באוגוסט 2009 קנה איש העסקים אילן בן-דב את 'פרטנר' ב-5.29 מיליארד שקל. הוא עשה זאת אחרי שקיבל עצה מפורשת מהרב הצדיק יאשיהו פינטו. בראיון לשלום ירושלמי אמר אז בן-דב ש"ישבתי תקופה ארוכה עם הרבה מזומנים ביד. לא רציתי לעשות עסקה עד שלא תגיע הציפור עם עלה הזית. עכשיו יש תיקון". אחרי ששוויה של פרטנר נפל והגיע ל-2.8 מיליארד שקלים בתחילת השבוע, בן-דב כנראה החליט שהתיקון נגמר והיונה עפה. הוא ביצע התקפלות, מכר את חלקו בחברה וסיכם את תקופתו כיו"ר הדירקטוריון במשפט: "פרטנר הייתה גדולה עליי". לא צויין האם הוא התייעץ עם הרב פינטו לפני שהחליט לבצע את המכירה.

—

בעקבות טיסת בן-דב והרב פינטו לקבר ה'פלא יועץ' בבולגריה, שבועיים אחרי העסקה ההיא של בן-דב, כתב הרב יובל שרלו באתר הישיבה שהוא עומד בראשה, ישיבת ההסדר "אורות שאול" בפתח תקווה, תשובה לתלמיד ששאל אותו לדעתו על העניין. אצטט אותה בהרחבה. על פי שרלו

מדובר בעיסקה לא רעה שעושים אנשי עסקים: מה בסך הכל הם נדרשים לעשות? הם נוסעים לחוץ לארץ להשתטח על קברי צדיק, ואף עושים זאת עם רב חשוב. נסיעה זו אינה מחייבת אותם דבר: לא בשינוי נאמנותם להלכה האישית, ולא בניהול עסקיהם על יסודות הצדקה והמשפט; הם תורמים לחצרו של רב צדיק סכום מסוים של כסף; הם נאלצים לסבול טיסה לכמה שעות ולומר כמה דברי תפילה. זה הכל.

וראו מה הם מקבלים בתמורה: הם מקבלים ייעוץ א-לוהי והכרעה בעניני עסקיהם; הם מקבלים תחושה עמוקה של התקשרות לאמונה, שהלוא הם אמרו דברי תפילה על קברי צדיקים; הם זוכים לפרסום חינם בשל הנסיעה המתוקשרת לקברי צדיקים; תדמיתם הציבורית מקבלת נופך מסוים של מסתוריות ואזוטריות שלא הזיקה לאיש מעולם אם היא לא הייתה חזקה מידי; הם מצליחים לגרום לכך שהא-לוהים עובד כביכול אצלם, ומעתה והלאה דרכם העסקית סלולה לפניהם. לא כדאי?

כך נתפשת היום אפוא האמונה. סוג מסוים של עיסקה, שאינה מחייבת אלא הליכה לקבר צדיק בלווי רב, תרומת כסף, תחושה פנימית של משהו טמיר ונעלם, תקשורת-תרבות-עיתון ושלטון מעורבים זה בזה, והכל בעטיפה של אמונה, מיסטיקה וסוד. האם לא זו ההגדרה של עבודה זרה?

—

בן-דב הוא אחד מאותם אנשי עסקים רוחניים שהולכים ומתרבים בימינו. הכוהנת הגדולה של הקהילה הרוחנו-עסקית היא כמובן שרי אריסון, אבל יש עוד רבים מהם בינינו, ויש מספר עוד יותר גדול של מורים רוחניים, רבנים וגורואים המעוניינים לייעץ להם היכן ואיך להשקיע (תמורת סכומים לא ממש סמליים כמובן). מאפייני הז'אנר: שימוש בתובנות מהמסורות הדתיות בכדי להצדיק מהלכים כלכליים ולקבל תחושת ביטחון שההכרעות הכלכליות שהם עורכים הן הנכונות ביותר. הסיבה: כלכלה היא חידה בתוך מיסתורין התקוע בעכוזה של אניגמה. לאף אחד אין מושג בשקל לאן ילך השוק. ככל שחוסר הוודאות גדול יותר, השימוש במאגיה (אמונות תפלות, קמעות, רפואת אליל) גדול יותר. ראו מה קורה בספורט. לכן גם אני לא רוצה ללעוג לבן-דב. זאת כלל לא הכוונה, ואולי במצבו הייתי נדרש לאותם אמצעים. מרבה נכסים מרבה דאגה, ומרבה דאגה מרבה חיפוש אחר ביטחון ונחמה. מה שכן, כטרנד ניו-אייג'י משמעותי ומעניין יש לשים אליו לב.

—

השימוש של בן-דב במונחים יהודיים כדי להסביר את מהלכיו העסקיים מרתק. הציפור עם עלה הזית מתיבת נח היא זו שמבשרת על סוף המבול של ההססנות העסקית. התיקון הקבלי הופך לאפשרות לבצע רכישה. השפה ה'יהודית' עוברת טרנספורמציה ניו-אייג'ית והופכת מהמסגרת לברית בין אדם לאלוהים לחלק מעסקה כלכלית. שימו לב לתשובותיו לשאלות נוספות של ירושלמי באותו ראיון:

פעם אמרת שאתה זורבה בודהיסטי.
"אני יהודי גאה שכל הזמן נושא תפילה. האדם הוא מכלול שלם, שלוקח משהו מכל דבר. אני נושא תפילות, מקבל ברכות. למילה יש ערך עליון בעיניי. כולנו מתפללים וחושבים מה יהיה. מי שצריך בשביל זה שטריימל זה בסדר גמור, אבל לא בהכרח".

אתה ער לגל הרוחניות ששוטף את הארץ?
"זה הבסיס של העם היהודי".

מה דעתך על שרי אריסון והמסרים שהיא מקבלת?
"נפלא. אתה לא מקבל מסרים? אני לא מקבל מסרים? אתה יכול לקרוא לזה גם אינטואיציה".

אריסון מתייחסת למסרים שהיא מקבלת כמו אל נבואות.
"אפשר להסתכל על זה בצורה שונה. כל אחד חושב על העתיד. כל אחד מסתכל על זה בצורה אחרת".

—

הניו-אייג' פרץ לתודעה כתנועת המונים בשנות השישים, כחלק מ"תרבות הנגד". זו כללה, לצד הפגנות סטודנטים מתוך ביקורת נאו-מרקסיסטית נגד "הממסד" (ובכלל זה השוק החופשי, המלחמה בוייטנאם ולמען זכויות אזרח ושוויון לנשים, שחורים והומואים), ולצד ביטויים תרבותיים של מרידה כללית בכל סמכות או מסורת (אוהדי ג'יימס דין ומרלון ברנדו, rebels without a cause), גם את האגף הרוחני של "ילדי הפרחים" וההיפים, שדגל בפרישה מהמרוץ והתחברות לגוף, לאדמה ולאלוהות (“turn on, tune in and drop out”). הרוחניים בשנות השישים ראו בחברה המודרנית מוקד של ניכור וצביעות ומלכודת של חיים חסרי משמעות. הם חיו בקומונות, התאספו בפסטיבלים, עשו סמים הלוצינוגנים ופעמים רבות שאבו אמונות והשקפות מתורות המזרח.

החל משנות השבעים, ובמשנה תוקף בשנות השמונים, כל זה נעלם. לא בגלל שהחברה המודרנית הפכה פחות מנוכרת או צבועה, אלא מכיוון שכוחות השוק למדו כיצד לאמץ אל ליבם את אותן נשמות מרדניות. אולי זה לא אמור להפתיע אותנו: העקרונות שהניעו את אותו המרד היו בסופו של דבר בדיוק אלו שהניעו את הקפיטליזם. כשאתה קורא לאינדבידואליזם, ליצירתיות, לאוטונומיה וחירות, לניידות ולעצמאות, כשאתה מתעקש על זכותך לפרטיות ולביטוי אישי וייחודי, אל תתפלא אם את התשובה תקבל דווקא מפיו של השוק החופשי. השוק גם יידע להתאים את עצמו במדויק לצרכיך – או להמציא בשבילך צרכים שאותם רק הוא יוכל למלא.

התעשיינים והפוליטיקאים, שלא שבעו נחת מהאינדבידואליזם הגואה ומהאנטי-ממסדיות של 'ילדי הפרחים' הבינו שדיכויו בדרך הסובייטית לא רק שאינו אפקטיבי, אלא כלל אינו מן הנצרך. במודע או שלא במודע הם תפסו שדווקא את אותה רוח של אינדבידואליות שמתמרדת נגד רודנות פוליטית, שמתנערת מהממסד הדתי, שמבקשת לבטא אותנטיות, יחודיות וחירות אישית – את אותה רוח של אינדבידואליות אפשר בקלות לשעבד לצרכיו של השוק החופשי. התעשייה הקפיטליסטית למדה לנתב את הכמיהות למקוריות ויחודיות ולעשות מהן מנוף ליצירת כסף. היא לימדה אותנו אמצעי מאוד פשוט לביטוי עצמי: דרך המוצרים שאנחנו קונים. מעתה אין צורך להתאמץ יותר מדי כדי לבטא את הייחודיות שלי: אם אני מרכיב משקפי היפסטר אני מיוחד, ואם אני קונה סנדלי 'טבע נאות' אני אותנטי וקרוב לטבע. מה, לא?

בשנות השמונים, אחרי שהיה כבר ברור לכולם שיחסיו של האדם עם האל הם דבר פרטי ופסיכולוגי בעיקרו, התחילו לצאת לשוק גרסאות "תפורות לפי מידה" של דת, שמכוונות מראש לענות לצרכיו (הלאו דווקא רוחניים) של האדם – וכמובן לצרכי השוק העולמי. ברור, אני מקווה, שסדנאות מיצים, קורס שחזור גלגולים או מפגשי קריאת הילות אינם פרקטיקות רוחניות של מסורת עתיקה כלשהי. לא, אלו מוצרים המייצרים לעצמם צרכנים. עד לשנות התשעים כבר היה הניו-אייג' (בגלגולו החדש, שאני מכנה פשוט "הרוחניות העכשווית") תחום המוגדר בגלוי כ"פלח שוק", ואת המסע הרוחני היה ברור שעושים כחלק "אלטרנטיבי" של מסע הקניות. הניו-אייג' לא רק שחדל להתנגד לכוחות השוק החופשי, אלא הפך לאחד מזרועותיו המשוכללות והרווחיות ביותר.

על המעבר מדחיית הקפיטליזם לאימוצו הנלהב ברוחניות המודרנית כתבתי ביתר פירוט כאן, כאן וכאן.

—

אפשר להבחין בסימנים בכל מקום ובכל זמן. אתה רוצה לשתות כוס קפה של בוקר ומגלה שנגמר החלב, יוצא למכולת והנה לפניך אדם שחיפשת בנרות ולא היה לך מושג כיצד לאתרו. בדרך לעבודה אתה תקוע בפקק מתמשך, במכונית לידך אתה רואה פנים מוכרות. אתם מנופפים לשלום זה לזה, פותחים את החלון "אתקשר אליך" הוא אומר, והזדמנות עסקית מדהימה מתגלגלת לידך בלי שהתכוונת בכלל. אתה יושב בפגישה לילית עם בעלי מקצוע ואנשי עסקים. העסקה עומדת להיסגר, אתה מהסס וחושב. לפתע אתה מקבל הודעת טקסט בטלפון הסלולרי ממכר ותיק, רב ידוע שלא שמעת ממנו זמן רב: "אילן, שיהיה לך בהצלחה". אתה מחייך וממשיך בעסקה. — אילן בן-דב, אנחנו לא לבד: היקום, חוקיו וקבועיו – ראשית החיים ותכליתם, 2008, "יצא לאור בתמיכתו של אילן בן-דב וחברת לוטוס", עמ' 4

—

הסכנה היא שהדת תהפוך ללא יותר מאשר מחלקת שרות של הציביליזציה הגלובלית, אשר אינה עוד מעצבת את ערכיה אלא רק מתקנת את הנזק הרוחני שהיא גורמת. — Harvey Cox, 2003

קרב הרגע שבו מדינת ישראל תהיה חייבת להכיר בזכותם של הזרמים הלא-אורתודוקסים לפעול בחופשיות בישראל, כלומר בזכותם של אזרחי ישראל להשתמש בחופשיות בשירותיהם. הבשורה החשובה על תקצוב רשמי של 15 תקנים של רבנים קונסרבטיבים ורפורמים היא רק הצעד הראשון בתהליך ארוך, שבסופו תינתן זכות חוקית לתנועות אלה (ואחרות) לחתן יהודים במדינת ישראל. התהליך הזה יתרחש לא מפני טוב לבם של המחוקקים ולא מפני נאמנותם לעקרונות של צדק או משפט, אלא מפני שבחברה מודרנית ודמוקרטית הוא בלתי נמנע. אנסה להלן להבהיר מדוע.

לפני כחודש פסק בג"ץ שפסילת גיורי הרב דרוקמן על ידי בית הדין הרבני הגדול אינה תקפה. הוא קיבל את עמדתו של בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב, ואף נזף בבית הדין הרבני הגדול וקבע שהוא "רמס את כללי הדיון הבסיסיים, את כללי הצדק הטבעי […] ומעל לכל פגע וגרם עוול מזעזע לעותרות ולילדיהן". כזכור, בית הדין הרבני הגדול קבע שהגיורים אינם תקפים מפני שהגרים לא התכוונו לשמור מצוות בהתאם להלכה האורתודוקסית. מסתבר שלבג"ץ זה פחות משנה.

וכאן אנחנו מגיעים ללב העניין, והוא המציאות המצחיקה שבמסגרתה במדינת ישראל יכולה רשות משפטית חילונית לפסול החלטה הלכתית של בית דין רבני. במילים אחרות, שופטים חילונים החליטו עבור רבנים מהי ההלכה היהודית. זה לא מקרה כמובן, אלא תוצאה ישירה של אי הפרדתה של הדת מהמדינה – כל עוד בתי דין רבניים יכולים להחליט מי יקבל אזרחות ישראלית ומי לא, בג"ץ יוכל לקבוע מי יהודי ומי לא. הרי המדינה לא יכולה לוותר על הריבונות שלה להכריע מי בפנים ומי בחוץ.

אבל פסיקת בג"ץ מעניינת לא רק משום שבג"ץ, אם לעשות פרפרזה על מילותיו שלו, "רמס את ההלכה". היא מעניינת אפילו עוד יותר משום שהיא חושפת את מה שהיהדות האורתודוקסית בארץ מנסה בצורה מתמדת להסתיר, והוא שאין יהדות אורתודוקסית בארץ. כלומר, שאין אורתודוקסיה אחת, אלא יש כמה וכמה אורתודוקסיות.

כי הנה למשל, הרב אברהם שרמן, מקורבו של הרב אליישיב שעמד מאחורי פסילת גיוריו של הרב דרוקמן, ודאי לא חושב שמפני שבג"ץ הכריע כפי שהכריע, אותם עולים חדשים שהוא מחשיב ללא-יהודים הפכו פתאום ליהודים. מבחינתו, כלומר על פי ההלכה שלו, הם עדיין לא-יהודים. מנגד, על פי ההלכה של הרב דרוקמן הם יהודים לכל דבר ועניין, הם חלק מעם הסגולה שכרת הברית עם הקב"ה ומחוייבים למצוות (שהם לא יקיימו). ודוק: יש כאן מחלוקת רצינית, שכן אין הצטרפות לעם היהודי שקולה לפולמוס על שנת שמיטה, ודאי לא למחלוקת על דגם כובע הלֶבֶד שיש לחבוש.

לא זאת אף זאת: מכיוון שאותם אלפי גרים הם יהודים אזרחי המדינה, הרבנות הראשית תחתן אותם בעתיד עם בחירי/ות לבם, שהרי אין אזרח יהודי יכול להתחתן במדינת ישראל בלתי אם ברבנות. מכאן שהרבנות הראשית תפעל על פי ההלכה לדעת הרב דרוקמן, ובניגוד מוחלט להלכה על פי הרב שרמן. האם הרב שרמן יחתן את ילדיו ברבנות הראשית? סביר להניח שהוא ממילא לא התכוון לעשות זאת – לקבוצות חרדיות שונות יש בתי דין משל עצמם. אבל כל מי שחושב שההלכה היא כבית שרמן עומד כעת מול מצב שבישראל מסתובבים כמה אלפי לא-יהודים שהרבנות תחתן עם יהודים. מבחינתו מדובר ב"התבוללות" נסתרת.

צהר להלכה שונה

מחלוקות הלכתיות תמיד היו כמובן, אבל מה שהסיטואציה הזאת מעלה על פני השטח הוא עד כמה הן עמוקות, עד כמה, למעשה, מדובר בשתי שיטות הלכתיות שונות, שנגזרות (וזה חשוב עוד יותר) משתי תפיסות עולם שונות. מדובר למעשה בשתי יהדויות. אין כאן שום "אורתודוקסיה".

דוגמא נוספת לאותו כיוון תימצא בקרוב באותו "חוק צהר" חבוט ומסמורטט שסוף כל סוף, בעזרת המגה-קואליציה של ביבי, כנראה יחוקק, או בהסכם החדש שרבני "צהר" הגיעו אליו עם הרבנות. שתי ההתפתחויות האלה פותחות, למעשה, את איזורי הרישום לחתונה, ובכך מאפשרות לזוג המאושר לבחור לעצמו את הרב שיחתן אותו.

התוצאה תהיה פשוטה: בתוך כמה שנים יתברר איזה רב מוכן לחתן את מי שרבנים אחרים קבעו שהם "פסולי חיתון". יתברר איזה רב יחשיב ליהודים מי שעבור אחרים אינם, יתברר איזה רב יעלים עין מכוהניותו של המבקש לשאת גרושה, יתברר איזה רב לא יפשפש בעברם של יהודים שעבור אחרים הם ממזרים. וזה כלום לעומת הרבנים שיהיו מוכנים – רחמנא ליצלן! – לאפשר לכלה לתת טבעת לחתנהּ תחת החופה; כאלה ודאי ימצאו בעשרות ויהיו פופולרים ביותר. כולם כמובן יציגו עצמם כאורתודוקסים, אבל איזו משמעות תהיה למילה הזאת? ואיזה משמעות תהיה להתנגדות של המדינה לא לאפשר לרבנים קונסרבטיבים, רפורמים או סתם אזרחים כריזמטים לחתן זוגות שיחפצו בכך?

דת או כת

את הסיפור הזה יש להבין בקונטקסט רחב, מפני שהוא לא הסיפור של היהדות האורתודוקסית בלבד, אלא של כל דת בעולם המודרני. כולן ניצבות היום מול שתי ברירות: או להגמיש את הגבולות, להרחיב את המנעד ולאפשר לעצמן להתגוון – או להפוך לכת. אין כל אפשרות, כפי שהיתה בימי הביניים ולפניהם, להשלות את עצמנו שאוכלוסיות גדולות מאמינות או מתנהגות בהתאם לדוֹגמה אחת ויחידה. אם בעבר התנהגות דתית החורגת מהדוגמה ("כפירה") הושתקה באמצעים אלימים, כיום לא רק שזה כמובן לא מקובל, אלא שעצם דיכוי הכפירה יחשוף את הזיוף שבסיפור הכיסוי האחדותי. חדלנו להאמין שכפייה דתית יכולה להביא לדתיות אותנטית.

זאת ועוד: אם עד ימי הביניים נראה לרובנו הגיוני להתאים את עצמנו לדת שנולדנו לתוכה, עלייתו של האינדבידואל האקספרסיבי בעידן המודרני שמה סוף לסיפור הזה – כולנו רוצים כיום לבטא את הייחודיות שלנו, וכולנו מרגישים שלא רק שזאת זכותנו הטבעית והמובנת מאליה ביותר, אלא שזאת אף חובתנו המוסרית והדתית. מוטל עלינו משמיים, לכאורה, למצוא את דרכנו האישית והאותנטית אל האלוהות. במובן אחרון זה, דווקא הניסיון לכפות עלינו דוגמה דתית אחידה מגביר את התנגדותנו.

אין כאן שום מיסתורין: אחידות מחשבה והתנהגות נמצאת, אם בכלל, רק במספרים קטנים, בקהילות סגורות, בכתות. קיים תסכול אינהרנטי בניסיון להכפיף אוכלוסייה גדולה לעקרונות דתיים אחידים, בטח ובטח בעידן המודרני. לחילופין, המשיכה לדקדוקי אמונה ומעשה מנתבת את בעליה ליצירת קהילות אחידות וקטנות. כפי שאיבחן אלכסיס דה-טוקוויל בעינו החדה כבר בשנות השלושים של המאה ה-19, "דת שתדקדק יותר בקטנות, שתהיה נוקשה ותעמיס על עצמה יותר מצוות של מה בכך בזמן שהבריות ייעשו שווים יותר, תישאר עד מהרה נחלתה של קבוצת קנאים אדוקים בתוך המון של קטני אמונה." (הדמוקרטיה באמריקה, עמ' 462)

הפרטת החיתון

חזרה לישראל. האפשרות הפשוטה ביותר לצאת בכבוד מהמצב הזה היא לאפשר לאזרחי המדינה חופש דת, למשל להתחתן כרצונם. זה בינתיים לא עולה על דעתם של מנהיגי המדינה. כעת הברירות הן שתיים: או להכריח אנשים להתחתן על פי ההלכה בכוח (כלומר לאכוף את החוק: לקנוס את מי שמחתן מחוץ לרבנות), דבר שיחשוף את האיוולת שבדבר, או לאפשר ליותר ויותר אנשים להתחתן כפי שהם רוצים, בתנאי שיעשו זאת תחת הכותרת הרשמית "אורתודוקסיה". זה אם כן מה שאנו רואים מול עינינו: הפרטת זכות החיתון של הרבנות הראשית לרבנים שונים בעלי דעות שונות, וכולם כאילו מטעם הרבנות. רבנים אלה יאפשרו לאנשים שונים להתחתן בצורות שונות, בדיוק כמו שבית הדין בתל-אביב איפשר – בהוראת בג"ץ – לאנשים שונים להתגייר בצורות שונות.

אפשר להתבונן במחזה המסקרן הזה ולשכנע את עצמנו שעדיין מדובר באותו זרם דתי. אפשר גם להבין שזהו התעצמותו של התהליך שבו "האורתודוקסיה" הופכת להיות כותרת כוללת לכמה זרמים הלכתיים. השאלה היא מתי נהיה בוגרים מספיק בשביל להודות בכך, וסובלניים מספיק בשביל לתת גם לזרמים שמראש מגדירים עצמם כלא-אורתודוקסים לחתן ולגייר אנשים במדינת ישראל.

סתם

—

פורסם באתר אבי חי. ביום ראשון הקרוב יערך באוניברסיטת תל-אביב כנס (מרתק ממש לדעתי) על מזרח ומערב בראי תורת הנסתר. הפרטים כאן.

לפני כשבועיים התקיים במכון ון-ליר כנס על "היבטים פוליטיים, היסטוריים וחברתיים בתרבות העידן החדש בישראל" (התוכניה כאן ב-pdf). הכנס הציג את תוצאותיה של עבודה של כשנתיים בקבוצת מחקר מטעם המכון שהובילו פרופ' בועז הוס וד"ר רחל ורצברגר, ואני הגשתי בו הרצאה תחת הכותרת עיבוד ואיבוד הממד המיסטי של ה'התבודדות' בקרב ממשיכי רבי נחמן מברסלב בימינו. הנושא הזה קשור למחקר העיקרי שלי, כלומר לדוקטורט שלי, שעוסק בטכניקות מדיטטיביות ביהדות בעבר ובהווה.

בקיצור נמרץ ביותר, בדוקטורט אני בודק, מתוך מבט דיאכרוני, את התפתחותן של מסורות מדיטטיביות שונות ביהדות. שלא כמו בקרב זרמים שונים בודהיזם או בהינדואיזם, ביהדות מעולם לא היתה מסורת מדיטטיבית מגובשת שהתמשכה לאורך זמן, אלא מיסטיקנים שונים, בתקופות שונות, הציעו דרכים מדיטטיביות שונות ונבדלות. על ידי בחינה פנורמית העבר אני מנסה להבין שני דברים: ראשית, את הטכניקות המדיטטיביות המוצעות כיום על ידי מסגרות שונות, אורתודוקסיות ושאינן, תוך ניתוח מאפייניהן, כך שאוכל לנסות לקבוע עד כמה הן פיתוח של פרקטיקות קבליות או חסידיות, ועד כמה הן יבוא וגיור של תכנים וטכניקות שניתן למצוא בתרבות הניו-אייג' והרוחניות העכשווית, ששאולות בעיקר מדתות המזרח (יש מזה ומזה כמובן); שנית, אני מנסה, מתוך בחינת השינויים העקרוניים שחלו באופי הטכניקות היהודיות המדיטטיביות השונות לאורך הדורות, להצביע על התמורות התרבותיות שעומדות בבסיסן (כלומר, מה גורם ליהודי להפסיק לנסות לזווג ספירות בעולמות העליונים ולהתחיל לנסות להתבונן אל תוך עצמו ולעבור תיקון פרטי). בכך המחקר משמש גם כפריזמה (מסויימת מאוד כמובן) דרכה ניתן להשקיף על ההתפתחות התרבותית-חברתית של המסורת היהודית באלפיים השנים האחרונות.

ההרצאה שהצגתי בכנס קשורה לחלק מסויים בדוקטורט, החלק על ר' נחמן, אבל היא מרחיבה אותו מעבר למה שכתבתי שם, מפני שאני עוסק גם ברבנים שכלל לא מציעים פרקטיקות מדיטטיביות – ומכאן ה"איבוד" של המימד המיסטי ב'התבודדות' של ר' נחמן. כפי שתראו, בהרצאה אני תחילה עומד על השאיפה המיסטית החריפה שאפיינה חלק מהוראותיו של ר' נחמן באשר ל'התבודדות', ובאה לידי ביטוי בהוראות לביטול עצמי מוחלט, המושג על ידי השתפכות אקסטטית של בכי וגעגועים. בהמשך אני מראה כיצד נוטרל מימד אקסטטי זה, וגם הביטול העצמי הטוטלי נשכח, או ליתר דיוק הושכח. במקומם נמצא כיום הוראות שמכוונות להרגעה דווקא, ובמקרים אחרים, טכניקות מדיטטיביות של מלמול מנטרה (סטייל TM הנאו-הינדואיסטית) או אינטרוספקציה (סטייל ויפאסנה נאו-בודהיסטית), שאין להן שורשים בתורתו של ר' נחמן, ולקוחות מהרוחניות העכשווית.

במחקרי בדקתי את הוראות ההתבודדות של חמישה רבני ברסלב בני זמננו: אליעזר שלמה שיק, שלום ארוש, עופר ארז, ארז משה דורון וישראל יצחק בזאנסון. בעוד ששלושת הראשונים מנטרלים את המימד האקסטטי-מיסטי שבפרקטיקה, שני האחרונים שומרים על מימד מיסטי מסויים, אולם כאמור מעדיפים לוותר על שיטותיו של ר' נחמן, במקומן מייבאים טכניקות משדות הניו-אייג' הפוריים והשופעים. אציין מראש שבשל מגבלות הזמן ההרצאה מביאה אך ורק את עיקרי הדברים – לא הייתי יכול להראות את כל הציטוטים התומכים בעמדתי, אם כי לדעתי הדברים גם כך ברורים למדי.

יו"ר מושב בו הרצתי היה ד"ר אליעזר באומגרטן, ולפני מרצים בו ד"ר שלמה פישר, על משבר המדינה והאותנטיות של תרבות הנגד בקרב המתנחלים הרדיקליים, ואסף תמרי על "רק ענין של שינוי בראש, של שינוי בעם": תודעה ופוליטיקה בהגותו של הרב יצחק גינזבורג – שתי ההרצאות שלהם סובבות סביב הגותו של הרב יצחק גינזבורג, ואני ממליץ בהחלט להשקיע זמן לשמוע גם אותן.

ההרצאה שלי מתחילה מדקה 51:40, ומכיוון שהמצלמה לא מצליחה לתפוס גם את המצגת שהכנתי, הנה היא כאן ב-pdf, ואני מקווה שהיא גם מוטמעת להלן. כדאי להוריד או לעקוב אחריה, שכן הציטוטים השונים מופיעים בה והיא עוזרת לעקוב אחרים.

הדגשת הדמיון בין דתות שונות היא תחביב אהוד ביותר על מעגלי הרוחניות החדשה, שכידוע מחזיקים שכל הדתות מכוונות אל אותה מטרה ובלבן פועמת אותה אמת. לצורך ההתאמה בין המסורות הדתיות השונות שבברור אינן דומות אחת לשניה (ובטח שלא זהות), נוהגים הרוחניקים להפשיט מהן את מה שנחשב למדיהן החיצוניים הגסים, וזאת על מנת להגיע אל מהותן הפנימית הדקה, שהיא היא הזהה בכל מקום ובכל זמן.

המהלך הזה הוא לאו דווקא שטחי או טפשי. הוא נובע (גם אם הולך צעד אחד רחוק יותר) מאופן החשיבה הרציונלי, המחפש את האוניברסאלי ולצורך כך מדגיש את הדומה על חשבון השונה בתופעות שונות. זוהי, אחרי הכל, האינדוקציה, ומשתמש בה גם המחקר המדעי. אין גם לזהות את החשיבה הפרניאליסטית הזו, כפי שנוהגים אכן לעשות בביקורת הפוסטמודרנית של חקר הדתות, עם הנצרות הפרוטסטנטית (למרות שהיא בהחלט מאפיינת אותה והפרוטסטנטיות בהחלט הולידה בעזרתה את הניו-אייג'), שכן ניתן למצוא דוגמאות לטענות בדבר הזהות הפנימית של הדתות כולן אצל מוסלמים כרומי או כביר, והינדואיסטים כראמאקרישנה או סרוופלי ראדהקרישנן. למעשה, כבר פילון האלכסנדרוני השווה בין הנבואה המקראית לאקסטאזה של הקוריבנטים.

שיווק האסטרטגיה היעילה הזאת אינה שונה באופן מהותי מזו שבה השתמשו המקובלים בבואם לייבא אל תוך היהדות את תמונת העולם הנאופלטונית: בשלב א' מכריזים שמה ש"בחוץ" הוא תפל למה ש"בפנים", ושמה ש"בפנים" הוא סוד שרק יודעי ח"ן יודעים. בשלב ב' מכריזים שאין מה לחשוש, מפני שאותם יודעי ח"ן מוכנים לגלות לנו, ההדיוטות, את הסוד, כך שגם אנחנו נחשף לאמת (ואז נבין, למשל, שהפסוקים הראשונים בספר בראשית "באמת" מדברים על בריאה של מדרגות אלוהיות בדרך של האצלה – או כל דבר אחר). כאמור, באופן דומה ניתן למצוא חלקים נרחבים מהנמנים עם התרבות הרוחנית הנוכחית שיעמדו על כך שכוונת כל הדתות כולן הוא X או Y, אלא שזה כמובן סוד שניתן לגלות רק אם הם מסבירים לך אל מול איזה אור יש להחזיק את כתבי הקודש, כך שתמונתם הפנימית תחשף לעין.

אולם נכון שהצעד הנוסף שצועד הניו-אייג' בכיוון הזה הופך את כל התהליך לפשוט למדי, פשוט מדי. למצוא דמיון בין תופעות אחרי שהשארת רק את "הכוונה האמתית" או "החוויה המיסטית" שלהן פירושו בדרך כלל לגזור אותן בהתאם לתבנית שהכנת מראש. בלילה כל החתולים שחורים, ובפנימיוּת כל הדתות מתקתקות.

—

אם לא דמיון "פנימי", מה, אם כן, בדבר דמיון חיצוני בין מסורות דתיות שונות? לפעמים קשה להבין עד כמה אנחנו מתעלמים דווקא ממימדיו של דמיון שכזה. האין אנשים כמעט בכל העולם מתפללים? האם לא הקריבו כמעט בכל העולם קורבנות על מזבחות? האם האלוהות לא נחשבה באופן גלובלי "למעלה", על הר, בשמים או מעבר להם? אפרופו הרים, האם אפשר להתעלם מהתפקיד שהם ממלאים כמעט בכל מסורת מיתית? ומה על מערות, המופיעות שוב ושוב? ומטאפורות של אור וחושך? ונחשים מכונפים (כיום אנחנו קוראים להם דרקונים)? לא לוקח זמן רב מדי לגלות דפוסים דומים של פעילות דתית, ואף של סמלים דתיים.

אבל האם זה משמעותי? כלומר, האם זה אומר משהו? למשל, עצם העובדה שרוב בני האדם נהגו להקריב קורבנות – האם זה אומר שאנחנו מבטאים את הרגש הדתי שלנו בצורה דומה? ואם כן, האם זה מצביע על מקור היסטורי משותף, או (אפשרות הגיונית הרבה יותר לדעתי) על כך שמשפחת השפות הדתיות משתמשת, כמו משפחות אחרות של שפות, בכללי דקדוק דומים? במילים אחרות, האם ייתכן שמעשי הפולחן שלנו הם סמלים במערכת סמיוטית אחת מני רבות המשמשת להבעה של דתיות, ושחולקת עם אחיותיה כללי הסמלה משותפים? לגישה הזאת קוראים כמובן סטרוקטורליזם, והיא ספגה התקפה קשה מאז שנות השישים, אולם מעולם לא נכחדה, ולדעתי צפויה לקאמבק היסטורי בעקבות מחקרי המוח המקיפים של ימינו.

אחד השמות המזוהים ביותר עם הסטרוקטורליזם הוא קלוד לוי-שטרוס, והנה תמצית תורתו:

אמת היא – ולשם הדיון הבה נאניש את הטבע – שלטבע יש מספר מוגבל של פרוצדורות באמתחתו, ושסוג הפרוצדורה שהטבע משתמש בה ברמה מסויימת של המציאות צפויות לשוב ולהגיח ברמות שונות. (Myth and Meaning, p. 10)

כפי שלוי-שטרוס ממהר להבהיר, התרבות מורכבת הרבה יותר מהטבע כמובן ועל כן מספר ה"פרוצדורות" שלה מרובה הרבה יותר. אבל מאחורי הפרוצדורות הללו מונחים לדעתו כמה כללים בסיסיים משותפים.

אמהר ואבהיר: כמובן שלדעתי יש הבדלים דרמטיים, מהותיים ועקרוניים בין דתות שונות. אני לא טוען שאין הבדלים כאלה או שההבדלים האלה הם זניחים או טפלים לעיקר. אבל אני כן מציע שיחד עם ההבדלים האלה יש גם קווי דמיון, ושקווי הדמיון האלה יכולים ללמד אותנו משהו על האדם (או, למי שמאמין, אפשר לומר שאולי הם מלמדים גם משהו על אלוהים. למשל שהוא אהב ששרפו בשבילו בעלי-חיים, והיום הוא כבר לא אוהב את זה).

—

נראה לי שקצת נהנתי יותר מדי בכתיבת ההקדמה. בסך הכל רציתי להציג כמה זוגות של דוגמאות שאספתי לקווי דמיון בין-דתיים. רובם בכלל מסוג שלישי של דמיון, והוא השפעה בין תרבותית פשוטה, ובכל מקרה הם כמובן מעמיקים הרבה פחות מאשר הדמיון בציור האלוהות למעלה או בהצמדתה ל(מטאפורה של )אור. אין כאן גם בשום פנים ואופן "הוכחה" לשום דבר שהוא. ערכם, על כן, הוא בידורי בעיקרו. אולם יחד עם זאת, ייתכן שיש כאן רמזים ל"סטרוקטורות" בחוויה האנושית. עלו על התמונות עם הסמן לפירוט על הדמויות שבתמונה. (אם השתמשתי שלא כדין בזכויות יוצרים של מישהו, אנא ידע אותי ואורידה מיד).

—

• תודה לשי כהן על התמונה של מקדשו של יוסף בן יעקב רפאלי.
• קוראים יקרים, כדאי להיזהר לפני שמגיבים, מפני שייתכן שוורדפרס שינתה את כללי התגובה ותשלח אוטומטית את כל התגובות על הרשימה הזאת שתווספנה אחריכם.
• בעוד שבועיים יתקיים כנס מעניין מאוד על "מזרח ומערב בראי תורת הנסתר", זאת לרגל צאת ספרו של ד"ר אייזיק לובלסקי. הפרטים כאן.

נדמה שלא היתה אי פעם תקופה טובה יותר לחכמת הקבלה מאשר בזמן הזה, לבד אולי מאותן שנים מלהיבות ומשולהבות לפני התאסלמותו של שבתי צבי ומעט אחריה. שכן אם לפני הקטסטרופה השבתאית הקבלה זכתה לפרסום ותהודה חסרת תקדים, הרי שאחריה התכנסו המקובלים שוב פנימה, ויוזמות להפצת תורת הסוד ככלי להבאת הגאולה, שיצאו מצפת והתרבו ברחבי העולם היהודי, שוב לא פרחו כתמול שלשום. או אז חזרה הקבלה, שהחל מהופעתו של ספר הזוהר במאה ה-13 הוכתרה כ"סוד" הרשמי של תורת ישראל, להיות גוף-ידע אזוטרי, או אז שוב נחשבה היא מסוכנת מדי עבור היהודי הפשוט.

רק במאה ה-18 היתה זו תנועת החסידות שגאלה מתוך תורת הסוד את מה שחשבה שראוי להפיץ, ואכן הצליחה להביא להתעוררות רוחנית בחברה יהודית במזרח אירופה, וזאת תוך טרנספורמציה פסיכולוגיסטית של התורה הקבלית. הקבלה הלוריאנית בגרסתה הלא-חסידית התקיימה אז בישיבות בודדות, בהן עסקו מקובלים, לרוב בשקט ובצניעות, בייחודים וכוונות.

החל משנות השבעים של המאה העשרים הקבלה נחשפת שוב, והפעם מזמינה את הכל לגמוע ממימיה: גברים כנשים, יהודים כנוכרים. הפופולריות המחודשת של תורת הסוד היהודית קשורה כמובן לעלייתה של התרבות הרוחנית של הניו-אייג', שבה גם תורות רוחניות עתיקות אחרות זוכות להפצה, שלא לומר החפצה ומסחור. הקבלה, שברנסנס זכתה לאהדה בקרב משכילים נוצרים, הופכת במודרנה לרוחניות פופולרית עבור כל מי שנהנה מהאמריקניזציה של תרבותו.

אחד המאפיינים המעניינים של הפופולריזציה של הקבלה בימינו הוא הקשר שבין המחקר האקדמי שלה לבין התקבלותה בציבור. רבים ממחדשי לימוד הקבלה כיום שואבים את הידע שלהם מהמחקר האקדמי על הקבלה, דבר שאפשר להבחין בו מתוך השימוש שלהם במקורות, שלולא היו יוצאים בצורה אקדמית היו נשארים בכתבי יד. משנה תוקף מקבל ההיזון החוזר בין האקדמיה לחיל-החלוץ הרוחני היהודי בארה"ב, בתופעת ה-Jewish Renewal, אשר בה המחקר האקדמי מאפשר לא רק נגישות לטקסטים נדירים, אלא גם לתרגומם בשפת המקום.

דניאל מט, שכיהן כפרופסור למחשבת ישראל במשך יותר מעשרים שנה באיחוד מכללות המקושר לאוניברסטית ברקלי בקליפורניה, הוא דוגמא מעניינת בדיוק לסוג הקשר האינטימי בין מחקר אקדמי לרוחניות היהודית הפופולרית בארה"ב. כותרת ספרו מ-1996, God and the Big Bang: Discovering Harmony between Science and Spirituality ('אלוהים והמפץ הגדול: גילוי הרמוניה בין דת למדע'), מבהירה זאת היטב. מט הוא מחברם של יותר מעשרה ספרים, הפופולרי שבהם הוא 'לב הקבלה' (The Essential Kabbalah), שאחרי שהפך לרב מכר גדול בארה"ב ותורגם לשש שפות, תורגם כעת גם לעברית (הוצאת עולם קטן). הספר הוא למעשה אנטולוגיה של מקורות קבליים וחסידיים, שעריכתו המדוייקת של מט יוצרת מהם אריג שמצליח להדגיש בצורה מרשימה את קווי המתאר של גוף הקבלה.

אולם את מירב דמו וחלבו מקדיש מט למבצע תרגום שחייב להיות בין היומרניים והקשים שיש: מזה ארבע-עשרה שנים מתרגם מט את ספר הזוהר לאנגלית, בליווי פרשנות מקיפה. מתוך תריסר כרכים מתוכננים יצאו כבר ששה, בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד, ועל עבודתו זכה בפרסים שונים, כאשר חברי הועדה של פרס Koret קבעו שתרגומו הוא לא פחות מאשר "תרומה מונומנטלית להיסטוריה של המחשבה היהודית". אם נבין שלא רק התקדמות המחקר האקדמי, אלא הרבה מהתפתחותה של התרבות הרוחנית היהודית אכן תלויה בנגישות למקורותיה העתיקים, יהי לנו ברור שאכן כך. ניצלנו את ההזדמנות, ולרגל צאת ספרו הפופולרי בעברית שוחחנו עם מט על עבודתו.

נתחיל במפעל המרכזי שלך, תרגום הזוהר. הזוהר הרי כתוב בניב משונה מאוד של ארמית, בשילוב עברית ואם אני לא טועה גם מילה בספרדית ימי-ביניימית פה ושם. איך אפשר לתרגם את זה?
איך אפשר לא לתרגם את זה? הרי במובן מסויים כל הבנה של הזוהר כרוכה בתרגום שלו. לפי ר' יהודה (במסכת קידושין), 'המתרגם פסוק כצורתו – הרי זה בדאי, והמוסיף עליו – הרי זה מחרף ומגדף'. כל תרגום הוא מעין בגידה מסויימת במקור, אבל בכל זאת חבל לפספס את הקסם הטמון בספר הזוהר, ולכם העזתי לקפוץ לתוך ההרפתקה הזאת. אגב, לעתים קרובות בעלי הזוהר בעצם חושבים בעברית וכותבים בארמית. לפעמים הם יוצרים מלים חדשות בארמית תוך הוספת א' למלה עברית, למשל: דביקותא.

ובכל זאת, ממה מתרגמים? הרי יש כתבי יד ונוסחים שונים – איך אתה מחליט איזה זוהר לתרגם?
תחילה התכוונתי לבדוק כתבי יד של הזוהר רק כשנתקלתי בביטויים מבולבלים, אבל מהר גליתי שלעתים קרובות כתבי היד משמרים נוסח עדיף בהשוואה לנוסח הדפוס. לכן החלטתי לשחזר טקסט ארמי של הזוהר שמבוסס על כתבי היד ולתרגם לאנגלית את הנוסח הזה ולא את נוסח הדפוס. עבודה זו מייגעת, אבל היא מאפשרת לי להסיר הוספות והגהות וקלקולים שהוכנסו לזוהר על ידי סופרים ועורכים והצטברו במשך מאות שנים. כך יצרתי נוסח "חדש-עתיק" שהוא יותר מסתורי ופיוטי וקרוב יותר למקור החמקמק והמשוער של הזוהר. טקסט ארמי זה מצוי באתר האינטרנט של המו"ל (www.sup.org/zohar), וכל מי שרוצה יכול לקרוא או להדפיס אותו משם. כל שינוי מנוסח הדפוס מזוהה בקו תחתי. ובאמת, אנצל הזדמנות זו כדי להודות לפרופ' רונית מרוז שסייעה לי בנדיבות והעמידה לרשותי רשימות מדויקות של מאות כתבי יד של הזוהר.

ההחלטה לקחת על עצמך מפעל התרגום בסדר גודל כזה ודאי לא היתה פשוטה. תוכל לומר מה שכנע אותך בסופו של דבר להתחייב למבצע מונומנטלי שכזה?
בשנת 1995 פנתה אלי משפחת פריצקר משיקגו (בעלי רשת בתי מלון היאט) בהצעה לתרגם את הזוהר. נדהמתי. כעבור זמן מה החלטתי להקדיש חודש שלם לניסיון. כל יום ישבתי ותרגמתי וכל ערב הרגשתי מותש לגמרי. החלטתי לסרב באדיבות. נפגשתי עם גברת מרגו פריצקר להסביר לה את נימוקי. אבל במשך הפגישה היא שאלה אותי: 'אם היית מסכים לתרגם את הזוהר כמה שנים תידרשו למפעל'? עניתי: 'שתים-עשרה עד חמש-עשרה שנה'. מרגו השיבה: 'אתה לא מפחיד אותי'. פתאום הבנתי כמה רצינית ומסורה היא היתה, ולפני שסיימנו את הפגישה הסכמתי להתחייב למבצע.

אנחנו מכירים את הזוהר היום בעצם דרך הפרשנות של האר"י ותלמידיו, כך שנדמה לנו שהוא מדבר על ספירות ופרצופים וצמצום-שבירה-תיקון. האם יש "פשט" לזוהר? איך הוא נראה ללא המשקפיים הלוריאניות?
האר"י העמיק בזוהר ועל ידי הבנתו ופירושיו יצר שיטה קבלית חדשה ובעלת השפעה עצומה. אבל אני מעוניין לקרוא את הזוהר, כפי שאמרת, ללא המשקפיים הלוריאניות. אי אפשר להתעלם מתורת הספירות שהיא חיונית להבנת הזוהר. למשל כל דף של הספר רומז על הרומן שבין הקדוש ברוך הוא והשכינה. אולם הרבה מפרשני הזוהר התעקשו להסביר כמעט כל ביטוי צבעוני וכל פסוק מצוטט כרומז על ספירה מסויימת, וכך הם החלישו את הפואטיקה של הזוהר ודיללו את יצירתיותו – הם צימצמו את המרחב הדמיוני שלו לנקודה אחת מסויימת. בתרגומי ובפירושי אני מנסה לשחזר ולשמר את האמנות הספרותית של ספר הזוהר.

מה בדבר הסגנון של הזוהר? האם אחרי שישה כרכי תרגום אתה מצליח להבין את "הראש" של משה דה-ליאון וחבורתו? את האופי שלהם? בנוסף, האם יש לך איזושהי השערה איך הם עבדו? איזה הווי ליווה אותם? מה בעצם התרחש שם בקסטיליה של המאה ה-13?
לפני כמה שנים אמרתי למישהו שעכשיו אני מרגיש סוף-סוף שנכנסתי לתוך ראשו של בעל הזוהר. הוא השיב לי, 'לא, הוא נכנס לתוך ראשך'! אולי. אני בהחלט מרגיש שעכשיו אני מכיר את סגנונו וגם את הטריקים הנעלים שלו. הוא אוהב להפוך את הפשט לגמרי. אפשר לקחת לדוגמא את הפסוק המפורסם בסוף סיפור גן עדן: 'ויגרש את האדם' (בראשית ג:כד). הזוהר שואל שאלה מדהימה (בתרגום): 'אנו לא יודעים מי גירש את מי? האם הקדוש ברוך הוא גירש את האדם, או לא'? כמובן לפי הפשט אין ספק מי גירש את מי, אבל כאן בעל הזוהר מעז לקרוא את הפסוק בדרך הפוכה לגמרי: 'ויגרש את'—הוא גירש את השכינה, שאחת משמותיה הרבים הוא 'את'. ומי גירש אותה? הפסוק ממשיך להסביר: 'האדם'! אדם פיספס את ההזדמנות לייחד את הקדוש ברוך הוא והשכינה, ובמקום זה הוא הפריד אותם והכניס חוסר הרמוניה לעולם. במובן מסויים האדם — קרי, כל אחד — נמצא עדיין בגן עדן, אבל אין אנו מודעים לכך, משום שגירשנו את נוכחות האל, את הרוחניות, מחיינו.

אפשר שבעלי הזוהר עבדו יחד. אולי השיחות המהוות את רובו של הספר מייצגות דיאלוגים ממשיים שהתקיימו ביניהם בבית המדרש או בדרך כש'רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי באורחא' (היו הולכים דרך). קשה לדעת. יותר סביר שהם יצרו את סיפורי הזוהר כמו שמחברים ומשוררים תמיד כותבים — בחדרם. אבל הם לבטח הושפעו לעומק על ידי אינטראקציה אחד עם השני, עם עמיתים, מורים ותלמידים.

איזו תמונה עולה מהזוהר ביחס לאלוהות, ולקשר בין האדם לבינה?
לפי הזוהר כל תיאור של האלוהות הוא לקוי כי האל האמיתי הוא אין סופי ואי אפשר להגדירו או לתארו. כידוע, המקובלים קוראים לו – אין-סוף. יש שם אלוהי נוסף שהוא אף רדיקלי יותר: אַיִן. מהו משמעותו של שם זה? הוא לא מצביע על אי-קיומו של האל אלא רומז שקיומו הוא מעבר לכל מה שנוכל לשער. במילותיו של מקובל אחד בן דורו של הזוהר: "אותו אין, יותר הוא יש מכל היישות שבעולם". אַיִן הוא מקור הכל: ממנו שופע זרם האצילות וכן כל הויית כל העולמות.

אחת התרומות הגדולות של הזוהר היא דמותה של השכינה. כמובן, כבר חז"ל מדברים הרבה אודות השכינה, אבל בזוהר היא מופיעה כבת-זוגו של הקדוש ברוך הוא, והרומן ביניהם היא העלילה המרכזית של הזוהר שמפותחת במאות דרשות בכל הספר. הזוהר טוען שהזוג האלהי אינו מצליח להתייחד אלא בעזרת עם ישראל, דהיינו על ידי כך שזה ינהל את חייו בקדושה ויקיים מצוות בכוונה. למעשה אפשר לומר שכל מצווה מעוררת תשוקה אלוהית. על בסיס התיאוריה הזאת נוצרה הפורמולה הקבלית: 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה'. עבודת השם היא מתוארת כהכרחית לאל, כ'צורך גבוה'.

ומה עם הומור? תוכל לומר כמה מילים על תפקיד האירוניה והקריצה בזוהר?
לפי הזוהר 'מעט שטות מראה ומגלה יקר החכמה… יותר מכל דרכי העולם' (בתרגום). במלים אחרות, הניגוד בין שטות לחכמה מבליט את ערך החכמה. אבל נוסף על כך, השטות וההומור מעוררים חכמה. ולכן הזוהר מספר סיפורים מפתיעים ומצחיקים על אנשים יוצאי דופן אותם פוגשים החברייא תוך טיוליהם בגליל. חמר זקן מעצבן המפטפט בלי סוף ומטריד את ר' יוסי בדרך מתגלה לפתע כחכם מדהים והוא מגלה לר' יוסי ועמיתו ר' חייא סודות עמוקים של גלגול הנשמות. ילד הנראה והנשמע כפרחח גמור מותח ביקרות הלכתית על ר' יצחק ור' יהודה ופורש לפניהם דרשות מרשימות. אי אפשר לדעת איפה, מתי וממי תציץ תובנה חדשה. הרבה מסיפורי הזוהר מגשימים את הפתגם: 'איזהו חכם? הלומד מכל אדם'.

כתבת ספר על הדמיון שאתה רואה בין ההשקפה של הקבלה על האלוהות לבין התמונה שעולה מתוך התיאוריות העדכניות ביותר של האסטרופיזיקה ושל מכאניקת הקוונטים. למה אתה חושב שחשוב למצוא דמיון כזה?
בדרך כלל חושבים שיש ניגוד בין דת ומדע. מי צודק, הרבנים או המדענים? האם העולם נברא על ידי האל, או כתוצאת המפץ הגדול? אני טוען שמדע ורוחניות הם שני כלים להבנה שאפשר להשתמש בהם במקביל. כשאנו מגלים סימני הרמוניה בין שתי גישות אלה, תודעתינו מתרחבת ואנו מטפחים תחושה של פליאה. אחת המקבילות שאני בוחן בספר היא בין תורת שבירת הכלים של קבלת האר"י והתאוריה הקוסמולוגית של סימטריה שבורה. אני משווה גם בין התיאור הנוכחי של התפשטות היקום לבין השקפת המקובל שמעון אבן לביא במאה הט"ז שכתב: 'בהופיע האור נתרחב העולם ובגניזתו נבראו כל הנמצאים למיניהם. זהו סוד מעשה בראשית והמבין יבין'.

אפשר לומר שמאז המאה השש-עשרה חכמת הקבלה נמצאת במגמה של הפצה, עד כדי כך שכיום ניתן לדבר גם על פופולריזציה ודמוקרטיזציה רבתי שלה, כאשר כתבי קבלה מופצים לכל עבר, ופרשנים להם צומחים תחת כל עץ רענן. איך אתה תופס את שדה הקבלה העכשווית?
מדהים איך שהקבלה כבשה את ההמונים בעשורים האחרונים. ללא ספק מה שהעולם טעם מחכמת הקבלה הוא גרסה מאד מדוללת, ובכל זאת משהו מהקבלה האמיתית ריתק קהל עולמי רחב גם מעבר לעם היהודי. לדעתי אחת הסיבות לכך הוא שהקבלה מתארת ומאפשרת רוחניות בתוך העולם הגשמי בלי לדרוש בריחה מחיי היום-יום. אנשים נרגשים למשל על ידי הרעיון של העלאת הניצוצות האלהיים הטמונים בכל דבר שבעולם. בין ההמונים שכעת מכירים נוסחאות פופולריות של הקבלה, רק אחוז קטן ימשיך ויתעמק בחכמה זו,אבל אחוז קטן של מליונים הוא משמעותי.

"לב הקבלה" הפך לרב מכר עולמי, עוד לפני שתורגם לעברית. מה קיווית שתהיה תרומתו?
יש הרבה ספרים על אודות הקבלה המתארים את התפתחותו או מנתחים את תורותיה. במקום זה רציתי לחבר ספר המציג את הקבלה ישירות. כתבתי מבוא קצר והוספתי הערות בסוף, אבל עיקר הספר הוא מבחר מקורות מתקופות שונות של תורת הסוד היהודית מסודרים לפי נושאים: אין-סוף, עשר הספירות, בריאת העולם, התבוננות וחוויה מיסטית, תורה והתגלות, החיים בעולם הזה. בחרתי קטעים מספר יצירה, ספר הזוהר, כתבי מקובלי ספרד וצפת, וגם כמה תורות חסידיות וכתבי הרב קוק. הנה למשל קטע אחד מאת אברהם אבולעפיה המתאר את תכלית החיים:

'ואין תכלית נשיאת האשה לאיש אלא מפני החיבור. ותכלית החיבור — עיבור. ותכלית העיבור —תולדה. ותכלית זה — לימוד. ותכליתו — השׂגה. ותכליתה — קיום התמדת המשיג עם תענוג השגתו'.

איזה תפקיד יכול להיות לדעתך למסורת המיסטית היהודית עבור היהודי המודרני? לבד מפולקלור, למה זה טוב?
הקבלה השפיעה עמוקות על ההסטוריה היהודית והעניקה השראה לדורות רבים, ולכן כדאי להכיר אותה מנקודת מבט הסטורית ותרבותית. אבל מעבר לכך מה שמרגש אותי בקבלה הוא הרעיון שאלהים הוא לא סתם מישהו היושב בשמים אלא חיוּת הזורמת בכל המציאות. כך הבינו המקובלים את הפסוק 'ואתה מחיה את כולם'. אפשר לטעום חיות זו, אפשר לגלות את הניצוץ האלהי השוכן בתוך כל אחד ובתוך כל דבר. כך הופכת המציאות היום-יומית למשהו קדוש ומרהיב.

סתם

—

פורסם ביום שישי האחרון מוסף 'שבת' של מקור ראשון, בגליון מיוחד שהוקדש לקבלה (ראו מאמרים מעניינים של אלחנן ניר על קסמה של הקבלה ורון מרגולין על הגותו של הרב אשלג).

את הספר לב הקבלה ניתן לרכוש מהחנות עולם קטן, דרך האתר, או דרך הכתובת info@olamqatan.com, או בטלפון 02-5637507