המשותף לאיש הדת ולמשורר הוא אמונתם העמוקה בכוח היוצר של הלשון. איש הדת רואה במילים את הכלי בעזרתו ברא האל את העולם, ומאוחר יותר נתן את המצוות. המשורר בורא מילים ככלי לביטוי היחס האוהב או הכואב בינו ובין אותו עולם. הרצינות בה השניים מתייחסים אל השפה מאצילה חשיבות ואותנטיות לשליחות אותה הם מבקשים למלא, ובלעדיה נדמה שגם הם, גם אנחנו היינו מרגישים שחסר משהו מהותי שנותן טעם ותוקף לפעילותם.

מיסטיקנים, מאידך, מגלים חשדנות רבה כלפי הלשון. לא רק שהם דואגים לציין, חזור והדגש, שאת חוויותיהם העמוקות לא ניתן בשום אופן לבטא במילים, אלא שפעמים רבות הם מציגים את השפה כמכשול ממשי, ואולי אף עיקרי, לתפיסה אמיתית של הקיום.

מעניין לכן שביאליק, "המשורר הלאומי", שבשבוע הבא ימלאו 134 שנה להולדתו, מיקם עצמו בסוגיה זו בתוככי מחנה המיסטיקנים. ייתכן, נשמעים קולות שונים בימנו, שביאליק היה מיסטיקן. להשארה זו יש לדעתי על מה להתבסס. ביאליק כמובן היה בקיא בשפת הקבלה (ככל יהודי משכיל בזמנו), אבל כנראה לא לקח את תורת הסוד היהודית ברצינות יתר. בכל אופן, לא לכך מכוונת כאן המילה "מיסטיקן", אלא לשאיפה, ולפעולה האקטיבית, שקוראת להשגת מגע ישיר ואינטימי עם המציאות האלוהית, יהיה שמה אשר יהיה. ישנו יסוד סביר להניח שביאליק, אף שכידוע התפקר בצעירותו, שאף לכך.

בכמה שירים מבטא ביאליק את משיכתו לאור האינסוף, ומרבים לצטט משירו "זהר" את השורה בה הוא מתוודה כי "מגופו של עולם אל אורו ערגתי". אך השירה, כפעילות אירוטית ראשונה במעלה, חייבת מעצם טבעה לשאוף מעלה מעלה, וכבר אפלטון עמד על "השיגעון האלוהי" שחייב למלא את המשורר בטרם יצוק פואטיקה ראויה לשמה. הצהרות על כמיהה אל השחקים יכולות אם כן להיות גילויים ארס פואטיים, ולאו דווקא וידויים אקסטטיים.

אך ביאליק, כאינטלקטואל אירופאי טיפוסי, לא רק ערג אל האור, אלא גם חשב אודותיו וכתב עליו מסות. בחיבור הקצר והטעון שכתב ב- 1915, "גילוי וכיסוי בלשון", הוא חושף בפנינו את דעתו (דאז) על השפה ויחסי הגומלין בינה לבין המציאות: מערכת יחסים קשה של כיסוי, אף דיכוי, שביאליק רואה באדם את האשם בהנהגתה. בכך הוא הופך עצמו לכרוז של העמדה המיסטית הידועה.

ביאליק עומד על התפקיד שהשפה ממלאת כחציצה בין האדם ובין המציאות ההיולית, אותה הוא מכנה "התוהו האפל". השפה היא שחוטפת אותנו מהמפגש הישיר והבלתי אמצעי עם אותה מציאות של תוהו,  אבל אי אפשר פשוט להאשים את השפה בזה כמובן: אלה אנחנו שאיננו מוכנים להתמודד עם הקיום הגולמי ובורחים אל ניסוחים שלו, אל דיבורים עליו.

כך כותב ביאליק: "הרי הדבר ברור, שהלשון על כל צרופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של הדברים, אלא אדרבא, היא עצמה חוצצת בפניהם." מדוע אם כן אנחנו מתחבאים מאחורי המילים? "אין זה אלא מגודל פחדו [של האדם] להישאר רגע אחד עם אותו ה'תהו' האפל, עם אותה ה'בלימה' פנים אל פנים בלי חציצה".

ביאליק מציג כאן תפיסה לפיה השפה לא נולדה כמענה לצורך של קומוניקציה בין בני-האדם, כלומר למטרת תקשורת בין אנשים על המציאות, אלא דווקא כמגן ומחסה מפני אותה מציאות, שנוצרו מתוך הפחד להיפגש פנים אל פנים עם הקיום עצמו. השפה היא מפלטו של האדם מפני ההוויה: "'כי לא יראני אדם וחי' אמר התהו, וכל דבור, כל נדנוד של דבור, הוא כסוי […] שום מילה אין בה בטולה הגמור של שום שאלה, אבל מה יש בה? – כיסויה." המילים, אם כן, משמשות לנו לכסות על המציאות, ושיחה עם חבר היא התחמקות ממפגש ישיר עם מה שיש, כלומר מעבר מהוויה לדיבור על ההוויה. לא גילוייה של המציאות יש בשפה, אלא כיסוייה.

הד לכך אנחנו יכולים לגלות בדתות ממוסדות, בצורך שנוצר (או מיוצר) במתווכים בין המאמינים לבין האל: האדם לא מעוניין במגע ישיר עם האלוהים. קשר כזה מפיל עליו יראת שמיים איומה, והוא מעדיף פעמים רבות שכהן, נביא או גורו יחצוץ בינו ובין המוחלט. כך בני ישראל תחת הר סיני מבקשים ממשה "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות", וזו גם מהות הכריזמה בה מבורכים וירטואוזים דתיים: הם מסוגלים לגעת במה שאודותיו אנחנו יכולים רק להגות.

מכיוון שבאופן טבעי ההווה מולנו כל הזמן, ובין כנפיו מקנן הפחד, את החציצה בינינו לבינו יש לשוב ולבנות, לשוב ולבצר, זאת, כפי שכותב ביאליק, כדי "שלא ישאר חלל ה'דעה' [ההכרה] של האדם רגע אחד פנוי בלא מילים צפופות ורצופות זו אצל זו כקשקשי השריון". אלא שבאותה טבעיות אנחנו גם נמשכים אל האמת ההיא שנמצאת מתחת לקשקשים, מתחת למילים שאנחנו מקשקשים לעצמנו בלא הפוגה – אנחנו רוצים להיכנס תחת כנפי השכינה: "[…] סוף סוף הלא דווקא אותה האפלה הנצחית, זו המטילה אימה כל כך – הלא היא היא לבדה שמושכת אליה כל ימי העולם את לב האדם בסתר ומעוררת בו געגועים כמוסים להציץ בה רגע קטן. הכל יראים ממנה והכל נמשכים לה." על כן (אידיאלית) אנחנו תמיד גם מנסים לפתוח באותו כיסוי שיצרנו סדק קטן להציץ דרכו, פתח לינוק ממנו מעט נקטר אלים.

אלא שכאשר נפער האשנב המבורך ואנחנו סוף סוף ולפתע פתאום מצליחים להציץ אל מה שמעבר, אל מה שמאחורי הפרגוד, "והנה חציצה אחרת, בדמות מלה או שיטה חדשה, עומדת פתאום במקום הישנה וחוסמת שוב את העין." רק הבקענו סדק אל הבלתי-נתפס וכבר נתעקש לתפוס אותו במילים, רק יצרנו פתח אל האינסוף וכבר נלפף ונחנוק אותו על ידי מושג, נגדיר ונגדר אותו, נדאג מהר מהר שלא ישאר מולנו (בנו) דבר בלתי מדיד.
המילים, והמושגים אותם הן מציגות בפני ההכרה, הן אם כן הדרך בה אנו חומקים ממפגש אמיתי עם המציאות: את ה"תוהו האפל" אנחנו לוקחים ומחלקים למילים, לקטגוריות, אונסים אותו לתוך הגדרות ומגירות, עושים ממנו דברים ומעשים, מושגים וזמנים. בהיגד אחד אנחנו מבדילים בין חושך לאור, וכך חוצבים את ההוויה ומחלקים אותה לשלל ניגודים והפכים. ומכיוון שאת כל אלו אנחנו תופסים כמציאות אמת, אובד לנו אותו מגע ראשוני מבורך עם הקיום עצמו, עם הקיום כשלעצמו. התוהו ובוהו הופך לבריאה, ומת.

וביאליק מכוון בכך בדיוק לדעתו של חכם הטאו צ'ואנג-טסה, שחי בסין כאלפיים ושלוש מאות שנה לפניו. הנה, כך זה מתואר על ידו (מתוך הספר "קולות האדמה", בתרגום יואל הופמן):

הקיסר השולט על הים הדרומי שמו שוּ [קצר]. הקיסר השולט על הים הצפוני שמו הוּ [חפוז]. הקיסר השולט על הממלכה התיכונה שמו הוּן-טוּן [תוהו ובוהו]. פעם נקלעו שו והו לממלכתו של הון-טון. הון-טון אירח אותם בסבר פנים יפות. ישבו שו והו וחשבו כיצד לגמול להון-טון על טוב ליבו ואמרו: 'לכל בני האדם יש שבעה חורים כדי שיוכלו לראות, לשמוע, לאכול ולנשום, ורק להון-טון אין. הבה ננקבה בו'. וכך קדחו בו כל יום חור אחד. ביום השביעי מת הון-טון.

בסיפור הבריאה הזה גומלים על טוב לבו של התוהו ובוהו, שמכלכל את אורחיו בנעימות, בכך שקודחים בו חורים "לטובתו", מחלקים אותו ומפרידים אותו. עובדים קשה כדי להפר את אחדותו ההיולית. וביום השביעי הוא מת מכל המלאכות אשר נעשו בו.

נצנוצו של התוהו ממלא את לבו של ביאליק, והוא מבקש לשתף אנשים באורו. הוא קורא למשוררים לחשוף בשיריהם את התוהו: "בעלי השירה […] מוכרחים הללו לברוח מן הקבוע והדומם בלשון, המתנגד למטרתם, אל החי והמתנועע שבה […] המילים מפרפרות תחת ידיהם: כבות ונדלקות, שוקעות וזורחות כפתוחי החותם באבני החושן, מתרוקנות ומתמלאות […] המילים הקבועות כאלו נחלצות רגע רגע ממשבצותיהן ומחליפות מקום זו עם זו. ובינתיים, בין כיסוי לכיסוי, מהבהבת התהום. וזהו סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה."

השירה גם היא משתמשת במילים כמובן, אך נבדלותה היא בכך שהיא מסוגלת דווקא לחשוף בעזרתן, ולו לרגע, את אותה מציאות בראשית שהן כרגיל מכסות. כמו חדר החושך המשמש דווקא לפיתוח תמונות צבע, משתמשת השירה במילים המכסות דווקא לגילוי, וזהו ייחודה וסודה. המשורר הוא היודע להפוך את המילים, החילוניות במהותן, קרדום לחפור בו קדושת תוהו, ולמעשה רק בשבילו נמצאת שפה שהיא באמת ובתמים לשון קודש. ביאליק רואה בשירה אמצעי לקשירת קשר מחודש עם התוהו, ובכך הוא הופך אותה למעשה ליטורגי, ואת משורריה עושה לכוהנים. את עצמו הוא קושר בכך מחד למחנה המיסטיקנים מבקרי השפה, ומאידך, כפי שאפשר היה לקוות, לעדת המשוררים, מהלליה.

[המאמר התפרסם היום במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". והנה שוב הלינק ל"גילוי וכיסוי בלשון", שכל מילה בשבחו רק תכסה על זוהרו]

א'
לפני כשבוע שיחררה נאסא תמונה (או משהו) של היקום שניות אחרי המפץ הגדול. הנה:

אלו "הדברים הראשונים שנתהוו ביקום" אומרים בנאסא, כלומר זה בעצם ה"תוהו ובוהו" שממנו הקב"ה עשה מה שעשה. התמונה הזאת צולמה על ידי הטלסקופ Spitzer, כלומר בעצם יוצרה בעזרת טכנולוגיה חדשנית שמאפשרת לקלוט את שאריות האור (או משהו) מאותו הזמן, לנטרל אורות אחרים ולבנות על פיהן יצוג של איך זה היה נראה לו עיניים אנושיות היו אז כדי לראות. לא יודע, לי זה נראה חשוד. זה פשוט מדי דומה לאיך שהייתי מדמיין את זה.

ב'
ב- wired התפרסם ראיון מצויין עם כמה מהאתאיסטים המפורסמים בעולם. אלו אינטלקטואלים, חלקם חשובים מאוד לכל הדעות, שהקימו ברית אנטי-תאיסטית בניסיונם למחוק את הלגיטימציה של כל אמונה דתית. כן: הם לא רק לא מאמינים, לא רק מנסים לגרום לאחרים לא להאמין, והם אפילו נגד כל מפגן של סובלנות לאמונה הדתית באשר היא שם. כלומר אל תאמין, וגם אל תאמר "אני לא מאמין אבל אם אתה בקטע אז תהיה בריא". לא: הצהר על חילוניות מוחלטת ודרוש מחברך להצטרף אליך. בקיצור, אתאיסטים פונדמנטליסטים.

ריצ'רד דאוקינס, מי שכתב את רב המכר העולמי "The Selfish Gene" (ושלו אנחנו תמיד נהיה בחוב על שהמציא את רעיון ה- Meme) הוא אחד מהם. הוא טוען שאין לשמוע בקול הדתיים שטוענים שאי אפשר להוכיח שיש אלוהים, אבל גם אי אפשר להוכיח שאין. לא מקובל עליו: "חובת ההוכחה על כל מי שאומר 'אני רוצה להאמין באלוהים'". אחרת, הוא אומר, הרי שנאלץ לקבל קיומן האפשרי של מפלצות ספגטי מעופפות, פיות, חדי-קרן ואלים כת'ור ויופיטר. הוא חושב שחילוניים בארה"ב היום נמצאים במצב של הקהילה ההומו-לסבית מלפני כמה שנים: "היה צורך באנשים שיצאו [ויכריזו שם הומואים]. כמה שיותר אנשים יצאו, ככה ליותר אנשים היה אומץ לצאת. אני חושב שזה המקרה עם אתאיסטים. הם רבים יותר מאשר אתם מתארים לכם. […] אנשים אינטליגנטים מאוד הם לרוב אתאיסטים. [אבל] אף לא חבר קונגרס או סנאט אחד מודה שהוא אתאיסט. זה פשוט לא הגיוני. או שהם מטומטמים או שהם משקרים. והאם יש להם מניע לשקר? ודאי שיש להם מניע! כולם יודעים שאתאיסט לא יכול להיבחר."

דוקינס, יחד עם חברו המבריק דניאל דנט, הקימו את קהילת ה- "Bright", שם שהם המציאו כדי לציין אדם בעל השקפת עולם אתאיסטית, שלא מאמין בשום אמונה תפלה (שכן אמונה באלוהים היא רק עוד אמונה תפלה לדעתם). לאחרונה הוציא ספר שנקרא The God Delusion ובו הוא כותב שמי שסובלני כלפי אמונה באל פשוט משום שזו אמונה, חייב גם להיות סובלני כלפי אמונתו של אוסמה בן-לאדן ומתאבדיו.

דנט, אחד הפילוסוף הידועים והמוערכים בעולם, כתב לאחרונה ספר שנקרא Breaking the Spell: Religion as a Natural Phenomenon, בו הוא מסביר את הדת על כלא רק מתאימה, אלא הכרחית מבחינה אבולוציונית (הוא עוסק הרבה באבולוציה). אלא שכמובן, מה שהיה חיובי אבולוציונית פעם, יכול להיות מיותר ואפילו קטלני היום. דנט קורא ללמד דת בכפוף לשיטות מדעיות בבתי הספר (כלומר ללמד ביקורת המקרא למשל) ומחכה לזמן שהדת תעלם מהעולם כמו אמונות אחרות שבני אדם החזיקו בהם. הנה הרצאה מצולמת שלו על הנושא.

בקיצור, החבר'ה האלה לא מבינים משהו עמוק מאוד בהוויה האנושית. הם לא מבינים שמעבר לכל האמונות והמנהגים, שברובם באמת אבד עליהם הכלח (אם כי יש לי אליהם פינה חמה בלב), אלוהים הוא משהו שלעולם לא יעלם מהנוף האנושי. כי הוא קיים, כמובן, אבל מעבר לזה: כי אנחנו זקוקים לו. כי יש בתוכנו "בור בצורת אל" שיכול להתמלא רק על ידי ישות מוחלטת כזו. כי יש בנו צורך כמוס להיות שלמים, להיות תמימים, עגולים, מלאים, טובים ומיטיבים. ואת הצורך הזה יכול למלא רק האל הטוב (כלומר אנחנו יכולים להתמלא על ידו כשנבין שאנחנו כבר עכשיו הכי הוא שיכול להיות), ולא משנה גם אם נקרא לו "הטאו" או "ברהמן" או "העצמי" או "אנרגיה". מדהים לראות את המוחות הללו, את האנשים המבריקים האלו שלא ערים לזה, שאפילו לא חושדים בזה. מדהים איך אפשר להיות כל כך פיקחים ועדיין טיפשים.

ג'
אתר חדש ונחמד על בודהיזם בעברית, כולל קבצי אודיו ווידאו.

ד'
בלוג יפיפה שחוקר ספרים עתיקים וסורק את תמונותיהם הלא-פחות-ממפעימות .

הנה דוגמא:

פעמים רבות מתרחשת פגישתו הראשונה של ילד מערבי עם הקיר הקר של החילוניות כאשר הוא מגלה שסנטה קלאוס אינו קיים. זהו הרמז הראשון בשבילו שהוא בוקע מתוך יקום בלתי מוגבל אל עולם שטוח שעבר דמיסטיפיקציה מוחלטת בשם הרציונליות והתכליתיות. הורים רבים מבקשים לגונן על ילדיהם מפני ההתפכחות הזאת, ורק לפני שבועיים פוטרה מורה באנגליה בגלל שגילתה את האמת המרה לכיתה של בני תשע, אבל ספק אם ההורים האלה יודעים מיהו אותו סנטה שאת קיומו הם רוצים לשמר בתודעות ילדיהם, שכן סיפור עלייתו לגדולה של סיינט ניקולס הוא לא רק סיפור של קדושה, אלא גם של ביזה, ניצול, ובעיקר, כמובן, שיווק. אכן, אם היה נדמה לכם שסנטה קלאוס פופולרי כמעט כמו קוקה קולה, הרי שהייתם קרובים יותר אל האמת משאתם מתארים לעצמכם.

מי שגדל להיות ניקולס הקדוש נולד במחצית השנייה של המאה השלישית, בעיירת נמל קטנה במחוז ליסייה של האימפריה הרומית (בטורקיה של היום). כילד התייתם מהוריו ואלו הותירו לו ירושה נאה. הוא השתמש בכסף כדי לטייל בארץ ישראל ובמצריים, וכשחזר בערה בו הבשורה החדשה של הכת האופנתית דאז: הנצרות. הוא הפך לבישוף של העיר מיירה (Myra), אבל מכיוון שהנצרות היתה צורת פולחן אסורה באימפריה, נשלח לכלא כחלק מגזרות הקיסר דיוקלטיאן. הוא שוחרר משם רק עם עלייתו לשלטון של הקיסר קונסטנטין והכרזתו, ב- 313, שאין לרדוף יותר נוצרים. ב- 325 הוא השתתף בועידת ניקאה, שנועדה לקבוע בין הנוצרים לבין עצמם במה בדיוק הם מאמינים. מסופר שהוא סטר שם לאריוס הידוע לשמצה, כאשר התברר לו שהאחרון כופר בעיקרי הנצרות (הוא טען שישו אינו זהה לאלוהים). לא נמסר אם אריוס הגיש את הלחי השנייה.

הם קראו לו "הברון"

אבל תהילתו של ניקולס לא באה לו ממלחמות תיאולוגיות, אלא ממעשי הנדיבות הרבים בהם עסק. המסורת הנוצרית מספרת שעוד לפני שהפך לבישוף היה נוהג לחלק מתנות של זהב ואוכל לעניים. הוא התחיל לעסוק בכך אחרי ששמע שאב עני מתכוון למכור את שלושת בנותיו לזְנות, מפני שלא היה לו כסף לשלם נדוניה לחתונותיהן. ניקולס כמובן מימן את הנדוניות, ואף שניסה לעשות כן בהסתר, נחשף המעשה והתפרסם. כשמת, בסביבות 350 לספירה, נקברו עצמותיו בכנסייה במיירה והמקום הפך מוקד לעלייה לרגל.

וזה בדיוק העניין: כקדוש שידוע בנדיבותו הרבה, העלייה אליו לרגל היתה המונית – כולם רצו שיברך אותם בשפע. העיר מיירה שגשגה תחת מבול העולים לרגל, ונראה שאחרי מותו, אף יותר מבחייו, היה ניקולס מקור ברכה לסביבתו. אלא שהעושר של האחד הוא מושא הקנאה של חברו, ולא עבר זמן רב לפני שערים עניות יותר נשאו עיניים ירוקות אל עבר הצלחתה של מיירה. אבל מה אפשר לעשות? ניקולס קבור במיירה, לערים אחרות יש את קברי הקדושים שלהם, ולך נותר רק לקוות שאיזה קדוש יחליט לגווע גם בעיר שלך.

מצד שני, תקווה היא בשביל מי שבאמת מאמין. מי שרוצה לראות רווחים עושה מעשה: בשנת 1087, יצאו שישים ושניים מלחים והפליגו מהעיר בארי (Bari) שבאיטליה אל עבר מיירה. הם עגנו לחופי טורקיה, ובחסות החשכה נכנסו לכנסייה שבעיר. בפטיש אדיר שברו את מכסה ארון האבן של ניקולס, הוציאו את עצמותיו וברחו חזרה אל עירם. שם כבר המתינה להם קתדרלה מפוארת שנבנתה במיוחד בכדי לאכסן את עצמותיו של הקדוש, כלומר במיוחד כדי להיות אחד המוקדים הכי פופולרים לעלייה לרגל באירופה. וכך אכן היה: למאמינים, מסתבר, לא ממש איכפת מאיפה הגיעו העצמות הקדושות ואיך. הם רוצים חיבור אל השפע. הגנבים, ששמם מהולל עד היום בבארי, חתמו על חוזה עם הכנסייה בו תמורת העצמות הובטח להם חלק ברווחי "תיירות הקודש". הכנסייה לא כיבדה את החוזה הזה.

ממקום מושבו החדש באיטליה הפך ניקולס לאחד הקדושים האהובים באירופה כולה. הוא נהיה הקדוש הפטרון של רוסיה ויוון, של הערים פרייבורג ומוסקבה ובית-ג'אלה (כן כן, כאן ליד בית לחם), של הרווקות המבקשות חתן, של המלחים, של הסוחרים, אפילו של הילדים. הוא צויר בציורים ומחזות נכתבו על דמותו, ויום מותו, השישי בדצמבר, נחגג כל שנה. במאה השתים-עשרה החלו נזירות צרפתיות, על פי דוגמתו של ניקולס, לחלק במועד זה פירות ואגוזים לעניים, אותם השאירו בתוך גרביים על פתחי הבתים, ומהם המנהג התפשט באירופה. אבל במאה השש עשרה, עם המהפכה הפרוטסטנטית, בוטל פולחן הקדושים, שהיה כבר מזמן מקור לשחיתות וניצול לרעה. החגיגות ביום מותו של ניקולס הוצאו מחוץ לחוק, אבל ההמונים, שלא היו מוכנים לוותר על המנהגים האהובים עליהם, העבירו את חלקם לחג המולד.

המרענן הרשמי של הנצרות

במאה השבע-עשרה הגיעו מנהגים אלו לאמריקה, יחד עם זכרו של ניקולס. היו אלה המהגרים ההולנדים שהביאו את Sinterklaas, וריצייה הולנדית של שמו של הקדוש, אל ניו-אמסטרדם (העיר ניו-יורק של היום). באנגלית זה הפך ל"סנטה קלאוס", שתואר בתחילה כאֶלְף קטנטן שמבקר בבתים ומביא לילדים מתנות. ב-1822 כתב קלמנט קלארק מור שיר שנתן למעשה את התיאור הראשון של סנטה כפי שהוא מוכר לנו היום. ב- 1863 צייר האמן תומס נאסט ציור של סנטה על פי המתואר בשיר, אבל חלפו עוד עשורים עד שהדמות הזאת הפכה לפופולרית ברמות גלובליות. בשביל זה היה צורך במסע שיווק עולמי ומוחץ. מסע שיווק כמו שרק חברת קוקה קולה יודעת לעשות.

בשנות העשרים של המאה שעברה הרגישו אנשי חברת קוקה קולה, שהמשקה הפופולרי שלהם נתפס יותר מדי ככזה שמתאים לקיץ. בחורף ירדו המכירות וזו היתה כמובן סיבה טובה לדאגה. טעם החיים, שבא לעולם ב- 1886, היה צריך לעבור מיתוג מחודש ולהיכנס לתודעה כמשקה שטוב לכל זמן, לכל מקום. אנשי קוקה-קולה חיפשו אישיות חורפית אליה יהיה אפשר לקשור את המשקה.

הדמות שפיתח נאסט התאימה להם בדיוק: גם חורפי, גם קדוש, וגם לבוש באדום, סמלה המסחרי של החברה. בדיוק לפני 75 שנה, ב- 1931, פנתה החברה אל האמן הדון סאנדבלום כדי שיצייר להם פרסומת המשלבת את סנטה ואת המשקה. במשך שלושים ושלוש השנים הבאות צייר סאנדבלום את הדמות שאותה אנחנו מזהים כיום כסנטה, עד שכיום, על אף שספק אם לבש פרווה או נהג במזחלת מימיו, קשה לדמיין את ניקולס הקדוש בכל צורה אחרת.

כך יצא שאדם נדיב שמקדיש את חייו להפצת אמונתו בעיירה קטנה, הופך אחרי מותו למוקד לעלייה לרגל, מוקד כל כך מוצלח עד שהוא נבזז ומועבר לעיר אחרת, שם הוא מצליח אפילו יותר. במהרה תהילתו אופפת את אירופה כולה, אבל דווקא משום כך החג לזכרו מבוטל כאשר כוחות דתיים אחרים עולים לשלטון. למרות זאת הוא מצליח להסתנן אל "העולם החדש", ושם, באמריקה, שובה לבבות. תהילת עולם נופלת בחיקו כאשר חברה מסחרית משתמשת בו כדי לקדם את מטרותיה.

מניקולס לסנטה קלאוס, מדובר כאן למעשה בסיפור על ניכוס של עוצמה רוחנית: ראשית בידי הכנסייה הקתולית ואנשי מיירה, שסיפסרו בעצמותיו של ניקולס ועשו מהם הון כלכלי ופוליטי. אחריהם באו תושבי העיר בארי באיטליה והחליטו שגם להם מגיע חלק בשלל, ואכן העיר בארי התעשרה מאוד בעקבות הבאת עצמות הקדוש אליה. לאורך ההיסטוריה זכרו של הקדוש נשמר ואף גדל, ובמאה העשרים הוא היה לא רק בעל עוצמה רבה, אלא גם פוטנציאל ענק, וזה זוהה על ידי חברת קוקה קולה, שניצלה בשלישית את זכר הקדוש כדי לעשות ממנו קרדום לחפור בו. כיום ניקולס ידוע כזקן חביב ושמנמן שמגיע כל חג-מולד ומחלק לילדים מתנות – אבל רק אם הם התנהגו, כמובן. דבר אחד בטוח: סנטה קיים, השבח לקוקה-קולה.
<

[המאמר מתפרסם היום גם באנרג'י. סרט על "סנטה קלאוס האמיתי" ישודר היום בערוץ 8 בתשע וחצי בערב]

 

דף א', עמוד א':
יומא חד בא רבי עוזריה אצל דודו, רבּ שמוליק אפסוני. אמר לו: מה שלום יהודי? אמר לו: טוב. אמר לו: והאשה? אמר לו: טוב. אמר לו: והילדים? אמר לו: טוב. אמר לו: ועכשיו ברצינות? אמר לו: סוחבים. אמר לו: עזור עזרני בסוגיה רבת קושי בה תוקל נתקלתי אמש, עת ירדתי לגינה עם צאן מרעי. אמר לו: מה? אמר לו: אמש תקפני פתע חרדה שמא הקב"ה איננו! צעקתי וזעקתי, אך אין עונה. הבטתי לכל כיוון, אך אין נראה. האזנתי קשב רב, אך אין נשמע. משמשתי בידי לכל כיווני הרוח, אך אין אני מרגיש דבר ואף לא שמץ דבר. האם אכן איננו ריבונו של עולם???
חשב רב שמוליק זמן רב, שקל והירהר, התרכז וקישר, ולבסוף קרא אליו את רבי עוזריה ואמר: אין הקב"ה מזדמן למי שמזמנו – רק בלילה מאוחר יוצא הוא ממחבואו! שמחו שני הרבנים בחלקם והלכו איש איש לדרכו.

דף ב', עמוד ב':
אמר רבי צפניה בר עוזא אמר בן רבא: יהודי אחד היה עומד בחצר ביתו והיה קוטף חרובים לארוחת החג. פרצה בתו אל החצר וקראה לו: אבא, מה לך פה שאתה קוטף חרובים? אמר לה: הקדוש ברוך הוא ציווה זאת עלי. אמרה לו: וכל מה שהקדוש ברוך הוא מצווה עליך, כה אתה עושה? אמר לה: כן בתי. אמרה לו: ואם היה אומר לך להניח תפילין, היית עושה? אמר לה: כן בתי. אמרה לו: ואם היה אומר לך לשמור כשרות, היית עושה? אמר לה: כן בתי. אמרה לו: ואם היה אומר לך לקפוץ מגג ביתנו, היית עושה? אמר לה: כן בתי, כל שהקדוש ברוך הוא מצווה עלי, כה אני עושה. יצתה בת קול מהשמיים ואמרה: קפוץ לך מגג ביתך! טיפס היהודי על גג הבית, וקפץ ממנו. נחת היהודי על האדמה, נתרסקו עצמותיו, ומת. אמרה לו בתו: אבא, מה לך שאתה שוכב ללא נוע? אמר לה: סתם כך, נח לי פה בגן. ראתה הבת שאין עם מי לדבר, והלכה לה משם.
ומספרים שמאותו עץ חרוב אכל לימים התנא האלוקי רבי ניסים ונפלאות.

דף ג', עמוד ג':
כאשר עלה הצדיק רבי אליהו הנביא במרכבת אש השמיימה, לא ידע תחילה את סדרי המקום והיה מתרוצץ אנה ואנה מנסה בכל כוחו לעשות דברים. כל ימי מותו היה עסוק, עד שיום אחד פגע בנסיך האופל, סמאל. אמר לו אליהו: אתה פה??? אמר לו סמאל: אני כאן בגללך. אמר לו אליהו: אשמידך! אמר לו סמאל: כבר השמדת אותי מספיק בחייך; עכשיו הגיע עתך להשלים עמי. אמר לו אליהו: אלף, אני לא מת; בית, לא בא בחשבון. אמר לו סמאל: תפסיק להשלות את עצמך – אתה מת; ותפסיק להגלות את עצמך – שלום תשלימה עמי. אמר לו אליהו: איך אשלים, וכבר אמר ישוע "סור ממני השטן כי לה' אלוהיך תשתחווה ואותו לבדו תעבוד"?!? אמר לו סמאל: וכי לא אמר ניטשה "אל תשליך את השטן שבך פן תשליך את הדבר הכי טוב שבך"? אמר לו אליהו: יודע מה בוא נלך ונשאל את פי הקדוש ברוך הוא.
הלכו הנביא והשטן אצל האלוהים ושטחו בפניו עמדותיהם. אמר אליהם אלוהים: הצדק עם השטן. אמר לו אליהו: לא יכול להיות! אמר לו אלוהים: אליהו היזהר בלשונך! אמר לו אליהו: אבל אתה טועה, כבוד האל! יצתה בת-קול מהשמיים ואמרה: הלכה כבית השם. אמר לו אלוהים: אתה רואה?

דף ד', עמוד ד':
מעשה במיכאל ורפאל ששיחקו באגוזים. בא אליהם סהרוריאל, תפס אגוז מאגוזיהם, פיצחו בין שיניו ובלעהו בולע. ראו זאת השניים ונתכעסו מאוד. טיכסו עצה ביניהם ונתדברו לעלות על סהרוריאל במכות ולנשוך אותו נשך רב. שמע סהרוריאל על תוכניתם, הלך ונתחבא תחת כסא של ריבונו של עולם. שכב שם יום, שכב יומיים, ואף שנה תמימה היה שם עד שהחל להבאיש סרח וצחנה. ישב לו ריבונו של עולם על כסא הכבוד והריח שמשהו רקוב. קם בורא עולם, הלך והביא מקל של מטאטא, ומשך מתחת כיסאו את פגר סהרוריאל. ראו זאת מיכאל ורפאל, השתמחו גיל ודיצה ואמרו: או! סוף גנב לתלייה. עתה נוכל להשיב את אגוזינו היקרים. אמר אלוהים: עם כל השטויות שלכם, בסוף לא יהיה לי זמן להוריד את המשיח ולעשות תיקון עולם.
אמר, ואכן כך היה.

 

[תודה לחבריי יקי מנשנפרוינד ועופר טל שהותירו לי ללקט פירורי הומור משולחן קודשם לקטע זה]

זן בודהיזם היא דרך חיים והשקפה שאינה שייכת לאף אחת מהקטגוריות הפורמליות של המחשבה המערבית המודרנית. זו אינה דת או פילוסופיה; זו אינה פסיכולוגיה או סוג של מדע. זו דוגמה של מה שנודע בהודו ובסין כ'דרך חירות', ובכך דומה לטאואיזם, לוודאנטה, וליוגה. כפי שיהיה מיד ברור, לדרך של חירות לא יכולה להיות הגדרה על דרך החיוב. היא חייבת להתגלות לפנינו על ידי שלילת מה שהיא אינה, מעט כמו שפסל מגלה דמות על ידי פעולת ההחסרה של גזרות מגוש האבן.

היסטורית, אפשר להתייחס אל הזן כאל מיצוין של מסורות ארוכות בתרבות הודו וסין, למרות שלמעשה הוא הרבה יותר סיני מהודי, ומאז המאה השתים עשרה, שירש עצמו בצורה עמוקה ויצירתית ביותר בתרבות של יפן. כפריין של תרבויות אלו, וכדרך חירות ייחודית אשר צורת תלמודה יוצאת דופן, הזן מהווה את אחת המתנות היקרות ביותר שנתנה אסיה לעולם.

מקורותיו של הזן הם טאואיסטים לא פחות מאשר בודהיסטים, ומכיוון שמזגו הינו סיני בצורה מובחנת כל כך, יהיה זה הטוב ביותר לחקור ראשית את תחילת שושלתו הסינית, וכך גם יוסבר, בד בבד, על ידי הדוגמה של הטאואיזם, מה משמעותו של דרך חרות.

הרבה מהקושי ומהמיסטיפיקציה שאופפים את הזן מצדו של התלמיד המערבי נובעים מחוסר ההבנה של דרכי המחשבה הסיניות, דרכים ששונות בצורה מפתיעה מאלו שלנו, ושעל כן, מהסיבה הזו בדיוק, החשיבות הרבה שלהן בשבילינו, כאשר אנחנו מנסים לרכוש נקודת מבט ביקורתית על רעיונותינו שלנו. הבעיה כאן אינה פשוט עניין של רכישת שליטה ברעיונות שונים; שונים משלנו, נאמר, כפי ששונות התיאוריות של קאנט מאלו של דקארט, או אלו של הקלוויניסטים מאלו של הקתולים. הבעיה היא ההערכה של הבדלים בהנחות היסוד הבסיסיות ביותר של המחשבה ובשיטות המחשבה עצמן, ומאלו מתעלמים בשכיחות גדולה כל כך עד שפירושינו את הפילוסופיה הסינית נידונים להיות השלכות של רעיונות מערביים אופייניים לתוך טרמינולוגיה סינית. זהו החיסרון הבלתי נמנע מלימוד פילוסופיה אסיאתית על פי השיטות תלויות הספר של הלמדנות המערבית, משום שערכן התקשורתי של מילים תלוי בחוויות המשותפות של המשוחחים.

מאידך, לא נרחיק לכת ונאמר כי שפה עשירה ועדינה כדוגמת אנגלית אינה מסוגלת לבטא רעיונות סיניים. להפך, היא יכולה לומר הרבה יותר מאשר האמינו כמה תלמידי זן וטאו סינים ויפנים, אשר היכרותם עם האנגלית ודאי לא היתה שלמה. הקושי אינו נמצא בשפה, כמו שהוא בדרכי ודפוסי החשיבה שעד כה נחשבו לבלתי נפרדות מהגישה האקדמית והמדעית לכל עניין ודבר. חוסר הכשירות של דפוסי החשיבה הללו לנושאים כגון טאואיזם וזן אחראי, במידה רבה, לרושם כי 'המוח המזרחי' הוא מסתורי, אי רציונלי, ובלתי ניתן להבנה. בנוסף לכך, אין להניח כי עניינים אלה הם סיניים או יפניים בצורה יחודית כל כך, עד שאין להם שום נקודת מגע עם דבר מתרבותינו שלנו. על אף שאכן אין בין אזורי החלוקה הרשמיים של המדע והמחשבה המערביים אף אחד שמקביל לדרך שחרור, המחקר המזהיר של ר. ה. בליית',"Zen in English Literature", הראה בצורה ברורה ביותר שהתובנות החיוניות של הזן הן אוניברסליות.

הסיבה שבגללה מהווים, במבט ראשון, הטאואיזם והזן חידה כה גדולה לתבונה המערבית היא משום שקבענו נקודת מבט כל כך מוגבלת של הידע האנושי. בשבילינו, כמעט כל הידע הוא מה שטאואיסט יכנה ידע קונבנציונלי, משום שאנחנו איננו מרגישים כי אנו יודעים דבר מה, אלא אם אנו מסוגלים להציגו מלפנינו במילים, או באיזו מערכת אחרת של סימנים מוסכמים, כמו התווים במתמטיקה או מוסיקה. הידע הזה נחשב "קונבנציונלי" משום שהוא תוצר של הסכם חברתי באשר לצפני התקשורת. בדיוק כפי שלאנשים הדוברים אותה שפה יש הסכמה שבשתיקה לגבי אילו מילים תציינה אילו דברים, כך הפרטים של כל חברה וכל תרבות מאוחדים בכבלי התקשורת, הנחים על פני סוגים שונים של הסכמה באשר למובחנותם ולערכם של פעולות ודברים.

על כן משימתו של החינוך הוא להפוך ילדים לכשירים לחיות בחברה, על ידי שכנועם ללמוד ולקבל את צפניה – את החוקים והמוסכמות של התקשורת שבעזרתם החברה מחזיקה עצמה יחד. ראשית יש את השפה המדוברת. הילד לומד לראות 'עץ' ולא 'בוּג'וּם' כסימן המוסכם לזה (הצבעה אל החפץ). אין לנו כל בעיה להבין שהמילה 'עץ' היא עניין של קונבנציה. מה שמובן הרבה פחות הוא שהקונבנציה מושלת גם על תחימה הגבולות של הדבר אליו המילה משוייכת. משום שעל הילד ללמוד לא רק אילו מילים מציינות אילו חפצים, אלא גם על הדרך לפיה תרבותו הסכימה לחלק את הדברים האחד ממשנהו, לציין את הגבולות בתוך חוייתינו היומיומית. כפי שהקונבנציה המדעית מחליטה אם הצלופח יהיה דג או נחש, הקונבנציה הדקדוקית קובעת אילו חוויות יכונו חפצים ואילו יכונו אירועים או מעשים. את האקראיות הרבה שבמוסכמות אלו ניתן להסיק מהשאלה, 'מה קורה לאגרוף שלי [שם עצם – חפץ] כשאני פותח את כף היד?' החפץ נעלם באורך נס מפני שמאחורי צורת דיבור המשוייכת בדרך כלל לעצם מסתתרת פעולה! באנגלית [ובעברית] ההבדלים בין דברים לפעולות מצויינים בצורה ברורה, גם אם לא תמיד לוגית, אך מספר גדול של מילים סיניות משמשות הן לשמות עצם והן לפעלים כך שלאדם החושב בסינית אין קושי לראות שחפצים הם גם אירועים, שהעולם שלנו הוא אוסף של תהליכים ולאו דווקא ישויות.

לבד מהשפה, על הילד לקבל הרבה צורות אחרות של צופן. ההשלכות של חיים יחד מחייבות הסכמה לקודים של חוק ומוסר, של נימוס ואמנות, של שקילות, מידות ומספרים, ומעל הכל, של תפקידים. קשה לנו לתקשר האחד עם השני אלא אם אנחנו מזהים עצמנו במושגים של תפקוד: אב, מורה, פועל, אמן, 'סתם בחור', ג'נטלמן, ספורטאי, וכולי. במידה בה אנו מזדהים עם הסטראוטיפים הללו וכללי ההתנהגות השייכים להם, אנחנו עצמנו מרגישים שאנחנו באמת מישהו משום שלעמיתינו יש פחות קושי לקבל אותנו – כלומר לזהות אותנו ולהרגיש שאנחנו "תחת שליטה". פגישה בין שני אנשים במסיבה היא תמיד מעט מביכה כאשר המארח לא הסביר את תפקידיהם על ידי הצגתם, שכן איש מהם אינו יודע אילו חוקים של שיחה ופעולה יש לקיים.

שוב, קל לראות את אופיים הקונבנציונלי של תפקידים ודמויות, משום שאדם שהוא אבא יכול להיות גם רופא ואמן, וגם שכיר ואח. וברור כי גם סך כל תויות התפקיד הללו לא יתקרבו לכדי הצגת תאור מוצלח של האיש עצמו, אף אם ייתכן וזה ימקם אותו בתוך הגדרות כלליות מסוימות. אך המוסכמות המושלות בזהות האנושית הן דקות הרבה יותר וגלויות הרבה פחות מאלו. אנו לומדים, ביסודיות רבה אך בשקיפות קטנה בהרבה, לזהות עצמנו עם רעיון, שאינו פחות מוסכם, של 'עצמי'. שכן ה'עצמי' הקונבנציונלי, ה'אישיות', מורכבת בעיקרה מהיסטוריה המכילה בתוכה זיכרונות נבחרים, ושמתחילה מרגע הלידה. לפי המוסכמה, אני לא פשוט מה שאני עושה ברגע זה. אני גם מה שעשיתי, והגרסה, הערוכה על ידי המוסכמה, של עברי נעשית כך שהיא נראית לי כמעט יותר ה'אני' האמיתי מאשר מה שאני ברגע זה. מכיוון שההווה שלי נראה כל כך ארעי ולא מוחשי, אך מה שהייתי הוא קבוע וסופי. זהו הבסיס היציב לכל תחזית על מי שאהיה בעתיד, וכך נוצר מצב שבו אני מזדהה יותר עם מה שאינו קיים יותר מאשר עם מה שבאמת הווה!

חשוב להכיר בכך שהזיכרונות ואירועי העבר שמרכיבים את הזהות ההיסטורית של אדם מסויים אינם יותר מאשר אוסף מסויים. מתוך אינסוף ממשי של אירועים וחוויות נבחרו כמה – למעשה הפכו להפשטות – נהיו משמעותיים, והמשמעות הזו נקבעה, כמובן, על ידי אמות מידה קונבנציונליות. משום שטבעו של הידע הקונבנציונלי הוא שהוא מערכת של הפשטות. הוא מורכב מסימנים וסמלים בהם דברים ואירועים מזדקקים לתוויהם החיצוניים, הכלליים, כמו שהסימן הסיני יֶן, מייצג 'איש', על ידי ההפשטה וההכללה הגדולה ביותר של צורת האדם.

דבר דומה נכון גם לגבי מילים שאינן אידיוגרפים. המילים העבריות 'אדם', 'דג', 'כוכב', 'פרח', 'רץ', 'גדל', כולן מצביעות על קבוצות של חפצים או אירועים שניתן לזהותם כבני קבוצתם על ידי איפיונים פשוטים ביותר, שהופשטו מתוך המורכבות הכללית של הדברים עצמם.

ההפשטה, אם כן, היא כמעט הכרח לצורך תקשורת, מכיוון שהיא מאפשרת לנו להציג את חוויותינו בעזרת 'תפיסות' מהירות ופשוטות של ההכרה. כשאנחנו אומרים שאנחנו יכולים לחשוב רק על דבר אחד בכל רגע, זה דומה להצהרה כי את האוקיינוס השקט אנחנו לא יכולים לשאוב לתוכנו בגמיעה אחת; אנו חייבים להכילו בכוס, ולבלוע אותו מנה אחר מנה. הפשטות וסימנים קונבנציונלים הם כמו הכוס; הם מדללים את החוויה ליחידות פשוטות מספיק כדי שיוכלו להיות מובנות ברגע אחד. בדרך דומה, עיקולים נמדדים על ידי צמצומם לרצף של ישרים זעירים, או על ידי ראייתם במונחים של הריבועים אותם הם חוצים כאשר הם נרשמים על נייר גרפים.

דוגמאות אחרות לאותו תהליך הם התצלום בעיתון ושידור הטלוויזיה. בראשון, סצנה טבעית משועתקת במונחים של אור ונקודות כבדות הערוכים במסך או דפוס דמוי רשת כך שהם נותנים רושם כללי של תצלום שחור לבן כשהם נראים ללא זכוכית מגדלת. עד כמה שזה עשוי להראות כמו המעמד המקורי, זוהי רק תבנית מועתקת של אותה הסצנה  במושגי נקודות, מעט כמו שהמילים והמחשבות הקונבנציונליות שלנו הן הבניות של חוויות במושגים של סימנים אבסטרקטים. אף יותר כמו תהליך החשיבה, מצלמת הטלוויזיה משדרת סצנה טבעית כסדרה ליניארית של פעימות שיכולות לעבור לאורך כבלי חשמל.

כך התקשורת בדרך של הסימנים המוסכמים מהסוג הזה נותנת לנו תרגום מופשט, מנה אחת כל רגע של יקום בו הדברים מתרחשים כולם בבת אחת, יקום בו, על פי אותן הפשטות, המציאות המוחשית לעולם חומקת מתיאור מושלם. התיאור השלם של גרגר אבק זעיר על פי האמצעים האלו יעלה לנו נצח של זמן, מכיוון שיהיה צורך להכיר כל נקודה ונקודה בגופו.