היה משהו מיוחד בחנן פורת. לא הכרתי אותו, אפילו לא ראיתי אותו ולו פעם אחת בחיי, אבל אני רוצה להביא כאן כמה קטעים קצרים לזכרו, קטעים שהוא כתב, קטעים שנותנים לקורא הרגיש להבין עד כמה היה הכותב רגיש. הרב שג"ר אמר פעם שגוש אמונים ביטא "מיסטיקה חסרת רוח מיסטית: את הנוסחאות הם קיבלו מהראי"ה, אך איבנו אותן לכדי דוגמות קשוחות". לפחות עבור אדם אחד, שהיה במרכז גוש אמונים, לא היו אלה דוגמות קשוחות בלבד.

אצטט ראשית מהדוקטורט של גדעון ארן*, מחקר שטח סוציולוגי שנכתב בעצם ימי פעילותו של גוש אמונים, ושאני מאוד מקווה שייצא מתישהו לאור כספר, מפני שמלבד היותו רב חשיבות הוא יפיפה. בכ"א, לקראת סוף הדוקטורט כותב ארן בעצם את מה שאמר הרב שג"ר, ומתלונן על שעם כל הדיבורים על קדושה וגאולה, יש בעצם מעט מאוד רוחניות בתנועה. או כפי שארן כותב,

בקבליזם הקוקיסטי יש לפעמים יותר 'סגנון' מאשר 'מהות'. אכן, להוויי הקבליסטי של חלק ניכר מהקוקיסטים אין כיסוי מלא בתודעה מיסטית יהודית סדירה או במודעות עצמית אותנטית של מיסטיקונים. (עמ' 489)

אבל יש גם יוצאים מהכלל – וארן מביא את פורת ככזה. הוא מצטט ממכתב שפורת כותב "למי שחזרה בתשובה בעקבות מאמציו", כלומר למי שהתפרסמה בתור "ענת" בספר שיצא לאור בשם "את ענת אנוכי מבקש" (ותודה לנועם הלוי שהפנה אותי לספר). מדובר בדברים שכתב פורת אחרי חוויה רוחניות שעברה עליו באי סנפיר שבים סוף.

הציטוט (עמ' 489-490 בדוקטורט) שונה מכפי שמובא בספר (בעמודים 50-54 במהדורה שלי), ואני משער שזוהי הגרסה המקורית, לפני העריכה – הדוקטורט הוגש בתשמ"ז, ואם אני לא טועה המהדורה הראשונה של הספר יצאה בתשמ"ח (אשמח לתיקונים מקוראים שיודעים יותר). השינויים אינם מהותיים – בספר נוספים שירים עבריים בין הפסקאות והמילים מדי פעם שונות. ריבוי שלושת-הנקודות כנראה במקור.

…שעת לילה מאוחרת… אופל גדול. נר רוטט. רוח פראית, הומה ומייבבת… הים נוהם וגואה… באדם הראשון הרהרתי, זה שעמד יחידי בשעת סערה משתוללת… איך ציפה אז למענה אלוהים מהסערה… ביקש בשפתיים דולקות – אלוהים. הבה אור. י-ה, בוא לגאול מן הבדידות והחשיכה… והן אנו כולנו ילדים קטנים כמותו. מה הם כל אותם קירות סוככים ונרות שהדלקנו למעט חשכה, כל אותה כסות קורי עכביש של 'קידמה ותרבות'.

…בסערה מול הים האדום הבנתי יותר. הבנתי כי יש דרך אחרת לגמרי ומהלך אחר במוחלט לעמידתו של האדם מול העולם. …והיא דרך הקודש. …לא 'עמידה מול' צריכה להיות אלא 'הליכה עם', בהרגשה של דבקות וחיבור להוויה אחת עם החיות האלוהית…

כן, גם אני יודע להגיד 'להבדיל' כשצריך. ואפילו בהברה אשכנזית מנגנת. פרי ירושת דורות גודריי גדרים חוצי מחיצות, כשראוי וכשצריך. אבל לא את 'להבדיל' מבקש אני עתה. אל האחד נכספה נפשי, זה האחד 'גבוה מעל גבוה'. ועמו שם אין עוד מחיצות ותחומים – הללו בטלים. …ושם לחשי הוי-ה… מצטרפים לניגון אחד. פלגים פלגים זורמים נוזלים ובעדם נשקף קולו, 'וקולו כקול המון מים רבים והארץ האירה מכבודו'.

…כפיתי על עצמי בדי עמל לעצור את הרעדה שפשטה בגוף. די, די לך! גערתי בלב הדוהר ללא רסן – רב מלהציץ במה שלמעלה ממך.

פורת מתחיל ביחס של "עמידה מול" של האדם והאלוהים: האדם קטן, האל גדול; האדם חסר ישע, האל כל יכול. אולם הוא עובר מיד ליחס אחד, של חיבור אל האלוהות. הוא מדבר על חיבור להוויה, חיבור לחיות האלוהית, דבר שיאפשר "הליכה עם" האל האימננטי, ולא עוד עמידה אל מול האל הטרנסצנדנטי. בעצם זו תקווה לחוויה של התמזגות עם האלוהות, או לפחות מגע-של-זרימה עמה. "אל האחד נכספה נפשי" כותב פורת, בלי יותר מדי "להבדיל". יש להניח שפורת גם טעם משהו ממה שהוא קיווה לו, דבר שמביא אותו מראש לאותה הבנה מול הים האדום.

ומעניין שכל העניין מתרחש לא בבית הכנסת, אלא בטבע. יש כאן מעין nature mysticism, וזאת דווקא מאדם שבית הכנסת ובית המדרש לא זרים לו כלל. מצד שני, אולי זה לא מוזר, בהיות גוש אמונים בסופו של דבר תנועה בעלת לב רומנטי רוטט.

אבל כשהלב הזה נחשף הדבר לא תמיד מתקבל בברכה: "אין ספק שחנן פורת יוצא דופן," פוסק ארן, "הן בעצם החוויה והן בנכונותו וביכולתו לדווח עליה". והוא מוסיף: "בשולי ההערצה לחנן השתמעו גם ביקורות שהאשימוהו ברהב ופריצת גדר." (עמ' 490) הפחד ממיסטיקה אינו מפתיע, בעיקר בתנועה שהמתח המשיחי שהיא נמצאת בו מאיים גם כך לפרוץ את גדרי ההלכה (ארן כותב שהטראומה השבתאית ניקרה כל הזמן בתודעותיהם של אנשי הגוש, לבל יתדרדרו לכיוונה).

פורת כנראה לא חשש, או אולי הרגש הרוחני היה אצלו עז מדי בכדי לדכאו. האם אכן היה פורת מיסטיקן בצעירותו? הוא כותב במפורש שהוא ידע על מה שהוא מדבר:

ראי ענת: אני יודע מבשרי, כי בשורש רצון זה [הרצון "לחבוק את הכל" ו"לטעום מהכל" – ת.פ.] מונחת נקודה יסודית מחייה ומאירה והיא התשוקה להתמזג עם ההוויה כולה, "לבל יידח ממנו נדח". (את ענת אנוכי מבקש, עמ' 19, ההדגשה שלי)

שוב, התשוקה להתמזגות עם האלוהות, והפעם גם הודאה שמבשרו שלו הוא יודע עליה.

פורת היה אם כן אדם בעל רגישות רוחנית יוצאת דופן. היו בו עומקים חבויים של כמיהה אל האינסוף, כמיהה שאף מומשה מדי פעם. אין אלא להצטער שהוא לא כתב יותר על כך. חבל שלא הגה יותר. שהוא לא עשה יותר מדיטציה. בסופו של דבר הרצי"ה שבו גבר על הראי"ה שבו, והוא הקדיש את חייו לעשייה.

מאז שנפטר פורת קראתי יותר מעשרים הספדים עליו, מקרובים אליו ומרחוקים, ולא מצאתי ולו אזכור אחד לצד זה של אישיותו הרבגונית, כלומר להיותו אדם רוחני מאוד, ולמעשה (על פי המינוח האקדמי) מיסטיקן. מעניין לשאול האם לא נזכר פן זה באישיותו מפני שלא ידעו עליו, מפני שידעו והדחיקו, או מפני שאף ביקשו להצניע אותו – ומה משמעותה של כל אחת מהאופציות הללו.

ההה

—

* גדעון ארן, מציונות דתית לדת ציונית: שורשי גוש אמונים ותרבותו, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האונ' העברית, שבט תשנ"ז

כל התנועות המשיחיות נכשלות, אבל כל אחת נכשלת בדרכה המיוחדת. העובדה העצובה הזאת אולי לא ממש מפתיעה – מפתיעה יותר ההתעקשות של חברי התנועות המשיחיות כולן שהפעם, דווקא הפעם, אכן תבוא הגאולה, שדווקא התנועה או הרעיון שלהם יצליחו היכן שנכשלו כה רבים בעבר.

ולא רק מודעוּת היסטורית חסרה למשיחיים, אלא גם למידה מטעויותיהם שלהם עצמם: כפי שמספר מיכה רגב בספרו, כבר לפני הפינוי מסיני והריסת חבל ימית הבטיחו רבני גוש אמונים ש"היה לא תהיה". השבר שבא בעקבות כשלון הנבואה הזו לא הצליח למנוע את הישנותה לפני פינוי גוש קטיף, אז שוב הבטיחו נביאים בעיני עצמם שלא תיתכן נסיגה, פשוט מפני שתהליך הגאולה לא יכול לשוב על עקביו – ושוב נכזבו תלמידיהם, ושוב חרב עולמם הפיזי והאמוני.

רגב מתאר בספרו את מסע ההתבגרות שלו בתוך תנועת גוש אמונים. זהו מסע המתחיל אחרי מלחמת ששת הימים, בעוד רגב תלמיד בישיבה תיכונית, המקבל את שיעוריו הראשונים באהבת הארץ – ולא פחות חשוב, בגאולתה – מרבניו בישיבה ומחנן פורת ז"ל. רוח חדשה נושבת אז במחנה הציוני דתי, רוחה של תורת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, המעוצבת לכדי אתוס משיחי-לאומני על ידי בנו, הרב צבי יהודה קוק.

—

רגב וחבריו היו החיילים הצעירים במהפכה הגאולית שהתחוללה בתנועה הדתית-לאומית, וממנה בארץ כולה. במצוות רבניהם הם יצאו למשימות התנחלות בשטחי יהודה ושומרון שלא מכבר נכבשו, תוך משחקי חתול ועכבר עם המשטרה ועם צה"ל, ועבירה סיטונאית על החוק. את הנערים לימדו שהפלסטינים החיים על האדמה הגיעו לא מזמן ואינם אלא "זונים" איתה, שהרי הזיווג הכשר של אדמת ארץ ישראל מתקיים רק כאשר עם ישראל מתיישב עליה.

ואכן, התשוקה המינית, על גווניה וצורות הסובלימציה שלה, שיחקה תפקיד חשוב באותם ימים תמימים של ראשית ההתנחלויות. נערים ונערות קיפצו על הגבעות ותקעו יתד ואוהל, תוך ששיעורי הרבנים, ובראשם פורת, הופכים את האדמה למושא תשוקה שרק התנחלות תביא אותה לכדי פורקן.

רגב מצייר תמונה על פיה בלהט הכיבוש וההתנחלות הופכים ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל למשולש רומנטי המפרקס במתח מיני שלא יודע שובע. הפטישיזציה של הארץ לכדי אובייקט מיני נדמית כהגשמה גרוטסקית של המודל המדרשי בו כנסת ישראל היא בת זוגו האהובה של הקב"ה, אלא שהפעם הגעגועים לארץ הופכים לסדרת דייטים מהירה עם השטחים הכבושים, שבסופם חדירה.

מתוך דבריו של רגב ניתן להבין איך כיום האהבה לארץ גוברת על האהבה למדינה, עד כדי כך שאיום הנסיגה מהראשונה מביא אף לאלימות כלפי חיילים, חבלה בציוד צהלי, ודיבורים על העדפת האדמה על המדינה אם וכאשר תהיה נסיגה.

—

ומהאהבה לשברון הלב. מסעו של רגב לוקח אותו מראשית ההתישבות בגוש עציון אל הצטרפות זמנית לחוליית טרור כהניסטית, וממנה אל הגולן, שם נלחמו רגב וחבריו ברעיון האימים של הנסיגה מהעיירה הסורית קוניטרה, בהסכם הפסקת האש. כישלון מניעת הנסיגה מקוניטרה לא רפה את ידיהם. להפך: כעת לא רק הערבים עוברים דמוניזציה, אלא גם השמאלנים – חלק מרבניו של רגב מלמדים אותו שנשמתם היא נשמה בהמית, בניגוד לנשמה האלוהית של עם ישראל הכשר.

עם המהפך השלטוני של 1977 סוף סוף נפתחים שערי ההתיישבות בשטחים לרווחה. רגב וחבריו מקבלים זאת כאות שהתוכנית האלוהית למלכות ישראל השלישית הולכת ומתגשמת. ההצלחה הגוברת של מפעל ההתנחלות מעלה את קרנו של הרב צבי יהודה, ומרב בינוני למדי הוא הופך למנהיג הבלתי-מעורער של הכיפות הסרוגות. תורת הרב קוק על פי פרשנותו הופכת לפרדיגמה השלטת.

השבר הגדול הראשון התרחש, כאמור, בנסיגה מסיני. דווקא ממשלת ימין היא שגרמה לראשונה לתהיות לגבי הכיוון החד סטרי של הגאולה, והרי על פי מה שלימדו רבניו של רגב לא תיתכן במכאניקה המשיחית נסיגה. רגב עצמו כבר נמצא בתהליך מתקדם של התפכחות מהחזון המשיחי, אולם חבריו בטוחים ש"היה לא תהיה" ויוצאים למסע הפגנות נרחב נגד הנסיגה. הסוף ידוע, כמו גם סופה של ההתישבות בעזה, אליה מגיע רגב בהמשך. בין לבין נרצח ראש ממשלה מפני שההסכמים עליהם חתם נתפסו כחריגה גסה מדי מהתוכנית האלוהית.

על כל התפתחות שלא תאמה את נבואותיהם הומצאה פרשנות, ו"ככל שהרבנים והאברכים ניסו לפרש את כוונות האל וייעדיו עלי אדמות, הלכו החזיונות והפכו קיצוניים ומנותקים מערכי התרבות המערבית ומההגיון האנושי הפשוט." (עמ' 89)

—

כל התנועות המשיחיות נכשלות, אבל כל כל אחת נכשלת בדרכה המיוחדת. ישעיהו ליבוביץ התנבא שכאשר הכישלון המשיחי של גוש אמונים יתברר, יתנצרו חבריו. זה לא קרה, וכנראה לא יקרה. את פירות כשלון החזון המשיחי של הרב צבי יהודה קוק אנחנו רואים לפנינו היום בישיבות הפוסט-ציוניות שלא מפחדות להרים יד כנגד המדינה ומוסדותיה, בכהניזם ההולך ומתרבה, בפנייה לרוחניות החסידית של ברסלב, ובתופעת החרד"לים מחד והדתל"שים מאידך, שנעים מעלה-מטה על מנעד המחוייבות להלכה בעקבות השבר בתפיסת עולמם. כל מאוכזב-משיח ודרך ההתמודדות שלו.

ויש כמובן את מי שעדיין מקווה ומצפה. רגב פונה אליהם במיוחד, ומתריע מהשבר הצפוי. בסוף הספר הוא מתחנן לרבנים שיכינו את צאן מרעיתם לרגע שבו החלום יגוז, לרגע שבו יהיה עליהם להתעורר מאותו "פונדמנטליזם רומנטי ואלים, שחי בעבר דמיוני", כדבריו (עמ' 141).

ספרו של רגב, אלוף משנה במיל' שחי היום בגליל, מאפשר מבט פנימי על אחת מהתנועות המשיחיות החשובות ביותר של היהדות בעידן המודרני. הוא כתוב בתנופה אחת, ובשל כך פעמים הוא מרתק, אולם פעמים בזה חולשתו: הוא נקרא כמניפסט יותר מאשר כעדות. הספר מזכיר במידת מה את "חמורו של משיח" של ספי רכלבסקי, רק כנראטיב.

יש חד-צדדיות לא מעטה בספר, ונדמה שבשטף הכרונולוגי נעלמות נקודות עדינות של קהילתיות והקרבה שאפיינו את תנועת ההתנחלות. אחרי הכל, תנועות משיחיות ידועות גם בסולידריות שלהם ובנכונותן לשלם מחיר אישי עבור ערכיהן. דברים אלה מוזכרים, אולם הם נשטפים כאמור ברצף, מוקרבים עבור המסר המרכזי. מדי פעם זוכה הקורא גם לדרשה דידקטית מפיו של המחבר.

כמובן, כוונתו של רגב היתה ממילא להשמיע אזעקה, לא לעטוף אותנו בפרוזה, והסיפור שלו, על כל מאפייניו האישיים, בכל זאת טיפוסי מאוד לציבור ממנו הוא מגיע. אני לא חושב שמוגזם לומר שלא מעט מעתיד מדינת ישראל תלוי בבחינתו הביקורתית.

שכרון הגאולה, מיכה רגב, ידיעות ספרים, 303 עמ'

סתם

—

פורסם, בשינויים קלים, ביום ראשון האחרון, במוסף "ז'ורנל" של מעריב. עכשיו לפני שאתם קופצים, אני רוצה להקדים ולומר כמה דברים בקשר לכמה משפטים כאן. למשל, שנכון שכל התנועות המשיחיות נכשלות בכך שהן לא מביאות את המשיח או איזו גאולה שלמה וסופית, אבל שלא נכון שהן נכשלות בכך שהן לא מביאות לשינוי במציאות – והרי גוש אמונים הביא לשינוי עצום במציאות הישראלית (תכלס, כל התרבות המערבית היא הצלחה פנומנלית של הארוס המשיחי). כמו כן, למשל, שנכון, וזה אמור להיות מובן מאליו, שיש מגוון סיבות נוספות, מלבד שברון התקוות המשיחיות, לכך שהציונות הדתית עוברת פרגמנטציה לברסלב, חרד"ל, דתל"שים וכו'. בקיצור, כשכותבים רשימה קצרה לעיתון מוגבלים במספר המילים, ואי אפשר להסביר הכל. אבל אנחנו כבר מבינים אחד את השני, אני ואתם, לא?

וחוץ מזה, בבית התפוצות תיערך השנה סדרת הרצאות בנושא חסידות, ואני אדבר בסופה על ענייני נאו-חסידות ומדיטציה. הנה הפרטים – אפשר להירשם.

בהארץ של ערב כיפור התפרסם מאמר מעניין של תמר רותם על הטרנד החדש (למעשה, בן כמה שנים) בקרב נשות הציבור הדתי-עד-מתחזק, "סעודות אמנים" שמו. המדובר במפגשים של נשים, עם או בלי מנחָה, שהפולחן בהם מתמצה באמירת "אמן" קולני ומשותף אחרי כל ברכה (בעיקר על אוכל) ועיקרה יצירת מעין קבוצת תמיכה וקהילה זמנית אלטרנטיבית ומחבקת. אמירת האמנים נחשבת סגולה לזיווג, פריון, וכל דבר אחר שאותן נשים מבקשות.

כמה דברים מעניינים נאמרים בכתבה – אצטט ואומר משלי:

1. לאפיון התופעה

"בדרך כלל, בחברה הדתית לא מקובל לחשוף שאת עוברת טיפולי פוריות. ומי מדבר באופן גלוי על בעיות פרנסה?", ממשיכה נריה בן שחר [שחוקרת את הנושא – ת.פ.]. "אבל במפגשים הללו נוצרת אווירה פתוחה ומשוחררת. זה מאוד ניו-אייג'י", היא מסכימה. "תחשבי טוב, יהיה טוב. נשים מנסות להעניק כוח זו לזו, להרים נשים סביבן מהמצוקה. הן עושות באמצעות שמחה, אמונה. זה משהו שנותן כוח, גם אם את יודעת שלא באמת מקבלים חתן או כבד להשתלה כשאת מדליקה נר".

כלומר הנשים משמשות קבוצת תמיכה + באבא-בובה קיבוצי אחת לשניה. ולמה ניו-אייג'י? מפני שאכן אחד הרעיונות המרכזיים בתיאולוגיה המשותפת של אוסף התנועות והמוצרים המבוזר המכונה "ניו-אייג'" הוא שהמחשבה משפיעה על המציאות. הרעיון חדר בצורה פופולרית לתרבות המערבית סביב מחצית המאה ה-19 עם תנועת ה- New Thought, המשיך גם ב- Christian Science, וסופו הוא סרטים כגון "בליפ", ספרים כגון "הסוד", ומני ג'יבריש על מכאניקת הקוונטים כהוכחה לכך שהעולם כולו הוא יציר תודעתנו.

2. ההתנגדות לתופעה א'

"הרי אף אחד לא ביקש ממך לעשות את זה, להגיד ‘אמן' כל כך הרבה פעמים, את לא חייבת בכך", מסבירה הרשקו. "וכשאת עושה את זה באופן יזום, החשש הוא שזה יהפוך להיות טכני".

כמובן, מדובר בפרקטיקה שאינה הלכתית. היא קצת מנוגדת להלכה (כי בארוחה לא מברכים על כל מאכל), ובעיקר היא פשוט לא ממש קשורה אליה, לא מבחינת המעשה ולא מבחינת המערך הרעיוני שמאחוריה (ראו סעיף 1). ולכן היא מאיימת עליה – היא מהווה באופן מינורי מרד בהלכה כפי שהיא ובסמכות הרבנית, ובאופן מג'ורי תחליף לעבודת האל הכשרה לכאורה (אחד האתגרים הגדולים של שומרי המצוות בימינו הוא הכנסת הרוח אל תוך המעשה – רק זה יכול למנוע צמיחתם של מסלולים מתחרים אל הרוח).

הפולחן מתבצע בשדה שונה, בין נשים בארוחה משותפת, ולא בבית הכנסת או בית המדרש, ולא תוך קיום מצוות כהלכתן, מהווה לא רק אפיק אלטרנטיבי לעבודת האל, אלא גם הצהרת עצמאות ליטורגית-נשית. נדמה לי שהנקודה הזאת – נשים שמבצעות טקס דתי לעצמן בעצמן – מאיימת מאוד על הגברים בכלל והרבנים בפרט.

אז האיום הוא ממשי, אבל הנימוק שמתרץ את ההתנגדות כאן הוא מצחיק: "וכשאת עושה את זה באופן יזום, החשש הוא שזה יהפוך להיות טכני" – הא! דווקא כשזה באופן יזום זה יהפוך טכני? ואילו כשמכריחים אותנו זה לא טכני כמובן. ובכלל, אם נתחיל לשלול את כל מה שטכני בקיום מצוות, לא נישאר עם הרבה.

3. ההתנגדות לתופעה ב'

"אני לא מבין מה זה הדבר הזה", אמר גבר דתי-לאומי שאשתו משתתפת בקביעות בסעודת אמנים. "אין לכך שום הצדקה במקורות", הרים את קולו, "אני לא מבין מה זה נותן להן".

אז קודם כל חוזרים על זה שזה פשוט לא מצווה – התנגדות דומה לזו שנשמעת נגד הנסיעה לאומן. אבל "אני לא מבין מה זה נותן להן"? אחווה, שיתוף, תמיכה, קהילה, אמונה תפלה ורוחניות – זה לא מספיק? אם לא, הנשים תסברנה:

4. התמיכה בתופעה א'

נריה בן שחר אומרת ש"אין ספק שזה מפגן כוח נשי וזה המקור לפחד ממנו. העניין הוא, שנשים לא מתייעצות עם רבנים, אלא אומרות לעצמן, ‘זה טקס שאנחנו עושות לעצמנו. המרחב הזה הוא שלנו. הרי אין לנו הרבה מקום כמו לגברים ללימוד תורה ולפולחן דתי'".

נוסיף אם כן עצמאות, העצמה, ויצירתיות.

אבל גם הסיפא של דברי בן שחר חשוב ביותר. לאמור, לא רציתם אותן בשיעורי גמרא? קבלו אותן במנותק מבית הכנסת, במנותק מבית המדרש, עם עצמן וללא רבנים. ושוב: הפרדתם אותן בבתי הספר, בבתי הכנסת, נידיתם אותן לאחורי האוטובוסים? מה אם כן הפליאה שהן מתגבשות ויוצרות מסגרות עצמאיות, על טהרת הנשים בלבד?

5. התמיכה בתופעה ב'

[דברי הכתבת, אני משער:] דווקא למי המורגלות בשגרת התפילות והברכות, סעודת האמנים מחדשת ברגש הדתי שנטען בברכות ובסגולות. ודווקא הרגש הזה הוא חתרני, כי מקורו במגזרים דחויים: הברסלבים או החוזרים בתשובה. הממסד הגברי אינו רוצה מן הסתם לחשוף את הנשים לחוויה כזו העשויה לשחוק את הצייתנות וההליכה בתלם.

אני לא יודע אם זה מה שישחוק את צייתנות. הסעודות האלה הרי מראות שהצייתנות כבר נשחקה. הן מראות שהצייתנות כשלעצמה אינה מספקת את הנשים בתור נדבך מרכזי בזהותן הדתית. הן מוכנות לוותר עליה עבור משהו אחר. מצד שני, גם לא צריך להגזים כמובן. חריגה זמנית מהסדר הטוב יכולה גם לחזק אותו כנורמה מחייבת. ייתכן שכל מה שיש כאן הוא חיפוש מרפא לגוף ושחרור קיטור רוחני מתוך מצוקת החרד"ליות היבשושית.

אבל ה"רגש הדתי" כאן הוא אכן ההסבר, שוב, לפופולריות של הסעודות. יש כאן משהו שהוא בדיוק ההפך מעניין "טכני", בדיוק ההפך מקיום מצוות סטנדרטי. יש כאן התלהבות, רגשנות, תפילה "מהלב". ונכון שניתן למצוא כאן קשר לברסלב, שממילא מדגישים את הרגש וגם נוהגים ב'התבודדות', שהיא, שוב, פרקטיקה חוץ-הלכתית לקשר עם האלוהות.

ועוד דבר חשוב: אל מול תזת שחרור הקיטור, יש לציין את האפשרות הנדירה יותר שיש כאן תחילתה של תנועת תחייה רוחנית. שימו לב שיש דמיון בין הסעודות האלה למפגשים של תנועת ה'חבורות' שהתחילו את ה-Jewish Renewal בקרב יהדות ארה"ב. גם אלו נפגשו, החל מסוף שנות השישים, בינם לבין עצמם, באופן דמוקרטי (כלומר ללא סמכות רבנית), וגם אלו הדגישו את הרגש ואת החוויה.

אולם יש הבדל גדול: ה'חבורות' התכוונו לייסד קהילות יציבות, והקהילתיות היתה חשובה להם מאוד. כאן נראה שיש משהו, שעם כל התמיכה החברתית, הוא יותר אינדבידואלי. הכוונה היא לא ליצור קהילות, אלא לינוק שפע, בצורת ברכות, לצורך טובות הנאה אישיות. היניקה מתבצעת יחד, אולם כל אחת הולכת לביתה לבדה. כדי שהתופעה הזאת תתפתח לתנועת תחייה היא תהיה חייבת ליצור מסגרות יציבות יותר, להתכוון, כמו תמיד במקרים כאלה, לתיקון החברה ולא רק לתיקון הפרט.

האל מוציא כל לילה לבנה ממקום שבתה, וביום מחזירה לנרתיקה, כאשר השמש עולה ומפיצה את אורה. ולפעמים נותן האל ללבנה עוד שעה קלה של קיום משותף עם השמש, נותן לה בעצם להיות בצילה, כלומר באורו המסונוור של המאור הגדול. ואכן, כבר כשאישר אלוהים ללבנה לזרוח מעט יחד עם השמש היא התלוננה בפניו שהיא תהיה "כשרגא בטיהרא", כלומר כנר בצהריים, ומה יועיל נר שכזה?

לא לחינם ניסה האל לרצות את הלבנה ולהעניק לה פרק זמן של זריחה משותפת עם השמש. היה זה מיד אחרי שהוא עצמו ביקש ממנה להקטין את עצמה. במדרש (חולין, ס, ע"ב) מסופר כיצד כאשר ברא אלוהים את שני המאורות, השמש והירח, הם היו שווים בגודלם. אולם מיד לאחר בריאתם פנתה אליו הלבנה בתמיהה: "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?" – האם תיתכן מציאות ללא היררכיה?

גם הקב"ה, אבי אבות ומלך מלכי כל ההיררכיות, חושב שלא תיתכן מציאות כזו, ולכן הוא מיד מבקש מהלבנה, "לכי ומעטי את עצמך", כלומר הקטיני את עצמך אל מול השמש, ותני לה להיות עליונה עלייך. אולם הלבנה נזעקת: דווקא משום שאמרה לפני הקב"ה "דבר הגון" היא נענשת? הקב"ה מבין שהצדק עמה, וכעת הוא מנסה לרצות אותה, ומציע כפיצוי שהיא תאיר קצת גם ביום, ולא רק בלילה. על כגון דא ממלמלת הלבנה שמדובר בשרגא בטהירא – בהצעה מבזה.

הקב"ה בלחץ. נשים, כידוע, דמעתן מצוייה (בבא מציעא נ"ט.), ואם פוגעים ברגשותיהם בדרך כלל מי שמשלם על זה ביוקר הוא הפוגע. מסתבר שעכשיו האל חייב לשכך את כאבה של הלבנה על מעשה שעשה והוא יודע שאינו צודק. הוא מציע לה שבני ישראל ימנו בה את ימיהם ושנותיהם, אבל היא משיבה שגם השמש שותפה למניין הימים. הוא מציע לה שיקראו צדיקים בשמה ("יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן"), כלומר שדווקא הקטנים יותר הם אלה שיזהירו כזוהר הרקיע בתולדות היהדות – אבל גם זה אינו מרצה את הלבנה. הקב"ה נותר בבעיה.

"חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח." כשרואה האל ש"לא מתיישבת דעתה" של הלבנה, הוא מבין שלא יוכל לקבל ממנה סליחה. לפיכך, הוא מבקש כפרה. הוא מבקש מבני ישראל שיביאו עליו קורבן שיכפר על מעשיו כנגדה. זהו "שעיר של ראש חודש", על פי מדרשו של ר' שמעון בן לכיש, שבו מכפרים ישראל על עוונותיו של הקב"ה.

—

התפישה שאלוהים חוטא, ויתרה מזאת, זקוק לכפרה, זרה לנו מאוד. באופן מובן קראו חכמים רבים במהלך הדורות את כל המעשה כמשל, והיום הוא הרי לא יותר מ"מדרש", שהוא שם קוד לסיפור מעשה חביב ותו לא. אולם ייתכן שהסיפור הזה צופן בתוכו משהו חשוב.

לא במקרה משווה הקב"ה את הלבנה לאותם צדיקים. יעקב הקטן, כפי שמפרש יהודה ליבס (עלילות אלוהים, עמ' 99) הרי הוא ישראל עצמה. ואכן, כפי שליבס מסביר שם, הקשר בין הלבנה לישראל מתגלה פעמים רבות במדרש, וכך גם הקשר בין גודלה של הלבנה לגורלה של ישראל: ליקוי לבנה נחשב לסימן רע עבור ישראל (סוכה כט.), ואילו כאשר נבנה בית המקדש "נתמלא דסקוס של לבנה" (שמות רבא, טו, כו).

אולם כאן מתברר לנו דבר נורא: כאשר המעיט הקב"ה את הלבנה, הוא למעשה המעיט את ישראל. לא רק עיון בתורה אלא גם עיון בהיסטוריה מלמד שישראל כמעט תמיד היו הקטנים מבין שכניהם, כמעט תמיד היו נתונים לחסדיהן של אימפריות אזוריות, כמעט תמיד סבלו מאוד מנחת זרועם של הבריונים שמסביב. לא פלא שאלוהים מרגיש שהוא זקוק לכפרה.

אולם המדרש מגלה לנו דבר עמוק יותר מקטנותה של ישראל מול העמים. אם הלבנה שקולה לישראל, הרי שכאשר הלינה שאין שני מלכים משתמשים בכתר אחד היא למעשה קבעה את הכללים במערכת היחסים בין ישראל לבין קב"ה. שני הצדדים בפולמוס הזה לא היו הירח והשמש, אלא ישראל וריבונו של עולם – האל הוא כמובן שמש העולם. ומעתה נקבע שהוא אמנם עליון עליה, אבל עצם עליונותו היא חטא הזקוק לכפרה.

למעשה, מעבר להתחשבנות עם הקב"ה, המדרש הזה מגלה לנו פן חשוב של מערכת היחסים בין האל לאדם: זה הראשון זקוק לאחרון לא פחות משהאדם צריך את אלוהיו. הלבנה זורחת יחד עם השמש, גם אם היא קטנה ממנה. אלוהים זקוק לכפרת האדם, גם אם הוא גדול ממנו. בכך שאלוהים מיעט את כנסת ישראל הוא הפך לשבוי שלה – ברצותה סולחת, ברצותה דומעת.

יחסי גומלין שכאלה מוכרים מאוד למקובלים, שכמעט כל הוויתם היא בתיקון העולמות העליונים. במסורת הקבלית שוררת מוסכמת יסוד שהאל זקוק לעזרתנו בתיקונו העצמי, אם כי ודאי שתיקונו העצמי הוא גם תיקוננו. אנחנו קצת שכחנו את האמת הגדולה הזאת, וראוי שניזכר בה: האור של אלוהים הוא זה שמקרין מתוכנו, ובלי שנשקף את אורו הלילה יהיה חשוך לחלוטין. אבל הקב"ה אינו מושלם, והוא זקוק לרצון הטוב שלנו על מנת למלוך בשלווה. אור נשאר בלתי נראה אלא אם כן הוא נופל על דבר מה.

אלו לא מילות כפירה, אלא המשמעות העמוקה של כפרה, שהיא תמיד השלמה וכיסוי (כפורת) בין ועל פני שניים. ניתן לקבל מנחת כפרה רק ממי שנחשב בעיניך. ניתן לתת קרבן כפרה רק למי שזקוק לו. האל הבלתי מושלם נמצא איתנו במערכת יחסים מפני שהוא, כמונו, זקוק להשתלמות. והוא זקוק לנו כדי להשתלם. כאשר אנחנו מִטהרים מחטאינו אנחנו עושים את זה לא רק למען עצמנו, אלא למען ה'.

 

—

הרשימה התפרסמה בשינויים קלים במסגרת פרוייקט מיוחד ליום הכיפורים של הקרן החדשה לישראל (כאן ב-pdf), יחד עם רשימות נוספות מאת צחי מזומן (שגם ערך), דן-בניה סרי, רבקה לוביץ, יוסי יונה, גילי זיוון, גלעד קריב וזיוה אופק.

בג' חול המועד סוכות, 16.10, יום ראשון, אדבר בפסטיבל הקהל על האפשרויות שפותחת בפנינו הרשת לקיים בית מדרש ציבורי ופתוח (פרטים כאן). אשמח אם תגיבו כאן ותרחיבו את הפרשנות למדרש שהבאתי. אפשר כמובן לחלוק, לפרש אחרת, להוסיף או להביא מדרש או מקור מקביל או סותר.

לו היה לי כסף הייתי מזמין סקר שיבדוק כמה ישראלים מתכוונים להפוך את עצמם ל"חסרי דת". זו השאלה המעניינת ביותר כרגע, לפחות מבחינת ההשפעה העתידית של החלטת השופט גדעון גינת אתמול על החברה בישראל. לדעתי כמה רבבות של יהודים מלידה שיוגדרו במרשם האוכלוסין כחסרי דת יכולים להביא לשינוי גדול ביחסי הדת והמדינה בישראל.

תארו לכם רבבות צברים מגדירים עצמם, כפי שקניוק מגדיר את עצמו, כבני הלאום היהודי ולא בני הדת היהודית. בבת אחת שאלת הדואליות המפורסמת של היהדות, שהיא "גם דת וגם לאום", מקבלת סטירה אדירה לפרצוף. רציתם גם וגם? והנה יהודים שיחליטו בשביל עצמם רק או רק. רק דתיים כבר יש כידוע, כל מני סאטמרים ונטורי קרתא. בדרך כלל הם מספיק שקטים, ואנחנו מספיק מדחיקים, כדי לא לשים לב. אבל מה אם רבבות ישראלים חילונים וקולניים יחליטו שנמאס להם?

במושב הכנסת הקרוב תועלה להצבעה הצעת החוק של אבי דיכטר שנועדה לעגן את יהדותה של מדינת ישראל בתודעתו המפוחדת של הציבור היהודי ולדחוף אצבע לעינו הרטובה של הציבור הערבי. איך תיראה הצעת חוק כזאת אם רבבות ישראלים יוותרו על יהדותם? ואיך תיראה דרישתו של נתניהו מהפלסטינים להכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית אם אזרחיה שלה מוחקים את יהדותם? ואיך תיראה המשך הסרבנות של הבירוקרטיה הישראלית להכיר בגיורים רפורמים וקונסרבטיבים, כאשר דווקא ישראלים שהיא מכירה ביהדותם כלל לא מעוניינים בה? תיבת הפנדורה שפתח קניוק יכולה להוביל לזעזוע שיעבור בדיוק בקו השבר הטקטוני שבין הדת והלאום בישראל.

—

ואחרי שאתגרנו את הגדרותינו, ומה עם כמה רווחים פרגמטיים? האם, למשל, נמצאה הדרך הפשוטה לנישואים אזרחיים במדינת ישראל? האם יוכלו כל שני אזרחים לשנות את סטטוסם ל"חסר דת" ולבוא בברית הנישואין (סליחה, ברית הזוגיות)? תנועת ישראל חופשית כבר מנסה לאסוף זוגות כאלה.

כידוע, חסרי דת הם חסרי מעמד חוקי בכל הנוגע לנישואין וקבורה בישראל. הרי במדינתנו, בדומה לפקיסטן וערב הסעודית, על כל אדם להתחתן רק על פי דתו. מכאן שאין אפשרות ליהודים להתחתן בנישואין אזרחיים (אלא רק ברבנות), ואין אפשרות לחסרי דת להתחתן כלל. הדבר מביא לכך שמעל שלוש מאות אלף איש בישראל, נספחים משפחתיים של כל מני עולים מברה"מ לשעבר ומאתיופיה, לא יכולים להתחתן במדינה בה הם אזרחים. עבורם נחקק בספטמבר 2010 "חוק ברית הזוגיות" מטעם מפלגתו של ליברמן, שאחרי צמצומים וקיצוצים הפך לחוק להסדרת חיים משותפים לשני אנשים שמוגדרים שניהם כחסרי דת.

נו, אז אפשר לשלוח את ההזמנות? צר לי, כנראה שלא. סעיף 6 בחוק ברית הזוגיות (rtf) קובע כי:

סבר ראש בית דין דתי כי אחד מבני הזוג שהגיש בקשה לרישום הוא בן העדה הדתית שענייני הנישואין שלה בסמכות השיפוט של בית הדין הדתי, או התעורר אצלו ספק ביחס להשתייכותו של אחד מבני הזוג לעדה הדתית האמורה, יעביר את העניין להכרעתו של בית הדין הדתי ויודיע על כך לרשם הזוגיות בתוך 60 ימים מיום קבלת העתק הבקשה.

שימו לב: סבר ראש בית דין דתי, כלומר רב, כלומר סבר על פי ההלכה, כלומר הקשר המשולש בין ההלכה האורתודוקסית, הממסד הרבני והבירוקרטיה הישראלית לא במהרה ינתק. במילים אחרות, תשכחו מלהתחתן על ידי שינוי הרישום במרשם האוכלוסין. הרבנות עדיין תוכל לעשות לכם את המוות. יש כאלה שהיא לא מסכימה לקבל – עליכם היא לא תסכים לוותר.

—

אבל בעצם, כמובן, היא כבר ויתרה עלינו מזמן. וזה הצד העצוב באמת בסיפור הזה. קניוק אינו אפיקורס להכעיס ואי אפשר להדביק לו את תו "השנאה העצמית" המתנשא. אין גם צורך להזכיר את הביוגרפיה של קניוק כדי להבין שרחוק מזה. אפשר גם פשוט להקשיב לו:

השופט קבע שכל אדם יכול להחליט מהו ומיהו. הוא בעצם אמר שיש לאום יהודי, ואי אפשר להוציא אותי מזה כי נולדתי יהודי, אבל עכשיו אפשר להיות מוגדרים כחסרי דת ולהתגבר על המעשים של הממסד הדתי בארץ, שהוא מהגרועים שיש.

ברור: קניוק רוצה מאוד להיות ישראלי – הרבנות היא שדוחה אותו. "אני לא רוצה שהדתיים יכתבו לי את החיים" אמר אתמול קניוק ב'לונדון וקירשנבאום', ואל תקרי דתיים אלא אורתודוקסים, שהמונופול שלהם על שירותי הדת במדינה מצליח להבאיש את ריחה של המסורת גם על אלו שכרגיל יהיו בין אוהדיה. לזה אפשר להוסיף יהדות שבהנהגת רבניה מקצינה והופכת גזענית, מיזוגנית, הומופובית, אתנוצנטרית, קסנופובית, צבועה, ריקה, אלימה ומטופשת. איך אמר משה רבנו בפרשת השבוע? עם נבל ולא חכם.

החיבור בין הרבנות האורתודוקסית לבין החוק במדינת ישראל הכניס אותה למלכודת דבש אכזרית במיוחד. היא רוצה להכניס את כל היהודים תחת כנפיה, אבל הניסיון לעשות כן בכוח רק מבריח רבים מהם. היא רוצה לדבר בשמם, אבל התנשאות מעוררת כלפיה שנאה. היא רוצה לשלוט על הצמתים המרכזיות בחייהם, אבל החיבוק שלה נתפס כחניקה.

כמה תבונה דרושה כדי להבין שבזמננו כפייה לא תביא אנשים לחבב את המערכת הכופה עליהם? כמה נוירונים צריכים להיות פנויים במוחו של רב כדי שיבין שכוח רק ירחיק ממנו את אלו שהוא מנסה לקרב? ואולי זאת השררה שעליה לא מוכנה הרבנות לוותר, גם במחיר אובדן כבוד עצמי, דרך ארץ, ומספר לא קטן של יהודים? ואולי אלו פשוט התקציבים?

כפי שכתבתי במאי האחרון, כשקניוק הגיש את העתירה שלו לבית המשפט:

לפחות דבר אחד מסתמן כבר עכשיו: הניסיון להגדיר מיהו יהודי על פי האורתודוקסיה, כמו גם הניסיון להכריח אנשים להתחתן או להקבר על פי ההלכה האורתודוקסית, לא רק שאינו דמוקרטי ומפר זכויות אזרח פשוטות, אלא מפורר את הזהות היהודית-ישראלית – אותה זהות שהוא מנסה להציל.

אל תכעסו עלי ידידי שומרי המצוות. שימו לב שזה בפשטות המצב. דבר בעל ערך לא יושג בכוח, ומה שיושג בכוח לא יהיה בעל ערך.

קניוק בחר להתנתק. למעשה, הוא ביצע את המקבילה הדתית לירידה מהארץ מתוך יאוש, אופציה שיותר ויותר צברים ליברלים משכילים ומוכשרים בוחרים בה. זה עצוב מאוד. יש לקוות שיהיה אפשר לשנות את הקלקולים האלה לפני שהזרזיף יהפוך לשטפון.

—

הרשימה פורסמה גם באתר אבי חי