אתמול בבוקר, בגיל 98, הלך לעולמו דאגלס הרדינג, אחד מהמורים הרוחניים הגדולים של המאה העשרים. הרדינג, ארכיטקט במקצועו, הקדיש את חייו הבוגרים להעברת הדרך הרוחנית שפיתח, שבמרכזה עמד חוש הראייה, והדרישה לראות את העולם במקום לחשוב אותו. הוא לא הקים לעצמו אשרם ולא דיבר גבוהה על תחילתו של עידן חדש, אלא נדד בכל העולם מנסה לא ללמד, אלא פשוט להראות לאנשים, במובן המילולי ביותר,  שכבר כאן ועכשיו הם מביטים לא מתוך זוג עיניים, אלא מתוך הריק האדיר שהוא העולם כולו.

הוא נולד ב-1909 באנגליה למשפחה פונדמנטליסטית נוצרית אדוקה ביותר. ילדותו אמנם כיוונה אותו לחיפוש רוחני, אך ספרים, עיתונים, תיאטרון ומוזיקה נאסרו עליו, וכך הכלים שעמדו לרשותו היו מוגבלים. אחרי שהתמרד במסורת ונודה ממשפחתו, חיפש בנחישות תשובה לשאלה הבסיסית ביותר: "מה אני?". יום אחד, דווקא בעת טיול בהרי ההימלאיה, זה קרה:

מה שקרה בעצם הוא דבר פשוט וחסר ברק בצורה אבסורדית: רק לרגע הפסקתי לחשוב. היגיון ודמיון וכל פטפוט מנטלי שקטו. לראשונה המילים באמת חמקו ממני. שכחתי את שמי, את אנושיותי, את היותי דבר, את כל מה שניתן לקרוא לו אני או שלי. העבר והעתיד נפלו ופגו. היה זה כאילו נולדתי באותו רגע, חדש לחלוטין, חף מתודעה, חופשי מכל זיכרון. רק העכשיו היה קיים, הרגע הנוכחי ומה שהיה בו. להתבונן היה מספיק. ומה שמצאתי היו מכנסי חאקי המסתיימים בזוג נעליים חומות, שרוולי חאקי המסתיימים בכל צד ביד ורדרדה, וחזה-חולצה חאקי המסתיים למעלה ב – בהחלט בכלום! ברור שלא בראש. (מתוך ספרו הראשון On Having no Head).

הרדינג ראה שהוא למעשה לא אגו קטנטן העטוף בעור, שמציץ דרך זוג עיניים מפוחדות בקודקודו – הוא ראה, פשוט ראה, שהוא הכוליות האחת הבוהקת אשר נמצאת גם מאחורי, אך גם לפני העיניים. הוא לא בתוך הגוף – הגוף הוא בתוכו, שכן אין ולו דבר אחד שנמצא מחוץ לו! הסוג המיוחד הזה של ראייה הלך ודהה עם הזמן, אך הרדינג ידע שבעצם, מכיוון שזה למעשה מצב הדברים כהוויתם, מכיוון שזו האמת, המודעות המיוחדת הזו להווה כפי שהוא נמצאת בכל רגע בהישג יד – או עין – כל שיש לעשות הוא להפנות את המודעות לריק שנמצא בבסיסה.

זה מה שהוא עשה, וזה מה שהוא לימד אחרים לעשות: הוא פשוט היה מבקש מהם להפנות את תשומת הלב למקום שממנו הם מביטים, במקום לחפצים שאותם הם רואים. הנה דבריו:

כאשר אני מעיז לשים לב, להתבונן פנימה על מה שאני מביט ממנו החוצה, לראות מה אני קולט מעצמי בטווח אפס במקום לדמיין מה אחרים קולטים ממני בטווח שני מטר למשל, כי אז אין אני מוצא כאן שום צורה, שום צבע, שום אטימות, שום גבולות, שום דבר כלל.

עם זאת ברור שאין זה "כלום" בלבד. ראשית, אני מודע. הריקות הזו כאן מודעת לחלוטין לעצמה כריקה; היא נהנית מעצמה כצלילות מבריקה. שנית, ובדיוק משום שזה כלום, זה הכל. זהו חלל, מקום לעולם לקרות בו. אני חלל, אבל חלל מלא, בו מוצגים הגוף הזה, הידיים והרגליים הללו, האנשים והמכוניות והבתים הללו, וכדומה, כולל כל המחשבות והרגשות שהם מעלים. ריק מעצמי, אני מלא בכל השאר… לראות, לחיות מהאמת הפשוטה הזו, פירושו להיות מי שאני באמת. וזה הכל.

לא פשוט לקבל את דבריו, ודווקא משום שהם עצמם נראים פשוטים, אם לא פשטניים. 'מה, זה הכל?' אנחנו שואלים את עצמנו? פשוט לשים לב… ואז לראות? והרדינג משיב: כן, זה הכל. אלא שאת הראייה המיוחדת הזאת יש לשמר, לטפח, עד שהיא הופכת לטבע שני. ואז לטבע ראשון.

את המודעות המיוחדת הזו הרדינג מעביר בעזרת סדרה של "ניסויים", בהם הוא מבקש מהתלמיד לראות (ולא לחשוב) את המציאות ולהכיר בה. הניסוי הראשוני והפשוט ביותר הוא ההצבעה בעזרת האצבע אל הפנים שלנו והדרישה לראות אל מה בעצם האמצע מורה. התשובה: אל כלום גדול שבתוכו נמצא הכל (עוד ניסויים ניתן למצוא בעברית כאן וכן באתר שלו).

כאשר נפגשתי לראשונה עם תורתו, לפני יותר מעשר שנים (דרך ספרו הנ"ל), לא הצלחתי להבין מה הוא רוצה ממני. לקח לי זמן מה לעכל את הפשטות שבדבר, וגם להתגבר על הנטיות המובנות של המיינד לראות את העולם בלי להיות מודע לפעולת ההכרה עצמה. אבל מרגע שהסוד הזה נגלה לי הייתי חסיד נלהב של השיטה שלו, הגאונית בפשטותה, ואף כתבתי לו מכתב תודה על האוצר הגדול שגילה לי. שנים לאחר מכן פגשתי את הרדינג בארץ, במסגרת סדנאות שאירגן יוסי מורגנשטרן. טוּב הלב שלו והומור שאפף את כל הווייתו הקסימו אותי כל פעם מחדש. הוא לימד, כמעט עד יום מותו, באותה קלילות בה תפס את עצמו, ובנוכחות שלו היה משהו שבבת אחת הרגיע ועורר השראה.

נדירים הם המורים שמפתחים דרך רוחנית מקורית לגמרי. נדירים הם המורים שמתמידים בדרכם כל ימיהם, ולא נכנעים לפיתויי האגו. נדירים הם המורים שבאמת ובתמים מקדישים את חייהם להעברת התובנות שגילו הלאה, ללא בקשת תמורה או רדיפת פרסום. דאגלס הרדינג היה אחד מהנדירים.

לאתר הרשמי של הרדינג
לספריו של הרדינג
למאמר שלי על שיטתו של הרדינג

המאמר הנוכחי מופיע היום גם באנרג'י

בני ציפר כתב לא מזמן על הקסם שביומנו האישי של ר' חיים ויטאל, ואני מיהרתי לשים ידי על הספר, "ספר החזיונות", שיצא לפני כשנה במהדורה יפיפיה על ידי מכון בן צבי (ההדיר והוסיף מבוא – שלמדתי ממנו רבות – והערות משה פיירשטיין). מתוך היומן קל לראות כי הרב חיים ויטאל (1542-1620) היה טוען נוסף למשיחיות, כמו רבים לפניו ואחריו, וכמוהם בדיוק גם הוא לא הגשים את החלום שלחשה לו גאוותו. וזה אכן, כך נראה לי, הסיפור כולו, כפי שמיד יתברר.

קשה להפריז בחשיבותו של ר' חיים ויטאל (להלן: רח"ו) בתהליך התפתחות הקבלה. לא רק שהיה תלמידו הישיר של האר"י הקדוש מצפת, הוא גם כתב את תורתו (האר"י מיעט לכתוב), והגירסה שלו לקבלה של האר"י היא למעשה הגירסה שהתקבלה בקרב רוב רובם של המקובלים עד ימינו.

קשה גם להפריז בחשיבותו של הרעיון המשיחי, ללא ספק אחד התרומות הגדולות של הדת היהודית לעולם, שכן בעוד תרבויות אחרות תפסו את הזמן כמחזוריות מעגלית שמובילה שוב ושוב אל אותו המקום, או תהליך עקבי של הידרדרות והתרחקות מתור-זהב ארכאי, ראתה היהדות בהיסטוריה אפשרות להתגלות אלוהית וזירה לשכלול ולהתעלות של המציאות, עד לגאולה השלמה.

הגאולה ביהדות בעיקרה אינה פרטית אלא כללית, של האומה והאנושות כולה, והשיחרור שמדובר בו אינו הפרידה מהגוף והעלייה של הנשמה לגן עדן (כמו בנצרות, ברובה), או הבקעה של ההכרה האינדבידואלית מתוך האשליות שנתפסה בהן (רוחניות הינדית ובודהיסטית), אלא התנערות מעול "שעבוד מלכויות" וכינון מחודש של מלכות בית דוד הקונקרטית, כאן, על האדמה המקודשת של ארץ ישראל הממשית.

קל לראות איך הרעיון הזה חדר, כמו וירוס מנטלי, אל ההכרה הקולקטיבית של המערב, וכיצד תנועות משיחיות רבות, ממסעות-הצלב ועד המרקסיזם, ינקו ממנו את ניצוץ החיים שלהן. דוגמאות אלה מועילות גם לצורך הבנת הדיאלקטיקה הממזרית החפונה בלבו של הרעיון המשיחי: תנועה שאמורה תמיד לשחרר את האדם ולשפר את העולם, מביאה על פי רוב לשעבודו המוגבר והאלים, ולניוון, אם לא לחורבן כללי.

משיחים היו תמיד. כלומר משיחי שקר, שכן עד לימינו אף לא משיח אחד הצליח לממש את מה שהבטיח. המפורסמים מבין אלו שהצמיחה היהדות הם כמובן ישוע מנצרת, בר-כוכבא ושבתאי צבי, אבל גם בימינו לא חסרים טוענים לכתר, מהיהודי המסורתי ועד לניו-אייג'י המגוחך. המשותף לכל אלו היא האמונה הבלתי מתפשרת שהאמת, וכל האמת, נמצאת אצלם בכיס, וזאת למרות כל העדויות המוחשיות המצביעות כנגדם, ולמרות שהם ודאי מודעים ויודעים על מקרים רבים בהם אחרים חשבו בדיוק כמוהם והוכחו מאוחר יותר כשוטים, תמימים או אפילו, חלילה, שרלטנים.

"ספר החזיונות", כאמור, הוא יומן אישי של טוען נוסף לכתר, ואם שאיפתו של רח"ו אינה, כאמור, מקורית, הרי שכתיבתו אותה ביומן דווקא כן. יהודים מעטים מאוד כתבו יומן אישי, ועוד פחות יומן המתעד את חוויותיהם הרוחניות והמיסטיות – איכשהו זה לא ז'אנר שיהודים התחברו אליו (בעבר). רח"ו הוא ללא ספק הראשון שניהל יומן שכזה, ומיומנו אפשר לקבל איזו תחושה של האדם שמאחורי הרעיונות. ואפשר גם למצוא שם בבירור את שאיפותיו המשיחיות, שאיפות שבמרכזן עומד הוא עצמו.

כדאי להבין את הרקע להתעוררות המשיחית שלו: ר' חיים ויטאל אמנם נולד חמישים שנה אחריו, אבל גירוש ספרד (1492) היה ברקע לפעילותו ולשאיפותיו. עומק הטראומה שהגירוש הותיר בקרב היהודים היה אדיר, ודווקא מהמצוקה הגדולה הזאת עלו ופרחו תקוות משיחיות גדולות לא פחות (כן כן: כשטוב מאוד זה סימן לבואו הקרוב של המשיח, וכשרע מאוד זה סימן לבואו הקרוב של המשיח – הגיון תיאולוגי דווקא יש בזה: הרי מצב קיצוני הוא תמיד נקודה של מפנה, או שבירה).

ראשית המאה השש-עשרה היתה מלאה במשיחים, ואפשר לציין לדוגמא את שלמה מולכו שניסה להגיע אל האפיפיור כדי לגייר אותו ולבסוף עלה על המוקד (ב- 1532). באותה תקופה גם גדלה מאוד בקרב היהודים תפוצתם של גילויים מפי כל מני שליחים שמימיים ומלאכים ("תקשורים", כפי שהיינו קוראים להם כיום), יותר מאשר בכל תקופה לפני כן, ועל כל אחד להחליט האם לפרש עובדה זו כראייה לכך שכאשר רע לנו אנחנו מוצאים את אלוהים יותר כי אנחנו מחפשים אותו יותר, או מוצאים אותו יותר משום שאנחנו מדמיינים אותו יותר.

האר"י הגיע לצפת ממצריים בשנת ש"ל (1570), בהיותו בן 36. כעבור שנתיים הוא נפטר (כתוצאה ממגפה), אבל בזמן הקצר הזה הוא פיתח תורה קבלית שגדלה להיות לזרם המרכזי של הקבלה כולה, ולמעשה הנהיג מהפכה בתפיסה הקבלית: הוא הסביר במונחים מטאפיזיים-מיתיים איך האל המושלם ברא את העולם הפגום, וכמובן נתן מרשם לתיקונו של העולם ולהבאתו לשלמות נצחית. (כתבתי על זה כאן).

רח"ו נולד בצפת, ולמד בישיבות השונות של העיר. בשנות העשרים של חיייו עסק באזוטריקה ואף הקדיש שנתיים ללימוד אלכימיה (הוא מאוד התחרט על זה מאוחר יותר). אחר כך למד אצל אחד מגדולי המקובלים, רבי משה קורדוברו, שהיה החשוב שבמקובלי צפת עד שהגיע האר"י. משמת קורדוברו והגיע האר"י, נעשה רח"ו תלמידו המרכזי.

אבל כאמור, לא עברו שנתיים וגם האר"י נפטר. אחרי מותו של המורה הגדול החתים רח"ו את שאר תלמידיו על מסמך בו הם מכירים ברח"ו כפרשן המוסמך של תורת האר"י וכמעט כולם גם העבירו אליו את כל החומר הכתוב שנשאר להם מהשיעורים שהעביר האר"י. רח"ו, שכתב ספרים רבים על הקבלה הלוריאנית, הפך לאחת הדמויות המרכזיות בשדה הקבלי.

אבל הוא הרגיש עצמו כדמות גדולה אפילו יותר. שנת של"ה היתה, על פי תחזיות שונות, אמורה להיות שנת הגאולה, ולקראתה קיבץ סביבו רח"ו שנים-עשר מתלמידיו, כנראה כהכנה לכך שהוא יתגלה כמשיח והם יהיו שליחיו (לאו דווקא סממן נוצרי – הרי גם ישוע עשה זאת לזכר 12 שבטי ישראל). כאשר זה לא קרה התפרקה הקבוצה ורח"ו מצא עצמו לבד. הוא נדד לירושלים ואחר כך לדמשק – בשתי הערים ניסה ללמד תורה ולהחזיר את ההמונים בתשובה – בשתי המשימות לא צלח.

מהיומן של רח"ו עולה דמות של אדם חכם, בעל דמיון מפותח, שבצעירותו הרבה להשתובב: הוא כותב שהחטאים שמורו הגדול ייעץ לו להיגמל מהם הם שפיכת זרע לבטלה, גאווה וליצנות. מזה האחרון הצליח רח"ו ללא ספק להיגמל: שנותיו אחרי מות האר"י היו אפופות בדיכאון הולך ומעמיק. רח"ו, שהפך למורה לקבלה בזכות עצמו וכאמור נדד ללמד תורה בירושלים ובדמשק, הרגיש שהאנשים סביבו לא מכירים בערכו ולא נותנים לו מספיק כבוד. דבר זה תיסכל אותו מאוד.

למעשה, כאמור, הרגיש רבי חיים ויטאל שהוא מועמד טוב מאוד להיות המשיח בכבודו ובעצמו: על פי היומן שלו רוח קדושה הודיעה לחבריו שתיקון העולם תלוי רק בו, ושעליו להשיב את כל היהודים בתשובה (הוא אכן ניסה לעשות זאת, ללא הצלחה רבה). רח"ו גם מפרט ביומנו דברים שאמר לו האר"י, על פיהם "הייתי יכול להשיג יותר מן המלאכים מצד גודל ערך נשמתי ושביאת נשמתי לעולם היתה לצורך גדול בעולם ושלא היה בידו ורשותו לבאר יותר מזה […] ושאם היה מגלה לי העניין שהייתי כמעט פורח באויר מרוב שמחה על העניין". למרות ההבטחות הרבות, רח"ו לא מימש את הגורל שהרגיש שהוא ראוי לו, ואפשר ממש לסרטט תהליך בו ככל שעוברות השנים הוא שוקע בדיכאון הולך וגובר.

בהנחה שהדברים שרח"ו כותב ביומנו הם אמת, איך ייתכן שהבטחותיו של האר"י הקדוש לא התגשמו? האם יכול להיות שהאר"י טעה כשראה ברח"ו את מי שיחזיר את העם בתשובה? ואולי המשיחיות של רח"ו היתה פוטנציאלית בלבד, והיתה מתממשת לו הדור שלו היה ראוי לה, דבר שכנראה לא קרה? רח"ו עצמו מנסה לענות על שאלות אלו ביומנו: בגיל 69, כאשר הוא מדבר עם קבוצת שדים, הוא מקבל מסר מהאר"י שאכן "באת לעולם כדי להשיב את העם בתשובה". הוא שואל אז דרכם את מורו האם "נתבטלו כל הדברים שהבטיחני בחייו" והאר"י משיב ש"עדיין כל הדברים ההם עומדים כבהתחלה, אבל התרשלותי [כלומר התרשלותו של רח"ו] מונעת קיומם".

אבל מה היתה יכולה להיות התרשלותו של רבי חיים ויטאל? מה היה הפגם שמנע ממנו לממש את שליחותו האדירה? מכיוון שהיה זקן ומדוכדך, כנראה שהחטא היחיד שנותר לו לתיקון, מהשלושה שהאר"י הורה לו לתקנם, היה חטא הגאווה. אבל איך זה שלא הצליח, לכאורה, לתקן את גאוותו כל השנים האלה? הייתכן שבאופן אירוני דווקא ההבטחות הגדולות שקיבל מהאר"י על גובהה של נשמתו הגבירו אצלו את העוון הזה? האם יכול להיות שהוא לא יכול היה לממש את שליחותו המשיחית מכיוון שהיה גאה מדי, ושהיה גאה מדי מכיוון שניסה כל חייו לממש את שליחותו המשיחית?

בונוס לקוראים – הוראות מפי האר"י מתי יש להשתטח על קברי צדיקים:

רח"ו כותב שהאר"י "גם צוה אותי […] שאם אלך להשתטח על קברי צדיקים יהיה בערב ראש חודש או בט"ו לחודש [כלומר בירח מלא], כי אז יש יותר הכנה מכל שאר הימים, ושלא אלך לא בשבת ולא בי"ט [ביום טוב, כלומר חג] ולא בר"ח [ראש חודש], כי אז נפשותיהם עולות למעלה ואינן מושגות על הקבר."

[עודכן 15.1.07: המאמר עלה גם באנרג'י]

כפי הנראה מדי פעם אכתוב גם בבלוג "הסיפור האמיתי והמזעזע של". היום עלתה רשימה ראשונה שלי שם: "השיא כסוף". הרשימות שם תעסוקנה בכל מני חולין (אם כי האם יש משהו שהוא לגמרי חולין? ודאי שלא).

"לולאת האל" ימשיך כמובן להיות בלוגי המרכזי, ביתי ומבצרי, וימשיך להיות מוקדש לדת, רוחָניות ורוחְניות.

ושישתה: הו ראמה, הישאר תמיד מבוסס היטב במצב ההוא של חופש מוחלט מתנועת המחשבה, והעזר באותו השקט של השינה העמוקה.

ראמה: אדוני, אני שמעתי על השקט של הדיבור, השקט של העיניים ושל החושים האחרים, ואני גם שמעתי על השקט הנוקשה של הסגפנות הקיצונית. אבל מהו השקט של השינה העמוקה?

ושישתה: ראמה, ישנם שני סוגים של מוּני, כלומר חכם המקפיד על שתיקה. האחד הוא סגפן נוקשה והאחר הוא חכם חופשי. הראשון מדכא בכוח את חושיו ועוסק באופן פנאטי בפעילויות יבשות. החכם המשוחרר, לעומת זאת, יודע את האמת כאמת ואת הלא-קיים כלא-קיים. הוא רכש ידע עצמי אבל נוהג כאדם רגיל. מה שנחשב לשתיקה מבוסס על טבעם והתנהגותם של החכמים האלה.

ארבע סוגים של שתיקה תוארו: שתיקת הדיבור, שתיקת החושים, שתיקת האלימות והשתיקה של השינה העמוקה. ישנה עוד שתיקה, והיא השתיקה של המיינד. אבל זאת אפשרית רק למי שמת או למי שתירגל את השתיקה הנוקשה או את השתיקה של שינה עמוקה. מאלו, השלוש הראשונות משלבות עקרונות מהשתיקה הנוקשה. רק הרביעית באמת עוזרת כדי להגיע לשחרור. לכן, גם אם אני מסתכן בזעם מצד אלו שמתרגלים את שלושת הסוגים הראשונים של השתיקה, אני טוען שאין דבר בהם שהוא בעל ערך.

השתיקה של השינה העמוקה היא העוזרת להגיע לשחרור. בה אנחנו לא מדכאים ולא מעודדים את  הפראנה, כלומר את כוח החיות. בה אנחנו לא מזינים וגם לא מרעיבים את החושים. בה אנחנו לא מדכאים וגם לא מעודדים את תודעת הריבוי. בה המיינד אינו מיינד ואינו לא-מיינד. אין חלוקה ולכן אין מאמץ להתגבר על החלוקה. מצב זה מכונה השתיקה של השינה העמוקה, ומי שמבוסס בו יכול לעשות מדיטציה ויכול לא לעשות מדיטציה. ישנו ידע של מה שהווה כפי שהוא וישנו חופש מספק.זוהי ריקות מוחלטת. ללא משענת. יש לזה טבע של שלווה עליונה, שעליה לא ניתן לומר אם היא אמיתית או אם היא אינה אמיתית. זהו המצב בו יודע החכם שאין אני ולא אחר, לא מיינד ולא כל דבר שיוצא מהמיינד. זהו המצב בו יודע החכם שהאני הוא רק רעיון ביקום, ולמעשה הוא קיום טהור. לזה יקרא שתיקה של שינה עמוקה. בקיום הטהור הזה שהוא תודעה אינסופית, איפה נוכל למצוא "אני" או "אחר"?

—

בהיותם מבוססים בהכרת האמת, החכמים הגדולים חיו לנצח בשלום ושוויון-נפש. הם היו חופשיים מנטיות פסיכולוגיות ולכן הם לא חיפשו או דחו את החיים או את המוות. הם היו יציבים ומקובעים בחוויתם כמו הר מרו נוסף. אבל הם תרו ביערות, באיים ובערים, הם טסו בשמיים כאילו היו מלאכים או אלים, הם הכניעו את אויביהם ושלטו כקיסרים והם העסיקו עצמם בפעילויות שונות בהתאמה להוראות שבכתבים, שכן הם הבינו שכך ראוי לנהוג. הם נהנו מתענוגות החיים: הם ביקרו בגני-עינוגים והתארחו אצל עלמות שמימיות. הם מילאו במלואם את חובות הבית. הם אפילו השתתפו במלחמות אדירות והם שמרו בכל המצבים הנוראיים האלה על שוויון-הנפש, במקום שאחרים היו מאבדים את שלוותם או את האיזון המנטלי שלהם.

המיינד שלהם נכנס לחלוטין למצב של אלוהות ולכן היה משוחרר לחלוטין מאשליה, מהרעיון האגואיסטי של "אני עושה את זה" ומתשוקה להישגים – למרות שהם לא דחו הישגים או את הגמול שבצידם. הם לא עסקו בהתפארות יהירה כאשר הם הביסו את אויביהם והם לא נכנעו ליאוש או דיכאון כאשר הם עצמם הובסו. הם עסקו בפעילויות טבעיות, בהרשותם לכל מעשיהם לנבוע מתוכם ללא מאמץ.

לך בעקבותם, הו ראמה. הרשה לאישיות שלך להיות חסרת-אגו ותן למעשים המתאימים לנבוע מתוכך באופן ספונטאני. שכן ההכרה האינסופית הבלתי מחולקת היא לבדה האמת, ומה שלבש דמות של ריבוי שאינו אמיתי ואינו לא-אמיתי. על כן חיה ללא היאחזות לכל מה שכאן.

כשאלוהים אמר בפעם הראשונה "יהי אור", הוא בעצם שלח קו ישר של אור אינסוף הישר לתוך עיגול מטאפיזי שהוא פינה לפני כן מעצמותו האלוהית (שהיתה בכל מקום, מן הסתם – ראו תרשים א'), בתהליך שנקרא "צמצום" שבו נוצר חלל ריק שקוראים לו "טהירוּ" (ראו תרשים ב').

 

 

העיגול הזה היה הרחם שבה יתעבר היקום שלנו, והוא אמנם היה ריק ממהות אלוהית, אבל לא לחלוטין: היו בו גרעיני דין, והיה בו "רשימוּ" (ראו תרשים ג'), שהוא הרושם הדק שנשאר מהנוכחות האלוהית שהיתה שם לפנים (הרי לא באמת העלתם על דעתכם מקום ללא שום אלוהים בכלל!).

 

 

גרעיני הדין האלה הם למעשה גרגירי שליליות שכאלו, זרעי גבורות, גלעיני מוגבלויות, שהיו בקב"ה עוד לפני הבריאה, והם למעשה מה שהניע אותו יתברך בכלל להתחיל עם כל הבלגן הזה (וכבר כתבתי שמשום החטא בכלל נברא העולם). במילים אחרות: בראשית ברע אלוהים. כלומר השליליות שהיתה מקדמת דנה, שהיתה בזמן שלפני היות הזמן, בתוך האחדות הברוכה של ריבונו של עולם שלבדו מלך נורא, היא שהניעה אותו יתברך ליזום ולממש את הפרוייקט הכושל המכונה "עולם". הרי אחרת, למה באמת שיזוז? מה חסר לו? ווס ברענט? למה שלא יישאר בשוויון מוחלט (ואכן היו קולות בתוכו שרצו כך, אך לבסוף נפסק אחרת)? אז זהו, שהיו בו יתברך זרעי הדין האלה, והוא רצה להתנקות מהם, או למעשה להביא אותם לאינטגרציה בו, ולכן ריכז אותם בתוך החלל הריק שהוא פינה, ועכשיו שהם במקום אחד צריך כמובן מהר מהר לקפוץ עליהם ולתקן אותם, כלומר להפוך אותם בתהליך אלכימי קסום לאינסוף נקי ותם. שלח בהם, אם כן, האל הטוב את קרן האור האלוהי הזה, שאף היא כולה טוּב מזוקק ומרוכז, מתוק מדבש, חמים ונעים (ראו תרשים ד').

עכשיו משהו שחייבים לדעת על דינים ושליליות בכלל זה שאין לכל אלו כוח משל עצמם, שכן הם הרי העדר, ביטול, שלילה. הם בעצם כלום שבחוצפתו התהווה ותפס ממשות משל עצמו, אבל בעצם אין לו שום מהות אמיתית (מזכיר למישהו משהו?). לכן הם חייבים לינוק כוח מהטוב, אחרת אין להם חיים. אז שורשי הדין האלה בינתיים התיישבו על הרשימו שנשאר איתם לבד בטהירו, וזה מחזיק אותם בינתיים, אבל הם כמובן רוצים עוד. הם תמיד רוצים עוד. אז איך שאור אינסוף נכנס אל תוך החלל הריק, הטהירו, העיגול, מיד מתקבצים ובאים אליו כל אותם דינים מעורבבים עם רשימו, ונצמדים סביבו (ראו תרשים ה').

זה בסדר: על זה בדיוק בנה הקדוש ברוך הוא, והוא מאפשר להם את זה, הוא רוצה שהם יסתדרו וכך ינוטרל עוקצם (כן: לא צריך להשמיד את הדין, רק לשים אותו במקומו! את הדין "ממתיקים" ולא הורגים. פשוט לוקחים את הזבל ובונים איתו משהו), וכך בעצם מתחיל תהליך התיקון: הרשימו מתלכדים סביב הקרן-אור ויוצרים "כלים" מובחנים, שהם למעשה ה"ספירות" שכידוע מורידות בתהליך של האצלה את אורו של האל אל העולם הזה (שאז היו בנויות במערכת קצת שונה, ואכמ"ל).

אבל – נוט סו פאסט. אם הכל היה הולך כמתוכנן לא היינו כאן היום, כי הקב"ה היה מתקן את הדרוש תיקון, חוזר חיש מהר לאחדותו הפרמורדיאלית ושוקע בתנומה נצחית (דבר שלדעתי בכלל לא אפשרי בשבילו, אבל נעזוב זה). מה כן קרה? תוך כדי תהליך חדירת אור אינסוף אל תוך החלל הריק והתגבשות הכלים סביבו, מתברר שהכלים שנמצאים רחוק ממקור האור, הספירות התחתונות, לא מסוגלות לעמוד בעומס. האור העוצמתי של הקב"ה גדול עליהן בכמה מספרים (הרי הן בסך הכל כמה גרעיני דין שנדבקו להם יחד עם איזה שליכטה של רשימו) והן קורסות – "שבירת הכלים" (ראו תרשים ו').

הכלים, אם כן, נשברים, והאור מפסיק לזרום. האור נשאב חזרה למעלה וחלקי הכלים מתפזרים בתוך החלל הריק ומכונים "קליפות": אלו שברי כלים אלוהיים שמעורבב בהם אור ודין. האינסוף ברוך הוא צריך להתחיל מהתחלה, הפעם יותר בזהירות, ולברוא עולם חדש. עולם ממש.

הוא בורא עולם, גן עדן, אדם וחווה. ומי עוד? נכון: נחש (כן רבותי, זיכרו כלל חשוב: אין לך גן עדן שאין בו נחש). נחש מפתה את חווה, חווה מפתה את אדם והם חוטאים. שוב בלגן. עכשיו אין ברירה: צריך אנושות.

וכך הגענו עד הלום (בדרך גם היה מבול, חטא העגל, חורבן בית I + II, גלות בת שנות אלפיים, שואה). ומה תפקידנו כעת חיה (ע"פ הקבלה הלוריאנית, כאמור)? "לברר" את שורשי הדין: להוציא את ניצוצות האור מתוך הקליפות ולהעלות אותם חזרה אל ה'. איך? לדוגמא, אם אתה אוכל סטייק, ומתוך הכוח שהוא נותן לך אתה לומד תורה, הרי שהעלית, העברת את הניצוצות שהיו בו מדרגה ניטרלית (שנקראת "נגה") לקדושה (ולמרות זאת יש קולות אורתודוקסים שקוראים לצמחונות, ברוך השם). או למשל, במלחמה בין נפוליון לצאר, רבי שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הראשון של חב"ד, רצה שהצאר ינצח, אז הוא לקח את המארש של צבא נפוליאון והורה לחסידים שלו לשיר אותו: כך הם העלו את הטומאה (מבחינתם) שבמארש ובעצם ניטרלו את הכוח הרע שבו, המירו את הרע לטוב, ולכן כמובן נפוליאון הפסיד! בגלל זה, אגב, ברור שבאמת "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים" (ברכות, ל"ד:), כי הם, כשהם חזרו בתשובה, הם העלו ניצוצות אפילו מקליפות הטומאה (למשל אם הם אכלו חזיר לפנים), כלומר ניצוצות שהיו תקועים ממש בתוך החושך. יפיפה.