בזמן שאני מנסה לשקוע ברוחניות, מתרחש כאן סיפור חדשותי קטן. מסתבר שהכביש שעובר דרך טירוונאמאלאי הולך להפוך לכביש המהיר שמחבר בין בנגלור לפונדיצ'רי. זה טוב מכיוון שזה בטח יחסוך איזה שלוש שעות באוטובוס בין בנגלור לכאן. חוץ מזה זה רע מאוד: טירו' תגדל, תעשה רועשת וצפופה ומזוהמת עוד יותר, ממש מול האשרם של רמאנה יעבור כביש מהיר, אולי ארבע-מסלולי, שירעיש ויעשן לאללה, והעיקר: כדי לעשות את כל זה צריך כמובן מקום. בעלי עסקים – ובתים – קטנים בשולי הכביש "מפונים" בימים אלה על ידי בולדוזרים. ראיתי דחפור הורס בית, בנחישות ובלי רגישות, של מישהו שהרהיטים עדיין היו בתוכו. לא נראה לי שנמסר לו כל "צו הריסה". בלי בג"צ ובלי בצל"ם.

הבניה בשולי הכביש, כך נודע לי, היא אכן בניה בלתי חוקית (כמה לא התגעגעתי למונח הזה), אבל קשה שמשהו לא יתכווץ בתוכך כשאתה רואה בית מוחרב. וכמה קל להחריב בית, מסתבר (וכמה כוח יש לבולדוזר!). בעל הבית ניסה להוציא איזה רהיט כשהדחפור לקח הפסקה. הוא לא צעק ולא בכה. רק הוציא את מה שאפשר וחוץ מזה צפה בנעשה יחד עם קהל רב. ממש מופת של השלמה הינדית. הדחפור המשיך והרס, ואחרי זה עקר כמה עצים שגדלו גדילה בלתי חוקית בצד הדרך. ראבק, כאילו שאין לי מספיק הריסות בתים בארץ שאני צריך לנסוע עד לטירו כדי לחזות בזה.

—

והנה הם הגיעו גם אל הצ'אי שופ האהובה עלי. אותה צ'אי שופ בפינת הרחוב, חמש דקות הליכה מהאשרם. שם הייתי שותה לפני שנה וחצי, שם "פגשתי" את סוואמי, וגם עכשיו אהבתי לסיים בה את היום, עם איזה כוס חלב חם וממותק. בעל המקום הוא אדם כל כך עדין. הוא ואשתו קנו את המקום לפני כשנה, והוא ודאי ציפה לעונה, בדצמבר-ינואר, כדי לעשות קופה יפה. עכשיו אין לו חנות, ואין לו בית (הם היו גם ישנים שם). אז הם ילכו לישון אצל ההורים, אבל מה על הפרנסה? ראו התמונות:

—

כל העניין לקח יותר מיום. הדחפור בא, הרס קצת, הלך להרוס משהו אחר, ואז חזר להרוס עוד קצת. בין לבין בעל המקום הוציא איזה משהו מבפנים. עמדתי שם בצד, מצלם ועצוב, וחשבתי. הנה מה שחשבתי (לצורך העניין המצאתי דמות שקרויה "יצר הטוב". אבל אין ישות כזאת. כי המצב הבסיסי הוא טוב):

יצר הטוב: תומר, גש ותן 500 רופי לאדם הזה.
אני: סליחה?
יצר הטוב: שמעת יפה מאוד מה שאמרתי. גש ותן 500 רופי לאדם הזה.
אני: זה הרבה כסף לא?
יצר הטוב: לא. זה חמישים שקל. ממש כלום בשבילך.
יצר הרע: לא הייתי אומר "כלום"…
יצר הטוב: זה לא ישנה את המצב הכלכלי שלו בכלום, לכן זה כלום.
יצר הרע: זה עדיין לא "כלום". אפשר לעשות עם זה די הרבה…
יצר הטוב: טוב, אל תקשיב לרשע הזה. גש ותן לו 500 רופי.
יצר הרע: "רשע". ישר מקלל. אני לא רשע. אני הגיוני. אין שום סיבה העולם שתומר יבזבז את מיטב כספו על איזה הודי שהוא ראה בפעם הראשונה שלשום. זה מגוחך.
יצר הטוב: ודאי שיש סיבה. הסיבה היא שההודי הזה צריך את הכסף הרבה יותר ממנו. זאת הסיבה.
יצר הרע: יש כאן הרבה הודים שצריכים את הכסף הזה הרבה יותר ממנו. תומר בטח לא הולך להתחיל לחלק שטרות של 500 רופי לכל דכפין או דצריך.
יצר הטוב: אני בכלל לא מתכוון להתייחס להערה השטנית הזאת. כאילו שמסכנות כללית מכשירה אי-מניעה של מסכנות פרטית. מה הקשר בכלל?
יצר הרע: הקשר הוא שאני לא רואה סיבה טובה למה לתת לו ולא לאינספור קבצנים והומלסים שמפוזרים בכל מקום.
יצר הטוב: תומר אל תקשיב לו, ואתה יודע טוב מאוד שזה הטיעון 'הישן ביותר בספר'. אתה אפילו כתבת על זה פעם משהו.
אני: [אל יצר הרע] הוא צודק…
יצר הרע: בסדר. נניח שתתן (אגב 500 רופי הם קצת יותר מחמישים שקל). אבל לפחות תן למישהו שצריך! הוא לא באמת צריך את הכסף הזה…
תומר ויצר הטוב [ביחד]: סליחה?
יצר הרע: שמעתם טוב מאוד. תוך שבוע הוא בונה לו איזה חושה ומוכר צ'אי אפילו יותר טעים ממקודם.
יצר הטוב: אתה לא יודע את זה…
יצר הרע: זה ניחוש מושכל.
יצר הטוב: ומה שאנחנו כן יודעים זה שעכשיו לאיש הזה נגמרה הפרנסה. אתה יודע מה זה לחיות ללא פרנסה תומר?
אני: זה המצב הרגיל אצלי.
יצר הטוב: אבל לאיש הזה יש אישה ותינוקת. אתה יודע מה זה אישה ותינוקת? לא, הא? אתה פרפר, חופשי ומאושר, חסר אחריות וחסר מחוייבות! אתה לא מבין כלום באישה ותינוקת, ואתה לא מבין כלום באין-פרנסה לאישה ותינוקת.
יצר הרע: יש לו פרנסה. תוך שבוע חושה.
יצר הטוב: כרגע אין לו פרנסה. יש לו אישה ותינוקת ואין לו פרנסה.
יצר הרע: טוב תומר, אתה יכול להמשיך להקשיב לכרוכיה המגוחכת הזאת, או שאתה יכול לשמוע לקולו השקול של ההגיון, שאומר לך בברור שהאיש יסתדר, אין סיבה שלא, תהיה לו תקופה קשה אבל הכל יהיה בסדר, ואתה לך עם ה- 500 רופי האלה ותקנה שלושה ספרים רוחניים בחנות של האשרם. אתה יודע על איזה ספרים אני מדבר.
יצר הטוב: ודאי, לך תקנה ספר. ותשאיר כאן איש עם תינוקת שנשבר לו מטה לחמו ושחמישים השקלים שאתה יכול לתת לו יעשו לו את החודש הקרוב, אם לא פשוט יעמידו אותו מחדש על הרגליים!
יצר הרע: ספרים רוחניים.
יצר הטוב: נשבר מטה לחמו!
יצר הרע: אתה פה כדי ללמוד על אלוהים.
יצר הטוב: נשבר מטה פאקן לחמו!!!
יצר הרע: נשבר ויתוקן ואתה המשך בדרך לגילוי האמת.
יצר הטוב: מדובר באשה ותינוקת!!!!!
יצר הרע: בעזרת השם גם לתומר תהיינה אשה ותינוקת. אבל ראשית נגלה את האמת, נכון תומריקו?
אני: אה…..
יצר הטוב: תומר עכשיו תקשיב לי ותקשיב לי טוב. אם אתה לא נותן, עכשיו, לאדם החמוד הזה את אותם 50 שקלים עלובים שאתה יודע יפה מאוד שבשבילך הם שום דבר, אז תן לי לומר לך שכל הרוחניות שלך לא שווה כלום. פשוט כלום. כי אם אחרי יותר מעשר שנים של מדיטצייה יומיומית אתה לא יכול להיות פשוט נדיב, אתה לא מסוגל לעשות מעשה אחד של חסד ללא שום הגיון או צורך, אז לא יצא, ולא ייצא ממך שום דבר. אתה עדיין לא מבין שהעיקר זה פשוט להיות בנאדם טוב??? אתה עוד לא מבין את זה???
יצר הרע: טוב יש את העניין הפעוט ההוא של גילוי האמת…
יצר הטוב: די כבר! ומה תעשה כשתגלה את האמת? תהיה בנאדם טוב, לא? אז תהיה טוב כבר עכשיו! שנאתי מאסתי במדיטציות שלכם ולא אריח בהארותיכם! כי חסד חפצתי ולא רוח, ודעת אלוהים מ'אנרגיות'!
יצר הרע: אמרת "דעת אלוהים"…
יצר הטוב: [צורח] שתוק ותן ת'כסף!!!!!!!!

היה לי ממש קשה פשוט ללכת ולעשות את זה, ולמזלי קרה מה שבדרך כלל קורה כשאנחנו עסוקים יותר מדי בחשיבה: המציאות מתערבת עם איזה מאורע קונקרטי. בדיוק אז ראיתי את אותו מוכר צ'אי נכנס לביתו החצי הרוס כדי להציל כמה דברים. בדרך אל המנורה הוא עצר ליד תמונה של האל שהיתה תלויה על הקיר (לא ראיתי איזה אל בדיוק), וקד מולה קידה קטנה. הוא לא התפלל, רק קד קידה קטנה, טיקסית, של כבוד. כמו איוב ששומר על אמונתו, אותו אדם, בתוך ביתו/עסקו שכרגע נהרס, זכר לכבד את אלוהיו. ידעתי שמופע כזה של אמונה תמימה וטהורה לא יכול שלא לבוא וגמול מיידי בצדו: נכנסתי אל המקום ונתתי לו את הכסף. והוא אפילו ניסה לסרב בהתחלה.

—

אני רוצה להבהיר משהו: הודו נגועה, עמוק עמוק, בשחיתות, נפוטיזם, פרוטקציה, פרוטקשן, עצלנות, שוביניזם, גזענות, תאוות-כבוד, ברוקרטיה מפלצתית, ליקויים רציניים בשלטון החוק ולאחרונה גם לאומנות וסכסוכי דת. כתייר קל לי מאוד להימנע ממפגש אמיתי עם אלו. למי שחי כאן הם עושים את החיים יותר קשים מכפי שהם ממילא. השאלה היא האם אפשר לתקן את כל אלו מבלי לוותר על כל מה שמיוחד כאן. על הקסם שהוא הודו. לא נראה לי. זה בא ביחד. אם הודו היתה מסודרת כמו שוויץ היא היתה גם משעממת כמו שוויץ. ואל תגידו: נשאיר את הטוב ונתקן רק את הרע. זה כמו לומר "אני רוצה את הבודהה אבל שהוא יהיה גם רגיש חברתית", או "אני רוצה את משה רבנו אבל שייתן יותר דגש למיסטיקה". לא רבותי: היתרונות שבאנשים (או במצבים) מסויימים באים יחד עם החסרונות שלהם. משולבים. ניזונים זה מזה. זה לא אומר שאי אפשר לתקן, אבל זה כן אומר שתמיד צריך לראות את הקשרים שתחת ההקשרים, את האיזונים הקטנים שמאפשרים לתופעה מסויימת לצמוח כפי שהיא ולא אחרת.

—

אז הימים האחרונים נתנו לי הזדמנות לראות את ההודים בשעת משבר. תאמינו לי שמה שאני הכי שונא הוא לחזק קלישאות, אבל על כל אזור האסון שררה אווירה של קבלת הדין. נשים לא פרצו בזעקות שבר ותופפו בידיהן על ראשן, גברים לא צעקו שנגמרה להם המדינה, ואפילו לא ניסו להתדיין עם השוטרים. היתה איזו הפגנה קטנה, אחרי כל ההרס: כ- 15 גברים צעקו ססמאות בעומדם על ההריסות, ואחרי 20 דקות שוטרים ליוו אותם אל תוך אוטובוס משטרתי, כי ההפגנה היתה לא חוקית. וזהו. בוודאי ובוודאי לא היתה כל אלימות כנגד המהרסים – אם כי אולי זה מפני שהיא היתה מדוכאת ביד קשה: למשטרה כאן יש מוניטין של אלימות ברוטלית במיוחד. אבל אפילו פנים עצובות אצל חלק מהאנשים לא ראיתי, ובכי בכלל לא ראיתי. באמת, אני לא מגזים (אלא אם אני לא מצליח לזהות כיצד הם מביעים עצב): חלק מהאנשים קיבלו את גורלם, את הרס ביתם, ללא מילה ואפילו ללא דמעה. אז אולי טעיתי כשחשבתי שבעל הצ'אי שופ דומה לאיוב. אולי הודי שיקרא בספר איוב לא יבין בכלל מה הבעיות של הבכיין הזה. הוא בטח שלא יבין איך סיפור כל כך חסר תוכן הפך לספר קודש. כי מה כבר קרה? נהרסו החיים? נו? זה בסך הכל החיים.

[אגב, יש כאן עוד ישראלים. הייתי תמים. פגשתי עוד 3 ישראליות, שתיים מהן גרות כאן…]

אנחנו חיים בעולם של סמלים וייצוגים, מנהלים את חיינו דרך מילים ומושגים, הראש שלנו מלא בתמונות וזיכרונות, ומצד שני ברור שיש בעיה גדולה עם כל סימן או סמל: הם לא הדבר עצמו. בעוד שלרוב נתייחס אל חיי המראה האלה כדבר מובן מאליו, עדות לקושי המובנה שבמלאכת ההסמלה נוכל לקבל ממנהגים קדומים שנשארו איתנו: את אלוהים, למשל, אסור בדתות המונותאיסטיות לייצג, ושמו של האל הוא כמובן מוקד של סודות ומיני טאבּוּ. אנשים בתרבויות אחרות מפחדים ממראות, או לא מוכנים שיצלמו אותם, וגם אנחנו נרגיש פעמים רבות מבוכה אם נשמע את הקול שלנו מוקלט, או נראה את עצמנו מוסרטים בוידאו.

אם כך, גם אם רוב רובם של הייצוגים משמשים אותנו ביעילות רבה (אולי ביעילות רבה מדי, שמסתירה מאיתנו את המימד המזוייף שבהם), ישנם, אם כן, ייצוגים שמפחידים אותנו. אז למה דווקא ייצוג של עצמנו, או של אלוהים, הוא בעייתי בשבילנו? האם הטאבו כאן מסתיר סוד מסויים שאנחנו מפחדים לגלות?

הפילוסוף והמתמטיקאי דאגלס הופשטטר מקדיש את ספרו האחרון, I am a Strange Loop, לנושא הזה, ומנסה להסביר איך אנחנו תופסים את הסמל שיש לנו על עצמנו כאני האמיתי שלנו, ולמה זאת מצד אחד טעות, ומצד שני הכרח לחיים עמוקים ובעלי משמעות. ב- 1979, כשהיה רק בן 34, התפרסם ספרו Gödel, Escher, Bach בו הוא מסביר את הקשרים המתמטיים-מבניים בין יצירותיהם של שלושת הענקים הללו. הספר זכה בפרס פוליצר ונחשב ליצירת מופת, אבל הופשטטר הרגיש שאנשים ראו בו לא יותר מאשר מלכת מחשבת מתמטית ופספסו את הנושא המרכזי אותו ניסה להסביר: "מהו העצמי, ואיך ייתכן שעצמי נוצר מתוך חומר חסר-עצמיות כאבן או שלולית?"

למה אנחנו יותר מתוחכמים מתרמוסטט

לשאלה הזאת באופן ספציפי מקדיש הופשטטר את ספרו האחרון. הופשטטר עסק כל ימיו בעקרונות הייצוג, אם במתמטיקה ואם במדעי המחשב. הוא רואה ייצוג בכל: החל מהדרך שבה אנחנו מבינים את העולם שסביבנו ועד הצורה שבה אנחנו רואים טלוויזיה. לדידו האדם, וחיות רבות אחרות, הן בראש ובראשונה מערכות של זיהוי וייצוג, כלומר שהיכולת שלנו לייצג את המציאות שסביבנו היא שמאפשרת לנו להסתדר בעולם. לדידו יצורים חיים, כלומר אורגניזמים שהאבולוציה עיצבה אותם כך שיוכלו לשרוד, צריכים בראש ובראשונה להתמודד עם האירועים שבסביבתם. לשם כך הם מפתחים אמצעים לחוש ולארגן (בקטגוריות מנטליות) את העולם.

הופשטטר כותב ש"תהום אבולוציונית מופלאה נפתחה בשלב כלשהו כאשר בני אדם נפרדו מקופי-אדם אחרים: מערכות הקטגוריות שלהם הפכו להיות בעלות יכולת להתרחב בצורה אקראית. לתוך החיים המנטליים שלנו נכנסה איכות דרמטית של פתיחות. יכולת התרחבות שבמהותה היא חסרת גבולות."

ליצורים פרימיטיבים, כמו יתושים למשל, היכולת לייצג את העולם החיצון היא מוגבלת מאוד, ואולי מורכבת מכמה סימנים בודדים, כגון "מזון", "זיווג" ו-"סכנה", שמעוררים אצלם תגובות אוטומטיות. הופשטטר רואה בהם מערכות לא מתוחכמות בהרבה מתרמוסטט. ליונקים מפותחים כמו כלבים יש יכולת ייצוג הרבה יותר גדולה כמובן, כולל היכולת לא רק להבדיל, לדוגמא, בין בני אדם לחתולים, אלא אפילו להבדיל בין בני אדם שונים. ישנם קופי-אדם שיכולים לייצג את עצמם: הם מסוגלים לזהות את עצמם בראי, ולא לחשוב שעומד מולם קוף אחר. אולם רק לאדם, כך נראה, יש יכולת לייצג את עצמו, וגם לדעת שהוא מיצג את עצמו, כלומר לייצג את עצמו מייצג את עצמו.

וכאן אנחנו מגיעים ללב הרעיון של הופשטטר, ולשם ספרו החדש: האני, אומר הופשטטר, הוא "לופּ מוזר". ומהו לופּ מוזר? לופּ מוזר הוא מערכת שבה בסדרה של שלבים שמממשים תנועה מעגלית ישנו מעבר על פני רמות שונות של המבנה, מעבר שמורגש כאילו הוא עליה, למרות שהוא מוגבל למערכת עצמה. ייצוג של העקרון הזה אפשר למצוא בציור של אשר "ידיים מציירות":

אם נתבונן בציור עם כיוון השעון יהיה נדמה לנו שישנה עליה ברמת המורכבות: מצִיוּר לצַייר. הבעיה היא שאם נמשיך להתבונן מהר מאוד נראה שגם הצייר עצמו הוא רק ציור – כלומר אין חריגה מהמערכת. דוגמא נוספת לעקרון העלייה המעגלית שלא מגיעה לשום מקום קיימת בדרך שבה אנחנו סוגרים קופסת קרטון: על ידי הצבת כל חצי מכסה מעל קודמו ותחת זה שאחריו, בצורה סיבובית שמשלימה את עצמה. מה שמדהים הוא שזה עובד! הקרטון נסגר, והלופּ מזין ומקיים את עצמו. כך גם האני.

מסך בתוך מסך בתוך מסך בתוך מסך

תופעת הלופּ המוזר קשורה לתופעת הפידבק: אם נכוון מצלמת וידאו אל המוניטור שמציג את מה שהיא מצלמת, ייווצר מה שנראה כמו מסדרון ארוך, הולך וצר, שממשיך כאילו עד אינסוף: נראה מסך בתוך מסך בתוך מסך בתוך מסך וכך הלאה, עד שהפיקסלים של הטלוויזיה כבר לא יהיו יכולים לייצג את התמונה שמשדרת אליהם המצלמה. מה שקורה כאן הוא שהמצלמה מצלמת את המסך, ואז שולחת ייצוג שלו אל… המסך. המסך מציג את ייצוג המסך, ואת התמונה הזאת המצלמה שוב מצלמת. כעת המסך הממשי יציג ייצוג של מסך ובתוכו ייצוג של מסך, ובסיבוב הבא המסך יציג ייצוג של מסך ובתוכו ייצוג של מסך ובתוכו ייצוג של מסך, וכו' וכו'.

הופשטטר מספר בספרו שכאשר הוא ערך את הניסוי הפשוט הזה, הוא כיסה אחרי כמה שניות את עדשת המצלמה בידו, ואז הוריד את היד וחשף אותה שוב. מה שקרה הוא שתחילה המסך כמובן הוחשך, אבל שכאשר אותו "מסדרון אינסופי" של ייצוגי מסך חזר, הוא חזר עם תנועה. מסתבר שהמצלמה קלטה את הזזת היד של הופשטטר, שידרה אותה אל המסך, ואז קלטה את שידור הזזת היד על המסך, ואותו שוב שידרה, וחוזר חלילה (למה חלילה? שוב הפחד הקדמון הזה מלופים!). נוצר גל של תנועה שחזר על עצמו במקצב קבוע – מעין פעימה בתוך המוניטור.

אתם כבר מבינים לאן כל זה הולך: האדם מסוגל (ואפילו מוכרח) ליצור בתוך ההכרה שלו מעגל של היזון חוזר, פידבק, שבו הוא מייצג את עצמו, מייצג את עצמו מייצג את עצמו, וכו', וכו', וכו'. ככה אנחנו לא רק יודעים, אלא גם יודעים שאנחנו יודעים, לא רק מרגישים, אלא גם מרגישים שאנחנו מרגישים, וכך הלאה. על ידי כך נוצר בנו אותו מסדרון פידבק אינסופי, אותה כפילות רבתי של מודעות שמודעת לעצמה שמודעת לעצמה (וכו' וכו'). ובשונה מהטלוויזיה, אצלנו כל רמה שמייצגת את הקודמות מורגשת כאילו היא מעליהן, כאילו היא יודעת משהו שהרמות תחתיה לא יודעות, אפילו כאילו היא שולטת בהן. זה בדיוק הלופּ המוזר שהוא האני שלנו.

הופשטטר לא עומד על כך אבל לדעתי אפשר להוסיף שבמסדרון הזה, מפני שהחיים לא סטטיים, יש גם תנועה. יש בו פעימות. כלומר מסדרון המודעות הזה, אף על פי שהוא נוצר מתהליך פשוט של ייצוג של ייצוג, נותן הרגשה כאילו הוא עצמו חי. כאילו בו עצמו יש ממשות, כאילו הוא עצמו ישות חיה (ולא כל האורגניזם שמאפשר את התהליך הזה של המודעות העצמית). אבל האני הוא לא יותר מאשר צריחה חדה שחוזרת על עצמה, כמו פידבק של מיקרופון הקולט את מה שהרמקול שהוא משדר אליו פולט. ודבר כזה יכול להוציא אדם מדעתו.

נחזור להופשטטר: הוא טוען, אם כן, שמפני שבני אדם הם מבנים מַקרוסקופים ביקום שהחוקים בו פועלים במימדים מיקרוסקופים, ומשום הצורך בייצוג מובן, כללי, של אותם חוקים, עולה במוחו של אדם, החל מגיל מסויים, דפוס של ייצוג, מבנה אבסטרקטי שמתוכו עולה הרגשה של עצמיות. כלומר כאשר אורגניזם מסוים מצוייד בתפיסה חושית ובמערך המשגת מושגים ברמה גבוהה, אותו מערך ייפנה בשלב מסויים (ובלתי נמנע) אל האורגניזם עצמו, וגם אליו, אל מערך היצוג, עצמו. הוא יבנה מושג של עצמיות וינפח אותו בהיזון חוזר אינסופי. ייווצר לופּ שנראה מוצק, ומורגש כמקור התפיסה עצמה. זה האני.

אז למה בעצם יוהרה היא חטא? ואוננות?

כאמור, פירושו של הלופּ הוא שהמושג הזה יהיה מיוחד, שכן הוא יהיה "חי" יותר מכל מושג אחר: המושג של אמא שלנו הוא מושג מתפתח כמובן, אבל "מבחוץ" – אנחנו בונים אותו מתוך היחסים שלנו איתה. המושג של האני שלנו נבנה מתוך התבוננות פנימית בינינו לבין עצמנו. הוא כמובן מפורט ומורכב הרבה יותר, אבל הוא מיוחד גם בזה שהוא ימשיך ויכלול את עצמו, ויכלול את עצמו כולל את עצמו, וכך הלאה והלאה בכל רגע של מודעות עצמית. זהו לופּ אינסופי בעל פעימה חיה, שייתן לאותו מושג אשלייה של חיות.

לכן אולי יש ביוהרה משהו לא נעים, והיא אף נחשבת לחטא בדתות רבות: הכניסה לעוד שלב של רפרור עצמי, של ייצוג של עצמנו על ידי עצמנו: כאשר המתאגרף המהולל מוחמד עלי אמר "I am the greatest" הוא בנה על העצמי שלו (שבעצמו, כאמור, בנוי כלופּ שכרוך סביב עצמו) עוד קומה של לוּפִּיוּת, עוד רובד של ייצוג עצמי. האני, שהוא כבר לופ חסר יסוד מוצק, מעז לפנות אחורה ולאשר את עצמו! בכך הוא מוסיף חטא על פשע, או שקר על כזב. ואם כבר חטאים, אולי גם אוננות סובלת מאותה דעה קדומה נגד רפרור עצמי: גם היא מנכיחה את הלולאתיות שבקיום האנושי, כאשר האני מענג את עצמו באמצעות עצמו.

וכמו שההבדל בתפיסת האני בין האדם לבעלי החיים תלוי בכושר ליצור מושגים, ומושגים על מושגים, האם ייתכן שיש הבדל גם בין בני אדם על פי אותו קריטריון? כלומר האם ייתכן שמי שמסוגל להמשיג בצורה מפותחת, ברורה, עשירה יותר גם ייצור אני מפותח, ברור ועשיר יותר? אם כן, הרי שהיתרון שלו יתגלה במהרה כחיסרון, אם וכאשר הוא יאמין שאותו אני אדיר שהוא ברא בנפשו הוא מציאות אמת. האם לכן אנשים פשוטים, חסרי השכלה, הם פעמים רבות יותר אותנטים, יותר ישרים, אפילו יותר טובים – כי הם מסתפקים בדימוי דהוי של אני, כי הם לא יצרו לעצמם את אותה פירמידת אני אדירה שאליה במהירות משתעבדים? האם לכן כדברי חז"ל "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", כלומר כל מי שחכם יותר הוא גם בעל אגו גדול יותר?

אז הבודהיסטים משלים את עצמם?

ומה עכשיו, אחרי שאנחנו יודעים שהאני שלנו הוא בסך הכל לופּ מוזר? האם אפשר לוותר על שירותיו? הופשטטר חושב שמכיוון שאנחנו יצורים שחיינו תלויים בייצוג, אי אפשר לעולם להיפתר מאותו ייצוג חי של "אני". הוא חושב שהבודהיסטים למיניהם משלים את עצמם. האני הכרחי לצורך הישרדות – "המצב האנושי, מעצם טבעו, הוא מצב של אמונה במיתוס" הוא טוען. אבל מה אם לא צריך לגמרי להיפתר ממנו, אלא רק לשים את האגו במקומו? האם כך נוכל בכל זאת לחיות לא במיתוס, אלא לחיות באמת? כולי תקווה.

[אחרי הרשימה הקודמת שדנה קצת בסמלים, עלה בתזמון מוצלח באנרג'י המאמר הזה שכתבתי לפני כמה שבועות]

זקני טירוונאמאלאי לא זוכרים תחילת יולי כל כך ידידותית למשתמש. מזג האויר בטירו' נוח, וזה כנראה לא יימשך זמן רב. אבל עכשיו נוח, ואני כאן עכשיו. כלומר באשרם של רמאנה מהארישי. כתבתי אליהם מראש (הכתובת באתר) והם הסכימו לקבל אותי לשבוע עם אופציה להארכה. נתנו לי חדר במגורי האורחים.

חיי אשרם הם חיים נעימים ומחזוריים: כל יום והטקסים שלו, כל שנה והחגים שלה. ככה זה לפחות כשהגורו מת לפני כמעט שישים שנה וכל מה שיש זה זכרונות. דת בהקמה. אה כן, יש עוד משהו: שאקטי, כמובן, שאקטי. אבל נגיע אל זה מאוחר יותר. רמאנה מת ב- 1950, ומאז האשרם פועל על טייס אוטומטי. זה לא רע: הם מאורגנים היטב, כסף לא חסר (יש מספיק גם לממן בתי ספר ומרפאות באזור ומפעל הזנה לעניים), והעיקר: סגל מובחר של ברהמינים דואג לטקֶס טקסים כמעט כל שעה עגולה.

הטקסים כולם מתרחשים בקודש הקודשים של האשרם, הוא ה"סמאדהי" של רמאנה, כלומר המאוזוליאום שלו: אולם ענק (ראו תרשים: כל C) בו מקדש (סביב A) שמתחתיו קבורות עצמותיו של המואר (כן: קדושים ההודים לא שורפים, אלא קוברים). שם מתבצעות הפּוּג'וּת כל יום כל היום, ועל הלינגם השחור בוהק, שמשמש למעשה כמצבה לרמאנה, נשפכים כמויות נאות של שמנים ומוצרי חלב.

מה שיפה באשרם הזה, לבד מהרוגע ונועם ששורים עליו, הוא שהוא אבן שואבת לעשרות עולי רגל כל יום. כרגע יש בטירו', אני מעריך, לא יותר משלושים מערביים (בעונה, דצמבר-ינואר, יש כאן מאות, כולל עשרות מורים רוחניים), חלקם ממילא עברו לגור כאן (אגב אני הישראלי היחיד, למיטב ידיעתי). אבל האשרם משמש המוני הודים כל השנה כמקור ברכה ונמען תפילה. תענוג הוא להתבונן במשפחות הבאות לכאן על ילדיהן, או על הזוגות הצעירים, או על הזקנים שבאים לכאן לבלות את ימיהם האחרונים בקרבתו של רמאנה. ואל תחשבו שמדובר רק בפשוטי העם: יש כאן הכל: גם משכילים, גם עשירים. השנה שמעתי לראשונה צלצולי סלולרי באולם הגדול. וגם מוסלמים באים. ואפילו נזירים בודהיסטים ראיתי כאן. שמו של רמאנה יצא למרחוק וכמובן שהוא עבר דאיפיקציה כבר מזמן, כנהוג בעדות הודו.

הפרוצדורה היא כזו: עומדים מול המקדש, ושחים אפיים ארצה. אפשר לתת כמה פירות לכהנים כדי שיעלו אותם עולה לרמאנה, ומזה אפשר לקבל חזרה חלק לאכול (פְּרָסָד), וזה נחשב מבורך כמובן. ואז מה שעושים בדרך כלל זה שסביב אותו המקדש נוהגים ללכת במעגלים, כלומר במסדרון שבתרשים הוא מנקודה B והלאה, עם כיוון השעון. מלבד קלוריות זה שורף קארמה רעה ומקצר את הדרך לישועה. אני פחות אוהב ללכת, ומעדיף לשבת. הנקודה החביבה עלי היא E, שם, על הריצפה, אני יושב, מודט, בוהה, קורא, כותב, מאזין לקריאת הוֶדות ובעיקר מנסה לספוג מהקדושה, כלומר מהשאקטי, שלטעמי מאירה את האולם הזה בצורה יוצאת דופן ויוצאת מהכלל. על פי תחושתי ההוויה כאן קלה יותר מהרגיל והקיום קרוב יותר אל מקורו. משהו כאן מפגיש אותך עם ההווה. משהו כאן מהווה אותך היטב. משהו כאן מעמת אותך עם האמת. אבל כן, הבנתם נכון: ברמת העיקרון אני לא שונה בהרבה מאחרון משתטחי הקברים.

אמור לי ממה אתה מנסה להיגאל ואומר לך איזה אופי ילבש המסע הרוחני שלך

יש כאן אחד, אמריקאי גבוה (הוא נשוי ליפנית קטנה – הם גרים כאן) שכאשר הוא מקיף את המקדש-סמאדהי הוא כולו זורח, מחייך בצורה קיצונית, קצוות פיו מתוחות כאילו בכוח אחורה ולמעלה – הוא פשוט מתענג. אבל הוא בין הבודדים שכך. רוב המערביים כאן "לא באו להינות", וזה כל כך ניכר וכל כך עצוב. חלקם כאן חודשים, אולי שנים, ושקועים במעין כובד ראש מדכא, מודטים או משתחווים או מתפללים בכזאת רצינות…

כל כך קל ליפול להלך הרוח האכזרי הזה, שבו אתה תופס את החיפוש הרוחני שלך, את הפעילות הרוחנית שלך, יותר מדי ברצינות, תופס את עצמך יותר מדי ברצינות, וזה כמובן הדבר הכי לא רוחני לעשות. כמו שאלן וואטס אומר: מלאכים יכולים לעוף רק מפני שהם לוקחים את עצמם בקלות.

אם יש משהו ללמוד מהמסורת ההינדית הוא הדגש על כך שבסופו של דבר הכל הוא משחק אלוהי ("Lila"). אלוהים משחק מחבואים עם עצמו, זה הכל. אבל אותם מערביים שבאים מתרבות נוצרית רואים כל גאולה כמחילה על חטא, ולא כהתעוררות מתוך תפיסה מוטעית. להתעורר מחלום, או להבין שקרתה טעות, הרי יש באלו מימד קומי. חשבנו ככה, והנה פני הדברים הם בכלל אחרת! מאבק אם חטא והתגברות עליו הוא כמובן עניין חמור. ושוב: אם אנחנו כולנו טועים הרי ממילא טיפשי לקחת את עצמנו ברצינות. אבל אם אנחנו כולנו חוטאים… אוי, שרק "ירחם השם".

בשביל בני תרבות נוצרית, אם כן, האשרם הוא בעצם כנסייה ורמאנה הוא מעין ישו שאמור לגאול אותם מחטאיהם. בשביל ההינדים (והבודהיסטים) הוא פשוט מישהו שיודע משהו שהם עדיין לא תפסו (אם כי ודאי שהוא עצמו יכול, בנוכחותו, גם לעזור להם לתפוס את העניין ההוא). ובשביל יהודי כמוני הוא כמובן עניין להתפלסף עליו.

כי אמיתית היא, ולא סמל, ולא דגל ולא אות

ועכשיו לעניין מעניין ביותר: מהו לדעתכם מוקד האולם? המקדש, נכון? ולאן, אם הייתם רוצים לשאת תפילה, הייתם פונים? למקדש, נכון? כלומר אם נרצה לבקש מרמאנה שיתן לנו הארה שלמה ומלאה במהרה בימינו, נעמוד, נאמר, בנקודה C, נצמיד ידיים לכיוון A וסביבתה, ונמלמל תפילה זכה, היוצאת מהלב. עד כאן הכל ברור. אבל מה שלא ברור הוא מדוע ולמה הודים רבים שרוצים לבקש מרמאנה בקשות (קרוב לודאי לא הארה, אלא פרנסה, זיווג, רפואה שלמה וכיוצא באלו) פונים דווקא אל אחת התמונות שלו, כלומר לצילומים התלויים, בגודל טבעי, בחמש הנקודות המסומנות ב- D??? אליהן הם ממלמלים את תפילתם, ולא אל המקדש שעל הקבר.

מוזר לא? הרי לי ברור שרמאנה נמצא שם, כלומר תחת הלינגם ובין עמודי השיש השחורים. לשם אני פונה כדי לתת כבוד לגורו הענק, ליד שם אני יושב כדי לספוג שאקטי ולהנות מהקדושה. אז מה העניין עם ההודים האלה? כאילו, הלו? אולי, בוקר טוב? מה יש לכם לחפש בתמונה של הדבר, אם יש מולם את הדבר האמיתי?

או, זה בדיוק העניין: תמונה של הדבר היא בשביל הודי לא רק תמונה של הדבר. היא הדבר עצמו – אמנם ברמת קיום קצת פחות חמורה. כי להודים אין סמלים. כן כן, הם לא מכירים בהפרדה בין הדבר, לייצוג של הדבר. כתבתי על זה פעם את אחד המאמרונים שאני הכי שמח בהם ("הגאונות שבאלילות"), וחבל לי לכתוב שוב, אז הרשו לי לצטט את עצמי:

שלא כמו במערב, שמימי יוון העתיקה התפתחה בו חלוקה ברורה בין המילה לדבר אותו היא ציינה, בין השפה למציאות ה"אמיתית" (דואליזם שבעצם מהווה שילוש, בין המילה, המושג אותו היא מסמנת, והדבר עצמו "שם בחוץ"), בהודו התפתחה תפיסה שונה של השפה, בה, ניתן להציע, המילה והמושג מהווים שלבים שונים של קיום של הדבר עצמו (את האפשרות הזאת העלה בפני פרופ' דוד שולמן). במילים אחרות, המילה היא קיום פחות בחומרתו, במציאותו, מהדבר עצמו, אך עדיין היא חלק ממנו, ואין היא רק יצוג או סמל שלו.

שולחן למשל הוא ברמות שונות של קיום החפץ עצמו אותו ניתן למשש, המושג התיאורטי שיש בראשנו ("משטח עם רגלים המשמש להגבהת חפצים מהאדמה"), והמילה, כלומר רצף הצלילים שאנחנו מוציאים מפינו כאשר אנחנו מתייחסים אליו. בעוד שבמערב שתי הקטגוריות האחרונות היו מהוות יחדיו את ה"סימן" של הדבר, בהודו הן מהוות רמות נוספות, מעודנות הרבה יותר, של קיום, שלבים נוספים של תהליך התרחשותו של הדבר, נפרדות ויחד עם זאת לא-נפרדות ממנו.

על פי תפיסה זו השפה היא חלק בלתי נפרד מהמציאות (ולא יצוג מרוחק שלה), היא קשורה מהותית לחפצים (כלומר היא אינה מוסכמה חברתית שרירותית) ומהווה מדרגה נוספת של קיומם (כמו, אולי, בתהליך האצלה ניאו פלטונית, כלומר מהלך של זרימת שפע אלוהי שככל שהוא מתרחק ממקורו, הופך לאמיתי פחות). מכאן נובע שרעיון של הסמלה זר ומוזר להינדים.

גם בדת העברית הקדומה לא היה קיים אותו פער סמיוטי (כפי שלמדתי מפרופ' משה אידל): פעם לא היו סמלים, והנחת תפילין לדוגמא, היתה הנכחת האל על ידי עטיית דמותו וצורת שמו. האל מצידו היה גם הוא מניח תפילין והקשר שנוצר בינו לבין קהילת עובדיו היה ברור  וישיר. גם "צלם אלוהים" היה, עוד בימי חז"ל, הנכחה של האל בעולם (כפי שאפשר לקרוא בספרו של יאיר לורברבוים בשם זה): זה היה ממש צלם של האל, שנתפס כפי שהצלמים ההודים נתפסים כאן: זה אלוהים בזעיר אנפין! מכאן מובנת ההדגשה על מצוות פרו ורבו: יש להנכיח עוד ועוד את האל בעולם… רק עם המשבר הסמיוטי שהלך וגבר עם חלוף המאות נוצר הפער בין המעשה או הדימוי, לאל. במאה השתיים עשרה הפער כבר היה בלתי ניתן להכחשה, והביא למבוכה גדולה בקרב המאמינים. אז הרמב"ם כתב את "מורה נכבוכים" שהדגיש את הפער, אבל עם הסבר צמוד ("ברור שאלוהים הוא לא באמת מלך בשמיים! זה רק סמל! זה מסמל את שלטונו ואת קבלתנו את עול מלכותו עלינו"). הקבלה שנולדה אז גם היא היתה עוד תשובה לאותו משבר (תשובה מוצלחת הרבה יותר בעיני רוב העם, כפי שההיסטוריה מלמדת), והיא הסבירה את הפער בין העולם לאלוהים על ידי מערכת של אינסטנציות אלוהיות: ספירות. כך היא גם קישרה מחדש בין העולם לאלוהים.

לדוגמאות לתפיסה הזאת קראו את המאמר. העיקר הוא שמכאן מובן למה תמונתו של רמאנה היא רמאנה. כן, זה מחייב תפיסה שונה של אחדות הקיום, כי הרי יש המון תמונות של רמאנה, אז הוא (במידה מסויימת) בהמון מקומות בו זמנית. אבל זה לא מפחיד את ההינדים.

בחנות הספרים של האשרם, בינות טקסטים מיסטיים רבים (שכבר אין לי כוח שיסבירו לי שה- Self הוא הכל והעולם הוא אשלייה וכו' וכו') מצאתי ספר חביב מלא במכתבים ששלחה חסידה של רמאנה, Suri Nagamma שחיתה שחיתה באשרם בשנים האחרונות לחייו של הגורו. במכתב הראשון שבספר (21 לנובמבר, 1945) היא מספרת על החג הגדול של טירו', בו מדליקים להבה ענקית על ראש ארונצ'לה. ביום אחרי זה היא כותבת ש"הבוקר שרי ארונצ'לסווארר התחיל להקיף את ההר עם כל הפמליה של החסידים והנגינה…". שרי ארונצ'לסווארר הוא התגלמות שיווה כארונצ'לה. היא מתייחסת למנהג ההודי להוציא את פסלי האלים ולשאת אותם על מרכבות עץ בעלות אופני ענק, ולהסיע אותם ממקום למקום. אבל שימו לב איך היא כותבת! לא "הפסל של שרי ארונצ'לסווארר", ולא "דמותו של שרי ארונצ'לסווארר" – שרי ארונצ'לסווארר עצמו! כלומר, אם לצטט שוב (אין כמו לצטט את עצמך):

פסלי האלילים אינם ייצוג או סמל (תפיסה המחלקת בינם לבין "הדבר האמיתי" ובכך יוצרת דואליות) אלא הדבר עצמו, אמנם במדרגה קיומית עדינה יותר. הפסל הוא האל, אך האל אינו רק הפסל – הוא הרבה יותר גדול ממנו (לעתים הוא, כאמור, היקום כולו). […] הפסל הוא האל, ובכך מגלם את אחדות הקיום, ואת הזהות השלמה בין המוחלט ליחסי: היקום הוא רצף אחד, תהליך שלם ומושלם שבין אם נתפוס אותו מהזווית האלוהית או האלילית  נדבר על אותה מהות עצמה.

האליל ההינדי הוא למאמין חלק אלוה ממעל ממש ומהווה ראייה ברורה וזמינה לאלוהותו של העולם הזה. בעבודת האלילים ההינדית, שהצליחה לחמוק מפח הסמיוטיקה המערבית ולא לחצוץ בין הסימן לדבר ובין האל לעולמו, הפסל הוא האל ולכן עבודתו היא עבודת האל, ובשום אופן לא עבודה סמלית של בובה המייצגת את האל. אין, על כן, צורך להמתין להתגלות אלוהית או לחכות לשכינה שתרד: האלוהות נמצאת כאן ועכשיו. מולנו. פה. במרחק נגיעה, זמינה לחושים, בדברים הארציים עצמם. עלינו רק להיפתח לאפשרות הזו, החיה.

אתם מבינים את הגאונות כאן? כך ההינדים מנכיחים את האלוהות בעולם הזה, מביאים את אלוהים אל תוך עולם התופעות והזמנים, והאין זה בדיוק התפקיד הראשון והבסיסי של כל דת?

השער לאשרם. בפנים בדיוק זמן חלוקת מזון לעניים.

 

1.7.07

על מטוס סילון
כעלה נידף
אני עף
אל אלוהי הנהרות הנפגשים

שום דבר לא יפריד בינינו
כשאשב בחיקו
למרגלות ארונצ'לה
של אלוהי הנהרות הנפגשים

העולם זורם דרכי עכשיו
לא אני זז – רק הוא
אלוהי הנהרות הנפגשים
שטוף אותי ממני במימיך המטהרים

האור שאני רואה
חום היום
הבל האויר
הם אני
כלומר הוא
כלומר אני

העיפות
כאב הגב
היבלת, הסנדל
הם הוא
כלומר אני
כלומר הוא

מאות טון של ברזל באויר
האין זה פלא?
ודאי פלא גדול הרבה יותר
מהיות אלוהי הנהרות הנפגשים
אני
עצמי ובשרי
מהותי
הוויתי

2.7.07

אני בדילמה: בכל תחנה שהרכבת עוצרת מתחשק לי לקפוץ החוצה ולקנות בקבוק מים מינרלים. חם, ואני צמא מאוד. מצד שני, שעתיים ישבתי על הריצפה ליד השירותים, וסוף סוף יש לי מקום ישיבה. אם אקום אפסיד אותו. בדיקת הדרכונים אחרי הנחיתה עברה מהר מהצפוי, אספתי את התיק גם כן מהר, ותפסתי ריקשה זריזה לתחנת הרכבת של מדרס. הגעתי חצי שעה לפני הרכבת הראשונה, של 7:15 לבנגלור, וארונדהטי הזמינה לי כרטיס לשניה, בעוד שש שעות. הרכבת היתה מלאה אבל כרטיס ללא מקום שמור היה אפשר לקנות. והנסיעה תימשך שש שעות. חבל שלא הסכמתי להצעתה הנדיבה של הדיילת האדיבה במטוס, לכוס מים אחרונה לפני הנחיתה. פחדתי שאצטרך פיפי. אבל מי ידע שתוך שעה בלבד אעבור ממטוס ממוזג אל ריצפת קרון רכבת מפושתן? ריח השתן נישא באפי, חריף ומר, מזכיר לי כמה נורא על הריצפה ליד השירותים. מצד שני יבש בפה, עייפות כללית, ובלב שמחה.

4.7.07

את ארונדהטי פגשתי לראשונה בקורס מדיטציה לפני 11 שנה, במדרס. תיך נהט האן היה אז בהודו, והוא העביר קורס קליל לעשירי העיר. במקרה עברתי בסביבה, ומיד נרשמתי. דהטי היתה שם, כאחת היאפיות. היא לא באמת יאפית, אבל היא בהחלט הודית משוכנזת. לבד מגון עורה היא מערבית לחלוטין: חילונית, פמיניסטית, רווקה בת 33, דוברת אנגלית בלבד (מלבד כמה מילים בהינדי וכמה מילים בשפת אמא, טמילית) ומתנגדת נמרצות לאמריקניזציה של הודו. כאילו שהיה נשאר ממך משהו אם היו מפשיטים את כל מה שאמריקאי בך, אני אומר לה. שתוק, היא אומרת לי.

בילדותה למדה בבית ספר מיסודו של קרשינמורטי. היא גם שמעה אותו מדבר כמה פעמים, אבל היא לא זוכרת כלום. היתה קטנה. כשבגרה לימדה בבית ספר כזה, מתוך אידיאולוגיה. בחורה טובה. אחר כך השלימה תואר שני במדעי המחשב, והיום היא אשת היי-טק בבנגלור. כמו כל הברהמינים, היא אומרת. כן, היא נצר לשושלת ברהמינים, וזה טוב, אבל מהזרם הוישנויי, כלומר לא השיוויי. לא נורא. היא גרה בדירה עם שותף: מזכ"ל גרינפיס בהודו. כן, כבר היה ביניהם רומן. היום, היא אומרת, היא היתה עוזבת את העבודה במחשבים, אותה היא לא אוהבת, ועובדת בגרינפיס, אבל היא חייבת לחסוך כסף כדי לקנות דירה לאמא שלה, שאביה התגרש ממנה והיא לא עובדת, ובגרינפיס לא משלמים כמו במחשבים. 

כשהראתי לה מאמר בעיתון על כך שמי שמתחתן בשביעי לשביעי 2007 מובטח לו, על פי האסטרולוגים ההודים (שאני לא מבין מה להם ותאריך הנוצרי כמובן), שיזווג שוב עם אותה הנשמה בשבעת הגלגולים הבאים היא התפלצה: "על גלגול אחד אני לא מסוגלת להתחייב!".היה כיף: ראינו סרט הודי על המחשב הנייד שלה, יצאנו למסעדות חביבות, דיברנו וצחקנו. אפגש איתה שוב, כך מתוכנן, בבומבי, בעוד חודש.

5.7.07

האוטובוס מבנגלור לטירו' מלא, אבל לא מפוצץ, וזה טוב מאוד. מבחוץ כתוב עליו "ULTRA DELUX", אבל הזמנים שהוא נחשב כזה עברו. הסרט ההודי שמשודר בשתי הטלוויזיות בתוכו, בווליום אדיר, גם הוא ישן, אבל זה רק מוסיף לו חן: צבעי טכניקולור מזוייפים, שירים צעקניים וריקודים צבעוניים, הגברים משוחי בלורית ומטופחי שפם, הנשים עבות בשר וארוכות שיער, ולהשלמת החוויה הסאונד רודף את התמונה בדיוק שנייה מאחור, המירוץ זנוני אבוד מראש. יש עוד חמש שעות נסיעה. בקטנה.

—

אני הוזה, ברור. אוטו-סוגסטיה. שכנוע עצמי. אילוזיה. דלוזיה. טירוף מוחלט. אחרת אי אפשר להסביר את זה: שהראש פתוח ושקט אחרי שעה במקום הזה, אחרי תה ומקלחת ועשרים דקות מדיטציה. הראש פתוח לרווחה, פעור, כאילו הוא אגוז קוקוס גדול שמישהו שבר את חציו הקדמי במכת מצ'טה אדירה, באיבחה אחת, והמחשבות עפו להן לכל הכיוונים, רסיסים של שכל קלים מנוצה, משאירות אחריהן שקט עמוק, סמיך ועסיסי. ובוהק. ברור: אני פשוט הוזה. ומה שחמור הוא שאני נותן לעצמי להזות. חוסר אחריות נפשע. חטא מוסרי כנגד הרציונליות.

תנו לעצמכם להזות מדי פעם. הרשו לעצמכם להיות חסרי אחריות. הרפו מעט. הרפו מהמאמץ המתמיד להיות מבוססים, יודעים, צודקים. לא כל הזמן. פעם ב. האם, אם כן, אני מציע פשוט להאמין בכל שטות? האם אני מבקש לשמוט כל בסיס לוגי, לחתוך בינינו ובין המציאות את חבל הספק הסביר ולהמריא לחלל ללא חליפת חמצן? חלילה. שלל קשקושי הרוחניות בפיטה, בלבולי הניו-אייג' ברופי וחצי לא גורמים לי נחת כלל. צלם בהיכל הם בשבילי. כי הם מתיימרים לפתוח את קודש הקודשים, ולמעשה מובילים אל מדבריות של חול.

אבל גם כאן צדק הבודהה: גם כאן יש לצעוד על דרך האמצע. אז האם יש להישאר תמיד עם שתי רגליים על הקרקע? כן. ודאי. שתי רגליים על האדמה. אבל: לא שתיהן בבת אחת. ככה פשוט אי אפשר להתקדם. אחת על האדמה ואחת באויר, לפניה, מגששת קדימה, שלוחה הלאה, מאמינה שיהיה היכן לדרוך, שתמצא משען גם בטרה אינקוגניטה.

כי הבעיה שלנו, כפי שמזכיר הגורו המערבי ראם דאס, היא לא שאנחנו מתעקשים לדעת, אלא שאנחנו מתעקשים לדעת שאנחנו יודעים. כלומר, אנחנו לא מסתפקים בזה שאנחנו יודעים משהו (ואנחנו, כלומר הרבדים העמוקים בנו, יודעים כל כך הרבה), אלא אנחנו מתעקשים לדעת את זה במילים, לנסח את זה לעצמנו (עצמנו, ברבדים השטחיים, הרדודים), לדעת שאנחנו יודעים. אפשר לראות את המנגנון הזה במהופך בניסיון לא לחשוב על פילים לבנים. כמובן, זה לא אמור להיות קשה. רוב הזמן אנחנו ממילא עושים את זה. הבעיה היחידה היא שגם אם נחשוב על דברים אחרים כדי להעסיק את המוח, נמלה ראשנו בכל דבר ועניין שאיננו פיל לבן, הרי שנחזור מדי פעם רק כדי לבדוק, רק כדי להיות בטוחים שאנחנו באמת לא חושבים על פיל לבן. והנה חשבנו על פיל לבן. כך אנחנו מתעקשים לבדוק הכל: כל הנחה וכל תחושה, כל חוויה וכל רגש. מתעקשים לנתח הכל עם אותה עין צופיה ובוחנת, עם אותו סכין מבריק ומדויק של ודאות מדוקדקת. והשלם פשוט לא יכול להתגלות כאשר הוא מנותח וגזור לחלקים. או כשמצפים לו, אורבים לו כדי לתפוס אותו מיד כשהו בא.

אבל יותר מכך: אנחנו מתעקשים כך גם להרגשי, ולהדגיש, שאנחנו קיימים. נחזור שוב ושוב אל עצמנו רק כדי לודא שכן, הנה אנחנו. לא נעלמנו. אנחנו כאן, חלק מהעולם. חלק נפרד. עצמאי.

מבינים? יש כאן כמה בעיות חמורות עם כושר החשיבה שלנו: בעיה אחת היא שהוא מנסה לתפוס את מה שהוא לא יכול. את השלם. בעיה שניה היא שהוא מאשרר את קיומנו כישות נפרדת ונבדלת מאותו שלם (וזה, למי שלא יודע, לא נכון). ויש עוד כמה בעיות. אבל הבעיה שאני דיברתי עליה מעלה היא שהוא לא נותן להתקדם. הוא מתעקש לחזור ולבדוק, לחזור ולבסס, גם אם מה שהוא בודק אינו כרגע בר ביסוס. כי עוד מעט, כאשר הרגל שנשלחה קדימה תחזור ונפגוש את האדמה, אז יבוסס אותו הדבר. אבל כרגע עדיין אי אפשר לתפוס את זה. וכושר החשיבה שלנו לא נותן לנו לעשות את הצעד הזה: הוא קופץ מיד אל תוך הריק, אל תוך הרווח בין המחשבות, ומכניס שם עוד איזה מחשבה, או איזה רצון, או איזה זיכרון. לכן גם כשאנחנו כבר מתחילים להיפתח, מתחילים להרגע אל תוך ההוויה, הוא "בודק". הוא רק בודק. הוא בודק אם זאת אכן ההוויה, זה הכל. אבל הבדיקה הזאת מחזירה אותנו אל האדמה בבום. שתי רגלים שלא זזות אפילו מטר. אז יש כאן בעיה אינהרנטית עם חדוות הביסוס, בעיה פנימית עם הרצון לדעת שאנחנו יודעים, שלא נותנת לנו לגלות את מה שאנחנו ידענו תמיד ושכחנו.

זה באמת הוא, כושר החשיבה. היכולת לנתח ולבדוק. זה לא נשלט וזה לא אשמתנו. אבל עם תרגול מדיטטיבי נכון אפשר ללמוד לותר עליו, לתת לו להרגע, להרפות. וכמובן, מזל שיש את טירוונאמאלאי, שלא משאירה ברירה אלא להרפות. אלא להזות. ולזה יקרא מקום קדוש.

—

לילה. חשוך. פנסי הרחוב מעטים ושלוליות האור רחוקות אחת מהשניה, לא יוצרות אפילו אשלייה של זרם שוטף. הבאבות, הסאדהו, הסניאסים, הנזירים הנודדים פורסים את המחצלות שלהם בצידי הכביש הראשי. המחפשים הרוחניים המערביים קונים בקבוק אחרון של מים מינרלים ללילה. אני מצחצח שיניים ונושא תפילה של הודיה.

 

 

 

 

[השבוע חוגגים יומולדת לדלאי לאמה. לרגל המאורע (כנראה) יצא אחד העיתונים הרציניים בהודו, The Hindu, עם שני מאמרים מעולים על הנעשה בטיבט. כתב אותם עורך העיתון, אחרי שביקר שם בחודש שעבר. המאמרים די פרו-סינים: הוא מדגיש את סכומי הכסף האדירים שמשקיעה בייג'ינג בפיתוח האיזור, במתיחת קו רכבת (שכבר הגדילה את הסחר ב- 75%!), בבניית בתי ספר (תחת התיאוקרטיה של הדלאי לאמה היו 95% אנלפבתים) ועוד. מישהו אמר "כיבוש נאור"? אל תתעצבנו: קראו המאמרים (ראשון, שני).

אחד הקוראים החרדיים של הבלוג שלך אלי מייל עם התייחסות לרשימה הקודמת. מסתבר שג'איה קלעה לדעת גדולים, שאף הוסיפו על דבריה חכמה וחסד. הנה דבריו: הרעיון על כך שהחויה נגמרת עם הדיבור, ופתרון הדילמה שלך, מופיע בספר חסידי של תלמידו של הבעל שם טוב, רבי פנחס מקוריץ: "אם ראית דור שהתורה חביבה עליו פזר (ס"ג ע"א), פירוש, שעל ידי הדיבורים יצא ממך החיות, כמו שנאמר נפשי יצאה בדברו וכו'. [ואם ראית דור שהתורה חביבה עליו, אף על פי שעל ידי הדיבורים תצא ממך החיות, מכל מקום] פזר חיותך כדי להחיות נפשם. ואם לאו, כנס חיותך אצלך, כי טוב יותר שתעבוד עצמך להשי"ת בהחיות" (אמרי פנחס – שער ב – לקוטי ש"ס ומדרשים).]

מחר בבוקר אני נוסע באוטובוס לעמאן, משם ממריא לבחריין, ומשם טס לעיר מדרס שבדרום תת-היבשת ההודית. משם אני טופס את הרכבת הראשונה לבנגלור, העיר בה גרה חברתי הטובה ארונדהטי. אחרי יומיים-שלושה של שלום שלום אדרים באוטובוס לטירוונאמאלאי עיר הקודש, שם אני מתכנן לבלות חודש. מדיטציה וקריאה והוויה. וכתיבה.

אז לגבי הכתיבה: נראה לי שאכתוב, למרות שזאת לא החלטה קלה. לא שיש לי סודות: אני מוכן לדבר על עולמי הדתי עם כל אחד. ולא שאני מפחד שזה ייצא קצת הזוי, מה שאכתוב מהודו. כלומר, זה בטוח ייצא הזוי, אבל לא נורא.

אלא שכפי ששמעתי פעם אישה חכמה מאוד, ג'איה אשמור, אומרת, יש משהו מן הבריחה ברצון לחלוק עם מישהו חוויה, בין היא קשה או יפה. יש כאן איזושהי פריקת מטען, שאולי כבד מדי לשאת אותו לבד. לכן כשאנחנו מספרים על משהו שקרה לנו אנחנו מקלים על עצמנו להתחמק מלהיות איתו, מלתת לו לשקוע בתוכנו. אם זה נכון, הרי שהדיבור התמידי על איך אנחנו מרגישים ומה קרה לנו מהווה מקבילה חוויתית-מילולית לשפיכה מוקדמת, או אולי לנטייה בולמית לאכול ולהקיא: המילים מוציאות את החוויה מתוכנו ומאפשרות לנו להתנקות ממנה. אז נכון שתחושת ההקלה היא גדולה, אבל האם בכך לא קילקלנו את הסיכוי שלנו להפנים את מה שקרה לנו, להפוך אותו לחלק מאיתנו באמת?

ודאי שמתם לב לנטייה להתוודות שקיימת בעולם המערבי (נדמה לי שפוקו כתב על זה לא מעט). אם לא, התבוננו בפעם הבאה שאתם בחברת אנשים זרים, נאמר באיזה טיול מאורגן או הפגנה ארוכה או משהו כזה, מה קורה כשיש הפסקה, או מנוחה: אני מנחש שהאנשים ישבו במעגלים ויספרו אחד לשני איך עבר עליהם היום ואיך הם מרגישים עם זה. כאילו מישהו ביקש מהם להתוודות, לשפוך הכל החוצה. זה הפך ממש מסורת, שכל אחד מספר מה איתו. אז אולי זה נכון מה שאשמור אומרת, שיש בזה איזה בזבוז של החוויה החוצה, שרפת הכוח (הטרנספורמטיבי?) שהיה בה.

גם ידידי אסף כתב השבוע על כוחה המשחרר של המילה. השאלה היא האם תמיד אנחנו רוצים להשתחרר ממה שממלא אותנו – או מתי: האם ייתכן שיש חכמה בהמתנה לפני הפריקה, בהריון לפני הלידה.

אגב, מתוך התובנה הזאת אפשר גם להבין את הכעס הידוע על בחורים שאחרי שהיו עם מישהי מיד "רצים לספר לחבר'ה": לא מפני שהם מוציאים "שם רע" לבחורה, אלא מפני שהם מחללים איזו קדושה שהיתה נצורה באינטימיות, ברגע קסום של קרבה, של פגישה, של אמת. במודע או שלא במודע הם בורחים מאותה אמת, שהיא גם אהבה.

לכן אני מהסס אם לכתוב כל מה שקורה לי, לנפשי, קורה ביני ובין אלוהי, ובתוכנו. האם זה לא יבזבז איזה אוצר שהיה יכול להזין אותי? האם זה לא יחלל איזו קדושה פרטית, כלומר יחשוף אותה ברבים, מעורטלת, ויהפוך אותה מהוויה למילים?

נחיה ונראה. אנסה לכתוב כמה שאוכל, וודאי לא אכתוב הכל. בכל מקרה, תגובות אין לי כוח לבדוק, אז אסגור את האפשרות הזאת. עם הקוראים סליחה.

ציוד

טוב, חוץ מכובע וקרם הגנה וכדורים במקרה של מלריה אני כמובן לוקח ספרים:

• The Dawn Horse Testament המהדורה הראשונה, 1985. זהו ה- magnum opus של המורה הרוחני המוכשר והמגלומן אדי דא. כתבתי עליו מאמר מחולק לשניים (חלק א' , חלק ב'). לדעתי יש בו בהחלט משהו עמוק מאוד, על כל טירופו, ואם התזה שלי נכונה והוא הדרדר והלך עם השנים, כי אז המהדורה הראשונה של הספר הזה אמורה להיות חבל"ז. קראתי בערך מאתיים עמודים מהמהדורה השנייה (1991, ויש כבר מהדורה שלישית מהשנים האחרונות), ואהבתי שם חלקים מסויימים (כלומר, איפה שהוא לא מצהיר שהוא בלבד התגלמות האלוהים על פני האדמה). בכל אופן, היה זה על הספר הזה שקן וילבר הצהיר את ההצהרה המופרכת הבאה:

  This is not merely my personal opinion; this is a perfectly obvious fact, available to anyone of intelligence, sensitivity, and integrity: THE DAWN HORSE TESTAMENT is the most ecstatic, most profound, most complete, most radical, and most comprehensive single spiritual text ever to be penned and confessed by the Human Transcendental Spirit.

  ווטאבר. על הפדיחות של וילבר בנוגע לדא (כולל לינק לציטוט הנ"ל) כתבתי בחלק ב' של המאמר לעיל על דא, אבל גם אם ברור שלא כצעקתה, נראה לי שיש בספר הזה עומק.

• The Origins of man and the Universe של Barry Long. ברי לונג עושה רושם של מורה רוחני רציני וטוב. קראתי את ספרו המפורסם ביותר, Only Fear Dies, ואהבתי הרבה ממנו, אם כי הוא קצת החלטי מדי לטעמי, ובסופו הוא גם מפליג למטאפיזיקה (כל מני מדורי גן עדן וגיהנום) שאני לא יודע על מה הוא ביסס, ולשם מה היא בכלל נחוצה (ייתכן, אגב, שהוא הציג אותה במודע בתור מיתוס, כלומר הצגה אלגורית ולכן מטאפיזית ומובנית של אמיתות פסיכולוגיות ומופשטות, ואם כך אין לי בעיה עם זה). הספר הזה אמור להיות התיאוריה הכללית שלו לגבי מצבו של האדם, ואני מקווה שהיא ערטילאית פחות. בכל אופן, הוא הומלץ לי מפי אדם שאני סומך על חושיו הרוחניים, אז ננסה.
• This is Unimaginable and Unavoidable נכתב לא מזמן על ידי בחור אנונימי בן 24 בחודשים אחרי שזכה להארה. הוא קורא לעצמו בפסודונים Guy Smith. פעם היה לו גם אתר אינטרנט אבל הוא ירד. הספר מלא בשירה אקסטטית ובתובנות פשוטות על החיים המוארים. מעין טאו טה צ'ינג מודרני. יש לי הרגשה טובה לגביו.
• הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח, של היגל, מתורגם ומוער על ידי ירמיהו יובל. התחלתי לקרוא את ההקדמה באנגלית (לפני שסיפרו לי שיש תרגום עם ביאור) והתמוגגתי מהעושר, העומק והגאונות הבלתי ניתנת להכחשה של היגל. אז מה אם הוא חשב שהממלכה הפרוסית הנוצרית היא הביטוי האולטימטיבי של הרוח – כאילו שאנחנו אף פעם לא טעינו. לבו במקום הנכון: לדעתו העולם הוא ביטויו השלם של הרוח המוחלט, וזה בהחלט מספיק בשבילי.
• תורת אחדות ההפכים: התיאוסופיה המיסטית של חב"ד, מאת רחל אליאור. קראתי את הספר הזה לפני שנים והגיע זמן לחזור אליו (נזכרתי בו בעקבות הרשימה על חב"ד מלפני שבוע). אני זוכר את הקריאה בו כחוויה של אושר צרוף על גילוי האוצר הבלום הזה של חוכמה רוחנית עצומה שחבויה בתיאולוגיה המוקדמת של חב"ד.

אלה הספרים. אבל ודאי תשאלו, האם לא נמאס לי לקרוא טקסט מיסטי אחרי טקסט מיסטי? האמת? קצת נמאס. קראתי כבר מאות על גבי מאות של טקסטים של ועל מיסטיקה. והאם, תשאלו, המילה "הארה" איננה מעוררת בי בחילה? האמת? כמו גרעפס אחרי אכילת דגים. והאם לא יותר טוב לקחת איזה רומן "חזק וטוב", כדברי המשורר, ולשקוע בו? האמת? השבוע גמרתי לקרוא את "רישומים של התגלות" של אריאל הירשפלד, וזה אמנם לא רומן, אבל היופי של הכתיבה ועדינות התובנות שהיא מעטרת לא יכולים שלא לעורר חוויה רוחנית אצל הקורא הקשוב. אז למה לא לקחת איזה ספר שכזה? אין לי תשובה טובה. כוחו של הרגל.  

—

באחד הימים בשבוע שעבר פתאום הכל נראה לי טיפשי: ואולי לא היו הדברים מעולם? ואולי הכל קשקוש בלבוש? אולי כל הדיבורים על רוחניות, ואלוהים, ודת, ואין-אני, הם אשלייה עצמית, טריפ שהכנסתי את עצמי אליו מהסיבות הכי אגואיסטיות – או גרוע מכך: משום סיבה בכלל, אלא סתם כי זה מה שעושים אנשים: חיים בתוך סרט.

נכון שאני מרגיש כך וכך, חווה כך וכך, מבין כך וכך, (חושב ש)יודע כך וכך. אז מה? כל כך הרבה אנשים השלו את עצמם בעבר, ואני ודאי לא חסין מאשלייה. ואפילו אם כל מה שאני חי ויודע הוא אמת, האם לא משולות כל אותן חוויות וידיעות לדגים צבעוניים הכלואים בתוך אקווריום הסובייקטיביות שלי? ואם כך, איזו משמעות בעצם יש להם וליופיים?

אז אולי אין אלוהים ואין קדושה, אין משמעות ואין עומק, ויש רק חיים פשוטים, קרים בחורף ודביקים בקיץ? ואולי האושר האמיתי, גם מול פני המוות, גם מול פני הסבל האדיר של האנושות, גם מול פני מיליארד גלקסיות וקבוצות-כוכבים וחלל אינסופי שבתוכו אנחנו פחות מכלום, הוא לשתות תה בבוקר עם אהובתך, אחרי לילה בו ישנתם יחד על אותה מיטה? ואולי אני עושה שטות איומה שאני נוסע?

כך חשבתי. ופחדתי. בחסידות היו אומרים שזהו קיטרוגו של היצר הרע. ניקוס קאזאנצאקיס היה קורא לזה 'הפיתוי האחרון'. אפשר להיות פחות דרמטיים ולומר שזה פשוט רגליים קרות. כך או כך, מחר בבוקר אני נוסע באוטובוס לעמאן, משם ממריא לבחריין, ומשם טס לעיר מדרס שבדרום תת-היבשת ההודית. משם אני טופס את הרכבת הראשונה לבנגלור, העיר בה גרה חברתי הטובה ארונדהטי. אחרי יומיים-שלושה של שלום שלום אדרים באוטובוס לטירוונאמאלאי עיר הקודש, שם אני מתכנן לבלות חודש. מדיטציה וקריאה והוויה.

 

["רופאים ללא גבולות" שלחו אלי מייל ובו לינק למצגת על הפעילות שלהם בדרפור, וגם לינק למי שרוצה לתרום להם כסף, כדי שיוכלו להמשיך לפעול שם למען הפליטים. התרומה המינימלית היא 35$, סכום שלא ישנה בכלום את המצב הכלכלי של כל אחד מאיתנו, ושיכול לתת חיים, פשוטו כמשמעו, לאנשים שגורלם נורא בצורה שלנו קשה אפילו לדמיין]