1. אחת התכונות שבאות כמעט באופן טבעי עם שמרנות קיצונית היא צביעות, והפסטיבל סביב בחירתה של שרה פיילין למועמדת לסגנות נשיא ארה"ב של הרפובליקאים מספק שפע עדויות לכך. פיילין, שאמורה להביא למקיין את קולות הנוצרים האדוקים למיניהם, היא לכאורה מודל של שמרנות: מתנגדת להפלות (אפילו במחיר לידת תינוק עם תסמונת דאון, אפילו במקרים של אונס וגילוי עריות), מתנגדת לחינוך מיני, בעד לימוד "בריאתנות" במקביל לתיאוריות מדעיות בבית הספר, ובטוחה שדרושה אמונה באלוהים כדי להצליח, הן ברמה הפרטית והן בלאומית. כשהיתה ראש עיירה שאלה את הספרנית המקומית איך ניתן להחרים ספרים מסויימים, וכשזו הזדעזעה וניסתה למחות, פיילין כמעט פיטרה אותה. בקיצור, היא טוענת שהיא פיטבוּל עם ליפסטיק, אבל מזכירה יותר אייטולה עם פריזורה.

מצד שני בתה בת ה-17 בהריון. והיא (הבת) לא נשואה. כמובן, זאת תוצאה ישירה של הטמינה השמרנית של הראש בחול – כאילו ילדיה לעולם לא יחשקו במין לפני שיתחתנו, ולכן גם לא צריך לספר להם (סליחה, אסור לספר להם) על המצאת הקונדום. אבל להמוני האוונגליסטים זה לא משנה. נכון שהיא לא הצליחה להנחיל בבתה את הערכים שהיא מאמינה בהם, אבל היא מתאימה להיות סגן נשיא ארה"ב. אה, ועוד דבר: כפי שמציין הבלוגיסט המשובח הזה, לכל שמרן אמיתי צריכה להיות בעיה עם אשה שיוצאת לטפח קריירה כאשר בבית מחכים לה חמישה ילדים, שהצעיר ביניהם בן שנה וחצי, ולוקה בתסמונת דאון. ואם אתם חושבים שהיא מצליחה לחנך אותם היטב (על פי שיטתה) גם ככה, נחזור שוב להריון של בתה הקטינה.

הגולש הרצל שלך אלי את הסרטון הבא, המדגים יפה את מלאכת האיפה ואיפה האהובה כל כך על השמרנים הרפובליקאים:

הדיסוננס בין התיאוריה לחיים, שמתגלה בקלות כאשר מנסים בבת אחת לחיות ולהחזיק בציפורניים בערכים נוקשים (ברור: גם בערכי שמאל נוקשים) הוא בסך הכל די מבדר, ואכן משמש מקור זמין לבדיחות עוד משחר ההיסטוריה. הייתי מצפה, עם זאת, מהעיתונות האמריקאית להדגיש יותר את הפער הזה בין האמונות למעשים, ולו רק בשביל שלשמרנים למיניהם תהיה הזדמנות יקרה לרפלקסיה.

אגב, אמונותיה הדתיות של פיילין דווקא נעשו פחות קיצוניות (וגם אם יותר בנאליות) עם השנים. היא התחילה בתור פנטקוסטלית, כלומר חברה בכנסייה שמהווה כ- 3.5% מהאוכלוסייה בארה"ב, ושמאמינה בקשר חוויתי אישי עם האל (וישו כמובן), בהכרח ב"לידה מחדש" כדי להיות נוצרי אמיתי, בנוכחות רוח הקודש בקרב המאמינים ובחדווה שב"דיבור בלשונות" ("גלוסולוליה" באקדמית) ובריפוי אלוהי-מאגי. פיילין סגרה את הפרק הזה בחייה ב- 2002, כאשר השתתפה בבחירות לממשל באלסקה. כעת היא מסתפקת בלהיות אוונגליסטית מהשורה (טוב שכך, אגב, מבחינתה, שכן ישנו מתח תיאולוגי נושן בין אוונגליסטים רגילים, שמהווים 26% (!) מהמבוגרים בארה"ב, לבין פנטקוסטלים), ולצערי כבר מצפה פחות לחוויה ישירה של האל.

2. ערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב הביא אתמול רשימה פרי עטם של "תלמידי הרב יצחק גינזבורג". גינזבורג (הנה אתר באנגלית), בעל תשובה בעל רקע חב"די, הוא היום אחד המקובלים הרציניים הפופולריים ביותר, והפלא הוא שהוא באמת עמוק מאוד מאוד. תורתו מורכבת ומתוחכמת, שואבת מהמיסטיקה החב"דית המופלאה, אבל גם מוכנה לתת מקום ל"חוכמות הגויים". לצערי כל זה לא מפריע לרב גינזבורג להיות גזען נוראי ובעל גישה משיחית פנאטית.

העובדה שדבריו של גינזבורג מתפרסמים באינטרנט היא משמעותית. הקבלה כמובן כבר מזמן איננה תורת סוד, אבל כאן בכל זאת מדובר במקובל אמיתי, רציני, שלא מרדד את התורה, אלא אף מוסיף עליה מורכבות ופיתוחים. היציאה הזאת שלו אל הציבור הרחב (ועוד בערוץ הניו-אייג' – לא בערוץ יהדות!) היא נועזת, מכיוון שהיא הופכת אותו חשוף לביקורת של רבנים אחרים על פופולריזציה שלילית של הקבלה, או על ניסיון למכור את עצמו לכאורה. אבל גינזבורג ממש לא צריך למכור את עצמו (הוא אחד הרבנים הפופולריים ביותר בקרב הציבור האורתודוקסי המחפש רוחניות), ואני בטוח שלהפצת מעיינות הקבלה ישנה עבורו משמעות משיחית – אני מנחש שהפרסום נעשה מתוך מוטיבציה להחיש את בוא הגאולה.

3. קוראי הבלוג הזה ודאי יודעים שאני לא משוגע לגמרי על תנועת "בני ברוך", אבל עם כל הבעיות שלהם ככת אפוקליפטית, יש להם בהחלט כמה וכמה צדדים חיוביים. ראו את באייטם הבא שהופיע בגליון האחרון של מגזין "קבלה לעם". ברשימה זו מבהירים הלייטמנים ש

המושגים שאנו פוגשים בספרי הקבלה, מתארים חוויה רוחנית שעובר המקובל בעת שהוא מגלה רמת מודעות נעלה יותר. מושגים הנתפסים כמתארים פעולות או מקומות, משקפים, למעשה, את המסע הפנימי שחווה המקובל.

והם מביאים פירוט. כך למשל נשמה היא "חוש נוסף שדרכו האדם יכול להרגיש את הבורא"; אור הוא "הרגשת האדם את הכוח העליון מכונה "אור""; והם מפרטים גם ש"כאשר מתוארת העפלתו של משה להר סיני, הפרשנות הקבלית למילה "הר" היא הרהוריו הפנימיים של האדם, ואילו מקור המילה "סיני" הוא שנאה. עלייתו של משה אל פסגת ההר מסמלת את התעלותו של האדם מעל הספקות וההרהורים הפנימיים שתוקפים אותו, אל מעל השנאה לזולת".

כבר כתבתי כאן על המגמה הזאת שבה מטאפיזיקה הופכת לחוויה סובייקטיבית, וגם כתבתי שלדעתי זה לא רע בכלל. לפחות בתחום הזה עושים בני-ברוך שירות טוב לרוחניות היהדית, בכך שהם מפרקים בלי להתנצל את המבנים האונטולוגיים המיותרים של קבלת האר"י, והופכים אותם (כמיטב המסורת של החסידות כמובן) לתנועות נפשיות.

אגב, כשחיפשתי את המאמר שלי (בלינק הנ"ל), מצאתי שהוא נלקח כולו, קומפלט, לאתר בני ברוך! הנה. יש כאן ודאי הפרת זכויות, ולא הייתי מתנגד לקבל תשלום עבור השירות (או לפחות בקשת רשות!), אבל בסך הכל אני שמח שלא שינו מילה והם מוכנים ללמוד גם מכופר כמוני.

4. מאמר מעניין ב- Zeek על יחסו של סלובוי ז'יז'ק ליהודים. מסתבר שלדידו בעוד המצב הפוסטמודרני מסמס את זהויות העמים כולם, חוץ משל היהודים (או משהו כזה). הכתבה כולה שווה בשביל הפסקה הבאה, שהיא ציטוט מפי ז'יז'ק:

עם כינונה של המדינה היהודית, דגם חדש של יהודי נולד: יהודי שמתנגד לזהויה של מדינת היהודים כביתו האמיתי, יהודי ש"מחסיר" עצמו ממדינתו, ושמכליל את מדינת ישראל במניין המדינות שמהן הוא מתעקש לשמור מרחק, שבהן הוא חי רק במרווחים הדקים שלהן.

מעניין, לא? היהודי החרדי הפך גם את מדינת ישראל לגולה, וזה הישג מרשים לבן של עם שבמכוון ייסד מדינה לעצמו כדי לצאת מהגולה. אולי לא רק יהודים מסוגלים להתפצל אפילו ממדינתם הם, אבל אנחנו בהחלט טובים בזה מאוד.

5. כשגולשת שאלה את הרב יובל שרלו האם מותר להשתמש ב"איגרות הקודש" (כלומר אוסף מכתביו של הרבי מליובאוויטש) כאורים ותומים לחיזוי כוכבים ומזלות, פסק שרלו שלא (מתוך הכתבה בוואי-נט):

"חסידי חב"ד מאמינים באגרות הקודש וזו זכותם, ברם מי שאינו חלק מחבורת חסידי חב"ד אינו מכיר כלל וכלל במושג הזה". הרב שרלו מזכיר כי "אין אנו דורשים אל המתים" ומונה שלוש סיבות לדבר: איסור תורה, היעדר בסיס להנחה כי "פתיחה" בספר כלשהו באופן מסוים נותנת לנו "תשובות מלמעלה" וכן חוסר היכולת לפרש נכון את מכתבי האדמו"ר.

אז קודם כל, זה אמיץ מאוד מצידו של שרלו, והוא ראוי לכבוד. לקום מול תנועת חב"ד, שעל כל אלילותה הצעקנית כיום היא עדיין חלק נכבד ועוצמתי ביהדות זה ודאי לא פשוט. ראשית, אם כן, שאפו. מה שאני לא כל כך מבין זה איך התגנב לו לדבריו של שרלו ביטוי מתחתית חבית הפוסטמודרניזם של המולטי-קולטי: מה זאת אומרת "זו זכותם"?!?

אם יש איסור מהתורה, אז ממש ממש לא זכותם, לא? (שלא תטעו: אני ודאי חושב שזו זכותם.) או שזכות כל אחד מאיתנו להחליט מה אנחנו מקיימים ומה לא מתוך חוקי התורה, שמהווים רק מעין מסורת חביבה, או הצעת הגשה של כללי מוסר ודת? ואולי הרב שרלו מוכן להנחות את תלמידיו במה אסור מהתורה, אבל לא מוכן לקחת צעד נוסף ולהוקיע יהודים אחרים שמתיימרים להיות אורתודוקסים אבל התרחקו לא מעט מהמקובל במסגרת יהודית הזאת? ובטח ובטח לא יעז הרב שרלו לפסוק ששחיטתם אינה שחיטה ואין להצטרף אליהם למניין.

6. הכנסייה האמריקאית הזאת חושבת שאלוהים שונא הומואים, ומכיוון שכך גם כל מי שנותן להומואים להתקיים, כמו ארה"ב. כלומר אלוהים שונא את כולם (חוץ מהמשטר האיראני), ולדעתם כולם עתידים להישרף בגיהנום (חוץ מהם עצמם).

7. ראיון טוב ונדיר של בועז פרנקלין עם טוני פרסונס, מורה רוחני טוב ונדיר.

8. ראיון חביב עם דניאל דנט, אתאיסט מושבע ופילוסוף מפורסם, שאומר בין השאר:

הבעיה עם כל הצעה להפסקת אש בה המדע והדת מסכימים להסתפק בתחומי שיפוט או ממלכות נפרדות, היא שזה למעשה אומר שניתן לקיסר את אשר לקיסר, ולאלוהים את אשר הקיסר אומר שמותר לתת לאלוהים [כלומר המדע הוא שיחליט מה נשאר בתחום השיפוט של הדת, ולא להפך – ת.פ.]. הניסיון האחרון, על ידי [סטפן ג'יי] גולד, לא מצא אהדה רבה מדי בין הדתיים בדיוק משום שהוא מוכן להשאיר להם כל כך מעט. כמובן, אני רחוק מלהציע להשאיר להם יותר.

דנט אומר כאן דבר פשוט: אלוהים שמוכן להסתפק רק באותם תחומים בחיים שאיתם למדע אין נגיעה (נגיד, כמו אמונה, או ערכים, למרות שגם אל אלה כבר אפשר להגיע מתוך המדע), הוא אלוהים צנוע כל כך שמאמיניו לא יחפצו בו. אם כל מה שנותר הוא אמונה תמימה בישות ערטילאית שלא אומרת כלום, זאת לא דת בשום מובן מוכר או בשום מובן שיהיה מקובל על רוב הדתיים.

9. זה ממזמן, אבל זה טוב: נעה ידלין, שאת כתיבתה ההומוריסטית אני מעריץ, כותבת ב"עין השביעית" על "הפוליגרף" כתוכנית דתית-נוצרית.

10. יפתח אלעזר קוטל ב"עין השביעית" כתבת אימה של "ידיעות אחרונות" על קבוצת היהודים המשיחיים.

11. לעמותת תובנה, המארגנת קורסי ויפאסנה, יש עכשיו עלון מקוון, מומלץ.

12. אסף פדרמן ברשימה מעניינת על ריטריט עם נזיר הזן הויאטנמי תיך נהאת האן.

13. סיני גז שלח לי את השאלון ועתה הוא עלה עם תשובותי באתרו. הנה.

14. קורה לי דבר מעניין: דווקא ככל שעובר הזמן אני יותר ויותר מבואס מגניבת הרכב שלי. בעוד שלפני שקניתי אותו בכלל לא חשבתי שאני צריך מכונית אחרת, הרי שאחרי שנהגתי בגולף 94 חודש, מסתבר לי שקשה לחזור למרבלה 88.

15. לא קשור אבל חשוב: "מאות סטודנטים תושבי רצועת עזה התקבלו ללימודים באוניברסיטאות בחו"ל, אך למרות שפתיחת שנת הלימודים האקדמית הולכת ומתקרבת הם אינם יכולים להגיע ללימודיהם כתוצאה מהסגר שמטילה ישראל על הרצועה מאז יוני 2007. למרות שלאחרונה איפשרה ישראל את יציאתם מעזה של סטודנטים בודדים – מאות עדיין אינם רשאים לצאת מהרצועה. הסגר מעמיד את צעיריה המוכשרים של רצועת עזה, המבקשים ללמוד ולתרום לחברתם, בסכנה של הפסד מקומותיהם באוניברסיטאות בחו"ל."

די ברור שזאת פשוט נבזות. אין שום סיבה טובה לכך, וזה כמובן רק תורם לשנאה ולדיכוי. כאן אפשר לשלוח מסר לממשלתנו ולבקש שיסירו את המצור האקדמי הזה מעל עזה.

הוראה בבית הספר היא סאדהנה. ידעתי את זה קודם אבל השבוע הזה הוכיח לי מעל לכל ספק שמדובר בתרגולת רוחנית מהמורכבות והמעודנות ביותר. אתה עומד מול שלושים וקצת זוגות עיניים, סקרניות, גועשות, תמימות, רעבות. עיניים שאי אפשר שיפספסו דבר עליך. לא רק מפני שהן רבות, אלא מפני שהן רגישות מאוד. דקות אבחנה. מסוגלות להריח בולשיט מקילומטר. ואתה שם, מולם, שעה אחרי שעה אחרי שעה אחרי שעה. אתמול זה היה שבע שעות רצוף.

לך יש תפקיד כמובן, מטרה. להם יש מטרות אחרות. מאבק. ואיך כג'ודוקה אלוף תתמרן אותם, בדרכי נועם, על פי דרכם, בכוח תנופתם הם, לכיוונך, זו אמנות החינוך כולה, לא? אבל גם אם תתכננן את מהלך הדברים בצורה מופתית, בפועל תמיד קורה אחרת. זה מאחר וזאת בדיכאון וההם רבים וההוא בהיפר ואז נכנסת המחנכת ואז תרגיל ואז טיול ואז צלצול. ואיך תתמודד. איך תגיב להפרעה לא מהאגו אלא מהשכל. ואיך תדע להבדיל בין הפרעה מתוך שעמום להפרעה מתוך קושי להפרעה מתוך נבזות. ולראות את עצמך הופך פחות סבלני ככל שעובר היום, ובעל פחות עניין ומוטיבציה, ויותר צעקני.

להיות מודע לעצמך. ולא להיות מודע לעצמך בצורה המגושמת, שבה אתה מתבייש מהעיניים שבוחנות אותך. לראות איך אתה מגיב כשאתה טועה, כשאתה מבין שאתה משעמם אותם, כשאתה מבין שלא הכנת את השיעור כמו שצריך, כשאתה מבין שמשעמם לך, כשאתה מבין שצעקת בצורה מוגזמת, כשאתה מבין שמי מהם שונא אותך.

ולכלול הכל במבט מקיף, מחבק, מקבל. אותם ואת עצמך, את האנושיות שלהם ושלך. את המצב האבסורדי הזה שבו מושיבים לפניך, בחדר קטן, שלושים ילדים ומכריחים את כולכם להיבחן על חומר שזה אתגר לעשות אותו מעניין.

שבוע ראשון, וכמה נהנתי מהפקחות והעצמאות של הילדים. דיברנו על האם בכלל חשוב ללמוד תנ"ך ותושב"ע, ורבים אמרו שאין אלוהים ולכן ברור שמדובר בקשקושים חסרי תועלת. לומר את זה בשבוע הראשון למורה עם זקן וכיפה זה יפה. יש עם מה לעבוד.

—

גנבו לי את האוטו. היה זה לילה חמים אך רווי רוחות בחוף טנטורה אשר מעבר לקיבוץ נחשולים. היה זה אתמול. נפגשנו שם, החברים ואני, למסיבת הרווקים של אחי, אורן. עוד שבוע במזל טוב החתונה, וישבנו לנו על החול, תחת האוהל הפרוביזורי מהברזנט הכחול הכל-ישראלי, עם המנגל ההכרחי (אפילו אני בחטאותיי טעמתי מעט כבד – הכל בשביל ה- B12 כמובן) והבירות והחומוסים והבמבות והבפלות. המכונית החדשה שלי, כחודש אצלי, גולף 94 כסופה שלוש-דלתות עם ג'נטים רחבים (את הספויילר והאגזוז-לחץ העפתי) חנתה לה כמה מאות מטרים מאיתנו, מוקפת בחברותיה איתן באו החברים, בחשכה.

שעתיים אחרי שהגענו חזרתי להביא את השק-שינה, והיא כבר לא היתה. מישהו מפארדיס הקרובה, זה ההימור שלי. היא היתה פשוט יפה מדי, הערסמוביל החדשה שלי. באמת יפה מדי. לא יודע איך קניתי דווקא אוטו כזה. חשבתי על פונטו, אבל ראיתי אותה בשיטוטי האינטרנט ומשהו בי חמד אותה. גולף, תירצתי לעצמי, הרי בטוחה יותר. כשהגעתי לראות מקרוב הבנתי שיהיה לי קשה להתחבר רגשית למכונית סרסורית שכזאת. שהיא לא באמת מתאימה לי. אבל אז כבר הלכנו לבדיקה ואז כבר אמרתי מה זה משנה ואז כבר לא היה כוח או זמן להמשיך לחפש – והיא בכל זאת היתה יפה, אין להכחיש – אז קניתי.

שיט האפנס כידוע, והעיקר הבריאות. וצר לי בעיקר (חוץ מהכסף והזמן שהלכו) על הדיסקים שהיו בה (Abba Gold, המיטב של מודרן טוקינג, דון ג'ובני בביצוע נחשב, האוסף של תיסלם), ועל פסלון גאנש שהבאתי מהודו האחרונה ושעיטר את הדשבורד.

היום בבוקר הגעתי למשטרה כדי להגיש תלונה. מצאתי שהתהליך מאוד תרפויטי. ראשית יושבים וממתינים לשוטרת מחוץ לחדרון אחר כך מוסרים הפרטים, איפה ומתי ואיזה. כמו וידוי, זה כבר משחרר משהו. אתה כאילו נותן את האסון למישהו אחר. מעביר הלאה, ואז זה לא רק שלך. אחרי זה אומרים שלא, אני לא חייב כסף לאיש ואני לא יודע על מישהו שירצה להתנכל לי, וגם זה משמח. לבסוף חותמים ומקבלים טופס: הנה, לא יצאנו בידיים ריקות.

אני לא יכול לומר שעברתי את חמשת השלבים של קובלר-רוס [תוקן]. עברתי די מהר מתדהמה להשלמה (אלא אם כן, כמובן, אני עדיין בהכחשה). סייעה לי העובדה שיש לי עדיין את המכונית הישנה שלי, ועל כן אני לא נטול רכב ובבעיה תעבורתית איומה. אוכל להגיע לעבודה ביום א'. הגולף ודאי כבר עברה כמה זוגות ידיים. אני לא מאמין שכזאת מכונית יפרקו, ולכן אנחש שהיא בדרכה להיות מכונית השרד של קצין זוטר במשטרה הפלשטינית, וגם זו נחמה מסויימת. תמיד טוב כאשר זולג עושר ממקום בו הוא רב יותר למקום בו הוא חסר.

אחרי שנים של מדיטציות למניהן, המוח כבר מתורגל לנוע בין מצב בו הוא רואה את העולם כאוסף של חפצים, לבין תפיסתו כמהות אחת (ויש גם איזו נקודת מיצוע בין הזויות הללו, שאני כמובן חושב שאינן נבדלות מבחינה אונטולוגית). ישנה אלטרנציה בין ראיית הדמויות בתמונה לראיית התמונה, בין ראיית הדמות על המסך לראיית הפיקסלים המתחלפים שמרכיבים אותה. זאת התנתקות מסויימת, אני מודה, שמעלה חשש לבריחה מהאמת. אבל השאלה היא מהי האמת כמובן, וההרגשה שלי היא שהאמת אינה נמצאת באף אחת מהמצבים הקיצוניים הללו. או ששניהם אמת. או שהמיזוג ביניהם אמת. או שהקפיצה ביניהם, רצוא ושוב, היא האמת, שאיננה סטטית כלל, אלא דינמית. כמו העולם. בכל אופן, הראייה הבלעדית של "הם.גנבו.לי.את.המכונית." ודאי אינה האמת.

המזל הוא שעדיין יש לי את הדוכסית. סיאט מירבלה 88, קטנה ומתפרקת. מכונית אמינה שמוצאת חניה בכל חור, שלא צריך לדאוג לא לדפוק אותה, חסרת שאסי ולכן מאוד לא בטיחותית (טפו טפו טפו), אבל מאוד מלבבת ומלאת כוונות טובות. הוי דוכסית, איך בגדתי בך. היא היתה יפה כל כך, והתפטתי. אבל אני חוזר הביתה. העיקר שתביאי אותי כל יום לעבודה ובחזרה בשלום, ואני מבטיח טיפול כל חצי שנה (ופסלון גאנש לדשבורד כמובן).

מעטים היהודים היום שמאמינים שהעולם נברא בשבעה ימים. גם שומרי המצוות שבינינו בדרך כלל יתרגמו את הימים לעידנים (הרי יום של אלוהים שווה אלף ימים של בן-אנוש, לא?), או שפשוט יפטרו את כל הסיפור כמיתוס שמשמעותו אינה בהבנתו המילולית, אלא במסר הקיומי שהוא נושא.

השאלה המעניינת היא תמיד איפה בתנ"ך נגמר המיתוס ומתחילה ההיסטוריה, אם בכלל: האם סיפור מגדל בבל הוא עדיין עלילה מיתולוגית? ומה בנוגע למבול? וסיפורי האבות, האם ייתכן שהם לא היסטוריה אלא מיתולוגיה? במילים אחרות, צריך פעם אחת ולתמיד לברר באיזו נקודה בדיוק נגמרת השפה הציורית-מטאפורית בתנ"ך, ומתחיל הדיווח העובדתי. וצריך לברר גם איך בכלל יודעים, ומי מוסמך לקבוע היכן עובר הגבול.

לא בכדי קמו בין הנוצרים הפונדמנטליסטים אלה שמכנים את עצמם בגאווה "Cover to Cover Literalist", דהיינו "מבין-מילולית מכריכה עד כריכה" וכך פתרו בעיה מציקה זו: אם אלוהים כתב את התנ"ך, הם אומרים, הוא כנראה התכוון לכל מילה. כמובן שבמקרה כזה "שיר השירים" הופך לפורנו-רך.

ספרו החדש של פרופ' ישראל קנוהל רחוק מאוד מלהסתפק בהבנה המילולית של התנ"ך. בספר המרתק הזה, הנקרא "מאין באנו" (הוצאת דביר), יוצא קנוהל, על פי כותרת המשנה, לפענח את "הצופן הגנטי של התנ"ך", כלומר לברר מאיפה עלה על בימת ההיסטוריה העם היהודי, מה היו שורשי אמונתו, ואיך הוא גיבש את חוקיו ומנהגיו.

קנוהל מתעסק ממש בראשיתה של היהדות, ומנסה לקרוא בין השורות, כלומר מבעד לפסוקי התנ"ך, על ראשיתה של העבריות כקבוצה אתנית וכדת. לצורך כך הוא משתמש לא רק בידע העצום שלו בנושא (הוא אחד מחוקרי המקרא החשובים בעולם, ומופקד על הקתדרה למקרא באוניברסיטה העברית), אלא גם בממצאים ארכיאולוגים שונים, מהארץ ומכל סביבתה.

קנוהל יוצא במוצהר כדי להציל את תקפות התנ"ך ממי שמכונים "האסכולה המינימליסטית", כלומר אותם חוקרי מקרא, שבימינו הם הרוב, שרואים בתנ"ך אך ורק נראטיב מיתולוגי, ללא שום ביסוס היסטורי. על פי קנוהל הדברים אמנם ודאי לא התרחשו כפי שמסופר בתנ"ך, אולם לרוב הסיפורים בתנ"ך יש גרעין היסטורי-עובדתי, שאותו אף ניתן בקירוב לגלות.

זאת הוא מנסה לעשות, והתוצאה היא לא פחות מאשר היסטוריה חדשה של היהדות הקדומה, ששונה מאוד מכל מה שהכיר כל תלמיד של מערכת החינוך הישראלית. אנסה לתמצת את ממצאיו המקיפים מאוד של קנוהל, ורק אבהיר שמובן שבספר מובאים עוד פיתוחים רבים של שיטתו, וראיות רבות נוספות כתימוכין לעמדותיו.

היסטוריה חדשה של היהדות הקדומה

על פי ממצאיו של קנוהל, בארץ ישראל אמנם קם העם היהודי, אולם הוא עצמו צמח מתוך שלוש קבוצות שונות לחלוטין, שנקבצו כאן במאה ה- 13 לפנה"ס. כל אחת מהקבוצות הללו הביאה איתה את סיפוריה המכוננים, ואלה שולבו יחד כדי ליצור את מה שאנחנו קוראים היום בתנ"ך. על פי ממצאים ארכיאולוגים, בסביבות 1230 לפנה"ס החלו להתיישב באזור רכס ההרים המרכזי קבוצות שעברו מחיי רועים-נוודיים לחיי איכרים. קנוהל מזהה קבוצה ראשונה זו של ישראלים, שמנתה כעשרים אלף איש, עם פליטים שמיים שהגיעו מאזור חרן.

ידוע כי בסביבות 1268 מרדה הממלכה מיתני, ששכנה באזור זה, בשליטיה האשוריים. בתגובה החריב שלמנאסר הראשון את עריה, ופיזר את תושביה. כפי הנראה שבטים שמיים שגרו באזור, ה"אחלמו", ברחו משם לכנען, והקימו במורדות המזרחיים של ההרים המרכזיים את ישובי הקבע הראשונים. מאלו השתמר המיתוס של אברהם הנקרא על ידי האל לעזוב את ביתו ולנדוד מערבה ודרומה אל ארץ ישראל (ממצאים ארכיאולוגים גם מראים השפעה ברורה בארץ ישראל של מסורות פולחניות שמוצאן מצפון סוריה, באזור חרן).

אולם האזורים בהם התיישבו לא היו לחלוטין ריקים מאדם. חלק מהתושבים הכנענים שכבר ישבו באזור התמזגו עם המהגרים החדשים מחרן (שהיו רבים הרבה יותר). אלו היו כנענים שגורשו ממצריים בין המאות ה- 17 ל- 16 לפנה"ס, אז הם שלטו לזמן קצר על המצרים (תקופת ההיקסוס), ואחרי זה הופלו על ידי המקומיים וכאמור גורשו. קבוצה זו כנראה אחראית למיתוס של יוסף העולה לגדולה במצריים.

פחות ממאה שנה לאחר מכן הגיעה לאזור עוד קבוצה, השלישית ממנה גובש ישראל העתיק, והיא מי שמכונה במקרא "הלוויים" (וזאת על שום ש"התלוו", כלומר הצטרפו לקבוצות הראשונות). קבוצה זו, שמנתה רק כמה מאות, היתה כנראה ה"עַפִּירוּ" שמוזכרים בתעודות מצריות כמי שבנו את העיר פֶּר-רַעְמסֶס עבור הפרעה מֶרְנֶפְּתָח.

לאחר ארבע דורות של שיעבוד הם ברחו ממצריים כאשר הפרעה היה עסוק בהכנות למלחמה בלובים, הגיעו לכנען, וכנראה משום שהיו גורם זר (ואולי גם כעבדים לשעבר), נמנעה מהם נחלה. בעוד שמשמם העתיק כנראה נוצר הכינוי "עבריים", משנות השיעבוד שלהם ובריחתם נוצר מיתוס עבדות מצריים, בניית הערים פיתום ורעמסס, ויציאת מצריים.

ראשית המונותאיזם

אותם עבריים-לוויים הביאו איתם מורשת דתית יחודית, ולדידו של קנוהל דבר זה סייע בהפיכתם למשרתי הפולחן של החברה הישראלית הצעירה. ממילא מובן שהם שיחקו תפקיד חשוב מאוד בגיבוש העקרונות התיאולוגים של הדת העברית הקדומה.

על פי קנוהל עוד במצריים ספגו העפירו את מורשת הדת המקורית של הפרעה אחנתון, אדם מבריק ומקורי שלמעשה הניח את יסודות המונותאיזם במערב. אחנתון מלך 17 שנים, ובזמנו נאסר פולחן כל אל לבד מאתון, שעל פי אחנתון היה האל העליון, קדום ונשגב מהעולם, ושליט יחיד עליו. בציורי ההירוגליפים אתון מיוצג על ידי השמש, וכנראה שנתפס כאור עצמו.

קנוהל מביא ראיות התומכות באפשרות השפעתה של דת אחנתון על העפירו. כפי הנראה אלה שעתידים להיות הלויים ספגו את רעיון המונותיאיזם משאריות דתו של אחנטון. אולם בניגוד לדתו של הפרעה הייחודי הזה, הרי שהאל העברי לא היה השמש או האור, אלא מעליהם, ובוראם.

זה אכן היה החידוש הגדול של הלוויים (ובראשם כנראה אדם בשם משה): הם העלו את האל האחד מעל לסדרי הטבע, והפכו אותו לטרנסאנדנטי. שלא כמו אלוהיו של אחנתון, אלוהי משה אינו חלק מהעולם, אלא מנותק ממנו ומעליו. על פי קנוהל "בפעם הראשונה בתולדות ההגות האנושית פרצה המחשבה הדתית מעבר לגבולות הטבע וקבעה את האלוהות כישות המתקיימת מעבר לטבע וליקום" (עמ' 148).

בדרכם לכנען (שייתכן וארכה זמן רב, כפי שאכן מסופר במקרא) הושפעו העפירו גם מהמדיינים, שכנראה עבדו אז אל שהם כינו יהו-ה. אל זה לא היה מוכר בכנען, וכנראה שיובא על ידי העפירו – אכן, במספר מקומות בתנ"ך מסופר על האל יהו-ה שבא מדרום (ראו שופטים ה, ד-ה; דברים לג, ב; חבקוק ג, ג).

מממצאים ארכיאולוגים ידוע גם כי בקרב המדיינים היה אסור לייצג את האל בפסל, וגם עקרון זה אומץ על ידי הלויים-לעתיד. כך שולב עקרון האל האחד של אחנטון עם האיסור ליצוג האל של המדיינים, ובתוספת המימד הטרנסאנדנטי שהעניק משה לאל נוצרה התיאולוגיה היהודית הבסיסית שמוכרת לנו עד היום.

כשהגיעו אל כנען מצאו בה העפירו את שתי הקבוצות הקודמות, שקיימו פולחן בסיסי של אלילים כנענים, בראשם "אל", שהיה ראש הפנתיאון הכנעני. תחילה הפך יהו-ה לבנו של אל (ומכיוון שאל יוצג על ידי שור, יהו-ה יוצג על ידי עגל – ומכאן פולחני העגלים שהיו תמיד פופולרים בקרב בני ישראל, עד ימי ירבעם כידוע), אולם עם הזמן התמזגו האלים והיו לאל אחד, בעל שמות שונים, וללא כל יצוג בדמות, כפי שדרשו הלויים.

מאות העפירו, העבריים-הלויים שהגיעו ממצריים לכנען במאה ה-12 לפנה"ס, הנחילו לישראלים שישבו כאן את הגותם הדתית, ממנה צמח אחרי אי אילו מאות שנים המונותאיזם המקראי, וממנו, מאות רבות נוספות אחרי כן, הנצרות והאיסלאם. "במובן זה", כותב קנוהל, "משה וחבורת העבריים הלווים הביאו לשינוי כביר בתרבות האנושית, שאותותיו ניכרים עד היום" (עמ' 166).

דמיתולוגיזציה של הדת

הספר של קנוהל קצר למדי, ומתומצת מאוד. ההרגשה בקריאה היא שמדובר במעין סיכום פרטני של מחקר גדול ומקיף הרבה יותר, ואולי חבל שהדברים לא הובאו בו ביתר העמקה ונחת. גם הביסוס לכמה מההנחות של קנוהל נראה, אולי בגלל התמצות, מעט רעוע, ולולא שמו כחוקר גדול היה אולי הקורא מתקשה לקבלן.

יחד עם זאת נדמה לי שקנוהל לא ניסה לבסס כאן אמת אמפירית ודאית, אלא במידה רבה רצה להגיש הצעה לראייה חדשה של ההיסטוריה, ראייה שגם אם לא ניתן להוכיח אותה בשלמות, היא לא פחות, וכנראה אף יותר, תקפה מזו השוללת כל ביסוס היסטורי לסיפורי התנ"ך (וודאי שהיא תקפה יותר מזו המאמינה בכל, הר כגיגית). מיותר לציין שהצעות להתבוננות רעננה בהיסטוריה הן תמיד תוספות חשובות לשיח הציבורי.

בסופו של דבר מצטרף ספרו של קנוהל למגמה הברוכה של הדמיתולוגיזציה של הדת, וככזה הוא עומד איתן אל מול התחייה האוקולטיסטית בימינו, שמתאפיינת ביהדות על ידי הפופולריות העולה וגואה של המטאפיזיקה הקבלית. כיהודי שומר מצוות בעצמו ממשיך קנוהל את השילוב המעניין בין הדתיות לרציונליות, ודחיית הפונדמנטליזם על ידו היא כמים חיים במדבר הפנאטי שהולך ומתרחב בעת האחרונה.

באופן אישי מעולם לא היה לי צורך להאמין שמה שכתוב בתנ"ך התרחש "באמת". מיתוסים לא נועדו להיות פיסות דוגמה המוגשות לנו לבליעה בשלמותן על ידי שכנוע עצמי, אלא רמזים לאמיתות ישנות שעל פי רוב חומקות מהגייה מפורשת. כפי שארץ ישראל לא הובטחה לאברהם על ידי אלוהים, אבל הטיפוח המושכל שלה על ידי מי שרואים עצמם ממשיכיו יכול להבטיח את קיומם בה, כך גם כאשר  מתבוננים בו בעיניים פקוחות מגלים שהבסיס ההיסטורי של התפתחות העם היהודי הוא אולי פחות פנטסטי, אבל לא פחות מרשים.

נספחון: שימו לב שאחנתון הוא אותו אל מצרי שאונן ועל ידי כך ברא את העולם, מיתוס שכאמור חוזר בקבלת האר"י, והנה עוד קשר, אם כי ודאי לא ישיר, בין הדת המצרית הקדומה והיהדות.

[עלה באתר מעריב]

1. לפני כשבועיים, מרביעי עד מוצ"ש ה- 13-16/8, הייתי שותף להנחיה בסדנת "ויפאסנה יהודית". הסדנה היא פרי יוזמה של ד"ר רוחמה וייס, המלמדת תלמוד כבר שנים רבות, ועד לא מזמן עורכת סדרת "יהדות כאן ועכשיו" של הוצאת ידיעות אחרונות. יחד איתה הנחתה את הסדנה גם הרב נעמה קליין, סגנית הדיקן בהיברו יוניון קולג', ואנוכי, ואת הכל ניהלה מבחינה אדמיניסטרטיבית ביד רמה שרונה יקותיאל. בעוד רוחמה היתה על לימוד התלמוד עצמו, ונעמה על התפילות והניגונים, אני, כויפאסנאי ותיק, הנחתי את ישיבות הויפאסנה.

כל העניין התקיים בתוך המתחם היפיפה והמרשים של מנזר האחיות / נוטרה דאם דה ציון בעין כרם, שמשמש גם כמעין גסט-האוס בסיסי לכל מני צליינים וסתם אורחים, ואין ספק שנוף הרי ירושליים, השקט שבמקום והיופי הפשוט של השבילים והגנים שבו עודדו שתיקה והתבוננות. גם האוכל הצמחוני היה טעים למדי, מעשה ידי הנזירות (הכשר וותיקן).

אז לבד מזה שהיה מאוד מוצלח, לא מעט בזכות קבוצת האנשים (מעט פחות מעשרים) הנהדרים שנרשמו; ולבד מזה שרוחמה וייס עצמה, שלא ממש הכרתי לפני זה, היא מורה לתלמוד בחסד עליון, וירטואוזית אמיתית שמצליחה לקרב גם את מי שלראשונה שוזף עיניו בדף תלמוד אל מילותיו, צליליו וטעמיו של הטקסט הרבני העתיק, ושהצליחה לעורר סקרנות, השראה ואהבה בנפשותינו כולנו; ולבד מזה שהתפילות עם נעמה הרוו את הסדנה בניגונים מעוררי נפשות – אני בעצם רוצה לספר לכם על החיבור המפתיע מאוד שגילינו בין לימוד תלמוד למדיטציה הבודהיסטית.

קורסי "מדיטצייה יהודית" (מה שזה לא יהיה) כבר היו ועד ודאי יהיו (ולו רק מפני החוסר האקוטי בתרגולת מדיטטיבית ביהדות האקזוטרית, והדרישה הנוכחית להעמקה נפשית ומנטלית, שקשה לה לבוא לידי סיפוק אך ורק מקיום מצוות – כל הנושא הזה גדול ומעניין, ולמעשה אני שוקל לכתוב עליו דוקטורט), אבל זו היתה סדנה ראשונה שניסתה לשלב מדיטצייה בודהיסטית למהדרין מחד, עם לימוד תלמוד יהודי למהדרין מאידך.

ובאמת שלא ציפיתי ליותר מדי: חשבתי שאני אתן את הישיבות שלי, רוחמה תנצח על הלימוד בשאר (ורוב) הזמן, והפעילויות השונות יחיו זו לצד זו בשלום. אבל הרבה יותר מזה קרה. מהר מאוד התברר לנו שהשפעת הויפאסנה זולגת אל תוך פרקי התלמוד, והשקט שהתעבה בנפשותינו בישיבות המדיטציה אינו יכול שלא להשפיע גם על זמני הלימוד. פשוט: כשאנחנו שקטים יותר אנחנו גם פתוחים הרבה יותר לקליטה אמיתית של תכנים מבחוץ, אנחנו יותר קשובים, יותר סקרנים, וזוכים למגע קרוב ואינטימי יותר עם הטקסט. למילים יש יותר מקום להדהד בראש נקי, והחיות שבהן נחשפת ביתר קלות.

אני רחוק מלהיות תלמיד חכם תלמודי, והניסיון שלי בלימוד מסכתות מתמצא פחות או יותר בשנתיים בבית מדרש "חברותא" באונ' העברית (עשר שעות שבועיות) ומגוון שיעורים שונים בנושא בשנתיים שלמדתי במכון הרטמן המצויין בירושלים (שלושה ימים בשבוע). יחד עם זאת, חשוב לי לומר שחוויה של לימוד של הטקסט התלמודי כמו שהיתה לי בסדנה מעולם לא חוויתי. גם בזכות הנחייתה המצויינת של רוחמה וייס, אבל גם בזכות המדיטציה: איכשהו המילים היו נגישות יותר, והמגע איתן קרוב יותר.

כמובן, ורוחמה אף הדגישה זאת, אופנים שונים של לימוד תלמוד היו ידועים ונהוגים ביהדות לדורותיה, וחכמים לא מעטים חשבו שלימוד גמרא אמור להיות יותר משינון ופרשנות, עם או בלי פלפולים בריסקאיים. אלא שהיום הישיבות (החרדיות בעיקר) מתעלמות לגמרי מהמצב הנפשי של הלומד בבואו ללמוד, ומתרכזות רק בידע שהוא אמור לשנן, או בשיטה שהשינון אמור להכלל במסגרתה (וגם זה תוך דגש על התפלפלות עקרה – ראו למשל מאמרו של שלמה טיקוצ'ינסקי, "לכודים ב'עיון'", בגליון 41 של "ארץ אחרת").

הרמב"ם כבר הדגיש (במשנה תורה, הלכות יסודות התורה, פרק ד' הלכה י"ג) את חוסר הערך הדתי בלימוד תלמוד כשלעצמו (ערכו רק ב"יישוב דעתו של אדם"), וציטט את הנאמר במסכת סוכה (כח.) על ההיררכיה בין הפלפולים התלמודיים למיסטיקה: "דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא". אולי הוא הגזים קצת, אבל אני בטוח שעטיפת הלימוד בהתבוננות פנימית שקטה מסייעת מאוד להעניק לו ערך רוחני. רוחמה ניסחה את זה בפשטות: "ככה צריך ללמוד תורה".

2. אורן זריף, רופא אליל מצליח בעל כריזמה של מוכר חמוצים, התארח אצל לונדון וקירשנבאום כדי לנסות להסביר למה הוא מבקש מהמועסקים שלו, מעל שלושים איש, להוסיף את השם "זריף" לשמם (ממש, בתעודת הזהות). קירשנבאום מיד אמר שהוא תחילה חשב שזו כמובן עלילה שפלה של עיתונאי רע לב, אלא שמסתבר שזריף מודה בעניין. כשהתבקש להסביר החל זריף לפלוט נאום שנראה מוכן מראש, בו, תוך אינטונציות ומניירות של סוכן נדל"ן שחולם להיות חבר מרכז ליכוד, הוא הסביר שאמנם "בן תמותה רגיל" לא מבין את זה, אבל מי שבקיא בשיטת "הפסיכוקנזיס, התת-מודע, כניסה לתוך התדר" (זהו השגר הפסאודו-רוחני פרי חלציו של זריף) יכול להגיע למסקנה ש"השם זריף הוא שם עם ערך, עם אנרגטיקה מאוד מאוד חזקה", והיות והוא דואג לעובדיו, מן ההכרח המוסרי שהוא יכפה עליהם להכניס את שמו לשמם.

אחר כך לונדון מבקש ממנו הסברים לשיטתו, והוא מתחיל לפלוט בליל של פתפותי ניו-אייג' ("עין שלישית", "רמה אנרגטית"). אז לונדון שואל מה זה רמה אנרגטית, וזריף מסביר ש "רמה אנרגטית זה רמה אנרגטית" ועוד כהנה וכהנה פנינים ומאורות. מי שרוצה באמת להבין על מה מדובר חייב לראות את זה בעצמו – ממש quack בפעולה – הנה הלינק לתכנית כולה (הראיון החל מהדקה ה- 50), והנה הראיון עצמו.

האמת היא שאחר כך זריף קצת מצליח להסביר את עצמו, או לפחות נדמה לי שהרקע שלי בנושאים אלו איפשר לי לברור בבליל הני-אייג'יזמים ולהבין אותו. אם אני לא טועה בתוך כל הממבו-ג'מבו הפלצו-רוחני שלו הוא בעצם טוען שהוא מסוגל לחדור בכוח חשיבתו למוחו של אדם ולשנות לו את דפוסי החשיבה (אם הוא רק היה מוותר על ה"אנרגיות" ועל ה"תדרים" הכל היה יותר ברור). אז האם אני מאמין שדבר כזה אפשרי? בגדול, תוך סייגים שונים, (אל תהרגו אותי) כן. האם אני מאמין שזריף מסוגל לו? לא הייתי פוסל אפשרות כזאת לחלוטין. מה שכן, על פי התנהגותו וצורת דיבורו, אני מפקפק בכך מאוד.

מוסיפה לפקפוקי עובדת הבאתם, על ידי זריף, של קבוצת "הילרים" בפיקודו לאולפן. "הילרים" אלה היו אמורים לשדר "אנרגיות" אל מוחותיהם של ל&ק, ולשנות את דפוסי מחשבותיהם כך שהם יחוסו על זריף מרואיינם, ולא יעשו לו את החיים קשים. התוצאה: כישלון רבתי. כשזריף נשאל אודות חבורת בני-הנביאים שלו הוא הודה שהוא הביא אותם כי הוא נמנע מלהתראיין אצל לונדון כי "כבד עלי, קשה לי, לא יודע להסביר למה". לונדון מיהר להסביר לו בדיוק למה: "אני אגיד לך למה: כי אני לא קונה את הקשקושים שלך! אני חושב שאתה נוכל!" ואז גם הציע לו לנסות לדחוק בכוח מחשבתו את זמן החדשות הלאה כדי שלא יאלצו להפסיק לדבר. בקיצור, זריף מדבר כמו סוחר סוסים, והסחורה שהוא הביא לאולפן התגלתה בשידור חי כקבוצה של חמורים.

מיד אחרי הראיון עם זריף קיבל לונדון שיחת איום, והגיש תלונה במשטרה. קראו על כך כאן. אני אהבתי את הפסקה הבאה בכתבה הזו של רותי זינגר-חרותי:

יש לציין כי זריף טען לפני הראיון, כי ינסה "לשבש" את הלך מחשבתו של לונדון, ואף הצטייד בשורת תומכים "הילרים" שעמדו בכניסה ל"בית הוורד" בגבעתיים, שם שוכנים אולפני ערוץ 10, ושידרו "אנרגיות" כדי לסייע לזריף בראיון.

למי שתוהה: "בית הורד" הוא מקום אמיתי.

3. החיים משתנים: החל מהשבוע הבא אתחיל ללמד תנ"ך ו"תרבות ישראל" ארבעה ימים בשבוע בחטיבת הביניים של ביה"ס הריאלי בחיפה (שאני חייב לומר שמההיכרות השטחית שלי איתו בינתיים עושה רושם של מוסד מופלא, לא פחות). אין ספק שהיקף ותכיפות הכתיבה שלי בבלוג (ובכלל) יסבלו מזה. אתכם הסליחה, ותאמינו לי, לי זה כואב יותר.

נזיר הוא זה שנבדל מהכל ומאוחד עם הכל (אווגריוס פונטיקוס – Prayer, 124)

ממות-קדושים לסגפנות

במאות הראשונות לספירה נוצרי טוב היה נוצרי מת. ולא רק מבחינת הרומאים, שאהבו להאכיל את אריותיהם בבני הדת הצעירה, אלא גם מבחינת הנוצרים עצמם: האידיאל העליון של החיים הנוצריים, הפסגה והתכלית של המאמינים החדשים, היו להידמות למשיחם הצלוב ולמות גם הם למען האמונה. הנוצרי שמת על קידוש השם נקרא מרטיר ("עד" ביוונית, בדיוק כמו "שהיד"), ולהפוך למרטיר לא היה קשה במיוחד, שכן, כאמור, הרומאים אהבו לטבוח בנוצרים (והיהודים אהבו להסגיר נוצרים לרומאים).

אבל בשנת 313 הדרך הקלה לגן-עדן נחסמה: קונסטנטינוס, שעלה שנה קודם לכן לקיסרות רומא, הוציא הוראה שהנצרות היא דת מותרת באימפריה. פשוט: הוא עצמו היה נוצרי. בשל היעדר מפתיע של התנגדות האוכלוסיה, במשך השנים הבאות הפכה הנצרות להיות הדת הרשמית של האימפריה הרומית. אלה היו חדשות טובות מאוד עבור הנוצרים, אבל רעות מאוד עבור כל מי שתכנן להתעלות לדרגת מרטיר: לא היה בפני מי להושיט את הצוואר.

השאלה עתה היתה איך להיות נוצרי אידיאלי, אם האפשרות למות מות קדושים נשללה מאיתנו? התשובה היתה פשוטה: אם האלימות שמופעלת כנגד הנוצרים לא תבוא מהזולת, יאלצו הם להפעילה כלפי עצמם. במילים אחרות, אם הם לא יאולצו לוותר על החיים על ידי מוות אלים, הם יוותרו על החיים על ידי עינויים עצמיים. כך נולד אידיאל הסגפנות.

החל מהמאה הרביעית הופיע בנצרות הסגפן כקריירה וכאידיאל. מזמן זה הפנו יחידים וקבוצות עורף לחיי העיר או הכפר, ונדדו למדבר כדי לסגף עצמם ביחידות. הסגפנות, אם כן, היתה לא רק דרך להישמר מפיתויי הבשר, אלא השביל הראשי לגאולה, והסגפן היה ה- athleta christi, ה"ספורטאי של ישו". הוא בעצם עסק בתרגילים שישפרו את הכושר הרוחני שלו, ויקרבו אותו עד כמה שרק אפשר לשיא העולמי של ישו.

אווגריוס פונטיקוס

ומראשוני, ולדעת הכל גם מחשובי הנזירים הסגפנים בנצרות, היה ה"אבא" אווגריוס פונטיקוס (Evagrius Ponticus). הקונצנזוס הוא שאווגריוס הוא אחת הדמויות החשובות במיסטיקה הנוצרית בכלל, ולדעת אחדים כתביו מציגים את השיטה השלמה הראשונה של המיסטיקה הנוצרית. האנס אורס פון באלתסר, מהתיאולוגים הנוצרים המשפיעים במאה העשרים וקתולי נאמן בעצמו, חשב ש"תורתו […] בכוליותה הקונסיסטנטית עומדת קרוב יותר לבודהיזם מאשר לנצרות", ואכן, הנזיר הסגפן הגיע לתובנות אדירות באשר לנפש האדם, והתרכז הרבה יותר ב'תיקונה' מאשר בדיאלוג בינה לבין האל הפרסונלי. ועם כל זאת, שמו כמעט אינו מוכר לאיש מלבד חוקרי נצרות ונזירים.

אווגריוס פונטיקוס (כלומר מפונטוס, שעל גדות הים השחור) נולד ב- 345, והתחנך על ידי גדולי ההוגים הנוצריים באותה תקופה. אחרי שהפך לדיקן, ואחרי זה לארכידיקן (תפקידים חשובים אבל פקידותיים בעיקרם בכנסייה), עשה לעצמו שם במלחמתו העיקשת נגד "הכפירה האריאנית" (על שם אריאנוס מאלכסנדריה – 250-336 – שגרס שישו כמעט, אבל לא ממש, אלוהי, ולכן אינו שווה לאלוהים האב. נוצרים הגונים מתעקשים כידוע על טבעו הכפול של המושיע: לגמרי אנושי, ולגמרי אלוהי).

אווגריוס התפרסם חיש מהר כתיאולוג מבריק, ותהילתו יצאה למרחוק. הוא חי חיים טובים בקוסטנטינופוליס, וחגג בחטאים שאחר כך ייצא נגדם: גאווה, עצלות, חמדנות וגרגרנות. לבסוף גם הסתבך ברומן עם אשתו של אזרח רומי רם דרג. כאשר הבין – על פי הסיפור מתוך חלום שחלם – שבעלה של האישה מתכוון לרצוח אותו, הוא כנראה חטף התמוטטות עצבים, וברח כל עוד נפשו בו לירושלים.

אבל גם בירושלים, בין ידידים במנזר הר הזיתים, הוא לא היה שליו. חטאיו המשיכו להציק לו, והוא חלה כל כך עד שהיה חשש לחייו. ידידה אמרה לו שהוא יבריא (ויכפר על חטאיו) רק אם יהפוך נזיר-סגפן, הוא הסכים. תוך זמן קצר אכן הבריא, לקח על עצמו נדרי נזורה, ויצא למצריים כדי לחיות במדבר. רק אז החלה הקריירה שבשלה התפרסם באמת. הוא מת ב- 399, מעט לפני שפרצה מחלוקת קשה בכנסייה באשר לתורותיהם של מוריו ושלו, אשר בסופה הוא הוכרז ככופר (כי חשב שהנשמה יכולה להתאחד עם האל, וגם כי חשב שבסוף אפילו השטן ייגאל).

כאמור, רבים גורסים כי בכתביו של אווגריוס מוצגת השיטה השלמה הראשונה של המיסטיקה הנוצרית. עבודתו הגדולה ביותר היתה טרילוגיה של חיבורים: ה- Praktikos על חיי האסקטיקה, ה- Gnostikos, על הדרך בה יש ללמד ידע רוחני, וה- Kephalaia Gnostica, על תורתו המיסטית עצמה. בנוסף ישנו חיבור מפורסם שלו על התפילה (De Oratione), שכנראה אין לו מקבילה מזמנו בהיקף שמוקדש לנושא – וכמו כן, לאופי הטיפול בו, שכן אווגריוס דרש להתפלל בצורה "רוחנית", והתפילה היתה בשבילו עבודה מיסטית.

תורתו של אווגריוס

אווגריוס מחלק את ההיסטוריה האנושית (הכללית והפרטית) לשלושה שלבים: הבריאה, הנפילה, והבריאה השנייה (שמובילה חזרה אל על). לדעתו מה שקרה הוא כדלקמן: בראשית ברא אלוהים את כל הההכרות (logikoi, כלומר "ההגיונות" בשפתו. לפעמים הם נקראים nous, כלומר "שכל" או "הכרה". מכאן שלא מדובר בנשמות כפי שאנחנו תופסים אותן), ואלה נהנו מאחדות מוחלטת עם השילוש הקדוש. אבל ישר אחרי זה הן נפלו בגלל "הפקרות" (הוא לא ממש מנמק). משום כך אלוהים היה צריך לברוא, כעונש, בריאה שניה, שהיא העולם כפי שאנחנו מכירים אותו. הבריאה הזו מופקדת בידיו של ישו, הנשמה היחידה שלא 'נפלה', ושהיא גם מאוחדת בשלמות עם הלוגוס ('הדבר', 'ההגיון' או 'השכל' עצמו), שהוא אחד מהשילוש (ולכן גם יכולה לטפל בכל הלוגיקוס האחרים).

כל לוגיקוס או נוס יורד לעולם ו"מתעבה" לכדי נשמה (psyche), שמורכבת משלושה רבדים: ה-nous, שהפעם מייצג רק את החלק הרציונלי בנשמה, epithymia שהיא התשוקה, ו-thymos, שהיא החלק הדוחה או הזועף. מלאכים הם אותם לוגיקוי שבהם הנוּס מודגש. בבני אדם מודגשת התשוקה. בשדים מודגשת ההתנגדות. לכל ישות כזאת יש גוף המורכב מארבע היסודות החומריים, אם כי גם כמובן בהרכב מסויים המותאם לרמתה הרוחנית (ולכן אם מתים וזוכים לעלות לגן עדן, ניתן לקבל גוף מלאכי!).

טוב, אז באשר 'נפלנו', נפלנו – אבל איך חוזרים לאלוהים? כנראה שאצל אווגריוס, כמו בצה"ל, כל דבר מחולק לשלושה חלקים. מדובר בתהליך תלת-שלבי, כאשר תחילה יש להסתגף, או לחיות בצורה אסקטית (praktike), לאחר מכן יש לתרגל התבוננות בעולם הפיזי (physike), ולבסוף התבוננות באלוהים (theologike). שלושת השלבים הללו הם המדרגות עליהן עולה הנוס וחוזר למקומו ההתחלתי.  הנה דבריו:

מטרת ה'פרקטיקה' היא לטהר את ההכרה ולהפוך אותה לבלתי-עבירה; של ה'פיסיקה' לגלות את האמת על כל הברואים; אבל להסיר את ההכרה מכל הדברים החומריים ולסובב אותה כלפי הסיבה-הראשונית היא מתנת ה'תיאולוגיקה'. (Gnostikos, 49)

הבעיה היא (מה חשבתם?) שזה לא כל כך פשוט. בדרכה של ההכרה ניצבים חטאים רבים. אווגריוס היה מהראשונים שנתנו בהם סימנים, ומנו שמונה חטאי-אב (שאח"כ התגלגלו לשבעת החטאים המפורסמים של הקתולים). החטאים הם גרגרנות (gastrimargia), זימה (porneia), תאוות-בצע (philargyria), דכאון (lype), כעס (orge), חוסר-נחת (akedia), שחצנות (xenodoxia), וגאווה (hyperphania) (בשבעת החטאים חולקה תאוות-הבצע ל'תשוקה' ו'חמדנות', נוספה 'קנאה' ונמחקו זימה, דכאון, חוסר-נחת ושחצנות). אולי עוד היה אפשר להסתדר בלעדיהם, אבל הבעיה היא שאת התשוקות לחטוא מעוררים בנו כל מני שדים שנמצאים סביבנו (אווגריוס מסביר הרבה איך יש להמנע משליטתם). המזל הוא (כמובן) שישו הגיע לעזרתנו ודרכו ניתן להעפיל חזרה אל האלוהים.

אחת הדרכים העיקריות שממליץ אווגריוס כדי לתקן את עצמנו, לבד מהידע (gnosis) שדרוש לנו וההתבוננות (theoria) בעולם ובאלוהים, היא התפילה (proseuche), שכאמור הוא נותן לה מקום חסר תקדים, ומעלה אותה לדרגת פרקטיקה מיסטית. כך הוא למעשה מחבר בין אסקטיות למיסטיקה. הנה תקציר הדרך לאלוהים על פיו:

יראת-האל מחזקת את האמונה, בני, ואיפוק בתורו מחזק את היראה. סבלנות ותקווה הופכים את הסגולה הזו ליציבה מעבר לכל זעזוע, והם גם מולידים מתוכם את האפתייה (apatheia). עכשיו לאותה אפתיה יש בת ושמה אהבה (agape), ששומרת על השער לידע עמוק של היקום הנברא. לבסוף, אחרי הידע הזה באים ההתבוננות באלוהים (theologike) וההתעלות העליונה. (Praktikos, pref.)

כמה מושגים דורשים הסבר כאן: אגפה בנצרות היא האהבה האלוהית, אהבת החינם חסרת התנאים, להבדיל מארוס החושנית. האפתייה כאן אינה אותו מצב שלילי שאנחנו מכירים היום, אלא פשוט חוסר בתשוקות. זהו מושג מרכזי אצל אווגריוס, ומסמל את המצב השלם, בו אין כבר מלחמה פנימית באדם כנגד תשוקותיו. אפתיה כזו היא "הבריאות של הנשמה" לטענתו.

ההוכחה לאפתיה היא כאשר ההכרה רואה את האור של עצמה, כאשר היא נשארת במצב של שלווה לגבי הדמויות שהיא רואה תוך כדי שנתה, וכאשר היא רגועה גם אל מול עסקי החיים השונים (Praktikos, 64)

הדרך מסתיימת בהתמזגות עם השילוש הקדוש:

כאשר ההכרות נוהרות חזרה אליו כמו זרמים אשר בים הוא משנה אותן כולן לגמרי לכדי טבעו, צבעו וטעמו שלו. הן לא תהיינה עוד רבים אלא אחד באחדותו הנצחית והבלתי-נפרדת, שכן הן מאוחדות ומאוחות עמו. וכמו שבהתווסף נהרות אל הים לא תמצאי הוספה לטבעו או שינוי בצבעו או טעמו, כך גם בהתמזגות ההכרות עם האב לא תבוא כל שנִיוּת של טבע או ריבוע של פרסונות [כלומר השילוש ישאר – ת.פ.]. (Letter to Melania, 6)

הפרקטיקוס

אביא כמה קטעים מתוך הפרקטיקוס, כלומר החיבור על הסגפנות, ומתוך החיבור על התפילה, אבל ראשית כמה דברי הקדמה לפרקטיקוס. מתוך מאה ה"פרקים" של החיבור, שדים מוזכרים ב-67 מהם. זה לא צריך להפתיע: כבר אפלטון התייחס ל"דיימונים" כישויות שנמצאות ברובד ביניים בין האדם לאלים. אצלו הם היו אמנם רק טובים, אבל כבר הניאופלטונים (ייתכן שבהשפעת הדואליזם הפרסי) הוסיפו גם רעים.

הנצרות, שממילא היתה לה מסורת של מלאכים שירשה מהיהדות, התאימה את העניין לתפיסתה, ומכאן שהיה כמעט מובן מאליו שישנן ישויות רוחניות בעולם, סביבנו. גם בברית החדשה מוזכרים שדים, שישו דואג לגרשם מגופי אנשים שונים. כך שהמיסטיקנים הנוצרים הראשונים ירשו דמונולוגיה מפותחת (אגב, עד היום זה קיים בקבלה כמובן, כאשר הרצון לחטוא נחשב כשליח של הסטרא אחרא).

השדים אינם התשוקות שלנו, אבל הם משפיעים עליהן, ועלינו. שדים שונים מתמחים בתשוקות או מחשבות שונות, ויש להילחם, על כן, בכמה חזיתות. הניתוח של אווגריוס את הנפש האנושית הוא עדין ומתוחכם (אם אני לא טועה, עידון פסיכולוגי שכזה ניתן למצוא ביהדות רק בחסידות, כמעט 1500 שנה מאוחר יותר), ונראה ש'אבות המדבר' באופן כללי הקדישו זמן רב ותשומת לב רבה לניתוח נפשותיהם. הנה הציטוטים (מתוך התרגום לאנגלית של J. E. Bamberger – ראו רשימת מקורות בסוף):

2. 'מלכות השמיים' היא אפתייה בצירוף הידע האמיתי אודות הדברים הקיימים.

6. ישנן שמונה קטגוריות כלליות ובסיסיות של מחשבות שכלולות בכל מחשבה. הראשונה היא של גרגרנות, אחריה זימה, תאוות-בצע, עצבות, כעס, לאות, יהירות וגאווה.אין זה בכוחנו לקבוע אם נוטרד מהן, אבל בכוחנו לקבוע אם הן תשארנה בתוכנו או לא, והאם הן תעוררנה את תשוקותינו.

42. כאשר אתה מתפתה, אל תיגש מיד לתפילה. ראשית פלוט כמה מילים זועמות לעבר זה שמציק לך. הסיבה לכך היא משום שהנשמה שלך אינה יכולה להתפלל בטוהר כאשר היא תחת השפעתן של מחשבות שונות. על ידי כך שראשית תדבר בכעס נגדן אתה מבלבל ומבטל את האמצעים של האויב. וזאת גם השפעת הכעס על מחשבות ראויות יותר.

44. כאשר השדים לא מצליחים במאבקם כנגד נזיר הם נסוגים קצת ושמים לב איזו סגולה טובה הוא מזניח בינתיים. ואז לפתע פתאום הם תוקפים אותו מהנקודה הזו והורסים את הבחור המסכן.

49. לא קיבלנו שום פקודה [מישו] לעבוד ולהעביר את הלילה במשמרות ולצום. עם זאת, יש לנו את החובה להתפלל ללא הפסקה. למרות שהגוף, משום חולשתו, לא מספיק בשביל עבודות כגון אלה, שמתוכננות להחזיר את הבריאות לחלק החושק שבנשמה, התרגולות האלה בכל זאת דורשות את הגוף למען עשייתן. אבל התפילה הופכת את ההכרה (nous) לחזקה וטהורה לקראת הקרב משום שההכרה מעצם טבעה נועדה להתפלל. יותר מכך: התפילה אפילו נאבקת ללא עזרת הגוף, לטובת הכוחות האחרים של הנשמה.

50. אם ישנו נזיר שמעוניין להכיר כמה מהשדים היותר קשוחים כדי לצבור ניסיון באומנות הנזירית, כדאי שיתבונן היטב במחשבותיו. עליו לשים לב לעוצמתן, לזמנים שהן נחלשות, ולעקוב אחריהן כשהן עולות ויורדות. עליו לשים לב היטב למורכבות של מחשבותיו, לתקופתיות שלהן, לשדים שמעוררים אותן, על פי סדר בואם וטבע ההקשרים ביניהם. אז עליו לבקש מהמשיח שיסביר לו את הנתונים שאסף. שכן השדים זועמים מאוד על כל מי שמתנהג בצורה טובה ובאופן שמתקדם לקראת קונטמפלטיביות. למעשה הם ממש "יִדְרְכוּן קֶשֶׁת,כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל-יֶתֶר – לִירוֹת בְּמוֹ-אֹפֶל, לְיִשְׁרֵי-לֵב" (תהילים י"א, ג')

56. אנחנו מזהים את סימני האפתייה על ידי מחשבותינו במהלך היום, אבל אנחנו מזהים אותה על ידי החלומות בלילה. אנחנו מכנים את האפתייה הבריאות של נשמה. המזון של הנשמה, ניתן לומר, הוא ידע קונטמפלטיבי, שכן רק הוא יכול לאחד אותנו עם עם הכוחות הרוחניים. זה נכון מפני שאחדות בין יצורים רוחניים מגיעה בטבעיות אחרי שהם שותפים לאותם הלכי-רוח עמוקים.

57. ישנם שני מצבים בסיסיים [הכוונה לרמות רוחניות יציבות] של הנשמה. האחד עולה מתוך הכוחות הטבעיים הבסיסיים של הנשמה, והאחר מכך שהשדים נסוגים. ענווה יחד עם חרטה ודמעות, ערגה לאלוה האינסופי, ומרץ בלתי-נדלה לעבודה – כל אלה באים מתוך המצב הראשון. אבל גאווה ויהירות באות אחרי המצב השני, ואלה מושכים את הנזיר הלאה כששאר השדים נסוגים ממנו. הנזיר ששומר על המצב הראשון בטהרתו יראה בצורה רגישה הרבה יותר את התקפות השדים עליו [על המצב].

58. השד של היהירות חי בסתירה לשד של הזימה [או: חוסר-הטוהר], כך שאי אפשר ששניהם יתקפו את הנשמה באותו זמן. כי האחד מבטיח כיבודים, בעוד השני הוא הסוכן של חוסר-הכבוד. כך שאיזה מאלה שמתקרב כדי להציק לך, העמד פנים שמחשבות היריב השני נמצאות בתוכך. אם תצליח אז, כמו שאומרים, להוציא מסמר עם מסמר, דע לבטח שאתה עומד קרוב לגבולות האפתייה, שכן הכרתך חזקה מספיק להשמיד מחשבות המתעוררות על ידי שדים, עם מחשבות אנושיות. […]

64. ההוכחה לאפתיה היא כאשר ההכרה רואה את האור של עצמה, כאשר היא נשארת במצב של שלווה לגבי הדמויות שהיא רואה תוך כדי שנתה, וכאשר היא רגועה גם אל מול עסקי החיים השונים.

69. אכן זה דבר נפלא: להתפלל ללא הפרעה. אכן זה דבר נפלא עוד יותר: לזמר מזמורי תהילים ללא הפרעה.

70. אדם שנטע את הסגולות הטובות בתוכו ורווי בהן לחלוטין כבר לא זוכר את החוק או המצוות או העונשים. הוא אומר ועושה את מה שההרגל המצויין מציע.

78. החיים האסקטים הם השיטה הרוחנית למרק את החלק הרגשי של הנשמה.

81. אגאפה היא תולדת האפתייה. אפתייה היא פרח האסקטיקה. אסקטיקה משמעותה שמירה על המצוות. השומרת על שמירת המצוות היא יראת השמיים, שהיא בתה של אמונת האמת. אמונה היא טוב פנימי, כזה שניתן למצוא גם אצל מי שעדיין לא מאמין באלוהים.

קטעים מתוך 'על התפילה'

3. התפילה היא המגע המתמשך של ההכרה (nous) עם האל. באיזה מצב של הנשמה יש צורך כדי שההכרה כך תוכל להמתח אל אדונה ללא התנודדות, שתוכל לחיות איתו באופן מתמיד ובלתי-מתווך?

4. אם משה, לפני שניגש את הסנה הבוער, נעצר עד שהשיל נעליו מעל רגליו, איך אתה מצפה שתוכל לראות את האחד שהוא מעבר לכל מחשבה או תפיסה, בלי שתשחרר עצמך מכל מחשבה שצבועה על ידי תשוקה?

28. אל תתפלל רק במחוות חיצוניות, אלא כופף גם את נפשך לתפיסה של תפילה רוחנית ביראה גדולה.

30. כאשר מלאך נותן לנו לחוש בנוכחותו כל המחשבות המפריעות לנו נעלמות מיד. ההכרה מרגישה עצמה לבושה ברגיעה רבה. היא מתפללת בטהרה. בזמנים אחרים, ברם, אנחנו נמצאים במאבק המוכר, ואז ההכרה מצטרפת לקרב. היא לא יכולה אז אפילו להרים עיניה מבלי להישטף על ידי תשוקות שונות. אולם אם ההכרה תמשיך ותתאמץ היא תגיע למחוז חפצה. כשהיא תקיש בדלת חזק מספיק, זו תיפתח.

35. התפילה היא התעלות הנשמה לאלוהים.

38. בתפילותיך בקש רק צדק ואת ממלכת השמיים, כלומר סגולה-טובה וידע רוחני אמיתי. אז כל השאר יתווספו אליך ממילא.

41. אם תתפלל עם אחיך או לבד, השתדל לעשות את תפילתך יותר מסתם הרגל. עשה אותה לחוויה פנימית אמיתית.

49. כל מלחמה בינינו לבין ההכרות הבלתי-טהורות נערכת לא לשם מטרה אחרת מלבד התפילה הרוחנית. זו פעילות שהן לא מסוגלות לסבול. בשבילן היא עוינת ודכאנית. עבורנו, מצד שני, היא נעימה ברמה הגבוהה ביותר ומיטיבה מבחינה רוחנית.

52. מצב התפילה יכול להיות מתואר לאשורו כמצב מתמשך של שלווה בלתי-חדירה. הוא חוטף לגבהים הבלתי-ניתנים-לתיאור את ההכרה שאוהבת חוכמה ושהופכת רוחנית באמת על ידי אהבה עזה ביותר.

53. זה שמעוניין בתפילת אמת חייב ללמוד לשלוט לא רק בכעס ובתאווה, אלא גם חייב לשחרר עצמו מכל מחשבה שצבועה בתשוקה.

61. כאשר הכרתך נסוגה, לכאורה, צעד אחרי צעד מהבשר משום ערגתך הנחושה אל האלוהים, ומפנה גבה לכל מחשבה שמוצאה מרגשנות או זכרון או מצב-רוח ומתמלאת בהדרת-כבוד ושמחה באותו זמן, אז אתה יכול להיות בטוח שאתה מתקרב לאותה ארץ ששמה תפילה.

70. לא תוכל להתפלל בטוהר אם אתה עסוק בעניינים חומריים וטרוד בדאגות חוזרות ונשנות. כי התפילה היא דחיית המושגים.

112. שני מלאכים התקרבו פעם אל אדם אחר שהיה מאוד חביב על אלוהים – אדם שאהב מאוד להתפלל. אם כן, הוא הלך לו במדבר באותו זמן והם הצטרפו אליו למסע, אחד מצד זה, אחד מהשני. הוא מצידו לא הקדיש להם כל תשומת לב, כדי שלא יסור ולו לרגע מה"חֵלֶק הַטּוֹב" [לוקס, 10, 42], ובכך שמר על עצת השליח: " מִי יַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת הָאֱלֹהִים […] לֹא מַלְאָכִים וְלֹא שְׂרָרוֹת וְלֹא גְבוּרוֹת" [אל הרומים, 8, 35-38].

117. הבה נחזור על אותה אימרה שלי שאמרתי בהזדמנות אחרת: מאושרת היא ההכרה שמגיע לחוסר-צורה מוחלטת בזמן תפילה.

119. מאושרת היא ההכרה שהופכת לחופשייה מכל חומר ומופשטת מהכל בזמן תפילה.

120. מאושרת היא ההכרה שמגיעה לחוסר-הכרה מוחלט של כל החוויות החושיות בשמן תפילה.

153. כאשר אתה נותן את עצמך לתפילה, התעלה מעל לכל שמחה אחרת – אז תמצא את התפילה האמיתית.

מקורות:

רגל החזיר של האח ג'ינפרו: סיפורי קדושים משנים את העולם, אביעד קליינברג, זמורה-ביתן, 2000
The Foundations of Mysticism – The Presence of God: a History of Western Christian Mysticism Vol. 1, Bernard McGinn, Herder & Herder, 1994
The Praktikos – Chapters on Prayer, Evagrius Ponticus, tr. & int. John Eudes Bamberger OCSO, Cistercian Publications, 1981
ותודה לד"ר ברוריה ביטון-אשקלוני ופרופ' שרה סבירי, שבקורס שלהן למדתי לראשונה אודות אווגריוס.

אתר שמקבץ מגוון מקורות על אווגריוס