ליואב שורק יש תפיסת עולם מעניינת מאוד בקשר להלכה: הוא טוען שחזרת העם היהודי לארצו בפרט, והעידן המודרני בכלל, מחייבים שינויים מהותיים בה. המציאות, הוא טוען, השתנתה בצורה מהותית, ולכן ההלכה כפי שהיא צריכה להשתנות (ודוק: להשתנות, לא להתבטל, ואף לא לאבד את אופייה המחייב – עוד עליו כאן). בזה לדעתי הוא צודק. הוא שטח את טענותיו במאמרים רבים בעשור האחרון, ולאחרונה העלה את האפשרות (במוסף שבת, המוסף "לתורה, הגות, ספרות ואמנות" של מקור ראשון, אותו הוא עורך (יחד עם אלחנן ניר, שממונה על הספרות), ואשר מאז שהתחלתי לקרוא אותו אני מגלה שהוא לא פחות ממצויין) להפסיק את צום בט' באב כפי שנהוג, שכן ירושלים כבר לא חרבה, וילדים וילדות בהחלט משחקים ברחובותיה (כפי שמנבא זכריה שאכן יקרה כאשר ה' יחזור לשכון בעירו). הנה קטע רלוונטי מדבריו, מגליון ה' באב, 10.7 (למעשה, דבריו מורכבים ורחבים יותר, ואני מתמקד רק במה שרלוונטי לדברי הבאים). "מה שנתחולל", אומר שורק,

להצעתו הגיבו רבים, ודיון מעניין ורב-דעות נערך באותו גליון (לצערי אין לי זמן לסכם אותו כאן). בגליון שהתפרסם שלשום הופיעה תגובה קצרה שלי. הנה היא:

הדיון שפתח יואב שורק על דרכי ציונו המודרניות של ט' באב מעניין מאוד, ולא רק משום שהוא מעורר תסיסה חיובית באשר להלכה, אלא משום שהוא נוגע למעשה בתפיסת המציאות שלנו. כפי שמנה שורק במאמרו בגליון האחרון, המתנגדים להצעתו טוענים ברובם שאין המצב הנוכחי, המצב כיום במדינת ישראל ובירושלים הבנויה, נחשב מספיק "גאולה" כדי לשנות את מנהגנו. כדי לענות לאלה מביא שורק פסוקים מהמקרא ודורש "בשם המסורת היהודית ובשם היושר האינטלקטואלי" לפקוח עיניים ולראות שפשט הפסוקים אכן מתקיים במציאות חיינו.

דומני שבדיוק במקום זה נעוצה סיבת העומק, הנסתרת, של ההתנגדות לרעיונותיו של שורק: בפשטות, שורק מבקש לשנות את ההלכה מתוך פנייה לעובדות, והמהלך הזה עצמו, מבחינה עקרונית, הוא הדבר המאיים ביותר בהצעתו. שכן ממתי מתחשבים בעובדות כדי לקבוע הלכה? לא שלא מתעלמים מהמציאות לגמרי, אבל יש הבדל מהותי בין "התחשבות" בתנאים המודרניים ומציאת פתרונות אד-הוק לסוגיות חיים פרוזאיות (קביעת היתר למעלית שבת), לבין ביטול גורף של מנהג עתיק יומין. סוג כזה של מהלך מחזיר אותנו לימי הפרוזבול של הלל הזקן, ואנחנו הרי זקנים מדי בעצמנו בכדי לבצע קפיצה שכזאת. ובכלל, ממתי קוראים את פסוקי המקרא כפשוטם? האם לא ברור לשורק שכל מילה היא מטען קבלי רב-מימדי, והקשר שלה להוויה בשר ודם הוא סמלי בלבד?

ועוד: ההסתמכות על העובדות והשימוש ביושר האינטלקטואלי יכולות להושיב אותנו על מדרון חלקלק מסוכן, שבו נתחיל לבדוק גם הלכות אחרות ולהשוות אותן עם המציאות. ומה אם נגלה שנשים אינן פחות חכמות או אחראיות מגברים? הם ניתן להן להעיד בבית דין או להיות מוסמכות לרבנות? ומה אם נגלה שגויים אינם פחות טובים או מונותאיסטים מיהודים? האם נמשיך לומר שהם משתחווים להבל ולריק? ועוד לא דיברנו כלל על תורת התעודות והמציאות שהיא מצביעה עליה.

ההצעות של שורק, על כן, גם אם נקודתית הן ראויות ואף מתבקשות, מביאות איתן השלכות שעבור רבים הן קשות מאוד ומאוד לא מבוקשות. הפולמוס הנוכחי למעשה מנסה לברר עד כמה עלינו להיות נאמנים לעובדות על חשבון הנאמנות למסורת. זהו הרי פולמוס שקיבל מימדים חסרי תקדים אחרי המהפכה המדעית וההשכלה, אולם תחילתו כבר אחרי חורבן הבית, אז תירץ רבי אלעזר את שמיטת תארי "הגדול הגבור והנורא" משמו של האל על ידי ירמיה ודניאל בכך ש"מתוך שידעו בהקב"ה שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו" (יומא, סט:).

אני חייב לומר שההשוואות שעשיתי כאן לא לגמרי מדוייקות: שורק מביא פסוקים מנבואות, ומראה שמובנם הפשוט התגשם, ולכן אנחנו בגאולה, ולכן לא צריך לצום. אני לא הבאתי פסוקים כאלה (למשל, פסוק שאומר שכשיתברר שנשים חכמות ואחראיות כמו גברים, יהיה אפשר או מותר שיעידו בבית דין), אלא הסתפקתי בהצבעה על מקומות בהם ההלכה עומדת בסתירה ברורה למציאות (ובעניין זה ראו אותו מדרש יפיפה ביומא, שאני חייב בהזדמנות להקדיש לו רשימה).

בכלל, למרות שאני מקווה שהאמת העובדתית תהיה חשובה ומכריעה עבורנו יותר מהמסורת ההלכתית, ברור לי שהעניינים מורכבים, ושאי אפשר פשוט לבוא ולומר, 'טוב בכל מקום שבו ההלכה נוגדת את העובדות פשוט נוותר על ההלכה'. דבר כזה לא רק פוגע במעמד המיוחד שיש להלכה כגוף הטרונומי, עליון, קדוש, נורמטיבי, ואף אוטופי של הכוונות, אלא גם מרדד את תפיסת המציאות שלנו לקליפה הדקה של פני השטח, דבר שלא תמיד נותן לנו את תמונת האמת לאמיתה (ואולי נשים באמת שונות מהותית מגברים? אני לא חושב כך, אבל אני חושב שמסוכן מאוד להסיק מסקנות רק על פי תפיסת המציאות של הדור שבו אנו חיים, ושל הדברים כפי שהם נראים במבט אמפירי-אנליטי גרידא).

יחד עם זאת, משהו גדול אכן קרה: עליית החשיבה הרציונלית, המהפכה המדעית, השלטון הדמוקרטי – כל אלא הם אכן שנויים מהותיים, שבירה ועלייה מכל מה שהיה בעבר. ויהודים אכן חזרו לחיים ריבוניים בישראל. גם זה חתיכת דבר. האם ייתכן שאחרי כל אלה ההלכה לא תעבור טרנספורמציה?

מאז שברח מהארץ, לאחר שהוגשו נגדו מספר תלונות על ידי תלמידותיו במרכז "בית חדש", במשטרה, באשמת ניצול מיני, בנה את עצמו הרב מרדכי גפני מחדש כמורה רוחני בזרם ה"אינטגרלי" בארה"ב. קן וילבר וחבריו פרשו עליו את חסותם, ולמרות שוילבר אמר תחילה שעל גפני "לרפא את עצמו" מה"מחלה" ממנה הוא סובל (התמכרות למין? עגבת?) הוא מהר מאוד נתן לו מקום מימין לכס מלכותו.

(כמה מילים על התיאוריה האינטגרלית: זו מנסה לתת תמונת עולם כוללת המבוססת על ניתוח אבולוציוני, ברוח הגליאנית, של התפתחות האדם ורמות התודעה שלו, מהשבטי-פרימיטיבי ועד המואר. היא מנסה לכלול ולשלב אמיתות רבות ככל האפשר, לא רק מתקופות ומיבשות שונות, אלא גם משדות ידע שונים, וכך ולנסות ליצוק יחד מכל הגופים הללו מפה מפורטת וברורה של "מכלול הידע האנושי", שמצביעה על התפתחות בעלת כיוון ברור, חיובי, המסתיים במודעות עצמית מוארת ומאושרת. האמת היא שאני מחבב אותה וחושב שיש בה כמה רעיונות טובים, אם כי היא לא תמיד נצמדת למתודות מדעיות, שלא לומר לעובדות היבשות.)

ואכן, נראה שטוב לו שם, לגפני. הבעיה היא שלשונות זדוניות עדיין לוחשות שגפני, בסופו של דבר ובמהותו של עניין, אינו יותר מאשר עוד גורו נצלן, ושאין לתת לו במה, קהל, לגיטימציה או גישה חופשית לבני אדם. ובכן, כדי לקבור דעות מטרידות אלה אחת ולתמיד מתכוון גפני להסביר למה מה שעשה כשר לחלוטין. כשר, כלומר, מבחינה אינטגרלית.

הבלוגיסט William Harryman שמדווח על כל עניין אינטגרלי מספר על הרצאה שגפני כנראה יתן בכנס האינטגרלי הקרוב, שמתחיל היום. כותרת ההרצאה:Spiritually Incorrect; Sex, Ethics and Injury, וגפני בה מבקש כפי הנראה להסביר למה למרות שמין בין מורה רוחני לתלמיד(ה) אינו פוליטיקלי קורקט, הרי שהוא בעצם בסדר גמור. הנה כל ההרצאה ב-pdf.

לשמחתי אותו הרימן כבר עשה את העבודה ואין צורך לקרוא את כל מילותיו (המבולבלות, כך הוא מוסר) של גפני. מול כל ועדות האתיקה שמגנות, ואוסרות, באופן חד משמעי יחסי מין בין מטפלים למטופלים, טוען גפני כי האיסור הזה הוא לא יותר מאשר "דוגמה":

הוא דוגמה מפני שהוא מוצג כמעין אמת אלוהית אף שהוא מגובה על ידי פסיכולוגיה מפוקפקת ודלה. כמו כל דוגמה יש בה תובנה מהותית ואמת, אולם כמו כל כתיבה פונדמנטליסטית, התובנה הזאת נמתחת הרבה מעבר ליכולת שלה להביא לחכמה או הבנה. הכתיבה שלהם [של הפסיכולוגים הטוענים כך – ת.פ.] היא באופן מובהק לא אינטגרלית בכך שהיא מתעלמת מהקשר, שלבי התפתחות, היא אינה מודעת ל- pre-trans fallacy, לא לארבעת הרבעים, ולעניינים רבים אחרים שהם לב לאתיקה ולשיח האינטגרליים.

אחר כך הוא בכלל טוען שהם לא לוקחים בחשבון את "הצל הנקבי" (feminine shadow), כלומר, בשפה אינטגרלית, אותו חלק אצל הנשים שהם מדחיקות, לא מודעות אליו, אבל שמשפיע על התנהגותן ומושך אותן לכיוונים לא חיוביים. במילים אחרות: הן בכלל אשמות.

גפני הוא אדם מתוחכם וחלק-לשון, אבל הטיעונים האלה מבישים. האשמת פסיכולוגים, על הגופים שהם מייצגים ושלל הניסיון שבאמתחתם, בכך שהם לא מבינים תיאוריה אינטגרלית ולכן אינם יודעים שיש מקרים שבהם יחסי מין בין מטפל למטופל הם דווקא לעניין, אינו יותר מאשר הפיכת התנועה האינטגרלית לכת דמוי-גנוסטית שמחזיקה באמת ומלגלגת על "בני החושך" העיוורים (באופן מצער הקהל האינטגרלי אכן יכול עוד לבלוע את זה, שכן יש בתנועה הזאת משהו בהחלט כיתתי-גנוסטי מהבחינה הזאת). ואם היחסים האלה היו כל כך טובים מבחינה אינטגרלית, איך זה שהנשים עצמן הרגישו עצמן פגועות? אה, נכון, אולי הבעיה היא ב"צל" שלהן. כאן ראוי לומר בברור: כל ניסיון להפיל את האחריות לפגיעתו של התלמיד על התלמיד ולא על המורה הוא מעוות בעיקרו, על אחת כמה וכמה אם השניים נכנסו למערכת רומנטית-מינית.

בכלל, הרי מה רוצה בסופו של דבר גפני להסביר לנו? כל מה שהוא רוצה לומר הוא דבר פשוט: יש יוצאים מהכלל. זה הכל. והוא מנסה לגרום לנו להאמין שכל המקרים שבהם הוא קיים יחסי מין עם תלמידותיו (דבר בו הוא מודה) כולם היו יוצאים מהכלל. אבל בשביל לומר את זה הוא מגייס את התיאוריה האינטגרלית, כלומר אוסף שלם של כללים. הכללים החדשים האלה יעזרו לו, כך הוא מקווה, להוכיח שכל פעם שחטא עשה זאת באופן מיוחד, נדיר, ובכל זאת "לשם שמיים". כנראה הוא יכול, אם רק ישאלו, להנפיק את ההסבר האינטגרלי המדוייק לכל מקרה של משגל אסור בינו ובין תלמידה.

ואכן, גפני מסכם (העילגות במקור):

טבעה של דוגמה הוא שהיא לא מסוגלת לערוך הבחנות. היא קיצונית בטבעה ולא מאפשרת ניואנסים עדינים או פרדיגמות אלטרנטיביות. לכן לימדו מורי הזן: אם תפגוש את הבודהה בדרכך, הרוג אותו. כי הבודהה של אתמול הוא הקורבן הפמיניסט או הפאשיסט המיני שמקדם את המקרתיזם המיני החדש.

איזה ממבו-ג'מבו ניו-אייג'י מפואר! גפני הוא הלוחם נגד המקרתיזם המיני, הפאשיזם המיני, הפמיניזם הקורבני והבודהיזם הדוגמטי (או כל צירוף שימושי אחר). השתחררו מכבליכם הדוגמטיים והצטרפו אל הרב גפני במסעו אל החופש! אוי, וגיוס הזן למען שבירת כל הכללים הוא תרגיל ניו-אייג'י ישן יותר מהלחישה "תזרמי" על אזנה של רוחניקית. לכאן, אם כן, הגיעה התנועה האינטגרלית – אם אכן גפני יוכל לומר דברים שכאלה בכנס הרשמי שלה.

וכפי הנראה הוא יוכל. הבלוגר שחשף את זה מציין שהוא "הבלוגר הרשמי של הכנס", והוא אכן נזעק על דבריו של גפני, אבל לא כן מארגני הכנס. אחת מהם, המורה הרוחנית Sally Kempton, הגיבה לפוסט שלו, בטוקבק ובקובץ רשמי, והגנה בלהט על גפני ועל השתתפותו בכנס, גם בשם קן וילבר. מובאת שם גם תגובה מוילבר עצמו, שטוען שגפני "השתנה באמת בדרכים רבות". כך שכפי הנראה גפני אכן יעלה ויאמר את דברים האלה.

אני לא יודע אם גפני השתנה או לא, אבל 1) תלונות כנגדו במשטרה עדיין תלויות ועומדות; 2) אפולוגטיקה אינטגרלית למערכות יחסים מיניות בין מורה לתלמידות רבות היא שפל נוראי ובושה לכל התנועה והתיאוריה האינטגרלית.

אני רוצה להתחיל בשתי הצהרות עמדה בסיסיות:

1) אין לי דבר עקרוני נגד כתות, כלומר נגד קבוצות מצומצמות שפועלות סביב מורה. עקרונית אין בזה לדעתי כל רע, גם אם לרוב מצבים כאלה הופכים לשליליים מבחינה רוחנית, אם לא גם מבחינה רגשית, כספית, מינית ועוד. קבוצת התלמידים הראשונה סביב הבעש"ט, למשל, היתה נחשבת בימינו כת, אבל יצאו ממנה כמה מגדולי הרוח וכמה מהרעיונות היפיפיים של היהדות – והאנושות – אי פעם.

2) אין לי דבר עקרוני נגד שי טובלי. אני חושב שהוא אדם שבבסיסו הוא טוב, שכוונותיו לרוב טובות, ואני גם חושב שהוא מיוחד מבחינה רוחנית, כלומר שיש לו בהחלט השגה מסויימת. בפגישתנו הראשונה, בראיון שקיימתי איתו לפני יותר מחמש שנים, התרשמתי ממנו בסך הכל לטובה, וכך גם ניכר בכתיבתי.

אבל מאז דברים השתנו. כשנה וחצי לאחר מכן יצא טובלי בהכרזה חגיגית שהוא "הבודהה מאוריון", אחד מ"צוות הבוראים של הגלקסיה", שבואו מסמן את "קץ הדתות" ותחילת הנהגתו את האנושות כולה. אבל אף אחד לא קנה את הקשקוש המגלומאני הזה, וטובלי נאלץ לסגת, תוך חודשיים בלבד, מכל הכרזותיו ולהפוך שוב לגורו מן המניין. בין לבין טובלי הספיק לפרק זוגות בקהילתו על פי הנחיותיו, לגבות כספים על הוראתו הרוחנית המפוקפקת, ולתת לאנשים "תרופות הומאופתיות" שרקח בעצמו, אתם לא רוצים לדעת ממה.

מאז עבר טובלי גלגולים רבים. הוא המציא שיטת יוגה, רפואה חדשה, ועוד מני הבלים (סיכום של גלגוליו, כולל תמונות, כאן), עד שלאחרונה הוא הפך ל"מורה רוחני המשתייך למסורת קונדליני יוגה שמייסדה היה סוואמי ניטייננדה. תלמיד ישיר של המורה הרוחני האמריקאי ד"ר גבריאל קזאנס. הוגה, סופר ומשורר", ולהבטיח במסגרת זו חיי נצח.

יחד עם זאת, הוא לא זנח עוד שלל פרוייקטים מקוריים חדשים (כשהגננת אמרה שיש לילד דמיון מפותח היא לא צחקה), כמו "טכניקת השאלה" או "סוד האור הלבן". כשטענתי לפני שנה שהוא לא יותר מאשר מנהיג כת הכחיש טובלי נמרצות. הוא טען שפירק את הקבוצה שלו:

מעניין יהיה לדווח שה"כת" שבראשותי פורקה זה מכבר ביוזמתי האישית, ועל כן יהיה אידיוטי לטעון שכל רצוני הוא לצרף חברים לקבוצתי. […] תודה לאל שאני איני שותף למטרה המיסיונרית המשעממת של איסוף מאמינים ומקדיש את כל ימיי ולילותיי לכתיבת ספרי עיון, רומאנים וספרי שירה, כמו גם פרויקטים אמנותיים נוספים ורפואיים-אלטרנטיביים.

קבוצתו אכן פורקה באותה תקופה, אם כי כמובן שכל חבריה היו עדיין כפופים למרותו. וכך הגענו עד הלום, כלומר עד הרגע שבו טובלי החליט לאסוף מחדש את מאמיניו ואף לנסות לצרף כמה חדשים. ממידע שהגיע אלי עושה רושם שטובלי מבקש לחזור לעשות נפשות לעצמו ולתורתו. מדובר בכמה מיילים שנשלחו בתפוצה פנימית בין חברי הכת. אני יודע מי כתב (למעשה כתבה) אותם, אך לא אציין שמות, וגם לא אביא את המיילים בשלמותם, משום צנעת הפרט. אביא רק כמה ציטוטים שישפכו אור על פעילות הקבוצה, כדי להזהיר אנשים מלתת לה את כספם או זמנם. ובכן, על פי הכותבת (הערות בסוגריים מרובעות שלי):

השנה, לפי כל התחזיות, הפנימיות והחיצוניות שהוצלבו כבר אצל מעט גורמים שונים ובלתי תלויים האחד בשני הולכת להיות שנת ההתמקמות האחרונה של הבודהא, השנה שלאחריה הוא יהיה כאן במלואו. […] לכן, הנוכחים ביום ההולדת [של טובלי] יוכלו להיות אלה אשר מתחייבים על פרוייקט לשנה וכאשנו אומרים מתחייבים, הכוונה היא ממש לחתום על התחייבות בכתב עם דיווח חודשי של התקדמות הפרוייקט שיועבר אליי. זאת מכיוון שהבטחות שניתנו בעבר, או פרוייקטים שהתחילו בהבטחה גדולה לא הסתיימו.

טוב, זאת האנדרסטייטמנט של הגלקסיה. אחר דברים אלה באה רשימת פרוייקטים, רובם ענייני הפצה של תורתו של שי לעולם (למשל, "הקמת והפצת אי-בוק", "הפקת והפצת חוברות השאלה לילדים"), והאחראיים עליהם. שימו לה שמהמידע הזה עולה גם שחסידיו של טובלי עדיין בטוחים שהוא "הבודהא מאוריון", כלומר אחד מצוות הבוראים הגלקטיים (ראו לינק שני לעיל).

והנה ההכרזה על הכוונה להתגבש מחדש כקבוצה, ולגייס חברים נוספים:

[…] אמרתי לו [לשי] שקשה לי להבין איך לצידו של יוצר גלקטי בעל שיעור קומה וגודל בלתי נתפש כמוהו, התאספה קבוצת אנשים כל כך חלשה וחסרת אנרגיה. הוא אמר לי שהוא כבר עבר עם עצמו את כל תהליכי האבל, והשלים עם המציאות הזו. אבל ראיתי בעיניים שלו שהוא עדיין כמה לקבוצה חזקה ומגובשת סביבו. […]

תוך זמן קצר התחלתי להרגיש דחף מאוד חזק לעשות משהו בעניין. […] אז הרמתי את הכפפה, ואתמול נפגשתי עם [השם נמחק] כדי לקבל בהירות, הכוונה ומעשיות דרך טכניקת השאלה. זה היה אירוע מאוד מרגש ומחזק, וכולי תקווה שכמה שיותר מאיתנו ימצאו בתוכם את הקריאה לקחת חלק בתנועה החדשה שרוצה לקרות דרכנו.

[…] הכוונה היא להקים גוף חזק של תלמידים שעומד להתעסק בשני מישורים עיקריים: הראשון הוא של שירות והפצה. כלומר, גוף תלמידים שיפעל מתוך תאום עם הרצון האלוהי, כדי להפיץ בכל דרך אפשרית את טכניקות המוח והאור הלבן, שידאג להביא כמה שיותר אנשים למפגשים של שי ויהיה זמין לפעולה חזקה ומדויקת בכל מה שיידרש. השני הוא של שחרור וטרנספורמציה. כדי להפוך ליצירות מופת עלינו להשקיע הרבה אנרגיה ומודעות ביצירת התשתית המתאימה לקבלת האור, ליצור בינינו שיח של התעלות ואקסטזה ולחדול מהתעסקות קטנונית באשליה.

[…] לפני הכל כמובן שלא מדובר בשום דבר שהוא חובה. אנחנו כבר לא בסרט ההיררכי הזה, ולכן היענות לקריאה שבאה דרכי היא פונקציה של רצון חופשי,להט אמיתי ותחושה של יעוד וחיבור לחזון של סנגה אמיתית. […] לכל נפגעי טראומת הכת, לכל מי שחווה דחייה מרעיונות קולקטיביים כתוצאה מחיינו המשותפים הקודמים ולכל מי שליבו מלא בחשש או אפילו ציניות כלפי מהלך כזה, אני רוצה לומר שאני מבינה אתכם, אבל יודעת שיש עתיד לא ידוע, משהו חדש שטרם התגלה ונוסה באמת על ידינו. שהזמן מבשיל למהלך כזה ואם אנחנו רוצים לצאת משיממון חיינו הנפרדים, זה הרגע לעשות מהלך משותף.

הפסקה האחרונה מגלה לנו שאכן כבר היו נפגעים מפעילותו של שי בעבר, שפעל בצורה היררכית והביא לסבל ול'טראומה'. הפעם, כך מבטיחה הכותבת, יהיה שונה, אם כי דרישתה להתחייבות בכתב, והשכל הבריא, מעלים חשד שלא כך יהיה. בהמשך הדברים (שלא ציטטתי) מוצעת למכירה עוד "תרופה" פרי פיתוחו של שי ("להתמזגות עם הבודהא מאוריון"), ובקשה לסגור חובות שקיימים עדיין כלפיו, כמה אלפי שקלים שכל מני חסידים חייבים לו. דברים אלה הם במסגרת פעילותה הפנימית של הכת, ולכן אין טעם לדעתי להיכנס אליהם.

אני רוצה לומר שוב: אני לא חושב ששי הוא אדם רע, או "שרלטן" במובן המקובל. הוא אכן מאמין שהוא הבודהא מאוריון וכל הג'ז הזה. הבעיה היא שהוא מציג את עצמו בצורה אחרת (למשל כמורה לקונדליני, או כמפתח טכניקת "האור הלבן"), ומסתיר את אמונותיו האמיתיות כדי לקרב אליו תלמידים ולעשות נפשות לתורתו (שממנה הוא גם מתפרנס כאמור). ובאמת שיש כתות גרועות הרבה יותר מזו של טובלי, שהיא יותר מכל פשוט מגוחכת. גם האנשים סביב טובלי הם לדעתי ברובם רציניים וטובים, באופן אירוני אכן כנראה 'חלשים וחסרי אנרגיה' כפי שטובלי עצמו מסכים, אבל אולי רק מפני שהם שפויים מדי כדי לקנות לגמרי, בעומק לבבם, את השטויות שלו, בעיקר אחרי כשלונותיו החוזרים ונשנים.

הרשימה הזאת על כן לא מבקשת לפגוע באיש, אלא רק להזהיר את הציבור ולומר בקול ברור: שי טובלי הוא מנהיג כת, והוא מנסה לגייס אנשים בטכניקות שונות, לא כולן כנות.

ביוגרפיה רצינית ראשונה על הרבי מליובאוויטש מציגה אותו כאדם ששילב לימוד חסידות ומקצועות מדויקים תוך התבסמות ממנעמי הכרך המודרני. וזה עוד לפני הסחרור המשיחי. סקירת הספר
The Rebbe: The Life and Afterlife of Menachem Mendel Schneerson

ככל שאנחנו מפלסים את דרכנו בעידן המודרני הולך ונהיה קשה יותר לכתוב הגיוגרפיות. אם האתגר הגדול המונח לפתחיהם של מנהיגים פוליטיים הוא להיתפס כיום פשוט כבני אדם הגונים, צאו וחשבו כמה קשה בזמננו להפוך לקדוש. בעוד שלפנים הריחוק והאנונימיות היחסית היתה יכולה ליצור הילה של מיסתורין ואף יראה, כיום תרבות שמקדשת את החשיפה משלבת ידיים עם אמצעי המדיה והתקשורת ומביאה לכך שהמנהיג לא רק נגיש, אלא שגם מגרעותיו נראות לכל.

אך גם מעט לפני תקשורת ההמונים כבר היה קשה להישאר מיסתורי. הבירוקרטיזציה של החברה והמדינה, שקיבלה תנופה משמעותית עם המהפכה התעשייתית, הביאה לתיעוד פרטני של כל תחנה, מעשה ומיקום בחיינו. המערך הבירוקרטי לא משאיר הרבה מקום לדמיון ולסוד, ומהי הגיוגרפיה ללא דמיון וסוד? ואם הגיוגרפיות אין, כיצד יתוארו דמויות גדולות מהחיים? קשה מאוד לראות איך אלוהים נמצא בפרטים הבירוקרטים הקטנים.

ספרם החדש של הפרופסורים שמואל היילמן ומנחם פרידמן, The Rebbe: The Life and Afterlife of Menachem Mendel Schneerson (הוצאת אונ' פרינסטון), עושה שימוש נרחב במסמכים ובתעודות כדי לבנות מהם ביוגרפיה מדוייקת ככל האפשר של אדמו"ר חב"ד האחרון. בזה כוחו ובזה חולשתו. הוא מוכיח לחסידיו של הרבי עד כמה קשה להעריץ באופן עיוור אדם בימינו על ידי הבאת פירוט חסר תקדים, דקדקני, על חייו של אחד מענקי הרוח של יהדות המאה העשרים. חולשתו נובעת מנתינת משקל יתר לפרטים הללו, ומהניסיון לפרש על פיהם את נהמות לבו של הרבי.

הספר הוא תוצאה של מחקר בן שנים רבות, והוא שופך אור על שלושה נושאים שונים: חלק לא מבוטל מהספר מוקדש לתיאור המערך העולמי של חב"ד, כלומר עבודת ה"שלוחים", אותם חסידים שבמצוות הרבי, לפני מותו וביתר תוקף אחרי מותו, יוצאים לעולם ומהווים מוקדים של פעילות יהודית (ומיסיונרית) כמעט בכל אתר, מרוחק ומנותק ככל שיהיה. תיאור עבודת השלוחים נעשה בחיבה ובהערכה, ולמרות שיש בה כמובן עניין, לא אעסוק בה להלן, משום שהיא אינה עיקר הספר.

עיקר הספר הוא תיאור חייו של אדמו"ר חב"ד האחרון, ואלו מחולקים לשני חלקים: חייו לפני מלחמת העולם השנייה, בעיקר כמהנדס לעתיד בברלין ובפריז, וחייו אחריה, בארה"ב, החל מהכתרתו לאדמו"ר ועד לשיאם האקסטרווגנטי בסחרור המשיחי הבלתי רגיל שמלווה את חב"ד עד ימינו. דווקא תיאור תחילת חייו הוא שמעורר בימים אלה פולמוס לוהט שבמסגרתו נמתחת ביקורת קשה על הספר ומחבריו. כדי להבין על מה נזעקו החסידים נתחיל בכרוניקה קצרה של חלק זה.

שיחק עם שלונסקי

ר' מנחם מנדל שניאורסון נולד בי"א בניסן התרס"ב (18 באפריל 1902) בעיר הנמל ניקולייב באוקרינה. הוא היה הבכור מבין שלושה אחים, שהאמצעי שבהם, בערקה, סבל מפיגור, ונשלח למוסד. כשהיה בן 5 עברה המשפחה ליקטרינוסלב (היום דניפרופטרובסק), שם השניאורסונים חיו בשכנות לקרוביהם הרחוקים, משפחת שלונסקי, שעברה אז תהליך של התחלנות זוחלת. מנחם מנדל הקטן ואחיו לייבל היו משחקים עם ילדי השכנים, ורדינה ואברהם, שבבוא היום יעלו לארץ ויהיו לפסנתרנית מפורסמת ומשורר מפורסם עוד יותר.

למרות שיוכם הברור לחב"ד, אביהם, הרב לוי יצחק, לא שלח את הילדים לישיבת "תומכי תמימים" של החסידות, אלא, כנראה משום שרצה להעניק לילדיו השכלה כללית, שכר עבורם מורה פרטי בשם ישראל אידלסון. אידלסון, סוציאליסט וציוני נלהב, ישנה את שם משפחתו מאוחר יותר לבר-יהודה ויהיה שר הפנים החמישי של מדינת ישראל. שיעוריו כנראה השפיעו על לייבל, האח הצעיר, שהפך לציוני, הצטרף לארגון שאידלסון עמד בראשו, ומאוחר יותר אף תמך בטרוצקי במאבקו האומלל מול סטאלין.

ב-1923 נרשם מנחם מנדל לאוניברסיטה ביקטרינוסלב. ב-1926 הוא עוזב ללא תואר ועובד ללמוד מתמטיקה והנדסה כשומע חופשי באוניברסיטת סט. פטרסבורג, שהפכה בדיוק אז ללנינגרד. בלינינגרד הוא מתוודע לראשונה לאדמו"ר חב"ד השישי, ר' יוסף יצחק שניאורסון. הוא מתגורר באותה דירה עם בתו האמצעית חיה מוסייה, אותה ישא ארבע שנים מאוחר יותר לאישה.

שמחים בעולם ובעצמם

בשנות העשרים היה עסוק הריי"ץ בבניית החסידות, אולם נראה שמנחם מנדל לא היה מעורב. על פי חותמות הפספורט לומדים המחברים שלא ברח מרוסיה יחד עם הריי"ץ (אחרי מאסרו ב-1927): הריי"ץ נסע לריגה, מנחם מנדל לברלין. בבירת רפובליקת ויימר התזזיתית הוא ילמד כשומע חופשי במכללת הילדסהיימר הניאו-אורתודוקסית ששילבה לימודי קודש וחול, ואף השכילה את באי שעריה בתחום החדש אז, Wissenschaft das Judentums, דהיינו במחקר האקדמי של היהדות. לאחר מכן היה שומע חופשי (ולא נרשם כסטודנט, בניגוד לפולקלור החב"די) לפילוסופיה ומתמטיקה באוניברסיטת פרידריך-ווילהלם שם.

מנחם מנדל נהנה מהחיים בברלין. מתמונות שצולמו אז נראה שהוא לובש חליפות וכובעים בהתאם לאופנה, וזקנו מטופח וקצר (ייתכן שלא גזז אותו, אלא קיפלו). במכתב לאביו הוא מתאר איך "כשהשמש יורדת הדלתות נפתחות כולן, [והאנשים] מביטים בירח, שמחים בעולם ובעיקר בעצמם, בנשותיהם ובילדיהם".

גם חיה מוסייה אוהבת את תרבות הנכר (צילומים מראים אותה בשמלות אופניות ושפתיה משוחות בליפסטיק), אהבה שתשאר איתה כל חייה. אך יחד עם ההנאה שבחיים בעיר הגדולה, מתגלה פן נוסף באופיו של הרבי. בתחילת 1929, זמן קצר לאחר חתונתו עם חיה מוסייה (הוא אז בן 27 והיא בת 28, גילאים מבוגרים ללא ספק לחתונה חסידית), מתחיל הרבי לצום בכל יום עד שעות אחה"צ. לדעת המחברים ייתכן והצומות נבעו מרצונו של ר' מנחם מנדל בבן.

בתחילת 1933 היטלר מתמנה לקנצלר גרמניה, ובני הזוג שניאורסון מבינים שברלין אינה יכולה להיות להם בית. הם עוברים מיד לפריז, לבית דירות בו חיו יחד עם אחותה הצעירה של חיה מוסייה, שיינה, ובעלה, מנדל הורנשטיין, שהיו אז כמעט חילונים גמורים. הבניין ממוקם באזור צבעוני במיוחד, מלא בבתי קפה בהם פילוסופים אקזיסטנציאליסטים וסופרים סוריאליסטים התפלפלו בצרפתית שוטפת.

למוסד האקדמי הרביעי שנכנס בשעריו נרשם מנחם מנדל כסטודנט מן המניין. זה אמנם לקח זמן, אבל לבסוף למד הנדסת מכונות לשם תעודה ב- ESTP. גליונות ציונים שמביאים המחברים מציגים תלמיד שמתמקם מעט מעל לממוצע בכיתתו. אין ספק שהלימודים לא היו לו קלים, אולם מנחם מנדל התעקש לסיימם בהצלחה: בשני מכתבים לאביו הוא מתאר ש"חלומו" הוא להיות מהנדס. ואכן, ב-1938, בגיל 36, הוא מקבל תעודת מהנדס. יחד עם אשתו, שבמכתביה מדגישה את רצונה לחיות בפריז, הוא מגיש בקשה לאזרחות צרפתית.

לא קשה להבין מדוע הפירוט הביוגרפי הזה, שבספר מובא בעושר גדול הרבה יותר כמובן, מוציא חסידי חב"ד רבים משלוותם. הרבי כאן מוצג, בפשטות, כאדם. לא רק זה, אלא שניכרת התערותו מרצון בתרבות המודרנית של אירופה שבין המלחמות. הרבי לומד בצורה אינטנסיבית לימודי חול, מתלבש בהתאם לאופנה, ומתכנן להשתקע בצרפת.

ארבע זוגות תפילין

אכן, נדמה שפרידמן והיילמן עושים מאמץ מיוחד לתאר את הרבי כמעין מודרן-אורתודוקס. פעמים לא מעטות ניכרת מגמה זו ב"מוזיקה" של הכתיבה, ופעמים אחרות הניסיון למצוא ראיות לכך מוביל את השניים לטעויות. הרב חיים רפופורט, חסיד של הרבי והמחזיק בתיק האתיקה הרפואית במשרד הרב הראשי של בריטניה, כתב ביקורת ארוכה (בבלוג Seforim) שבה הוא מראה שהמחברים לא פירשו נכונה כמה מכתבים של אביו של מנחם מנדל אליו, והציגו אותם כאילו האב מלמד את בנו הלכות פשוטות שלכאורה היה אמור לדעת. בתשובתם לביקורתו (שם), מודים המחברים שעשו טעויות. יתר זהירות היה יכול למנוע מבוכה זו.

מנגד, ידוע לי כי המחברים לא הכניסו לספר עדויות אחרות, מביכות הרבה יותר עבור חסידי הרבי, בהם לא היו בטוחים – ואלו לא מעטות. כך למשל אלי עצמי הגיעה עדות על מנהגו של הרבי, בעודו בפריז, לבקר בקביעות בבית הקולנוע. דא עקא, עדות זו ניתנה למקורב אלי מפי אשה שכבר אינה בחיים, והעניינים סבוכים. גם אל פרידמן והיילמן הגיעו דברי עדות שכאלה, שלא היו יכולים לפרסם בספרם משום שלא היו מבוססים בצורה חד-משמעית.

משלל העדויות שנמצאות בספר אי אפשר שלא להבין שהרבי, בעודו בברלין ובפריז, חי חיים מאוד מיוחדים: הן של לימוד תורה וחסידות, והן של לימוד מתמטיקה והנדסה; הן של סיגוף עצמי בצומות, והן של עטיית מיטב האופנה; הן של העמקה בדרכה של חב"ד, והן של התבסמות במנעמי הכרך המודרני. נביא דוגמא נוספת: מחד גיסא, ביולי 1939 מתחיל מנחם מנדל, לבקשת אביו ולשם פיריון, להניח ארבע זוגות תפילין שונים. מאידך גיסא, הרבי אז חי כמעט שבעה קילומטר מבית הכנסת הקרוב, מה שמוביל להנחה שלא התפלל במניין. אכן, אין עדים הזוכרים את הרבי בבתי הכנסת של פריז, ועם ארבע זוגות תפילין על ראשו, קשה להניח שהיו שוכחים.

אנליזה פסיכולוגית מיותרת

החלק השני של חייו של ר' מנחם מנדל שניאורסון מתרחש בארה"ב, ומהווה כאמור את החלק השלישי של הספר. שניאורסון, שמגיע עם אשתו ביוני 1941 בספינה מניצה, מתקרב מאוד למהלכים בחצר חב"ד שבברוקלין, וב-1951 יורש כידוע את חמיו והופך לאדמו"ר השביעי של החסידות. איך מאדם שחלומו היה להיות מהנדס הוא הופך לאחד מענקי הרוח של היהדות בזמננו? לו לא ניסו המחברים להסביר זאת, הספר היה ברור הרבה יותר.

אולם המחברים בוחרים לבדוק את נפשו של הרבי, ולמעשה מציגים ניתוח פסיכולוגי פוסט-מורטם, שפעמים מבוצע בשטחיות שלא מתאימה לרוחו הכללית של הספר. על פי המחברים הרבי הונע מעירוב של רגשות זעזוע על גורל יהודי אירופה, אשמה על שלא עמל למענם לפנים ואף דאגה פשוטה לפרנסה. כל אלה דחפו אותו להילחם בגיסו, ר' שמריהו גורארי, שהיה מקורב יותר לריי"ץ, על מקומו כיורש האדמו"רות, שכן "הוא האמין שהאל כיוון אותו לחיים החדשים האלה".

האנליזה הפסיכולוגית הזאת לא מוסיפה כבוד לספר. אין בה גם שום צורך. העובדות היבשות לבדן מציגות סיפור מעניין ומורכב. לא רק זה, אלא שהניסין להבין את נפשו של הרבי אינו יכול לבוא על סיפוקו אם אין העמקה בתורתו ובתורת החסידות. המחברים מצהירים מראש שהם אינם מתכוונים להתעסק בצדדים ההגותיים של חב"ד או של הרבי, אולם ללא בחינת מערך אמונותיו היומרה לנתח את נפשו נראית ענייה אף יותר.

כך למשל, חייו בברלין ובפריז יכולים לקבל צבע שונה לחלוטין אם מודעים לחשיבה החב"דית העמוקה והמורכבת. חב"ד מציגה השקפת עולם דיאלקטית, בה הטוב מעורב עם הרע ולהפך. אין זה מקרה שלאורך כל דרכו של הרבי חסידות חב"ד התבלטה מעל פני הקהילות החרדיות האחרות בשימוש בטכנולוגיה חדשה, או בפנייה החוצה, לחילונים ואף ללא-יהודים. כפי שניתן לנחש שמנחם מנדל הצעיר אהב את החיים המודרניים בברלין ופריז, ניתן גם (בעיקר על רקע סגפנותו) לצייר את דמותו של אדם בעל דתיות עמוקה וראייה מיסטית, המבחין בניצוצות קדושה בכל מקום ומגייס את כוחותיו להעלות אף את עולם החולין הגדול ביותר. ייתכן מאוד ששתי התמונות גם יחד נכונות.

התגברות המתח המשיחי

כוחו של הספר, על כן, אינו בפרשנות, אלא בפרטים. את הנדירים שבהם מביאים המחברים בקשר למחצית חייו הראשונה של הרבי, אולם תיאורם את זו השנייה הוא מרתק לא פחות. היילמן ופירדמן מסרטטים בחלק זה של הספר כרוניקה משיחית שבה הם מראים כיצד הרבי מצא בכל מאורע סימן לבואו הקרוב של המשיח, נתן לחסידיו להבין שהגאולה בפתח, ולמעשה הלהיט והלהיב אותם עד כדי אקסטאזה שלא היתה ממנה דרך חזרה.

היילמן ופרידמן מראים כמה היתה להיסטוריה של המאה העשרים חשיבות בראיותו המשיחית של הרבי. לא רק השואה, שאחריה מחוייבת לכאורה גאולה, אלא כל מאורע גדול קיבל פרשנות גאולית מהרבי. כך, למרות שבתחילה, כמו שני קודמיו, התנגד לציונות וראה במדינת ישראל מדינה חילונית שיומרתה לייצג את עם ישראל נטועה בחטא, בהמשך, בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, הוא פירש את המתרחש בה בהתאם להגיון המשיחי.

המלחמה ההיא כמובן נראתה בעיניו כאות לביאת המשיח (ועל פיו הניצחון בה הושג בזכות ההתחזקות הדתית של החיילים), וגם מלחמת יום כיפור מקבלת משמעות גאולית. אחריהן, עם עליית הליכוד לשלטון מבקר אותו בגין, והרבי מורה לו לא לסגת מיהודה ושומרון. בשנות השמונים היו לחסידיו מהלכים בשלטון האמריקאי, וב-1982 הוכרז יום הולדתו על ידי הקונגרס האמריקאי כ"יום התבוננות" שנתי. גם התפתחות זו נחשבה לפעמי משיח.

החל משנת תשמ"ב כל שנה עברית פורשה כראשי תיבות המאותתים גאולה: 'תהא שנת ביאת משיח', 'תהא שנת גילוי משיח', וכך הלאה. ב-1990 כבר נראו שלטי החוצות הראשונים עם תמונתו של הרבי מעל לכיתוב "משיח". שנת תשנ"א – 'תהא שנת אראנו נפלאות' – אכן הביאה איתה ניסים גדולים: מלחמת המפרץ התפרשה כמלחמה בין פרס (עירק) לארם (הקואליציה) שמדובר עליה כאחרית הימים בילקות שמעוני, והתפרקות ברה"מ כמובן שגם היתה סימן ודאי לבואו הקרוב של המשיח. כך גם הסכם לפירוק נשק גרעיני בין ארה"ב לרוסיה.

היילמן ופרידמן מתארים ביד אמן ובצורה מרתקת, שלב אחר שלב, את התגברות המתח המשיחי, שהגיע באותו זמן לפרופורציות קולוסליות. הרבי וחסידיו רקדו משולהבים ובפי כל נישא המזמור "יחי אדוננו וגו'", החסידים תהו האם יעלו עם רבם לארץ במטוסים או על גבי עננים, ופסק דין הלכתי מיוחד שהוציאו רבני חב"ד קבע שהרבי הוא אכן המשיח. אולם בשיא האקסטאזה המשיחית, קרוב ליום הולדתו התשעים, לקה הרבי בשבץ. זה קרה לקראת שש בערב, ועומס התנועה ברחובות ניו-יורק הקשה על הבהלתו המהירה לבית החולים. כאילו כדי להקשות עוד יותר, לאמבולנס הראשון מת המצבר, והיה צורך לקרוא לאחר. עד שהגיע הרבי לבית החולים מצבו היה קשה, והוא לעולם לא יוכל עוד לעמוד או לדבר.

אכזבה או סוג חדש

הספר אם כן לא רק מעניין, אלא כמובן חשוב מאוד. לראשונה מוצגת בפנינו ביוגרפיה מלומדת על אחת הדמויות המרכזיות והמשפיעות ביהדות זמננו. המחקר היסודי של היילמן ופרידמן מציג בפנינו תמונה מפורטת על חייו של האיש. כאמור, התייחסות להגותו חסרה, וההשערות על מניעיו אינן מוסיפות למחקר. אולם המחברים מצליחים לשזור יחד את דקות חייו של ר' מנחם מנדל שניאורסון בצורה מרשימה, ובין לבין גם לענות על כמה שאלות מענינות באשר לחב"ד בכלל (למה חסידי חב"ד לא חובשים שטריימל? משום מה נולד המנהג לחפש הוראות בספרי הרבי?).

בסיומו של הספר תוהים היילמן ופרידמן לגבי העתיד: ללא הנהגה מסודרת חסידות חב"ד הולכת ומתגוונת. חסידים שונים ומשונים נראים שונה ומאמינים בדברים שונים ומשונים. למרות שכמעט כולם מחזיקים בדעה שהרבי הוא המשיח, הם גם מבטאים את אמונתם זו בדרכים שונות. כבר היום קשה לקבוע מיהו חסיד חב"ד. לא זאת אף זאת: האם מציאות נסתרת, שואלים השניים, תמשיך להיות מספקת לאורך זמן עבור תנועה שדרשה "משיח עכשיו"? כמה זמן הם עוד יחכו? לדעת היילמן ופרידמן "העתיד יכול להבטיח רק אכזבה או סוג חדש של יהדות".

—

[פורסם בגליון האחרון של מוסף "שבת" בעיתון "מקור ראשון". לספר יש אתר רשמי ובו פרטים וצילומים נוספים.

הרשו לי גם להפנות את תשומת לבכם לבלוג האנקדוטלי יותר, מינים, שמתעדכן בתכיפות יתר ובפוסטים קצרים ונקודתיים יותר. האחרון למשל על קבלת שבת של בית-תפילה. הפוסטים מוצגים כאן משמאל, אבל אפשר כמובן לעשות מנוי]

המלוכה הבריטית אף פעם לא היתה חזקה וטוטלית כמו זו שבצרפת. המגנה כרטה רק קיבעה בחוק חולשה שהיתה חלק מהמציאות הפוליטית באנגליה כבר קודם, מציאות שהלכה והפכה ברורה יותר ויותר עם הדורות, כאשר המלך מאבד בהדרגה את סמכויותיו, תחילה לטובת בית הלורדים, אחר כך, במאה ה-19, לטובת בית הנבחרים (House of Commons), ולבסוף כמובן עד לאיבוד מוחלט של כוחו והשארתו כסמל בלבד עם בואו של העידן הדמוקרטי במאה העשרים.

בצרפת כידוע הדברים התנהלו אחרת: שלטון הברזל של מלכי צרפת, שהחזיק את אציליו ואביריו על רצועה קצרה מאוד, הגיע לשיא של רודנות וניתוק עם שושלת בית בורבון ("המדינה זה אני" וכל זה), כלומר רצף הלואים מתחילת המאה ה-17 ועד המהפכה הצרפתית. המהפכה הצרפתית? כן, אתם יודעים, זו ששמה בפועל קץ לבית המלוכה הצרפתי. נכון, הוא פירפר עוד קצת גם אחריה, אבל היום אין מלך בצרפת, אפילו לא כסמל.

האם זה מקרה שהויתור ההדרגתי על סמכויותיו השאיר את בית המלוכה בבריטניה על כנו וחוסר הנכונות להתפשר גרם למחיקתו בצרפת?

קיצור תולדות חוק הגיור

חוק הגיור שהביא ח"כ דוד רותם התחיל את חבלי לידתו כבר בדיונים הקואליציונים בין ישראל ביתנו לליכוד. יחד עם "ברית הזוגיות" הוא היה אמור לתת לבוחרים של ליברמן יכולת להצטרף בקלות לעם ישראל: חתונה בין יהודים ללא-יהודים ו/או גיור זריז וקל. היום כבר כולנו יודעים שחתונה "מעורבת" לא תוכר על פי חוק בישראל, ו"ברית הזוגיות" שהתקבלה (בה הרבנות תקבע אם המועמד הוא מספיק לא יהודי כדי להתחתן עם לא יהודי אחר) היא עלבון לאינטליגנציה של בוחרי מפלגתו של ליברמן, שגם ככה תבונתם מפוקפקת.

בנוגע לחוק הגיור הצליחו להגיע לקומבינה: הגיור יעשה על ידי רבני הערים (וכך יוכל מי שרוצה להגיע לרב שלכאורה יקל יותר מחבריו), ומנגד סמכות הרבנות הראשית כאחראית על הגיור בארץ תוכר בחוק. קל להבין מזה שסמכותה כיום איננה מעוגנת בחוק: אכן, הרבנות עד כה אישרה גיורים רק משום שכך נהגה מאז המנדט הבריטי. במצב הנוכחי, אם כן, יכולות התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית להגיש בג"ץ על כל גיור שהרבנות מסרבת להכיר בו ולהביא לאישורו, שכן, כאמור, אין חוק. שורה של עתירות לבג"ץ אכן הבטיחו שכיום גיורים של תנועות אלה שנעשים בחו"ל מוכרים לצורך עליה מכוח חוק השבות, ונדמה לי שאפילו גיורים שנעשים בארץ הם בעלי תוקף בתנאים מסויימים.

אם החוק יעבור החלטות בג"ץ הקודמות יאבדו מתוקפן, והגיורים הלא-אורתודוקסים ירוקנו ממשמעות מבחינת מדינת ישראל. הם לא יוכלו לעלות מכוח חוק השבות, ואם החוק יחול רטרואקטיבית (ויש אפשרות כזאת), יהדותם של רבים תישלל. ברמה העקרונית מכריז החוק למעשה כלפי יותר משישים אחוזים מיהדות ארה"ב שהם לא ממש יהודים (רק 20% הם אורתודוקסים שם, והשאר לא מזוהים עם אף זרם), ומשום כך מנהיגי התנועות האלה נזעקים, וטענים בצדק שאי אפשר לקרוא למדינת ישראל מדינת היהודים, אם היא בעצם מדינת האורתודוקסים. אישור החוק יגרום לקרע חסר תקדים בין ישראל ליהדות ארה"ב.

ומה עם גיורי רבני הערים, זה טוב לא?

לא. לכאורה יהיו יכולים החפצים בגיור לכתת רגליהם לרב עיר ששמעו שהוא קצת יותר מקל מאחרים, אך למעשה הפיתרון הזה מעוות מראשיתו, שכן רבני הערים לא נבחרים על ידי קהילותיהם וגם לא על ידי הממשלה, הכנסת או כל גוף דמוקרטי אחר. רבני הערים – תתכוננו להפתעת חייכם – נבחרים על ידי הרבנות. כלומר הרבנות הראשית תקבל גם גושפנקא חוקית ובלעדיות לגיורייה, ומצד שני תשמור על השליטה במינוי רבני הערים. כבר היום ישנן קהילות חילוניות רבות שהרב שלהן הוא חרדי שלמעשה לא נמצא בשום קשר משמעותי איתן. סמכו על הרבנות שהיא תדאג לכך שכל רבני הערים יהיו מהסוג המחמיר, ועל כן לא תהיה שום הקלה או הפשטה של תהליך הגיור.

מחשבות על העתיד לבוא

כבר היום משפחות שאחד מחבריהן לא יהודי לא יכולות לקנות בית במושב נוקדים, מושבו של שר החוץ ליברמן. כבר היום אישה שמתפללת בכותל נעצרת ונלקחת לתחנת המשטרה אם היא מחזיקה בידיה ספר תורה. כבר היום אחוזים ניכרים ממוסדות החינוך לא מלמדים לימודי ליבה ולמעשה מגדלים דור של אזרחים חסרי יכולת להשתלב במרחב הציבורי הליברלי.

האורתודוקסיה החרדית, מסיבות רבות ומגוונות (ובראשן פחד עצום מהמודרנה ומהחילון) מנסה לבצר את כוחה. היא רוצה לשלוט בחינוך, בגיור, במקומות הקדושים, בתקציבים, ביהדות. אבל היא נלחמת נגד הזמן ונגד התנועה הכללית של החברה. כמו לואי ה-16, היא לא מבינה עד כמה היא מנותקת מהעם, עד כמה היא מנותקת מהמציאות.

הבה ננסה לחשוב מה יקרה בעקבות חוק הגיור, שלמעשה יחלק את המדינה לשתי קהילות: יהודים להלכה ולמעשה, ויהודים רק למעשה. כפי שכותבת יפה אבירמה גולן היום ב"הארץ":

מישהו צריך להסביר ליהודי העולם, שהם יכולים כבר להתחיל לצפצף על החוקים והתעודות של ישראל. כי בעוד שהממשלה והכנסת הופכות יותר בדלניות ופונדמנטליסטיות, בחברה הישראלית מתרחש מעקף מרשים של הגיור הדתי. זה מה שפרופ' אשר כהן הגדיר כ"גיור סוציולוגי", והפרופסורים צבי זוהר ואבי שגיא תיארו כתהליך שתחילתו בדברי רות המואביה "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". בתהליך זה ההצטרפות אל הזהות החברתית והקהילתית קודמת להצטרפות אל הזהות התרבותית-דתית.

זאת אחת האופציות: הפיכת הרבנות לסמל ארכאי, דוגמת המלוכה הבריטית (ובמידה רבה האפיפיור). ממילא כל מי שמשולב בחברה הוא מספיק יהודי עבור רוב אזרחי ישראל, ובסופו של דבר יבינו הישראלים, כמו שהאמריקאים מבינים, שיש דרכים רבות להיות יהודי ושהאורתודוקסיה היא רק אחת מהם.

אופציה שניה היא פירוקה של הרבנות, דוגמת המלוכה הצרפתית, וזאת משום שמצב בו חוקיה לא מאפשרים לאנשים להתחתן או לגור בשכנות יהפכו אותה לבלתי-נסבלת. בכל זאת, חוק מעצבן גורר התנגדות ומערכת רודנית גוררת התקוממות.

הרבנות הראשית, ובאופן כללי הממסד האורתודוקסי המקבל את כוחו מהמדינה, הם דינוזאורים שלא מבינים, ולא סופרים, את היונקים שמתפתחים סביבם. נותר רק לחכות למטאור שיגרום להכחדתם.