כנסייה בעיירה אולה בבלרוס, בה התנצר בנו של האדמו"ר הזקן

לפני שלושה חודשים לערך נתקפה חסידות חב"ד חיל ורעדה. היראה הרבה לא התרגשה עליה משום גילוי אור אלוקות כזה או אחר, אלא מפני יציאתו לאור של הספר "נאחז בסבך" מאת פרופ' דוד אסף (אונ' תל-אביב). בספר, הנקרא יותר כתיעוד היסטורי דרמטי מאשר כמחקר, חושף אסף, לראשונה בצורה מלאה ומאומתת, את סיפור התנצרותו של משה, בנו הצעיר של מייסד חסידות חב"ד, ר' שניאור-זלמן מלאדי.

כדי להבין איזו קטסטרופה ממיטה התנצרות שכזו על השם הטוב של הרב הגדול ושל החסידות, הנה לפניכם ציטוט (שאני מודה לחברי הטוב אהרן רוז על שהפנה אותי אליו) פרי עטו של הרב שלמה וולבה (1914-2005), נצר לתנועת המוסר הליטאית ומגדולי ההוגים החרדים בדור האחרון, בספרו "עלי שוּר", עמ' רנ"ט. הוא מתחיל את מאמרו על החינוך בפסקה הזו:

אילו היה עניין החינוך 'רק' להעמיד את הבנים על דרך התורה והיראה – דיינו בחומרת עבודה זו [כלומר, זה כבר די הרבה – ת.פ.]. באמת מתגלה עצמותו של של האב בפועל בחינוך בנו. האב בעצמו, עם כל המצוות שהוא עושה והתורה שהוא לומד, נחשב עדיין 'בכוח', עד שהוא זוכה לגדל בנים ההולכים בדרך השם אף הם.מהות האב ושאיפת חייו האמיתית מתגלה בפועל – בבניו, וזהו עניין חינוך: בו מאמת האב את עצמו. אי לזאת, נוראה היא האחריות לחינוך הבנים לגבי הצלחת האבות בחייהם עצמם, כי אם האבות מסגלים תורה ומצוות לרוב, אבל בחינוך בניהם אינם מצליחים ח"ו, הרי לרוב הם חורצים בזה את המשפט על עצמם ותורתם.

הדגש כאן הוא במקור: עצמותו של האב מתגלה בחינוך בנו. החינוך איננו עוד מצווה ממניין המצוות, אלא הוא המהות של קיומו של האדם היהודי: אם הוא לא חינך את בנו ללכת בדרכו (כלומר, להיות יהודי שומר מצוות), הרי שנכשל כל מפעל חייו. מהותו של היהודי, אם כן, היא ליצור עוד יהודי(ם) בצלמו ובדמותו.

מכאן אפשר להבין איזו בושה פקדה את חסידות חב"ד, בתחילת דרכה, כאשר הלך הבן הצעיר של מייסדה והתנצר. בזמן בו החסידות הותקפה בעוצמה רבה על ידי ה"מתנגדים" (ועל ידי חסידויות מתחרות) האירוע הזה היה הרבה יותר מפדיחה, הוא היה אסון רבתי.

דוד אסף (תצלום: קובי גדעון, באובאו)

מיד, כמובן, התחילה מלאכת ההסתרה. אסף מונה כמה דרכים דרכן התמודדו החסידים עם הזוועה: היו כאלה שטשטשו את העניין, התעלמו ממנו ופשוט לא דיברו עליו, בתקווה בת-יענית שהבעיה פשוט תיעלם או תישכח. היו כאלה שהמציאו גירסה שונה לגמרי למה שאירע (למשל: כאילו דווקא התעמת ר' משה עם הנוצרים בויכוח דתי, ניצחם, והם איימו עליו עד שברח ונעלם; או כאילו אמנם התנצר, אבל בסוף חייו חזר בתשובה שלמה). והיו כאלה שבחרו פשוט להכחיש מכל וכל, ובתוקף, שמשהו מחוץ לנורמטיבי אירע.

עד למחקרו של אסף, שכאמור באמת מהווה הכלאה מוצלחת במיוחד בין מדור רכילות לספר אקדמי, לא היה דבר מבוסס על הסיפור, למרות ששמועות על שקרה תמיד היו, והזינו חרושת מרשימה של שמחה לאיד מצד "מתנגדים" ו"משכילים" למניהם. אסף מצליח להפנות אור, כבאספקלריה מאירה, על מסמכים שנמצאו בשנים האחרונות בארכיון בבלרוס (על ידי פרופ' שאול שטמפפר), ובהם מכתבו של משה לכומר בעירו ובו בקשת ההתנצרות, תעודת ההטבלה שהוכנה לו, וכן מכתבם של שני אחיו (אחד מהם, כאמור, ר' שניאור-זלמן, שאני חייב גם לומר שלדעתי הוא אחד המיסטיקנים היהודיים הגדולים ביותר בכל הזמנים) לראש הכנסייה הקתולית ברוסיה, שבו הם מודים שאחיהם חולה נפש ומבקשים, לאור זאת, לבטל את ההתנצרות כצעד שנעשה שלא בצלילות הדעת ומתוך ניצול מחלתו. אותו אב-כנסייה סירב לבקשתם. משה, אגב, כנראה באמת היה לוקה בנפשו, ולא התנצר מתוך שחשב שלנצרות עדיפות תיאולוגית כלשהי (עובדה זאת מקהה מעט את עוקצה של הפרשה, זה נכון, אך לא את הבושה).

הסיפור עובר לרשת

זמן קצר אחרי שהספר יצא הגיע הסיפור החם אל הפורום המכובד "עצור כאן חושבים" שבאתר הייד פארק, ונפתח לו אשכול שעד רגע כתיבת שורות אלה מונה 517 תגובות ו- 25388 כניסות. בדף 5 מגיב סוף סוף פרופ' אסף עצמו לדברים, כולל טענות שהמסמכים שהביא מזוייפים, ומאוד מומלץ לגלל מטה עד לתגובתו כדי ליהנות ממכות הנגד שהוא מחזיר למבקריו האנונימיים. בדף אחרי כן נכנס אל הדיון "הלבן", שהוא אחד מחוקרי חב"ד הפנימיים (כלומר חב"דניק שחוקר את חב"ד – תופעה מאוד מעניינת בפני עצמה) והדיון מתלהט. אסף נדרש שוב ושוב להדוף התקפות קשות ולעיתים גסות שמטיחים בו חסידי חב"ד שונים וגולשים אחרים, והוא עושה זאת בהנאה ניכרת. רק בעמוד 22 "הלבן" סוף סוף חוזר אחרי שהוא קרא את הספר, ומתקיף את אסף בטענו שר' משה באמת לא רצה להתנצר והעניין נכפה עליו (שזו כבר הודאה פנים-חב"דניקית ראשונה בהתרחשותו של המקרה). אסף כמובן מחזיר לו אחת אפיים. "הלבן" מיד מפרסם בפורום, באישורו של אסף, תכתובת פרטית קשה ביניהם בה הם מתנצחים. "הלבן" ממשיך לחזור על גרסתו שר' משה התנצר בכפייה ואילו אסף מסרב להתייחס אליו עד שיתנצל על שהאשימו בזיוף, ושרשור התגובות ממשיך עד היום הזה.

היה לי קצת לא נעים לקרוא את תגובות החסידים שהתעננו שמי עולמם. כאבם ניכר, וברור שאין מה לשמוח לאידם. מאידך, ההגנה האובססיבית של חסידי חב"ד על העבר (המומצא) שלהם (כאילו אם השתלשלות המאורעות ההיסטוריים היא תקינה גם חסידותם, או אמונתם, תמימה ושלמה) רק ממחישה כמובן שלא התנצרותו של ר' משה היא המצערת, אלא ההיאחזות המפוחדת שלהם בסיפור היסטורי "מושלם", היאחזות שמצביעה אולי יותר מכל על חוסר הביטחון שלהם באמונתם, ובאלוהיהם.

איזי שאל בתגובה למאמר השני על דא, למה אני בכל זאת חושב שהוא, על אף חולשותיו וחטאיו, מגדלור רוחני. בתשובה אביא קטע מדבריו של דא, ממש על קצה המזלג, ואנסה להראות את חדשנותו. הנה הציטוט מ- 1980, מתוך קטע שנקרא The Trancendance of Attention:

…the presumption of existence as a mortal and limited self causes us to react to the very Condition in which we exist. Therefore, instead of existing at ease, allowing whatever exists simply to happen and change and disappear, we react and contract upon ourselves, and we seek knowledge and experience that will release us from the primitive suffering of mortal existence. But that very reactive contraction, and the search built upon it, are themselves based on a reaction to the Mystery in which we inhere, whatever our experience may be, and to which we are related through Ignorance, whatever our degree of knowledge may seem to suppose. Therefore, the conventions of our mortal knowing and experiencing and seeking are in fact–whatever they may also be as practical occupations–a reactive contraction of the body-mind, a self-bond in which the native Mystery and the native Ignorance of our existence are transformed and misinterpreted to be a Problem, a Question, a motivation toward ultimate fulfillment and release of a state of existence that is felt to be limited, vulnerable, and confined to the play of phenomena.

מה אומר לנו ג'ונס? הוא טוען שמפני שאנחנו רואים שהגוף מוגבל ובר-תמותה, ומפני שאנחנו מזדהים איתו כאילו הוא אנחנו, אנחנו "מגיבים" ל"מצב" שבו אנחנו קיימים. במקום לתת לדברים להתרחש אנחנו מתכווצים סביב עצמנו ומיד מחפשים ידע או חוויה שישחררו אותנו מהסבל שבהתכווצות הזאת. אלא שהחיפוש הזה עצמו הוא תולדה של ההתכווצות הזאת, וכך גם יהיו כל תוצריו, שלכן יהיו חסרי ערך ורק ימשיכו הלאה, ואף במשנה תוקף, את ההתכווצות (נדמה לי שבמאמר הראשון שלי על דא כתבתי בטעות "התקבצות"). מכאן החיים הופכים לבעיה, לשאלה, שדרושה עליה לכאורה תשובה. בפסקה אחת הוא מצליח לתת תיאוריה (אחת מני כמה שלו) של הכשלון שלנו לחיות חיים חופשיים ואת הכשלון שבכל חיפוש שנובע מההנחה שיש לנו כאינדבידואלים בעיה. גם התאור של ג'ונס את האגו כהתכווצות, וכזו שנובעת ממערכת יחסים לא נכונה עם העולם, הוא מקורי ומכוון בצורה טובה מאוד אל האמת לדעתי.

בפסקאות הבאות ג'ונס מבהיר שכדי לפתור את הבעיה (לכאורה) של החיים לא יעזרו לנו כל ידע או חוויה, אלא רק תובנה אל תוך המכניזם של תשומת הלב שמכשיל אותנו כל רגע ורגע מחדש, אבל שהוא (הוא לא שוכח לציין) בעצמו עולה בכל רגע מתוך המסתורין הגדול עצמו! רק הבנה עמוקה של הדינמיקה הזאת תראה לנו שמעולם לא היתה בעיה ותאפשר לנו לחיות חיים מלאים. ישר כוח ג'ונס.

המקוריות של ג'ונס היא שהוא טוען שכל עניין האגו הוא לא משהו ש"קורה לנו", ובגלל זה אנחנו סובלים, אלא משהו שאנחנו עושים. זו פעולה שלנו (של האורגניזם והכרתו, אני מתאר לעצמי, שהרי אין אינדבידואל אוטונומי). אנחנו כל הזמן מתכווצים אל תוך עצמנו, ובכך למעשה יוצרים מרכז מדומיין של זהות, של עצמיות, בתוך השדה האחיד של המציאות. ג'ונס מדמה את זה ליד שנסגרת לכדי אגרוף, ולכאב שנגרם מלחיצת האצבעות אל הכף. כשמבינים את זה, כשרואים את זה, מפסיקים עם הפעולה המאיבה הזאת, היד נפתחת מיד והאגרוף הקפוץ הופך ליד פתוחה וחסרת בעיות. מה שיפה במטאפורה הזו (שאלן וואטס השתמש בה לפניו, אבל לא פיתח אותה כמוהו), הוא שלפני ואחרי מדובר באותה יד. לא השתנה שום דבר, לבד מהפעולה המכאיבה שהפסיקה. אבל מהותית, הכל אותו דבר. כך גם עם ההארה כמובן: רק ההבנה שלנו את העולם משתנה. חוץ מזה, הכל אותו דבר. ושונה לגמרי, כמובן.

אז מה שהופך את ג'ונס למגדלור רוחני לדעתי זה שהוא נתן לעולם עוד שיטה שלמה שמנתחת את המציאות האנושית בשפה מקורית ורעננה. זה המון לדעתי. הוא המציא שפה דתית משלו, שעכשיו אנחנו יכולים ללמוד ממנה. מכיוון שאני לא מאמין שיש איזושהי שיטה או מסורת שאומרים את "האמת עצמה", אלא רק אצבעות שמצביעות אל הירח (ושאסור לבלבל ביניהן להין הירח כמובן, כפי שהדגיש הבודהה), הרי שעוד אצבע כזו היא תרומה יפה מאוד לאנושות. זוהי תרומתו של ג'ונס.

שני העיתונאים המערביים החטופים שוחררו אתמול משבי ארגון פלסטיני זעיר, לא לפני שהם "התאסלמו", כלומר חזרו על המשפט שנדרש לומר כל מי שמעוניין לקבל על עצמו את האיסלאם, והוא "אין אלוהים מלבדי אללה, ומוחמד הוא נביאו". כן, זה די קל להפוך למוסלמי, וזאת מכיוון שהאיסלם מראשיתו רצה לעשות נפשות, וכמה שיותר, ובכיבושיו הביא את בשורתו לעמים שלא ידעו אותו, אבל למדו עליו (לפעמים בדרך הקשה). המשפט הזה הוא מה שנקרא היגד "פרפורמטיבי", כלומר כזה (שכמו מעשה) משנה את המציאות. עוד היגד כזה, שהמציאות אחרי אמירתו אחרת, הוא "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל".

נחזור לחטופים המשוחררים: "יצאו בזול" אנחנו אומרים לעצמנו, וברור לנו שהם לא באמת מוסלמים, מכיוון שממילא אמרו את הדברים מן הפה אל החוץ, לא התכוונו למילה, אולי אפילו קיללו בלבם את נביא האיסלאם תוך כדי מלמול הפסוק, ולכן זה בכלל לא נחשב, ולמי בכלל איכפת מה אומרים.

למה זה בעצם ברור לנו? פשוט: מכיוון שהכוונה אצלנו נחשבת הרבה יותר מהמעשה. "אצלנו" כאן פירושו התרבות המערבית/ נוצרית, שבוודאי השפיעה מאוד גם על היהדות והאיסלאם, כבר לפני מאות שנים. לנו הישראלים, שגדלים בתרבות מערבית, ברור לכן שאם הם לא התכוונו למה שאמרו, זה ממילא ריק מתוכן.
לא תמיד זה היה כך. היהדות בבסיסה היא דת של מעשים, לא של כוונות. העיקר, ובזה נמדדת יהדותו של אדם, הוא לעשות מעשים מסויימים, ולא להאמין בדברים מסויימים. האמונות פחות חשובות. העיקר שתשמור שבת, וכו'.

פאולוס הקדוש. חשב (כבר במאה הראשונה לספירה) שהאמונה חשובה מהמעשה. כך כנראה היו כל הדתות לפני כמה אלפי שנים: מערכות של טקסים וציוויים (שחלקם בעלי משמעות מוסרית, וחלקם חסרי כל משמעות) שהכתיבו סדר מסויים לחיים, אבל בשום אופן לא הגבילו את אמונותיו של האדם. בכלל, מה שהתרחש בתוך ראשו של הפרט לא עניין אף אחד, ולא מן הנמנע שזה היה מפני שפשוט לא התרחש שם הרבה באותם ימים. רק עם התפתחותה של התודעה האנושית (ולא בכל לטובה לדעתי), התחיל להיות מאוד משמעותי מה אתה חושב, במה אתה מאמין, ומה היתה הכוונה שלך במעשה מסויים, והתחילו ניסיונות למשטר גם את התחום הזה. במערב זה התחיל עם הנצרות, שמתחילתה (פאולוס) היה לה הרבה פחות חשוב מה אתה עושה, והרבה יותר חשוב במה אתה מאמין. לכן כינסו שם אספות גדולות של בישופים מיד כשהתנצרה האימפריה הרומית (המאה הרביעית לספירה) וקבעו קוד אמוני אחד לכולם: ה- credo, כלומר ה"אני מאמין" (בלטינית) שכל נוצרי חייב לדבוק בו כדי להיות נוצרי.

ביהדות "עיקרי אמונה" כלליים כאלה הוצגו לראשונה רק במאה ה- 12 על ידי הרמב"ם, וגם אז הם נתקלו בהתנגדות רבה מצד קהילות יהודיות רבות, שטענו, בין השאר, שליהדות אין צורך ברשימת אמונות, ושזה סתם "פילוסופיה" (לטעמם דבר שלילי). עד אז, וגם כיום כפי שמיד אראה, היה חשוב רק מה יהודי עושה, לא מה הוא חושב. כך למשל, אפשר להבין את סיפור "חנה ושבעת בניה" המפורסם, שנראה לכל בר דעת מודרני כטירוף פנאטי לשמו (אם המעדיפה שילדיה ישחטו מול עיניה ובלבד שלא להשתחוות לפסל אלילי, כנראה במאה השנייה לפנה"ס). אבל צריך להבין את חנה: היא לא היתה יכולה לדמיין מצב בו היא משתחווה לאליל ועדיין אינה עובדת עבודה זרה (שזה "יהרג ובל יעבור", כידוע). היא לא יכלה לומר לעצמה: "טוב אני אקוד איזו קידה, אבל בלב לא אתכוון לזה, רק כדי שהחיילים יעזבו אותי בשקט" או משהו כזה. עבורה השתחוות פירושה עבודה זרה, ולא משנה מה היא חושבת בלבה או מתכוונת. הדת היתה אז קודקס אחיד של מעשים, לא של אמונות, שאיחד את בני הקהילה הדתית. אם רצית להישאר שייך, היה עליך לעשות כך וכך.

כאמור, הדגש על האמונה הוכנס על ידי פאולוס לנצרות, ולאורך הדורות היהדות כמובן הושפעה ממנו. למרות זאת, העיקר הוא עדיין המעשה, וגם אם מדגישים את חשיבותה של הכוונה במצוות, יהודי אורתודוקסי הוא זה שעושה, לא זה שמתכוון. היהדות פשוט משחקת משחק אחר: משחק הגוף, ולא משחק הרוח (וכתבתי על זה ביתר אריכות כאן).

כך אפשר להבין, למשל, את הסובלנות היחסית אותה מפגינה היהדות כלפי חלקים בחסידות חב"ד, שמבחינה אמונית דומים הרבה יותר לנצרות מאשר ליהדות (יש להם משיח שמת ואמור לקום לתחיה וכו'). הסובלנות הזו קיימת בגלל דבר אחד: הם ממשיכים לקיים מצוות כהלכתן. כל עוד הם שומרים הלכה, פחות חשוב מה הם מאמינים. לו הם היו עוברים על ההלכה, לא היה עוזר גם מה היו חושבים בלבם. הם מיד היו מקוטלגים ככופרים (שבתאים, למשל) ומוקעים החוצה (חרמות, נידויים, איסור על זיווגים איתם וכיוצא באלו נפלאות הדת).

ומה אם החוטפים המוסלמים? לדעתי גם החוטפים מרגישים שחטופיהם לא ממש מוסלמים כשרים, והם ביימו את כל העניין רק כדי להציל את כבודם לפני שחרור חטופיהם. תרבות המערב השנואה עליהם כל כך, שנגד כיבושה הם נלחמים, כבר כבשה את לבם.

אבל זה לא רק תרבות המערב. התודעה האנושית מתפתחת, ולא בכדי יש אינטרנליזציה, ופסיכולוגיזציה, של הדת. יש משהו שמושך אותנו פנימה, אל השכל והלב, ומשאיר את המעשים בפריפריה של המשמעות. אני חושב שזה לא רע. כלומר, גם אני מאמין שהכוונה יותר חשובה מהמעשה. גם אני מאמין ששחרור אלוהי אמיתי תלוי במצב ההכרה שלי, והרבה פחות במצב הגוף שלי. מצד שני, ברור שאחשוב ככה, הרי אני בכל זאת ילדו של הזמן הנוכחי.

כבר כמעט חצי שנה שאני חוקר במרץ ובעניין רב את סיפור Adi Da, הגורו שחושב שהוא התגלמות האל על פני האדמה, ובבוא הזמן, והזמן קרוב, גם אכתוב על זה מאמריים לאנרג'י. דא זה, לבד מהיותו מגלומן בפרופורציות אצטקיות, היה גם ידוע (אני לא יודע אם הוא עדיין ממשיך בכך) בהתעללות מינית ופיננסית בחסידיו, תחת התירוץ הגורואי הידוע של "Crazy Wisdom", היינו: תאמין לי, זה שאני מתעלל בך זה עוזר לך להגיע להארה.

הנושא של הפרקטיקה הסאדו-הארתית הזו ראוי לדיון נפרד ונרחב, ולא אתחיל עם זה כעת. אבל בחיפושי אחר אנשים שונים שהתייחסו לעניין הגעתי אל האתר הבא של אלן קצלב, תלמיד של סרי אורובינדו, שמהגג על ענייני רוח ונוגע גם בעניין הזה במאמר עדכני (הוא מזכיר בו גם את פרשת הרב גפני האחרונה). בדיון על מוסד הגורו קצלב אומר כאן כך:

The problem is that the current Guru institution, as it has been adopted in the West, is deeply flawed, indeed, it is quite medieval. It may be that these traditional cultures like India, Tibet, and the Far East have their own checks and balances, and since these have been removed in the West, what is left is the abusiveness.

אני מסכים עם הסיפא של דבריו, ולא עם הרישא. כלומר, הבעיה עם מוסד הגורו אינה שהוא ימי-ביניימי (למעשה הוא עוד הרבה יותר עתיק מכך, ופרח גם ביוון העתיקה ולא רק במזרח – אבל אולי קצלב מתכוון לאופיו הדרקוני). הבעיה היא שהוא מוצא מתוך הקונטקסט המסורתי (תרתי משמע) שלו ונשתל אל תוך תנאים זרים ומוזרים. כמו מושאים רבים של הניו-אייג', הוא נשלף מתוך המסורת שהעניקה לו, כמו שאומר קצלב, איזונים ובלמים, ונבנה מאפס, כדי לספק צרכים אמיתיים ומיידיים במקרה הטוב, ותאוותניים ואגואיסטים במקרה הרע.

במקום שהגורו יבקש מהתלמיד כניעה מלאה (כמו רבים, ודא ביניהם), בסמכותה של המסורת שהוא אחד מהחוליות שלה, הגורו של ימינו מבקש מחסידיו להיכנע רק לו, ורק לסמכותו. במקום להכנע מסד עתיק ומסועף של תורה רוחנית שעמד במבחן הזמן, התלמיד נכנע לאדם אחד, יחיד ואולי גם מיוחד, אבל לאו דווקא חכם במיוחד (כן, מואר אין פירושו בהכרח חכם), ובמקרים אחרים סתם שרלטן. במקום שתהיה סביב פעולתו של הגורו מסגרת שלמה שלא תאפשר חריגות מסוכנות ופגיעות, ישנו רק רצונו האוטונומי של הגורו היחיד, ומי יאמר לו לא, כאשר הוא מוקף בעדת חסידים מלחכי פנכה ואומרי הן? מצפונו, יש לקוות. אך לפעמים הוא חסר מצפון, או חסר עמוד שדרה לשמוע לו, או חסר כל אחריות, והתוצאות קשות.

כאשר הגורו מואר בשלמות (אם בכלל קיים דבר כזה לא רק בתיאוריה – אז נאמר, מואר מספיק, ודבר כזה אכן קיים לדעתי) אולי לא תהיה בעיה, אך רובנו המוחלט, וכמונו רוב המורים הרוחניים, לא מוארים, לא בשלמות ולא בתיך. חיש מהר גרגירי האגו הקטנים שעוד נותרו להם מריחים את ההערצה והעוצמה שנפלה במנת חלקם, ומתנפחים למימדים מפלצתיים (וכתבתי על זה ביתר אריכות כאן).

מוסד הגורו, אם כן, לא נכשל משום שאין בו אמת (כי לדעתי כניעה מלאה לאדם מואר יכולה להביא טוב גדול), ולא משום שהוא מיושן, אלא משום שהוא מיובא ללא התוספות, מפני שלפני היצוא מפשיטים ממנו כל דבר שאפשר (stripped for export, מה שנקרא), והוא מגיע אלינו, במערב (וגם במזרח עם גורואים דוגמת אושו) ללא מסורת שתגביל ותייצב אותו. וללא זאת הוא נופל, פעם אחר פעם.

אני מאושר. עברתי, אחרי מאמצים רבים, את מבחני הקבלה המפרכים ליחידת העילית ללחימה למען האנושות (יָעָלְל"א) הנאבקת בטרור הבינלאומי, וכעת אני נמנה עם המיעוט המובחר שמחרף את נפשו כדי שתושבי כדור הארץ יוכלו להמשיך בשלווה את שגרת חייהם. אבל בעוד שאני נהנה כמעט ללא סוף מהטפיחה העצמית על השכם, נשמע זמזום ממכשיר הקשר שלי ואני נקרא למשרדו של המפקד – עוד לא עבר יום מאז שנכנסתי לתפקיד ואני כבר נשלח למשימתי הראשונה.
 
מהתדרוך מתברר שפרופ' נבּרוֹ הארמתוֹת, הגאון המרושע, שטל מתחת לניו-יורק מכשיר בגודל כדורסל הפולט קרינה רבת עוצמה. כל מה שעושה הקרינה הבוקעת מהמכשיר, הוא שהיא קוטעת את ההולכה החשמלית בסינפסות של המוח. ברור, אם כך, שמוחו של כל אדם שנחשף אל הקרינה הזו הופך לגוש בשר חסר ערך וגופו, שאינו מקבל הוראות פעולה, פשוט מת. כרגע המכשיר פולט את קרינתו הקטלנית ברדיוס של עשרה מטרים, אבל הארמתות מתכוון לסחוט את הממשלה העולמית ולהוציא ממנה סכום של זיליון דולרים, תוך איום שאם הסכום לא יינתן לו (בשטרות בלתי מסומנים כמובן) הוא יגביר בשלט רחוק את רדיוס הקרינה למאה קילומטר ובכך יקטול מיליונים (אם לא זיליונים!).
 
אנחנו יודעים היכן המכשיר, אומר המפקד. הבעיה היא שכל רובוט שיתקרב אליו כדי לנטרלו יתגלה על ידי גלאי המתכות של הארמתות (מה שיגרום לרשע הזה מיד להפעיל את המכשיר במלוא עוצמתו), וכל אדם שיקרב אליו יפול שדוד, כי מוחו יפסיק לפעול. המשימה שאנחנו רוצים להטיל עליך, הוא אומר, אינה פשוטה, אבל הרי לא התנדבת לשירות ביעלל"א כדי לבצע משימות פשוטות. אנחנו (הוא מהסס קצת לפני שהוא ממשיך) מתכננים להוציא את המוח שלך בניתוח ולמקם אותו באינקובטור מיוחד שישמור אותו חי. כל קצוות העצבים, שמוליכים מהמוח שלך ואליו יחוברו למיקרוטרנסמיטורים אלקטרוניים זעירים שישדרו ויקלטו את התשדורות העצביות הרגילות, כך שהמוח שלך יוכל להמשיך לתקשר עם גופך. מאידך, מפני שהמוח לא יהיה איתך, לא תהיה לך כל בעיה לגשת ולנטרל את מכשיר המוות של הארמתות.
 

אחרי!

אני מסכים, כמובן. הטכנולוגיה הדרושה לשם כך כבר קיימת, וברור לי שאחרי שהמשימה תבוצע יוכלו ללא כל קושי להחזיר את המוח לתוך ראשי. כבר באותו הלילה מתבצע הניתוח, ובבוקר אני קם, מביט בתדהמה במוח שלי צף על גוש של ג'ל בתוך אקווריום, כאשר אל כמעט כל מילימטר ממנו צמוד מצבט סיליקון המחובר לחוט חשמל דקיק עשוי פחמן, שבתורו נכנס לתוך משדר סלולרי מרובע בגודל של קופסת גפרורים. גם על ראש שלי יש משדר כזה, והרופאים אומרים לי שגם לכל קצוות העצבים בתוך ראשי מחוברים חוטים שמובילים אליו. "אני לא מאמין", אני אומר לעצמי, הנה אני, מתבונן במוח שלי מבחוץ!!!"
 
אבל רגע! האם אני לא צריך לומר: "הנה אני, צף בתוך ג'ל, נצפה על ידי זוג העיניים שלי מבחוץ"? ברור! הרי אני המוח, לא? או לכל הפחות, אני נמצא בתוך המוח. אבל כשאני מנסה להעביר את נקודת המבט שלי אל המוח שבתוך האקווריום זה לא הולך. אני לא מצליח להתגבר על התחושה שאני נמצא היכן שגופי עומד, ואני מתבונן מבחוץ על המוח שלי.
 
אני מנסה לומר לעצמי: "אני במפקדת יעלל"א". את זה אני מקבל. "אני במרכז הרפואי, בחדר". הולך. "אני עומד ומביט על המוח שלי". מקובל עלי. "אני נמצא באקווריום והגוף שלי מתבונן בי". לא, את זה אני פשוט לא יכול לקבל. זה לא מרגיש נכון. אולי זה פשוט כוחו של הרגל, שממקם את ה"אני" שלי מאחורי העיניים?

תחושת ה"אני"

בכל אופן, אין זמן לחשוב על זה – אני חייב למהר ולהציל את העולם. מכונית מעופפת (כמובן) מטיסה אותי אל מחסן ישן שעל גדוד נהר ההדסון ועוזבת אותי שם. במנהרה ארוכה שמתחילה ברצפת המחסן אני זוחל אל המכשיר הקטלני, ומגיע אליו כעבור שלוש שעות. אני רוכן על ידו, מאיר אותו בפנס, ומתכונן להתחיל לפרק אותו.
 
אבל מהר מאוד אני מרגיש שמשהו לא כשורה: תחילה אני הופך חרש, ואחרי כמה שניות אני מתעוור. אחרי עוד כמה שניות אני מאבד כל תחושה בגופי. מתברר שהקרינה מהמכשיר של הארמתות פוגעת איכשהו בתשדורות הרדיו שמאפשרות קשר בין המוח שלי לגופי ולהפך! זאת אומרת בעצם שבשניות אלה הלב שלי מפסיק לפעום! אני לא מאמין, הגוף שלי שוכב חסר חיים במנהרה מתחת למנהטן, ראשו עמוס ברכיבים אלקטרוניים חסרי ערך, ואילו אני כלוא עכשיו, ללא גוף, בצנצנת זכוכית במעבדה של יעלל"ה!!!
 
דבר אחד מתברר לי מהר מאוד: אותו שינוי של תחושת הנוכחות, תחושת ה"אני", מהגוף אל המוח, שקודם לכן היה בשבילי בלתי אפשרי, עכשיו נראה מובן מאליו: ברור שלא אני שוכב חסר חיים במנהרה! ברור שאני לא גוף מת, אלא מוח חי מאוד, אני הרי צף בתוך ג'ל חמים במעבדה! אין לי אמנם תחושות (הרי אין לי כלל גוף), אבל אני כאן, חושב מחשבות ומרגיש רגשות! אני המוח (או במוח), הרי זה ברור!
 
מסתבר אם כן, שאחרי ששודר אות הרדיו האחרון בין המעבדה של יעלל"ה לגוף שלי במנהרה והגוף צנח ומת, אני שיניתי מקום במהירות האור, וקפצתי מהגוף שלי אל המוח שלי… ה"אני" שלי, כלומר המוקד של הזהות וההוויה שלי, שוגר משם לכאן, ולכן אני עכשיו כאן.
 
זה מוזר, לא? מה בדיוק שינה מקום בשנייה שהגוף שלי מת? הנשמה שלי? אולי מה שקפץ היתה רק נקודת המבט שלי? אם אני מאמין שה"אני" הוא דבר שקיים קיום אמיתי (כמו נשמה), הרי יש שתי אפשרויות בשבילי לפרש את מה שקרה: או שה"אני" שלי, שהיה קשור לגוף (על פי הרגשתי) שוגר אל המוח וכעת הוא (כלומר אני) כאן בתוך האקווריום; או שתמיד ה"אני" שלי היה במוח, וכאשר הרגשתי את עצמי כאילו אני בגוף שלי מתבונן על המוח שלי זאת היתה טעות, כמו שעושה אדם שמפחד ואפילו מתכווץ בסרט כאשר המכונית של הגיבורים הולכת להתרסק: הוא פשוט מזדהה איתם ולכן שוכח שהוא לא נמצא כלל ברכב שלהם, ושאין לו מה לפחד! ככה גם אצלי: הזדהיתי עם הגוף שלי בטעות. עכשיו שהוא מת חזרתי אל עצמי ואני יודע מי אני ואיפה אני: אני מוח (או נשמה בתוך מוח), צף בתוך אקווריום, במעבדה.

הכל בהזדהות 

סוגיה מעניינת לניתוח אינטלקטואלי מצאתי לעצמי, ועכשיו לפחות יש לי הרבה זמן לחשוב על זה. אבל בעוד אני מנסה להבין מי ואיפה אני, אני מרגיש ששינה נופלת עלי, וכשאני מתעורר אני פתאום יכול לראות ולשמוע. וגם לזוז. מסתבר שצוות הרופאים המצוין במעבדות יעלל"א הרדים אותי למשך כמה חודשים (הם חששו שללא גוף אני עלול להשתגע עם הזמן). בינתיים הם חיברו אותי (כלומר את המוח שלי) לרובוט אנדרואידי שהם הכינו בדיוק למקרה כזה. מבט בראי מגלה לי שיש לי כעת גוף מתכת מכוער, דמוי אדם, שבמקום עיניים יש לו מצלמות, במקום אוזניים מקרופונים, ובמקום עור חיישני מגע. כל זה לא ממש משמח אותי, אבל זה יותר טוב מלהיות תקוע באקווריום.
 
הבעיה היא שהמוח שלי עדיין תקוע באקווריום. מסבירים לי שאי אפשר היה לתת לו תנאים נאותים לחיים בתוך גולגולת הברזל שלי, ולכן פשוט השתמשו באותו סידור אל-חוטי שעבד קודם כדי לשדר מהמוח אל הגוף שלי (שעכשיו הוא גוף מתכת) את כל הפקודות ולשדר אליו את כל התחושות.
 
והנה אני שוב מתבונן על המוח שלי מבחוץ. אבל רגע: אולי אני עדיין המוח, שהפעם נצפה על ידי זוג מצלמות שמשמשות לי כעיניים? זה מאוד מבלבל. אם אני חושב על זה, ברור לי שאני המוח ולא הרובוט. אבל אם אני לא חושב על זה…. אני מיד "שם את עצמי" בתוך הרובוט – למעשה רק כך אני יכול לתפקד כמו שצריך. כאשר אני ניגש ומרים את האקווריום עם המוח שלי, "מרגיש לי" כאילו אני מרים את המוח, ולא כאילו איזה רובוט מרים אותי. אז מי א-נ-י?
 
מסתבר שאיך שהוא ה"אני" תמיד נמצא במקום שאני מזדהה איתו, ואני נוטה להזדהות עם המקום שבו אני פעיל. אם אני רק חושב, אז הגיוני לי, ואני מרגיש, שאני המוח. אבל אם אני רואה ושומע וחש, אז אני נוטה למקם את עצמי במוקד הראייה והשמיעה והתחושה. בעצם יוצא שמיקום האני שלי נקבע על פי הפעילות שמתבצעת. אולי לכן כאשר כילד שיחקתי במשחקי מחשב בעצם מיקמתי את עצמי, והזדהיתי לגמרי, עם הדמות שזזה על מסך המחשב. שם פעלתי, ולכן שם הייתי.
 

אין אני?

ה"אני", אם כן, מתקיים היכן שמתקיימת פעילות, והוא מתקיים כהשלכה מסויימת של המערך הפסיכולוגי, כהזדהות עם דבר-מה: גוף, עיניים, דמות בסרט או דמות על מסך המחשב. השאלה שנותרה היא רק האם לבד מזה ה"אני" קיים גם קיום אחר, אמיתי יותר.
 
אם אני מאמין שיש "אני" אמיתי (למשל, שיש נשמה) כמובן אחשוב שכן. אחשוב שלמרות שהנשמה שלי מזדהה עם פעילות כזו או אחרת ו"משליכה" את עצמה לפה ולשם, היא תמיד קיימת קיום שהוא מעבר לכל זה. אם אני מאמין בזה יהיה עלי להסביר למה ה"אני" או הנשמה טועים כך וממהרים להזדהות עם דברים שאינם הם. למה לא ברור לנשמה שהיא נשמה – הרי אם זה היה לה ברור, היא לא היתה מפחדת ממות הגוף, למשל.
 
אם אני לא מאמין שיש "אני" אמיתי או נשמה, אחשוב שבעצם ה"אני" אינו יותר מהשלכה תמידית, אינו יותר מהזדהות עם משהו או מישהו. אז אחשוב שה"אני" אינו יותר מאשר נקודת השקפה שנלקחת (על ידי המוח) ברצינות גדולה יותר מכפי שראוי, שהרי למעשה היא יכולה להשתנות בין רגע, שלמעשה ה"אני" משתנה כל הזמן. אז אהיה חייב להסביר לעצמי למה המוח לוקח את אותה הזדהות כל כך ברצינות, למה הוא מאמין שה"אני" הוא דבר מוצק הרבה יותר מאשר סתם הזדהות עם איזה מוקד של פעילות. אהיה גם חייב לבדוק מה קיים חוץ מההזדהות הבלתי נלאית הזאת.
 
מה שברור הוא שאנחנו נוטים להזדהות עם הפעילות שאנחנו מבצעים. גם ברמה המיידית, כאשר אנחנו "מרגישים את עצמנו" במקום שבו אנחנו פועלים; וגם ברמה הלא מיידית, כאשר אנחנו מגדירים את עצמנו פעמים רבות על פי המקצוע שלנו. האם זה כל מה שאנחנו? האם אנחנו באמת רק מורים או עורכי-דין או כבאים? האם פרופ' הארמתות המטורף הוא רק טרוריסט? האם אתם עכשיו רק קוראים מילים אלו או האם אתם קיימים גם כמשהו אחר, גדול יותר מהפעולה הזו לבדה, ואמיתי יותר?
 
 
הניסוי המחשבתי מבוסס על מאמר של דניאל דנט  "Where Am I?" מתוך הספר המצוין והמומלץ "The Mind's I".

ניסוי מחשבתי נוסף שכתבתי על תפיסת האני פורסם כאן.