), והגירסה שלו לקבלה של האר"י היא למעשה הגירסה שהתקבלה בקרב רוב רובם של המקובלים עד ימינו.

קשה גם להפריז בחשיבותו של הרעיון המשיחי, ללא ספק אחד התרומות הגדולות של הדת היהודית לעולם, שכן בעוד תרבויות אחרות תפסו את הזמן כמחזוריות מעגלית שמובילה שוב ושוב אל אותו המקום, או תהליך עקבי של הידרדרות והתרחקות מתור-זהב ארכאי, ראתה היהדות בהיסטוריה אפשרות להתגלות אלוהית וזירה לשכלול ולהתעלות של המציאות, עד לגאולה השלמה.

הגאולה ביהדות בעיקרה אינה פרטית אלא כללית, של האומה והאנושות כולה, והשיחרור שמדובר בו אינו הפרידה מהגוף והעלייה של הנשמה לגן עדן (כמו בנצרות, ברובה), או הבקעה של ההכרה האינדבידואלית מתוך האשליות שנתפסה בהן (רוחניות הינדית ובודהיסטית), אלא התנערות מעול "שעבוד מלכויות" וכינון מחודש של מלכות בית דוד הקונקרטית, כאן, על האדמה המקודשת של ארץ ישראל הממשית.

קל לראות איך הרעיון הזה חדר, כמו וירוס מנטלי, אל ההכרה הקולקטיבית של המערב, וכיצד תנועות משיחיות רבות, ממסעות-הצלב ועד המרקסיזם, ינקו ממנו את ניצוץ החיים שלהן. דוגמאות אלה מועילות גם לצורך הבנת הדיאלקטיקה הממזרית החפונה בלבו של הרעיון המשיחי: תנועה שאמורה תמיד לשחרר את האדם ולשפר את העולם, מביאה על פי רוב לשעבודו המוגבר והאלים, ולניוון, אם לא לחורבן כללי.

משיחים היו תמיד. כלומר משיחי שקר, שכן עד לימינו אף לא משיח אחד הצליח לממש את מה שהבטיח. המפורסמים מבין אלו שהצמיחה היהדות הם כמובן ישוע מנצרת, בר-כוכבא ושבתאי צבי, אבל גם בימינו לא חסרים טוענים לכתר, מהיהודי המסורתי ועד לניו-אייג'י המגוחך. המשותף לכל אלו היא האמונה הבלתי מתפשרת שהאמת, וכל האמת, נמצאת אצלם בכיס, וזאת למרות כל העדויות המוחשיות המצביעות כנגדם, ולמרות שהם ודאי מודעים ויודעים על מקרים רבים בהם אחרים חשבו בדיוק כמוהם והוכחו מאוחר יותר כשוטים, תמימים או אפילו, חלילה, שרלטנים.

"ספר החזיונות", כאמור, הוא יומן אישי של טוען נוסף לכתר, ואם שאיפתו של רח"ו אינה, כאמור, מקורית, הרי שכתיבתו אותה ביומן דווקא כן. יהודים מעטים מאוד כתבו יומן אישי, ועוד פחות יומן המתעד את חוויותיהם הרוחניות והמיסטיות – איכשהו זה לא ז'אנר שיהודים התחברו אליו (בעבר). רח"ו הוא ללא ספק הראשון שניהל יומן שכזה, ומיומנו אפשר לקבל איזו תחושה של האדם שמאחורי הרעיונות. ואפשר גם למצוא שם בבירור את שאיפותיו המשיחיות, שאיפות שבמרכזן עומד הוא עצמו.

כדאי להבין את הרקע להתעוררות המשיחית שלו: ר' חיים ויטאל אמנם נולד חמישים שנה אחריו, אבל גירוש ספרד (1492) היה ברקע לפעילותו ולשאיפותיו. עומק הטראומה שהגירוש הותיר בקרב היהודים היה אדיר, ודווקא מהמצוקה הגדולה הזאת עלו ופרחו תקוות משיחיות גדולות לא פחות (כן כן: כשטוב מאוד זה סימן לבואו הקרוב של המשיח, וכשרע מאוד זה סימן לבואו הקרוב של המשיח – הגיון תיאולוגי דווקא יש בזה: הרי מצב קיצוני הוא תמיד נקודה של מפנה, או שבירה).

ראשית המאה השש-עשרה היתה מלאה במשיחים, ואפשר לציין לדוגמא את שלמה מולכו שניסה להגיע אל האפיפיור כדי לגייר אותו ולבסוף עלה על המוקד (ב- 1532). באותה תקופה גם גדלה מאוד בקרב היהודים תפוצתם של גילויים מפי כל מני שליחים שמימיים ומלאכים ("תקשורים", כפי שהיינו קוראים להם כיום), יותר מאשר בכל תקופה לפני כן, ועל כל אחד להחליט האם לפרש עובדה זו כראייה לכך שכאשר רע לנו אנחנו מוצאים את אלוהים יותר כי אנחנו מחפשים אותו יותר, או מוצאים אותו יותר משום שאנחנו מדמיינים אותו יותר.

האר"י הגיע לצפת ממצריים בשנת ש"ל (1570), בהיותו בן 36. כעבור שנתיים הוא נפטר (כתוצאה ממגפה), אבל בזמן הקצר הזה הוא פיתח תורה קבלית שגדלה להיות לזרם המרכזי של הקבלה כולה, ולמעשה הנהיג מהפכה בתפיסה הקבלית: הוא הסביר במונחים מטאפיזיים-מיתיים איך האל המושלם ברא את העולם הפגום, וכמובן נתן מרשם לתיקונו של העולם ולהבאתו לשלמות נצחית. (כתבתי על זה כאן).

רח"ו נולד בצפת, ולמד בישיבות השונות של העיר. בשנות העשרים של חיייו עסק באזוטריקה ואף הקדיש שנתיים ללימוד אלכימיה (הוא מאוד התחרט על זה מאוחר יותר). אחר כך למד אצל אחד מגדולי המקובלים, רבי משה קורדוברו, שהיה החשוב שבמקובלי צפת עד שהגיע האר"י. משמת קורדוברו והגיע האר"י, נעשה רח"ו תלמידו המרכזי.

אבל כאמור, לא עברו שנתיים וגם האר"י נפטר. אחרי מותו של המורה הגדול החתים רח"ו את שאר תלמידיו על מסמך בו הם מכירים ברח"ו כפרשן המוסמך של תורת האר"י וכמעט כולם גם העבירו אליו את כל החומר הכתוב שנשאר להם מהשיעורים שהעביר האר"י. רח"ו, שכתב ספרים רבים על הקבלה הלוריאנית, הפך לאחת הדמויות המרכזיות בשדה הקבלי.

אבל הוא הרגיש עצמו כדמות גדולה אפילו יותר. שנת של"ה היתה, על פי תחזיות שונות, אמורה להיות שנת הגאולה, ולקראתה קיבץ סביבו רח"ו שנים-עשר מתלמידיו, כנראה כהכנה לכך שהוא יתגלה כמשיח והם יהיו שליחיו (לאו דווקא סממן נוצרי – הרי גם ישוע עשה זאת לזכר 12 שבטי ישראל). כאשר זה לא קרה התפרקה הקבוצה ורח"ו מצא עצמו לבד. הוא נדד לירושלים ואחר כך לדמשק – בשתי הערים ניסה ללמד תורה ולהחזיר את ההמונים בתשובה – בשתי המשימות לא צלח.

מהיומן של רח"ו עולה דמות של אדם חכם, בעל דמיון מפותח, שבצעירותו הרבה להשתובב: הוא כותב שהחטאים שמורו הגדול ייעץ לו להיגמל מהם הם שפיכת זרע לבטלה, גאווה וליצנות. מזה האחרון הצליח רח"ו ללא ספק להיגמל: שנותיו אחרי מות האר"י היו אפופות בדיכאון הולך ומעמיק. רח"ו, שהפך למורה לקבלה בזכות עצמו וכאמור נדד ללמד תורה בירושלים ובדמשק, הרגיש שהאנשים סביבו לא מכירים בערכו ולא נותנים לו מספיק כבוד. דבר זה תיסכל אותו מאוד.

למעשה, כאמור, הרגיש רבי חיים ויטאל שהוא מועמד טוב מאוד להיות המשיח בכבודו ובעצמו: על פי היומן שלו רוח קדושה הודיעה לחבריו שתיקון העולם תלוי רק בו, ושעליו להשיב את כל היהודים בתשובה (הוא אכן ניסה לעשות זאת, ללא הצלחה רבה). רח"ו גם מפרט ביומנו דברים שאמר לו האר"י, על פיהם "הייתי יכול להשיג יותר מן המלאכים מצד גודל ערך נשמתי ושביאת נשמתי לעולם היתה לצורך גדול בעולם ושלא היה בידו ורשותו לבאר יותר מזה […] ושאם היה מגלה לי העניין שהייתי כמעט פורח באויר מרוב שמחה על העניין". למרות ההבטחות הרבות, רח"ו לא מימש את הגורל שהרגיש שהוא ראוי לו, ואפשר ממש לסרטט תהליך בו ככל שעוברות השנים הוא שוקע בדיכאון הולך וגובר.

בהנחה שהדברים שרח"ו כותב ביומנו הם אמת, איך ייתכן שהבטחותיו של האר"י הקדוש לא התגשמו? האם יכול להיות שהאר"י טעה כשראה ברח"ו את מי שיחזיר את העם בתשובה? ואולי המשיחיות של רח"ו היתה פוטנציאלית בלבד, והיתה מתממשת לו הדור שלו היה ראוי לה, דבר שכנראה לא קרה? רח"ו עצמו מנסה לענות על שאלות אלו ביומנו: בגיל 69, כאשר הוא מדבר עם קבוצת שדים, הוא מקבל מסר מהאר"י שאכן "באת לעולם כדי להשיב את העם בתשובה". הוא שואל אז דרכם את מורו האם "נתבטלו כל הדברים שהבטיחני בחייו" והאר"י משיב ש"עדיין כל הדברים ההם עומדים כבהתחלה, אבל התרשלותי [כלומר התרשלותו של רח"ו] מונעת קיומם".

אבל מה היתה יכולה להיות התרשלותו של רבי חיים ויטאל? מה היה הפגם שמנע ממנו לממש את שליחותו האדירה? מכיוון שהיה זקן ומדוכדך, כנראה שהחטא היחיד שנותר לו לתיקון, מהשלושה שהאר"י הורה לו לתקנם, היה חטא הגאווה. אבל איך זה שלא הצליח, לכאורה, לתקן את גאוותו כל השנים האלה? הייתכן שבאופן אירוני דווקא ההבטחות הגדולות שקיבל מהאר"י על גובהה של נשמתו הגבירו אצלו את העוון הזה? האם יכול להיות שהוא לא יכול היה לממש את שליחותו המשיחית מכיוון שהיה גאה מדי, ושהיה גאה מדי מכיוון שניסה כל חייו לממש את שליחותו המשיחית?

בונוס לקוראים – הוראות מפי האר"י מתי יש להשתטח על קברי צדיקים:

רח"ו כותב שהאר"י "גם צוה אותי […] שאם אלך להשתטח על קברי צדיקים יהיה בערב ראש חודש או בט"ו לחודש [כלומר בירח מלא], כי אז יש יותר הכנה מכל שאר הימים, ושלא אלך לא בשבת ולא בי"ט [ביום טוב, כלומר חג] ולא בר"ח [ראש חודש], כי אז נפשותיהם עולות למעלה ואינן מושגות על הקבר."

[עודכן 15.1.07: המאמר עלה גם באנרג'י]

אם שמעתם את צמד המילים אָדְוָויְטָה וֶדאנְטָה, הרי ששמעתם אותם לא מעט בזכותו. הארי וונץ' לאל פונג'ה, המכונה בפי תלמידיו פאפג'י, אחראי אולי יותר מכל אדם אחר לכישוף הפופולארי שמהלכות שתי מילות הקסם הללו, שבמקורן סימנו אסכולה פילוסופית הודית מסורתית ונוקשה. הוא היה זה אשר הוציא את המונח הזה מהארון ההגותי חמור הסבר, ניער אותו מהאבק, יישר את כפליו ותפר ממנו בגדי קיץ עליזים, מותאמים למידות המחפשים הרוחניים המערביים שנהרו אליו בעשורים האחרונים של המאה שעברה. אבל האדוויטה פופולרית היום לא רק בזכות השיווק המקורי שלה – פאפג'י היה גם אישיות מיוחדת, ובעיקר גורו פשוט מוצלח: מספר לא קטן של אנשים חוו טרנספורמציה רצינית בהכרתם כאשר היו בנוכחותו. אנשים אלו בתורם חזרו לארצותיהם והפכו, בעידודו, לשגרירי המסר שלו במערב.

המילה אדוויטה פירושה "אי-שניות", והאסכולה הפילוסופית הזו גורסת, עקרונית, שהקיום כולו הוא אחדות שלמה אחת, כוללת-כל. החשיבות שנושאת הבשורה הזו לכל אחד מאיתנו היא רבה, שכן המסר הוא שאין כל הפרדה או הבדל בין האטמן, העצמיות האמיתית שלנו, לבין הברהמן, הכּוּלִיוּת בשלמותה (באסכולות הינדיות אחרות היחס בין השניים שונה). מה שמעניין הוא שפאפג'י עצמו בכלל לא היה אדוויטי כל חייו, כלומר עד לרגע שידע הארה ביושבו לפני המורה הענק רמאנה מהארישי  – להפך, פונג'ה הצעיר היה חסיד מושבע של האל קרישנה, ואף חווה חזיונות רבים של מפגשים אישיים עם האל האהוב.

לצערי אני לא מוצא תמונות שלו שצילמתי בעצמי. אבל הנה הוא.

הוא נולד ב- 1910 באזור פּונְגָ'בּ (כפי ששמו מרמז), במקום שהיום הוא חלק מפקיסטן, וכבר כילד גילה משיכה עצומה לדת. בגיל שמונה עבר חווית סמאדהי ספונטאנית ועמוקה, שבמהלכה, אף שהיה מודע לעולם סביב, לא הגיב ונשאר מתענג, מרוכז בתוך עצמו, במשך יומיים. כשיצא מהסמאדהי חיפש דרך לחזור ולחוות את אותו אושר עילאי שהיה מנת חלקו, ובעצת אמו החל לעבוד את האל קרישנה, כלומר לחזור על שמו ולשיר לו שירי הלל. זמן לא רב לאחר מכן החל האל להופיע לפניו כל ערב, לפני שהיה נרדם.

גם כשהיה כבר מבוגר, נשוי, אב לילדים וקצין בצבא הבריטי בהודו, המשיך לעבוד את האל: הוא שכח כבר שמטרתו הראשונית היתה לחזור ולחוות את העונג של הריכוז הפנימי, וכל כך אהב את קרישנה שהיה קם בשתיים בבוקר, מזמר לשבחו ומצפה להתגלותו. במהרה הבין שחיי הבְּהָקְטָה ("חסיד") וחיי הצבא לא משתלבים היטב, והעובדה שקרישנה היה מופיע פחות ופחות לפניו שכנעה אותו לבסוף לפשוט את המדים וללכת לחפש מורה רוחני "שראה את אלוהים ויכול להראות לי אותו".

חיפושיו הובילו אותו, אחרי תלאות ואכזבות רבות, לאשרם של רמאנה מהרישי. היה זה בצהרי יום בהיר ב- 1944 שהפגישה ביניהם, בעיירה קטנה בדרום הודו, התקיימה – פגישה שמפירותיה ניזונה היטב רוחניות הניו אייג' עד ימינו. פאפג'י הציג לגורו, כהרגלו, את תביעתו לפגישה עם האל, אבל רמאנה, שהיה מבוסס לחלוטין בָּאחד, אמר לו בפשטות שהוא אינו יכול להראות לו את אלוהים מפני שאלוהים אינו אובייקט שאפשר להביט בו. אלוהים הוא הסובייקט, המביט עצמו. "אל תטריד את עצמך עם אובייקטים שאפשר לראות", אמר לו רמאנה, "חפש מי הוא הרואה."

על אף שפונג'ה הצעיר, על פי עדותו, עבר חוויה עוצמתית בנכחותו של המהרישי, הוא התאכזב מאוד למשמע מילים אלו. כחסיד נלהב של קרישנה הוא רצה "לטעום סוכר, לא להיות סוכר". הוא ביקש להישאר נפרד מהאל על מנת שיוכל ליהנות מעונג המפגש עמו. פונג'ה חזר לביתו והגביר את התרגילים הרוחניים שערך בכמה מונים: הוא היה קם בשתיים וחצי כל בוקר, ממלמל את שמו של קרישנה עשרות אלפי פעמים ובתשע וחצי הולך לעבודה. רק אחרי משבר נוסף, בו הוא לא היה יותר יכול אפילו לבטא את שמו של האל, הוא שב לשבת לרגלי רמאנה.

כשקם היה איש אחר. רמאנה אמר לו שהוא לא צריך להמשיך עוד את התרגולת הרוחנית שהיה עושה, ושזו הסיבה שהיא נשרה ממנו מאליה. אחר כך הביט הגורו בעיניו עמוקות ופאפג'י חש ש"האני שחיפש זמן רב כל כך את האלוהים מחוץ לעצמו גווע בידיעה ובחוויה הישירה של העצמי [Self] שגילה לי המהרישי". אחרי שנתיים נוספות במחיצתו של הגורו הוא שב אל משפחתו.

בשנות השבעים והשמונים החל שמו של פאפג'י להיות ידוע ומחפשים רוחניים מכל העולם הגיעו למקום מושבו בעיר לקנאו. הזרם גבר והגיע לשיא בשנות התשעים אחרי שאחד מתלמדיו הישראלים קנה לו בניין ששימש כאשרם, ואחרי שאושו, המגא-גורו מפונה, מת ותלמידיו הרבים חיפשו מקור אנרגיה חילופי.

אדוויטה, נאו-אדוויטה ופסאודו-אדוויטה

דיון בפפג'י הוא הזדמנות טובה לבחון בקצרה את תורתו, שהתפשטה מבית מדרשו לרחבי המערב כ"בשורה הטובה" של המאה העשרים. התורה שהרביץ הגורו מלקנאו היתה הדור הבא, המעודכן, של האדוויטה ודאנטה – מה שכיום מכונה "נאו-אדוויטה". הנאו-אדוויטה דומה לאחותה הקלאסית בכך שהיא מדברת על עולם התופעות כאשלייה, כחלום חסר משמעות אמיתית, בכך שהיא מכוונת את המחפש הרוחני אל עבר המציאות המוחלטת, שרק בה (כך היא טוענת) יתכן קיום אמיתי ומאושר ובכך שהיא מדגישה את חשיבותו של הגורו בחיפוש הרוחני. ההבדל הוא שבעוד הודאנטה הקלאסית מדגישה את חשיבות הידע התיאורטי, מכירה באפשרות של התקדמות הדרגתית אל השחרור, מעריכה תרגולות רוחניות (למשל דבקות באל מסויים או עשייה אלטרואיסטית), הנאו-ודאנטה צוחקת על כל אלה בבוז מופגן.

הנאו-אדוויטה מהללת את ההארה הספונטאנית, המיידית, חסרת-המאמץ ומדגישה את חוסר התועלת שבכל תרגול רוחני. 'אין מה לעשות כי הכל כבר כאן, הכל כבר מושלם, את/ה כבר מואר/ת' היא טוענת ומזמינה את המחפשים פשוט להבחין בכך. במילותיו של פאפג'י: "מה שמופיע ונעלם אינו אמיתי … למה לעבוד עבור משהו שאתה כבר הוא? … האגו אומר שזה משנה, המציאות העליונה אומרת שזה לא משנה … שום דבר מעולם לא קרה, שום דבר מעולם לא התקיים … הזדהו כהכרה עצמה, הזדהו כקיום … חיו חיי של חמלה כלפי כל היצורים, חיו חיים של אהבה."
אכן: "לא צריך שום תורה רוחנית" הוא מכריז בוידאו הקצר הזה.

באין כל ציווי או המלצה על תרגול רוחני הופכת הנאו-אדוויטה (כפי שכותב ג'ימס שוורץ במאמר מצויין) ל"תנועה מבוססת סאטסאנג". פירושו של דבר שהעניין כולו מסתכם בישיבה מול המורה המואר. הנאו-אדוויטה, רובה ככולה, מבוססת על המדיום הזה, בו הגורו נושא את דברו ועונה על שאלות בעוד התלמידים מקשיבים ונהנים מנוכחותו (עוד על החידושים של הנאו-אדוויטה כאן).

ייתכן שהנאו-אדוויטה פשוט לקחה את ההכרזה כי העולם הוא אשלייה ברצינות מוחלטת, קיצונית הרבה יותר מהאדוויטה הקלאסית. אם אכן הכל חלום, הרי שבאמת אין שום ערך בעשייה כלשהי, ואף לא בידע. הקפיצה התיאולוגית הזו מכשירה באופן משמח הכל, מבטלה מוחלטת ועד הדוניזם פרוע, ונותנת לגיטימציה וגושפנקא רוחנית לעצלות פיזית, בטלנות מחשבתית ואפילו רשלנות מוסרית. ביטולה של כל אמת מתאים מאוד להלך הרוח הפוסט-מודרני, ויחד עם הרישיון לנהנתנות ברור למה גרסה מדוללת זו של אדוויטה שבתה את לבותיהם של מחפשים רוחניים כה רבים.

מקדונלדיזציה של ההארה

מצד שני, כשהכרזות על אחדות הקיום יוצאות מפיו של מורה מואר, הן יכולות הרבה פעמים לעורר טרנספורמציה אמיתית אצל השומע אותן. סאטסאנגים היו כמובן העיקר גם אצל פאפג'י, ומספר גדול של אנשים ששמעו את דבריו חוו רגעי התעוררות. קריאות שמחה של אקסטאזה רוחנית לא היו מחזה נדיר באשרם שלו, ופאפג'י מצידו היה ממהר, ממהר מדי לדעתי, להכריז על המשולהבים הטריים כמוארים ולשלוח אותם להפיץ את הבשורה ברחבי העולם.

המפורסם שבשליחיו הוא כמובן אנדרו כהן, שאחרי כמה שנים הסתכסך עם מורו סביב שאלות של מוסר ומאמץ בדרך הרוחנית (הוא התייחס לכך לאחרונה). אנדרו גרס שעל הגורו להציע לצאן מרעיתו תרגולות רוחניות ופאפג'י ראה בכך כפירה בעיקר, שהוא כמובן ההווה המושלם כפי שהוא כבר כאן ועכשיו (ראוי להדגיש שבכך הוא התעלם מכל השנים שהוא עצמו עסק בעבודה רוחנית אינטנסיבית). אחרי שנפרדו דרכיהם שלח הגורו מלקנאו את גָנְגָג'י, תלמידה נוספת שהכריז עליה כמוארת, לתקן ברחבי העולם את הנזק שעשה לדעתו אנדרו.

אין ספק שפאפג'י היה גורו פורה במיוחד, מכונת הארה אמיתית, ובין התלמידים-שהפכו-מורים שלו אפשר למצוא גם את אייזק שפירו, ג'איה אשמור (אשה גדולה. הנה ראיון שלי איתה ושותפיה להוראה), מוג'י (אדם מקסים. הנה ראיון שלי איתו) ועוד רבים.

אני לא חוויתי שום חוויה אקסטאטית לרגליו של פאפג'י, והוא בתמורה לא הכריז שאני מואר (בצדק כמובן), אבל כן הרגשתי ממנו עוצמה של נוכחות ותוקף. ביקרתי באשרם בלקנאו שלושה חודשים בלבד לפני שפאפג'י מת, ביולי 1997, ובמיוחד הרשימה אותי השמחה הנינוחה שבה כולם היו שרויים שם – בהחלט לא מחזה מובן מאליו דווקא באשרמים למניהם, שלעיתים קרובות מתחת לשכבת השאנטי הדקיקה קפוצים מאבקי איתנים על היררכיות של דירוג רוחני וקירבה אל הגורו. לבד מסאטסאנג כל בוקר, לא היה שם, באופן מכוון, מה לעשות, וההתרשמות שלי היתה שהשאנטי שם היה אותנטי ונעים.

ה.וו.ל. פונג'ה, נביא הניאו-אדוויטה, אמן האינסטנט-הארה, הלך לעולמו בשישי לספטמבר 1997. אפרו פוזר בנהר הגנגס הקדוש. תורתו ממשיכה להיות מפוזרת ברחבי העולם על ידי תלמידיו הרבים, ומעיינות הנאו-אדוויטה נפוצים לכל עבר.

[המאמר מתפרסם היום גם באנרג'י]