בין ה-16 ל-19 לאוגוסט 1982 דנה האסיפה הכללית של האו"ם בפעולותיה הצבאיות של ישראל בלבנון, במסגרת מה שישראל כינתה אז מבצע שלום הגליל. נציגי 23 מדינות, ביניהן ניקרגואה, צ'כוסלובקיה, מרוקו, פולין, סרי לאנקה וברה"מ קבעו שמה שהתנהלות ישראל בבירות שקולה לג'נוסייד, וחלקן דרשו להטיל עליה סנקציות.

ב-16 לדצמבר של אותה שנה, אחרי טבח סברה ושתילה, קבעה האסיפה הכללית כולה באופן רשמי שרצח הפלסטינים במחנות הפליטים הוא ג'נוסייד, ומדינות שונות טענו שמדובר בהוצאה לפועל של מדיניות ישראלית מכוונת. האשמת ישראל בג'נוסייד, אולי תופתעו לשמוע, חזרה על עצמה גם במבצע צוק איתן ב-2014, הפעם מפי ארגוני זכויות אדם שונים.

במבט לאחור האשמות אלה נראות כאנקדוטות היסטוריות מגוחכות, אולם הן שופכות אור על המתרחש כנגד עינינו בימים אלה. האשמת ישראל ברצח עם אינה דבר חדש, וכיום, כמו אז, מדובר בראש ובראשונה לא בהערכה מלומדת של העובדות אלא בכלי פוליטי, בקמפיין רב שנים להשחרת שמה של ישראל.

המטרה, עבור רבים, אינה לבחון את המעשים או המדיניות של ישראל, אלא לשלול את הלגיטימיות של עצם קיומה. באמצעות הגינוי החריף ביותר האפשרי, על ידי הכתמתה בפשע הגרוע ביותר שיכולה לבצע מדינה, ישראל הופכת לישות פוליטית חסרת תקנה, מוקאת ממשפחת העמים ומגורשת מהשיח הלגיטימי. יותר מהצלת חיים של פלסטינים המטרה היא להרוג את המדינה היהודית.

ההאשמה ברצח עם היא גם צורה מתונה של הכחשת שואה, הן מבחינת הרידוד של כל מלחמה ל"ג'נוסייד", מה שרומז שלא קרה, לכאורה, שום דבר יוצא דופן ליהודים, לארמנים או לטוטסי; והן מבחינת ההנאה המיוחדת ששואבים המאשימים בהכפשת היהודים דווקא, בהפיכת הקורבן האולטימטיבי לנבל האולטימטיבי, בהצבת "תיקו" לעגני בין היהודים לנאצים, שמשווה בלוח התוצאות האוניברסלי את העוול שנעשה לראשונים לזה שנעשה כעת לפלסטינים, מעין "תיקון היסטורי" במהופך שהופך את כולם לאותו סוג של מסכנים ושמבטל לעתיד כל טענה יהודית על קורבנות.

זה בתורו קשור גם לחוסר הנכונות של חלקים מהשמאל הרדיקלי לקבל כל סוג של קורבנות יהודית בזמן הזה. שהרי אם, ביקום המוסרי הפוסט-קולוניאלי והזהותני, הקורבן נושא תמיד תביעה אינהרנטית לצידקתו, יש לשלול את מהיהודים כל סממן קורבני. פשוט לא ייתכן מצב מסובך ומבולבל שבו היהודים הם גם קורבנות וגם מקרבנים. כ"לבנים" ו"קולוניאליסטים" הם חייבים להיות התוקפנים בלבד, לעולם לא הנפגעים. כך מתקבלת עלילת דם עכשווית, מכופלת, בה היהודים בד בבד מואשמים בפשע הכי חמור והיותם קורבנות לפשע הכי חמור נמחקת.

לדאבון הלב את התרגיל המנטלי הזה יש שמנסים גם לבצע במהופך. עבור חלקנו, העובדה שהיהודים סבלו סבל בל יתואר, אם בשואה ואם ב-7.10, מחסנת אותם מפני האפשרות להיות פושעי מלחמה, או פשוט מכפרת מראש על כל פשע שאי פעם יעשו. כמו מכפישי ישראל, גם עבור חלק ממגיני ישראל היהודים לא יכולים להיות קורבנות וגם מקרבנים. אם עבור הראשונים היהודים הם רק תוקפנים, עבור האחרונים היהודים הם רק נפגעים.

אלא שלצערנו הרב אנחנו כיום גם תוקפנים. בסופו של דבר הבעיה הגדולה שלנו אינה עם האנטישמים או עם המבקשים לערער על זכות קיומה של ישראל. הבעיה הגדולה שלנו היא עם מה שמתרחש כעת, בפועל, בעזה. בכל שם שלא נקרא לזה, התמשכות המלחמה, הרבה אחרי שהושגו רוב מטרותיה, מכניסה את פעולות ישראל כלפי האוכלוסייה העזתית למסלול שלילי מאוד, ואף אפל. ישראל מתעקשת להחזיק מעל שני מיליון איש במחנות אוהלים, בצפיפות איומה וללא אמצעים המספקים רמה סבירה של קיום, ובלי אופק כלשהו לסיום.

במסיבת העיתונאים שהעניק נתניהו ערב תחילת עדותו במשפטו (9.12) הוא הודה, אולי לראשונה, שלא נכנס מספיק סיוע הומניטרי לאוכלוסייה ברצועה. הוא דיבר על "חמולות" שאמורות לספק את הציוד ונכשלות בכך, ואמר שישראל מחפשת דרך "לעשות זאת בצורה שלמה".

הפנייה של ראש הממשלה לכישלון ה"חמולות" מעידה על התהום המוסרי ששקענו לתוכה. מי שאחראי לספק את צרכיה של אוכלוסייה בשטח מלחמה הוא הכוח הכובש, שבמקרה הזה הוא מדינת ישראל. האחריות היא עלינו, ומראש היה ברור לכל בר דעת ש"חמולות" אינן יכולות, וספק אם רוצות, לספק שירותים סבירים לאוכלוסייה אזרחית.מדינת ישראל נכשלת בטיפול באוכלוסיית הרצועה מפני שהיא לא מוכנה לנסח לעצמה מה היא רוצה בעזה. תסריט "היום שאחרי" פשוט לא נידון, ואנחנו נגררים למלחמה חסרת תכלית. כחלק ממצב זה ישראל מסרבת להחיל ממשל צבאי מלא על הרצועה ולקחת לידה את האחריות על אספקת המזון, וזאת משום הקוצר בכוח אדם, העלות העצומה שהליך כזה ידרוש, ומפני שהחיילים הראשונים שייהרגו ממטען בדרך לאספקת המשלוח היומי בפאתי חאן יונס יקימו על הממשלה את הציבור.

 מאידך, ישראל גם מסרבת להכניס לרצועה כוח רב-לאומי ערבי ו/או את הרשות הפלסטינית, ובכך להתחיל את שיקום הרצועה והעברתה לשלטון שאינו חמאס, זאת משום שמהלך כזה יפרק את הקואליציה. הקצוות הפונדמנטליסטים בממשלה עדיין חולמים על התנחלות בה ולא מוכנים לסיים את המלחמה, ונתניהו חלש מדי וחסר מצפון מספיק כדי לעמוד מולם.

בתווך תקועים שני מיליון איש, כמחציתם ילדים. החורף כבר כאן, ושיאו לפנינו. לאנשים אלה אין מספיק מים, אין מספיק אוכל, אין מספיק רופאים ותרופות ואין מספיק אמצעי חימום. סביר להניח שהמבוגרים ביותר והצעירים ביותר מהם – דווקא אלה שברור שלא קשורים לזוועות החמאס – בסכנת מוות ממשית מקור וממחלות. גם האחרים יסבלו מחולי, נכויות שונות וטראומה עמוקה הרבה אחרי שיוכלו לנסות לשקם את חייהם. נתניהו מאריך את המלחמה שלא לצורך. בדרך הוא גורם למשבר הומניטרי עצום, וסבל חסר תקדים של מיליונים. אפשר וצריך לדחות בבוז את ההאשמות בג'נוסייד, שאינם אלא עוד חוליה בשרשרת דיבתית ארוכה ומלוכלכת. מנגד צריך גם לדאוג מאוד ממה שקורה תחת אחריותנו למיליונים. על הממשלה לספק באופן מיידי סיוע הומניטרי מספק לאוכלוסייה העזתית. זאת אחריותה. זאת אחריותנו.

הרבה אחרי שההאשמה בג'נוסייד תיראה כמו עוד אנקדוטה היסטורית, מה שבפועל מתחולל בעזה ירדוף אותנו. המשבר ההומניטרי בעזה הוא יצירה שלנו, אותם מיליונים סובלים תחת אחריותנו, ואנחנו נישא את האפלה המוסרית שהמצב הזה מטביע אותנו בתוכה עוד שנים רבות. אימהות לא מצליחות להאכיל את ילדיהם, תינוקות רועדים מקור, ואנחנו מדברים על "חמולות". זה קורה עכשיו, ואנחנו לא עושים מספיק כדי לסייע.

היום שאחרי יגיע, יום אחד. יהיה סוף למלחמה הזאת, ועזה תתחיל להשתקם. אנחנו נצטרך אז לשקם את מה שיישאר מהמצפון שלנו, מהמסורת היהודית, ומדמותה של מדינת ישראל.

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

תנועת בני ברוך, הידועה גם כ"קבלה לעם", היא התנועה הדתית החדשה הגדולה והמצליחה בישראל. היא מונה רבבות חברים בארץ ועוד רבבות בחו"ל, חולשת על נדל"ן במרכז הארץ ועל מערך מדיה מסועף שכולל ערוץ טלוויזיה והוצאת ספרים, ופועלת בנחישות כדי להשפיע על דמותה של מדינת ישראל, בין היתר באמצעות שליחת זרועות לזירה הפוליטית.

התנועה מציגה פרשנות בקווי הרוחניוּת העכשווית (הניו-אייג') לקבלה של הרב יהודה לייב אשלג (1884–1954), מגדולי המקובלים של המאה ה-20. על-פי תפיסתה, הקבלה, תורת הסוד היהודית, מגלה את האמת המדעית על העולם ומבארת את הדרך שבה כל אדם יכול להפוך מאגואיסט לאלטרואיסט. דרך זו זכתה לפירוש המלא ביותר בכתביו של הרב אשלג, שאותם מלמד באופן המדויק ביותר מנהיג הקבוצה, הרב ד"ר מיכאל לייטמן, יליד 1946.

כמקובל הבכיר בעולם מבחינת חסידיו, משימתו של לייטמן היא להפיץ את תורת הקבלה להמונים. לתפיסתו, רק על-ידי לימוד קבלה (על-פי הפרשנות שלו) ניתן להגשים את הטרנספורמציה שעליה הוא מדבר ולהביא את ימות המשיח, שבהם העולם כולו ייפתר מהאגואיזם. הפצת הקבלה היא אפוא המשימה העיקרית של "בני ברוך". לצורך כך מנסים חסידיו לא רק לגייס חברים חדשים, אלא גם להחדיר את מסרי התנועה למרחב הציבורי בישראל.

התנועה נוסדה ב-1991. היא קרויה על שם בנו של הרב יהודה לייב אשלג, הרב ברוך אשלג, שלייטמן היה תלמידו. היא דומה בכמה מאפיינים לתנועה הניאו-קבלית "המרכז לקבלה", שהונהגה בידי הרב פיליפ ברג (1927–2013). התורה של "המרכז לקבלה", שפועל בלוס-אנג'לס, מבוססת גם היא על הקבלה של הרב אשלג האב, אך הגרסה של לייטמן תובענית יותר באופן הלימוד שלה, וטעונה בנחישות אידיאולוגית.

התנועה של לייטמן מציגה את תפיסתה כמהות היהדות, ויחד עם זה כמדע. על-פי המיתוס המכונן שלה, הידע הקבלי התגלה לראשונה על-ידי אברהם אבינו והועבר בסוד בשרשרת בין חכמי ישראל, עד שהגיע לדורנו; עם ישראל הוא העם שמחזיק בסוד הקבלי העתיק, והייעוד שלו הוא להפיץ את הסוד ברחבי העולם.

לפי תפיסת העולם של הרב לייטמן וחסידיו, אנו חיים בנקודת הזמן האופטימלית להתגלות הקבלה, מפני שהאנושות מוכנה לכך יותר מאי פעם. בראש החץ של משימת גילוי הסודות הקבליים ניצבים כמובן חברי "בני ברוך", ולייטמן בראשם.

לייטמן הפך את הקבלה לדרך רוחנית-מדעית אוניברסלית שמתאימה לכל אדם, יהודי ולא יהודי. התכלית שהוא מציב לה היא טרנספורמציה פנימית. סיפורי התנ"ך אינם אלא מטאפורות לפנימיוּת נפשנו, והמסורת היהודית כולה היא אלגוריה לתהליך פסיכולוגי פנימי: יציאת מצרים אינה אלא היציאה הפנימית מעבדות אגואיסטית לחירות אלטרואיסטית, והמשיח אינו אדם אלא ידע – הסוד הקבלי, שמחולל תמורה רוחנית באנושות כולה. בהתאם, על-פי התפיסה של לייטמן ההלכה אינה מערכת חוקים מחייבת, אף שבמעגל הפנימי של התנועה מקפידים על חלק מן המצוות.

מעבר להצהרות האלטרואיסטיות, את התנועה של לייטמן מלווה גם עננה מציקה. טענות של יוצאי התנועה שהוצגו בתקשורת ובהליכים משפטיים משרטטות ארגון עם מבנה היררכי ממודר – ולא רק בעניינים שברוח.

לפי אותן טענות, בראש המבנה ההיררכי הזה עומדים לייטמן ומספר מצומצם של סגנים שמלווים אותו מתחילת הדרך. חסידים לשעבר סיפרו על תקנון פנימי שקובע לחברי המעגל הפנימי של התנועה מה מותר ומה אסור להם לעשות, תוך יצירת אווירה של ניתוק יחסי מהעולם הכללי ולימוד אינטנסיבי של חומרי התנועה. בתקנון מ-2006, לדוגמה, נאסר על חברי התנועה "לקרוא שום חומר חוץ ממה שמקובל בקבוצה".

התנועה שמה דגש רב על הלימוד בקבוצה, וחבריה מתבקשים לבטל את דעתם אל מול דעת הקהילה, שבעצמה כמובן מוכתבת מראש על-ידי הנהגת התנועה. על-פי לייטמן, "האדם צריך ללכת לפי דעת החברה. עליו להבין שאין לו שכל, שהוא עצמו טועה במאת האחוזים, ועליו לקבל את דעת החברה" (מתוך "ספר הערבות"). מבחינת לייטמן וחסידיו, הציות חיוני כדי להצעיד את האנושות כולה קדימה, והאלטרנטיבה אינה דריכה במקום אלא חורבן.

בחיבור אחר, "מבט לקבלה", מטיף לייטמן כי "מוטב שנשמע בקול הנביאים והמקובלים עד לדורנו זה ונקיים את המלצותיהם כלפינו, אחרת בהחלט נביא על עצמנו שואה עולמית". מאידך, אם נשכיל לשמוע בקולו וללמוד קבלה נגיע לעולם מושלם שבו כולנו נרווה סיפוק, שלווה ושמחה תחת הנהגה קבלית.

ראוי לצטט בהרחבה את החזון האולטימטיבי של התנועה: "מקובלים בעלי השגה יימצאו בראש כל הוועדות ובכל ערוצי הכוח בחברה, והם יקבעו מיהם ממשיכי הדרך. לא תהיה אפשרות לערער על החלטותיהם או להחליפם. המושג 'דעת הרוב' לא יהיה רלבנטי בחברה זו במובנו הפשוט. אדם המבין את חשיבות ההכנעה כלפי הנהגת המקובלים והמוכן להיכנע לה כמו אל הכוח העליון, הוא הראוי להתקבל לחברת הדור האחרון. המצטרפים לחברה זו ירצו שהמקובלים ינהיגו אותם" (מתוך "הדור האחרון", חיבור נוסף של לייטמן).

באופן לא לגמרי מפתיע, פרסומים עיתונאיים ועדויות שהוצגו בבתי-המשפט ייחסו לתנועה מאפיינים כיתתיים שליליים, לרבות שליטה רודנית של ההנהגה בחיי החברים, ניצול מיני ודמי שתיקה, מאפיינים שגם הח"מ נחשף לטענות לגביהם מפי כמה חברים לשעבר ב"קבלה לעם". על התנועה גם נמתחה ביקורת נוקבת עקב יחס בלתי שוויוני לנשים – בתוך התא המשפחתי, וגם בחיי הרוח. הדוקטרינה של לייטמן רואה רק בגברים מועמדים ראויים ללימוד קבלה באופן רציף ושלם.

מבחינה אידיאולוגית, התנועה ממוקמת בצד הימני של המפה הפוליטית ומתנגדת לכל נסיגה משטחי ארץ ישראל. על-פי לייטמן, עם ישראל קיבל הזדמנות מחודשת לחיות בארץ ישראל, שהחיים בה הם תנאי למימוש מלא של הידע הקבלי והפצתו. משום כך, ויתור על שטחי הארץ הוא "מעשה אנטי-רוחני", וגם לא יביא לשלום אלא "שלום מזויף". לטענתו, רק שליטה בארץ וטיפוח ידע קבלי יביאו "שלום אמיתי". על היהודים להתכנס בארצם, ללמוד ולהפיץ קבלה, ואף לבנות את בית המקדש השלישי כמרכז רוחני "עבור כל האנושות" (מתוך החיבור "איך להציל את ישראל").

בכנסת כבר מכהן כיום חבר כנסת שהרזומה שלו כולל תפקיד בכיר בתנועה של לייטמן: ח"כ חנוך מילביצקי מהליכוד, סגן יו"ר הכנסת, ששימש קודם לכן כיועץ המשפטי הפנימי של עמותת "בני ברוך – קבלה לעם". דיווחים עיתונאים מהעשור האחרון חשפו שחברי התנועה התפקדו באלפיהם לליכוד, מבצע שהניב לחסידיו של לייטמן בסיס כוח פוליטי משמעותי.

יוצאי "בני ברוך" שנטלו חלק בתביעות הדיבה הרבות שמנהלת העמותה נגד מבקריה סיפרו שאנשיה גם מבקשים להפיץ את משנתו של לייטמן דרך מערכת החינוך הממלכתית, וכך לקרב – לשיטתם – את הגאולה השלמה. לשם כך, בין היתר, נועד כביכול הכוח הפוליטי.

יש לשער שהתנועה תשתדל גם בעתיד לשכנע אותנו שעלינו ללמוד קבלה, להפוך מאגואיסטים לאלטרואיסטים, לחיות באחדות, שמחה והנאה, ולכונן חברה שבה מקובלים יימצאו בראש כל ערוצי הכוח ולא תהיה כל אפשרות לערער על החלטותיהם או להחליפם. הכיוון הפופוליסטי הנוכחי שאליו צועד כיום הליכוד, שכולל את הניסיון לרסק את הפרדת הרשויות בישראל ולרכז את רוב הכוח בידי הרשות המבצעת, תואם כנראה את העתיד שאליו כמהים לייטמן ותלמידיו.

—

המאמר הוא חלק מפרוייקט מיוחד של העין השביעית ושקוף, ובמרכזו תחקיר של איתמר ב”ז על חדירת תנועת בני ברוך אל הליכוד.

הגליון החדש של כתב העת 'אופקים', מבית מכון שלום הרטמן, עוסק בתקווה. במאמר שלי ניסיתי להתוות תוכנית פעולה שתהפוך את המשבר הנוכחי לפתח ללידה מחדש של ישראל, תוכנית שמורכבת משלושה חלקים: עמידה נחושה אל מול הפונדמנטליזם הדתי היהודי; חזרה אל הממלכתיות שפירושה מחוייבות לכלל ומקצוענות; והכרה בזכויותיהם השוות של כל תושבי הארץ.

כאן על הרשת וכאן בפידיאף.

במאמציה לגלגל את האחריות על המחדל שהוביל לטבח ביישובי העוטף מתמקדת לאחרונה מכונת התעמולה של נתניהו בארגון 'אחים לנשק'. הטענה היא שאיומי הסרבנות של הטייסים מבין חבריו פגעו בכושר של חיל האוויר, מה שמסביר לכאורה את הישגיו המזוועים של החמאס.

בתגובה ממהרים חלק מהמוכפשים להכחיש שסירבו, לעמוד על כך שמבחינה טכנית הם רק הפסיקו להתנדב, להבהיר שהממשלה ולא האזרחים אחראית לשמירת כושרו של הצבא, ולטעון שממשלה שבוחרת לפטור משירות רבבות אינה יכולה לדרוש שירות מבודדים.

יש טעם בכל הטיעונים הללו, אולם הם מקבלים ללא שאלה את הנראטיב הביביסטי ומסיתים את המוקד מהעיקר, והוא שהאיומים בסרבנות הגיעו לא מתוך ניכור למדינה או רצון אגוצנטרי בהסתגרות כמו בקרב החברה החרדית, אלא מתוך אחריות למדינה והתנגדות עקרונית לפעולות אנטי-דמוקרטיות של הממשלה. סרבנות כזו מהווה כלי לגיטימי של אי-ציות אזרחי בלתי-אלים, והיא ראויה לשבח.

מוראות המלחמה הנוכחית השכיחו מאיתנו שממשלת נתניהו השישית ביקשה לשנות מן היסוד את סדרי הדמוקרטיה הישראלית, באופן שהיה מרסק את הפרדת הרשויות, מחליש באופן דרמטי את שומרי הסף ופוגע אנושות בהגנה על זכויות האזרחים ובמרחב הציבורי הליברלי של המדינה.

לא רק ביטול עילת הסבירות, אלא פסקת התגברות שהיתה מאפשרת לכל ממשלה לחוקק כל חוק, שליטה מוחלטת במינוי שופטים, נטרול סמכות היעוץ המשפטי, חקיקת חוק שהיה מאפשר אפלייה מסיבות דתיות (ועל פי חה"כ רוטמן מעניק לבעל מלון רשות לא לארח להט"בים), הפעלת חוק צרפתי שהיה מבטל את משפטו של נתניהו וגיבוש חוק יסוד לימוד תורה שהיה מקבע פטור נצחי לחברה החרדית.

זו תוכנית שלו היתה עוברת במלואה היתה מביאה, כפי ששר המשפטים לוין עצמו הודה בראיון לערוץ 14 במרץ 2023, למצב בו "שלוש הרשויות תהפוכנה לרשות אחת", כלומר מבטלת את הפרדת הרשויות בישראל ומעניקה לממשלה כוח מוחלט. "דבר כזה לא יכול להתקיים במדינה דמוקרטית", סיכם לוין. ואכן, רוב מוחלט של מומחי המשפט בישראל ובעולם סברו שה"רפורמה" תפגע באופן אנוש בדמוקרטיה הישראלית.

במצב כזה סרבנותם של הטייסים ומשרתי מילואים נוספים, כמעשה של אי-ציות אזרחי, לא היתה רק לגיטימית אלא מתחייבת. צה"ל אינו צבא של שכירי חרב הנדרשים לנטרל שיקולים מוסריים, אלא צבא של אזרחי מדינה דמוקרטית וליברלית. זכותם וחובתם של אזרחים כאלה הוא לעמוד מול ניסיון לחסל את האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה.

בבסיס הסדר הליברלי עומדת האמנה הבלתי כתובה בין האזרח למדינתו, אמנה המחייבת את השלטון להגן על זכויותיו של הפרט. כפי ששלטון במדינה ליברלית שואב את הלגיטימציה שלו ממחוייבותו לשמור על זכויות אזרחיו, כך שלטון המבקש להתנער ממחוייבות זו מאבד הלגיטימציה שלו.

מדובר בעיקרון יסוד שנקבע כבר בכתבי ג'ון לוק ומופיע גם בהכרזת העצמאות האמריקאית ובהכרזת זכויות האדם והאזרח שנכתבה בעת המהפכה הצרפתית. הוא מהווה תנאי סף לקיומה של מדינה ליברלית, ובעברית זכה לניסוח המובהק ביותר בהצעה לחוקה שכתב, בהוראת מנחם בגין, חבר מפלגת חרות (והליכוד בהמשך) יוחנן בדר.

החוקה של בדר, שמהווה מופת של לאומיות ליברלית, קובעת כי אם "חיללה הרשות את זכויות האדם והאזרח, וגם הערובות החוקתיות חדלו למעשה מלהיות למגן לו – יהא המרד לזכות ולחובה לעם ולכל חלק בקרב העם" (סעיף 33).

בדר מדבר במפורש על מרד כנגד הממשלה, ואילו הטייסים בסך הכל סירבו להמשיך להתנדב ולשרת שלטון שביקש לרסק את אותן ערובות חוקתיות ששומרות על זכויות האדם והאזרח. לא רק שאין בכך גנאי, אלא שמעשה כזה הוא הכרחי.

חבל לנסות להצטדק מול מכונת הרעל. יש לומר בפה מלא: הצלנו את המדינה מלהפוך לאוטוקרטיה, ונעשה זאת שוב אם יהיה צורך. סירבנו ונסרב לשרת רשות המחללת את זכויות האדם והאזרח של אזרחי ישראל.

פורסם במדור הדעות של ’הארץ’

את שלל הכנסים, האירועים, הדיבורים והריקודים בדבר החזרה לגוש קטיף צריך להבין על רקע המשבר העמוק בו נמצאת המדינה, ואף יותר מכך, על רקע ההבנה המחלחלת שישראל אינה, לדאבון הלב, אימפריה.

ההצהרות על ישוב מחדש של גוש קטיף, ואף על הקמת "גרעין התיישבות חרדית בקרבת רפיח" או "העיר העברית עזה" (ניר חסון, 29.1) הן כרפלקס המוחה כנגד המכה הקשה שניחתה עלינו, כאשר גם למקדמים רעיונות אלה ברור שהסיכוי שיתממשו הוא אפסי.

מדובר במנגנון סוציולוגי מוכר. כאשר לאון פסטינגר, מגדולי הפסיכולוגים החברתיים, חקר בשנות החמישים קבוצות שחלומן המשיחי התנפץ, הוא מצא שאחת התגובות השגורות לשבר היתה יציאה במשנה תוקף לפעילות מיסיונרית. דווקא מי שחטף מכה קשה לחזונו מנסה להגשימו – ולקבל אישור חברתי שהוא בדרך הנכונה – על ידי שכנוע אחרים בעמדתו.

הדינמיקה הזאת מוכרת לנו למן הנוצרים הראשונים ועד חסידי חב"ד, שתי קבוצות שאיבדו את משיחן ואז הכפילו את מאמציהן לעשות נפשות. אנו רואים אותה גם לפנינו כעת. הפעם הדיסוננס הקוגניטיבי (מונח שטבע פסטינגר) אינו בין הנבואה לבין העובדות, אלא בין התדמית – ישראל היא מעצמה אזורית המסוגלת לעשות ככל שתבחר – לבין המציאות ההולכת ומתגלה, דהיינו שישראל אינה מעצמה, שצה"ל אינו גדול וחזק כפי שסברנו, שאיננו יכולים לעשות מה שנרצה ושעצם קיומנו מותנה כמעט באופן מוחלט בארצות הברית.

בזאת המלחמה הנוכחית היא מלחמת אנטי-ששת-הימים. אז בתוך פחות משבוע הכנו את צבאות מצרים, סוריה וירדן, כבשנו בבת אחת פי שלוש משטחנו והסרנו סופית את החרב שהיתה מונחת על צווארנו. הניצחון המזהיר נתפס גם בחברה החילונית כנס, אופוריה קולקטיבית שטפה את החברה הישראלית והחזה הלאומי התמלא בביטחון.

אפילו מחדל מלחמת יום הכיפורים לא הצליח להחזיר אותנו לענווה המתאימה למדינה קטנה המוקפת אויבים. למעשה 56 שנה, עד ה-7 באוקטובר, ישראל החשיבה עצמה לאימפריה, ל"ליגה אחרת" בין המדינות, כאותה סיסמה אומללה שהיתה מרוחה על כרזות נתניהו ופוטין. המלחמה הזאת הפוכה בכל פרמטר: היא הארוכה ביותר (מלבד מלחמת העצמאות), הטרגית ביותר, היא נפתחה במכת פתע שספגנו אנו, ונצא ממנה לא באופוריה כי אם בדיכאון.

לנתניהו יש את האינטרס האישי המובהק ביותר למנוע מהדיכאון להגיע. הצהרותיו החוזרות ונשנות על כך שישראל תמשיך במלחמה עד "הניצחון המוחלט" פתחו כבר מזמן פער מול המציאות, אותה מציאות בה צה"ל מדלל כוחות, ארצות הברית דורשת לחתור לסיום וישראל הולכת ומסתבכת בבית הדין הבינלאומי. ראוי לשים לב שעבור נתניהו מדובר לא רק בהארכת המערכה – ואיתה הקדנציה שלו – עד אין סוף, אלא גם במיסוך חוזר ונשנה של הבייס מפני המציאות.

והבייס מעוניין להיות ממוסך. תיאוריות הקונספירציה על בגידת צה"ל בנתניהו ב-7 באוקטובר, כמו גם אגדות ה"סכין בגב" שנפוצות כבר כעת בין המילואימניקים, נועדו לא רק להציל תדמיתית את "מר ביטחון", אלא גם להימנע מלהודות שישראל אינה חזקה כפי שחשבנו. הוסיפו לזה את החזונות המשיחיים בהם אוחזים החלקים הפונדמנטליסטים של הציונות הדתית ותקבלו תעשייה שכל מטרתה הימנעות מהתמודדות עם עובדות.

במלחמת ששת הימים היו בודדים שלא נתפסו לעיוורון המשכר של הניצחון; ישעיהו ליבוביץ', יעקב טלמון, עמוס עוז. אנטי-ששת-הימים, יותר מיובל שנים אחרי המלחמה ההיא, הביאה את רובנו סוף סוף להתפכח, בתהליך כואב של נחיתה על קרקע המציאות. ולו בכך תרמה המלחמה תרומה חשובה לישראליות שנוכל לבנות יחד הלאה. אולם הביביסטים והמשיחיים נאחזים עדיין באוויר הפסגות האימפריאלי, ונתניהו עושה הכל כדי לספק להם חמצן.

לצערנו אחריתה של הנהגה שלא מסוגלת לומר לציבור את האמת, ושל ציבור שלא מסוגל להבינה לבד, היא שבר עמוק. סופן של העובדות העקשניות להנכיח עצמן, מה שיוביל לזעזוע קיומי, לזעם ואף לאלימות כלפי כל מי שייתפס כשליח של הבשורה הקשה. הרצון העז להתכחש למציאות יוביל לניסיון למחוק את נציגיה. ייתכן שגם משום כך נמנע גנץ מלשים סוף לשותפות בהצגה של נתניהו.

פורסם במדור הדעות של הארץ