מאמר חדש ומרתק של אלון דהן התפרסם ממש עכשיו בכתב העת ראשית של מכון הרטמן: "יחי אדונינו מורנו ובוראנו": האדם האלוהי, מאפייני המשיחיות החב"דית והפולמוס המלווה אותה. האמת היא שהכותרת לא ממש מדוייקת, כי יותר מאשר על הפולמוס עצמו או על החברה הטובים שצועקים "יחי אדוננו מורנו ובוראנו", המאמר מלווה את התפתחותו של הרעיון החסידי על פיו הצדיק הוא "עצמות" האל, כלומר למעשה אינו שונה או נבדל ממנו כלל, ועל הפיתוח החב"די המיוחד לעניין, על רקע פרץ המשיחיות שתקף את החסידות בסוף המאה העשרים.

דהן עצמו כתב דוקטורט על התורה המשיחית של הרבי מליובאוויטש, חיבור שהוא לטעמי המחקר השיטתי המקיף והטוב ביותר על הנושא (נעזרתי בו רבות לכתיבת מאמרי על התודעה המשיחית של הרבי בתכלת), וגם המאמר הזה מצטיין בבהירות ובהיקף המרשים של הידע שמובא בו.

כמה דברים מעניינים מאוד יש במאמר:

ראשית, דהן מציע בו סיכום ברור מפורט של הקוסמולוגיה והאנתרופולוגיה החב"דית, כלומר של מבנה הקוסמוס (מה'עצמות', המידה האלוהית העליונה ביותר, דרך 'אדם קדמון' על חלקיו, עבור ב'סובב כל עלמין', ו'ממלא כל עלמין' על ספירותיהם ועולמותיהם, טיול שנגמר בעולם החומר, ה'דירה בתחתונים', אך זאת רק כדי לחזור ולהבין שהכל מכל כל הוא האלוהות שאין בלתה) ושל מבנה האדם (סוגי, דרגות וכוחות הנשמות שבו). רק בשביל הפריסה היפה הזאת שווה לקרוא את חלקו הראשון של המאמר (עד עמוד 164 ב- pdf).

שנית, כאמור, דהן מסביר כיצד התפתחה אותה תפיסה שערוריתית בדבר אלוהותו של הרבי, שגורמת לחלק מהחסידים לזמר "יחי אדוננו מורנו ובוראנו וגו'". על פי דהן האידיאל שהציב רש"ז, אדמו"ר חב"ד הראשון, בפני חסידיו, דהיינו החסיד "הבינוני", נדחק בידי רממ"ש (רבי מנחם מנדל שניאורסון), שהציב אידיאל של אדם מושלם, גאול, ועל כן אלוהי. הנה סיכום מהיר בציטוטים שבאים בדילוגים רחבים:

שומה עלינו לשים לב לעובדה שהאידאל של בעל התניא הוא אידאל גלותי. הבינוני הקרוע בין שתי הנפשות והנאבק בנטייתו הטבעית לרע מסמל אדם שחי בעולם שעדיין יש בו רע. במובן זה הוא חי עדיין בגלות. עם חלוף הזמן, ולאור העובדה שבחב"ד קבעו קץ ברור למדי לזמן כהונתו של האדמו"ר העשירי מהבעש"ט, אידאל הבינוני נדחק אט אט ומוחלף באידאל הצדיק הגמור, האדם שנגאל […]

[רממ"ש] הדגיש כי הבירור של הדור האחרון הוא בירור 'עקבתא דמשיחא', העקביים, ולכן הוא הבירור התחתון והקשה ביותר. כמו כן הוא קבע כי 'כלו כל הקיצין' וכעת אין באקטיביזם החב"די ובקביעה שאנו חיים סמוך מאוד לגאולה משום דחיקת הקץ. לכן אידאל הצדיק הגמור, שאותו דחק האדמו"ר הזקן למועד לא ידוע בציור הגאולה העתידית, הפך לאידאל אקטואלי ונגיש לכול בהווה. […]

בעידן המשיחי האידאל העליון השמור בתניא ליחידי סגולה יהיה אידאל כללי נגיש לכול. כלומר גילוי בחינת המשיח, הזהה עם בחינת יחידה שבנפש – היא עצמות האל – הוא תפקידו של משיח, ואולם מרגע שמתגלה בחינה זו באנשים נוספים המשיח מפסיק להיות אישיות-על יחידה בעלת מעמד ייחודי, כי אם בחינה שעשויה להתגלות גם בבינונים ולהפכם למוארים, כך אנשים נוספים הופכים מעין משיחים לעצמם ולזולתם, והמשיח המיוחל אינו אוחז עוד במונופול צדיקותי.

בקיצור, בעוד הרעיון שהצדיק הוא עצמות האל אינו ייחודי לחב"ד, הרעיון שכל אחד ואחד מהחסידים (ועבור חב"ד משמעות הדבר כל אחד ואחד מהיהודים) יכול גם הוא לממש את עצמותו האלוהית הוא חידוש גדול של רממ"ש, והוא מגיע לכך משום בטחונו בכך שזהו הדור האחרון, דור הגאולה. בדור הזה לא רק, שכפי שאומר הרבי, "צדיקים אינם מציאות בפני עצמם, מציאותם היא אלוקות" (עמ' 179 שם, תרגום  של דהן מיידיש), אלא שכל חסיד יכול גם הוא להפוך לצדיק, ועל כן לאלוקות ממש, שכן ממילא זהו הדור האחרון שלנו כבני תמותה, והדור הראשון כאלים גאולים. בדור כזה גם אין הבדל ממשי בין אדמו"ר לחסידיו.

מדהים? מפתיע? במידה מסויימת. מצד שני זו המסקנה המתבקשת עוד מהמילים של המשיח לבעש"ט, שהבטיח לו שהגאולה תבוא כאשר כולם יהיו יכולים לבצע עליות נשמה כמוהו. כשכולם יהיו כמו הבעש"ט כבר באמת לא יהיה צורך במשיח.

התזה הזאת מהדהדת בצורה חיובית עם זו של אליוט וולפסון בספרו, בכך שהגאולה הפרטית של כל אחד, האפשרית ממש ובצורה מלאה, למעשה מייתרת את המשיח כדמות ספציפית (וראו ראיון שלי עם וולפסון כאן). העידן המשיחי מתאפיין בכך שכל חסיד וחסיד יהפוך לצדיק מואר בשלמות.

השאלה שצריך תמיד גם לשאול כאן היא עד כמה החב"דניקים יודעים שהם כאלה. דהן כותב כי

ביאת המשיח והתגלותו מייתרת, במשנת רממ"ש, את הצורך במשיח – אל ספציפי, בכך שהיא הופכת את החברה כולה לחברת משיחים – אלים שוויונית, חדורת רצון עליון וכפופה לאמת מוחלטת אלוהית אחת. […] ניתן לראות חידוש משמעותי במִרכוז הביטויים השוליים הללו ובהחלת מאפייני הצדיק האלוהי על החברה בכללותה, שכותרתו הח"זלית היא בדרך כלל: 'ועמך כולם צדיקים', בכתבי רממ"ש.

השאלה שראוי לשאול כאן היא עד כמה, וכמה מתוך, החסידים מצפים להפוך לצדיקים/אלים חיים, ועד כמה הם וכמה מהם מצפים לביאתו השנייה של רממ"ש בפשטות ממש – במילים אחרות, מהו בדיוק ה-Sitz im Leben של התיאוריה היפה הזאת? אני חושב שדי ברור שרוב רובם של חסידי חב"ד רחוקים מרחק רב (לצערי הרב) מניסיון רציני לעבור טרנספורמציה תודעתית שתהפוך אותם בדרך ה'אתהפכא' לצדיקים ועל כן לאלוהים.

הרבי מליובאוויטש הולך על פי הרגש

אבל מה שאותי באמת הפתיע הוא נימוקו של רממ"ש לחידוש הגדול שלו. שימו לב לפסקה המדהימה הבאה, בתרגומו של דהן מיידיש (שם, עמ' 180):

[…] כשם שישראל, התורה והקב"ה כולא חד, ולא רק שישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה, כי אם באמת חד ממש, כך גם ההתקשרות של החסידים עם הרבי, לא כמו שני דברים הקשורים יחדיו, אלא שנעשה הכל אחד. והרבי הוא איננו ממוצע המפסיק כי אם ממוצע המחבר. ובמילא אצל החסיד מובן כי הוא והרבי והקב"ה זה הכל אחד. לא ראיתי שכתוב כך במפורש בחסידות, ואולם זהו הרגש ובמילא מי שמרגיש כך מרגיש כך ומי שלא אינני רוצה להתווכח עמו – יהי לו אשר לו. במילא לא שייך להקשות קושיות על ממוצע מאחר וזה עצמות ומהות כפי שהכניס עצמו בתוך גוף, ועל דרך מאמר הזוהר: מאן פני האדון? דא רשב"י,[62] או כשם שבעת השליחות אפילו מלאך נקרא בשם ה', או כשם שמשה רבינו אמר [בתורה] 'ונתתי עשב' […] הרבי נמצא איתנו כמו קודם. הוא נמצא בחדרו כמו קודם ושומע אותנו מתוועדים כאן […]

דהן מתרכז במשפט "במילא לא שייך להקשות קושיות על ממוצע מאחר וזה עצמות ומהות", ומפרש שהרבי (הוא ה'ממוצא' בין הארץ והשמיים) אינו יכול לטעות

משום שהוא ביטוי גשמי של העצמות העליונה כפי שהתגשמה בגוף בשר ודם ורצונו איננו רצון אנושי הכפוף לשיקול דעת אנושי, כי אם זהה עם הרצון המוחלט, העליון, ומכאן כפוף הוא לחוקיות דטרמיניסטית המצילה אותו מאפשרות הטעות. (שם)

כלומר יש כאן מעין סעיף ineffability כשר למהדרין (שמכישלון השליחות המשיחית של רממ"ש ניתן לקבוע שהוא לא ממש תקף). אבל אותי מדהים כאמור הנימוק שמביא הרבי לקביעתו:

לא ראיתי שכתוב כך במפורש בחסידות, ואולם זהו הרגש ובמילא מי שמרגיש כך מרגיש כך ומי שלא אינני רוצה להתווכח עמו

הא! עוד רגע הוא היה אומר שהוא 'מתחבר לזה' או שזה 'מרגיש לו נכון'! מה יש לנו כאן? "חסידות" היא בעגה החב"דית תורת חב"ד, שהיא פסגת ומיצוי היהדות כולה בזמננו. יש לנו כאן אם כן נימוק שנשען לא על הסבר רציונלי (זה צפוי), ולא על סימוכין במקורות קודמים (זה מפתיע), אלא על פנייה לסמכות פנימית, סובייקטיבית, במקרה זה הרגשתו האישית של הרב מנחם מנדל שניאורסון מברוקלין! וזה אותי ממש מדהים. ממתי מביאים רבנים ראייה מההרגשה? אמנם הרבי מזמין גם את כולנו (כאמור) להעמיק חקר (או מדיטציה) ולהגיע אל אותה הרגשה, אבל צורה כזאת של תימוכין היא מודרניסטית (ואף פוסטמודרניסטית) וניו-אייג'ית בעליל. הרי רק אתמול העלתי פוסט ובו יוצא הרב אמנון בזק, ונימוקיו ההלכתיים בצידו, נגד נתינת משקל לחוויה (כי גם נדב ואביהו, וגם בחטא העגל, וכו' וכו'). האם מישהו יכול להביא פנייה דומה לסמכות פנימית מאת רב אחר, בהווה או בעבר? לדעתי אין ולא היה דבר כזה.

חידושו הגדול של הרבי מליובאוויטש כאן, אם כן, הוא לאו דווקא הבטחת הגאולה הפנימית ועצמות האל לכל, אלא השימוש בנימוק עכשווי כל כך, סובייקטיבי כל כך, וכל כך תלוש מהמסורת, כדי להצדיק את חידושי תורתו.

לפני כשבועיים פרסם הרב אמנון בזק מאמר בגנות הנסיעה לאומן והעיסוק הגובר "בפעולות מיסטיות" כלשונו, וזאת "מתוך אמונה בהשפעתן החיובית". הרב בזק, שדבק כבר זמן מה בקו האפעס-ליטאי-אפעס-ליבוביצ'יאני הזה, גינה את "הטרנד" האוּמני וחיבר אותו עם פעולות נוספות שלדעתו ניתן לכנות "מסלול עוקף תורה", כגון "תופעות כמו 'סעודות אמֵנים', שתיית מי באר ליד קבר מסוים, הפרשת חלה על ידי ארבעים נשים וכד'."

בהמשך המאמר הוא מונה כמה סיבות הלכתיות וחברתיות (לא רעות בכלל, אני חייב לומר – קראו שם) לנפסדות הנסיעה לאומן, ומסכם בכך שגם אם

יאמרו הנוסעים, שהנסיעה לאומן מעניקה חוויה רוחנית שאין כמותה[,] יש לזכור, שחוויה רוחנית איננה ערך בפני עצמו. אין ספק, להבדיל, שגם באירועים כמו חטא נדב ואביהוא או אפילו חטא העגל, הייתה חוויה רוחנית בעלת עוצמות גדולות. אולם, כשהחוויה הרוחנית עומדת בסתירה לדרכה המחשבתית של התורה, הרי שיש מקום לתהות האם מדובר בתופעה חיובית, או שמא השאיפה לחוויה זו אינה חורגת משאיפות ניו-אייג'יות כלל עולמיות, שאין להן קשר לתורה ולמצוות.

בניגוד לדוגמאות הראשוניות שנתן הרב בזק לתופעה, כאן אני חושב שהוא באמת עמד על טיבה, שכן צריך להבדיל בין השתטחות פשוטה על קברי צדיקים למען פרנסה או זיווג, לבין הניסיון ליצור לעצמנו חוויה רוחנית מיוחדת (שלא לומר, אותנטית). בהפשטה גסה זוהי האבחנה האקדמית בין מאגיה למיסטיקה: הראשונה מטרתה לשנות את העולם באמצעים על-טבעיים, השנייה לשנות את תודעתנו ולהגיע למגע עם העל-טבעי.

וכך, למרות שהפנייה אל המאגיה רווחת היום, הרי שאין בה שום דבר חדש. המאגיה ליוותה את היהדות, כמו מסורות דתיות אחרות, מאז ומעולם, והיא כמובן לא עתידה להיעלם על אף מחאותיו הנחושות של הרב בזק. דווקא התופעה של הצמאון לחוויה רוחנית ביהדות, כאשר היא רווחת בקרב ההמונים כתופעה נרחבת ופופולרית (ולא רק כזו המכונסת באליטה של מיסטיקנים כתורה אזוטרית) היא החידוש המעניין של תקופתנו, שניתן להשוות אותה בנקודה זו, עם מנה נדיבה של mutatis mutandis, רק לתקופת הדורות הראשונים של החסידות, או השנים הראשונות של השבתאות.

כפי שניסיתי להראות במאמר בגליון כ"ד של אקדמות, הכמיהה הפופולרית למימוש פנימי של הקשר שלנו עם האל היא ביהדות תופעה מודרנית, ומוצאת במערב בכלל את ביטויה המובהק בתרבות הרוחנית של הניו-אייג'. כפי שגם ניסיתי להראות, הנטייה הזו נמצאת בחיכוך עקרוני עם ההלכה, שהינה מערכת לגליסטית העסוקה רובה ככולה בפעולות גופניות, דהיינו חיצוניות, של האדם, וההתמודדות הזאת היא מהאתגרים הגדולים שעומדים לדעתי בפני היהדות ההלכתית בימינו.

הרב בזק כנראה חש שיש כאן איזשהו דיסוננס בין היהדות הקלאסית לזו המתפתחת מול עיניו, והוא תופס עמדה שנטועה היטב בגישה ההלכתית היבשה. אולם לדעתי גישה זו תתקשה יותר ויותר לעמוד מול המגמה ההולכת וגוברת של הפנמת הדת.

גם הניו-אייג'יסטים לא מתים על ההלכה

אך אם היחס של האורתודוקסיה למגמות הניו-אייג'יות הוא של עימות (עקרוני – ברמה המעשית התמונה מורכבת הרבה יותר כמובן), מעניין לשאול מהו היחס של הניו-אייג' להלכה. האם גם ניו-אייג'יסטים מרגישים את המתח המובנה בין הרוחניות שלהם לחוק היהודי?

במאמר חשוב שהתפרסם לפני כשבועיים בגליון האחרון של כתב העת סוציולוגיה ישראלית* ממפים בצורה ראשונית אדם קלין-אורון ומריאנה רוח-מדבר, שניים מחוקרי הניו-אייג' הבולטים בארץ, את יחס הניו-אייג' הישראלי להלכה. ראשית הם עומדים על מאפיין שחשוב עבורם בניו-אייג':

הייחוד של הרוחניות הניו אייג'ית טמון בכך שהיא מטעינה את המאפיינים המודרניסטיים והפוסט-מודרניסטיים במשמעויות רליגיוזיות […] על כן אפשר לראות בניו-אייג' נדבך רוחני נוסף הנבנה על גבי תפיסות מערביות מבוססות. לנוכח האמור לעיל, אין תמה שרובו המכריע של קהל הניו אייג' בישראל בא מקרב הקבוצה החילונית.

זאת לדעתי אבחנה מבריקה. קלין-אורון ורוח-מדבר מדברים על כך שבניו-אייג' ערכים מודרניים נטענים במשמעות רוחנית. כך למשל (הדוגמאות הן שלי), הניו-אייג'יסט הוא הומניסט, אבל רואה במהותו לא את "התבונה הטהורה" (למשל), אלא את הנשמה הנצחית (והעצמאית מסמכות אלוהית!). הוא ליברל, אבל לא מפני שהוא מתחשב בזכויותיו של הזולת, אלא מפני שהחוק הקוסמי, ההרמוניה הטבעית או טובת הקארמה שלו מורים לו זאת. הערכים המודרניים עוברים, אם כן, "הרחנה", ספיריטואליזציה, ונטענים במשמעות מטאפיזית, וזאת כדי שיהיו בעלי משמעות בתוך הסינטקס של השפה הרוחנית.

וכפי שהניו-אייג' בכלל עורך הרחנה לערכים מודרניים, הניו-אייג' הישראלי עורך הרחנה ליהדות החילונית. רוב הניו-אייג'יסטים, בהיותם "מודרניים", הם, מבחינה סוציולוגית, חילוניים, אבל הם מפרשים את חייהם בצורה שאינה חילונית במובן האתאיסטי של המילה, שכן הם מטעינים אותם בתוכן רליגיוזי. המסורת היהודית אם כן עוברת אצל הישראלים הללו תחנה נוספת מעבר לזו של ה"השכלה": ראשית חילון, ומאוחר יותר הרחנה. על פי המחברים "ההטענה של המסורת היהודית בתוכן חילוני כמעט מעולם לא נשאה אופי רליגיוזי, ובכך מציע הניו אייג' חידוש משמעותי".

ועתה אנחנו מגיעים לעניין:

בין ההלכה ובין אלמנטים מסויימים ברוח הניו אייג' מתקיים ניגוד פוטנציאלי. בעוד שביהדות, שהיא דת הלכתית, העשייה הדתית חשובה מהאמונה, הרי הניו אייג' – כמו הנצרות שממנה צמח (בעיקר בגרסתה הפרוטסטנטית) – מתמקד במידה רבה בצד האמוני.

הייתי מדגיש שהניגוד כאן אינו רק פוטנציאלי, אלא עקרוני ממש, ושהניו-אייג', כמו הנצרות שממנה אכן צמח, מתמקד לא רק באמונה, אלא בצורה משמעותית גם ברגש ובחוויה – במילים אחרות: בפנימיות. ובהמשך:

אי לכך, כשתרבות הניו אייג' מופיעה בישראל, היא נתקלת במאפיין לוקלי שונה במובהק ממאפיינים של חברות מערביות אחרות שבהן היא משגשגת, שרובן נוצריות (ובעיקר פרוטסטנטיות) במקורן. מאחר שהלכה היא חיבור לדת המבוסס על פרקסיס ולא על דוגמה, נקודת המפגש בין הניו אייג' הישראלי לזהות היהודית – בין שהיא נקודת מפגש של עימות והתנגדות ובין שהיא מציעה קבלה וחיבור – תתבטא במידה רבה ביחס להלכה. כך, כשם שהיהדות נתפסת אצל אנשי ניו אייג' ישראלים חילונים בכלים הלכתיים, גם העניין המוגבר שלהם בדת (במסגרת פעילותם בזירת הניו אייג') מביא אותם לתפוס את הפרקסיס היהודי כפעילות רליגיוזית בהתאם לסגנון הניו אייגי'.

יפה: הניו-אייג' היהודי מתמודד עם רקע תרבותי שונה מזה הנוצרי. הניו-אייג' הנוצרי שתול על הקרקע ממנה הוא צמח. הניו-אייג' היהודי מנסה להיקלט בקרקע חדשה, ובמידה רבה שונה מאוד במרכיביה מזו שבה נבט לראשונה. בפשטות: כאן הניו-אייג' נפגש עם ההלכה.

כדי למפות את ההתיחסויות השונות של הניו-אייג'יסטים היהודיים להלכה מסרטטים עמיתי המלומדים את התרשים הבא:

התרשים מתאר את מנעד דרכי ההתייחסות של הציבור הניו-אייג'י אל ההלכה, החל מאדישות ועד לשימור, כלומר אימוץ מוחלט. "האדישות, דהיינו היעדר יחס כלשהו לנושאים הלכתיים, היא הרווחת מכולן" קובעים המחברים (הדגש שלי), וזה נראה ברור: רוב מתרגלי המדיטציה, רואי ההילות ומתייעצי המתקשרים והקווצ'רים לא מתעניינים כלל בהלכה. באותה מידה ברור כי ניסיון לאימוץ מוחלט של ההלכה הוא נדיר מאוד בקרב הניו-אייג'יסטים. בפשטות, ככל שנעים ימינה על הציר הזה פוגשים יותר ויותר ניו-אייג'יסטים. אבל ממילא, שתי האופציות הללו לא ממש מעניינות אותנו, כי אין הרבה מה לומר עליהן.

התנגדות

מה שמעניין אם כן הוא יחס של "התנגדות" להלכה, או מגוון הדרכים ל"עיבוד" ההלכה. נתחיל ב"התנגדות". הניו-אייג'יסטים המתנגדים להלכה, קובעים קלין-אורון ורוח-מדבר, עושים זאת בצורה שונה מזו שבה חילונים מתנגדים להלכה. בעוד האחרונים פוסלים אותה כמנוגדת לערכים ליברלים והומניסטים, הרי שהניו-אייג'יסטים מתנגדים להלכה מתוך עמדה דתית.

כך מביא המאמר דוגמאות למורים רוחניים ישראלים שיוצאים נגד דרך הקבע של הפולחן ההלכתי, נגד הסמכותיות הדרקונית של ההלכה, נגד הצייתנות של היהודים ההלכתיים, נגד התלות שהם רואים ביחסם של אלה להלכה ולרבנים – כל אלה דברים שאותם מורים רוחניים רואים כסתירה ברורה לרוחניות אמיתית. ההתנגדות להלכה יוצאת כאן אם כן מתוך עמדה דתית, וכאילו כדי למחות על עבודה זרה, שלדעת הניו-אייג'יסטים מרחיקה את עובדיה מהאל (גם אם אלה חושבים שהם הם עבדי ה' כמובן).

מצד שני, וכהמשך לכך, בין אלה המתנגדים להלכה נמצאים רבים שחשים קרבה לשומריה, כלומר ליהודים האורתודוקסים בארץ. בעוד הם לא מקבלים את ההלכה ואף את ההגיון העומד מאחוריה, ניו-אייג'יסטים שונים חשים קרבה (שלא חשו כשהיו חילוניים, לפני ש"גילו את הרוחניות") אל שומריה, משום שהם רואים אותם כאחים לדרך הדתית-רוחנית (והמחברים מביאים ציטוטים מראיונות המראים שכך).

עיבוד

נעבור ל"עיבוד". כותבים השניים:

אם נשוב ונעיין בציר, ככל שאנו מתרחקים משני קצותיו, כך ההתמודדויות עם שאלת ההלכה נעשות מורכבות יותר ומבטאות יחס אמביוולנטי יותר. האמביוולנטיות הגדולה ביותר מתגלה בקטגוריית העיבוד, שבה הבסיס הרעיוני היהודי והבסיס המודרני/פוסט-מודרני (בלבושו הניו אייג'י) משתלבים זה בזה במינונים שונים. כשהמינון נוטה לכיוון הערכים הניו אייג'יים, אנו מכנים את המגמה "ניו אייג'יזציה", ואילו כשהוא נוטה לאשר את המסורת ההלכתית – "אורתודוקסיזציה". בתווך שבין שתי מגמות אלה אפשר לתאר דגמים אחדים של עיבוד, בהם שניים שנתאר בהמשך כ"הרחנה" ו"תרגום".

ניואייג'יזציה "אינה פוסלת את ההגיון של פרקסיס דתי-הלכתי, אלא מקבלת אותו כרעיון רליגיוזי חיובי", יחד עם זאת, היא מוצאת בו רמז או סמל לאמת רוחנית, שהיא היא מטרת המצווה. משום כך, ניתן למעשה לוותר בסופו של דבר על המצווה עצמה (למשל, אם שמירת שבת מטרתה ברמה העמוקה ביותר לאפשר לנו יום של מדיטציה, אין צורך להקפיד לא להדליק ולכבות את האור בשירותים). כפי שכותבים המחברים:

אם כך, כשמתקיימת התנגשות בין ערכים יהודיים מסורתיים לערכים המבטאים את רוח הניו אייג' (לעתים באמצעות ערכים מודרניסטיים), ההכרעה היא לטובת הערכים הניו אייג'יים. זאת ועוד, גם במקרים אחרים שבהם נדונה ההלכה בלי להציג התנגשות ערכית אפשר לזהות מגמת ניו אייג'יזציה של ההלכה. במקרים אלה, הפרקטיקות היהודיות מתורגמות, מובָנות, מנוסחות או מקבלות לגיטימציה באמצעות שיח והגיון ניו אייג'יים.

הרחנה היא "הסתפקות בביצוען [של המצוות] במישור הרוחני ולא המעשי-פיזי." בצורה דומה לניו-אייג'יזציה, ההרחנה למעשה מבטלת את קיום המצווה בפועל על ידי פנייה ל"מהות" שהוא מבטא. המרחינים בטוחים שהם מקיימים את המצווה (ולא מבטלים אותה כלא רלוונטית, כפי שעושים אנשי הניו-איג'יזציה) כאשר הם מבטאים את גרעינה הרוחני. במאמר מוזכר שימוש בעשרת הדיברות כמייצגים את תמצית ההלכה כולה, וההקפדה עליהם על כן פותרת את הניו-אייג'יסט משמירת מצוות נוספת. גם עשרת הדיברות יכולות להיות מצומצמות ל"אהבה", וכך ניתן להעמיד את כל התורה כולה על מצווה – או הרגשה – יחידה זו.

תרגום הוא הקבלת המונחים ההלכתיים לשיח הניו-אייג'י, כך שהסמלים היהודיים נטענים במשמעות ניו-אייג'ית. כך למשל הנחת תפילין יכולה ללחוץ על נקודות חשובות מבחינת תורת האקופנקטורה, הברכה לפני האכילה היא רגע של מודעות מדיטטיבית להווה, וקיום מצוות בכלל יכול "לחבר" את האדם אל "אנרגיות" קוסמיות שבעולמו. גישה זו (שאגב, ניתן למצוא אותה גם בקרב רבנים אורתודוקסים, כגון הרב זמיר כהן, וראו תמונות) מחייבת את קיום המצוות ממש (שהרי אנחנו מעוניינים בתוצאות החיוביות שקיום זה מוליד), אבל הופכת אותו למעין עצה אלוהית טובה, המלצה בריאה, ולא חובה חסרת פשר שנכפית על היהודים כתוצאה מברית שכרתו עם האל. "אף שהתיקוף הניו אייג'י לפרקטיקות ההלכתיות לכאורה מעצים את חשיבותן, למעשה הוא מוציא אותן מהקשרן המסורתי הקלאסי, ועל כן מפחית מתוקפן המחייב".

אורתודוקסיזציה היא למעשה תוספות אנומיות למצוות, כלומר גישה שבה פרקטיקות ניו-אייג'יסטיות, לא-הלכתיות, הופכות לחלק מרכזי בפולחן היהודי-דתי. "דוגמה לכך אפשר למצוא בשילוב מדיטציה או דיאלוג חופשי עם אלוהים בתוך התפילה, שאמנם אינם מנוגדים להלכה, אך מטים אותה לכיוונים ניו-אייג'יים." כלומר יש כאן אימוץ או פיתוח של פרקטיקות שמשמשות ליצירת חוויה רוחנית. כאן נכנסים על כן גם המסעות לאומן שהרב בזק מוחה כנגדם, ולמעשה זוהי המחלקה שמשותפת גם לשומרי מצוות הרוצים להוסיף רליגיוזיות לחייהם, ולא מצליחים למצוא אותה בין דפי הגמרא או בתרי"ג המצוות כפשוטן.

חזרה לאדישות

כאן המחברים חוזרים ונדרשים לשאלת היחס האדיש של רוב הניו-אייג'יסטים כלפי ההלכה. הם מסבירים:

רעיונית, הניו אייג' הגלובלי נשען על בסיס רעיוני מודרני/פוסט-מודרני, שהוא אחד הבסיסים הרעיוניים המרכזיים של החילוניות בישראל. לא רק לבסיס הרעיוני של ההדות מזרים הניו אייג' תוכן רליגוזי, אלא גם לבסיס הרעיוני המודרני/פוסט-מודרני, ומכאן תובן האדישות הרווחת כלפי ההלכה: חלק ניכר מחסידי הניו אייג' בישראל באים על סיפוקם הרליגיוזי באמצעות הבנה מחודשת של ערכים מודרניסטיים ופוסט-מודרניסטיים ולא באמצעות עיסוק במסורת היהודית.

האבחנה שערכים מודרניסטיים ופוסט' מוטענים בניו-אייג' ברליגיוזיות היא כאמור מבריקה לדעתי, ואני לא זוכר אותה מנוסחת מפי חוקרי ניו-אייג' ותיקים. אולם לדעתי קשה להסביר רק דרכה את חוסר העניין של רוב הניו-אייג'יסטים בהלכה.** בשביל להבין את האדישות הניו-אייג'יסטית כלפי המצוות צריך לדעתי לעמוד על האופי הפנימי של הרוחניות הניו-אייג'יסטית, כלומר העובדה שעבור הניו-אייג'יסט הקשר עם האלוהות (או כל אידיאל אחר) מתרחש בראש ובראשונה בתוכו. בתחילת המאמר רומזים המחברים לעניין כאשר הם מגדירים את הניו-אייג' בצורה סכמטית כ"רליגוזיות המתמקדת בפנימיות האדם, בתורות הנסתר או בפרקטיקות ובפרשנויות מיסטיות", ושוב לדעתי אפשר היה להסתפק בארבעת המילים הראשונות של המשפט הזה כמאפיין המובהק והעקרוני של הניו-אייג'.

לעומת אופי פנימי זה של הרוחניות הניו-אייג'ית, הרי שהמסורת היהודית מתאפיינת בדגש על החוק ההטרונומי, ובמצוות שעליהן החוק מורה, שמבוצעות בגוף (בעיקר בידיים ובפה), וכמעט תמיד ללא שום חובה להרגיש או לחוות משהו כלל. זוהי לטעמי הסיבה לאדישות הניכרת מצד הניו-אייג'יסטים כלפי ההלכה: בהיותה מרוכזת בתחום הגופני-חיצוני של הסובייקט, עבורם היא פשוט לא רלוונטית. לכן סיפוקם הרליגיוזי של חסידי הניו-אייג' אינו נצרך להלכה או למצוות.

ולכן, עם התפשטותן של נטיות ניו-אייג'יסטיות בקרב האוכלוסייה המערבית (והסיבות לכך רבות ועמוקות, ראו מאמרי הנ"ל ובקצרה יותר כאן), יותר ויותר יהודים אורתודוקסים רואים צורך להדגיש את התחום הפנימי בעבודתם הדתית, כלומר לפנות לעזרים חוץ-הלכתיים שמפעילים ומעוררים את לבם והכרתם, את רגשותיהם ותודעתם. רק כך הם מרגישים שהם באים על סיפוקם מהחינת עבודת ה' שלהם.

אם המגמות הללו תימשכנה, ואני מוכן לקבוע שללא ירידה פתאומית ברמת החיים הן תימשכנה, הרב בזק יצטרך לצעוק בקול רם יותר ויותר שיהודים שומרי מצוות בעצם מתרחקים מאתוס מרכזי של המסורת היהודית, והוא כינון הקשר עם האל דרך שמירת מצוות. בניגוד לדבריו המצוטטים לעיל, חוויה רוחנית אכן הופכת לערך בפני עצמה. בדיוק משום כך יהודים ניו-אייג'יסטים מצידם גם ימשיכו ו"יעבּדו" את המערך ההלכתי כך שיתאים לחוויותיהם ולערכיהם הרוחניים.

—

* קלין אורון, אדם ורוח-מדבר, מריאנה. "חילוני להלכה, רליגיוזי למעשה: יחס הניו אייג' הישראלי להלכה". סוציולוגיה ישראלית יב(1), 2010, עמ' 57-80

המאמר התפרסם בגרסה קצת שונה באנגלית כאן:Ruah-Midbar, Marianna & Klin Oron, Adam. "Jew Age: Jewish Praxis in Israeli New Age Discourse", in Journal of Alternative Spiritualities and New Age Studies. 5 (2010) pdf

** במאמר זה עניין צדדי, ועל כן צפוי שלא יספק הסבר ממצה. המאמר מוקדש כאמור למיפוי חלוצי של יחסיהם של הניו-אייג'יסטים להלכה.

*** צילומי ההילות מכאן

האוניברסיטה ההינדית בורנסי

"האוניברסיטה הזאת היא הגדולה ביותר באסיה", אמר לי סטודנט נלהב בדרך אל ספרייתה של ה- Banaras Hindu University. באמת? כמה סטודנטים לומדים כאן? "לא, התכוונתי מבחינת גודל הקמפוס." והקמפוס אכן גדול. מעין עיר קטנה בעצם, עם רחובות החוצים אחד את השני וביניהם בתים, אולמות והיכלות לימודים.

יש גם מקדש גדול באמצע, שמוקדש לכל מני אלים פופולרים: הצלם המרכזי הוא לינגם, אבל יש גם חדר המוקדש להנומן, וקירות המקדש גם מבטאים בשפות שונות את האתוס הפרניאליסטי ההינדי שרמזים שלו ניתן למצוא באופנישדות ושזכה לעדנה מפוארת בעידן המודרני, בו הודים משכילים ניסו מאוד להציג למערב חזית מונותאיסטית. מתאים אם כן שכך יהיה המקדש האוניברסיטאי.

טיילנו, זוגתי ואני, בין המבנים המרשימים, מוקפי הגנים, וחיפשנו את הספרייה. הספרייה של האוניברסיטה בנויה כארמון מבחוץ וכ- British library מבפנים, כלומר כאולם קריאה עגול וגדול וסביבו קומות קומות של מדפי ספרים. על פי אחד האחראיים שם יש בספרייה 170,000 ספרים. שמנו פעמנו למדפי מחקר הדתות. אלה עמוסים ספרים על הינדואיזם ובודהיזם כמובן, וגם על נצרות ואיסלאם יש מדפים על גבי מדפים. חיפשנו חיפשנו, וכמעט רבע שעה לקח לנו למצוא את מדף היהדות הקטן, שמונה בסך הכל 15 ספרים.

בין הספרים היהודיים: שלושה עותקים זהים של ספר על היהדות הקונסרבטיבית, ספר אחד של אבא הלל סילבר, ספר אחד על הציונות, שני ספרים על "ההיסטוריה של היהדות", ספר על התלמוד וספר שנקרא Om Shalom, הכולל השוואה של היהדות לתנועת ההרה-קרישנה. אין בית שני, אין את התלמוד עצמו, אין רמב"ם, אין קבלה, אין חסידות, אין בן גוריון. התנ"ך עצמו, אגב, בכלל במדף הנצרות. והאוניברסיטה של ורנסי נחשבת לטובה ביותר בהודו. כל זה מזכיר לי את שיחה שהיתה לי עם ידידיתי ההודית ארונדהטי (אשת הייטק מבנגלור, בעלת תואר שני), שכשסיפרתי לה בתחילת חברותנו שאני יהודי היא שאלה אם זה סוג של נצרות.

עזיבת ורנסי

עזיבת ורנסי היתה קשה לי. כאילו קרעתי עצמי ממנה. הרגשתי שנפשי קשורה בשיווה, ועל כן בעירו. תראו, יש לי וידוי קטן: אני אוהב את האל שיווה. לא מחבב. ממש אוהב. אהבתם פעם אל? לא את "אלוהים", שהוא מדי אמורפי ומופשט. גם אותו אני אוהב כמובן. אבל עם השנים נולד בי צורך במערכת יחסים אישית עם האל. מוזר, כי בתחילת דרכי הרוחנית, עם גילוי הויפאסנה, הפכתי למעין בודהיסט, רציונלי וקר רוח. והנה עם הזמן התקרבתי להינדואיזם וגיליתי מחדש את יהדותי.

האם זו דרכה של תורה? האם לא הייתי אמור דווקא "להשתחרר" מהצורך ב"דמות אב" ולהרפות מההזדקקות לפרסונה אלוהית? האם אני עובר תהליך של אינפנטיליזציה דתית? פעם, לפני 13 שנה, כשהייתי בהודו בפעם הראשונה, שאל אותי חבר שפגשתי שם, אחרי שהצהרתי על אפיקורסותי, איך, אם אין אלוהים, אפשר להסביר את רצוננו, אפילו את הצורך שלנו, לומר תודה. אז הסברתי את זה בקלות: הצורך לומר תודה נבנה על אשליית האני. כמו שאין באמת אני, אין באמת למי לומר תודה. קביעת אני מייצרת אחר שאיתו ניתן להיות במערכת יחסים.

אולי זה נכון. זה כנראה נכון. בטח ברמה התיאורטית. אבל דברים שנכונים ברמה התיאורטית לפעמים מצחיקים ברמה המעשית. ברמה המעשית לא רק צורך לומר תודה יש לי, אלא צורך לאהוב. והכי אני אוהב את האל שיווה.

אנא, אל תצחקו עלי. גם אל תורידו אותי לבור בלי להעלותני. לא אאריך בזה. לא תבינו. אהבה היא תכופות דבר לא מובן.

רכבת לילה לבודה-גאיה

למרות שבפעמים האחרונות שלי בהודו ניצלתי את מערכת התעופה הפנימית המעולה והזולה שצמחה כאן בשנים האחרונות, הפעם רציתי לחזור לימים המרגשים של הנסיעות הארוכות ברכבות, מחלקה שנייה, קרון שינה. בעוד שבמטוסים תפגוש את העשירון העליון של הודו, ברכבות תמצא כמעט עם את כולם, אם לא על ידך במושב אז במעבר בין המושבים, מוכרים פיצוחים או מקבצים נדבות.

הנסיעה אכן מעניינת, גם אם מאתגרת, ומהחלון נשקפים מרחביה העצומים של הארץ הזאת, כאלה שממשיכים וממשיכים על פני שעות של נסיעה. כשפעם בכמה דקות, כמו בהפתעה, מופיע כפר קטן בין שדות מעובדים או נקודת פיקוח של הרכבת במבנה ישן ומרובע, המחשבה מוזמנת לנדוד, ודווקא אל אותם אנשים שגרים בכל הנקודות המבודדות, האלמוניות האלה.

אנחנו לעולם לא ניפגש. הם אפילו לרכבת לא מגיעים. הרכבת שאני עליה היא כמעט כמו לוויין שמצנץ מעליהם. ייתכן מאוד שלעולם לא אפגש אפילו עם אנשים כמוהם, והם אולי בכלל לא יכולים לדמיין 'כמו מה זה להיות' אני. ואני? איך אוכל לזמן לתוך נפשי דאגות של איכר או של רועה ג'מוסים הודי? איך אוכל להבין מה זה לדאוג ממונסון לא מספק, או איך זה להתחתן, לא מבחירה וכמובן מאליו, עם בתם של השכנים? ואיך הם יכולים לדמיין מהו טיול בארץ שנמצאת יותר מ-2500 קילומטר מביתם, אם לא היו מעולם בעיר הגדולה הקרובה? ואם כך, עד כמה אנחנו באמת שנינו אותו זן של יצורים? כמה באמת יש במשותף בין שני תודעות שלא יכולות כלל לדמיין 'איך זה להיות' האחת את זולתה?

תחת עץ הבודהי

אם הפרידה מורנסי הפליאה אותי בעצבונה, עם ההגעה לבודה-גאיה התפלתי עד כמה איני מתרגש. דברים אלה נכתבים למרגלות עץ הבודהי, תחתיו זכה הבודהה לנירוונה, המקום הקדוש ביותר לבודהיסטים, ליד מקדש ענק. אני במקום בו קרה המאורע לפני 2500 שנה, וקשה לי להאמין עד כמה אין לי כל זיקה דתית לכאן. מסתבר לי כאן שאחרי כתריסר שנים של תרגול אדוק, יומיומי, של ויפאסנה, אחרי כל מה שזה נתן לי, עם כל ההערכה העצומה שיש לי כלפי הבודהה כאחד מגאוני הרוח שאדירים של האנושות, אני היום בפירוש לא-בודהיסט.

יחד עם זאת, המדיטציה תחת העץ בהירה ונעימה, והתודעה מתעלית בקלות מעל טרדותיה הרגילות. בהחלט מקום מיוחד מאוד.

שאלותיו של ילד הודי בבודה-גאיה

– You from Spain?

– No.

– You from France?

– No.

– You from Europe?

– Sadly, no.

– You from Australia?

– No.

– Where are you from?

– Israel.

– Ah, 7 million people! Small Country.

– Yes, small, but proud.

– Are you Buddhist?

– No.

– Muslim?

– No, Jewish.

– In Israel many Muslim, no?

– Yes, but also many Jewish.

– So you pray to Jewish god?

– Yes.

הסאדהו הבהאי היחיד בעולם

בחיפוש אחר מקדש נטוש שזכרתי מלפני שנים, הגענו לארמון המהארג'ה המקומי של בודה-גאיה. הוא כמובן נטול סמכויות פוליטיות היום, אבל חי טוב. למעשה מי שהיום ממלא את הפוזיציה הזאת הוא לא אחר מאשר הטבח של המהארג'ה האחרון, שלא היו לו בנים לרשתו, והוא מינה את טבחו תחתיו. הטבח הוא אדם נחמד, שהחליט "להחזיר" חצי משטח הארמון לטבע. כך נותרו לצד הארמון מבנים יפיפיים שמתחילים להתכסות בסבך. ובין הארמון למבנים המתפוררים יש מקדש ישן לשיווה.

את הפרטים האלה על המהארג'ה שמעתי מפי בחור מערבי שפגשנו במקום, לבוש כסאדהו ברצועת בד אחת שמלופפת סביבו (אמנם לבנה ולא כתומה), ונושא את כל רכושו עליו. הסתבר שהוא מחשיב את עצמו בהאי. הוא דיבר קצת על אחדותן של הדתות כולן, ואיך שהוא עצמו אוהב לעבוד את קרישנה, ודווקא בבודה-גאיה הבודהיסטית (והקצת שייוויסטית וקצת מוסלמית), כי כאן לא מספיק עובדים אותו, ויש לדעתו צורך לעורר אהבה להתגלמויות האל השונות דווקא במקום בו הן לא מוכרות.

נראה היה שהוא באמת אוהב מאוד את קרישנה, עם או בלי קשר לעטיפה הבהאיית. הוא אפילו הכין לעצמו בובה גדולה ויפיפיה בדמות קרישנה כילד שחור (Syamasundar). יחד עם זה הוא מנסה להפיץ את האהבה לדתות כולן. הוא כמובן התלהב לשמוע שנולדתי בחיפה, בה הוא טרם היה. הוא בכלל מארה"ב, ויש לו ויזה לעשר שנים, מהן הוא כבר בילה כאן תשע (וכבר יש לו עוד ויזה עד 2019).

בכלל, מדובר בטיפוס חביב ביותר. הוא נראה ומדבר כמו אוהב אלוהים אמיתי. בתיקו הוא נושא כמה ספרים על קרישנה וכמה כתבים בהאיים, ולדעתו כל מה שקורה בעולם ולו עצמו הוא פעולה של העורמה האלוהית. כהמשך של אותה תבונה שמימית הזמנו אותו לארוחת צהריים. בזמן האוכל ניסיתי לברר איתו האם כבהאי הוא עוסק בתרגול רוחני כלשהו, והוא טען, כפי שחשדתי, שבהאללה לא לימד שום תרגול רוחני או כל דבר כזה, משום, כך הסביר, שהמורים הגדולים של העבר (בודהה, ישו וכו') כבר לימדו את כל זה.

כך גם הבנתי מבהאיים אחרים. הדת הבהאיית, אם אכ כך, היא דת ללא נדבך מיסטי, וככזאת די משעממת. אבל אולי אני סתם מחפש תחכום במקום בו הוא לא נצרך. הסאדהו הבהאי אמר על עצמו שהוא A recovering intellectual. אמרתי לו שאני עדיין עמוק בפנים.

על קדושה ועולי רגל

הם באים באוטובוסים שכורים, עמוסים כמו שרק אוטובוסים הודים יכולים להיות עמוסים, כמעט כולם גברים, כולם לבושים כתום, מחנים ופורקים ציוד במגרשים ריקים ויוצרים לעצמם מעין פסטיבל רינבואו נודד. ברשימה הקודמת מכאן הבאתי תמונה של עולה רגל של איזה חג שייוויסטי, בורנסי. מסתבר שהחג, שמחוסר זמן לא ירדתי לעומקו, נמשך חודש, ובגללו עולי רגל שייוויסטים נמצאים בכל מקום. היה צפוי מאוד לראות אותם בורנסי כמובן, אבל הנה הם גם בבודה-גאיה.

אז מה הם עושים בבירת הבודהיזם העולמי? אפשר אולי להבין את בואם למקדש המרכזי, המקום בו הבודהה זכה לנירוונה. האתר נחשב קדוש, הבודהה נחשב קדוש (ואף התגלמות של האל וישנו), והמקדש עצמו אפילו שימש כמקדש שיוויסטי אחרי שהבודהיזם נעלם מהודו ולפני שהבריטים דאגו להחזיר עטרה ליושנה. אולי זו גם סתם נקודה נוספת במסע העלייה לרגל שאין סיבה מספיק טובה לא לעצור בה.

אבל הפתעה נוספת מחכה כאשר רואים את אותם נחילים כתומים נכנסים למקדשים הפזורים בכל האזור – מה להם במקדש הבודהיסטי היפני? או הסרי-לנקי? או הטיבטי? ולא כתיירים הם באים למקדשים, אלא כעובדי ה', שולחים ידיהם למדרגות העולות אל המקדש ונוגעים במצחם.

לוקח זמן להבין שהקדושה היא העקרון המנחה כאן, המכנה המשותף שהוא תנאי מספיק. כל מקום שנחשב קדוש הוא אתר ראוי לעלייה לרגל ופולחן. נכון, מקדשים של שיווה אולי חביבים עלינו במיוחד, אבל אם יש באזור מקום קדוש אחר, אז בכיף. כנראה שאם היה כאן איזה מקדש של הג'וויש גוד, גם בו הם היו עוצרים.

על wellness וקוצ'רים

הגליון השבועי, 23/8, של India Today (המגזין הוא מעין גרסה מקומית של שבועון Time) עוסק בסיכומים על מצב המדינה לרגל יום העצמאות. בין מאמר על אימוצו הגובר והולך של מזון מוכן במטבח ההודי, למאמרים המתבקשים על הנטייה המתפשטת להתחתן מתוך בחירה ולא מתוך שידוך וסיכום השנה בבוליווד, ישנו גם מאמר על הטרנדים הרוחניים החדשים, שברוח הניו-אייג' "משאירים את המסורת מאחור".

על פי המאמר מה שמחפשים ההודים (מהמעמד הבינוני ומעלה כמובן) כיום הם יותר "Lifestyle Gurus" ופחות ברהמינים. מדיאטה דרך אנטי-אייג'ינג ועד קווצ'ינג (כלומר "Personal Training"), העניין ב-"wellness" הולך ותופס משקל (ומגלגל, על פי המאמר, כ-110 מיליארד רופי בשנה). יש כמובן גם מקום לדת, אבל גם היא מקבלת טוויסט עדכני, כאשר, למשל, 85 מיליון בני אדם דבוקים מדי יום למסך בזמן תוכניתו של באבא רמדב, וקיימת נטישה של "האסטרולוג המקומי" (לשון המאמר) לטובת כוכבי התקשורת החדשים והמרוחקים.

הרוחניות בהודו היתה קדומה כמערות בהימלאיה בהן התקבצו חכמינו, כשבד לכיסוי מבושיהם וכלי למים הם רכושם היחיד. מאז החלטנו לייצא אותה למערב, והיא חזרה אלינו משוייפת ומבריקה ומעודכנת, עטופה בז'רגון ניו-אייג'י ובספנדקס, והנה לנו יוגים מיליונרים ונזירים מילירדרים.

המאמר גם מכון למנות את שמותיהם של השועים הרוחניים המובילים: הקווצ'רית הגדולה ביותר היא Sheena Iyengar, המורה האופנתי ליוגה הוא Bikram Choudhury ודיפאק צ'ופרה הוא היועץ הרשמי לסלבס. Jaggi Vasudev הוא הגורו שכוכבו דורך לאחרונה, עם 100 מרכזים סביב העולם ו"שילוב של יוגה, תרפיה רוחנית ואקטיביזם ירוק". Vanduna Luthra ממונה על הדיאטה ואנטי-אייג'ינג, Rujunta Diwekar הוא עוד lifestyle Coach, וכמובן, סרי סרי ראווי שנקר שכבר הפך למוסד. אבל לבד מסיכום הנושא המאמר (של Dilip Bobb) שטחי למדי, כאשר משפט כמו "להיראות טוב ולהרגיש טוב הם התרפיה היחידה ללחצים העצומים של העידן המודרני" משמש להסבר של הפופולריות העצומה של התופעה.

שינויים בהרגלי הטיול

בבודה-גאיה לא פגשנו ישראלי אחד. בורנסי פגשנו ישראלי אחד. גם שיחות עם מקומיים ועם מנהל בית חב"ד בדלהי הבהירו שהתרחש כנראה שינוי בהרגלי הטיול של הישראלים בהודו. בעוד שיש כאן לא פחות, אולי אף יותר, ישראלים מתמיד, אלה נודדים לכמה מרכזים שנכבשו זה מכבר והפכו להתנחלויות ישראליות של סטלנים ומריצי-קטעים. מנלי, קולו, פרווטי, קאסול, דהרמסלה, וכשפחות חם פושקר וגואה, אלה המקומות שניתן למצוא בהם עדרים של ישראלים כיום.

כשהייתי בהודו לראשונה לפני 13 שנה, בהחלט היו ישראלים רבים בורנסי, ויעידו על כך השלטים בעברית והמוכרים שטרחו ללמוד את שפת הקודש. חמישה טיולים בהודו מאוחר יותר, כיום, כשאותם מוכרים גילו שאנחנו מישראל הם שאלו אותנו איפה כולם. אז איפה כולם? כולם כנראה נואשו מלראות עולם וללמוד על הודו, והחליטו לבלות את רוב זמנם במשותף, בגסט-האוסים (שלא לומר שכונות) שהפכו מעוזי ישראלים, מול ההימלאיה הירוקה, תחת ענן של גראס.

רכבת לילה לניו-דלהי

עוברים שדות על גבי שדות של אורז, מוצפים, וגבעולי האורז מבצבצים מהמים, מסודרים בחלקום מרובעות, ביניהם שבילי עפר מוגבהים. עוד ועוד שדות של אורז, שעות של אורז, וביניהם כפרים קטנים, ובהם אנשים קטנים. אנשים שונים ממני מאוד.

במהירות ניתן לראות עזים לבנות ושחורות שותות מים; גבר מבוגר וגרום יושב על הארץ, שתי ידיו פשוטות קדימה, נשענות על ברכיו המוגבהות; ילדה שהולכת לצד המסילה, אצבעותיה באוזניה; ג'מוסים רוחצים בביצה קטנה; מבנים מתפוררים, נטושים; שדות אורז לנצח.

עם רדת הלילה החושך עמוק ומעמיק, שחור משחור. המרחבים הופכים לתהום גדולה, או לפה עצום, בולע כל, דרכו הרכבת מפלחת את נתיבה הקבוע מראש. אני שוכב על הספסל שהפך למיטה, על הגב, נרדם לקול שקשוק המסילה.

—

עוד כמה תמונות וסרטונים:

רקדן צעיר ויפיפה שלצערי שכחתי את שמו, בורנסי (ולבושתי לא הבנתי שוידאו זה לא כמו סטילס, ואם מסובבים את המצלמה זה יוצא עקום):

טנק מצוות, או ניידת ברסלב, בגרסה השייוויסטית, בורנסי:

ילדים-נזירים טיבטים בדרך למקדש בבודה-גאיה, בבוקר:

[וחוץ מכל זה, ביום שישי הקרוב אדבר בפאנל על בודהיזם ויהדות: בין בודהיזם ליהדות, יום שישי, 3 בספטמבר, 10:00-14:00 (התכנסות ב-9:30), סמינר הקיבוצים, דרך נמיר 149, תל-אביב, משתתפים: ד"ר סטיבן פולדר, ד"ר דניאל סטמבלר, תומר פרסיקו, מנחים: אבי פאר ואילן לוטנברג, עלות המפגש: 30 ש"ח לכיסוי ההוצאות, הרשמה באתר בודהיזם בישראל]

דלהי

הטרמינל החדש של שדה התעופה של דלהי יפה ונקי, ממוזג למשעי, מה שלא מאפשר (לפחות עדיין – המקום נחנך לפני חודש) לריח הייחודי של הודו להיכנס. רק כשאני יוצא למצוא מונית אפי וריאותי מתמלאים בריחה של הודו, ריח קטורת ושתן, ריח שמן וזיעה, ריח מיליארד אנשים שחיים ועובדים ועובדים את אלוהיהם. במבט על הרחובות המזוהמים מהריקשה הנוסעת אני מתמלא אהבה. הייתי יכול להתחפר בכל רגב אדמה של הארץ הזאת.

המיין-בזאר בשכונת פאהר-גאנג' הרוס בשל שיפוצים לקראת האירוח של טורניר קריקט גדול בעיר. בין ערימות העפר והאשפה יש לקפץ תוך ניסיון לא להידרס על ידי ריקשות ואופנועים. כשיורדים, מדי יומיים לערך, גשמי המונסון, המצב נעשה מאתגר עוד יותר. בין לבין כדאי מדי פעם לתת כמה רופי לאיזה קבצן זקן (אפשר להעניק כל כך הרבה בהודו – שער החליפין חסד-מול-תועלת הוא נמוך כל כך (כל שקל שלי הוא שבוע של אוכל עבורם) עד שצדקה היא במשנה תוקף חובה).

פגשתי את זוגתי ב- Star Plaza, אחד המלונות היותר טובים באזור (ועדיין זיל הזול לעומת כל מקום אחר שאינו בהודו). היא חזרה משבוע בדהרמסלה, שם תרגלה ויפאסנה במרכז של גואנקה. שבוע ולא עשרה ימים מפני שפרשה באמצע הקורס. היא מספרת שבעוד המדיטציה עשתה לה טוב, הצוות שם היה מגעיל במיוחד, קשוח וקר, שכאשר לא העסיק עצמו בהקפדה פדנטית על מילואם של חוקי הקורס על ידי המשתתפים היה מקפיד (בעיקר ביום הראשון) דווקא לצעוק איש על רעהו (או אישה על רעתה) בויכוחים קולניים באשר להא ודא. בקיצור, חילול ה' גדול שם במרכז המדיטציה בדהרמסלה, אבל אני שמחתי להתאחד מוקדם מהצפוי עם אהובתי.

כשיוצאים, הרחוב הוא אורגניזם. הסדר ברחוב ההודי כידוע, אינו אנליטי אלא אורגני. אין מדרכות, מקומות חניה, זכות קדימה או איתותים. התנועה איננה מאורגנת על ידי עקרונות. התנועה איננה מאורגנת בשום צורה שהמוח יכול לתפוס ולהפוך לנוסחה שתעזור לו בתנועתו הוא. קצת כמו החיים. המערבי שניצב מול הכאוס שבולע לתוכו ריקשות, מוניות, אופניים, קבצנים, רוכלים, פרות וחזירים יעשה טעות אם ינסה "לתמרן" כדי למצוא את דרכו מקצה אחד של הרחוב אל השני. יהיה זה דומה לניסיון לחצות נהר על ידי חישוב מספר הזרמים שבו וכיווניהם השונים. זה לא בלתי אפשרי, אבל מוביל לכאב ראש מיותר. ומעבר לזה, הוא יפספס את ההזדמנות להיפתח אל הזרם החי.

למשל: כבר בטיסה גיליתי לתדהמתי ששכחתי את המצלמה שלי בבית. קפצנו, אם כן, זוגתי ואני, לקנות מצלמה יד שניה (או "יד שניה") בשוק שבמרכז קונאט-פלייס. סגרנו כל אחת שנראתה טובה, ושבתקווה גם נוכל למכור אותה חזרה לאותו רוכל לפני ההמראה. דא עקא, כשהגענו חזרה למלון גילינו שהקופסה לא מכילה את המטען שאמור להחיות את הסוללה שבמצלמה. לחזור אל אותו השוק לא היה לנו כוח (או זמן – הרכבת שלנו לורנסי יצאה באותו הערב), מה עוד שמטען שכזה לא אמור לעלות כאן יותר משלושים שקלים.

ירדתי אם כן לחפש מטען. הולך אני במיין בזאר (כלומר מפלס את דרכי בין כל הנ"ל), עצבני על הטרדה ועל עצמי שלא בדקתי כראוי את הקנייה, ושואל בין חנויות צילום שונות האם יש וכו'. הרחוב אפוף המון אדם, עשן, לחות ורעש. עומס חום, עומס חי, עומס רכב, עומס דציבלים. אני עומד ליד דוכן והמוכר מתקשר ליבואן שלו, לבדוק האם יש וכמה מהר יוכל הוא להביא. אני חסר סבלנות ועצבני, כאשר פתאום מבין את הטעות ונפתח אל הרחוב. בבת אחת, כגרב הפוכה שנמשכה לתוך עצמה החום הלח הופך לרחם שבתוכו אני מרחף, העשן והמחנק מזינים אותי. הרעש הוא ניגון והכאוס צורת חיים.

הוא מסיים את השיחה, אני מזמין אצלו מטען, והדרך חזרה למלון היא אופרה וגנריאנית עולה ויורדת של חיינו המשותפים: אני והרחוב. הוא אורגניזם, אני בו תא. במקום "להתחמק" מריקשות, אני מפנה להן מקום; במקום "להיזהר" אני נותן לעצמי לשתף פעולה מודעת עם הסינכרון המובן מאליו של המצב. במקום לרוץ הלאה אני נמשך ספונאנית אל מקומי הטבעי.

ורנסי בבוקר

היציאה אל הסמטאות הצרות בבוקר מגלה שפע של פולחן: זוג זקן מתפלל מול לינגם שחור וגדול שבקרן הרחוב, טקסים ראשונים של בוקר במקדש קאלי, על שפת הגנגס משיטים מנחות ראשונות, ובעלי החנויות, שפותחים אותן זה עתה, נושאים תפילה שקטה (ולפעמים קטורת ופרחים) להצלחתו של יום העסקים. יש פוג'ה בכל פינה ואלוהות בכל כוך ועל כל קיר, ברהמינים וסאדהו ובעלי-בתים מקדשים בשקט את אליליהם בכל כיוון, פנימי וחיצוני.

כשרואים את העושר היפיפה הזה אי אפשר שלא להרגיש איזה טירוף קונטרול-פריקי היה ריכוז הפולחן של חזקיהו. רק לפני שבועיים דובר בפרשנות על ההפטרה (פה ושם) על איך שפולחן אחיד יוצר מסגרת מיצבת שנחוצה לבניית עם אחד וכו' וכו', וזה כנראה נכון. אבל המחיר הוא עצום, שכן פולחן אחיד בהכרח בא על חשבון גיוון, עושר, יצירתיות וחופש שערכם, בעיקר כשמדובר בעבודת ה', לא יסולא בפז. מה היה נורא אם היו לנו יהודים שעובדים עגלים בבית אל, או איזה נחש נחושת ליד המזבח בבית המקדש, או את יהו-ה ואשרתו ליד חברון?

אחרי חורבן בית שני הפרושים החליטו שהחוק, המנהג, יחליף את המקדש כגורם מאחד ומגבש, ותוכניתם (החכמה מאוד, יש לומר) הצליחה מעל למשוער. המשנה והתלמוד היוו בסיס קבוע שעל גבו ייסדו קהילות שונות את אופיין השונה אך במעט. רק עם השחרור מעול הרבנות, המאה ה-18 וביתר שאת אחריה, היתה יכולה היהדות לשוב ולפרוץ ימה וקדמה, צפונה ונגבה, להתגוון ולהתנגן באלף ניגונים. מה שהממסד האורתודוקסי (דהיינו הזרם האורתודוקסי שיושב על המנגנון החוקי והבירוקרטי במדינת ישראל) מנסה לעשות הוא לרכז שוב את הפולחן. תוכניתו מועדת לכישלון אדיר, ועצם הניסיון משניא את היהדות על הציבור בארץ. אבל הנזק לדתיותם של אנשים כבר נגרם, למשל בחוסר יכולת להתחתן כרצונם, למשל בחוסר מימון של מוסדות לא אורתודוקסים, או למשל בהחרבתה של יהדות אתיופיה (שהיתה יהדות שונה, על בסיס פולחן כהנים (קייסים אינם "רבנים" אלא כהנים), שכבר "גויירה", כלומר שובטה בדמותה של האורתודורסיה).

ורנסי, והודו כולה, מראה מה יכול להתפתח אם נותנים לאנשים לעבוד את אלוהיהם כרצונם: עושר אדיר, הכולל לא רק צבעוניות משכרת, אלא זרמי פילוסופיה מהעמוקים בתולדות האנושות, מיסטיקנים ומורים רוחניים אדירים, מסורת אמנותית מפוארת, ובסופו של דבר את הדמוקרטיה הגדולה בעולם. בדיוק אתמול היה יום העצמאות ה-64 של הודו (הם קיבלו את עצמאותם מהבריטים שנה לפנינו), ו-Shashi Tharoor, מהאינטלקטואלים הבולטים כאן, כתב במאמר חגיגי ב-Hindustan Times (מעין "ידיעות אחרונות") על הפלא שהוא הודו, בה כל דת בעולם ("אולי למעט שינטו", כדבריו) מוזמנת לחיות את חייה, בה לראש הממשלה הראשון, ג'וורהלל נהרו, ההינדי החילוני במוצהר, נולדה בת, אינדירה גנדהי, שהתחתנה עם זורואסטרי, ואשר שניים מבניה התחתנו האחד עם סיקית והשני עם נוצריה (סוניה גנדהי, שכעת פחות או יותר מושלת במדינה כנשיאת מפלגת "הקונגרס"). "אם אמריקה היא כור היתוך," כותב ת'רור, הודו עבורי היא תאלי [= מנת אורז מסורתית]: מבחר של מנות מעוררות תיאבון בכלים שונים, כל אחת בעלת טעם שונה, כל אחת לא בהכרח מתערבבת עם השניה, אבל מקומן יחד על אותה צלחת, והן משלימות האחת את השניה בתרומתן לארוחה משביעה ומספקת".

בסופו של דבר, מדובר בשתי תפיסות עולם, שאחת מהן רואה את כל השונה ממך, כל הזר או הנבדל, כאיום; והשנייה שרואה את כל השונה ממך כמקור שיכול לתרום לך, כמעיין בלתי נדלה שאתה יכול לשתות ממנו, כקרן שפע שאתה יכול ליזון ממנה. ודאי שאם תראה בזר או בשונה איום תגביל את המגע איתו (בחוקי כשרות שונים, למשל), ותנסה להעלים את נוכחותו (ופעמים רבות, מדובר בנוכחותה דווקא, שהרי הנקבה היא השונה הראשונה והקרובה ביותר מבחינת המחוקק הזכר). ובודאי שאם תראה את המגוון או את האחר כהזדמנות לגדול ולהתפתח תהיה פתוח לריבוי פולחן ולהפרייה הדדית.

ההינדים ניזונו ועיכלו את כל מה שעבר דרכם ויצרו דת מרובת אלילים, חיה וחיונית מאוד. גם למימד הנקבי יש נוכחות גדולה מאוד בדת, החל מאלות ועד להשתתפותן של נשים בפולחן (כאן אין מצב שבו "הגברים הולכים להתפלל" והנשים נשארות לבשל, כאילו פנייה למהות הקיום לא נוגעת להן).

כדי לסנגר קצת על היהדות חשוב לציין שהעם היהודי תמיד היה קטן, כמעט תמיד מאויים, ולכן כדי לשמור על איזשהו יסוד מתמשך ומייצב אולי לא היתה ברירה אלא להקפיד על אחידות. כאשר אתה פרוס על תת-יבשת ומונה מאות מיליונים, קל יותר לעכל את כל מי שבא בקרבך. כאשר אתה לחוץ בין אויבים לים ומונה מאות אלפים, הדבר בלתי אפשרי. אבל המחיר, כאמור, היה גדול, והשאלה היא האם היום ניתן להרפות מהכיווץ הלחוץ הזה. ועוד שאלה היא האם בכלל יש ברירה אלא להרפות, למרות הסיכון.

ורנסי בערב

עם חושך שפת הגנגס מתמלאת אנשים. אלה שונים מהאנשים של היום. הם לא מכבסים, לא מתרחצים, גם לא ממהרים לטבול ולברוח מהשמש הקופחת. עתה הם מתיישבים ומרכלים, אוכלים פיצוחים, או – אם הם עולי רגל או תיירים – ממתינים לתחילתם של הטקסים השונים שמבוצעים ליד הגהט המרכזית שעל הנהר. הטקסים הללו מבויימים היטב ומנסים מאוד להרשים: הכהנים לבושים בגדים מבריקים, יש מוזיקה וקטורת והרבה אש, יש ריקוד מיוחד שרוקדים הכהנים בזמן הפולחן, מניפים את האש מעלה, ימינה ושמאלה ובסיבוב. הצופים ממהרים להתיישב במקומות טובים כבר בשש בערב, ויש מי שכמובן מוכר מקומות טובים במיוחד לבעלי האמצעים. אפשר להבחין בין עולי הרגל לבין התיירים בכך שהאחרונים רואים את הטקס דרך המסך הקטן שבאחורי מצלמתם.

משני צידי הטקסים, במקומות הפחות מוארים, קצת רחוק יותר מדוכני החטיפים המטוגנים והפיצוחים, האבנים הכבדות של הריצוף מספרות סיפור אחר, אגדה של דורות ומאות. האבנים האלה, שבעונה הגשומה נמצאות תחת יותר מחמישה מטרים של מי גאות, מוארות עכשיו בקושי באור זהוב של פרוג'קטורים מתנשאים, חריציהן מלאי לכלוך והן עצמן פעמים רבות מצופות שכבה של סחי. ובכל זאת, הן מאירות באור מיוחד. עליהן, מעט בצד, מבצע  ברהמין טקס ודי מסורתי באמצעות מדורה מרובעת ששפתותיה מקושטות דוגמאות גיר. סאדהו צעיר יושב בתוך מי הנהר וממלמל מנטרות תוך ספירתן באמצעות מחרוזת חרוזים שהוא מחזיק בידו מתחת למים. קורא בכף-יד מצפה ללקוחות בפינה קבועה. כלבים מעוררי רחמים מחפשים שאריות לאכילה, ושוטרים משופמים וחומי-מדים מפטרלים בעצלות כה וכה. מקדשים קטנים מפוזרים למרגלות המבנים הראשונים לצד הנהר, שכל חמשת המטרים (לפחות) הראשונים שלהם אטומים כמובן, ומעליהם נשקפות מרפסות יפיפיות, עגולות, מלבניות או משושות (אחת מהן היא חדרנו). והגנגס זורם, נושא איתו נרות תפילה על גבי עלים, צפות במהירות במורד הזרם כמו תקוות חסרות כיוון. כמה אופטימי הכל.

—

הנה כמה סרטונים שהמצלמה החדשה ידעה לצלם:

תוכניות דת בטלוויזיה – לפניהן, בכקוצים אחרים, הי ו גם נזיר של "הרה-קרישנה" ואחד של תנועתו של רמאקרישנה.

הדרך אל המלון בורנסי

טעימה מהטקס בגהט המרכזית

אמת ידועה היא שהיהדות בכללה מגלה יחס חשדני כלפי יופי חיצוני, אמת שניתן לראותה בצורה הבולטת ביותר בחצרות חסידים מסויימות ההופכות גישה זו לעיקרון מאפיין ומקפידות להתהדר בחוסר הידור. אולם העמדה כלפי "שקר החן" עומדת דווקא ביחס הפוך לתפיסה הכללית של המסורת היהודית ביחס לאסתטיקה, לפחות בכל הקשור להנאות החושים האחרים. כך אנו מוצאים, לשם דוגמא קטנה, ש"מצוה לברור יין טוב לקדש עליו" בשבת (שו"ע), דהיינו יין משובח וטעים, ובאופן כללי היהודי נדרש ביום הקדוש דווקא "להתענג בתענוגים". זאת בניגוד גמור למסורות דתיות אחרות, הגורסות שיש דווקא להסתגף כדי להתקרב אל האלוהים.

היחס העקרוני החיובי הזה כלפי החיים, אמירת ההן השמחה הזו כלפי העולם, באים לידי ביטוי ברור כמעט בכל כתיבתו של הראי"ה קוק. הרב תופס את המציאות כפי שהיא כגילוי אלוהי, ועל כן קל לו לקדש חלקים קטנים וגדולים ממנה, החל מדקדוקי הלכה ועד לתנועת הציונות כולה (למרות, ואפילו כולל, פריצת הגדרות של חלוציה). הרב נוטה הרבה יותר להלל מאשר לגנות, לאמץ אל לבו מאשר לדחות, ומרושם כללי מכתיבתו עולה שהראי"ה קוק הוא המחייב הגדול של החיים.

אך לא רק כלפי תופעות העולם האובייקטיבי, אלא אף כלפי תחושותינו הסובייקטיביות מגלה הרב יחס אוהד, ואף יותר מכך. בקטע קצרצר מאורות הקודש (ב, שצו) כותב הרב ש"הרעיון שכל ההויה כולה היא רק ענין האלהות ואין עוד דבר לגמרי מבלעדי ד' הוא מענג את הלב מאוד. והתענוג הרוחני שהרעיון הזה מסבב הוא המופת על צד האמת המתבטא על ידו."

במבט ראשון אפשר לפספס את נועזות הדברים. הרב קובע כאן שהתענוג הרוחני שרעיון מסויים מסובב בנפשותינו הוא ההוכחה שלרעיון זה יש תוקף. כלומר עצם זה שרעיון מסויים הרחיב את דעתנו או הגביר את עוצמת חיינו הוא המופת לכך שיש בו אמת. הקריטריון לבחינת נוסחה מסויימת, אם כן, אינו אנליטי, רציונלי או אף קוגניטיבי באופן כללי, אלא פסיכוסומטי במלוא מובן המילה, כלומר שיתוף והיזון חוזר והדדי בין הנפש והגוף. אם נחזור ונבחן את המצווה להתענג בשבת, מתברר לנו שעל פי השקפה זו ההנאה ביום השביעי אינה רק לשם נוחותנו ואף לא רק משום שכך שכינה שורה בינינו, אלא היא לב ליבו של המעשה הרוחני, שכן יש בה כדי להעיד על אמיתותו ותוקפו הכללי.

הסכנה שבדברים אלה ברורה: הדוניזם דקדנטי עם לגיטימציה רוחנית. אולי לכן דאג הרב לכתוב שמדובר ב"תענוג רוחני" דווקא, וכך ייחד אותו והבדילו. אבל גם דקדוק זה אינו יכול להסוות את הטון הכללי של דבריו, שמדגיש יותר מכל את ראייתו החיובית, האופטימית תמיד של העולם. בקיצור נמרץ, אפשר לומר שהרב פשוט בטח בבני אדם: הוא הרגיש שהם, באופן כמעט טבעי, מונעים מהטוב – ואל הטוב.

ביטחון זה חוזר כבלולאה אל ראייתו של הרב את האלוהות כמקיפת כל וכפנימית לכל. אם אכן לית אתר פנוי מני, הרי שגם יצרינו הפנימיים מקורם באותה אחדות ברוכה. ברם עמדה זו נמצאת במתח מסויים עם המערך ההלכתי, שמבחינה עקרונית הוא הטרונומי וחיצוני לאדם: להבדיל מהמצוות שנכפות עלינו "מלמעלה" ושסמכותן נובעת ממסורת של קבלה ושכלול רב-דורי, כאן אמיתותה של השקפה או מעשה נובעת מהיחס הרוחני החיובי שנובע לקראתה בתוכנו. התענוג הרוחני הפנימי הוא שמוביל אותנו להבין אמת גדולה על קיומנו.

נביאי המקרא מבטאים את אותו הלך רוח כאשר הם קוראים לתיקון מוסרי, למשפט ולחסד. כפי שכולנו מרגישים, הרצון הפשוט לעשות טוב הוא משהו שמשותף לנו ונובע מפנימיותנו. כאשר נאמר שחוקי המוסר הם אותן מצוות שטעמיהן גלויים ומובנים (ושייתכן שאף היינו מסיקים אותן ללא מעמד הר סיני) נאמר בין השאר שאנחנו מרגישים, בעצמנו ובפנימיותנו, שראוי לשמרן, ומרגישים שאנחנו בהחלט רוצים לעשות כן. בהימנעות מעשיית רע לזולת יש את אותו תענוג רוחני שיש בחושבנו על תפיסת האלוהות המפולשת בכל.

הנבואה והמוסר אכן קשורים על פי הרב בקשר הדוק ונובעים מאותו מקור, שהוא גם פנימי. אותו שפע אורגני, טבעי של טוּב הוא מה שמניע גם את כתיבתו של הרב, ולפחות במובן זה ממקם אותו כחוליה נוספת, מודרנית, בשושלת הנבואה הישראלית. עד כה מרבית תלמידי הרב נטלו מתורתו את הדגש על בניין הלאום והארץ, אולם אין לי ספק שבעתיד יעבור יותר ויותר הדגש לרבדים היותר פנימיים של תורתו, וזו תפרנס ותטפח נתיבים ונתיבי נתיבים של תורה, חכמה, יפעת צדק והתחדשות רוחנית.



[הרשימה התפרסמה במוסף "שבת" של מקור ראשון, אתמול, בגליון מיוחד לציון 75 שנה למותו של הראי"ה קוק. הגליון הכיל ודאי מאמרים וראייונות לא פחות ובוודאי אף יותר מעניינים מרשימתי, אבל לצערי אני לא יכול לומר עליהם דבר, שכן שירות המנוים של העיתון לא מגיע עד ורנסי, הודו, אשר ממנה אני כותב שורות אילו (כן, כאן יצאה השבת). אני מקווה כמובן לדווח על הרפתקאותי בקרוב. ולגנבים: תאמינו לי, הבית ריק. אין טלוויזיה, אין מערכת, והלפטופ אצל השכנים, ששומרים לי את הגליון, כדי שאקרא כשאחזור, בע"ה.]