בבוקר הראשון של היום הראשון של השנה החדשה של העשור החדש, כלומר יום שישי, 1.1.10, 10:00 בבוקר, ארצה בסינמטק של תל-אביב. הנה הפלייר, יחד עם ההרצאות שאחרי בסדרה:

בקיצור נדבר על רמאנה מהארשי, חייו, הארתו ותורתו, ועל אסכולת האדוויטה ודאנטה, והניאו-ודאנטה, אליהן שייכים המורים הרחניים שידברו בסרט, שיוקרן אחרי שאדבר. מעניין ברמות רוחניות.

 

לבד מזה, הנה מאמר שלי שהתפרסם לפני יומיים בערוצי הניו-אייג' והיהדות של אתר מעריב. על ההקצנה מצדה של האורתודוקסיה היהודית על רקע הפונדמנטליזם הגובר בקרב דתות העולם בכלל.

ימים מרגשים עוברים על הרב אליעזר מלמד. התפילות מעולם לא היו לוהטות יותר. כאשר הוא עומד בשמונה-עשרה הוא מרגיש את כל ההיסטוריה של עם ישראל יושבת לו על כתף ימין ולוחשת לו באוזן את המילים. כשהוא מניח תפילין הוא יודע שניצוצות הקדושה שהיו בבהמה שנשחטה כדי שעורה ילופף סביב זרועו זוכים להתגלגל אל תוך בנים זכרים, חיילים עתידיים ומקיימי פקודות בצבאות ה'. כשהוא מדליק את נרות החנוכה ברור לו שהם מסמלים הרבה יותר מנצחון המכבים על המתייונים. הם מסמלים את נצחונו הוא על סמאל, על הסמאלנים.

הרב מלמד לא באמת בעד סרבנות, או נגד שתי מדינות לשני עמים. לא איכפת לו משועפאט או מההקפאה. אבל הוא כן מתאבל על חורבן גוש קטיף. כי לרב מלמד איכפת דבר אחד ורק דבר אחד: להרגיש קרוב לאלוהים. והוא מרגיש קרוב לאלוהים כשהוא מתרגש. והוא מתרגש, למשל, כשהוא רב עם המדינה. או עם השמאל. או עם התקשורת. או עם הגויים. או עם הניאו-רפורמים. כלומר כשהוא רב עם מישהו. אבל לא עם אשתו, כי איתה זו לא מצווה לריב. כלומר צריך שלסכסוך יהיה מטען הלכתי. שיהיה אפשר להפוך אותו למלחמת אור בחושך. בכל זאת, חנוכה.

הרב מלמד קם בימים אלה בבוקר, ובוקר בו ללא ספק קם. ומלאך ה' קם איתו, ונושא אותו על כפיו. לכן הוא מרגיש קל כל כך בימים אלה, הרב מלמד. בעיניו שכינה כשהוא נישא אל היכל ה', אל היכל התהילה של אלה שהמיתו את עצמם באוהלה של תורה. אל היכל התהילה של עשרת הרוגי המלכות, אל היכל התהילה של מקדשי שם שמיים ברבים, אל היכל התהילה של אברהם אבינו. כי הרב מלמד עובר בימים אלה חוויה של עקדה. כשהוא סירב להגיע לשימוע אצל שר הביטחון, הוא ידע מה יקרה. הוא ידע שזה יעלה לישיבה שלו בתקציבי עתק. אולי הוא עצמו יסבול הרעה בשכר. אבל לרב מלמד לא היתה ברירה. הוא חבש את חמורו, הכפיף עצמו לרצון האל. הוא עקד את רצונו על הר הברכה ושלח ידו לישיבתו, יחידתו, אשר אהב. הרב מלמד מרגיש עצמו אביר האמונה.

הרב מלמד עובר בימים אלה חוויה דתית עליונה. חוויה של מאמין, וחוויה של מקדש שם שמיים, וחוויה של יהודי טוב, יהודי שאלוהים אוהב. וכן, גם חוויה של תהילה – בכל זאת, כל הזמן מדברים עליו. אבל זה שטויות, כי העיקר הוא למה מדברים עליו. ומדברים עליו בגלל שהוא קידש שם שמיים. וזה בעצם מה שהופך את מה שהוא עשה לקידוש שם שמיים ברבים. וזה מה שהופך אותו לנקודת ציון בהיסטוריה היהודית. וזה מה שהופך את החוויה שלו למתוקה כל כך. לאחת החוויות הדתיות המשמעותיות שהיו לו בחייו. זה, והדבקות האדירה שבה הוא מכוון בתפילה את המילים "ותעביר ממשלת זדון מן הארץ".

הרב מלמד רוצה לנצור כל רגע מהימים האלה, כי הרב מלמד יודע שחוויות דתיות משמעותיות לא באות ליהודי כל שני וחמישי. גם לא כל שבת. אם היה יכול, היה הרב מלמד רב עם ממשלת הזדון כל שני וחמישי (לא כל שבת). הוא לא יכול. הוא גם לא יוכל, למרות שהריב הגדול עוד לפניו. כלומר המלחמה. כלומר המהפכה. אבל אז זה יהיה אחרת. זאת לא תהיה חוויה של עקדה, של אתכפייא. זו תהיה הכרעה. זו תהיה אתהפכא. זה יהיה ניצחון גדול שבעקבותיו יהיה צריך לנהל מדינה. כלומר ממלכה. זה חוויה כיפית, אבל פחות יהודית. בכל זאת, רבנים מעולם לא ניהלו ממלכה. לא את זו של בית דוד ולא את של החשמונאים. אבל היהדות יודעת להתאים את עצמה למציאות, לא?

(צילום: ניר קידר)

לא מזמו כתבתי על אבחנותיו הדקות של אלקסיס דה טוקוויל, שבביקורו בארה"ב בראשית מאה ה-19, בהיותו בן פחות משלושים, בחן את התרבות האמריקאית והגיע לתובנות מאלפות, ביניהן על מעמד הדת במדינה הדמוקרטית. אני רוצה להביא כאן עוד טעימה מאלו, ולפתח את הרעיון המובע בהן:

הראיתי כבר איך, בתקופות שבהן התרבות והשוויון הם נחלת הכלל, ניאות השכל האנושי רק בדוחק לאמץ לו דעות דוגמטיות, ותחושת נחיצותן מתעוררת בו רק לגבי ענייני דת. דבר זה מוכיח, קודם כל, שבתקופות כאלו חייבות הדתות להקפיד להצטמצם בתחומיהן שלהן יותר מאשר בכל תקופה אחרת; שהריי אם תבקשנה להרחיב את שלטונן מעבר לעינייני דת מסתכנות הן שלא יאמינו בהן בשום תחום.

[…] נראה לי שיש עוד אמת שהיא ברורה לא פחות: שבתקופות דמוקרטיות צריכות הדתות להתעסק במצוות חיצוניות פחות מאשר בכל תקופה אחרת.

כשעמדתי על המתודה הפילוסופית אצל האמריקנים הראיתי שבתקופות של שוויון אין דבר המקומם את רוח האדם יותר מרעיון הכפיפות לדפוסים חיצוניים. האנשים החיים בזמנים כאלה אין להם סבלנות לדברים שמן השפה ולחוץ; בסמלים הם רואים דברי הבאי ילדותיים המשמשים להסתיר או ליפות אמיתות שטבעי יותר לחשוף אותן לאור היום; אין הם מתרגשים למראה טקסים, והם מוכנים לייחס חשיבות משנית בלבד לפרטים של פולחן. האנשים שמוטל עליהם לדאוג לדפוסים החיצוניים של הדת בתקופות דמוקרטיות ראוי שישימו לבם היטב לנטיות הטבעיות האלה של בינת אנוש, כדי שלא יאבקו בהן שלא לצורך.

אמונתי בנחיצותם של דפוסים חיצוניים איתנה. יודע אני שהם מפנים את רוח האדם להתבוננות באמיתות מופשטות ומסייעים לו להיאחז בהן בחוזקה, עד שהוא מאמץ לו אותן בהתלהבות. איני מעלה בדעתי כי ייתכן לקיים דת שאין עימה מצוות חיצוניות; אך מצד שני, הריני משוכנע כי בעידן שאנו נכנסים אליו מסוכן יהיה במיוחד להרבות בהן יתר על המידה; ראוי לצמצם אותן ואין להותיר מהן אלא את המועט ההכרחי לשימור הדוקטרינה עצמה, שהיא תמצית הדת, בעוד הפולחן אינו אלא קליפתה בלבד. דת שתדקדק יותר בקטנות, שתהיה נוקשה ותעמיס על עצמה יותר מצוות של מה בכך בזמן שהבריות ייעשו שווים יותר, תישאר עד מהרה נחלתה של קבוצת קנאים אדוקים בתוך המון של קטני אמונה. (מתוך הדמוקרטיה באמריקה, 1840, תר. אהרן אמיר, הוצאת שלם, פרק ה', "איך הדת בארה"ב מנצלת מגמות דמוקרטיות" עמ' 462-460)

טוקוויל אם כן חושב שאין להטיל על האדם יותר מדי "מצוות של מה בכך", שהן אחרי הכל ה"קליפה" של הדת(1), ועדיף לצמצמן עד כמה שניתן, רק כדי לשמור על הדוקטרינה, שהיא "תמצית הדת". כך זה לפחות בזמן של שוויון דמוקרטי, של מרחב ליברלי, בו החופש נישא בפי כל ובשיתוף עם הרציונליות אינו מותיר לחוקי דת חסרי מובן אוהדים רבים. מי שיתעקש עליהם ימצא עצמו, טוען טוקוויל, חבר ב"קבוצת קנאים אדוקים" קטנה ונלעגת.

טוקוויל, למרות מוצאו הקתולי, מדבר כאן פרוטסטנטיות שוטפת, והרי המורשת שקיבלנו כולנו מהרפורמ ציה היא הזלזול בטקסים ובמצוות. לותר דחה את הסקרמנטים הקתוליים כחלק ממלחמתו בהיררכיה הקתולית (שהרי רק כמרים היו יכולים להעניק את לחם הקודש, למשל) וכחלק מהתיאולוגיית ה- Sola Fide שהוא פיתח, שמשמעותה "האמונה בלבד" (תביא לגאולה, ולא שום טקס). הסיבות הללו נשכחו, אבל הכיוון נשאר: מה חשוב, אנחנו נוטים לחשוב, אם המזוזה מוצבת באלכסון או אנכית לקרקע? מה, זה מה שחשוב לאלוהים? ומה שווה, אנחנו נוטים להרגיש, להתפלל מהסידור אם מחשבותינו בכלל במקום אחר? האם כך אכן יוצאים ידי חובת תפילה?

אבל אנחנו גם לא חושבים בדיוק כמו טוקוויל. בשביל טוקוויל הדת היא צורך חברתי ברור, ומהותה היא הדוקטרינה, כלומר העקרונות (האתיים בעיקר) שלה (אנחנו נזכרים כאן בקאנט כמובן). אולם עבור רובנו, גם החילוניים שבינינו, מהותה של הדת נחשבת כמימד ה"רוחני" שבה, כלומר כאמונה, ככוונה, כחוויה וכיוצא באלו תנועות דתיות שבנפש.

אבל אם נפנה אל מה שאנחנו חושבים בו בדיוק כמו טוקוויל, הרי שזה יחסינו ל"מצוות חיצוניות". אכן, כמו טוקוויל גם אנחנו לא מוצאים טעם בעשיית מצוות דתיות לא ברורות, בדקדוקי דקדוקים של הלכה. גם אם אנחנו יהודים שומרי מצוות, ומוצאים בהן טעם, הרי שאנחנו נזקקים לנמק טעם זה, להסביר את מעשינו – החל מ"הדת צריכה מסגרת מעשית" דרך "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" ועד כל מני הסברים קבליים להשפעתן של המצוות.(2)

אבל גם כאן צריך להבחין היטב מה קובע טוקוויל, כי הוא קובע שני דברים שונים: ראשית, הוא טוען ש"בתקופות של שוויון אין דבר המקומם את רוח האדם יותר מרעיון הכפיפות לדפוסים חיצוניים". שנית, הוא טוען ש"האנשים החיים בזמנים כאלה אין להם סבלנות לדברים שמן השפה ולחוץ […] אין הם מתרגשים למראה טקסים, והם מוכנים לייחס חשיבות משנית בלבד לפרטים של פולחן".

הטענה הראשונה של טוקוויל היא שבעידן הדמוקרטי (שהוא כאן הלך רוח לא פחות מצורת ממשל) אין אדם רוצה שיכפו עליו דבר. האדם מרגיש עצמו עצמאי, אוטונומי, ולא מוכן לקבל הוראות או תכתיבים. הטענה השנייה של טוקוויל היא שבזמנים כאלה (וכאן הכוונה לדעתי היא יותר למסגרת הרציונלית שמושלת בכיפה בתקופתו/תקופתנו) אנשים לא מוכנים לשחק בכאילו. הם רוצים את הדבר האמיתי. הם רוצים להרגיש שמה שהם עושים הוא העניין עצמו.(3)

אני מסכים עם שתי אבחנותיו של טוקוויל, אבל לא מסכים שזה אומר שעידן הטקסים תם. לא ולא: גם היום יש לנו טקסים (יומיומיים, לא רק חתונות וכו'), ואנשים נוטלים אותם על עצמם בחדווה רבה. דוגמאות לכך לא קשה למצוא: שימו לב למשל לשגעון האקולוגיה ששוטף את החברה המערבית. אני כמובן מאוד בעד לשמור על כדור הארץ, אבל אני חושב שקל לראות שבשם השמירה על הסביבה נעשים מעשים שהם יותר טקסיים מאשר פרגמטיים: כאשר אני מפריד את הזבל שלי וזורק אותו לפחים שונים זה יופי, אבל אם אני בין ה-5% הבודדים באוכלוסיה שעושה את זה, אז אני עושה את זה יותר כטקס מאשר כאמצעי להצלת הסביבה.

כך למשל גם אובססיית החיסכון במים (המוצדקת כמובן) שיש לנו בארצנו. כאשר אני סוגר את הברז תוך כדי צחצוח שיניים (בין הרטבת המברשת לשטיפת הפה), ובאותו זמן חקלאים משקים דונמים על גבי דונמים של גידולים, עיריות משקות דונמים על גבי דונמים של דשא, או לחילופין מי גשמים זורמים לים בלי להיות נאספים, ברור שהמאמצים שלי בטלים בשישים, ואינם אלא תוצאה של חינוך טוב וחיבה לטקסיות.

ואולי הדוגמא הטובה ביותר לעניין הזה בזמננו היא בין עדות הצמחונים. אנשים שמוכרחים לשאול (את מארחיהם, לא במסעדה) האם המנה שלפניהם היא חלק מתבשיל שהיה בו מתישהו בשר, או מסרבים לאכול בשר כאשר הם מוזמנים (למשל) לחתונה, אינם באמת תורמים בכך לצמצום הרג בעלי החיים, אלא מקיימים טקס שנועד לשמור על איזשהו "טוהר צמחי" שהם מטפחים לעצמם.(4)

עכשיו, כשאני כותב כאן "טקס", טעות תהיה לראות בזה דבר ריק מתוכן. הטקס כאן הוא דבר מלא: מלא בתוכן מוסרי. הטקסים שהוזכרו כאן הם כולם פעולות שבעצם עשייתן הן מגשימות את עמוד השדרה המוסרי שלי, מוציאות מהכוח אל הפועל את המצפון שלי. וזה דבר חשוב מאוד כמובן: כך אני בונה את עצמי (ואת העצמי) כאדם מוסרי. ההבדל בין הטקסים הללו לטקסים בימי קדם (או כיום, במסורות הדתיות) הוא שהטקסים של פעם נועדו לכונן או לחזק את הקשר שלי עם האל, ואילו הטקסים היום מיועדים לכונן או לחזק את הקשר שלי עם אידיאל מוסרי מסויים. ההבדל הוא מהותי, אבל קטן: האל אינו מובן לנו, ואילו המוסר מובן.

אולי כדאי להזכיר כאן את הגדרתו של מקס ובר ל"סגפנות תוך-עולמית". כתבתי על כך כאן, כך:

כדי להסביר את היווצרותה של הרוח הקפיטליסטית מתוך האתוס הפרוטסטנטי נזקק ובר להבחנה הבסיסית שטווה בין אסקטיות למיסטיקה, שיכולים להוות אבות-טיפוס לשני סוגי הרגש הדתי בכלל: מחד נמצא המיסטיקן, הרואה עצמו כבית קיבול לאלוהות, המבקש לרוקן את עצמו כדי להתמלא על ידה, וגישתו כלפי העולם, קובע ובר, היא של דחייה, אפתיות ופאסיביות. מאידך עומד הסגפן, המבקש לשמש כלי בידי האל, לקיים את דברו ולגרום גם לאחרים לעשות כן, וגישתו כלפי העולם היא של יוזמה, תיקון ופעלתנות. בעוד המיסטיקן יקבל את קשיי הקיום מתוך כניעה ושפלות רוח, יקום האסקטיקן אל מול העולם הפגום וינסה לשפרו. המיסטיקן, טוען ובר, יבקש את גן העדן בבריחה מן העולם. האסקטיקן ינסה להפוך את העולם לגן עדן.

זו כמובן חלוקה גסה מאוד, אבל לעניינינו חשוב רק להבין שהאסקטיקן, הסגפן, פועל בעולם מתוך מחוייבות למושג מופשט ועליון. הוא כלי בידיו של אידיאל. פעם זה היה האל. היום זו, למשל, הסביבה. פעולותיו לא באמת מקרבות את ימות המשיח, או מורידות את הטמפרטורה של כוכב-הלכת, אבל הן נותנות לחייו כיוון, ואף מכוננות אצלו תודעה של גאולה קרבה.

טוקוויל אם כן לא צדק אם חשב שטקסים כשלעצמם לא יתקבלו על האדם המודרני. אנשים אוהבים טקסים וזקוקים להם. אבל צדק בכך שידע שאם על האדם בדמוקרטיה לבצע טקסים, יהיו אלה חייבים להיות טקסים שהם 1) וולונטרים, כלומר שאיש לא יכפה זאת עליו; 2) מובנים, כלומר שיהיו משמעותיים עבורו מבחינה רציונלית. אם אני צודק והטקסים הללו הינם פעולות אתיות, אקטים פרפורמטיבים של בניית מערך מוסרי, הרי שהם כמובן חייבים להיות וולונטרים ומובנים. ואכן, יאמר קירקגור, אלה בדיוק סימניו של המוסר, בשונה מהדת: הוא וולונטרי, והוא מובן. הדת נכפית עלינו, והיא חידתית.(5)

—

(1) האם אהרן אמיר שיחק כאן בכוונה עם המשמעות הקבלית של המילה? האם מישהו מכיר את המקור הצרפתי?
(2) אכן, החל מהמאה ה-12 ניתן לראות שליהודים כבר יש בעיה לקיים מצוות רק כי "אלוהים אמר", ונבנות מגוון של מסגרות פרשניות של טעמי מצוות (קבלה, פילוסופיה, אסטרולוגיה).
(3) ובעצם, הרי מה שאמיתי פשוט עבר מקום: מהחוץ (מצוות האיברים) לפנים (רגש או הגיון).
(4) כותב הרשימה הינו צמחוני, משתדל להיות ידידותי לסביבה וסוגר את הברז בעת צחצוח שיניים.
(5) וכאמור לעיל, עבור רוב שומרי המצוות בימינו הדת אינה עניין שנכפה עליהם, ואינה חידתית – הם בוחרים בה, והיא מנומקת לעילא. קירקגור היה טוען שהם לא ממש דתיים, ולדעתי יש בזה משהו.

דבר אחד ברור מעל לכל ספק שיקרה ב-2012, והוא שמיליונים רבים ימותו. כן, כל מי שבאותה שנה יהיה זקן או חולה מספיק, ימות. מצד שני, מיליונים יוולדו, ובאופן כללי עולם כמנהגו ינהג. לא יקרה שום דבר מיוחד. איך אני יודע? על פי הגיון פשוט וניסיון העבר: בכל פעם שקבוצה של חוזים (או הוזים) ניבאה את סופו של העולם או תחילתו של גן-עדן עלי אדמות, וזה קרה רק כמה מאות פעמים בהיסטוריה של המערב, היא טעתה. בכל פעם ופעם. מאה אחוזי כישלון. אז נכון שזה שהשמש זרחה עד היום לא אומר בהכרח שהיא תמשיך גם מחר בבוקר, אבל אתם מבינים על מה אני שם את הכסף.

החזון החדש, ה"תריסרי"' אינו שונה מכל חלום אחר באספמיה, ולמרות שהוא אולי יותר סקסי מההתלהבות של החב"דניקים מאדמו"רם המת, הוא לא באמת יותר מתוחכם. היתרון הברור שלו הוא שבעוד החב"דניקים לא יפסיקו לעולם לחכות, התריסריים יידעו כבר ב-22.12.2012 שצריך לקום לעבודה כרגיל. מצד שני ההיסטוריה גם הראתה לנו שזה שהנבואה נכשלת זה ממש לא אומר שמפסיקים להאמין בה. ישו למשל הבטיח לתלמידיו שיראו את מלכות גן-עדן עלי אדמות עוד בחייהם, וכשזה לא קרה אף אחד לא בא אליו בטענות.

"אבל רגע, הרי לא סתם פיתחנו אובססיה ל- 21.12.2012," יאמרו התריסריים, "הרי מדובר בסוף לוח השנה של התרבות הדרום-אמריקאית העתיקה של המאיה! המאיה האלה יודעים על מה שהם מדברים!!!" נו באמת, גיב מי א פאקינג ברייק. גם אם זה היה לוח השנה האחרון בעולם לא הייתי ממהר להיוועץ בלוח השנה של המאיה, שבאופן ספציפי היא התרבות העתיקה שאולי הכי פחות כדאי להצטער על הכחדתה. מדובר כמובן בציביליזציה ברברית במיוחד, שהיתה עסוקה רוב הזמן בהקרבה סיטונאית של קורבנות אדם, לא לפני שפשטו את עורם, חיררו את גופם ועקרו את לבם. כל זה כמובן לא סתם, אלא רק כדי לאסוף היטב את דמם, אותו מרחו על שפתי פיו של אלוהיהם איצַמְנָה ("בית הלטאה"). כן, אלה בהחלט אנשים שגילו משהו עמוק על החיים.

אבל בואו נדבר לא על החיים שלהם, אלא על אלו שלנו: נראה לי די ברור שהציפייה לימות המשיח נובעת ממצוקה פסיכולוגית פשוטה יחסית: העניין הוא שכולנו שמים לב שהעולם לא מושלם, וכולנו מרגישים שלא כך צריך להיות. יש לנו ערגה תמידית לשלמות, אבל היא כמובן לא נענית על ידי המציאות, ומפני שאנחנו לא מצליחים להשלים עם הפער שבין האידיאל שבראשנו למציאות שמול עינינו אנחנו משליכים את איחודם המושלם אל העתיד. ומכיוון שאנחנו מבינים שאין בכוחותינו הדלים לעשות את העולם מושלם, אנחנו חולמים על כוח עליון שיעשה אותו מושלם בשבילנו.

אבל חוץ מזה שזה קצת ילדותי, ולבד מזה שהציפייה לעתיד מונעת מאיתנו להעריך את ההווה, הבעיה עם המשיחיות לסוגיה היא שמדובר בעצם בסוג של משאלת מוות. יפה כתב כאן אמיתי מגד לא מזמן שהציפייה ל"פתרון" למציאות היא בעצם ציפייה לסוף החיים, כי כל עוד החיים נמשכים אין ולא יכול להיות פיתרון אחד סופי. לא קשה לראות את אותה דינמיקה מתממשת בציפייה לאותו גן-עדן עלי אדמות. הרי זו תמיד צפייה לסוף הזמן, לסוף ההיסטוריה, לסוף ההתקדמות, לסוף ההתפתחות. אנחנו מקווים לזמן שבו נפסיק לקוות. רוצים להפסיק לרצות. אנחנו רוצים להגיע למנוחה מלאה, לשלווה הגמורה, לחלום פז של שינה מתוקה. כן, זה לא שונה בהרבה ממוות. המשיחיות, אם כן, היא סוג של ניהיליזם, תשוקה אל האין.

אבל לעולם יהיה יש, והיש לעולם יהיה מגוון: תמיד יהיה בו טוב ורע, אושר וצער, מתוק ומלוח. אלה החיים, והם טובים מאוד ככה. ואם רוצים שהם יהיו טובים קצת יותר צריך לקום ולעשות אותם כאלה. אל תצפו ל-2012 ואל תסמכו ש-2012 תפתור לכם, או לכולנו, את הבעיות. על זכויות האדם, על הרווחה, על שיוויון הזדמנויות לנשים ולמיעוטים, על הפרדת דת ממדינה, על סוף הכיבוש – על כל אלה צריך לצאת ולהילחם כאן ועכשיו. המלאכה רבה, ומי שיישב ויחכה שבני המאיה יעשו אותה בשבילו יתאכזב.

או אולי לא. כי יהיה עוד דבר שבטוח יקרה ב- 2012: כל מני אנשים שחזו שמשהו גדול יקרה יתאמצו מאוד להסביר לעצמם איך למרות שלא רואים או מרגישים שום דבר, זה בכל זאת קרה.

[פורסם לפני יומיים באתר מעריב]

 

שינויי המזג הדתי בזמן האחרון הביאו אותי לחשוב. ניתן לראות בשנים האחרונות התגברות ניכרת בווליום של השיח הקנאי באורתודוקסיה היהודית בארץ. אולי מאז ברוך גולדשטיין, ודאי מאז יגאל עמיר, יש לא רק הפגנות של פנאטיות רצחנית, אלא גם שיח שלם שמוכן להצדיק בדיעבד, ולפעמים לכתחילה, סוג כזה של קנאות דתית. אין צורך להזכיר, אני מקווה, את הדוגמאות לדבר, החל מקונטרס "ברוך הגבר" שכתב הרב יצחק גינזבורג ועד לספר "תורת מלך" שיצא לאחרונה. ניכר שיש בקרב החלקים הקיצוניים של האורתודוקסיה איזו נשיאה על נס של אידיאל הקנאי.

וחשבתי לעצמי, למה בכלל שקנאות תיחשב למופת דתי? למה מי שקנאי יחשב לדתי טוב יותר ממי שאינו? מאיפה הגיע האידיאל-טיפוס הזה, ולמה הוא נחשב לאידיאל? אז כמובן, האבטיפוס של הקנאים הוא פינחס, שבבמדבר כ"ה הורג ישראלי ששוכב עם מואבית (על פי המדרש היה מדובר בזמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, וכזבי בת צור, בת נשיא מדין) וכך מרגיע את האל הזועם על העבודה הזרה שפשטה בעם. אבל למה המיתוס הזה נשתמר? למה הוא בכלל נכתב?

זה כמובן לא חייב להיות כך. אני חושב שדי ברור שבין הדאואיסטים, למשל, זה הפוך לחלוטין: הקנאים, הפנאטים, נחשבים לכושלים ביותר מבחינה דתית. לא נמצא גם זן-מאסטר שיצדיק אמונה יוקדת בעקרון כזה או אחר. אצל ההינדים אולי מאמינים, אבל לא רבים על אמונות.

או אם ניקח דוגמא בת-זמננו: רוצחו של מהאטמה גנדהי, נתורם גוש, היה לאומן הינדי. יש כיום הינדים שמצדיקים את הרצח ורואים בגוש גיבור. אבל אם הם עושים כן הם עושים זאת מפני לאומיותם, לא מפני דתם. ההערצה אל גוש אינה מפני שהוא "עשה מה שהינדי גאה צריך לעשות", אלא יותר "עשה מה שהודי גאה צריך לעשות". ליתר דיוק הוא לא מקולס על שום דבקותו בדהרמה, אלא בגלל השובניזם האתני שלו. או שוב, הוא נערץ בגלל מה שעשה, לא בגלל מי שהוא – הוא לא מתאים לשום "טיפוס" דתי הינדי.

לעומת זאת במערב, בקרב הדתות המונותאיסטיות, הקנאי לדתו היה במשך אלפי שנים אידיאל. ביהדות יש לנו את כל ההרוגים על קידוש השם (למשל אותה 'חנה' שהיתה מוכנה לראות את שבעת בניה נשחטים לפניה ובלבד שלא לכרוע ברך בפני האליל), ובנצרות ובאיסלאם קיימים מראשיתן המרטירים והשאהידים, שמשמעות תוארם, ביוונית ובערבית בהתאמה, הוא "עד": הם מעידים על אמונתם, מעידים שיש בהם אמונה. 

למה ההבדל הזה בין מזרח למערב? אני חושב שהתשובה טמונה באותה עדות על האמונה. כלומר השאלה היא (אם לדבר לרגע סוציולוגית): האם ייתכן שאידיאל הקנאי התפתח בדיוק משום דרישתן של הדתות הללו להאמין? לדעתי התשובה חיובית. נראה לי שסביר להניח שיש קשר בין התפתחותו של אידיאל-טיפוס דתי שנחשב לאידיאל, לבין המצב הנפשי האידיאלי שאליו מכוונת אותה דת את חבריה. וכאשר מדובר בזרמים המרכזיים של הדתות המונותאיסטיות, מדובר במצב נפשי של אמונה.(1)(2)

על חסידי הדתות המונותאיסטיות להאמין. לכן קוראים להם "מאמינים". ועליהם עליהם להאמין כך ולא אחרת, כלומר לא רק אמונה מתבקשת מהם, אלא גם אמונה אקסקלוסיבית. הם מתבקשים לא רק לתת אמון, לבטוח, נאמר, בטובו האינהרנטי של היקום, אלא להאמין, כלומר לכוון את עצמם לעבר רעיון ספציפי, ולהחזיק עצמם כך, ללא זוע או נוע.

דא עקא, אמונה היא מצב נפשי לא פשוט. האמונה היא מעצם טבעה עניין חלש: היא איננה ידיעה. זה אמור להיות מובן מאליו: הרי מראשית הדתות המונותאיסטיות אמונתם של המאמינים היתה מוטלת בספק, זקוקה להוכחה – מהי העקדה אם לא מבחן לאמונתו של אברהם? אמונה היא ישות שחשודה תמיד באי-אמינות.

כי אמונה היא עניין זמני. כי אמונה היא עניין שמתפורר תדיר. וזאת מפני שאמונה היא מאמץ. וזאת מפני שאמונה היא בניה חוזרת ונשנית של רעיון שאין לו אחיזה מיידית במציאות.(3) ולכן אמונה היא מצב נפשי שזקוק לתחזוקה מתמדת. אמונה היא כמו ארמון חול, שגלי המציאות שוטפים וממיסים אותו, ושצריך כל הזמן לבנות ולעצב אותו מחדש. וזה קשה. בסופו של דבר, אנחנו רק בני אדם.

משום כך התפתחו דרכים שונות לתחזוק האמונה. אחת הדרכים בה המאמין יכול לזכות בתחזוקה מתמדת לאמונתו היא להיות חלק מקהילה. בקהילת מאמינים האמונה שלך נתמכת בכל רגע על ידי כל הסובבים אותך. אף אחד הרי לא מאמין לגמרי, "באמונה שלמה", אבל כמו זרדים שמוצבים זה מול זה המאמינים מחזיקים זה את אמונתו של זה בנקודת המפגש ביניהם. כמו כנפיה של קופסת קרטון, המכסים זה את זה את זה את זה ללא תמיכה ממשית מתחת אבל מצליחים ליצור מבנה יציב, המאמינים תומכים זה באמונתו הרעועה של זה, ולהפך.(4)

דרך נוספת לתחזק אמונה היא לזרוק אותה קדימה, אל העתיד. זהו הפתרון המשיחי. במקום להתמודד עם חוסר הראיות האובייקטיביות כרגע לאמונתנו, אנחנו מודים שכרגע אין שום עדות לנכונותה, אבל מבטיחים לעצמנו שבעתיד יהיה גם יהיה. הו, אז הם כולם יראו (וגם אנחנו, סוף סוף) שאלוהים גדול, אנחנו אומרים לעצמנו. 

המאמין אם כן כבר אינו צריך לישב את אמונתו באל טוב ומיטיב עם ידיעתו שהעולם אינו טוב ומיטיב. הוא מקבל את העובדה שכרגע לא טוב, ומשליך את אמונתו אל העתיד: אז באמת יהיה טוב, ולכן אז יוכל להאמין באמונה שלמה. במקום להאמין, הוא עכשיו צריך רק להאמין שבעתיד הוא יאמין – ואת ההצהרה הזו אין כמובן שום עובדות שיסתרו. כרגע הוא יכול להתפנות, בלב שקט, לעשייה, לפעולה שתביא במהרה בימינו את אותו זמן משיחי שבו ניתן יהיה להאמין בנחת. ניתן לומר שהמשיחיות מספקת להט מפני שהיא מאפשרת למאמין להפסיק להאמין כרגע, ולהפנות את האנרגיות שהיו עסוקות בתחזוקת האמונה לפעלתנות או רגשנות.

ישנם ודאי פתרונות אחרים, אבל כעת ניגש אחר כבוד לפתרון הקנאי. זה לא פתרון מתוחכם במיוחד: מדובר פשוט בהשראה שנותן למאמין הממוצע המאמין הפנאט. מסיבות שונות, חלקן ודאי פסיכופתולוגיות, ישנם אלה המתייחסים לאמונותיהם כוודאויות. הם למעשה הניחו לעולם ועברו להתגורר בסיפור המיתי-מטאפיזי שהנחילו להם כתבי הקודש המסויימים שהם מנויים עליהם. במילים אחרות: חיים בסרט.

כל מי שבחן את עצמו, אפילו ברמה השטחית ביותר, יודע עד כמה השקפת העולם שלנו מושפעת מסביבתנו, ולא רק זו שגדלנו והתחנכנו בה, אלא גם זו שמתרחשת ממש עכשיו, מול עינינו. האם מוגזם להניח ש"הקנאי" הפך לאידיאל מכיוון שהוא מספק למאמין הממוצע דוגמא והשראה לכך שאפשר, למרות הכל, להיות משוכנע לחלוטין בכל מה שהוא מסופק לגביו?

הקנאי הוא המאמין האולטימטיבי: הוא מוכן להקריב את חייו למען אמונתו. במובן הזה הוא פסגת המונותאיזם, ששואף להתעלות מעל העולם ולהגיע לטרנצאנדנטי, הוא האל. והקנאי הוא המאמין האולטימטיבי גם מכיוון שהוא מוכן להרוג אחרים למען אמונתו. במובן זה הוא פסגת המונותאיזם, שמבקש ממך להשבע אמונים, לכרות ברית, עם אל אחד, מלך גדול בשמיים, ורק איתו.

הקנאי מאפשר למאמין הממוצע לתחזק את אמונתו. הוא אומר לממוצע: אל תירא ואל תחת! מה שאתה לא בטוח לגביו – אני יודע שנכון. ואני מוכן גם to put my money where my mouth is. הנה, הנה אני רוצח עבור אמונתי! הנה, הנה אני מקריב עבורה את חיי! המשך להאמין ידידי, אני ערב לך שיש באמונתך אמת! אכן, גם במקרא פינחס מגיע ברגע של שפל מוחלט באמונה של העם במשה ובאלוהים.

יש כמובן אידיאל-טיפוסים אחרים שנחשבים לאידיאלים בדתות המונותאיסטיות. למשל הנביא, הכהן, הלמדן.(5) אבל אלו תלויים בבחירה מוקדמת מגבוה, או למצער בכישרון מולד. כדי להיות קנאי אין כל צורך באלו. לכן הקנאי הוא נגיש, בר-הזדהות. לכן הוא כל כך מדבר אל המאמין הממוצע. לכן הכרחי שיהיה אידיאל-טיפוס שכזה. כדי להיות קנאי צריך רק להאמין, להאמין באמונה שלמה. אמונתו של הקנאי מאפשרת לחברים אחרים בדתו קצת יותר להאמין. והם כמובן רוצים מאוד קצת יותר להאמין.

— 

(1) כן, אני יודע שלא כך היה תמיד ביהדות, ודאי לא בימי פינחס. אז ראשית, אם כן, סיפור פינחס נכתב כמובן אחרי "ימיו". ושנית, אני חושב שדווקא הסיפור הזה כן מבטא שאיפה לאמונה באל הנכון, שבאה לידי ביטוי בהכרעה לציית לו. זה כן מצב נפשי של התכוונות חיובית כלפי מציאות נסתרת, וזה מספיק לצרכי כאן.
(2) זאת לעומת מצב נפשי של "שחרור" או "התעוררות" בדתות המזרח.
(3) פשוט: את אלוהים או את מעשיו אנחנו לא רואים מולנו (אלא אם כן אנחנו מיסטיקנים כמובן, ואז אנחנו כמובן לא זקוקים לאמונה). כל הדיבורים על התנ"ך כיצירה נצחית, על כך שכולנו עמדנו בהר סיני, על ניסים של רבנים – כל אלו הן בדיוק הקלונסאות הרופפות שעליהן אנחנו מנסים לבנות את אמונתנו.
(4) בדיוק בגלל זה, אמור להיות ברור, החברה החרדית למשל היא חברה סגורה. מובן מאיליו לכל אבא חרדי שאם הוא ייתן לבנו לראות טלוויזיה, הדבר יפגע לו באמונה. למעשה האמונה היא כפי הנראה כל כך שבירה, הביטחון בצור ישראל וגואלו כל כך פריך, שכל מגע עם החברה הכללית נחשב אפריורי מזיק ומסוכן, וזו נצבעת בצבעים שחורים, כאילו כל הנשים שם זונות וכל הגברים גנבים. עוד על כוחה של הקהילה כמתחזקת אמונה ראשונה במעלה ראו ספרו הקלאסי של לאון פסטינגר, "When Prophecy Fails".
(5) טיפוסי הנזיר והסגפן, כאידיאלים, הם כמובן ורייציות מתוחכמות, סובלימטיביות, של הקנאי.