"בת ההר חדת הלשון והעין, את סומכת את דבריך על הסאנקהיה, ואם אמת העולמות היא קיום של שניות, הרי שאני נכנע לך מיד: נקים ביחד מציאות ומשפחה.

אולם היטב את יודעת כי לאמיתו של דבר רק האחד קיים, רק הבּרָהְמָן הנשגב, שהוא אני. על כן את, אביך, טיעונייך ועולמך – כולם רק אשליות פורחות, חלומות של שוטים.

חכמי האדוויטה יודעים: רק אני קיים, ואין בלתי. רק אני קיים, וכל השאר הבל הבלים.

את אשלייה, אלה יקרה. אשלייה ותו לא. את אלוזיה, ואולי דלוזיה, שמטעה כל מוח לא מפותח. אולם אני רואה ברור, יקירתי. רואה דרכך, ודרך מילותייך. זו הצגה, זה שיר, זהו בלון ברוח. זוהי טיפה של טל בבוקר המתחמם. זוהי  א י נ ה  אמת."

פרווטי נראתה מופתעת, אך היא הכינה את עצמה היטב למילותיו. היא מכירה אותו מלד הזמן, והיא ידעה שכך הוא יענה. נשמה האלה עמוק, והתכוננה להכריע את הדיון. מיד אמרה

 

האחדות המוחלטת היתה הווה בשלמותה המבעבעת. דבר לא היה קיים לבד ממנה ודבר לא היה קיים. אופק עד אופק ותהומות על גבי תהומות היה רק "זה".

כמו חיוך של תינוק, נולד פתאום הרצון לדיוק ולממשות ולהגדרה וליכולת. כך נברא העצמי: עמוד לוהט של אש שהניף את עצמו מקצה לקצה, זקוף, אדיר, בוער בחום החיכוך הבלתי נמנע של גבולותיו עם הקיים.
הקיים היה שיווה, והעמוד היה ארונאצ'לה.

יחד עם היכולת, בהכרח באה חוסר-היכולת, וארונאצ'לה היה ער מיד לגבולותיו-מגבלותיו.

כדמעה בקצה העין צצה המחשבה: עשיתי טעות כשהתממשתי. כך נוצרה החלוקה הראשונה בין הווה לעבר, וכך נוצר הזמן.

כשליחת היד קדימה למראה אבן מבריקה צצה המחשבה: מה עלי לעשות כדי לחזור ולהתערפל? כך נוצרה החלוקה הראשונה בין העושה לנעשה, וכך נוצר חוק הקארמה.

כהשתקפות פסגה מושלגת על פני מים מתמתנים צצה המחשבה: הקיום החלקי הוא אשליה, אני איני נבדל משיווה. כך נוצרה החלוקה הראשונה בין אמת ושקר, שאחריה באות כל החלוקות האחרות.

כאשר הוא חשב כך, הוא הבין כך, וכאשר הוא הבין כך, הוא ראה כך. משראה, שקע בנכונות הזו, והקיף את כל הספקות והתהיות, את כל הניחושים והבדיות.

מאז נח, שליו, נישא כהר, קר כאבן, אמיתי כמו הטבע, יפה כמו האמת. מכיוון שאין לו שני, הוא הטוב. החכמים היודעים את הדהרמה יאמרו: לך, המחפש את האמת, אל ארונאצ'לה, ושב למרגלותיו. הפקד את עצמך בידיו. יהיו עיניך עיניו, כוונותיך כוונותיו, הבנותיך הבנותיו, עינוגיך עינוגיו. תהיה הוויתך הוויתו.

כשאלוהים אמר בפעם הראשונה "יהי אור", הוא בעצם שלח קו ישר של אור אינסוף הישר לתוך עיגול מטאפיזי שהוא פינה לפני כן מעצמותו האלוהית (שהיתה בכל מקום, מן הסתם – ראו תרשים א'), בתהליך שנקרא "צמצום" שבו נוצר חלל ריק שקוראים לו "טהירוּ" (ראו תרשים ב').

 

 

העיגול הזה היה הרחם שבה יתעבר היקום שלנו, והוא אמנם היה ריק ממהות אלוהית, אבל לא לחלוטין: היו בו גרעיני דין, והיה בו "רשימוּ" (ראו תרשים ג'), שהוא הרושם הדק שנשאר מהנוכחות האלוהית שהיתה שם לפנים (הרי לא באמת העלתם על דעתכם מקום ללא שום אלוהים בכלל!).

 

 

גרעיני הדין האלה הם למעשה גרגירי שליליות שכאלו, זרעי גבורות, גלעיני מוגבלויות, שהיו בקב"ה עוד לפני הבריאה, והם למעשה מה שהניע אותו יתברך בכלל להתחיל עם כל הבלגן הזה (וכבר כתבתי שמשום החטא בכלל נברא העולם). במילים אחרות: בראשית ברע אלוהים. כלומר השליליות שהיתה מקדמת דנה, שהיתה בזמן שלפני היות הזמן, בתוך האחדות הברוכה של ריבונו של עולם שלבדו מלך נורא, היא שהניעה אותו יתברך ליזום ולממש את הפרוייקט הכושל המכונה "עולם". הרי אחרת, למה באמת שיזוז? מה חסר לו? ווס ברענט? למה שלא יישאר בשוויון מוחלט (ואכן היו קולות בתוכו שרצו כך, אך לבסוף נפסק אחרת)? אז זהו, שהיו בו יתברך זרעי הדין האלה, והוא רצה להתנקות מהם, או למעשה להביא אותם לאינטגרציה בו, ולכן ריכז אותם בתוך החלל הריק שהוא פינה, ועכשיו שהם במקום אחד צריך כמובן מהר מהר לקפוץ עליהם ולתקן אותם, כלומר להפוך אותם בתהליך אלכימי קסום לאינסוף נקי ותם. שלח בהם, אם כן, האל הטוב את קרן האור האלוהי הזה, שאף היא כולה טוּב מזוקק ומרוכז, מתוק מדבש, חמים ונעים (ראו תרשים ד').

עכשיו משהו שחייבים לדעת על דינים ושליליות בכלל זה שאין לכל אלו כוח משל עצמם, שכן הם הרי העדר, ביטול, שלילה. הם בעצם כלום שבחוצפתו התהווה ותפס ממשות משל עצמו, אבל בעצם אין לו שום מהות אמיתית (מזכיר למישהו משהו?). לכן הם חייבים לינוק כוח מהטוב, אחרת אין להם חיים. אז שורשי הדין האלה בינתיים התיישבו על הרשימו שנשאר איתם לבד בטהירו, וזה מחזיק אותם בינתיים, אבל הם כמובן רוצים עוד. הם תמיד רוצים עוד. אז איך שאור אינסוף נכנס אל תוך החלל הריק, הטהירו, העיגול, מיד מתקבצים ובאים אליו כל אותם דינים מעורבבים עם רשימו, ונצמדים סביבו (ראו תרשים ה').

זה בסדר: על זה בדיוק בנה הקדוש ברוך הוא, והוא מאפשר להם את זה, הוא רוצה שהם יסתדרו וכך ינוטרל עוקצם (כן: לא צריך להשמיד את הדין, רק לשים אותו במקומו! את הדין "ממתיקים" ולא הורגים. פשוט לוקחים את הזבל ובונים איתו משהו), וכך בעצם מתחיל תהליך התיקון: הרשימו מתלכדים סביב הקרן-אור ויוצרים "כלים" מובחנים, שהם למעשה ה"ספירות" שכידוע מורידות בתהליך של האצלה את אורו של האל אל העולם הזה (שאז היו בנויות במערכת קצת שונה, ואכמ"ל).

אבל – נוט סו פאסט. אם הכל היה הולך כמתוכנן לא היינו כאן היום, כי הקב"ה היה מתקן את הדרוש תיקון, חוזר חיש מהר לאחדותו הפרמורדיאלית ושוקע בתנומה נצחית (דבר שלדעתי בכלל לא אפשרי בשבילו, אבל נעזוב זה). מה כן קרה? תוך כדי תהליך חדירת אור אינסוף אל תוך החלל הריק והתגבשות הכלים סביבו, מתברר שהכלים שנמצאים רחוק ממקור האור, הספירות התחתונות, לא מסוגלות לעמוד בעומס. האור העוצמתי של הקב"ה גדול עליהן בכמה מספרים (הרי הן בסך הכל כמה גרעיני דין שנדבקו להם יחד עם איזה שליכטה של רשימו) והן קורסות – "שבירת הכלים" (ראו תרשים ו').

הכלים, אם כן, נשברים, והאור מפסיק לזרום. האור נשאב חזרה למעלה וחלקי הכלים מתפזרים בתוך החלל הריק ומכונים "קליפות": אלו שברי כלים אלוהיים שמעורבב בהם אור ודין. האינסוף ברוך הוא צריך להתחיל מהתחלה, הפעם יותר בזהירות, ולברוא עולם חדש. עולם ממש.

הוא בורא עולם, גן עדן, אדם וחווה. ומי עוד? נכון: נחש (כן רבותי, זיכרו כלל חשוב: אין לך גן עדן שאין בו נחש). נחש מפתה את חווה, חווה מפתה את אדם והם חוטאים. שוב בלגן. עכשיו אין ברירה: צריך אנושות.

וכך הגענו עד הלום (בדרך גם היה מבול, חטא העגל, חורבן בית I + II, גלות בת שנות אלפיים, שואה). ומה תפקידנו כעת חיה (ע"פ הקבלה הלוריאנית, כאמור)? "לברר" את שורשי הדין: להוציא את ניצוצות האור מתוך הקליפות ולהעלות אותם חזרה אל ה'. איך? לדוגמא, אם אתה אוכל סטייק, ומתוך הכוח שהוא נותן לך אתה לומד תורה, הרי שהעלית, העברת את הניצוצות שהיו בו מדרגה ניטרלית (שנקראת "נגה") לקדושה (ולמרות זאת יש קולות אורתודוקסים שקוראים לצמחונות, ברוך השם). או למשל, במלחמה בין נפוליון לצאר, רבי שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הראשון של חב"ד, רצה שהצאר ינצח, אז הוא לקח את המארש של צבא נפוליאון והורה לחסידים שלו לשיר אותו: כך הם העלו את הטומאה (מבחינתם) שבמארש ובעצם ניטרלו את הכוח הרע שבו, המירו את הרע לטוב, ולכן כמובן נפוליאון הפסיד! בגלל זה, אגב, ברור שבאמת "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים" (ברכות, ל"ד:), כי הם, כשהם חזרו בתשובה, הם העלו ניצוצות אפילו מקליפות הטומאה (למשל אם הם אכלו חזיר לפנים), כלומר ניצוצות שהיו תקועים ממש בתוך החושך. יפיפה.

 

דף א', עמוד א':
יומא חד בא רבי עוזריה אצל דודו, רבּ שמוליק אפסוני. אמר לו: מה שלום יהודי? אמר לו: טוב. אמר לו: והאשה? אמר לו: טוב. אמר לו: והילדים? אמר לו: טוב. אמר לו: ועכשיו ברצינות? אמר לו: סוחבים. אמר לו: עזור עזרני בסוגיה רבת קושי בה תוקל נתקלתי אמש, עת ירדתי לגינה עם צאן מרעי. אמר לו: מה? אמר לו: אמש תקפני פתע חרדה שמא הקב"ה איננו! צעקתי וזעקתי, אך אין עונה. הבטתי לכל כיוון, אך אין נראה. האזנתי קשב רב, אך אין נשמע. משמשתי בידי לכל כיווני הרוח, אך אין אני מרגיש דבר ואף לא שמץ דבר. האם אכן איננו ריבונו של עולם???
חשב רב שמוליק זמן רב, שקל והירהר, התרכז וקישר, ולבסוף קרא אליו את רבי עוזריה ואמר: אין הקב"ה מזדמן למי שמזמנו – רק בלילה מאוחר יוצא הוא ממחבואו! שמחו שני הרבנים בחלקם והלכו איש איש לדרכו.

דף ב', עמוד ב':
אמר רבי צפניה בר עוזא אמר בן רבא: יהודי אחד היה עומד בחצר ביתו והיה קוטף חרובים לארוחת החג. פרצה בתו אל החצר וקראה לו: אבא, מה לך פה שאתה קוטף חרובים? אמר לה: הקדוש ברוך הוא ציווה זאת עלי. אמרה לו: וכל מה שהקדוש ברוך הוא מצווה עליך, כה אתה עושה? אמר לה: כן בתי. אמרה לו: ואם היה אומר לך להניח תפילין, היית עושה? אמר לה: כן בתי. אמרה לו: ואם היה אומר לך לשמור כשרות, היית עושה? אמר לה: כן בתי. אמרה לו: ואם היה אומר לך לקפוץ מגג ביתנו, היית עושה? אמר לה: כן בתי, כל שהקדוש ברוך הוא מצווה עלי, כה אני עושה. יצתה בת קול מהשמיים ואמרה: קפוץ לך מגג ביתך! טיפס היהודי על גג הבית, וקפץ ממנו. נחת היהודי על האדמה, נתרסקו עצמותיו, ומת. אמרה לו בתו: אבא, מה לך שאתה שוכב ללא נוע? אמר לה: סתם כך, נח לי פה בגן. ראתה הבת שאין עם מי לדבר, והלכה לה משם.
ומספרים שמאותו עץ חרוב אכל לימים התנא האלוקי רבי ניסים ונפלאות.

דף ג', עמוד ג':
כאשר עלה הצדיק רבי אליהו הנביא במרכבת אש השמיימה, לא ידע תחילה את סדרי המקום והיה מתרוצץ אנה ואנה מנסה בכל כוחו לעשות דברים. כל ימי מותו היה עסוק, עד שיום אחד פגע בנסיך האופל, סמאל. אמר לו אליהו: אתה פה??? אמר לו סמאל: אני כאן בגללך. אמר לו אליהו: אשמידך! אמר לו סמאל: כבר השמדת אותי מספיק בחייך; עכשיו הגיע עתך להשלים עמי. אמר לו אליהו: אלף, אני לא מת; בית, לא בא בחשבון. אמר לו סמאל: תפסיק להשלות את עצמך – אתה מת; ותפסיק להגלות את עצמך – שלום תשלימה עמי. אמר לו אליהו: איך אשלים, וכבר אמר ישוע "סור ממני השטן כי לה' אלוהיך תשתחווה ואותו לבדו תעבוד"?!? אמר לו סמאל: וכי לא אמר ניטשה "אל תשליך את השטן שבך פן תשליך את הדבר הכי טוב שבך"? אמר לו אליהו: יודע מה בוא נלך ונשאל את פי הקדוש ברוך הוא.
הלכו הנביא והשטן אצל האלוהים ושטחו בפניו עמדותיהם. אמר אליהם אלוהים: הצדק עם השטן. אמר לו אליהו: לא יכול להיות! אמר לו אלוהים: אליהו היזהר בלשונך! אמר לו אליהו: אבל אתה טועה, כבוד האל! יצתה בת-קול מהשמיים ואמרה: הלכה כבית השם. אמר לו אלוהים: אתה רואה?

דף ד', עמוד ד':
מעשה במיכאל ורפאל ששיחקו באגוזים. בא אליהם סהרוריאל, תפס אגוז מאגוזיהם, פיצחו בין שיניו ובלעהו בולע. ראו זאת השניים ונתכעסו מאוד. טיכסו עצה ביניהם ונתדברו לעלות על סהרוריאל במכות ולנשוך אותו נשך רב. שמע סהרוריאל על תוכניתם, הלך ונתחבא תחת כסא של ריבונו של עולם. שכב שם יום, שכב יומיים, ואף שנה תמימה היה שם עד שהחל להבאיש סרח וצחנה. ישב לו ריבונו של עולם על כסא הכבוד והריח שמשהו רקוב. קם בורא עולם, הלך והביא מקל של מטאטא, ומשך מתחת כיסאו את פגר סהרוריאל. ראו זאת מיכאל ורפאל, השתמחו גיל ודיצה ואמרו: או! סוף גנב לתלייה. עתה נוכל להשיב את אגוזינו היקרים. אמר אלוהים: עם כל השטויות שלכם, בסוף לא יהיה לי זמן להוריד את המשיח ולעשות תיקון עולם.
אמר, ואכן כך היה.

 

[תודה לחבריי יקי מנשנפרוינד ועופר טל שהותירו לי ללקט פירורי הומור משולחן קודשם לקטע זה]

בראשית נוצר עובר זהוב.

אך נולד והיה לאדון ההוויה ואין מָשְלוֹ.

הוא כונן את השמים ואת הארץ.

מי האל לו נעבוד במנחה?

אשר נותן נשמת חיים ונותן כוח,

אשר למרותו סרים כל האלים,

אשר המוות והאלמוות צילו הם

מי האל לו נעבוד במנחה?

אשר מכוח גדולתו היה למלכו היחיד

של העולם הנושם והמעפעף;

שליט ההולכים על שתים ועל ארבע.

מי האל לו נעבוד במנחה?

אשר לו, מכוח גדולתו, הרי השלג

והים עם הנהר רָסָא אומרים,

וזרועותיו ארבע כנפות הארץ.

מי האל לו נעבוד במנחה?

אשר כונן את הארץ האדירה ואת הרקיע,

אשר קבע את השמש ואת כיפת השמיים,

אשר תיכֵּן את החלל בחיק העולם.

מי האל לו נעבוד במינחה?

אשר בעזרו נסמכו המַחֲנִים הניצים;

בהביטם בו ורתת בליבם,

מֵעַל הִגִיהַ הַשֶמֶש בּוהֵק רשפיו.

מי האל לו נעבוד במינחה?

בבוא המים האדירים, נושאים

הכל כעובר, מולידים את האש,

נוצר האחד, רוח חיי האלים.

מי האל לו נעבוד במינחה?

אשר בגדולתו הביט במים,

הנושאים את כשרון הפולחן

ומולידים את טקס הקורבן.

האל האחד, העליון באלים.

מי האל לו נעבוד במינחה?

מי ייתן ולא יפגע בנו: אשר חוקיו אמת,

אשר אבי הארץ והשמים הוא,

אשר יָלַד את המים האדירים הנוצצים,

מי האל לו נעבוד במינחה?

פְּרָגָ'פָטִי, אין אחר מבלעדיך,

אשר אימצת אל ליבך את כל היצורים.

מלא את משאלותינו בהקריבנו לך!

מי יתן ונהיה אדוני העושר.

לא יפיפה? זה מזמור מספר שיצא לאחרונה, "מזמורים מהריג-ודה" בתרגום מסנסקריט של עמרם פטר. השיר הזה הוא הלל לבורא עולם, שכאן נקרא "עובר זהוב" (Hiranya-garbha) ופרג'פטי – שני שמות, כך מבהיר פטר במבוא הקצר לשיר, שאחרי כן דבקו באל ברהמה. במבוא הכללי הוא מסביר שהריג-ודה היא החיבור העתיק ביותר בתרבות הודו ואחד העתיקים בתולדות האנושות בכלל, שהיא חוברה כנראה לפני 3500 שנה וכאחת מארבע הודות שימשה כמסד הקאנוני הקדוש של רוב המסורות ההינדיות.

חלק מהמבוא לספר ומזמור נוסף פורסמו באנרג'י. [עודכן 12.1.07: ראיון מצוין עם המתרגם התפרסם בוויינט]