ההבדל בין שקרן טוב לשקרן גרוע הוא לא גודל השקרים ומידת המופרכות שלהם, אלא גודל השכנוע והבטחון העצמי שמפגין השקרן בעודו מוכר לנו את בדיותיו. וזו כמובן הבעיה הגדולה של השקרנים, שבעוד שחוץ מהם אולי איש לא יודע שהם ברגעים אלו אומרים דבר שאינו אמת, הם עצמם יודעים גם יודעים. משום מה יש לנו איזה פֶּלֶס פנימי שאוהב להיות כל הזמן ישר, וכשאנחנו מטים אותו גם אנחנו עצמנו יוצאים משווי משקל, כלומר מתחילים להשתעל או לגעת באף או למצמץ – בקיצור, לא נותנים לעצמנו להעביר את השקר כאילו כלום, או במילים אחרות נותנים לצד השני רמז שאנחנו משקרים (וכך, לדעתי, בעצם מתקנים את השקר, כי זה לא לגמרי שקר אם רמזנו על האמת. ומשום כך ייתכן שאין שקרים מלאים בעולם כלל).

מכאן מסתבר שחשוב מאוד לשקרן, אם הוא רוצה להיתפס כאמין, שהוא עצמו יאמין בשקריו. הביולוג האבולוציוני רוברט טריברס, שעוסק הרבה בהונאה בטבע ובאדם (הנה הרצאה טובה שלו על כך), גורס שמשום שחשוב להתפתחותה של החברה שחבריה יתפסו אחד על ידי השני כאמינים, קרוב לודאי שהמוח שלנו עוצב במהלך האבולוציה כך שהוא מסתיר גם מבעליו מידע רגיש (לדוגמא הנטייה שלנו לדאוג אך ורק לעצמנו בעת סכנה), זאת כדי שכאשר אותו אדם יקשור קשרים עם אחרים הוא יוכל להציג (בכנות מבחינתו) אישיות שכדאי להתחבר איתה. ייתכן שזו הסיבה הביולוגית לאותו תת-מודע שפרויד הסביר בצורה פסיכולוגית, וכך בעצם נוצרות אצלנו רמות שונות של מודעות, כאשר ברבדים הלא-מודעים שמורים בבטחה כל הנושאים שבחברתנו הם טאבו.

הבעיה היא, כמובן, שאם אנחנו רוצים להבין את עצמנו באמת אנחנו צריכים בסופו של דבר להעלות את כל השקרים הקטנים האלה על פני השטח וללמוד להכיר בהם ואותם. אנחנו עושים את זה, אם כן, בניגוד לנטייה הטבעית שלנו שדוחפת אותנו לדכא סודות אלו, ואולי לכן קשה כל כך להיות אותנטיים לגמרי. מכל אותם כזבים מוכחשים ומודחקים ייתכן שהטאבו הגדול ביותר הוא מה שאלן וואטס כינה "the taboo against knowing who you are" . בזאת הוא התכוון לאיסור שנכפה עלינו לדעת שאנחנו עצמנו חיים והווים כבר עכשיו כאחדות האחת שהיא המציאות כולה. האם ייתכן שזה אכן אחד השקרים שהמוח שלנו מדחיק בשבילנו?

אין אני

את אחד הגליונות האחרונים שלו הקדיש מגזין "טיים" למחקר המוח והתודעה המודרניים (ותודה לערן דיין על ההפניה). באחד המאמרים נכתב מה שכבר ידוע די מזמן בשדה מחקר המוח, אבל שמסרב בכל תוקף להיקלט במוחות בני האדם: שאין לנו מרכז פיקוד בתוך הראש, או במילים אחרות, אנחנו נטולי אני. הנה:

מסקנה מזעזעת נוספת ממדע ההכרה היא שהתחושה האינטואיטיבית כאילו יש לנו 'אני' מנהל שיושב בחדר השליטה של המוח שלנו, מפקח על המסכים של החושים ולוחץ על הכפתורים של השרירים היא אשליה. מסתבר שההכרה היא מערבולת של אירועים שמפוזרים במוח. האירועים האלו מתחרים על תשומת הלב, וכל פעם שתהליך אחד צועק יותר חזק מהשאר המוח מסביר את זה רטרואקטיבית ומייצר את התחושה ש'עצמי' אחד היה אחראי לזה.

אבל אם אכן זה כך, מדוע בכלל צץ ועלה אותו 'אני', כלומר אותה תחושה, שאין ברורה ממנה, שיש לנו עצמי נבדל שאחראי על כל מעשינו? בספר "Freedom Evolves", שיצא לפני ארבע שנים מנסה הפילוסוף דניאל דנט לענות על כך. דנט הוא אחד הפילוסופים המפורסמים בעולם כיום, והוא מתמחה בפילוסופיה של המדע, בתיאוריות אבולוציוניות ובפילוסופיה של ההכרה. מטרתו המוצהרת היא להסביר את תפקוד התודעה האנושית בצורה מדעית-אמפירית (הנה ראיון וידאו איתו).

אגב, עם או בלי קשר לכך דנט הוא גם אחד האתאיסטים, או אפילו האנטי-תאיסטים המפורסמים בעולם. הוא הקים יחד עם כמה עמיתים שלו אירגון שנקרא The Brights, שזה השם שהם משתמשים בו לתיאור אנשים חילונים בעלי השקפת עולם מדעית ונטורליסטית (כלומר חפה מאמונות דתיות או כל מושג על-טבעי), הנה שיחה שלו על אבולוציה ודת כתופעה טבעית, ואני הרי כבר התייחסתי אליו כאן. מה שמקסים הוא שכחמורו של המשיח התיאוריה של דנט יכולה לעזור לנו להבין ולהביא את הגאולה האישית שלנו, וזו עוד דוגמא יפה לכך שהניגודים הגדולים ביותר בעצם נפגשים, או במילים יהודיות: ששורש הכפירה בשורש האמונה.

דנט טוען, במידה רבה של צדק, שפילוסופים גדולים במערב לפני המאה העשרים לא רק שלא הצליחו, אלא בכלל לא ניסו להסביר את התודעה (כלומר איך היא בנויה, כיצד היא פועלת, ואיך בעצם זה להיות סובייקט, כלומר להיות מודע ולהרגיש את החיים "מבפנים"). גם כאשר התייחסו לחיי הנפש של האדם, אותם פילוסופים בדרך כלל ראו בהם חיי נשמה, כלומר הם הסבירו את הפעילות הפסיכולוגית של האדם על ידי כך שהם הציבו כהנחת מוצא קיומה של ישות רוחנית הנפרדת מהגוף. דנט חושב שהוא מצליח להסביר איך התודעה פועלת, והוא כמובן עושה את זה ללא צורך להעזר בישויות לא-חומריות (כנשמה). ולא רק זה, הוא גם מסביר איך בכלל עלה וצמח באורגניזם האנושי אותו 'אני' ממזרי.

דנט מתחיל וטוען שברוב הזנים של בעלי החיים אין, לא היתה ולא תהיה אף פעם תחושה של עצמיות נבדלת. הזבוב, הדג, הפיל לא צריכים לדעת שהם חיים. הם פשוט חיים. מובן שאין זה אומר שהם לא מרגישים כאב או עונג. זה רק אומר שהם לא מודעים רפלקטיבית לכך שהם מרגישים כאב (לדוגמא), כלומר כאשר כואב להם הם לא מתבוננים בעצמם מהצד וחושבים "אוי, כואב לי!". פשוט כואב להם וזהו. אין להם צורך באותו קול קטן שמנתח ומבקר את כל המתרחש אצלם.

העצמי כממשק

על פי דנט, והוא מסתמך בכך על גילויי תורת האבולוציה, ככל שהיצורים על פני האדמה הלכו והתפתחו נוצרה בהם יכולת להכריע בין אופציות שונות של פעולה. זה כמובן עדיין לא מצריך מודעות עצמית או מרכז של עצמיוּת, משום שאנחנו יודעים שתוכנות משחק שח במחשב שוקלות מהלכים ומכריעות איזה לבצע, ואין להן 'אני' שמפקד על התהליך הזה. הצורך באותו 'אני', טוען דנט, עלה רק כאשר המערכות השכליות של האדם היו כל כך מתוחכמות ומורכבות עד שהן איפשרו קומוניקציה מילולית בין פרטים שונים. אז, כדי להקל על העברת המסרים הדו-כיוונית, נוצר העצמי.

דנט משווה את זה למה שאנחנו מכירים מהמחשב בבית: המחשב הוא מכונה מאוד מאוד מורכבת ומתוחכמת. לו היינו צריכים לדעת איך בדיוק הוא פועל בשביל לתת לו הוראות ולבצע באמצעותו פעולות, היה מספר מועט מאוד של אנשים בעולם שהיו יכולים להשתמש בו. בדיוק בשביל זה המציאו את 'מערכות ההפעלה'.

מה עושה מערכת ההפעלה של המחשב? היא מתווכת בינינו לבין מנגנוני החומרה והתוכנה המאוד מסובכים שחבויים בתוך השבבים האלקטרונים של המחשב, ומאפשרת לנו לתת להם הוראות. מערכת ההפעלה יכולה להיות די פרימיטיבית (דוס) ויכולה להיות מתוחכמת יותר (חלונות), אבל העיקרון הוא זהה: בעזרת סימנים על המסך אנחנו מבצעים בקיצור פעולות שאם היינו צריכים להבין איך המחשב עצמו עושה אותן או מה המערכות האלקטרוניות שכרוכות בכך, בעצם לא היינו יכולים להתקדם. אם לא היינו יכולים לתת למחשב הוראות דרך מערכת ההפעלה היינו גוזרים על עצמנו שיתוק והופכים את המחשב לגרוטאה חסרת שימוש.

האני הוא מערכת ההפעלה של האדם. שימו לב: דנט אינו טוען שעצם התחכום של האדם הוא שהצריך את היווצרות האני, אלא שהקומוניקציה בין בני אדם הצריכה אותו. האדם כשלעצמו, אם כן, (אולי) עוד יכול היה להסתדר ללא אותה מערכת הפעלה, אבל כדי לתקשר עם אחרים היו חייבים להיווצר אותם איי עצמי נבדלים, שכל אחד מהם משמש כמערכת הפעלה של אורגניזם אחד. ממשקי העצמי האלה הם שמאפשרים לנו להבין מה מתרחש בתוך אנשים אחרים, והם גם מאפשרים לנו לידע אחרים מה קורה אצלנו, וגם לתת לאחרים עצות (או פקודות).

חישבו כמה קשה לאלף כלב לבצע דבר פשוט כמו הבאת עיתון ממפתן הדלת, וכמה קל לומר למישהו לעשות את זה. בניגוד לכלב, אדם שיודע לדבר (כלומר, לא תינוק) זקוק למעט מאוד זמן כדי להבין ולבצע את מה שאומרים לו. כל זה משום שיש לו מערכת הפעלה שכוללת שפה ומרכז שיודע לקבל הוראות שמכוונות אליו ולגרום לביצועם של המעשים שרוצים ממנו. אותה מערכת הפעלה גם מאפשרת לנו לדעת מה הוא רוצה או צריך: כאשר חבר אומר לנו "אני רעב" אנחנו מבינים מיד מה כוונתו. לו היינו צריכים לבחון את התנהגותו או את מערכת העיכול שלו ברור שהדבר היה דורש זמן רב.

ברור שגם כלפי עצמנו, כאשר אנחנו מנסים להבין מה קורה איתנו, אנחנו משתמשים במערכת ההפעלה הזאת, אבל זה כבר אולי השלב השני, תופעת הלוואי הרעה של היווצרות האני: במקום להרגיש בצורה אינטימית מה קורה איתנו, אנחנו מנתחים את עצמנו בכלים מילוליים, כאילו אנחנו מביטים על עצמנו מהצד, מבחוץ. בניגוד למחשב, לנו יש חיים ומודעות עצמית. אולי, לפחות כשמדובר בחלק מההיבטים של החיים שלנו כמו רגשות וחוויות, כשאנחנו רוצים לבחון את עצמנו אנחנו דווקא לא צריכים להשתמש בממשק של העצמי, אלא לעשות את זה בצורה אינטימית ובלתי-אמצעית, "מבפנים". עבור היבטים אחרים כגון תכנון עתידי או העלאת זכרונות, ברור שמערכת ההפעלה דרושה.

תסמונת המחשב המטורף

האני, אם כן, הוא ממשק שליטה במערכת האדם. יש סימן של רצונות וסימן של רגשות וסימן של זכרונות (קיצור-דרך להארד-דיסק). יש תוכנה לדיבור ותוכנה לתזוזה ולפעמים עולה פתאום חלון של פחד (כי היה בום גדול). כל הדסקטופ הזה, כל הממשק הזה הוא האני. אבל אנחנו טועים לחשוב שהממשק הזה הוא אכן אנחנו ברמה העמוקה ביותר: הרי המחשב אינו הדסקטופ, אלא הוא המערכת כולה. כך גם אנחנו איננו האני, אלא האורגניזם כולו (וגם מעבר לכך, שכן האורגניזם הוא חלק ממערכת גדולה יותר כמובן).

הזיהוי הטיפשי הזה שלנו עם האני הוא השקר הגדול שלנו, למרות שכשאנחנו מספרים אותו לעצמנו הוא נשמע אמין מאין כמוהו. זהו השקר שהמוח שלנו מחביא מאיתנו כדי שנישמע אמינים כאשר אנחנו מדברים עם אחרים: "זה בסדר, אתה יכול לסמוך עלי וגם לתת לי הוראות: אני רק תומר הקטן. אני רק העצמי הזה שמתחבא מאחורי העיניים. אני אהיה שותף יצרני ואמין בתוך הקהילה. כל רצוני הוא לחיות את חיי הקטנים." ואולי זאת הסכנה בחוסר כנות: כשאנחנו מתחילים להאמין לשקרים שאנחנו מספרים לאחרים.

הבעיה היא, אם כן, שהגולם קם על יוצרו, והממשק הזה אצלנו חושב שהוא לא כלי, אלא אדון. כמו בסרטים רבים על תוכנות ומחשבים שמתעוררים ותוקפים את האדם ("מאודיסאה בחלל", דרך "שליחות קטלנית" ועד "המטריקס") התוכנה שבנו תפסה פיקוד וחושבת שיש לה חיים עצמאיים. כמו באותם סרטים עכשיו היא נלחמת נגד בני האדם. כמו באותם סרטים כל מה שאנושי בנו סובל מתרחיש שכזה. מאידך מה שבאמת אנושי בנו הוא גם זה שאיתו אנחנו מצליחים בסופו של דבר להתעורר מחלום הבלהות: גם בסרטים אנחנו מנצחים בעזרת סקרנות, הומור, מקוריות ובעיקר: אהבה.

[עידכון 15.2: המאמר פורסם גם באנרג'י]

לינק (למטה) לראיון שערכתי עם ד"ר צבי מרק לרגל צאת ספרו החדש "מגילת סתרים: חזונו המשיחי הסודי של רבי נחמן מברסלב" (הוצאת אוניברסיטת בר-אילן). הספר חושף לראשונה את 'מגילת סתרים', הסוד השמור ביותר בחסידות ברסלב: תורתו של ר' נחמן על הצפוי בימות המשיח.

בשנה שעברה גפני פגע וברח, השנה טובלי שגע ופרח, ושדה הגורואים הישראלי, ששָכַל שניים מבניו בתוך שנתיים, נותר חסר, אבל ודאי לא מיותם. מורים רוחניים, כפי הנראה, לעולם לא יגמרו, וכרבים מתלמידיהם הם לא מתים אלא רק מתחלפים. זה פשוט עניין של ביקוש, שבמקצוע הזה תמיד יעלה על ההיצע, למרות שהסחורה, לצערנו, לעיתים קרובות פגומה וקלוקלת. רק לאחרונה התבשרנו על כת נוספת שבראשה גורו אגומאניק, וזה כמובן לא המקרה היחיד. השאלה שנשאלת שוב ושוב, אם כן, היא מדוע, אם נדמה שהמוצר כל כך טוב ואיכותי בקטלוג ההזמנות של כרטיס האשראי, כשהחבילה מגיעה סוף כל סוף ונפתחת אנו מוצאים את עצמנו מחזיקים ביד חתיכת זבל מזויף מפלסטיק זול.

זו שאלה גדולה ורבת פנים והשלכות, אבל ברצוני להציע ראשיתה של תשובה: כשרוצים לייצא או לייבא מוצר מסויים, פעמים רבות מפשיטים אותו מכל מרכיב מסוגנן או מסורבל, וזאת כדי להקל על האריזה והמשלוח. המוצר מפורק למרכיביו ונשלח כשהוא מזוקק (או מדולל) לכדי מה שהסוחרים חושבים שיהיה חשוב ללקוחות בארצות המייבאות אותו – מה שנקרא: "stripped for export". העניין הוא שלא רק חפצים, אלא גם רעיונות עוברים תהליך דומה: די ברור שכשרוחניות הניו אייג' ייבאה את מוסד הגורו מהמזרח היא השאירה מאחור הרבה מהדברים שהיו קשורים קשר הדוק לכל המנגנון המורכב והמאוד עדין הזה של הוראה, והשראה, רוחנית. מה שהגורו הניו אייג'י שכח או זנח הוא, במילה אחת, מסורת.

אלן קצלב, פילוסוף של רוחניות ותלמיד של הגורו ההודי הענק שרי אורובינדו, התייחס אל העניין הזה לאחרונה במאמר (שאגב, מבקר את קן וילבר). בדיון על מוסד הגורו אומר קצלב: "הבעייה היא שמוסד הגורו כיום, כפי שהוא אומץ במערב, מלא בפגמים. למעשה הוא ממש ימי-ביניימי. ייתכן שלחברות מסורתיות כמו הודו, טיבט והמזרח הרחוק יש את האיזונים והבלמים שלהן, ומפני שאלו הוסרו במערב, אנחנו נותרים עם ההתעללות והשימוש לרעה בכוח."

אני מסכים עם הסיפא של דבריו, ולא עם הרישא. כלומר, הבעיה עם מוסד הגורו אינה שהוא ימי-ביניימי (למעשה הוא עוד הרבה יותר עתיק מכך – אבל אולי קצלב מתכוון לאופיו הדרקוני). הבעיה היא שהוא מוצא מתוך הקונטקסט המסורתי שלו ונשתל אל תוך תנאים זרים לו. לא גילו של המערך הזה הוא שמפריע לו לתפקד, אלא העובדה שחתכו אותו מתוך הסביבה הטבעית שלו וזרקו אותו בשטח זר. כמו חלקים רבים של הניו אייג', גם מוסד הגורו נשלף מתוך המסורת שהעניקה לו, כמו שאומר קצלב, איזונים ובלמים, ונבנה מאפס כדי לספק צרכים אמיתיים ומיידיים במקרה הטוב, ותאוותניים ואגואיסטים במקרה הרע.

ברור שדבר זה מאתגר מאוד את תפקודו של המנגנון הזה, ובמימד אחד, עיקרי לדעתי, פירוש הדבר הוא לא פחות מהחרבתו: לדעתי העניין מסתכם בכך שבמקום שהגורו יבקש מהתלמיד כניעה מלאה בסמכותה של מסורת שהוא אחד מהחוליות הרבות שלה, הגורו של ימינו מבקש מחסידיו להיכנע רק לו ואך ורק לסמכותו. במקום לתת לעצמו ליפול אל תוך מסד עתיק ומסועף של תורה רוחנית אותנטית, צוק גרנית אדיר שעמד במבחן הזמן והמאורעות, עץ בודהי בריא ועתיק-יומין ששורשיו נטועים עמוק עמוק – נופל  התלמיד בידיו של אדם אחד, יחיד ואולי גם מיוחד, אבל לאו דווקא חכם במיוחד, ובמקרים רבים מספור סתם שרלטן.

כלומר במקום שתהיה סביב פעולתו של הגורו מסגרת שלמה שלא תאפשר חריגות מסוכנות ופגיעות (למקרה שהוא לא מושלם, והוא ודאי לא מושלם), במקום שהוא עצמו יהיה כפוף לחוקים או נורמות של מסורת עמוקה ועתיקה (ודרכו, גם התלמיד), ישנו רק רצונו האוטונומי של הגורו היחיד, ומי יאמר לו לא, כאשר הוא מוקף בעדת חסידים מלחכי פנכה ומעריצים אומרי הן? מצפונו, יש לקוות. אך לפעמים הוא חסר מצפון, או חסר עמוד שדרה לשמוע למצפון, או חסר כל אחריות, והתוצאות, כידוע, קשות.

מוסד הגורו, אם כן, נכשל פעם אחר פעם במערב לא משום שאין בו אמת (וכבר כתבתי שלדעתי מערכת יחסים עם מורה רוחני יכולה ללמד אותנו רבות, ובמקרים מסויימים גם כניעה מלאה למרותו יכולה להביא ברכה), ולא משום שהוא מיושן, אלא משום שהוא מיובא ללא התוספות, מפני שלפני היצוא, כאמור, הפשטנו ממנו כל דבר שרק היה אפשר והוא מגיע אלינו, במערב (וגם במזרח עם גורואים דוגמת אושו) ללא מסורת שתגביל ותייצב אותו. וללא זאת הוא נופל, פעם אחר פעם.

חמשת הקלפים של הגורו הפגום

אבל זה עוד לא הכל: אחד התרגילים היותר מתוחכמים של הגורו הניו-אייג'י הפגום הוא דווקא שימוש במרכיבים מתוך המסורת כדי לבסס את שליטתו החוץ-מסורתית. במסגרת תרגיל זה הוא כמובן מלקט רק את אותם עקרונות שנוחים לו, שוב, כמובן, תוך הוצאת הדברים מהקשרם הרחב, ומפנה את הערכים העתיקים הללו, כחרב פיפיות, כנגד תלמידיו.

אני רוצה להביא רשימה ראשונית של חמישה תרגילים קלאסיים של הגורו הנצלן, למען ניטיב לזהותם ולגחך מולם בבוז. אלו למעשה קלפים שהוא זורק כדי לנצח בכל משחק, בכל עימות, כלומר כל פעם שמועלה מולו ספק או שנמתחת עליו ביקורת, והם מאפשרים לו לחמוק באופן תמידי מהתבוננות עניינית עליו או על מעשיו. בכך ה"קלפים" האלה מאפשרים לו להישאר תמיד הקדוש המושלם ומשאירים אותנו תמיד התלמידים הפגומים והזקוקים לעזרה (אני לוקח את חלקם מניסוח תמציתי ומצויין שמצאתי כאן):

תרגיל א': קלף השלב הגבוה. עשר יהלום. בכל עת שישאל למה עשה משהו שנתפס כטעות, יענה הגורו הפגום שאנחנו פשוט לא מבינים את העומק שבדבריו. לאמור: זה לא אני (שטעיתי), זה אתה (שלא מבין). זה פשוט נשגב מבינתך. לא נורא, קורה: אני בשלב גבוהה ואתה (לצערי כמובן) בשלב נמוך. ייתכן שהבעיה היא בסך הכלל שאתה רק בן אדם, ואילו אני מואר / רוח קדמונית / חייזר / אלוהים. צר לי עליך, אבל אולי יום אחד תבין. כלומר אם תישאר תלמיד שלי, כמובן.

תרגיל ב': קלף ההשלכה. נסיך תלתן. בכל עת שישאל למה עשה דבר שנתפס כרע, יענה הגורו הפגום שהוא לא עשה שום דבר רע, וההאשמה שלנו אותו בכך היא רק עדות לרע שבנו. לאמור: על ידי כך שאתה מבקר אותי, אתה בעצם מבקר את עצמך, שכן מה שאתה מוצא רע בי, הוא השלכה עלי של הרוע שבך, טיפשון. כיצור מושלם אני הרי רק משקף כמו מראָה את הטינופת שאתה נושא אצלך בפנים. אני טהור מעצם מהותי, ולכן לא יכול להיות שעשיתי רע. מכאן שמה שחשבת שהוא רע שלי הוא בעצם החרא שלך. במילים אחרות: אם באיזשהו זמן אתה מריח משהו לא טוב, תמיד תבדוק את הנעליים שלך.

תרגיל ג': קלף התכסיס הדידקטי. מלכה לב אדום. בכל עת שישאל למה עשה דבר שבברור הזיק או הכאיב לאדם מסויים, יענה הגורו הפגום שהוא עשה זאת רק לטובתו, למען לימודו, מאהבה, גם אם זה לא נראה (או מרגיש) ככה עכשיו. לאמור: לא התעללתי בך סתם כי בא לי, תלמיד תמים וחמוד שלי – עשיתי את זה למען התפתחותך הרוחנית! ברור, נראה לך שאני עוסֶק בהתעללויות? הרי כישות מושלמת כל מה שאני עושה, כל פעולה וכל מילה, הכל כולל הכל, הם רק הוראות רוחניות ברמה הכי הכי גבוהה! אהבה ללא תנאי! לכן אין זו פגיעה וזה לא ניצול לרעה של הכוח שלי – להפך: זה תכסיס שנועד לפתח אותך רוחנית, ואפילו מהר יותר משהיית יכול לדמיין (ובטח מהר יותר משהיית יכול לבצע בעצמך). אז כשאני קורא לך טמבל זה רק בגלל שאתה צריך להתפתח ולהתעלות מעבר לתסביך-הטמבליות שלך. וכשאני שוכב איתךְ ואחרי זה משפיל אותך זה רק בשביל שתלמדי להשיל מעלייך את ההאחזויות האשלייתיות של האגו בכל הנוגע למיניות. וכשאני מפנק עצמי בארוחות שחיתות ובצי של מכוניות פאר, בזמן שאתם בונים לי את האשרם ללא שכר ובתנאי עבדות, זאת שבירה של ההיגיון הקפיטליסטי שאתם לחלוטין שבויים בו. מה, לא ידעתם?

תרגיל ד': קלף המבחן. מלך פיק. בכל עת שישאל למה עשה דבר שברור שהוא אדיוטי או שטותי, יענה הגורו הפגום שנכון שהוא עשה את זה, אבל זה היה רק מבחן. לאמור: נכון שלכאורה טעיתי כשאמרתי שבשנת 2000 העולם יכיר בי כמשיח, אבל למעשה ידעתי את האמת, ואמרתי כך רק כדי לבדוק את נאמנותכם, תלמידי היקרים. נכון שאתמול, כשיוסי ביקר את תורתי, נראה היה שהתעצבנתי נורא כי צעקתי ונופפתי בידיים, אבל צריך להיות ברור לכם שכל זה היה רק מבחן כדי לראות מי מכם מאמין בי אמונה שלמה וחסרת תנאים. כל מי שחשב שבאמת התעצבנתי – נכשל.

תרגיל ה': קלף אחדות הקוסמוס. האָס. בכל עת שישאל למה עשה כל דבר שהוא שנתפס כשלילי, והוא כבר השתמש יותר מדי בקלפים האחרים שלו, יודה הגורו הפגום שאכן המעשה שעשה הוא מכוער, אבל זאת רק על פי ההיגיון הרגיל, של העולם היחסי, והרי אנחנו כולנו יודעים שבעצם הכל אחד והכל אלוהים. לאמור: נכון ששכבתי עם אשתך, תלמידי האהוב, אבל זה בסדר, כי הכל ברהמן. נכון שלקחתי לעצמי כסף מקופת האשראם, מעלתי וגנבתי, אבל מנקודת המבט שלי (שאתם אמורים לשאוף להגיע אליה) הכל אחד והכל קדוש, כולל המעשה השפל ביותר. תלמידים תמימים שלי, הבינו: אני פשוט מעבר לטוב ולרע, וממילא כך גם כל מה שאני עושה. אני אלוהים, ולכן גם המעשה הרע שלי הוא אלוהים. מה יותר מובן מאליו מזה?

ראוי לציין שבכל הקלפים האלה יש אמת מסויימת – והרי זה מה שנותן להם כוח: שהם ייתכנו. כלומר זאת לא חייבת להיות בדייה או רמייה. הבעיה היא שברוב רובם של המקרים כיום זאת כן. ונכון שגם שחלק מה"קלפים" הללו אכן מעוגנים במסורות עתיקות (כמהלכים שגורואים אותנטיים נוקטים בהם) ושממנה הם יונקים סמכות. הבעיה היא, שוב, שהם גם מנותקים מאותה מסורת, ולכן לא יכולים לספוג ביקורת הנשענת עליה (למשל: אם במסורת נלמד במפורש שאסור לגורו לשכב עם תלמידותיו בשום פנים או תנאי). ועד כמה שהתרגילים האלה נראים שקופים, הם למעשה מאוד מתוחכמים, בעיקר כלפי מי ש"כבר בפנים", ששבוי בהלך רוח של כת, וקשה מאוד להבחין במניפולציה ולהשתחרר ממנה.

יחד עם זאת, עד כמה שקשה להשתמש בו, התלמיד תמיד, תמיד מחזיק את הקלף המנצח: קלף היאללה ביי. בכל רגע הוא יכול להחליט פשוט לקום וללכת, לא לשחק במשחק הנצלני הזה, ולהפוך את הגורו עצמו, אמן הקלפים, לג'וקר.

[המאמר עולה היום גם באנרג'י]

אתמול בבוקר, בגיל 98, הלך לעולמו דאגלס הרדינג, אחד מהמורים הרוחניים הגדולים של המאה העשרים. הרדינג, ארכיטקט במקצועו, הקדיש את חייו הבוגרים להעברת הדרך הרוחנית שפיתח, שבמרכזה עמד חוש הראייה, והדרישה לראות את העולם במקום לחשוב אותו. הוא לא הקים לעצמו אשרם ולא דיבר גבוהה על תחילתו של עידן חדש, אלא נדד בכל העולם מנסה לא ללמד, אלא פשוט להראות לאנשים, במובן המילולי ביותר,  שכבר כאן ועכשיו הם מביטים לא מתוך זוג עיניים, אלא מתוך הריק האדיר שהוא העולם כולו.

הוא נולד ב-1909 באנגליה למשפחה פונדמנטליסטית נוצרית אדוקה ביותר. ילדותו אמנם כיוונה אותו לחיפוש רוחני, אך ספרים, עיתונים, תיאטרון ומוזיקה נאסרו עליו, וכך הכלים שעמדו לרשותו היו מוגבלים. אחרי שהתמרד במסורת ונודה ממשפחתו, חיפש בנחישות תשובה לשאלה הבסיסית ביותר: "מה אני?". יום אחד, דווקא בעת טיול בהרי ההימלאיה, זה קרה:

מה שקרה בעצם הוא דבר פשוט וחסר ברק בצורה אבסורדית: רק לרגע הפסקתי לחשוב. היגיון ודמיון וכל פטפוט מנטלי שקטו. לראשונה המילים באמת חמקו ממני. שכחתי את שמי, את אנושיותי, את היותי דבר, את כל מה שניתן לקרוא לו אני או שלי. העבר והעתיד נפלו ופגו. היה זה כאילו נולדתי באותו רגע, חדש לחלוטין, חף מתודעה, חופשי מכל זיכרון. רק העכשיו היה קיים, הרגע הנוכחי ומה שהיה בו. להתבונן היה מספיק. ומה שמצאתי היו מכנסי חאקי המסתיימים בזוג נעליים חומות, שרוולי חאקי המסתיימים בכל צד ביד ורדרדה, וחזה-חולצה חאקי המסתיים למעלה ב – בהחלט בכלום! ברור שלא בראש. (מתוך ספרו הראשון On Having no Head).

הרדינג ראה שהוא למעשה לא אגו קטנטן העטוף בעור, שמציץ דרך זוג עיניים מפוחדות בקודקודו – הוא ראה, פשוט ראה, שהוא הכוליות האחת הבוהקת אשר נמצאת גם מאחורי, אך גם לפני העיניים. הוא לא בתוך הגוף – הגוף הוא בתוכו, שכן אין ולו דבר אחד שנמצא מחוץ לו! הסוג המיוחד הזה של ראייה הלך ודהה עם הזמן, אך הרדינג ידע שבעצם, מכיוון שזה למעשה מצב הדברים כהוויתם, מכיוון שזו האמת, המודעות המיוחדת הזו להווה כפי שהוא נמצאת בכל רגע בהישג יד – או עין – כל שיש לעשות הוא להפנות את המודעות לריק שנמצא בבסיסה.

זה מה שהוא עשה, וזה מה שהוא לימד אחרים לעשות: הוא פשוט היה מבקש מהם להפנות את תשומת הלב למקום שממנו הם מביטים, במקום לחפצים שאותם הם רואים. הנה דבריו:

כאשר אני מעיז לשים לב, להתבונן פנימה על מה שאני מביט ממנו החוצה, לראות מה אני קולט מעצמי בטווח אפס במקום לדמיין מה אחרים קולטים ממני בטווח שני מטר למשל, כי אז אין אני מוצא כאן שום צורה, שום צבע, שום אטימות, שום גבולות, שום דבר כלל.

עם זאת ברור שאין זה "כלום" בלבד. ראשית, אני מודע. הריקות הזו כאן מודעת לחלוטין לעצמה כריקה; היא נהנית מעצמה כצלילות מבריקה. שנית, ובדיוק משום שזה כלום, זה הכל. זהו חלל, מקום לעולם לקרות בו. אני חלל, אבל חלל מלא, בו מוצגים הגוף הזה, הידיים והרגליים הללו, האנשים והמכוניות והבתים הללו, וכדומה, כולל כל המחשבות והרגשות שהם מעלים. ריק מעצמי, אני מלא בכל השאר… לראות, לחיות מהאמת הפשוטה הזו, פירושו להיות מי שאני באמת. וזה הכל.

לא פשוט לקבל את דבריו, ודווקא משום שהם עצמם נראים פשוטים, אם לא פשטניים. 'מה, זה הכל?' אנחנו שואלים את עצמנו? פשוט לשים לב… ואז לראות? והרדינג משיב: כן, זה הכל. אלא שאת הראייה המיוחדת הזאת יש לשמר, לטפח, עד שהיא הופכת לטבע שני. ואז לטבע ראשון.

את המודעות המיוחדת הזו הרדינג מעביר בעזרת סדרה של "ניסויים", בהם הוא מבקש מהתלמיד לראות (ולא לחשוב) את המציאות ולהכיר בה. הניסוי הראשוני והפשוט ביותר הוא ההצבעה בעזרת האצבע אל הפנים שלנו והדרישה לראות אל מה בעצם האמצע מורה. התשובה: אל כלום גדול שבתוכו נמצא הכל (עוד ניסויים ניתן למצוא בעברית כאן וכן באתר שלו).

כאשר נפגשתי לראשונה עם תורתו, לפני יותר מעשר שנים (דרך ספרו הנ"ל), לא הצלחתי להבין מה הוא רוצה ממני. לקח לי זמן מה לעכל את הפשטות שבדבר, וגם להתגבר על הנטיות המובנות של המיינד לראות את העולם בלי להיות מודע לפעולת ההכרה עצמה. אבל מרגע שהסוד הזה נגלה לי הייתי חסיד נלהב של השיטה שלו, הגאונית בפשטותה, ואף כתבתי לו מכתב תודה על האוצר הגדול שגילה לי. שנים לאחר מכן פגשתי את הרדינג בארץ, במסגרת סדנאות שאירגן יוסי מורגנשטרן. טוּב הלב שלו והומור שאפף את כל הווייתו הקסימו אותי כל פעם מחדש. הוא לימד, כמעט עד יום מותו, באותה קלילות בה תפס את עצמו, ובנוכחות שלו היה משהו שבבת אחת הרגיע ועורר השראה.

נדירים הם המורים שמפתחים דרך רוחנית מקורית לגמרי. נדירים הם המורים שמתמידים בדרכם כל ימיהם, ולא נכנעים לפיתויי האגו. נדירים הם המורים שבאמת ובתמים מקדישים את חייהם להעברת התובנות שגילו הלאה, ללא בקשת תמורה או רדיפת פרסום. דאגלס הרדינג היה אחד מהנדירים.

לאתר הרשמי של הרדינג
לספריו של הרדינג
למאמר שלי על שיטתו של הרדינג

המאמר הנוכחי מופיע היום גם באנרג'י

כפי הנראה מדי פעם אכתוב גם בבלוג "הסיפור האמיתי והמזעזע של". היום עלתה רשימה ראשונה שלי שם: "השיא כסוף". הרשימות שם תעסוקנה בכל מני חולין (אם כי האם יש משהו שהוא לגמרי חולין? ודאי שלא).

"לולאת האל" ימשיך כמובן להיות בלוגי המרכזי, ביתי ומבצרי, וימשיך להיות מוקדש לדת, רוחָניות ורוחְניות.