אם המחשבה אכן יוצרת את המציאות כרצוננו הרי היינו כולנו עשירים ומאושרים, אבל מה אם המחשבה יוצרת את המציאות כרצונה, כלומר מה אם המציאות שאנחנו חיים בה אכן תלויה בצורת המחשבה שלנו, אבל צורת המחשבה שלנו בכלל לא תלויה בנו? אם זה המצב לא יעזור כמה ש"נחשוב חיובי", כי ממילא כל "חיובי" שכזה יהיה כבר מוגדר מראש על ידי מושגים וקטגוריות שלא אנחנו ביססנו. במקרה כזה צורתן של המחשבות, שנכפתה עלינו בעל כורכנו, היא שתקבע את אופי עולמנו, ואנחנו נהיה סגורים בתא-כלא מושגי: נוכל אולי להזיז ולסדר מחדש את הרהיטים המחשבתיים, אבל לא נדע על כל מציאות אחרת שאינה כלולה במסגרת המחשבתית שלנו ושנמצאת מחוץ לקירות הקונספטואלים של תאינו.

ומהו זה שמגביל מראש את צורת המחשבה הספציפית שלנו, ולכן גם את תמונת העולם שהמחשבה שלנו תאפשר לנו לפתח? השפה. שפת האם שלנו, המסויימת והשרירותית. האם אכן צורת המחשבה שלנו, כולל לקסיקון המושגים המסויים שלנו ומכלול הקטיגוריות דרכם אנחנו תופסים את המציאות, נגזרת מהשפה אותה אנו דוברים? במחצית הראשונה של המאה העשרים התפרסמה היפותזה שטוענת בדיוק כך. "היפותזת ספיר-וורף" קובעת שאופן ואופי המחשבה שלנו תלוי בשפתנו, ומכיוון שכך גם הדרך שבה אנחנו מבינים את העולם שסביבנו קשורה בקשר אמיץ לשפה השגורה בפינו.

מכאן נגזרת כמובן תמונה מאוד רלטיביסטית באשר למין האנושי: כל קבוצת אנשים שדוברת שפה מסויימת חיה למעשה בעולם קצת שונה מאחיותיה, מפני שהיא מפרשת את קלטי החושים שלה בהתאם למבנה השפה שלה ולמושגים שברשותה. במילים פשוטות: מי שדובר עברית רואה וחש עולם שונה ממי שדובר אנגלית, סינית או אמהרית. לא קשה להבין למה היפותזת וורף-ספיר נתקלה בביקורת רבה. למרות זאת היא קנתה לה קהל חסידים, והציתה את דמיונם של רבים.

מהנדסה לנהואטל

הכל התחיל כאשר בנג'מין לי וורף (1897-1941), מהנדס שהועסק על ידי חברת ביטוח, התחיל להיות מוטרד מאוד מהסתירה שהוא מצא בין הדת למדע. הוא גדל וחונך במסורת הפרוטסטנטית, והיה אדם דתי מאוד. יחד עם זאת, המחקר המדעי היה יקר ללבו והוא הרגיש שבו טמון המפתח לקידמה. וורף גרס שבבסיס המתח הקיים בין הדת למדע נמצא חוסר הבנה לשוני של הברית-החדשה, ושאם רק יבינו את הכתוב כמו שצריך הכל ייפתר. הוא למד עברית וניגש לחקור את העניין מבחינה לשונית, אבל במהרה שיטת המחקר שבתה את לבו יותר מאשר נושא המחקר: הוא התחיל להתעניין בבלשנות.

וורף החל ללמוד את השפה האצטקית ("נַהְוּאַטְל") וגילה עניין גם בהירוגליפים של המאיה. מהר מאוד הוא חלש על שדה המחקר נכון לזמנו, התכתב עם מומחים ואף הוזמן להרצות בכנסים שנגעו בדבר. הוא החל להתבלט כאיש אשכולות מוכשר, אוטודידקט שמצליח לחדש במקומות בהם אנשים מלומדים ממנו רק חזרו על דברי אחרים. ב- 1930 קיבל מלגה הגונה ויצא למקסיקו, לחקור מקרוב את השפות העתיקות של האזור, וב- 1931 יצר לראשונה קשר עם מי שהפך למורו בתחום הבלשנות, אדוארד ספיר (1884-1939). כאשר חזר ממקסיקו החל ללמוד תחת ספיר באוניברסיטת ייל, ונרשם למסלול לדוקטורט למרות שלימודיו הונעו מתוך עניין אינטלקטואלי גרידא. אותו עניין הוא אשר חשף לפניו את הגילויים שהביאו לפיתוח התיאוריה שלו.

להופי

כשחקר את שפת ההוֹפִּי (שפתם של האינדיאנים באזור אריזונה של היום) הבחין וורף בכמה הבדלים גדולים בין השפה שלהם לבין כל שפה אירופאית או שמית. ראשית, בשפת ההופי אין שמות של חומרים. בשפות המוכרות לנו קיימים שני סוגים של שמות עצם: שמות עצם של דברים (שולחן, גשר, להבה) ושמות עצם של חומרים כללים (עץ, פלדה, אנרגיה). אצל ההופי אין שמות עצם מהסוג השני, כלומר יש להם אך ורק שמות של דברים, ללא מילים לציון חומרים חסרי כמות או צורה מוגדרים. אין אצלם "אדמה", אלה יש שדה מסויים או חלקה כזו או אחרת. אין להם פשוט "מים", אלא רק מילים המציינות כמות מסוימת של מים. ובעיקר, אין להם את המילה הכללית ביותר: "חומר". אין להם סתם "stuff", אלא רק עצמים מוחשיים.

עוד הבדל מעניין שוורף מצא הוא שבעוד שאצלנו עונות השנה נחשבות שמות עצם מן המניין (אנחנו יכולים לדבר על "החורף" ולתאר אותו), בני ההופי לא מבדילים את העונה עצמה מהתופעות האקלימיות שנלוות אליה. וורף כותב ש"אין אומרים 'זהו קיץ חם' או 'הקיץ חם'; הקיץ איננו חם, הקיץ הוא רק כאשר חם, כאשר קורה חום. אין אומרים 'בקיץ הזה', אלא 'עכשיו קיץ' או 'לאחרונה קיץ'. אין אובייקטיפיקציה של תחושת ההתמשכות הסובייקטיבית" – כלומר גם כאן, ההופי לא עורכים אובייקטיפיקציה והפשטה של התחושה הפרטית שלהם: כמו שהם לא מוציאים מתוך כוס המים הפרטית שלהם את החומר "מים", הם לא הופכים את החום שהם מרגישים ל"עונה" שנמצאת לכאורה אי שם בעולם.

כמו מושג החומר, וכמו עונות השנה, אנחנו גם נוהגים לעשות אובייקטיפיקציה של הזמן, "לחפצן" את השינויים בעולם לכדי יחידות של משך: יש לנו "שעות" ו"דקות", ואנחנו גם מחלקים את היחידות האלה בין שלושה "זמנים": "עבר", "הווה" ו"עתיד". ההופי לא נוהגים לעשות כך, וזה אולי ההבדל המרכזי בין שפת ההופי לשפות האירופאיות והשמיות. אצל ההופי, ראשית, חסרה כלל המילה "זמן": בשביל ההופי הזמן איננו איכות חיצונית שקיימת בעולם.

מכיוון שבני השבט מסוגלים לתאר באופן מדוייק, ופרגמטי, כל תופעה בדיוק כמונו, נשאלת השאלה כיצד הם בכל זאת עושים זאת. וורף מסביר שאצל ההופי היקום נחלק לא לחומר וזמן, אלא למה שניתן לכנות "צורות מיוצגות" ו"צורות מתייצגות" (Manifested Forms & Manifesting Forms). החלוקה הזאת באופן כללי היא גם החלוקה לצורות אובייקטיביות וסובייקטיביות. כפי שהוא כותב:

האובייקטיבי, או המיוצג, מורכב מכל מה שנגיש לחושים או שכבר היה נגיש לחושים – היקום הפיזי ההיסטורי. למעשה ניתן לומר שהוא מכיל את העבר וההווה שלנו, ללא כל ניסיון להבחין ביניהם, אך ללא כל מה שאנו מכנים עתיד. הסובייקטיבי, או המתייצג, מורכב מכל מה שאנו מכנים עתיד, אך לא רק מכך: הוא כולל באותה מידה, ובאופן שאינו מאפשר הבחנה, גם את כל מה שאנו מכנים מנטאלי – כל מה שמופיע או קיים בתוך הנפש (mind), או כפי שיעדיף לומר זאת הופי, בתוך הלב.

למציאות

וורף מסביר איך שהשינויים האלו במבנה השפה מגיעים בד בבד עם שינוי מהותי בתפיסת העולם. הוא היה זה שהפיץ את האגדה על מספר המילים המופרך שיש לאסקימוסים ל"שלג", מספר שכיום יכול להגיע (בסיפורים) למאות, אבל שכנראה עומד על לא יותר מתריסר. את הפלא האסקימוסי הזה שמע וורף מספיר, ששמע אותה ממורו פרנץ בועז. וורף ניסה להראות איך ריבוי המילים מאפשר לאסקימוסים לראות סוגים רבים יותר של שלג.

וורף טוען שכל שפה מחלקת באופן שונה את "השטף הקלידוסקופי של נתוני החושים": "מילים כמו 'גבעה' ו'בִּיצה' משכנעות אותנו להתייחס לשינויים מקומיים בגובה ובהרכב הקרקע כאל דברים מובחנים, כמעט כמו שולחנות וכסאות. כל שפה מבצעת את החיתוך המלאכותי הזה, של זרם הקיום הרציף, בצורה שונה" – דבר זה משפיע כמובן על אופן תפיסתנו את המציאות.

תפיסה של הזמן והחומר כישויות אמיתיות, אובייקטיביות, יכולה להסביר למה הגיוני בשבילנו שהזמן "התחיל" בנקודה מסויימת, ושמאז הוא "נמשך" מן העבר אל העתיד: כאמור, אנחנו תופסים את הזמן כזרם. לעומתו, את המציאות אנחנו תופסים כגוש של חומר. לכן גם נבין מדוע ברור לנו שבנקודה כלשהי באותו זרם של זמן (אולי בתחילתו) העולם נברא על ידי האל כאילו הוא כד שיוצר אותו כדר: ריבון עולם היה צריך "לסדר" את אותו גוש של "חומר" היולי וגולמי: להפריד בין יום ולילה, ים ליבשה וכו'. ההופי לא מסוגלים להעלות על דעתם תיאור כזה של המציאות.

תפיסה של הדברים כולם כמורכבים מ"חומר" גם מאפשרת חשיבה מדעית, כלומר ניסוי על, למשל, כוס של מים והסקת מסקנות ממנה לגבי כל גוף של מים באשר הוא שם. בני ההופי לא יכולים לקיים תהליך מחשבתי כזה של אינדוקציה, כלומר הסקת קביעה כללית מתוך מקרה פרטי. לכן מובן שלא התפתח אצלם כל סוג של מדע.

על פי וורף, אם כן, "החלל הזמן והחומר […] אינם אינטואיציות, אלא נגזרות של תרבותנו ושל שפתנו." בניגוד אלינו, כאמור, אצל ההופי אין זמן כישות חיצונית "זורמת", והעולם לא מורכב מ"חומר". העולם של ההופי (על פי וורף) דומה יותר לתהליך דינמי (אך לא מתמשך כזרם), שבו ישנם דברים פנימיים (סובייקטיבים בשפתנו), שעדיין לא קרו ואפשר לקוות שיתרחשו או שלא יתרחשו, וישנם דברים חיצוניים (אובייקטיבים) שכבר קרו או שעכשיו קורים. דבר פנימי יכול גם להפוך לחיצוני כמובן, וזה קורה כאשר רצון שלנו הופך למעשה. אז, בשפת ההופי, דבר כזה "מתרחש לכאן.

ההופי גם מעדיף בהרבה פעלים על שמות עצם והעולם אצלו מורכז הרבה יותר מתהליכים מאשר מדברים. היקום אינו מחסן גדול של חפצים, אלא שדה מערכה של אירועים. הצורך שלנו בקשירת כל פועל (נשוא) לדבר שעושה אותו (נושא) יכול להטעות אותנו:

אנו מחוייבים לומר it flashed [זה הבהב] או a light flashed [אור הבהב], תוך המצאת הפוֹעֵל – "זה", או "האור" – שיבצע את מה שאנחנו קוראים לו הפעולה – "הבהוב". אלא שההבהוב והאור חד הם. אין שום דבר העושה משהו, ואין כל עשייה. […בשפת ה]הופי יכולים להיות פעלים ללא נושאים, ודבר זה מקנה לשפה הזאת כוח רב בתור מערכת לוגית להבנת היבטים מסויימים של הקוסמוס.

לאמת

למרות שמהתזה של וורף אפשר, כאמור, להגיע לרלטיביזם מוחלט (כאילו אין אמת ויש רק דרכים שונות לתפיסת המציאות), וורף דווקא לא היה רלטיביסט קיצוני. הוא חשב שישנה אמת, וששפות בעלות מבנה מסויים מתקרבות יותר מאחרות אל האמת הזאת. מהציטוט האחרון אפשר להבין שהוא חשב ששפת ההופי מדייקת יותר בבואה לתאר תופעות כגון הבהוב של אור (והנה שוב המלכודת שבעברית: כאילו שיש הבהוב שאינו של אור – בהופי זה נשמע יותר טוב).

ולמרות שגרס שהשפה שלנו משפיעה על תפיסת המציאות, וורף לא חשב שאנחנו כלואים לנצח בתוך המסגרת המילולית שלנו. להפך: בכתיבתו מנסה וורף להראות לנו שהמציאות שאנחנו חווים היא רק צורה אחת מני רבות של תפיסה, מתוך תקווה שאנחנו ניפתח אל צורות אחרות של חווית-חיים. הרגלי חשיבה הם בדיוק זה: הרגלים, והם ניתנים לשינוי, גם אם לא לחידוש מוחלט. עצם היכולת להבין תפיסות עולם אחרות מרמזת על האפשרות לשנות את תפיסת העולם שלנו, ולפעמים אפשרות זו לדעת וורף היא הכרח לחיים טובים ואמיתיים יותר.

אכן, וורף עסק הרבה בתחומי הרוח, ולא עזב את המניע המקורי שלו: לאחד את המדע והדת. את מאמרו האחרון, "שפה, מיינד ומציאות", הוא פרסם דווקא בבטאון האגודה התיאוסופית, והוא מסיים אותו בהתייחסות למימד חסר-צורה הנמצא "מעל המוקד של התודעה האישית, או מאחוריו", ועל פי תיאורו הכוונה היא לאותו הכרה שאיננה כלואה בתוך המגירות של השפה והמבנים של ההמשגה. בפסקה נועזת (אולי נועזת מדי) כותב וורף שהמדע המערבי אינו מסוגל עדיין להבין את הלוגיקה חסרת הקטגוריות של מצב מעין זה משום שהוא עדיין לא הצליח להשתחרר מן הצרכים כוזבים של ההגיון הרגיל, המבוסס על הדקדוק המערבי:

ההזדקקות לעצמים, שאינה אלא הזדקקות לשמות-עצם במיקומים מסויימים במשפט; ההזדקקות לכוחות, למשיכות וכו', שאינה אלא הזדקקות לפעלים במיקומים מסוימים אחרים, וכן הלאה. צעדו הבא של המדע, אם ישרוד מתוך האפלה המאיימת עליו [המאמר נכתב ב- 1941, בעת מלחמת העולם השנייה], יהיה להצטרף לחקירתם של העקרונות הבלשניים, ולהשיל מעליו את הצרכים הלשוניים הכוזבים, אשר נחשבו במשך זמן רב מדי כתמציתה של התבונה עצמה.

[חלק מהציטוטים של דברי וורף הם מהספר "שפה, מחשבה, מציאות" שיצא בהוצאת אוב-ז.ע.פ ושכולל מאמרים נבחרים של וורף המתורגמים לעברית. הנה גרסת אנרג'י של המאמר. מלבד זאת אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדארפור]

1. מסתבר שהכנסייה מסוגלת להשתנות: אחרי יותר מ- 1500 שנה של אמונה בלימבו, הכנסייה הקתולית עושה קולות של סתאאאאאם: במסמך שציפו לו זמן רב מודיעה "הועדה הבינלאומית לתיאולוגיה" שלכנסייה בעצם אין דוגמה פורמלית בנושא הלימבו, ולכן אפשר לוותר על האינסטאנציה המטאפיזית הזו.

הלימבו נועד מראשיתו לענות על צורך שהתעורר עם קבלת הדוגמה בדבר החטא הקדמון: כידוע, על פי הכנסייה הקתולית כולנו נולדים בחטא משום שאדם וחווה לא צייתו לצוויו של אלוהים ואכלו מעץ הדעת (כן, עונש קולקטיבי. לא פייר? איפה הייתם כשנברא היקום?). עד הופעתו של ישו בעולם לא היתה בעצם אפשרות לגאול את עצמנו מהחטא הזה, ורק עם צליבתו של בן האלוהים, קימתו לתחייה וקבלתנו אנו את האמונה בכל זה אנחנו נחלצים מהברוך. בראשיתן היו הכתות הנוצריות מטבילות כל מצטרף חדש לשורותיהן וכך מכניסות אותו אל תוך קהילת הנגאלים, וכשהדת התמסדה הורידו יותר ויותר את גיל ההטבלה (נדמה לי שתחילה זה היה בבר מצווה) כי פחדו שצעירים ימותו ללא כניסה תחת כנפי הכנסייה וכך לא יהנו מהמחילה מהחטא. לכן כיום מטבילה הכנסייה תינוקות בני יומם.

שתי בעיות התעוררו כתוצאה מהאמונה הזאת: ראשית, מה עם כל האנשים הצדיקים שחיו לפני שישו הגיע? מה עם אברהם אבינו, משה רבנו, ואריסטו (הפילוסוף החביב על הכנסייה)? האם הולכים לגיהנום רק כי הם חיו לפני שישו מצא לנכון להתגשם בגוף על פני האדמה, להיצלב ולקום לתחייה? שנית, מה עם תינוקות שמתים ללא הטבלה (למשל, תינוקות של יהודים)? הרי הם רק תינוקות! האם מגיע להם גיהנום רק על סמך החטא הקדמון, אפילו אם לא הספיקו עוד לחטוא חטא כלשהו משל עצמם (זיכרו שאין גלגול נשמות בנצרות)?

כדי לפתור את שתי הבעיות האלו המציאו אבות הכנסייה, בראשם אוגוסטינוס, את הלימבו. הלימבו הוא מקום ניטרלי כזה, לא גן עדן ולא גיהנום, אליו הולכים נשמות מי שחי חיים למופת או שלא הספיק לחיות כמעט כלל, ומאידך לא הפך לחבר רשמי בכנסייה. ולשם הלכו הנשמות האלו ב- 1500 שנה האחרונות.

כנראה שהבעיה שהתעוררה עם כל העניין (חוץ מזה שבעיניים מודרניות זה נראה קצת מופרך) היא שבמקומות רבים בהם הכנסייה עדיין מנסה לעשות נפשות (בעיקר אפריקה), קשה לומר למשפחות שמצטרפות שהתינוקות שהם לא הספיקו להטביל ומתו, לא זכו להגיע לגן עדן. מזל שיש עכשיו אפיפיור שהוא בעצמו מומחה לתיאולוגיה, והחליט להזיז עניינים.

עם זאת, הכנסייה מדגישה שזה שאין לימבו לא אומר בהכרח שהתינוקות (או משה רבנו וכו') נמצאים בגן עדן, רק ש"ישנם יסודות תיאולוגיים וליטורגיים רציניים לתקווה שתינוקות שלא עברו הטבלה ומתו, ינצלו ויהנו מזיו השכינה."

מה שבעצם מדהים בכל הסיפור הזה הוא המשמעות התיאולוגית שלו, כי זה בעצם מטיל איזשהו צל של ספק על כל הטענה הנוצרית שמי שלא בכנסייה נידון לגיהנום – נוצר כאן סדק ראשון באופי האבסולוטיסטי, הדרקוני, השובניסטי שקיים בנצרות משום הטענה שרק דרך ישו אפשר להגאל. וזה לא רע.

2. ואפרופו ישו, מאמר מעניין מאוד של פרופ' ישראל קנוהל (שיש לי את העונג הרב ללמוד מפיו בימים אלו) התפרסם אתמול ב"תרבות וספרות" ושופך אור על האמונה הנוצרית בדבר מותו וקימתו לתחייה של המשיח. מסתבר שעל פי טקסט שנמצא האמונה במשיח שמת וקם לתחייה היתה קיימת ביהדות בשלהי המאה הראשונה לפנה"ס, עוד לפני הדוגמא החיה שנתן ישו. אותו רעיון הוא גם הבסיס לאמונה היהודית במשיח בן יוסף.

בקצרה, האמונה במשיח בן יוסף אומרת שלפני שיבוא משיח בן דוד ויגמור עניין, תהיה מלחמה ענקית ("גוג ומגוג") שבה ימות משיח אחר, בן יוסף. הוא ינהיג את כוחות האור (זה אנחנו, כן?) ועל סף הניצחון יהרג. אחריו יבוא בן דוד וימלוך על ממלכת ישראל הגדולה לנצח נצחי נצחים. הרעיון הזה נזכר לראשונה בתלמוד (ראו לינק למאמר, שם קנוהל מדבר על זה), ואחרי זה זכה לפיתוחים נרחבים בקבלה לזרמיה.

אם זה נכון, הרי שהכת הנוצרית הקטנה אימצה את הרעיון הזה כדי להתמודד עם המשבר שפקד אותה במות עליה נביאה, ואולי – אם נעז להעלות על דעתנו (נעז, נעז!) – ישו תיכנן את מותו מראש, כדי שיהיה תואם לאותו רעיון של משיח הרוג (הוא אהב לעשות דברים שתאמו לנבואות קדומות).

אם כך, מסתבר שמאותו עץ גינאולוגי צמחו (באופן אבולוציוני-מימטי – ראו תרשים מפואר שהכנתי בעצמי) שני רעיונות על תפקידו ותפקודו של המשיח: הראשון, הנוצרי, על מותו ותחייתו, והשני, התלמודי-תָנָאי (שאולי כבר הכיר את זה הנוצרי) על משיח מוקדם, משיח פג, שמת בקרב ומוחלף על ידי המשיח האולטימטיבי.

3. ואפרופו אבולוציה ומימטיקה, הרי הרצאה של ריצ'רד דוקינס, אולי האנטיתאיסט הכי פנאט, אבל אולי גם הכי חכם, בעולם. כאן הוא מדבר על ספרו האחרון The God Delusion, שכבר חודשים בראש טבלת רבי המכר בארה"ב. עד שראיתי את הסרט הזה (האמת, רק את עשר הדקות הראשונות בינתיים) לא ממש חיבבתי את האיש. אבל שורו הביטו וראו: מדובר בגבר מרשים. ולא פחות חשוב: הוא יודע לכתוב, לעזאזל. אני ממליץ לשמוע אותו קורא מספרו את השורות הבאות (לכו לסביבות 8:30 דקות – אם הטלוויזיה לא עובדת הנה הלינק):

The God of the Old Testament is arguably the most unpleasant character in all fiction: jealous and proud of it; a petty, unjust, unforgiving control freak; a vindictive, bloodthirsty ethnic cleanser; a misogynistic, homophobic, racist, infanticidal, genocidal, filicidal, pestilential, megalomaniacal, sadomasochistic, capriciously malevolent bully.

אוי, יש משהו בדבריו, לא? הוא באמת לא הכי נחמד בעולם, ה' צבאות…

אבל חשוב לי להבהיר משהו: ייתכן שנוצר איזה רושם שאני בז לדת האורתודוקסית או המסורתית. זה לא המצב. יש לי הרבה כבוד והערכה לדת הממוסדת, וביתר תוקף ליהדות. לכונן מערכת דתית-חברתית זה לא עניין פשוט (בלשון המעטה), והוא מלווה תמיד בהרבה שגיאות ובעיקר בהרבה פשרות. יחד עם זאת אני חושב שיש ביהדות מוסדות ורעיונות מאוד מאוד עמוקים וחכמים. כמובן, יש גם הרבה מאוד מאוד מה לשפר ולשנות, ויש הרבה מקום לביקורת, וכמובן גם לצחוק.

ברוך השם, ברוך השם אנחנו חיים בעידן בו אפשר לצחוק בחופשיות על הנושא שהכי חשוב לצחוק עליו, שהוא כמובן הנושא שהוא הכי חשוב, שהוא כמובן אלוהים. וברוך השם שאנחנו חיים בעידן בו אנשים מוכשרים לאללה נותנים ממרצם, זמנם וממונם כדי ליצור קטעים כמו אלה, מערכונים נהדרים שמשתמשים בכל מה שמטורף בתיאולוגיה היודו-נוצרית כדי להנות (לשם שינוי) מהאבסורד שבאמונה התמימה.

1. Mr. Diety היא סדרה בת עשרה פרקים שבה אפשר להבין שבריאת העולם היתה למעשה הפקה הוליוודית. הנה הפרק הראשון, המעולה, שבו מחליטים ה' והעוזר שלו לארי כמה רוע הם מוכנים לאפשר בעולם:

הנה הפרק השני שבו האל מבקש מג'סי, הידוע יותר בשמו ג'יזס, לעשות לאנושות טובה ממש ממש גדולה ולהיצלב למען כפרת חטאיהם:

והפרק החמישי הוא גם חובה: לוציפר מתעצבנת מתפקידה הנחשי בסצנת גן עדן:

שאר הפרקים בלינק הזה

 

2. הנה כמה קטעי סצנות שנשארו על ריצפת חדר העריכה של סרטו המפורסם של מל גיבסון על ישו, ומראות שכמו כולנו, כל שחקן שישחק את ישו יהיה, בסופו של דבר, עדיין אדם:

 

 

3. את הסדרה הבאה (בת ששה פרקים) אי אפשר להביא לכאן אבל אני ממליץ עליה מאוד: Jesus Christ Supercop ישו כשוטר-על הנלחם בפשיעה, ובאופן אירוני הוא כמובן ממש לא עושה את זה by the Book. 

4. לסיום, המגזין הנוצרי אך הכופרני Ship of Fools ערך תחרות למציאת עשרת בדיחות הדת הטובות ביותר ועשרת בדיחות הדת הפוגעניות ביותר. הנה דוגמא לאחת:

I was walking across a bridge one day, and I saw a man standing on the edge, about to jump. I ran over and said: "Stop. Don't do it."
"Why shouldn't I?" he asked.
"Well, there's so much to live for!"
"Like what?"
"Are you religious?"
He said, "Yes."
I said, "Me too. Are you Christian or Buddhist?"
"Christian."
"Me too. Are you Catholic or Protestant?"
"Protestant."
"Me too. Are you Episcopalian or Baptist?"
"Baptist."
"Wow. Me too. Are you Baptist Church of God or Baptist Church of the Lord?"
"Baptist Church of God."
"Me too. Are you original Baptist Church of God, or are you Reformed Baptist Church of God?"
"Reformed Baptist Church of God."
"Me too. Are you Reformed Baptist Church of God, Reformation of 1879, or Reformed Baptist Church of God, Reformation of 1915?"
He said: "Reformed Baptist Church of God, Reformation of 1915."
I said: "Die, heretic scum," and pushed him off.

 והנה רשימת הזוכים כולה 
 
 

אחת הבעיות הגדולות שהעסיקה תיאולוגים מאז ומעולם היא מה שמכונה "צידוק הדין", או במילים אחרות "אם אלוהים כל כך טוב וכל כך כל-יכול, אז איך זה שהעולם כל כך רע ומבאס?". בעידננו החדש בעיה זו הפכה לפרדוקס המוכר והמעצבן של החיפוש הרוחני: "אם הכל כל כך טוב ומושלם ואלוהי, למה בכלל צריך לתרגל או לעבוד או לעשות משהו בכלל?". הפרדוקס הזה מיתרגם לגישות שונות שמציעים מורים רוחניים שונים, נקודות השקפה שהם כמובן דואגים לחרוט על לבבות תלמידיהם ושהייתי רוצה לנסות ולהצביע עליהן. מדובר בעצם בהבחנה בין סוגים שונים של מורים רוחניים: בין מורים שמציעים דרך, לאלו שטוענים שאין כלל דרך. אבל ראשית, כמובן, סיפור זן.

זהו אחד מסיפורי הזן המפורסמים ביותר, שכנראה גם התרחש כמאורע היסטורי במאה השביעית לספירה. מדובר בסיפור הכתרתו של ה"פטריארך" השישי של הזן בסין, היו-ננג. היו-ננג, איכר פשוט מדרום סין, שמע כנער כמה נזירים בודהיסטים משננים את סוטרת-היהלום, ובעת שהאזין למילים התעוררה בו פתאום עין הבודהה, והתרחש בו סאטורי. הוא הבין מיד שחייו לא יהיו שלמים מבלי לדעת הארה מלאה, ויצא בו ברגע לחפש את פטריארך הזן החמישי, הונג-ין (Hung-Jen).

הונג-ין היה כנראה הזן מאסטר הראשון בסין שהיתה לו קהילה שמנתה מאות נזירים, אותם לימד וניסה לעורר. כאשר, אחרי תלאות רבות, הגיע אליו היו-ננג, הוא קיבל אותו למנזר, אבל בגלל שבא מהדרום הנחשל שלח אותו לעבוד בניקוי אורז במקום לתת לו מקום בין התלמידים האחרים.

זמן מה אחרי כן הכריז הונג-ין שהוא מחפש לו יורש, וכדי לקבוע מי ימשיך את דרכו בראש המנזר (ולמעשה בראש זרם הזן בסין) הוא מזמין את המועמדים לכתוב שיר קצר המביע בצורה הטובה ביותר את הבנתם בדהרמה הבודהיסטית. כל התלמידים היו בטוחים ששֶן-הסיו, הנזיר הבכיר, יהיה היורש, ולכן אפילו לא טרחו לכתוב שיר משל עצמם. שן-הסיו אכן היה בחור מוכשר, והוא כתב על הקיר מגוריו של המאסטר את השיר הבא (תרגמתי מהתרגום לאנגלית של ד. ט. סוזוקי):

הגוף הוא עץ הבודהי העתיק
ההכרה: ראי זוהר
דאג לשמור אותו מבריק
ומנע אבק מלהצטבר

בבוקר, כשקם הונג-ין, הוא ראה את השיר ומיד הלל אותו, וציווה על הנזירים להדליק לפניו קטורת וללמוד אותו. אבל כשהוא נפגש בפרטיות עם שן-הסיו הוא אמר לו שעל אף שהשיר יפה,  הבנתו עדיין לוקה בחסר.
והנה, למחרת בבוקר הופיע שיר נוסף על קיר ביתו של הונג-ין:

עץ הבודהי, למעשה, נעלם
ואין שום ראי זוהר
כי כל דבר אינו קיים
ואין מקום לאבק להצטבר

הונג-ין מיד ראה שמי שחיבר את השיר הזה מבין היטב את דרך הזן. מחבר השיר היה כמובן היו-ננג, שזכה להיות פטריארך הזן השישי של סין.

ניגש לעניין:

מורים רוחניים אפשר לחלק לשני סוגים: כאלה שאומרים שישנו מצב שנקרא הארה (או שחרור, או נירוונה, או מיזוג גואל עם האל), וכאלה שאומרים שלא קיים מצב כזה. עם האחרונים בכלל לא נתעסק. את הראשונים, לעומת זאת, נחלק שוב לשניים: אלה שאומרים שיש מה לעשות כדי להגיע להארה, ואלה שאומרים שאין. אלה שאומרים שיש מה לעשות כמובן גם דואגים לפרט מה בדיוק יש לעשות, ובדרך כלל ממליצים על תרגולת מדיטטיבית מסויימת או שמירה על חוקים כלשהם. הדוגמאות לאלה רבות, וכוללות בתוכן כמעט את כל המורים הרוחניים הבאים ממסורות עתיקות (יהדות, הינדואיזם, בודהיזם וכו') אבל גם מורים מודרניים ומקוריים כמו גורדייף, אנדרו כהן, ביירון קייטי ועוד רבים.

אלה שאומרים שאין מה לעשות מתחלקים בתוכם לעוד שני סוגים: יש את הרחמנים יותר, שלמרות שאומרים שאין מה לעשות, בכל זאת מציינים איזה משהו קטן שעשוי לעזור: למשל לחיות ליד הגורו (פאפג'י, אדי דא), לנסות לראות את תהליך החשיבתי של ההשלכה של העבר על ההווה (קרישנמורטי), להיות כמה שיותר עם תחושת הקיום הבסיסי (ניסרגדטה מהאראג') להתחקות כל יום אחרי הסיבות למעשה מסוים שעשית (ראמש בלסקר) או לחקור את עצמנו בנחישות שוב ושוב "מי אני?" (רמאנה מהארישי, מוג'י).

ויש את חסרי-הרחמים, שקובעים שהארה מתרחשת בצורה שרירותית לחלוטין, ושאם היא בכלל תקרה יהיה זה למרות, ולא בגלל כל חיפוש רוחני שהמחפש ערך (יו.ג'י קרישנמורטי, קרל רנץ). אגב, בצורה פרדוקסלית מאוד חלק מהמורים שאומרים שאין מה לעשות גם מכחישים לפעמים שיש בכלל מצב של הארה (ובכך הופכים לכאורה למורים מהסוג השני של החלוקה הראשונה לעיל), זאת משום שחלק מההבנה ש"אין מה לעשות" קשורה להבנה שבעצם "אין לאן להגיע", כפי שנראה מיד.

בשנים האחרונות מתרבים מאוד המורים שאומרים שאין מה לעשות. האדוויטה ההינדית נעשתה פופולרית ואיתה (או לפחות עם הניאו-אדוויטה המערבית) הדיבורים על כך ש"הכל אחד", "העולם הוא אשלייה" ושממילא ומראש הכל מושלם, כך שברור שכל ניסיון לתקן משהו או להגיע לאיפשהו הוא מגוחך. בכך היא מצטרפת לדזוגצ'ן הטיבטי ולזרמים היותר רדיקלים של הזן, שאוהבים גם כן לבטל כל אפשרות של התקדמות הדרגתית לקראת הארה, לאמור: אתה כבר מואר, ואו שתבין את זה, או שלא, ואין מה לעשות בנידון.

הלכתיים מול אנטי-הלכתיים

הבה נכנה גישות רוחניות מהסוג שגורס שיש מה לעשות, גישות "הִלְכתיות", שכן יש בהן הוראות תרגול וגם יש בהן דרך שלמסלולה הולכים. גישות שגורסות שאין מה לעשות נכנה "אנטי-הלכתיות". פיטר פנר, פילוסוף בודהיסטי אוסטרלי, נותן בהם סימנים. הוא מבדיל בין גישות רוחניות שנותנות "הוראות הפעלה", לכאלה שאינן. גישות רוחניות הלכתיות, על פי פנר, קובעות ש:
יש צורך בשינוי
יש מה להשיג
יש צורך במאמץ ותרגול כדי להגיע אליו
הארה בוא תבוא

גישות אנטי-הלכתיות קובעות ש:
הכל מושלם כפי שהוא
אין מה להשיג
ברור שאין צורך במאמץ ובתרגול
אתה כבר מואר, כאן ועכשיו

על פי חלוקה זו הגישות ההלכתיות הן גישות אשר יש בהן רמז לחלוקה דואליסטית של המציאות, כלומר הן קובעות כי יש טוב ורע, יש נכון ולא נכון, יש קודש וחול, יש אלוהים (או נירוונה) ויש עולם (או סמסארה). על כן יש גם מה לעשות כדי להגיע מהרע אל הטוב, לתקן את שאינו נכון ולעשותו נכון, לקדש את החול, להגיע אל אלוהים (או להארה).

הגישות האנטי-הלכתיות הן גישות מוניסטיות (אחדותיות) רדיקליות, שמכריזות ללא פשרות: הכל אחד! מכיוון שלדעתם המציאות היא אכן אחת (ומכיוון שבגישות דתיות ולא אתאיסטיות עסקינן, כלומר: יש לדידן אלוהים), הרי שהאחד הזה הוא האל עצמו, ומאז ומתמיד הכל מושלם, הכל מואר, וברור שאין מה לעשות ולאן ללכת.

אם נשתמש במטאפורה הידועה של החלום וההתעוררות ממנו, הרי שנראה שהמורים האנטי-הלכתיים יפקפקו, מבחינה עקרונית, בכל אפשרות שהחלום שאנחנו חולמים ישפיע כהו זה על מצבנו האמיתי. והם צודקים: לא משנה מה קורה בחלום, אנחנו עצמנו מאז ומעולם היינו טמונים במיטתנו החמימה, בטוחים מכל פגע, בריאים ובעיקר שלמים. המורים ההלכתיים יאמרו על כך: כן, זה ודאי נכון, אבל כדי שנשים לב לכך, כלומר כדי שנתעורר, לעיתים דרוש שיקרה משהו ספציפי בחלום אותו אנחנו חולמים (משהו מבהיל, למשל, או מפתיע). נכון שגם לפני שהתעוררנו היה הכל בסדר, אבל לא שמנו לב לכך. עכשיו שהתעוררנו ברור לנו גם שכל מה ש"עשינו" בחלום לא היה ממשי ברמה העמוקה ביותר – הכל היה נראטיב חלוֹמי ספונטאני – אבל זה לא משנה את העובדה שכשחלמנו לא תמיד נהנינו מהחלום, לכן טוב שעשינו מאמצים לגלות שזה רק חלום. ההתעוררות אולי היתה באה בסוף ממילא, אבל ייתכן שזירזנו אותה.

מסיפור הזן שלעיל אנחנו לומדים ששן-הסיו החזיק בגישה ההלכתית: בשירו הוא מנחה את הנזירים לעסוק בתרגולת רוחנית (מן הסתם מדיטציית ויפאסנה) כדי לנקות את ההכרה שלהם מ"אבק", כלומר מתופעות שליליות. היו-ננג, לעומתו, היה מנוי על הגישה האנטי-הלכתית, והוא גרס שהכל כבר עכשיו בסדר, ששום דבר (באשר הוא דבר, כלומר כל תופעה) אינו קיים (כלומר כל דבר הוא חסר מהות, משתנה תדיר ואינו עומד ברשות עצמו אלא תלוי בתנאים וביחסים), ושממילא אין מה לעשות (או לא-לעשות) בנידון. עם הכתרתו של היו-ננג לפטריארך הזן השישי אכן חל מפנה בבודהיזם הסיני ולמעשה נולד הזן הסיני האותנטי (כך על פי ד. ט. סוזוקי, מגדולי חוקרי הזן).

לחלום הארה

אז מהי טבעה של המציאות? חלוקה דואליסטית שבה יש מה לעשות ולאן לשאוף, או בלוק מוניסטי אחיד בו הכל אלוהי ומואר כבר עכשיו? ואולי סוג של נון-דואליזם הכולל בתוכו את שתי האפשרויות? נראה לי שיותר משחשוב לחוות דעה על כך, חשוב להבחין מהם המניעים שגורמים לנו לאמץ את אחת מההשקפות הללו. באופן אישי אני מרגיש הרבה פעמים שאנשים שמהללים את תמונת העולם המוניסטית-רדיקלית אנטי-הלכתית, עושים זאת לא מפני שהם באמת מרגישים את אחדותה של המציאות, אלא משום עצלות פשוטה, שכן השקפה זאת מאפשרת להם לזנוח כל תרגולת רוחנית קשה או מאתגרת, ואפילו להתנשא מעל אלו שכן מתרגלים, כאילו הם כבר הבינו משהו שהאחרונים עדיין לא תפסו.

הרצון לדעת שכבר עכשיו הכל בסדר הוא מובן מאוד, אבל כשאת הידיעה הודאית, האינטימית והבלתי אמצעית מחליפה אמונה תמימה, לא השגנו למעשה הקלה אמיתית, אלא לכל היותר נחמה זמנית. כי גם אם טבעה של המציאות לא ידוע, דבר אחד בטוח: פעמים רבות לא טוב לנו. אנחנו לא מרגישים מוארים ואלוהיים, ולא יעזור שישכנעו אותנו שאכן כך המצב. במקרה כזה ייתכן מאוד שכל עוד אנחנו במצוקה, כל עוד אנחנו זקוקים למשהו ומודעים לכך, עדיף לנסות לספק את ההזדקקות הזאת בדרכים רוחניות – עדיף, כלומר, לצעוד ברצינות ובכנות בדרך רוחנית, מאשר לבטל כל מאמץ שכזה על ידי הנוסחה העקרה: "הכל אחד". וייתכן גם שבמאמץ הזה עצמו, הנערך כולו בחלום לכאורה, יש חשיבות משלו, ואמת.

לפני כשנה נפגשתי בהודו עם מורה רוחנית הודית בשם ראדהה. כאשר העליתי בפניה את הסוגיה הזו היא נשאה נאום שלם על איך המורים הרוחניים של היום מקלקלים את התלמידים. "פשוט: במקום לשאול אותם שאלות, הם נותנים להם את התשובה", אמרה. "היום כולם יודעים שהכל אחד והכל ברהמן, ולכן נוח להם מאוד לא לעשות שום דבר. אבל זה מה שצריך לגלות לבד, זה מה שצריך להתפוצץ לך בתוך ההכרה כשאתה מוכן לזה – אין שום טעם שתאמין בזה סתם כך. אתה צריך לעבור את כל הדרך רק כדי לגלות, בסוף, שהיא היתה כולה חלום, ושתמיד תמיד היית מואר ומושלם – אבל אתה צריך לעבור את הדרך בשביל זה! 'I am THAT' הוא משפט קסם שצריך לבוא בסוף, הוא שיקוי קסם, ושיקוי קסם לא עובד אם אתה מקבל אותו כל יום, כל דקה, כי אתה מתרגל אליו. בעולם דואלי יש צורך בעשייה, אלא שכיום אף אחד לא מאמין בדואליזם, למרות שכולם חיים דואליזם!"

[הנה גרסת אנרג'י שעלתה היום]

 

The place to BE

טירוונאמלאי היא בירת המחפשים הרוחניים בהודו. כל יום מתקיימים במקום כעשרה מפגשי מוארים שונים. כל זאת לרגלי ארונצ'לה, ההר הקדוש שמגלם את איבר מינו של האל שיווה
http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/025/756.html

סיפורי סואמי א'

אחרי חיפושים ארוכים מצאתי סוף סוף גורו הודי אותנטי לחלוטין! על הרבה כוסות צ'אי ועשן סמיך של סיגריות הודיות מגולגלות הוא סיפר לו את הסיפור המופלא על הגורו שלו,מלכי היוגים לדורותיהם, לוגם האוקיינוסים ולועס ההרים, אימת האריות ובהלת הפילים, חסין האש החרב והזמן, סרי סרי מאהישוורה נאמדב
http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/051/090.html

סיפורי סואמי ב'

חלק שני ובו הגורו שולח אותי לסיבוב סביב איבר מינו של האל שיווה, דבר שאמור לגאול אותו מגלגול נוסף, לא לפני שהוא מחווה דעתו על העצמי המוחלט, העם היהודי והטוב שבעישון
http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/053/504.html

סיפורי סוואמי ג'

כי המחשבות הרי רוקדות רוקדות במעגלים – סוואמי על החשיבה האנושית ותסכוליה
http://www.notes.co.il/tomer/30689.asp

השיבה להודו

אני חוזר אל טירוונאמאלאי ונעטף השקט סמיך ועסיסי

http://www.notes.co.il/tomer/33844.asp

חיי אשרם

על מעללי באשרם של רמאנה מהארישי ומעט על הגאונות שבאלילות ההינדית

http://www.notes.co.il/tomer/34044.asp

איוב לא היה יהודי

הריסת בתים בטירו' מאפשרת לי לראות את ההודים באסונם, ולהתמודד עם דילמה רוחנית-מוסרית משל עצמי

http://www.notes.co.il/tomer/34404.asp

נרקומנים של חוויות רוחניות

מעט על הסצנה הרוחְנית בטירו'

http://www.notes.co.il/tomer/34597.asp

כמה תמונות מטירוונאמאלאי

http://www.notes.co.il/tomer/34691.asp