הספר שלי הפך סוף סוף לחפץ שאפשר להחזיק ביד ולקרוא. הוא מסכם שנים רבות של עבודה ומציג לראשונה מחקר אקדמי כולל ומפורט על הזרמים השונים של התרגולות המדיטטיביות ביהדות.

ליתר פירוט, הספר מבקש לעמוד על התמורה התרבותית העומדת בלבו של החיפוש הנוכחי אחרי חיי דת פנימיים. הוא עושה זאת על ידי בחינת תורותיהם המדיטטיביות של שבעה מנהיגים דתיים יהודיים שפעלו מאז תחילת המאה העשרים-20 ועד ימינו, וזאת על רקע מגוון הטכניקות המדיטטיביות שהתפתחו במסורת היהודית לדורותיה. המחקר מראה כיצד תהליכים של "הפנמה של הפולחן הדתי"  הנם חלק מתזוזות עומק של התרבות המערבית, אשר בשדה הדת מתממשים כהתמקדות בתהליכים פסיכולוגיים ובחוויות נפשיות, וראיית תהליכים אלה כמוקד העיקרי של המעשה הדתי.

חלקו הראשון של הספר מוקדש למסורות המדיטטיביות השונות ששימשו יהודים כדרך להגיע למגע אינטימי עם האלוהות מאז ימי בית שני ועד החסידות. מדובר בסקירה המחקרית הראשונה של הזרמים המדיטטיביים העיקריים ביהדות, ואלו מנותחים בהתאם לטיפולוגיה חלוצית המסמנת הבדלים באופי התרגול וכן בחוויה המיסטית המסויימת אליה הוא נועד להוביל.

בחלקו השני הספר מתמקד בשבעה מנהיגים רוחניים יהודיים בני זמננו המלמדים מדיטציה: האדמו"ר מפיאסצנה, מנחם עקשטיין, אריה קפלן, זלמן שחטר-שלומי, ישראל יצחק בזאנסון, ארז משה דורון ויצחק גינזבורג. ניתוח שיטותיהם המדיטטיביות נעשה על רקע המסורות המדיטטיביות מן העבר, תוך בחינת מידות ההמשכיות והחידוש.

העיסוק הגובר והולך ב"מדיטציה יהודית" בזמננו, בין על ידי פיתוח מסורות תרגול יהודיות מהעבר, ובין על ידי אימוץ מסורות תרגול נאו-הינדואיסטיות ונאו-בודהיסטיות בהווה, הנו חלק משינוי מקיף שעוברים כיום החיים הדתיים במערב, שינוי שהוא מקרה פרטי של מהלך חברתי-תרבותי כולל. מהלך זה כולל עיסוק מועצם של הפרט בפנימיות נפשו, והתייחסות הולכת וגוברת של חיי הנפש שלנו כמקור למשמעות, לסמכות ולזהות. המחקר שלפנינו מבקש לארוג מסגרת תיאורטית שתסביר את הכיוונים שפנתה אליהם הרוחניות היהודית הפופולרית במאות ה-20 וה-21, ולהעריך כיצד התמורות בטכניקות המדיטטיביות שפותחו במסורת היהודית לאורך אלפיים השנים האחרונות ועד ימינו משקפות שינויים תרבותיים וחברתיים שהתחוללו בפרק זמן זה, כמו גם את הנחות היסוד המטפיזיות והאנתרופולוגיות בעבר ובהווה.

המלצות

"המחקר עשיר, חדשני ומקיף מאוד ומהווה תרומה חשובה ופורצת דרך למחקר הדתיות היהודית בת זמננו והחוויה הדתית היהודית המודרנית. פרסיקו מקדם מתודולוגיה חדשנית מתחום חקר הדתות העכשווי תוך שימוש במגוון רחב של כלים. מדובר במחקר פורץ דרך, שיטתי ומעמיק בזרמי מחשבה מודרניים שטרם נדונו בפירוט בספרות המחקר." – ד"ר אדם אפטרמן, אוניברסיטת תל אביב

"ניכרים האופקים התרבותיים, העיוניים והרוחניים הרחבים של החיבור. הדיון בתנועת 'העידן החדש' הוא הטוב ביותר שראיתי עד כה." – פרופ' יהונתן גארב, האוניברסיטה העברית

"ספרו של תומר פרסיקו מוכיח בצורה משכנעת את חיוניותן וגלגוליהן הרבים של טכניקות להשגת חוויה מיסטית במסורת היהודית." – פרופ' משה אידל, האוניברסיטה העברית

את הספר אפשר לרכוש בדף שלו באתר הוצאת אונ' תל אביב, בדוכני שבוע הספר, והחל מהשבוע הבא (אני מקווה) בחנויות.

כאדם שאינו חילוני – איך אתה מגדיר חילוניות?
אני לא חילוני, אבל יש מובנים שאני חילוני בהם. אני חושב שאנשים מגדירים חילון באופן מוטעה.

קיים בלבול בין חילוניות לאתיאיזם.
כן. התפיסה הזו שהעולם החילוני הוא עולם שפשוט הורידו ממנו את הדת היא שגויה. תהליך החילון הוא הרבה יותר מזה. הוא הוצאתם של עוד ועוד שדות כוח וידע מידי הדת והעברתם לסמכויות אחרות. כמו המדינה, כמו המדע, כמו המצפון. אנחנו פחות ופחות זקוקים לממסד הדתי שיספר לנו מה טוב ומה רע, מה נכון ומה לא נכון, איך הגענו עד הלום ואיך לחנך את הילדים שלנו. אם אנחנו מסתכלים על העולם שאנחנו חיים בו היום, אין שום ספק שהוא עולם חילוני במובנים האלה. כדי שהדת תודר מהמרחב הציבורי, היה צריך לעלות אתוס שיחליף אותה.

מבנה ערכי אחר. ערכים הומניסטיים, אני מניחה.
יניקת הערכים שמניעים את חיינו לא מהדת או מאלוהים, אלא מתוך עצמנו. מהתבונה שלנו, מהמצפון שלנו. כל מרחב ציבורי חילוני מלא בערכים האלה בכל מקרה. נכון שהשוק הקפיטליסטי מאתגר את הערכים האלה, אבל אין דבר כזה מרחב נטול ערכים.

תגיד את זה לחובבי משל העגלה הריקה.
הרבה פעמים, לצערי, החברה החילונית בישראל באמת שוכחת להגן על הערכים שחשובים לה.

נראה לי שאפשר להקביל בין החברה החילונית למחנה השמאל. אחרי שנים של מעין דה לגיטימציה, כבר לא ממש ברור מה הם הערכים, אין קול ברור.
כל עוד לחברה החילונית היתה תשובה פשוטה לשאלה "מה עושה אותי יהודי", היא היתה יכולה לעמוד עם גב זקוף מול החברה הדתית. בציונות החילונית התשובה היתה, "אני סוציאליסט, אני בונה פה חברת מופת, חזרתי לארץ שהיסטורית היינו בה. אני מיליטנטי, אני פטריוט, אני לאומי — וככה אני יהודי".

הנרטיב הזה מת.
והותיר אחריו הרבה מאוד אנשים שבעצם אין להם תשובה לשאלה מה עושה אותם יהודים. חלק מהם מחפשים את התשובה הזאת בכל מיני סדנאות, קורסים, הפרשות חלה, ולחלק אין שום בעיה עם התשובה הקוסמופוליטית — אני אזרח העולם וטוב לי ככה. אבל שתי התשובות האלה, מכיוון שהן לא מנוסחות עד הסוף ובוודאי לא מגובשות לאיזשהו עמוד שדרה זהותי יהודי, מעמידות אותם במבוכה כשהם נתקלים בדרישות היהודיות של שומרי המצוות.

היית מציע לציבור החילוני לבסס לעצמו איזשהו קוד?
הציבור החילוני, ואני מכיל את עצמי בציבור הזה בנוגע לכך, חייב לגבש לעצמו זהות יהודית אוטונומית, שאינה תלויה ביהדות האורתודוקסית כדי לייצג את עצמה. המסורת היהודית מלאה בערכים שאין שום בעיה לתרגם אותם לשפה הומניסטית ואף פמיניסטית. זה אותנטי לנו. מובן שהמסורת מלאה בדברים אחרים, שאין שום בעיה לתרגם לגזענות ולאתנוצנטריזם.

את זה אנחנו רואים כל הזמן. אולי פשוט השתכנענו שהעגלה שלנו ריקה?
רבים בוודאי השתכנעו בכך. אבל אם אנחנו מסתכלים על התשובה, על הזהות היהודית שיש לקהילה שומרת המצוות בישראל, הן לחרדים והן לציונות הדתית, נראה שהיא הרבה יותר ענייה ממה שנדמה מבחוץ. היא נדמית מאוד בטוחה בעצמה ומלאת פתוס והבטחה, אבל בעצם אין כמעט יצירה תורנית משמעותית. פעמים רבות זאת זהות דלה, שמתבססת על אתנוצנטריזם, על שנאת הזר, על הרגשת עליונות מזויפת, על שכפול של קטעים מהרבנים קוק, סולובייצ'יק או שך, שבאמת לא יכולים לענות על האתגרים שהחברה היהודית בישראל ניצבת בפניהם היום. זה רץ על ריק. האתגר להעמיד זהות אלטרנטיבית, אוטונומית, שתוכל לתת תשובה החלטית, הוא לא כזה גדול. הזהות הזאת חיונית על מנת לבנות כאן חברה משגשגת וראויה. אנחנו חייבים להמשיך את המסורת לכיוון שימנע מהיהדות להפוך לכת מתבדלת, בלתי רלוונטית, או לספרטה מודרנית שחמושה באטום, אלא יאפשר לה לתרום את חלקה למסע האנושי.

שאר הראיון, שפורסם ב'מוסף הארץ', כאן.

הספר מאחר מעט להגיע לחנויות. כשיגיע אודיע.

קשה לי להבין אנשים שתפיסת האלוהות שלהם לא השתנתה בעקבות השואה. מי שעדיין מחזיק בדמותו של האב הרחום, של אלוהים פרסונלי שדואג ושומר, כנראה מתחזק חציצה פסיכולוגית אטומה בין העובדות הזוועתיות לבין האמונה. המחשבה שאל טוב יאפשר למיליון וחצי ילדים להיטבח באכזריות ללא סיבה היא גרוטסקית, ואם ננסה למצוא סיבה המצדיקה דבר כזה נתקרב בעצמנו לאופן החשיבה הנאצי.

לא שגדולי הרבנים לא ניסו. הרב יואל טייטלבוים, מייסד חסידות סאטמר, טען שהשואה היא עונש מאת האל על הציונות, כלומר על הרצון היהודי לבנות בישראל מדינה עצמאית לפני בוא המשיח. הרב צבי יהודה קוק, בנו של הראי"ה קוק ומהמנהיגים החשובים של הציונות הדתית, טען שהשואה היתה מעין "ניתוח" הכרחי שערך אלוהים כדי להוציא את עם ישראל מהגלות ולהביאו לארץ הקודש. התשובות סותרות אחת את רעותה, ושתיהן הופכות את אלוהים לישות אכזרית ומאוד לא מתוחכמת. אל טוב באמת היה מחנך את בניו באופן שלא מחסל אותם, או לחילופין מוצא דרך רצחנית פחות להביא אותם אל ארץ הבחירה.

גם התירוץ המוכר של "הסתר פנים" מלמד יותר מכל על ייאוש. איזה אלוהים טוב ובר דעת מרשה לעצמו להסתיר פנים ולאפשר להיטלר לעלות לשלטון? האם לא היה ברור לו מה הולך להתרחש? אם לא ידע, הוא חכם פחות מסבא וסבתא שלי שידעו וברחו בזמן. אם ידע ובחר להפנות עורף, הרי שטוב הוא לא.

לדעתי את המשבר האמוני שממיטה עלינו השואה ניסח בצורה הטובה ביותר הרב האורתודוקסי האמריקאי יצחק גרינברג. על פי גרינברג השואה היא הפרה של הברית בין האל לעם ישראל – מצדו של אלוהים. כאשר יהודים נטבחים במיליוניהם אך ורק משום שהם יהודים, ברור שעצם הכניסה לברית עם האל, עצם קשירת הקשר שלהם או של אבותיהם עם האל בדרך היהודית, הביאה עליהם מוות המוני ללא כל דרך הימלטות. האל לא הגן עליהם ולא מנע את מותם, ועל פי גרינברג עליו "לעשות תשובה על שנתן לעם שבחר משימה מסוכנת ואכזרית בצורה בלתי נסבלת ולא סיפק להם הגנה."

השואה היא שבירת הברית. באופן מאוד ברור אלוהים לא הרגיש עצמו מחוייב למלא את חלקו. במצב כזה גם עם ישראל משוחרר ממחוייבותו, והוא חופשי להפנות עורף לאלוהים. אמונה תמימה היא כעת רמיה עצמית, ושמירת מצוות מתוך מחוייבות פשוטה לברית היא התעלמות מבגידתו של הצד השני, או תפיסתו כילד שאינו אחראי למעשיו.

כרב אורתודוקסי גרינברג שמח עם זאת שיהודים רבים בחרו להכניס עצמם בעולה של הברית עם האל שוב – אולם הפעם באופן התנדבותי. כעת גם אין זו אותה הברית: גרינברג כותב שמי שבוחר להישאר יהודי הופך כעת ל"שותף בכיר" בברית, במקום מעמדו הקודם כעבד ה'. כשותף בכיר היהודי לוקח על עצמו את האחריות והיוזמה. הייתי מוסיף ואומר שכשותפים בכירים אנחנו יכולים גם לנסח מחדש את תנאי הברית. ברור לנו כיום שהאל אינו מחוייב לשמור עלינו. עלינו לחשוב ולהחליט עד כמה אנחנו מחוייבים לשמור עליו.

כל זה אינו תרגיל בתיאולוגיה. על פי סקר Pew שפורסם לפני כחודשיים עבור 65% מהיהודים בישראל השואה מהווה יסוד מהותי בזהותם היהודית. שאלת משמעותה של השואה עבורנו אינה אפוא עניין תיאורטי, אלא נוגעת ליסודות העמוקים ביותר של זהותנו. לבד מהלקח האוניברסלי נגד גזענות ושנאת זרים, עלינו גם לשאול כיצד השואה מעצבת אותנו מחדש כיהודים, ומעצבת את היהדות שלנו. הרי להמשיך בפשטות את מה שהיה לפניה אי אפשר.

השואה מחייבת אותנו להישיר מבט ולבחון ביושר את זהותנו היהודית. אם נרצה, יום השואה עצמו יהפוך מיום של זיכרון פאסיבי ליום של דקדוק פנימי ודרישת אמת באשר לעצמנו וליהדותנו.

:

—

פורסם היום במדור הדעות של ידיעות אחרונות

פסח הוא כנראה החג הפופולרי ביותר בקרב משפחות יהודיות, ואין כמעט משפחה, רחוקה מהמסורת ככל שתהיה, שלא יושבת לסעודת ליל הסדר. הסיבה פשוטה: חג המעלה על נס את החירות מתיישב בדיוק בתוך עולם הערכים המערבי-מודרני שלנו. הרי ממילא כולנו חוגגים את החופש שלנו כל הזמן: החופש לעשות מה שאנחנו רוצים, החופש להיות מי שאנחנו, החופש לעסוק במה שמתאים לנו ובעיקר החופש לקנות מה שאנחנו רוצים.

אבל אם החופש פירושו לעשות כרצוננו, נהיה חייבים מיד לשאול מהו בדיוק רצוננו. לא במובן של מושא הרצון, אלא של מהותו: מאיפה הוא בא? מי שולט עליו? האם הוא עצמו חופשי? התשובות הפשוטות לשאלות האלה הן שרצוננו בא מתוכנו, אנחנו שולטים בו והוא אכן חופשי. אבל מחשבה שנייה תגלה לנו שכולנו יודעים אחרת: פעמים רבות מה שאנחנו רוצים אינו אלא יבוא של רצון מבחוץ (אופנה, השפעה חברתית), פעמים רבות איננו שולטים ברצוננו (התמכרות, התאהבות), וממילא פעמים רבות רצוננו איננו חופשי.

ההוגה היהודי-אנגלי ישעיהו ברלין נתן לנו ניסוח יעיל להבנת הבעיה מולה אנחנו עומדים. על פי ברלין יש שני סוגים של חירות: חיובית ושלילית. חירות שלילית היא חופש מכל אילוץ או כפייה חיצוניים. כל עוד איש לא מונע מאיתנו לעשות כרצוננו, אנחנו חופשיים מבחינה שלילית. חירות חיובית היא היכולת שלנו לפעול על מנת לממש את עצמנו, להגשים את הפוטנציאל שלנו, או, אפשר לומר, את הייעוד שלנו. אפשר לומר שחירות חיובית משמעותה פעולה בהתאם לרצון האמיתי שלנו.

המילה "אמיתי" במשפט האחרון היא מילת המפתח. הדוגלים בחירות חיובית מאמינים שלא כל רצון שלנו הוא אותנטי, ושפעמים רבות, אף אם אין עלינו כל כפייה, אנחנו פועלים בצורה שאינה חופשית, משום שאנחנו לא נאמנים לאמת. עבור הסבורים כך הסרת כל אילוץ חיצוני מעל האדם אינה מספיקה כדי שיהיה חופשי, ועליו לטפח ולפתח את עצמו מעבר לכך.

אם נבדוק היטב את סיפור יציאת מצריים נגלה שהוא מגלם במדויק את אידיאל החירות החיובית. בני ישראל יוצאים ממצב של כפייה קשה, אולם הם לא עוברים למצב של חופש חסר גבולות. למעשה, הם מיד נכנסים לברית עם האל שבמסגרתה הם מתחיבים לחוקים ולהגבלות רבות. ויש לשים לב: דווקא המחוייבות למצוות מתפרשת על ידי המסורת כחירות: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" אמרו חכמינו, ור' יהודה הלוי קבע ש"עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי".

בפסח בני ישראל יוצאים מעבדות לפרעה ועוברים לעבדות לאלוהים. העבדות לאל נחשבת לחירות משום שעבור המסורת האל העליון היה מקור האמת, ולכן חירות אמיתית תיתכן רק בחיים המותאמים למצוותיו. התפיסה היא שרק כך יכול לממש אדם (יהודי) את עצמו ואת יעודו. עבור ריה"ל עבדי הזמן משועבדים לאופנות, ואילו עבדי האל משועבדים לאמת, ולכן רק הם באמת חופשיים.

רעיון החירות החיובית טומן בחובו סכנות לא מעטות. כפי שאנחנו משלים עצמנו בקשר לחופשיות רצוננו, אנחנו יכולים באותה מידה להשלות את עצמנו באשר למקור האמת, או ליעוד שלנו. בנוסף, ייתכן שמי שסבור שהוא מחזיק בידו את המפתח לחירות אמיתית ירצה לכפות עלינו להגשימה, לאלץ אותנו, לכאורה, להיות חופשיים. וכבר היו דברים מעולם.

עם זאת, כשאנחנו יושבים לשולחן הסדר כדאי לזכור שזה הרעיון המרכזי של הפסח: לא חירות מתוך אנרכיה, אלא דווקא מתוך חובות ומתוך משמעות. גם אם אלוהים כבר אינו מקור האמת בשבילנו, כדי לנו לבחון האם יש ברעיון הזה ערך. בכל דור ודור, ניתן לומר, חייב אדם לשאול את עצמו האם הוא באמת חופשי.

:

—

פורסם היום במדור הדעות של ידיעות אחרונות.
לפני כמה שנים כתבתי על הנושא בהקשר ליהדות כאן.

כאשר תמונות של שר הביטחון עם כוונת על ראשו מופצות על ידי אנשי ימין, לא צריך לעשות סקר כדי להבין שההבחנה הישנה בין ימין לשמאל איבדה בישראל מתוקפה. בהמשך לגוויעתו האיטית של רעיון החלוקה לשתי מדינות לאום, ובמקביל לתהליכי ההתפרקות לקבוצות אתניות במרחב המזרח־תיכוני, גם הלאומיות הישראלית נסוגה ליחידות הקדם־מודרניות שמהן צמחה: העם, השבט, החמולה.

הגל האתנוצנטרי אינו חדש (כתבתי עליו כאן, כאן, כאן, כאן, וכאן), אולם פרשת החייל המחסל בחברון חשפה לאור היום את עיקרו: הלאומיות הישראלית, שבה החברות בגוף הפוליטי נמדדה (לפחות במידה רבה) על פי האזרחות, הופכת לעמיוּת יהודית, שבה הפריווילגיה להיות אזרח שווה זכויות נתונה לשייכים לקולקטיב אתני מסוים.

הקמים על שר הביטחון כדי לחסלו פוליטית רק משום שביקש לשמור על סטנדרטים בסיסיים של דיני לוחמה, המקללים את הרמטכ"ל משום שיצא נגד ירי אוטומטי על נערה עם מספריים, אינם עושים זאת משום שהללו שייכים למפלגה יריבה או מחזיקים בעמדה פוליטית שונה, אפילו לא משום שהם חלוקים על דרכם בנוגע לטיפול בטרור. מבחינתם, בעלי תפקידים אלה ביצעו את החטא החמור ביותר: הם יצאו נגד "העם".

מלת המפתח בעת הזאת היא נאמנות, ונאמנות נמדדת קודם כל בהגנה על קיומו הפיזי של השבט. מכיוון שהחייל המחסל פעל לשם הגנה, הוא אחד משלנו. מכיוון ששר הביטחון פועל בשם החוק, הוא מוציא את עצמו מהכלל, בוגד בשבט. באופן דומה, ההפגנות נגד התביעה הצבאית סמוך לבית הדין הן הפגנות נגד המשפט האזרחי ובעד קשר הדם, נגד השוויון בפני החוק ובעד הנאמנות השבטית.

נאמנות נמדדת גם בהגנה על זהות השבט, הזהות היהודית. שרים מהליכוד מדברים על חזרה להר הבית לא מפני שהם מתעניינים בהקרבת קורבנות, אלא משום שהם רוצים לסמן לבוחריהם שהם יהודים טובים. מאותה סיבה מתחנף יאיר לפיד לחרדים. גם מכירת החיסול של נתניהו למפלגות החרדיות יכולה לעבור מפני שעם חיזוק "היהדות" לא מתווכחים. המעוניינים לשדר להמונים שהם "משלהם", זקוקים לסממני יידישקייט כדי להראות את נאמנותם. כן, גם להפריש חלה עובד לא רע.

מדובר אפוא, בתהליך שבו החברה היהודית בישראל משילה מעצמה את המסגרת הרפובליקאית וחוזרת אל הוויית השבט. במלים פשוטות: העם קם על המדינה. הישגיה האדירים של התנועה הציונית, שאיחדה קבוצות מפוזרות ושונות לגוף פוליטי אחד, שהקימה בישראל מדינת חוק דמוקרטית בעלת קהילה אזרחית שוקקת, נדחים למען השבטיות האתנית.

ישראל נוטשת את המטרופוליס וחוזרת אל העיירה היהודית. היא מפרקת את צבאה ומטפחת מיליציות. היא חותרת תחת בית המשפט העליון ומעצימה את ההמון. היא זונחת את האקדמיה ומשקיעה בישיבות. היא מוותרת על שר חוץ ומעמידה דרשנית, שתסביר ל"גויים" על זכותנו האלוהית. בקיצור, היא נפרדת מהיומרה לכונן מדינה ומתכנסת מחדש בגטו. ובגטו, כידוע, אנחנו מאוימים תמיד, צודקים תמיד, ומחרימים את מי שחריג.

יש בישראל ציבור גדול שאינו מעוניין בכך. יש המונים שחשובה להם הדמוקרטיה, שחשוב להם החוק וחשוב להם להיות חלק מהמערב המודרני. אלה נחרדים מהמחשבה שישראל גולשת למדמנה אתנית מדממת. לציבור הזה אין כיום הנהגה, אך כאשר זו תקום היא תהיה חייבת לעמוד על כך שדווקא הצלתה של היהדות מהגטו מצביעה על נאמנות עמוקה; שדווקא זוהי דמותה האמיתית של יהדות מודרנית. זה לא אמור להיות קשה — מדובר בסופו של דבר, ברעיון הבסיסי של הציונות.

:

—

פורסם היום במדור הדעות של הארץ